יאללה, אם אני זוכר טוב,
קראנו את פסקה כ', אמת,
כן, כבר הארכנו מזה, אתם רואים? בעמוד שיל"ח למטה כבר הארכנו מזה במקום אחר?
רואים חברים?
יש לכם את הפים?
יאללה, קדימה.
מה קורה, אפריאנט? יש שם תזוזה בחלק העליון?
יאללה, טוב.
כבר הארכנו מזה במקום אחר,
ומה שאפשר לומר כאן,
הדיבור שם היה שהוא מספר על איזה שכן שלו
שהאריך ימים, והוא אומר, אני לא הייתי רוצה שגם אני, יש לך פה דף מצולם,
בסדר? אתה תסתכל, פסקה כ', כ"א, אמור להיות משנת צדדים.
הוא אומר, אני רואה את החבר שלי שהוא רק הולך ומדרדר, כלומר, זה שהוא מאריך ימים,
זה לא רק שזה לא משפר אותו,
זה הולך וגורם לו להידרדר.
אז הוא אומר, אז בשביל מה לחיות?
כמה שיותר בן אדם מוסיף דעת, מוסיף מכאוב, מוסיף שנים, מוסיף חטאים.
בסדר, אז אולי לא כדאי לחיות כל כך הרבה.
בואו נקרא את זה בקצירת העומר,
כי דיברנו על זה בפעם שעברה, ומתוך זה נמשיך.
פסקה כ',
כמעט שגמרתי בליבי לפני שבועיים, עמוד ש"ח,
כמעט שגמרתי בליבי, יש לכם פה צילומים שאין לו,
לפני שבועיים, שלא להתפלל עוד על אריכות ימים,
כי האם אין אריכות ימים כזו של אותו זקן עונש ועוני?
כל ימיו חסיד היה, וזהיר בעצמו,
כיתר חבריו החסידים בני גילו.
וכשבא לשנת השישים,
החזלו יצרו בגרונו,
כן, חוץ מכבודכם, והטילהו את בית הכיסא, ממש את בית הכיסא, כן, בן אדם מרגיש
סתמיות כזאתי.
והיה טבוע והולך שם, לא שנה ולא שנתיים,
אף כשהיה כבר בן שבעים וארבע, שבעים וחמש שנים,
עוד לא היה יכול להתגבר ולהתפרש מחטאותיו ומפשעה מנוולים. אני קורא את זה בזריזות כי כבר קראנו את זה פעם שעברה.
נחמנא ליטלן.
ואיך זה עוד טועה הוא להחזיק את עצמו גם אתה לחסיד וישיש,
מוזר הוא בעיניי. כלומר, בן אדם
חי חיים לא טובים,
חיים לא תקינים,
חיים שביניהם לבין קדושה וטהרה אין,
יש לך פה, אין קשר.
אין קשר,
ואז הוא אומר, אם אני, כשאני מסתכל על השכן שלי, אני לא רוצה להגיע למציאות הזאת כמותו,
אז אולי כדאי להזדכות על הציוד ולגמור את הסיפור, כמו שדיברנו קודם, כן.
בואו נעשה את הייעוץ שלנו ונתעדן מפה, רק אחרי זה,
כאילו, ככל שאנחנו יותר מאריכים ימים,
יש יותר עלילות לנפילות.
בואו נעשה את זה קצר וקולע.
בסדר, זה בעצם מה שהוא אומר.
ועם זקנה כזאת להיות שקוע בזוהמה,
ותומעד למעלה מראש, רחמנא דתלן,
לאכול חוריו ולשתות מימי רגליו.
אתה רואה איפה אנחנו נמצאים, חכם שפירא?
חיים תיקרא, אשר אליה נקווה,
או רקבון בשאול תחתית ודין של צוער או תחת תהיה אשר נמאסנה,
כתחווה קש את מימנה ננוס.
קיצור, הוא אמר, אני לא רוצה להיות במקום הזה.
להיות כמו השכן שלי, להידרדר מדחי אל דחי.
אימה איומה תרעדני ותחלחלני, ריבונו של עולם, גם לחיות, גם להזדקן,
סכנה היא. טוב, זה ראינו בפשוט מהשעבר,
אני אמשיך.
כבר הארכנו
מזה במקום אחר, ומה שאפשר לומר כאן בקיצור,
שכל איש מצב קדושתו וטהרת מידותיו
ברוח הגבוהה אשר לא תלוי, כן?
אם אני אדם גיבור,
למה גבר נקרא גבר?
אומרים שזה גם ראשי תיבות של גומלי חסלים בישנים ורחמנים,
אבל בעיקר בגלל שאני מתגבר,
מתגבר, כן?
האינסטינקט שלי אומר לי לעשות דבר מסוים,
אבל ההתגברות שלי,
הצד האנושי שלי,
מה שגורם לי להיות אדם ולא חיה,
זה להתגבר על האינסטינקטים הראשונים שלי. אני בן אדם אחר,
אני מסוגל לחיות חיים אחרים,
חיים יותר אציליים,
חיים יותר בכיריים,
בסדר?
מידה אחת של יצר הרע יכולה להימצא בשני בני אדם,
וזה כובשו,
והשני נכבש ונופל חזה שלום, כן?
יש שני אנשים,
שניהם סובלים מאותה תסמונת, אותו פיתוי,
אותה נקודת חולשה,
אותו מקום פחות טוב.
חזק וברוך, בסדר?
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
גברת?
אגב, ודאי, יש גברת, שהיא גם מתגברת.
גומרת חסדים,
ביישנית,
רחמנית ותמימה.
בסדר, יצא טוב?
בעזרת השם, שנזכה.
אז מידה אחת של יצר הרע יכולה להימצא בשני... יש לנו שני אנשים
עם אותה תסמונת, עם אותה חולשה.
יש בן אדם שאומר, טוב, אני לא מוותר לעצמי,
ואני מתגבר על זה.
מה?
איך יכול להיות שבן אדם אחד,
הם לומדים באותו מכון,
הם במכון מאיר, שניהם במכון מאיר יושבים אחד ליד השני.
אחד רואה איזה משהו מגונה, בום, הוא נכנס לו בצורה.
נגיד אחד שלא מצליח לקום בבוקר.
דוגמה היפותטית, בסדר?
רואה את השני, אומר, רגע, רגע, מה זה לא מוכן לקום בבוקר? למחרת פנתר הפנתרים,
ולידו, לצידו, הפנתר הוורוד
שנשאר במיטה, בסדר?
איך אחד מתגבר ואחד לא?
תראו,
זה שיכול להתאמץ ברוח גבורה ולאמור,
אדון אני לעצמי, כובשו.
אם אני מחליט,
כן, זו כמובן החלטה שהיא לא כל כך, לא תמיד קל,
וידעת היום והשבות אל לבביך. לא כל דבר שאני משכיל אותו,
למחרת בבוקר אני גם חי אותו.
נכון, זה לוקח זמן.
אומרים שהמרחק בין המוח לבין הלב הוא, לפעמים הוא מרחק מזרח ממערב.
בסדר?
אבל קודם כל בן אדם צריך להגיד לעצמו,
רק רגע, אני אדון על כוחות הנפש שלי.
הם לא מנהלים אותי, אני מנהל אותם.
זה בדיוק, זה בן אדם.
למה בן אדם הוא היחידי,
חוץ מג'ירפה, כן?
שבעצם הראש שלו למעלה,
נכון? הבהמות,
הגוף והראש הם פחות או יותר באותו level.
אז הן לא חושבות, הן אינסטנקטיביות,
נגיד מתבהמות ולא...
הכתוב ברוך הוא עשה אותך,
כאשר הראש הוא נמצא למעלה, החוכמה, הבינה, הדעת, הכתר,
נמצאים למעלה.
אתה, יש לך כוחות לנהל את כל הקומות התחתונות שלך בעצמך.
על כך גאוותך, זה נזר הבריאה, אתה יכול להתגבר על זה, יש לך כוחות בהתאם.
הרמב״ם, נכון, היה לו האוצר לפני יומיים, יום,
בכ"ף בטבת, הרמב״ם אומר,
אף פעם לא תקבל ניסיון שאתה לא יכול לעמוד בו. אין כזה דבר.
אם קיבלת ניסיון,
סימן שהקדוש ברוך הוא נתן לך בהתאם את הכוחות.
כמו שההורמון שסוגר את הרחם של אימא הוא גם ההורמון שנותן לה את החלב,
פרוגסטרון. כלומר,
יש לך אתגר,
נולד פה ילד, הוא צריך לקבל לאכול, אתה צריך כוחות,
אז ההורמון שסוגר את הרחם, סוגר את הלידה, הוא גם אותו הורמון שיביע את השפע,
את החלב, את האוכל, את התנובה, את מה שהילד צריך,
כל ילד ופיתו בידו,
כל אתגר וכוחותיו לצידו, בסדר?
אתה אף פעם, אתה לא יכול שלא להתגבר.
והשני, בלב נובל ונפש כבושה,
קשה לו להתגבר, מה אני אעשה, אני מסכן.
קשה לו להתגבר על כל תאווה קלה ונכשל.
וזהו גיבור,
הכובש את יצרו.
רק גיבור בכוח גבורה כובש את יצרו.
לכן כאשר מזדקן,
עכשיו הוא אומר לנו עוד נקודה.
כוחות הנפש הם הרבה פעמים גם תלויים בכוחות הגוף.
יותר מבוגר, הרבה יותר קשה לי לתקן.
מצד אחד יש לי יותר דעת,
מצד שני אני חלוש.
גם אני, קשה לי להתגבר על עצמי.
כי הכוחות הפיזיים, בסדר?
לכן,
חנוך לנער על פי דרכו,
אף כי יזקין לא יסור ממנה. כלומר, אנחנו צריכים לעצב את עצמנו,
כי אני כבר זקן, זקן לבן וזה.
אבל פה, יושבים פה חבורת פנתרים,
הורן כהן.
הגיל הזה, זה הגיל הכי מהותי,
שבעקבותיו אנחנו יכולים למצוא דפוסי חיים,
כן, גם אני צוחק, גם אני, כמובן, כל אחד מאיתנו,
אבל יותר קשה.
ככל שאתה יותר מבוגר,
כן, אתם מכירים את המשפט הזה של ההורים לפעמים,
עזוב אותי, אני לא אשתנה,
זה אני.
משפט ספרדי מצוי.
זה אני, מה נעשה, זה מה שיהיה, זה החבילה, בסדר?
אבל בן אדם שהוא צעיר, כחיצים ביד הגיבור, כמבני הנעורים, כחומר ביד היוצר, זה הזמן שלנו לעצב את עצמנו,
ליצור דפוסים,
ככל שאנחנו בגיל יותר צעיר יוצרים דפוסים חיוביים,
אז אחרי זה קל לנו.
זה הופך להיות חלק מהחיים שלנו, זה לא נראה לנו שהתגברות יותר מדי גדולה.
אבל בן אדם שהוא יצר סטנדרטים נמוכים בחיים שלו,
ובדרך כלל כשהוא מתאתגר, אז הוא מוותר,
אז יהיה לו מאוד קשה ליצור עכשיו דפוס אחר של התמודדות עם האתגרים שלי.
אבל צריך לדעת
שכל אתגר אתה תאכל לו.
זהו גיבור הכובשת יצרו רק גיבור בכוח גבורה,
הכובש את יצרו.
לכן כאשר מזדקן האדם
ורוח גבורתו נחלש, או פער,
קשה לו יותר להתגבר על יצרו.
וכל עמידתו היא שגם יצרו נחלש.
אז עם חולשת גופו, כלומר היכולת שלנו להתמודד בגלל שגם היצר הטוב נחלש והיכולת להתמודד היא נחלשת, אבל גם היצר הרע, גם הוא כבר חצי קלאץ'.
אבל אם יש אומלל אשר בחולשת גופו יצרו לא נחלש,
מה יעשה בן אדם שמצד אחד הכוחות הנפשיים שלו נחלשו,
אבל היצר שלו בלי עין רע נותן עבודה.
יצר רע.
אז נוצר רעש, נוצר פער הרבה יותר גדול,
בסדר? הרבה יותר מסובך לו, ולא תיקן את יצרו בבחרותו.
מסוכן הוא בזקנותו ליפול יותר מאשר בשחרותו.
לכן,
כמו שלא די להאיש להתנהג בלבד בחסידות,
רק שיעשה גם הוא חסיד.
חסיד הכוונה,
לפנים משורת הדין, לעשות יותר,
להתגבר יותר, להשתדל יותר, לא לוותר לעצמי, בסדר?
ככל שאנחנו נעשים אנשים שלא מוותרים לעצמם עכשיו, בשנים הללו,
כך יהיה לנו יותר קל, בעזרת השם, בגילאים יותר מבוגרים,
כן?
כשאני מספר לכם את זה, אני נזכר ברב אליהו,
כדרכנו בקודש, נכון?
רב מרדכי אליהו,
אתם יודעים
שהוא במשך 70 שנה,
אולי קצת יותר אפילו,
הוא אמר כל יום תיקון חצות
וכל יום קם ותיקין.
כן, אנחנו קמים ותיקין פעם בשבוע או פעם, לא יודע, בשנה,
למחרת צריכים נופש של 20 חודש,
בסדר?
תחשבו איזה גבורה זאתי.
עכשיו, הוא לא קורץ מחומרים אחרים,
מאותו חומר, אותו חומר הוא ואנחנו מאותו חומר.
איך הוא עשה את זה?
הרב שמואל בעקבותיו.
רב שמונה, אתם יודעים, כל בוקר קם ותיקין.
ואני זוכר שהייתי בצפת,
היינו מתפללים באבו אב, לפעמים אני הייתי בא בימי שישי
להתפלל איתו.
ואז אני רואה, אני רואה שזה קשה לו,
קשה, הבן אדם עייף, ישן שעתיים בלילה,
שלוש שעות בלילה,
אבל הוא מתגבר.
למה?
כי הוא התרגל להיות גיבור.
לא ויתר לעצמו.
יום אחד אמרתי, אני פעם אחרת רוצה להתלוות,
יש תוכנית באסי וטוביה,
יום אחד עם אבא, לא יודע מה שקוראים לזה, אבא ליום אחד.
מכירים?
אם תנו לנו מכירים תשלימו, זה חשוב מאוד.
בכל מקרה, אמרתי,
אני רוצה להיות שהרב שמואל יהיה אבא ליום אחד, אני מתלווה אליו, נראה איך נראה היום שלו.
בקיצור, היום התחיל ב-4 בבוקר.
יאללה רבי רן, קום, הופ!
קמים מקווה, טק, טק, טק, טק, בסדר? רבנו, תן לי נישום.
נכנסים תפילה.
אחרי זה שיעורים.
התחלנו את זה בדרום,
נדמה לי זה היה בדימונה או משהו כזה,
וסיימנו בערך באחת
בלילה בצפת.
שיעורים,
שיעורים, כנסים, חתונות, בריתות, קיצור, היה שם כמה דברים, וזה,
טוב, אני מגיע אחת בלילה כבר,
חצי קלאץ' וזה וזה, אמרתי, רבנו,
לילה טוב, תלין בטוב ותקיץ ברחמים, הייתי בטוח למחרת,
יש לי סיאסטה.
יושב בזה,
ארבע בבוקר, רבי רן, קום.
אמרתי לו, רב שמואל, מה, מה נהיה?
התברר לי שככה כל יום נראה.
בן אדם גיבור.
אנשים גיבורים דורכים מזה שהם הוגלו
בלהיות גיבורים.
וזה קורה עכשיו.
עכשיו, בגילאים האלה שלנו עכשיו, בסדר? לא לוותר לעצמי.
ואדם מוצא זמן לכל דבר.
אם הוא גיבור, אז הוא גם וגם וגם וגם,
ודברים לא באים אחד על חשבון השני.
זמן עושים.
אתם יודעים?
אפשר לקחת זמן ולמתוח אותו, כי הם חיינו ואורך ימינו.
אפשר להאריך את היום, איך,
שאני בכל רגע עושה דבר משמעותי, ולא בואה בקירות.
בסדר?
כך היה הרב מרדכי אליהו, וכך גם הרב שמואל אליהו.
זה יום בחייו של הרב שמואל. עוד סיפור נחמד,
שהרב שמואל סיפר לי פעם,
יום אחד הוא בא לחבר שלו.
הרב שמואל אליהו, רב שצפת, בא לחבר שלו.
היו פחות או יותר, נדמה, 14, 15. נכנס לסלון,
רואה את הרב שמואל, את האבא של החבר, שוכב בספה.
שוכב ככה בסוטו, סופר את ה... לא יודע מה, את הלוסטרות בתקרה.
אז זה הרב שמואל ככה מסתכל ככה.
פתאום האבא שם לב שהרב שמואל מסתכל עליו, אמר לו, מה קרה? הוא אומר לו,
לא יודע, לא זה.
הוא אומר, תגיד, אתה חושב שכולם כמו אבא שלך?
כלומר, הרב שמואל אמר לי, סיפר לי, בחיים לא ראיתי את אבא שלי מתבטל.
אין כזה דבר, אין דבר כזה בטלה.
יש בן, כן, בן אדם,
מה אתה עושה?
בוהה, מה?
יש המון מה לעשות בעולם הזה, נכון?
תעשה חסדים, תתפלל, תלמד תורה,
תדבר עם האישה, תפנק את הילדים, תעשה משהו. מה אתה, מה יצא לך מזה שאתה עכשיו תספור את הבלטות? זה אותו מספר כל הזמן.
כאן, תזגור את הפינה הזאת פעם אחת, כמה בלט אותי יש, וחזק וברוך,
בסדר?
אז להיות עמל, ושלא יתנהג לבד בקדושה,
רק שגם יתקדש.
כלומר, אני לא רק מתנהג במנהגים של קדושה,
אני גם דואג באמת ליצוק לזה תוכן, שאני ארגיש שאני מתקדש,
שאני ארגיש שאני מתחסד,
שאני ארגיש שאני עושה את זה לפנים משורת הדין,
שאני ארגיש שאני יותר מנצל את הזמן שלי.
כמו שציוונו קדושנו והתקדשתם,
וייתן קדושים.
מה זה? זו כפילות?
מה זה ויתקדשתם?
אם אני התקדשתי, אז ברור שאני הייתי קדוש... לא.
ויתקדשתם וייתן קדושים. כלומר,
גם לעשות את המעשים הקדושים,
אבל גם להיות שם בפנים.
כמו בן אדם,
שואלים בן אדם, תגיד, התפללת כבר?
עשית תפילה?
לא עשיתי, כן עשיתי.
מה זה עשיתי?
אם התפללת,
לא יכול להיות ששכחת אם התפללת או לא.
אם התפללת,
כן?
אם ספרת הדלף,
יכול להיות שאתה תשכח אם התפללת מנחה וזה.
מה קורה לנו לפעמים? אתם צדיקים, אבל לא שמעתם על אנשים כאלה.
שומעים בין... תגיד, אתה יכול להשלים מניין?
רגע, אני לא זוכר, התפללתי, אולי התפללתי, לא התפללתי. רגע, איך זה יכול להיות ששכחת?
היה לך מפגש עם הקדוש ברוך הוא.
איך זה יכול להיות ששכחת אם התפללת או לא?
אם היה לך מפגש,
אז אתה תזכור את זה בטוח.
ואם, לא יודע, ישבת שם ובהית,
אז יש סיכוי שתשכח אם התפללת או לא.
אבל זה לא יכול להיות, אפשר לחיות ככה. נכון, ידידי?
אפשר לחיות ככה?
יפה מאוד.
כן, גם לא די להתגבר בלבד על יצרו, רק גם לעשות גיבור,
להיות אדון על עצמו, וליבו ברשותו.
כן, אני ברשות, ליבי ברשותי, ולא אני ברשות ליבי.
כלומר, אני מנהל את העולם הרגשות שלי, ולא עולם הרגשות שלי מנהל אותי.
ובכל דבר התרגל ככה,
לא באיסורים לבדם, כן? לא רק דבר שאסור ומותר,
אף לא בתאוות הרשות לבדם,
רק כל דבר בקרבו, מעצמו לא יתפעל לעשות או שלא לעשות, לדבר, אף לחשוב.
רק בפקודת וגזירת האדון, כן, האדון, כלומר, השכל שלי,
הנזר הבריאה שבי, מותר האדם מן הבהמה, אין,
כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה.
מה היתרון של הבן אדם על הבהמה?
הנשמה שנמצאת איפה?
כאן, במוח.
רק בפקודת וגזירת האדון עצמתו הגוזר יתפעל ולא זולת.
ואם ככה בבחרותו ובשחרותו יתרגל,
אם נתרגל להיות אנשים כאלה,
לגיבור בעצם יעשה.
גופו יזדקן,
אף כוחו ייחלש,
ועצמותו ברוח גבורה יישאר,
ועד זקנה ועד שיבה לגיבור מנצח במלחמת השמית.
אתה, אל תדאג, אם אתה התרגלת להיות בן אדם כזה,
אתה מנשנש את הגיל המבוגר שלך.
אבל אם אתה לא עשית את זה כשהיית צעיר,
לא החכמת לתגל את עצמך,
ליצור איזה הרגלים, כמו הרגלים פיזיים,
רוחניים.
כל דבר צריך תחזוק בחיים, כן? עכשיו אני מתחיל להגיש את זה, כל מיני
עצמות ושרירים בלתי מוכרים שמתחילים לכאוב לי.
אז זה מה?
חייבים.
אתה חייב לתחזק את הגוף שלך, להתאמן, לא יודע מה לעשות בריכה, לעשות מה... אותו דבר, בוודאי, בוודאי, בנפש, בכוחות הנפש.
צריך לא לוותר לעצמנו.
ברור, חברים?
ממשיכים.
כ"ה רבים מתנחמים בעצמם לאמור.
אם אין עיני עובד את השם וכחובתי ולא מקודש כצורכים,
על כל פנים רצון טוב יש לי.
בואנה, אני בחור טוב.
כן, או בלשון נהגי המשאיות.
סבא שלי היה רב.
בסדר?
בסדר, סבא שלך היה רב, על מי אתה?
יש לך רצון טוב, אבל מה אתה עושה איתו? אנחנו פה בעולם העשייה, אתם יודעים, נכון?
רצון טוב, זה משהו כזה אווירי.
מה אתה עושה עם הרצון שלך?
מה אתה עושה עם הרצון, כן?
כמו שילד קטן אמר, כן, אבל זה לא היה בכוונה.
שובר את הזה, עוד פעם שובר, עוד פעם שובר, עוד פעם שובר, עוד פעם שובר.
תגיד, נו, מה יהיה איתך?
אבל זה לא היה בכוונה.
טוב, זה לא עובד ככה.
רבים מתנחמים בעצמם לאמור,
אם איני עובד את השם כחובתי ולא מקודש כצורכי.
על כל פנים רצון טוב יש לי,
עד שהרבה פעמים ליבי צועק ממחובה ומתרחקותו.
אבל להתנחם הגולגולת הצפה על פני המים,
בזה לבד שרוצה להציל את עצמו?
כן, הוא לוקח איזה ביטוי מושאל ממסכת אבות גם כן, נכון?
הגולגולת הצפה שם בסוף מסכת אבות.
בן אדם בא אומר,
אני לא רוצה לטבוע,
אבל הוא לא סוחק.
פילאי, בואי נמצא את המים, מה קורה?
עוד מעט נגמר הסיפור, אני סגרתי את הקריירה.
כן, אחי, אתה צריך לשחוץ.
חפצת על המים, חשבתי שרה.
החלטת לחזור בתשובה, החלטת להרצין, החלטת להיות עובד השם.
טוב, עכשיו תתחיל לשחות.
רק ככה חוזרים.
מה, בדיוק, לעשות פעולות, לא להגיד, טוב, מתי הפעולה הגיעה לתעודתה?
זה אתה בעצמך צריך להיות פעיל.
האדם הוא דרגת מהלך, כל הזמן צריך ללכת,
כל הזמן צריך ללכת, כל הזמן צריך להתקדם.
בזה לבד שרוצה להציל את עצמו וליבו כואב,
וצועק על נפשו, כי אני צעקתי, אני מס... יעקב,
מה קורה?
אתה לא עושה פעולה,
אתה עושה פעולת ערנות,
כן?
ליבו כואב לו וצועק על נפשו, אם חס ושלום לא יציל את עצמו ולא יעלה מן הנהר שטובע בו, כן? אם בן אדם מגיש שעוד רגע הוא טובע
במים של הנהר,
אז הוא יעשה כל פעולה.
או שזה גזר עץ,
יתחיל לשחות,
יצעק אטילו, לא יודע, גלגל הצלם, משהו זה.
אבל בן אדם בנפש, הוא אומר, טוב, יאללה אחי, זה מה יש, מה נעשה?
ככה זה עובד.
למה בעולם הפיזי בן אדם יש לו אינסטינקט להציל את עצמו, ובעולם הרוחני בן אדם משלים עם המדרגה שבה הוא נמצא?
זה לא נורמלי.
למה בעולם הגשמיות,
שאני חס וחלילה חולה באיזה מחלה,
לא עליכם ולא על אף אחד מעם ישראל, רק על המחבלים,
תגידו אמן,
אז הוא הולך לרופא,
ועוד רופא,
ובדיקות ועניינים,
בעניינים של חולי הגוף ישר בן אדם, הוא מאוד מאוד חד.
אבל בכל אי הנפש,
או במידות מקולקלות, הוא אומר, טוב,
הדיין היה טוב.
אתה רואה שהכעס מנהל אותך, למשל.
ערב שבת,
ערב שבת בין השמשות,
פתאום הבן אדם, פפפ, כל הפיוזים נשרפים,
של האישה, של הגבר, של הילדים,
בואו, תתקן את זה, תעשה משהו עם הדבר הזה,
אחרת זה יחזור על עצמו.
יפה מאוד.
עכשיו אנחנו עוברים לפסקה כ"ב, שימו לב.
זה דבר מאוד מאוד מאוד מאוד חשוב, שימו לב.
נגיד שעכשיו יש לי מינוס בבנק,
שזה נכון,
ברוך השם, כמה אפסים.
עכשיו בן אדם,
בן אדם הוא נמצא במינוס בבנק,
זה יכול לנהל אותי כל הזמן להגיד וואו, מה יהיה?
אין לי כסף ומה יהיה?
עכשיו,
אני יכול להחליט,
זה נכון שיש לי מינוס בבנק,
אבל זה שיש לי מינוס בבנק זה לא ינהל
עכשיו את כל החיים שלי.
אני שם רגע את הדאגה הזאת בצד,
בסדר?
ואני ממשיך לנהל את החיים שלי באופן כזה שהדאגה הזאת לא כל הזמן מנהלת אותי, בסדר?
אם אני מסוגל להיות בן אדם
שאת הדאגות הפיזיות שלו
הוא יכול לשים אותן בצד,
יש סיכוי טוב מאוד שאני אהיה בן אדם שיהיה מסוגל את הדאגות הרוחניות שלו
לשים בצד ולהתקדם הלאה.
אני מובן,
למשל,
האדם אומר,
כן, זה נכון, אני עושה הרבה דברים טובים, אבל יש לי איזו נקודה שהיא ממש ממש בעייתית.
אז אני יכול כל היום להשתבלל בנקודה הזאת, להגיד,
טוב, התקדמתי וזה, אבל אני עדיין, יש לי איזה מידה מגונה, איזה הרגל מגונה,
שכל הזמן מנהל אותי. ואז מה קורה לי?
אני כל הזמן בטוח שבזה חזות הכל, בנקודה הבעייתית הזאת, כן, הכל שחור.
אין לי נקודות לבנות.
אין אצלי כולך יפה רעייתי ומומן בך, בסדר?
אני בן אדם שאהיה מסוגל לנתק את הצדדים החומריים או הפיזיים לשעה או לשעתיים או ליום או ליומיים,
אני גם אהיה בן אדם, זה אותו שריר,
אני אהיה גם בן אדם שאהיה מסוגל לקחת את העמידה המגונה שיש לי,
לשים אותה רגע בצד
ולהיות מסוגל לדבר טוב על עצמי. כן, בבקשה.
נכון. נכון, נכון, נכון, יפה מאוד.
אז בואו נקרא את זה רגע בסגנון של הרב.
טוב,
רק מי שיכול להפקיר ולהשליך את דאגותיו
על שעה על כל פנים,
יכול גם ברוחו ונשמתו לדלוג על שעה אל מצב הגדול ממנו.
בסדר חברים, הבנו את הנקודה?
ואף אם נופל אחר כך שוב למצבו הקודם,
יקל לו לפעמים לבוא אחר כך גם בכל עצמותו אל מצבו הגדול ממנו ולהתקיים בו.
אם אני בן אדם שהכאן ועכשיו לא כל הזמן מנהל אותי, אתם מכירים את התחושה הזאתי?
כאילו משהו מתקרצץ לך על הראש,
יושב לך פה בקופסה ואתה משותק.
אני לא יכול לעשות כלום.
תלמד להיות בן אדם שיודע לבודד.
לבודד את הדאגות החומריות שלך,
ובאותה מידה לבודד את הדאגות או את הכשלים הנפשיים והרוחניים שלך.
זה נכון, יש לי כל כך הרבה טוב.
שים רגע את הדבר הזה, שים אותו בצד, אתה עוד תטפל בו.
אבל מה, בזה חזות הכול?
מה עושה היצאה? בן אדם, נגיד, נגיד, נגיד, נגיד, לא קם בבוקר.
אומר לו היצאה עופה.
האמת היא שאין טעם שתבוא לסדר בוקר.
ממני תגיע מאוחר.
פדיחה וזה, תגיע מאוחר, תישאר במיטה.
טוב, סדר בוקר, ברוך השם, זכה
להתייחד עם מיטתו.
מגיע סדר צהריים, הוא אומר, רגע, מה סדר בוקר וזה, איזה בושות, לא הייתי סדר בוקר. מה היה לי לעשות עכשיו בצהריים?
וזה,
אוכל ארוחת בוקר בשרית, מה שנקרא.
קם, אוכל את הארוחת בוקר, שהיא בעצם כבר ארוחת צהריים.
הוא אומר, וואלה, יצא לי יום ההוס.
בוא, בוא נעזוב את זה, מחר יהיה טוב.
חוזר למיטה, לא יודע, חוזר לבטלה, עושה את הזה.
ככה, פשוט יצא, ניהל אותו.
הוא אומר לו, אה, אתה מצ'וקמק?
והצ'קמקרו עד הסוף.
אבל אם אני אדם שמתגבר,
ואני יודע לבודד, אני אומר, בסדר.
לא הלך טוב, לא קמתי בבוקר,
או, לא יודע, כעסתי על מישהו. שום פעם נפלתי באיזה מידה שאני כל כך עובד עליה.
דרך אגב, המידות שאנחנו עובדים עליהן,
שם ישחרר בניסיונות.
כתוב בספרים שמידה שאני עובד עליה, יש עליה 70 ניסיונות.
למה?
כי נגד שבע המידות התחתונות כפול עשר.
חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות,
כפול עשר, 70 ניסיונות.
והבן אדם אומר, אבל דווקא הנקודה הזאת, אני כל כך משתדל בה, למה דווקא בה נפלתי?
מה הבעיה?
זה בדיוק התיקון שלך.
המקום שבו קשה לך,
ואתה חווה לפעמים הצלחות ולפעמים כישלונות,
זה בדרך כלל נקודת התיקון שלך. זה, באת לפה להנדס את הסיפור הזה.
אז בואו נמשיך לקרוא.
ואף אם נופל אחר כך שוב למצבו הקודם,
יקל לו לפעמים לבוא אחר כך גם כן בכל עצמותו אל מצבו הגדול ממנו ולהתקיים בו. למה? כי אני מכיר את זה.
אני יודע לנתק את עצמי מהמציאות העכשווית הבעייתית. אני יודע לשים את עצמי במקום אחר.
כמו שאתה יודע, שים את עצמך במקום אחר עם טרדות כלכליות,
תשים את עצמך במקום אחר עם טרדות רוחניות.
ואל תיתן ליצר להגיד, וופה, הנה, גמרנו אותה, על הפנים.
זה ממש מה שקורה לי ברגעים אלה, בימים טירופים אלו.
אני רוצה לקנות בית בירושלים.
בית בירושלים עולה ככה וככה, בסדר?
בית בירושלים עולה הרבה כסף.
יש לי בית בבית רימון,
בית גדול ורחב, עם גינות ופרדסים,
עם עצים ופרחים.
וקיצור,
יש שם כל טוב.
הבעיה,
שבינתיים אני לא מצליח למכור את זה.
למה כנראה אנחנו דורשים הרבה כסף, אולי צריך לדרוש פחות,
אבל אני לא מצליח למכור.
עכשיו,
עם פוטנציאל, אמרו,
קונים את זה.
הייתי בטוח שזה כבר סגור,
כבר הלכתי כמו טווס ברחוב.
הופה, עוד דקה, יש לי בית בירושלים.
ואז האם, התברר שהם צריכים למכור את הבית שלהם בבית שמש.
ואם הם יצליחו למכור את הבית בבית שמש,
הם יוכלו לקנות את הבית בבית רימון.
ואם הם יקנו את הבית בבית רימון, אני אוכל לקנות את הבית בירושלים.
אבל כל זה לא קרה.
עכשיו אפשר להגיד, הופה, מה יהיה, מה יהיה, מתי יהיה בית בירושלים?
אני לא יכול ללמד תורה,
לא יכול לחיות,
לא יכול לנשום, בסדר, שים את זה בצד.
השם הוא יותר גדול מכל הסיפור הזה.
זה כיסתדר, מה, אני יודע למה?
בטח הקדוש ברוך הוא מזמן לי, לא יודע, איזה ארבע מיליון כזה, שאני אראה אותם, אני מולד איזה חבית עם איקס,
לא יודע מה, ייפול לי בית מוכן מהשמיים?
לא יודע מה הקדוש ברוך הוא מתכנן לי.
אבל אתם מבינים?
עכשיו, עכשיו, זה דברים שאני חווה אותם עכשיו.
אז אני יכול,
או כל היום להתנהל עם הדבר הזה,
ולכל העולם להשתבלל בזה, וזה ישתק אותי.
אני יכול להגיד, טוב,
סוגיה, נשים אותה בצד,
נטפל בה בזמן שהוא לא יום ולא לילה,
ונמשיך לחטא את החיים שלנו.
אותו דבר ברוחניות.
בן אדם יש לו איזה משהו שתוקע אותו.
הוא ממש מרגיש שבזה חזות הכל.
אז צריך כל הזמן להתרגל.
איפה יש לי דף,
שמישהו דף נקי,
תביא לי רק את הדף שלך.
תביא לי דף נקי.
דף נקי, הנה, הוא עוד לא יביא לנו דף,
דף אלוקי, שימו לב, תודה רבה.
בסדר, זה גם נחשב לך.
שימו לב, אתה צריך את זה?
לא צריך את הדף, שים לב.
אתם איתי כן?
אני רואה שאתם במתח.
האם אתם רואים מה מצויר על הדף?
נקודה, נכון?
נגיד שהארץ שלי הוא כחול, אבל נגיד שהנקודה זו נקודה שחורה.
אני יכול להגיד, פששש, יש לי פה דף לבן עם נקודה קטנה, שחורה.
ואי, הופה, יש לי פה נקודה שחורה שמוקפת קצת בלבן.
מה יהיה?
צריך להסתכל על עצמנו שיש לנו פה כולך יפה רעייתי.
כן, על כנסת ישראל זה נאמר.
ומום אין בך.
תפיסה זו, אומר הרב קוק באורות, לא תסמא את עינינו מלבקר את מומיה.
אני אומר עוד פעם.
כולך יפה רעייתי ומום אין בך.
אבל התפיסה הזאת של להגיד אנחנו רובנו מפה לבנה,
זה לא מסמא את העין שלנו מלהגיד יש פה איזה מום שצריך לתקן אותו.
אז מה זה כן נותן לנו אם זה לא מסמא את עינינו?
זה נותן את האפשרות להאמין שכמו ששאר המפה היא לבנה,
כמו ששאר האישיות שלנו היא מתוקנת,
גם את הנקודה הזאת אני אתקן ברבות הימים,
אבל אני לא אתן לנקודה הזאת לנהל את כל החיים.
מה אתם אומרים על זה?
ציור אלוקי.
כי מי רוצה את הציור?
אלף שקלים פעם ראשונה.
טוב, חזק וברוך.
שמה, שמה?
שמה,
יפה מאוד.
בסדר, חברים?
זה,
אז לא, כנראה בגלל זה לא...
טוב, הבנו את הנקודה? יפה מאוד.
לא כן מי שכל כך קשור לגופו, אה, יפה.
עכשיו הוא אומר, למי יהיה קשה?
לא כן מי שכל כך קשור לגופו,
עד שאינו יכול להשליך את דאגותיו גם על שעה.
אם אתה בטיפוס כזה, שכל פעם שיש לך איזה טרדה כלכלית,
לא יודע, כל מיני סוגי טרדות פיזיות,
יהיה לך מאוד קשה גם להשתחרר מטרדות רוחניות.
אז מה צריך לעשות?
לתרגל את השריר הזה, להגיד,
טוב,
גמרנו, שם את זה בצד, טפל בזה אחרי השיעור.
טפל בזה בסוף היום.
ברור, אדחה את זה ביום חמישי,
בשישי,
בזמן שהוא בין השמשות, לא יום ולא לילה,
אז אני אטפל בנקודה הזאת. אני אקבע זמן שבו אני אטפל בנקודה הזאת.
כל היום לטרטר לי את המוח,
כל היום לנהל אותי.
אז הוא אומר, לבן אדם כזה יהיה קצת קשה אם הוא קשור לגוף יותר מדי,
לא כן מי שכל כך קשור לגופו,
עד שאינו יכול להשליך את דאגותיו גם על שעה.
קשה שיתעלה גם בנשמתו וברוחו אל מה שלמעלה ממנו בעלייה ודילוג.
לסיכום,
אם אני רוצה להיות בן אדם שמסוגל לראות את המפה הלבנה
ואת הנקודה השחורה באופן יחסי שהיא קטנה,
אני צריך להיות בן אדם שבעולם הפיזי,
כשזה בגדול יותר קל לנו,
כן, העולם הפיזי הוא יותר מקוייל.
כלומר, אני יכול להגיד, טוב,
כמה זמן אני צריך בשביל לפתור את הבעיה הזאת?
את המשכנתה, לא יודע מתי זה.
שעתיים, יומיים, בסדר. ניקח יומיים
ונטפל בדבר הזה. שים אותו בצד.
עכשיו אני מתנהל.
עכשיו, לגבי רוחניות, זה קצת יותר מורכב,
כי לא תמיד אני אדע לתפוס בדיוק מה הנקודה, ומה הבני דודים שלה, וממה זה נובע, ועל מה זה יושב, בסדר?
אבל עדיין, אם אני אתרגל להיות בן אדם כזה,
גם את התרגלים המגונים שלי,
אני אוכל לשים אותם בצד,
לתקן, ואז לתת לדבר הבעייתי הזה
לטפל בו בצורה נקודתית ולפתור אותו. בסדר?
יש כוחות לעוד פסקה?
נתחיל לפחות?
היום אנחנו מתקתקים.
התשוקים והכיסופים
טובים רק אם עובדים בהם, כן? ואז אמרו, אני כל כך משתוקק להיות צדיק,
אני כל כך משתוקק להיות אדם טוב,
אני כוסף
להיות אדם נעלה.
בסדר, דבר מאוד אחר, אבל אתה יודע, פה בעולם העשייה,
תצא מהבלון שלך, כאילו, תראו, אתה שם על זה סיכה בבלון הליום שלו,
שהוא כבר עף על עצמו ובטוח שהוא בקדוש ברוך הוא בסלי גריל,
פתאום הוא, רגע, רגע, רגע, וואי, צריך עבודה.
התשוקים והכיסופים טובים רק אם עובדים בהם
ועולים על ידיהם עם מעט ועם הרבה.
זה מצוין שיש לך חלומות.
זה מצוין שיש לך כיסופים.
כן, נחשוף נחשפתי, יא אחשוף.
כן, נועם שבת.
אני מאוד מאוד רוצה משהו מסוים. זה מצוין.
לא באנו עכשיו להגיד לך, אל תחלום.
תחלום,
אבל גם תיישם.
תיתן לחלום להוביל אותך, כן?
היינו כחולמים, נכון? אז אם עלה שחוב פינו, כן?
ולשונן ורינאה. אנחנו מונעים מחלומות.
בלי חלומות אנחנו לא נזוז לשום מקום.
זה מצוין. אבל לכל חלום
צריך שיהיה גם יישום.
ואם לאו
נולד בקרב האיש גם בלא ידיעתו מן ייאוש, כן? מה שקורה,
אם אני חולם
ולא מיישם,
אז אני הופך לבן אדם כזה שכאילו אומר,
טוב, שום דבר הוא לא מתממש, אני רק מדבר באוויר.
זאת אומרת, אתה מבין? כאילו, אני מפסיד פעמיים.
כשאני עכשיו רק חולם ולא מיישם, אני מפסיד פעמיים.
פעם אחת ברמה הקיומית, כאן ועכשיו, אתה לא מיישם את מה שאתה שואף אליי,
וגם אתה הופך להיות בן אדם שחושב על עצמו שהוא רק בן אדם שכל הזמן מדבר ולא עושה.
כלומר ששום דבר ממה שאני חולם עליו הוא לא ישים.
לעולם אני לא אהפוך להיות בן אדם פרודוקטיבי,
יצרני, שעושה משהו עם כל החלומות שלו.
וזו נפילה כפולה.
מין ייאוש למור זה כמה שנים שאני מסתוקק,
ולא עלתה בידי, הנה אני רציתי כבר המון זמן,
למה זה לא עובד?
מוחלט אני בנמיכותי, כנראה שאני בן אדם קטן,
ואף פעם אני לא אצליח לעשות שום חלום, גם אם זה...
ועוד מפסידו בתשוקותיו חסר שלנו, מעתה הבאה הוא יגיד, הופה,
אם ככה,
אם אני ממילא לא מקשיב חלומות, בואו נפסיק לחלום, בסדר?
עכשיו תקשיבו משהו מקסים,
בונבונירה של הרב קוק, כשאני חולם,
מה קורה לאנשים לגנוז את החלומות שלהם?
יש רצוי,
שזה החלום,
יש מצוי, שזה איפה שאני נמצא,
ואז בן אדם אומר, טוב, אני רוצה להיות צדיק.
אומר לך, יהיה צערה,
פר אצבע, תגיד, על מי אתה מדבר? אתה תהיה צדיק.
תראה איזה פרסוק יש לך, איך אתה מתנהג.
יש לך סיכוי?
בום! שם לי משקולות על הרגליים,
ואז אני אומר לעצמי,
טוב, אם ככה, אין לי סיכוי להיות צדיק אי פעם.
כלומר, מה שאני עושה,
אני מקטין את המצוי.
כלומר, אתה בן אדם קטן
שלא מסוגל להגשים את החלומות האלה.
זו אפשרות אחת.
אני רוצה להסביר איך אני סוגר את הפער בין הרצוי לבין המצוי.
בין העולם שאליו אני שואף לבין המקום שבו אני נמצא.
אחד, אני מקטין את המצוי, כלומר, אותי.
אחי, אתה כל כך קטן,
אין לך שום סיכוי, ככה אני גונז את החלומות.
או שאני מקטין את הרצוי.
אני אומר טוב, אל תחלום, כל כך הרבה, אין לך סיכוי,
זה לא יהיה, זה משהו,
זה רק חלומות לצדיקים.
בסדר?
הרב קוק אומר דבר גאוני ופשוט.
כשאתה רוצה לחלום,
עזוב את היישום של זה.
קודם כל תחלום באופן חופשי.
תחלום, אין לך, לא מגבלות של זמן,
לא של כסף,
לא של חברה,
לא של סטנדרטים.
אף אחד בגזרתך לא חולם את החלומות האלה. אז מה?
תחלום.
תחלום 300 אחוז.
כן? תגידו לי, אם בן אדם יוצא לרחוב,
הוא אומר,
הוא אומר, תקע בשופר גדול לחירותנו. איזה תקע, איזה שופר, איזה חירותנו. תראה מה הולך ברחובות.
בן אדם אומר, רפאנו,
מה, תראה כמה בתי חולים, כל יום מרחיבים עוד מחלקה.
אתה חושב שפעם כולם יהיו בריאים? מה אתה מבלבל את המוח?
חס ושלום, ברור.
אז מה כן?
אני חולם באופן חופשי,
200-300 אחוז,
אני רוצה בית מקדש,
כן? כל תפילה היא חלום, נכון?
רוצה בית מקדש,
רוצה גאולה, רוצה רפואה,
רוצה תיקון המידות, רוצה זוגיות טובה, רוצה שלעם ישראל יהיה טוב, רוצה שכל הרשעה כעשן תכלה,
שהכול ייגמר.
גמרת לחלום?
חזק וברוך.
עכשיו נלך לראות איך מיישמים את זה.
אבל לא ברגע שחלמת,
כבר אתה מסתכל על המימוש.
כי אם אני חולם ובאותו רגע כבר מנסה לממש את זה,
אז זה כבר מעקר את החלום,
נכון?
זה מקטין אותו כי הוא אומר לך היצר,
אחי, זה לא ריאלי.
האם הייתי ברור, בסדר?
אז אמרנו עוד פעם,
רצוי ומצוי,
בדרך כלל מה שעושים, או שמקטינים את המצוי,
שזה אני,
או שמקטינים את הרצוי, שזה החלום.
אומר הרב קוק, אם תחלום באופן חופשי,
תוכל לחלום על רצונות אדירים של 300 ו-400 ו-500 אחוז, זה הדברים הכי לא ריאליים בעולם.
ואז אם תחלום 500,
יש סיכוי שיתממש 80 או 70. אבל אם תחלום מראש 70 או 50,
אולי תממש 5%. ברור?
כלומר, לחלום באופן חופשי. יהי רצון שתזכו ללין בטוב ולהקיץ ברחמים,
חלומות טובים ומימושים טובים,
וכן יהי רצון ונאמר אמן.
כל ט"ו פסם,
חזק וברור.
