כן, בואו נראה בעמוד, בעמוד 13,
אמר רבי רב יהודה,
אמר רב, רואים?
זה פרק שישי,
אין היה ברכות חלק ב',
דף מ',
כן, עמוד 13, אמר רב יהודה,
אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו,
שנאמר ונתתי עשם בסדוך לי בהמתך
והדר ואכלת וסבאת.
כתוב,
פסוק
כתוב בצורה כזו שמלמד אותנו שקודם כל אתה נותן לי בהמתך ואחר כך ואכלת וסבאת.
לי בהמתך ואכלת וסבאת. קודם לי בהמתך
אחרי זה ואכלת וסבאת.
אז אנחנו מקדימים פה את הבהמה לאדם.
זה דבר מעניין.
מדוע מקדימים בהמה לאדם?
הרב מונה פה כמה סיבות.
נראה אותן אחת לאחת.
מלבד,
מלבד הערה לחובת
הערה להכרת חובת הדאגה
לשלום כל הבריות כולם
במעלה היותר גבוהה שיש בה דרכה זו הקדושה.
זאת אומרת,
רוץ מהערה הכללית
שמשתמעת או משתקפת
מפסוק זה שאומר,
למה אני מקדים את הבהמה למאכלי?
כדי להראות שלא רק אני קיים.
יש עולם ומלואו.
טוב, לכאורה הייתי יכול גם להכיר בכך שיש עולם ומלואו, גם אם אני הייתי אוכל לפני הבהמה.
לא, לא, לא.
אם אתה תאכל לפני הבהמה,
ספק אם תזכור אותה.
אולי תיזכר בה שתגמור לאכול,
שתגמור וכן הלאה. נו, יכול להיות. אבל גם זה לא בטוח, לא בטוח.
אז כדי להראות שאנחנו בני האדם, לא באים פה לדאוג רק לעצמנו, יש לנו אחריות, הורדו בכל דגת הים.
יש דאגה לאדם, יש דאגה.
לאדם יש חובת דאגה
לכל העולם כולו.
כך כתוב במדרש קהלת, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון,
הוליכו על כל אילני גן עדן.
מה אמר לו?
ראה עולמי שבראתי,
כמה יפהו, כן?
כמה נאה הוא,
וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי.
בשבילך זה גם מובן שבשביל,
אבל גם בגללך.
בשבילך, בגללך,
תן דעתך שלא תחריב את עולמי,
שלא תקלקל ותחריב עולמי.
זאת אומרת, כבר כשאדם ראשון נוצר, אנחנו רואים ששיחת המוטיבציה, נקרא לזה ככה, ראשונה,
שהקדוש ברוך הוא מוצא לנכון לומר לו,
זה הדאגה הכללית.
תדאג לכל מה שבראתי.
זה הדומם,
זה הצומח,
הלוואי,
תדאג.
אומר רב, זה הדבר הראשון. עצם העובדה שהתורה נתנה
את דין הקדימה לבהמה,
זה דבר שמעורר בנו, מחנך אותנו,
מרגיל אותנו לחשוב במושגים של אחריות כלפי העולם.
זה הדבר הראשון.
הקדימו את הבהמה.
אה, הקדימו את הבהמה, זאת אומרת שאני צריך לשים לב לבהמה.
אה, הבנתי, קלטתי.
בסדר, קחי לאכול, אני אחרייך.
אני אחרייך.
בצורה כזו,
גם כשאתה ניגש למאכלך,
אתה עדיין זוכר את הבהמה.
מעצם העובדה שהקדמת אותה, אתה זוכר אותה.
אתה זוכר את בעלי החיים.
אומר הרב, זו הערה כללית.
אבל יש פה כמה סיבות.
זו לא הסיבה היחידה.
זו כשלעצמה הסיבה באמת מיוחד במינה, וחשוב לזכור אותה,
אבל היא לא היחידה.
נקרא לזה עוד פעם.
מלבד ההערה שיש בהדרכת
תורה זו להכרת חובת הדאגה לשלום כל הבריאות כולם,
במעלה היותר גבוהה שיש בהדרכה זו הקדושה,
מעלה יותר גבוהה עד כדי הקדמת
מאכל הבהמה למאכלך שלך, זה נקרא מעלה יותר גבוהה.
עוד היא חובה של משפט.
זה לא רק נימוסים ודרך ארץ,
יש פה חובת משפט, כן?
זו חובה משפטית.
זה לא רק נימוס,
לא רק איזושהי הערה כללית, יש פה חובת משפט.
למה זה חובת משפט?
מה שאנחנו רואים פה? מה זה חובת משפט?
זה ההדרכה שיוצאת מהתורה.
כתוב "אכלת ושבעת",
כן?
"ולתתי עשו בעזרים לעמדיך ואכלת ושבעת".
זו ההדרכה של תורה, זה חובת משפט.
למה התורה מטילה את זה עלינו כמשפט?
כדין תורה, למה?
באשר על ידי הבהמה יוציא האדם לחי מן הארץ,
ורוב תבואות בכוח שור.
אם כן, הרי הפועל ראוי להיות נהנה בראשונה מיגיעו.
הפועל נהנה בראשונה.
זאת אומרת, זה שאני מקדים את הבהמה, זה מכיוון שהבהמה הזו
טרחה בשדה שלי.
היא טרחה בשדה שלי, והודות למאמץ שלה,
יש לי מזון.
הדבר הזה מעניק לה דין קדימה.
בזכותה אתה אוכל.
אז זה ממש, אומר הרב,
זה כמו העניין של פועל שעובד בשדה חברו.
כאשר אתה עובד בשדה חברך, ואתה נמצא בשעת הבציר או הקציר,
יש לך אפשרות ליהנות,
כי אי אפשר למנוע את הפועל ליהנות מיגיעת כפיו.
אז נכון שאסור לו לקחת הביתה.
הוא לא יכול לאסוף בסל ולקחת הביתה,
אבל בשעה שהוא עכשיו קוצר, בשעה שהוא עכשיו בוצר,
זו הפעולה הסופית של כל עמלו.
הוא עמל על הכרם הזה,
הוא חרש ונטע את הגפנים וזמר את הזמורות והוציא את העלים הלא-טובים.
עכשיו הגיע הזמן לבצור.
בעיתוי הזה אי אפשר למנוע מן האדם לבוא על שכרו.
זו חובה של תורה, כן?
החובה הזו היא מותאמת מאוד עם הבנת הנפש של האדם.
התורה שיודעת את הדברים היטב,
תורה שיצאה מפיו של הקדוש ברוך הוא,
ומי כמוהו יודע,
אומר לנו, הבהמה הזו טרחה בשדה שלך,
לכן אתה חייב מדין תורה להקדים אותה.
יש לה דין קדימה,
כן?
למה אכלך היא טרחה ויגעה.
למרות שאתה בעל השדה, אגב,
לכאורה אנחנו יכולים להגיד, אנחנו כאלה אולי קצת חושבים, קצת מתוחכמים,
היינו יכולים להגיד, רגע, רגע, נכון שהתארחה בשדה שלי,
אבל סוף סוף אני שילמתי את כל ההוצאות וכולי וכולי וכולי.
עם כל מה שאתה טוען, זה נשמע מאוד נחמד,
אבל זה לא מבטל את הקדימה שלה.
זה לא מבטל את הקדימה שלה. הקדימה שלה,
כן, היא יותר חזקה
מאשר הזכות שלך ליהנות ראשון.
ודאי שהשדה הוא שלך,
ודאי שאתה רשאי לבצור את הענבים ולמכור אותם ולהשתכר, ודאי.
אבל מי יהיה הראשון?
מי יהיה הנר ראשון מן השדה הזה?
זה הפועל.
הפועל בשר ודם, ובמקרה הזה פועל הבהמה.
זה דבר נוסף שאומר.
וזה משפט של תורה, זה דין תורה.
חובה של משפט, למה?
"ואשר על ידי הבהמה יוציא האדם לחם מן הארץ,
ורוב תבואות בכוח שור".
רוב תבואות בכוח שור, כמובן, רוב התבואות, כל התבואות שהוצאתם מן השדה, בזכות מי זה?
בזכות השור.
כוח שהוא.
אם כן,
הרי הפועל ראוי להיות נהנה בראשונה מיגיעו.
הוא הראשון.
מעניין.
ולהורות
כי האדם צריך לא לבד מטעם מידת הרחמים שלא לעשוק את הבעלי חיים,
כי מצד מידת המשפט
של הכרת הטוב.
והוא ממשיך ומסביר מדוע הבאמה קודמת מצד הכרת הטוב.
הבאמה הזאת אלמלא היא,
לא היית יכול להגיע למה שהגעת.
אתה צריך להבין איזה חסרון עצום היה כאן בלא הבאמה.
אלמלא הבאמה הזאתי, אלמלא היא,
השדה שלך היה בור אלמלא הבאמה.
אתה לא יכול להתייחס לבהמה כמו איזה מכשיר מכני, איזה מחרשת ברזל,
או איזה קומביין, לא, לא, לא, לא.
זה לא מכשיר מכני.
מה זה בכוח גופה,
בתמצית כוחה, היא חרשה בשדה שלך, כן?
צריך להכיר בכך.
זה נקרא הכרת הטוב,
כן?
מה זה הכרת הטוב באופן כללי?
הכרת הטוב, פירוש דבר הוא שהיה לי חוסר ומישהו מילא אותו.
זה היסוד של הכרת הטוב.
גם כשאדם לומד תורה,
אם עכשיו נזכה ללמוד את הפסקה הזו,
היינו צריכים להכיר טובה על הרב קוק בסוף הפסקה.
לפני הפסקה לא ידענו את הרעיונות הנשגבים האלו.
אחרי שלמדנו את הפסקה,
זכינו לדלות איזה כמה טיפות מחוכמתו של הרב.
עכשיו אנחנו צריכים להגיד תודה על הרב קוק.
השאלה אם אתה מרגיש שלפני שלמדת היה לך חיסרון,
ואחרי שלמדת נוסף לך משהו.
אם אתה מרגיש שלא היה לך חיסרון,
או שאתה מרגיש שלא נוסף לך,
אז אתה לא תכיר טובה.
אבל שתי המחשבות האלה הן שקריות.
זה לא נכון שזה לא חסר לך,
זה לא נכון שלא נוסף לך.
שתי הדברים האלו מחייבים כבר להכיר טוב. זאת אומרת, הכרת הטוב היא על הבסיס של הכרת החסרון בחיינו.
אם זה חסרון רוחני,
אם זה חסרון נפשי,
כמה הכרת הטוב אנחנו צריכים להכיר לאדם שעזר לנו להתמודד עם מידה לא טובה,
כן,
לקדם את עצמנו בדבר מסוים.
הכרת הטוב זה דבר שלא יכולנו לבד.
בנוכחותו של אותו חבר,
כן, עזרה לנו להתמודד.
איזו חולשה, איזו מידה לא טובה.
כמה צריך להכיר לו טובה?
זכיתי לעשות כמה שידוכים בחיים.
יש איזה אחד, כל פעם שהוא פוגש אותי פה, הוא בא למכון מעיר פעם בשנה, פעם בכמה,
פחות, פעם חצי.
על פי רוב, כשהוא רואה אותי,
הוא טורח לבוא למקום ולהגיד לי תודה.
כבר הוא נשוי 15 שנה, 10 שנים.
על מה תודה, פנחס?
שידכת לי את אשתי.
אבל זה היה לפני 10 שנים.
לא, לא, ואני כל יום מבין איזה חסד עשית איתי.
אני רואה, איזה אישה הבאת לי, איזה ילדים, אני מכיר לך טובה.
כל פעם הוא מרגיש צועק.
זה מאוד יפה,
זה מאוד יפה,
זה מאוד מרגש כל פעם ש...
הוא אומר את זה בצורה אמיתית,
הוא אומר את זה בצורה אמיתית, לא מן השפה ולחוץ.
הוא כולו מרוגש, הוא בא, מחייך את הביניים כאלה, תודה, תודה.
הוא מכיר בחסרון,
הוא יודע איזה חיסרון ארועי שהוא היה בתחור, כן? סליחה, זו מחילה מכבודם של הרווקים.
איזה חיסרון זה היה שהוא היה רווק?
הוא יודע,
יודע,
וגם לא כל מי שזוכר להתחתן, אתם יודעים.
לא כל מי שזוכר להתחתן, יש לו זוגיות טובה.
אבל פתאום זה,
הכרת לי אישה, איזה אימא,
איזה אישה, איזה ראיה, איזה...
תודה רבה, תודה רבה. מכיר בחיסרון.
זה מצד הקראת הטוב.
איזה חיסרון היה לך בטרם השור הזה הגיע.
כי אם בלעדיה בעל החיים לא ישיג האדם את צרכיו המוכרחים.
הבהמה הזאת, תרומתה זה לא בענייני המותרות שלי. זה באיזה דברים?
המוכרחים. בורא נפשות רבות וחסרונן.
זה דברים מוכרחים.
הבהמה הזו עכשיו לא בזכותה אני עושה את המיליון השלישי.
בזכותה אני אוכל לחם, אני חי.
תבין מה אופי החסרון.
יש חסרונות שהם נוגעים לעצם החיים,
ויש חסרונות שהם נוגעים למותרות שבחיים.
אנחנו לא מודים על מותרות כמו שמודים על הצרכים הכרחיים.
קישרונו של בעל חובת הלוואות בשער עבודת האלוקים,
שאומר "מדרגות מדרגות יש בה הכרת הטוב". לא דומה הכרת הטוב שאני מכיר לאדם שאמר לי "מה השעה?",
ברחובה של עיר,
לאדם שכיוון אותי,
התבלבלתי שם בתוך עיר ואומר לי "שא ימינה-שמאל הישר"
כן, והצלחתי להגיע בזמן להרצאה.
זו תודעת הכרה טובה אחרת.
כן, אז הוא אמר לי מה השעה, נכון, הייתי צריך לדעת מה השעה, זה היה חשוב לי.
אבל בסדר, גם אחרים יכולים לענות, זה לא בעיה.
אבל זה נוגע למשהו אחר, כן, ולא דומה אדם שתיקן לי תקלה ברכב באמצע הלילה.
לאדם שמתקן לי תקלה ברכב, הוא עוזר לי באמצע יום.
ולא דומה אדם, לא דומה,
כן,
הכרת הטוב לאדם שעזר לי מבחינה פיזית באיזה מצוקה.
פתאום אדם מרגיש קוצר הנשימה, פלוני אלמוני עובר שם, רואה אותו קצת משתנק.
טרף הוא מיד, עושה לו ככה, עושה לו ככה, מחייה אותו. זה כבר סיפור אחר לגמרי.
הכרת הטוב הזה,
זה כבר,
הוא צריך להיות אסיר תודה כל ימיו לאותו אדם.
כך מסביר שמהרחובות ולבבות
את ההדרגות בהכרת הטוב,
אז הוא מוכיח שהכרת הטוב לריבונו של עולם מחייבת את העבודה לו, יתברך.
רשימה שלנו והוא מספק לנו את כל צורכי חיינו, הוא מסביר את זה שהכרת הטוב מהסוג היותר מחויב עד כדי אסירות תודה ושעבוד מוחלט לרצונו של השם יתברך.
בכל אופן, אנחנו לא אומרים אותו, די,
לא, בהמה, וזה בכלל, אנחנו לא עכשיו הולכים להיות עבדים של הבהמה,
אבל להכיר לטובה
על מילוי הצרכים ההכרחיים של חיינו.
כי אם בלעדיה בעלי חיים לא ישיג האדם את צרכיו המוכחים.
על כן,
בהיותו מוכרח ומחויב להקדים את מאכל בהמתו למאכלו,
התרומם לדעת
כי לא רק חסידות ונדבה היא חובת דאגתו על בעלי חיים,
כי אם חובת יושר וצדק ומשפט.
הבנתם?
הם לא אוכלים ביחד,
הוא מקדים.
כאשר דורשים ממני להקדים את הבהמה, מה זה גורם לי באופן אוטומטי לחשוב?
רגע, למה התורה דורשת ממני להקדים את הבהמה? רגע, לא, אני לא מבין.
למה?
זה מרחיק לכת להקדים אותה, אני לא מבין.
ברגע שדורשים ממני דבר כזה, זה מעורר אותי להעמיק,
ולחשוב, רגע, מה הסיבה?
אה, הבנתי.
זה לא רק צער בעלי חיים.
נכון שיש גם טען של צער בעלי חיים, אני חושב שהרב יזכיר את זה בהמשך,
אבל כשדורשים מאיתנו פעולה דרמטית כזו של הקדמת
בעל חיים לנו,
אנחנו באופן אוטומטי מתעוררים לחשוב על מה ולמה.
ואז יש סיכוי שנגיע לאותה מחשבה או לאותה הבנה של הכרת
התור ושל חובת ההקדמה של הפועל העוסק במלאכת בעל הבית.
כל התובנות האלו הן עשויות להתעורר מהפסק הדרמטי של הקדמת מאכל הבהמה למאכל הדם.
זה מה שהוא אומר כאן.
אם באמת התורה הייתה אומרת לי,
תעשה מה שאתה רוצה, אתה רוצה לתת לה לפני? תהנה לפני, אתה רוצה אתה לפני? זה לפני. אתה רוצה ביחד שתאכלו? תאכלו ביחד.
מה כבר היה יוצא מזה?
מה הייתי מבין מזה?
לא הייתי מגיע למסקנות, כן?
המחשבות הגבוהות,
המוסריות,
של הצדק והמשפט, לא הייתי מגיע.
אנחנו חייבים לדבר חיוב משפטי דיני, תורני, מהסוג הזה,
כדי להתעורר למחשבה.
להתעורר למחשבה.
אבל כן,
בהיותו מוכרח ומחויב להקדים, מוכרח ומחויב, זה לא רשות,
את מאכל בהמתו, יתרומם לדעת.
תרומם לדעת.
תרומם לדעת. לא יישאר מפגר במחשבתו,
כן, בכל מה שנוגע ליחסי הגומלין בינו לבין בהמתו ולחובותיו כלפיה.
כן, תרומם לדעת.
כי לא רק חסידות ונדבה, זה לא לפנים משורת הדין.
ואתה מבין שזה לא לפנים משורת הדין.
אתה מבין שזו חובה משפטית, כמו להניח טלין, כמו להתעטב בטלין,
כמו לתת צדקה לעני, כמו...
זו חובה, חובה משפטית.
כן, לבהמה.
וצדק ומשפט.
חובת
יושר וצדק ומשפט.
בעוד זאת, יקיר, הרב נותן לנו סיבה נוספת.
אז ראינו כבר שתי סיבות.
נזכיר.
מה הדבר הראשון?
ראינו חובת הדאגה של האדם לעולם כולו.
למה להקדים את הבהמה לאדם?
מעורר את האדם למחשבה של רעי מעשיי שבראתי,
כמה נעים ומשובחים הם.
תן דעתך.
אל תתעלם.
מדברים על איכות הסביבה, פגיעה בטבע, וזה.
אורי, אנחנו צריכים להיות אחים על הטבע.
זה לא המצאה של הירוקים.
זה לא המצאה של הירוקים.
יש לזה מקורות רבים בתורה.
המקור הראשוני, כפי שאמרתי, ממש בבריאת האדם,
בשעה שברא, הקדוש ברוך הוא אדם ראשון.
כן, תרבו מיד, הוא עורר אותו על דבר האחריות הכללית.
האחריות הכללית. לא רק אתה,
עולם ומלואו נמסר
תחת ידיך.
ראינו מה קרה במבול שהאדם השחית את דרכו.
כל המציאות כולה השתנתה, חוץ מדגים שבים.
כל המציאות.
וכל זה למה?
האדם לא דאג.
למה הוא לא דאג?
הוא קלקל מבחינה מוסרית,
והקלקול הזה גרם לקלקול אצל בעלי החיים,
שהשחיתו בעלי החיים,
שהיו מזדווגים מין אם שאינו מינו.
וזאת למה?
כי האדם עשה את זה.
עד לאן חדר הקלקול הנורא הזה?
כשהאדם מתגלה כטיפוס שלא דואג לסביבתו,
הוא מחריב עולם,
פשוט מחריב עולם.
אדם שמעשן ליד אחרים.
אני זוכר את השנים, אני הייתי כבר אדם קצת זקן, אבל
זוכר עוד לפני שהיה את האיסור לעשן במרחבים הציבוריים.
היה אפשר לעשן בכל מקום-מקום.
זה אותו אוטובוס, זה כל מיני.
מישהו רואה, מסתכל על סרטים פעם בשחור לבן,
כן?
על ידי המסעדות,
אתה רואה, כל המסעדה אפופה בעשן,
מלא, כולם השניים, או רובם.
אף אחד לא חשב על השני, גם לא על עצמו.
עד שהבינו שזה באמת עוסר דאגה למרחב האנושי לכל הפחות,
אז צמצמו את העישון למקומות מאוד מסוימים, מקומות שהם מורשים בעישון וכו',
אבל אני אישית חשבתי שלעולם לא יצליחו לגמול אותנו מהרגל הזה.
עד שיום אחד אני זוכר את החוק הזה, פתאום הוא מופיע, אני לא זוכר מי עזב אותו בכלל, פתאום,
ביום מן הימים, טראח, תקנה חדשה.
והמעשנים בעל כוחם התחילו,
וגם זה יוצר, אתם יודעים, זה יוצר איזה מין סטיגמה, שעישון זה משהו מוקצה, אתה יודע, אתה מעשן רק שם, רק שם.
זה משהו מוקצה, אנשים מתחילים לא להתבייש בזה שמה שני המלבינים, זה משהו חריג, זה משהו שלא, יש מקומות מיוחדים למה שני.
כן,
כלשהו הדאגה לסביבה.
אז דבר ראשון שאמרנו, אם כן, זו הדאגה של האדם
בעולם כולו. דבר שני, חובת ההודעה והכרת הטוב
למי שגמר לטובה.
אה, ראינו עוד דבר.
הקדמת הפועל,
אותו בהמה שטרחה ועמלה בשדה הזה, ראוי להקדים אותה לבעל הבית.
ליהנות מפרי עמלה,
למרות שאין לנמלה, אין לבהמה הקרה.
זה לא כמו אדם שעובד בשדה
ומתעורר בו איזה רצון ליהנות ממעשה ידיו. זה לא,
לבהמה אין את התודעה הזו.
אבל זה בכלל לא משנה.
לא משנה.
למה צריכה להיות התודעה הזו?
גם אם מדובר בבהמה, יש לי ראיה לזה.
איפה אני יודע שהקריטריון הוא לפי מה שזה פועל בך?
משה רבנו.
נצטווה לא להכות, לא בחול ולא במים. למה?
למה הוא לא עמל נאסר עליו להכות בחול ובמים?
יוצר את המכות,
משה רבינו?
יפה מאוד, וגם החול.
ויטמינהו בחול.
אבל תגידו, לאכפת לחול ולמים בכלל משהו? החול מבין משהו?
כלפי עצמו, כך אומר המכתב מאליהו,
כלפי עצמו, זה לא משנה.
זה לא משנה עם החול והמים.
אתה, יש לך חובת הכרת הטוב לדומם הזה,
ואת הנפש שלך אתה לא יכול לאכוף ולשקר.
היא תרגיש את הזעזוע המסוכן
של פגימה בהכרת הטוב.
ושאין הכרת הטוב, כל הכופר בטובתו של חברו.
סופו של כופר,
בטובתו של מקום.
זה לא מתחיל ונגמר בזה שנכפוי טובה כלפיך.
זה נגמר בכפיות טובה כלפי הקדוש ברוך הוא. אתה כבר לא מרגיש ולא יודע מכל השפע שהשם משפיע עליך ביום-יום,
ואתה לא מרגיש שום צורך להתעורר ולהגיד תודה השם.
נו, מזריח לי את השמש, נו בסדר,
מזריח לי את השמש, מתמיד את בריאותי, רוק הארץ על המים, אז מה? מכין מצעדי גבר, אז מה?
אתה כבר לא מרגיש צורך להודות, לא מרגיש.
פשוט נעלם לך הכוח הזה. אומר מכתב מאליהו, שמה,
הוא אומר, הוא צריך לדעת שכוח הכרת הטוב זה המידה המרכזית שממנה בנוי כל העולם הבא.
העולם הבא יושב על הכרת הטוב.
לא רוצה להעמיק בזה, כן? מדוע זה כל העולם הבא על הכרת הטוב, כן?
אני לא רוצה כרגע יותר מדי להאריך בזה, אני רוצה להתקדם.
אבל הוא אומר שמה?
כשנפגמת הכרת הטוב, נפגם היסוד,
היסוד שמזכה אותך בעולם הבא.
אין לך יכולת ליהנות מעולם רוחני בלי פיתוח הכרת הטוב.
זה קביעה מאוד מאוד מעניינת, וגם קוראים לזה שם.
בכתב מליאה, חלק א',
הכרת הטוב, חלק א', יש חלק, נדמה לי, חלק ג', חלק ב', נדמה לי, יש פרק ב',
בחלק א' של בכתב מליאה, ויש שם הכרת
הטוב חלק אפשר מוביל את הדבר הזה.
זו דוגמה שמשה רבנו מסביר היטב את היסוד של הכרת הטוב כתנאי לזכייה בעולם הבא ולהגן בתחיית המתים.
אז ראינו שלוש סיבות.
דאגה לעולם,
חובת הקדמת הפועל והכרת הטוב.
שלושה דברים.
הלאה.
ועוד.
זאת יכיר.
כאשר הוא יקדים את הבהמה לאדם, לעצמו, זאת יכיר.
כלומר, תתעורר בו עוד הכרה נוספת.
עוד הכרה נוספת.
שתבנה את העולם המוסרי שלו,
כן, מתי הם ראינו בניין משולש?
עכשיו יש לנו עוד מרכיב, זה כבר יהיה בניין מרובה.
עוד
עוד זאת יכיר.
כי מצד תעודת האכילה הגופנית לבדה יפה כוח הבעלי חיים מכוחו.
ויתרונו על הבהמה אינו צריך שיכיר כי אם במעלות הרוחניות בשכל ובדי את השם דוחיו טובים והקדושים.
מה אומר לונקון חברים?
כאשר אני מקדים את הבהמה,
כאשר אני לא מקפיד על מאכלי ודוחה את מאכלי בדקה, שניים ושלוש,
מה אני בעצם מלמד את עצמי?
לבהמה העיקר זה אכילה,
כי היא לא יודעת דבר חוץ מחיי הגוף, נכון?
בהמה, חוץ מחיי גוף, אין לה כלום.
כל קיומה מצד הפונקציה, התפקיד שהיא מלאת,
בעולם החומר.
חורשת,
קוצרת,
עוצרת.
איזה בהמה, יש לה משהו חוץ
מהמימד של חיי העולם הזה.
גם זה בצורה מצומצמת.
אם אתה תדקדק להקדים את מאכלך למאכל הבהמה, מה אתה בעצם אומר?
האוכל הוא העיקר,
לכן אני מקדים.
אבל אם האוכל לא העיקר,
אני מוכן לתת לך.
למה הדבר דומה?
יש לך 20 שקלים בכיס,
כן? יש לך פה איזה קבצן שרוצה,
הוא צריך למזונות כסף.
עכשיו, אתה אומר דבר כזה,
הכסף אצלי הוא העיקר.
אם הכסף הוא העיקר אצלך, אתה תיתן לו שקל או לא תיתן לה?
קרוב לוודאי שלא תיתן לו שקל, אולי גם לא עשרה אגורות.
הכסף הוא העיקר.
ואם אני נותן לו, כרגע חסר לי.
חסר לי בעיקר.
חסר לי במהות, חס ושלום.
זו בושה לבוא ולומר כמובן על מישהו שכך חושב,
אבל נחשוב על זה נמכר מן המגזים
כדי
להמחיש את הדברים. כלומר, כאשר האדם מחבב את הממון יותר מדי את החומר,
הוא יתקשה להיפרד משקל אחד.
כאשר האדם מקדים את מאכלו למאכל הבהמה,
הוא חושב את האכילה לעיקר.
מה, אתה לא מסוגל לדחות את האכילה בעשר דקות
כדי להכיר טובה לבהמה?
כדי לדאוג לה?
כדי לתת לה ליהנות מתורך?
הרי מה עיקר תכלית חייך,
לא האוכל?
אם האוכל זה היה עיקר התכלית, היה מקום להקדים את אכילתך לאכילתה.
אם האוכל זה היה עיקר,
אבל האוכל זה לא עיקר.
חיי החומר זה לא העיקר.
העיקר בחיי האדם
זה ללכת בדרכי השם,
וההידמות לקדוש ברוך הוא,
חובת האדם ועולמו.
יסוד היסודות ושורש העבודה התמימה,
כן, שיתברר לאדם מה חובתו ועולמו.
והנה ארונו החכמים, זיכרונם לברכה, שאדם לא נברא אלא יתענג לשם.
אז אתה מדקדק על האוכל?
זה לא ייקח. בואו נקרא את זה עוד פעם, תראו את זה בפנים.
כן, שיהיה ברור שלהם צאתי.
ועוד זאת יכיר.
מתי הוא יכיר?
כאשר הוא יקדים את מאכל הבהמה למאכלו,
הוא לא עושה מהאכילה עיקר,
עד כדי קר שמוכן להקדים את מאכל הבהמה,
כי זה לא העיקר אצלו, מה שעומד אצלו בראש זה חיי רוח,
חיי הנפש, ההידמות לקדוש ברוך הוא.
זאת יכיר, כי מצד תעודת האכילה הגופנית לבדה,
יפי כוח הבעלה חיים מכוחו,
ויתרונו על הבהמה אינו צריך שיכיר,
כי אם במעלות הרוחניות
רוח האדם היא העולה למעלה,
רוח הבהמה היא היורדת למטה.
רוח האדם עולה למעלה.
אנחנו כבני אדם,
הוא כמו נר.
אנחנו מרגישים את זה בתוכנו, תשימו לב, בתוכנו. אפשר להרגיש את התנועה,
את התנועה הנשמתית הזו של חיפוש.
כל אחד מאיתנו הגיע לכאן בעקבות איזה חיפוש.
יש כאלו שעדיין מסובבים בשווקים.
הסובבה בשווקים.
בבקשה את שאהבה נפשי.
גם כשאנשים נמצאים בשווקים,
הם מבקשים את שאהבה נפשם.
הם עדיין מדמים למצוא את זה בשווקים,
אבל מה שמניע לחיפוש
זה בעצם הרצון של הנשמה.
לא תמיד אנחנו יודעים את זה.
לא תמיד אנחנו מבינים שבעצם לא כסף חסר לנו ולא אישה חסר לנו.
החוויה שאנחנו מחפשים זו חוויה של קרבת אלוקים.
אנחנו מדמים בטעות לחשוב שנמצא אותה בחוויות חומריות כאלה ואחרות.
אבל זה לא אמת.
רוח האדם יהיה עולה למעלה.
האדם לא ימצא מרגור לנפשו, אלא באלוקים.
אומר רב בזירעונים,
כן, במאמרו,
אין מנוחה לאדם, אלא באלוקים.
אז מישהו זכה להגיע לכאן,
יפה מאוד, תפסת עניין, מחיאות כפיים,
קלטת, הגעת לקו הגמר, שהוא קו ההתחלה בעצם,
אבל תפסת את העניין.
זה המקום.
זה המקום שבו לומדים את העיקר. זה נכון מאוד.
כן? איך אנחנו מתרומים להבנה הזו שהרוח היא עיקר אצלנו?
שאנחנו מקדימים את מאכל הבמה. זה לא העיקר אצלי. את זה אתה יכול לקחת.
הכסף זה לא העיקר.
אני, אתה יכול, זה אני נותן לך, אני נותן לך. העיקר אצלי זה לא מה שאני, מה שעושה בעל הבית לעני.
יותר מאשר,
יותר מאשר עושה העשיר חסד עם עני, עושה העני עם העשיר.
אני כבר תפסתי את הפטנט הזה.
אני מוכן לתת לך.
תשבה, תאכל ותשבה, תהיה מכסות. אבל אני קיבלתי בכפי כפליים, נתתי שקל,
הווי מחשב, הפסד, מצווה וסחורה.
נתתי שקל, הרווחתי חיי נצח.
כי אין מלווים לאדם לא כסף ולא זהב,
אלא מצוות ומעשים טובים.
ההבנה הזו, אומר לנו הרב,
היא מתפתחת
גם באמצעות ההדרכה הזו של התורה.
ונתת עשב לבשדך לבהמתך,
ורק אחרי זה אתה אוכל.
זה מפתח את ההכרה הזו, זה מעמיק אותה,
זה מאפשר להכרה הזו להאיר את דרכך בחיים.
סדרי העדיפויות אצלך כבר יהיו שונות.
כשתבוא להכריע בין חומר ורוח,
אתה תיתן קדימה תמיד לרוח.
אני לא אומר שלא תעסק עם חומר.
גם חומר הוא חלק מההצלחה הרוחנית,
אבל גם בזה צריך מידה ומשקל, כן? בכל אופן, פה ההדרכה הזו של תורה היא באה לעורר אותנו על דבר המחשבה העיקרית שחיי האדם עיקרם הוא רוחני.
חיים רוחניים בתוך חומר, מה שנקרא קדושה.
קדושה.
כי אם במעלותיהם הגופניות בשכל ובדע את השם דרכיו טובים הקדושים של הקדוש ברוך הוא,
על כן מצד האכילה הגופנית הבעל חיים הוא קודם לו.
קודם לו.
כי בכלל מעלותיהם הגופניות של רבים מבעלי החיים עולות על מעלות האדם בגופו.
וכאשר ירחיב בזה באיגרת בעלי חיים,
איגרת בעלי חיים זה איזושהי איגרת שאני לא יודע אם ניתן למצוא אותה, אם יצא,
אם יש בנמצא היום בחנויות,
איזה איגרת, כן, מופיע בשלוש ורשה, טרל"ט,
כן,
אני לא יודע אם אפשר,
ראיתי, זה מופיע, זה מופיע, הסתכלתי בגוגל, ראיתי שזה מופיע,
אבל לא ראיתי שזה נמצא או ניתן להשגה.
איגרת בעלי חיים.
שם הוא מאיר את ההיראה החשובה ההיא.
בוא רגע נחשוב שנייה.
מה אומר לנו פה הרב?
כאשר אתה מקדים את הבהמה,
את מאכלה למאכלך,
אתה אומר,
אני לא מתחרה עם הבהמה במקצה הפיזי.
למה?
כי אם אני אתחרה את המקצה הפיזי, מי ינצח?
בעלי חיים הם הרבה יותר חזקים מאיתנו.
אני לא מדבר רק על אריה,
אני מדבר על יצורים קטנים ומיקרוסקופיים.
הם שרדניים ברמות שקשה לתאר.
האדם לא יגיע לרמת הישרדות של חיפושית אחת במדבר נמיב.
יום אחד הוא לא יכול לשרוד שם.
מה שחיפושית עלובה כזו חיה שם דורי-דורות.
החמור הלובי הזה שנמצא במדבר סהרה ב-50 מעלות בצל
במשך דורי-דורות, אתה לא מסוגל לסבול את זה רגע אחד.
את סופות החול, את החום, את העקרבים והנחשים.
זה לא כוחות בכלל.
אל תתחרה עם בעלי חיים על המקצה הזה.
אל תתחרה איתם.
חוץ מזה, שלא תוכל להתחרות איתם, תלמיד הם ישיגו אותך, מה, אתה מנסה להיות אריה?
חוץ מזה, אתה גם תפסיד תה-יהודי אמיתי שלך.
אבל מצד האמת,
אנחנו לא אמורים להתחרות עם בעלי חיים בתחום הפיזי.
הם חזקים מאיתנו.
נכון שאנחנו יכולים לנצח את האריה באמצעות תחבולות,
כגון להכניס את האריה בגור זה כי שלא אבד לך כלום.
אנחנו נתחכם כנגד אריה ממרחק של 200 מטר, לירות עליו חצי ארדמה,
הוא נרדם, אז מעלים אותו על הליפט,
את ה-250-300, כאילו, חצי טון הזה,
מעלים אותו על הליפט, מחזיקים אותו לכלוב,
בודקים לו דם,
הוציאים לו פה, עושים לו ככה, עושים לו שם,
כן, אחרי זה זזים הצידה ומתעורר, שולחים אותו לטבע.
אנחנו נתחכם כנגדו, נכון, האדם בחוכמתו,
כן, אבל באופן פשוט,
אל תתחרה עם בעלי חיים.
מה, אתה מנסה לרוץ 100 מטר בשתי שניות?
מה, אתה מנסה להתמודד עם צ'יטה?
אתה מנסה להתמודד עם בעלי חיים ש...
זה לא הייעוד שלך עכשיו להדביק את הצ'יטה?
זה לא הייעוד שלך לעוף כציפור?
היא תעשה את זה הרבה יותר טוב ממך.
היא תנווט הרבה יותר טוב ממך, והמבנה התעופה שלהם הרבה יותר משוללים. אני רואה את העגורים השחורים האלה בעמק בית שאן, כל יום חמישי נוסע לצפון.
אני רואה שם בדיוק באותה הזמן, שאני מגיע לשם בדיוק אחרי בית שעה, אני רואה למעלה שם בתקופה הזו,
מעוף של העגורים שם, למעלה, איזה מבינים, כל הזמן משנים מבנה.
מתחילים מבנה חץ, פתאום מתהפכים ככה, פתאום קראתי. פעם אחת מישהו צילם מבנה כזה,
זה היה נראה כמו כפית של קפה.
שלח לי תמונה,
איזה צלם טבע,
הוא צילם את אחד הדברים האלה, ממש באיזורו.
שלח לי איזה מישהו מחמדיה,
שלח לי את זה, ממש כמו איזה כפית ענקית כזו, גם כפית, או יותר נכון מקטרת.
אני אומר, כזה מקטרו, ופה אתה, ממש משהו, איזה מבנים, מה אתה יכול עכשיו לחייך,
מטס הכי משוכלל של חיל האוויר, לא יודע, F-15, F-16,
איזה מבנים עלובים כאלה, אתה יודע, מה הגעני,
זה לא מגרד את קצה הציפורן של הציפורים האלה, מה אתה בא להתחרות איתם?
אתה בא להתחרות עם חוכמת הוונטלציה של
של הנמלים שנמצאות שם באוסטרליה, בתוך הקינים הענקים החרוטים האלה.
מה אתם יודעים, איזה עקרונות של מיזוג אוויר שם יש בתוך הטילים האלה?
כן, מנסים ללמוד מזה קצת. לא מבינים, לא מבינים.
לא מבינים את הזוויות,
לא מבינים את המבוכים שם.
זה הכל עקרונות במיזוג אוויר.
אבל זה הרבה יותר משוכלל מכל מה שהגיע. אנחנו לא נגיע בחיים לזה.
בוודאי שאפשר ללמוד מן הטבע.
נמלפינו ומבהמות הארץ, מעוף השמיים יחכמנו.
יש אפשרות ללמוד.
אבל להתחרות איתם, רבאק, זה לא הקטע.
לא קיבלת את היכולת לקפוץ מגובה של 50 מטר מהעץ. לא קיבלת. אתה לא חתול.
אתה לא עוזר לזה. אתה לא עקוף עכשיו מענף לענף כמו איזה. אתה לא בנוי לזה.
עזוב, זה בזבוז של חיים. חוץ מזה שגם לא תאכל.
זה מה שהוא אומר כאן בעצם.
זה מה שהוא אומר כאן. וזו אחת הטעויות הגדולות הייתה בתרבות יוון,
שהם ניסו למקסם את הכוחות הטבעיים.
למקסם את הכוחות הטביים, להיאבק עם אריות,
להיאבק עם שברים, כן? האיצטדיון היווני,
כן? שהעמיד את האדם מול החיה, כן?
שלמות הגוף וכל הדברים האלה.
זה לא המטרה שלנו.
זה לא המטרה.
אין שום בעיה. דירה נאה, כלים נאים, אישה נאה.
מרחיבים
דעתו של אדם.
כל עוד זה מרחיב את דעתך והדעת זה עיקר דעת אלוקים, מה טוב?
אבל אם אישה נאה, כלים נעים ודירה נאה מחריבים את דעתך,
וזה בא במקום עבודת האלוקים,
אתה נעשה יותר חומרני ובעל תאוות, מידות רעות,
מי ביקש זאת מידך?
אנחנו לא צריכים את החומר הזה.
אז זו הערה נוספת.
הקדמת הבהמה, זה בא ולהגיד,
בהמה יקרה.
אני לא מתחרה איתך במקצה שלך,
אני לא אחרוש בגופי את השדה,
אין בכוחי לעשות את זה,
אבל אני כן יפריש מעשר מהשדה הזה.
זו היכולת שלי יותר ממנו.
אני אפריש מעשר ואני אברך על המחזון שאני אוכל.
זה אני כן אעשה, אני אתן לעניים לקט שיכרע בפאה.
זה כן התפקיד שלי.
לא מתחרה איתך במקצה שלך.
תנצחי, זה עניינך.
זו הערה רביעית.
הערה רביעית.
דאגת האדם לעולם,
הקדמת הפועל לבעל הבית,
ליהנות מפרי עמלו,
הכרת הטוב,
ההכרה שיתרון האדם הוא ברוח ולא בחומר,
גם ראוי להתעורר.
עוד הערה חמישית.
גם ראוי להתעורר כי האדם בהיותו חסר איזה שעה.
זה מצער בעלי חיים, תיכף אנחנו נבין פה את הנקודה.
זו הסיבה הפשוטה,
שבכאורה היה ראוי להקדים אותה, הרב אומר אותה דווקא בסוף דבריו, מאוד מעניין.
גם ראוי להתעורר
בהקדמת
הבהמה לאדם, מה אני מתעורר עוד? איזה רגש אני מעורר בעצמי?
רגש
של חמלה, רגש של
הרגשת צערו של בעל החיים, גם ראוי להתעורר, כי האדם בהיותו חסר איזה שעה את מזונו,
ימצא שקט לנפשו, במה?
בהנאות הרוחניות שהן חלק נפשו המשכלת.
והבעל החיים, כשיכאב לו ויציקהו צער הרעב,
אין לו במה להשקיט נפשו.
זה עוד לימוד.
שימו לב,
כשאני מקדים את הבהמה, מה אני אומר?
אלה דברים.
הבהמה לא יכולה לדחות סיפוק.
זה צער נורא.
אין לה במה לנחם את נפשה.
אדם שדוחה את מאכלו בדקה או שניים,
במה הוא מתנחם?
התאפקתי.
דחיתי סיפוק גשמי.
עכשיו אני אזכה בסיפוק רוחני.
יש לו הרבה נחמות בדחיית המאכל.
יש לנו את מערכת ההכרה ואת הנטייה הרוחנית להבין שדחיית הסיפוקים החומריים,
הם מעניקים לנו מידות טובות.
גבורה,
גבורת האיפוק והצמצום,
דחיית הצרכים החומריים כדי להרוויח משהו.
יש בזה המון יתרונות, אבל במה?
יכול לצפות ממנה שתתנחם במשהו? מה היא תתנחם?
אין לה מה להתנחם.
ילד קטן שצועק תינוק.
אה, הוא רעב, וואו, הוא צועק, וואו.
תינוק מתוק, חכה, אימא לא יכולה כרגע.
בינתיים תתעסק במשהו אחר.
במה התעסק התינוק?
במה הוא יכול לנחם את זה? זה שולט עליו לגמרי.
הוא רעב, נקודה, אין לו מה להתנחם.
אין עוד דברים אחרים, כל עולמו של התינוק הוא בנוי על סיפוק צרכים.
אם אתה לא ער לזה ואתה דוחה את מאכלו,
אתה מענה אותו.
הבהמה לא יכולה, אם כן,
לדחות סיפוקה.
אתה כאדם כן יכול,
בזה שאתה מקדים את מאכלה,
אתה בעצם קורא את עצמך לסדר.
רגע, רגע,
אני אצחה את מאכלי בכמה דקות,
בינתיים אני אעורר סיפוק רוחני.
באותו זמן אני אקרא משהו,
באותו זמן אני ארים טלפון אשתי.
מה שלומך, הכל בסדר?
אני מרגישה יותר טוב, כן? קצת אתמול התלוננת על שיעול, או קצת צינון, קצת... אני מרגישה יותר טוב.
חלפו שלוש דקות.
אתה כבר יכול לאכול, בסדר גמור.
העיקר שהקדמת את העיסוק הרוחני,
זה עיסוק גשמי.
אני יכול להתנחם במשהו אחר, כן? בשיחה עם אשתי אני יכול להתנחם.
בשיחה עם חבר אני יכול להתנחם.
אני יכול להתנחם בקריאה שזה דבר צורה קצר,
עד שבאמתי,
כן? תעכל את הביס הראשון.
ואז אני יכול לאכול גם, בסדר גמור.
אבל העיקר שיצרתי את הקדימה של העיסוק הרוחני לעיסוק הגשמי.
כן? וגם הייתי ער לכך, לצער, הבאמה.
כי הבאמה אין לה במה להתנחם כאשר דוחים את מאכלה.
מאוד מאוד מסוכן.
יופי. על כן, בזאת התכונה של מצוות חכמים.
מעניין שהוא קורא לזה מצוות חכמים,
אף פי שזה אופי דיני ומשפטי.
זה מצוות חכמים.
למה זה מצוות חכמים?
מכיוון שזה לא נדמה מפורש מן התורה, אלא רק ברמז.
מסתבר שזה אסמכתא בעלמא, ולא מקור מובהק.
כן?
זה בעצם המדרש הזה, ונתתי עשר בשבתך לפעמתך,
ואכלת ושבעת, זה מדרש חכמים.
זו הדרכה שיוצאת מדרש חכמים, זה לא דאורייתא,
כן?
לא דאורייתא,
אבל חכמים כיוונו פה לרוח התורה, כמובן.
על כן, וזאת התכונה של מצוות... מה זה זאת התכונה? מה זה תכונה?
בהארה המוסרית.
תכונה זה הערה מסורית, תוכן.
התוכן של ההדרכה, ראינו שיש פה חמישה
נקודות לדון בהם, להתבונן בהם.
בזאת התכונה של מצוות החכמים,
זאת, הרי מוזג גם כן במקרא מלא,
רק רמל,
כן?
ימצא גם נדיבות נפש ועוז משפט, כן?
עכשיו הוא מונה את כל הסיבות.
נדיבות נפש, עוז משפט,
משפט, מצד הדין,
אתה צריך להקדים את הפועל לבד.
ויתרמות האדם על הוד החוכמה, אל הוד החוכמה, זה מה שאמרנו, הסיבות האחרונות,
שאדם צריך להכיר שיתרונה מצד הרוח למצד החומר,
הוא כולל את כל חמש הסיבות פה, משפט קצר, אתם רואים?
כן?
ימצא גם נדיבות נפש הכרת הטוב,
ועוז משפט זה חיוב של ממש להקדים את הפועל,
ויתרמות האדם, אלו ההסברים שבאו לרומם את ההבדל בין בהמה לאדם מצד יתרון האדם, מצד נשמתו, רוח האדם עולה למעלה.
זה ויתרומות האדם אל הוד החוכמה והמעלה האמיתית,
מה שלא זכתה הבהמה,
ולכן הוא מקדים את מאכל הבהמה כדי להבדיל בינו,
בין תוכן חייו לבין תוכן חייה של הבהמה.
עד כאן.
::::::::::::::
של של של של של של
