טוב, שלום, ערב טוב.
אנחנו בפרק 12 מסימן י"ח.
המשך מדרש האותיות,
למוד 252. אז מה דרשו אותם תינוקות?
המשך הדרשה,
זין, חית, טית, יו, כף, למין.
אם אתה עושה כן,
הקדוש ברוך הוא זן אותך וחן אותך, או מטיב לך, ונותן לך ירושה, וקושר לך כתר
לעולם הבא.
רש"י,
מטיב לך, היינו טט,
זן, חן,
זה זין, חטא ברור, מטיב לך זה טט,
נותן לך ירושה זה יוד,
קושר לך כתר לעולם הבא, היינו כף,
לעולם הבא, היינו למ״ד.
טוב,
רש"י מאוד ידידותי לסביבתנו,
מסביר לנו.
טוב,
מסביר הרב.
זין, חי, טית, יו, כף, למ״ד. אם אתה עושה כן, הקדוש ברוך הוא זן אותך, וכהן אותך, ומטיב אליך,
ונותן לך ירושה, וקושר לך
כתר לעולם הבא.
תנאי העושר, הלא המה האחד, התמדת הקיום,
השני, ההתאדנות,
של הקיום השלישי ההתעלות של הקיום הרביעי הנצחיות,
נצחיות הקיום החמישי כנראה הרב כתב ו״ו אבל זו טעות,
זה צריך באמת להיות החמישי
עליית הקיום למדרגה היותר עליונה מכל תנאיו הקודמים.
והם הדברים הנמראים בזה.
אם אתה עושה כענך כזאת שחוזן אותך סיפוק התמדת הקיום.
חזן אותך בעדנת הקיום ואצילותו
שהוא התוכן המעלה חן,
ומטיב לך בהתעלות ותוספת טובה,
ונותן לך ירושה בלתי נפסקת,
שהוא יסוד הנצחיות שבקיום,
וקושר לך כתר לעולם הבא, שהוא העילוי המומם שממעל לכל גבולי
ותנאי הקיום הקדומים,
גם אחרי כל העילוי שבהם.
כל אלה המידות המלאות אור, קודש וקדשים,
הולכות ושופעות מתוך אורה של הצדקה האידיאלית הקדושה,
צדקת ישראל הקשורה בשם השם, יוצר קול ברוך וברוך.
טוב, אז אולי באמת היינו צריכים להזכיר
שאנחנו פה בהמשך של הדרשה מאלף בית, אלף בינה, גימל, דלת,
גמול דלין. גמול דלין,
והיה הסבר למה צורת ג' ככה,
עציר עצרת הדלית ככה,
כדי
שתהיה רץ, יגומל את דרכו של גומל חסדים לרוץ אחרי הדלים,
ושהדל שימציא לו את עצמו ולא יברח מלקבל את
הצדקה,
ושייתן לו בצנעה, כדי לא לכסף מיני,
בכל זאת יעשה את זה למען שם השם ה' ה'
אז אם אתה גומל דלים בצורה הזאת לשם שמיים, לשם ה'-ו',
אז כי אז, אם אתה עושה כן,
אז הקדוש ברוך הוא זן, חן,
מטיב, ירושה,
כתר לעולם הבא.
תנאי העושר,
אז פה זה מפרט, איך נקרא לזה?
עד כאן זה המעשה הטוב, וזה השכר שתקבל על המעשה הטוב. מה זה השכר?
הקדוש מחוזן אותך, וחנה אותך, ונטיב לך, ונותן לך גבושה, וקוצר לך כתר לעולם אותך.
תנאי האושר הלא המה אלף
התמדת הקיום,
ב.
ההתעדנות של הקיום,
ג.
ההתעללות של הקיום, הד.
נצחיות הקיום,
ה.
עליית הקיום למדרגה יותר לעולם כל תנאיו הקודמים.
והו״ב מה?
קצת בעיה.
והנה,
והם הם הדברים הנאמרים בזה.
אם אתה עושה כן, הקדוש ברוך הוא זן אותך.
סיפוק התמדת הקיום
וחנותך
בעדנת הקיום ואצילותו. אלה הם שני תנאי האושר הראשונים.
התמדת הקיום, זן אותך.
התאדנות הקיום,
החנותך.
החנותך בעדנת הקיום ואצילותו.
הוא התוכן המעלה חן.
מטיב לך, זה עוד יותר מזה, זה המדרגה השלישית.
התעלות של הקיום, והתעלות ותוספת טובה.
והרביעי,
נצחיות הקיום זה נותן לך ירושה
בלתי נפסקת,
שהיא יסוד הנצחיות שבקיום.
ועליית הקיום למדרגה היותר עליונה,
זה קושר לך כתר לעולם הבא.
אז זה כנראה ה' וו', הם שניהם ביחד הם הולכים.
כתר,
שהוא העילוי המרומם, שמימה לכל גבולי ותנאי הקיום הקדומים,
גם אחרי כל העילוי שבהם.
כתר לעולם הבא, זה ביחד.
זה החמש ה׳ו.
וכל אלה המידות המלאות אור קודש קדשים הולכות ושופעות מתוך אורה של
גמול דלין,
של הצדקה
גמול דלין,
בצורה של ה׳ו, למען
שמו של הקדוש ברוך הוא.
הצדקה האידיאלית הקדושה, צדקת ישראל,
הקשורה בשם השם, יוצר קול, ברוך הוא.
ממשיכה הגמרא.
תזכיר לי איך קוראים לך,
עדנת הקיום,
זאת אומרת לעשות את הקיום יותר עדין, פחות גס,
ואצילותו קשורה יותר למגמה האידיאלית ופחות הפרטית, אגואיסטית, חומרית.
אז זה,
הקדוש ברוך הוא לא רק מקיים אותך,
אלא גורם לך שתהיה לך אישיות יותר עדינה,
יותר אצילית, יותר אידיאלית, יותר כללית,
כי אתה צודק,
אבל זה עוד יותר.
זאת אומרת, המציאות פה,
כשאתה פה במציאות הממשי,
אז יש לך, יכולה להיות מציאות גסה,
יכולה להיות מציאות עדינה.
זה יכול להיות גם כן זמני.
בסדר, בן אדם חי את 70, 80, 120 שנות חייו
בצורה יותר עדינה, יותר אצילית, יותר אידיאלית.
בטוח שיש לו משקע שנמשך לנצח, זה עניין נוסף.
רושם אישיותו יישאר תמיד, אולי גם אחרי שימות.
אז נותן לך ירושה,
נצריות הקיום.
התעלות הקיום, מצריות הקיום ועליית הקיום,
בכלל לספירה אחרת, מציאות אחרת, עולם הבא,
עולם אחר,
וגם שם.
עם כל העילוי שבעולם הזה,
אל העולם הבא.
כי אני מבין, קושר לך כתר לעולם הבא, מכשיר אותך למציאות
מעבר לעולם הזה.
עד עתה זה היה המדרגות בעולם הזה.
התמדת הקיום, התאדנות הקיום,
התעלות הקיום, אפילו נצחניות הקיום.
עדיין לא בעולם הבא, בסדר?
מ"ם פתוחה, מ"ם סתומה,
מאמר פתוח, מאמר סתום.
רש"י, מאמר פתוח, מאמר סתום.
יש דברים שניתן רשות לדורשן,
מאמר פתוח כנראה,
ויש שאתה מצווה לסותמן,
כגון מעשה מרכבה, זה מאמר סתום,
אתה לא אמור לדבר בזה.
מ"ם פתוחה, מ"ם סתומה.
מאמר פתוח, מאמר סתום.
גדולתה של תורה היא
שהיא כוללת הכל,
כל המושגים בקדושת אחדותה.
ואם כי כל המדעים מתחלקים לעניינים פתוחים ומפורשים ולעניינים סתומים ונעלמים,
אבל האחדות הבהירה שבתוך כל מאמר ומאמר
יהיה נמצא גם האופי הפתוח וגם האופי הסתום,
גם העניינים הגלויים מושגים בכל,
וגם העניינים הנעלמים העומדים ברום חביון,
ראשי עולם.
זאתי סגולתה של תורה שהיא מובלטת ברמז המ"ם,
שבביטויו אנו מוצאים את המ"ם הפתוחה ואת המ"ם הסתומה
בחטיבה אחת,
במילול אחד,
להורות
על ההתאחדות של המאמר הפתוח עם המאמר הסתום,
מ"ם פתוחה, מ"ם סתומה, מאמר פתוח, מאמר סתום.
אז הרב פה דורש לנו,
עובר את תשומת ליבנו,
מצביע על המושכל שיוצא מזה שצורת ההגייה של המם הפתוחה והמם הסתומה
זאת ההגייה, זה מ,
ממ, בקיצור, זה אותו דבר.
אבל זה דברים שונים, זה מאמר פתוח, זה מאמר סתום.
מאמר סתום, מאמר פתוח, אותו דבר.
גדולתה של תורה היא
שהיא כוללת הכל, כל המושגים בקדושת אחדותה.
ואם כי כל המדעים מתחלקים לעניינים פתוחים ומפורשים.
פתוחים
ומפורשים זה לא ו'
חיבור,
אלא ו' הביאור.
לעניינים פתוחים, כלומר, מפורשים,
ולעניינים סתומים ונעלמים, כלומר, נעלמים.
אבל האחדות הבהירה שבתוך כל מאמר ומאמר,
יהיה נמצא גם האופי הפתוח, גם האופי הסתום,
גם העניינים הגלולים ומושגים לכל, וגם העניינים הנעלמים העומדים ברום חוויון רצי עולם.
בכל מאמר,
יש גם את זה וגם את זה.
וזה גדולתה של תורה.
זאתי סגולתה של תורה.
סגולתה, תכולתה המופלאה של התורה,
שהיא מולטת ברמז המ"ם,
שבביטויו אנו מוצאים את המ"ם הפתוחה, במ"ם הסתומה, בחטיבה אחת.
חטיבה אחת, צורה אחת, אותה צורה.
במילול אחד,
להורות על התאחדות של המאמר הפתוח, אם המאמר,
אני חושב שיש פה טעות,
וצריך להוסיף,
אם המאמר פתוח, אם המאמר הסתום, חסר פה המילה הסתום, נכון?
נסתם הסתום.
להורות על יחדות של המאמר הפתוח עם המאמר סתום.
הם פתוחם, הם סתומה, מאמר פתוח, מאמר סתום.
נון כפופה, נון פשוטה.
נאמן כפוף, נאמן פשוט.
רש"י, נאמן כפוף.
אדם כשר צריך להיות כפוף בעניו,
וסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא.
נ"ן כפופה, נ"ן פשוטה, נאמן כפוף, נאמן פשוט.
הנאמנות
לתעודת המציאות
וההוויה שבגללה יצר הקדוש ברוך הוא את כל המצוי.
היא מתבלטת באדם בשתי דרכים שונות.
הדרך האחת היא
ההדרכה המוסרית הראשונה,
שהיא באה לברר לאדם את קוטנו ואפסיותו,
שלא יתגדר במה שהוא חושב שיש בו מן המעלות והיתרונות,
כי הלוא כולן כעין הנה,
ולא מידו וטובו,
כי היא מידי אדון כל,
אשר לו לבדו הוא הכוח והגבורה,
החוכמה והעמדה,
העוז והממשלה.
אמנם אחרי אשר דעתו של אדם היא מתיישבת בהכרעת
הענווה והכפיפות המוחלטה,
אז באה ההדרכה המוסרית השנייה, היותר עליונה,
המבארת לפניו את גודלו ותפארתו,
את זיו נשמתו ואת הערך המרומם,
אשר נתן לו ריבון כל העולמים בתפיסת ההוויה והכרת ההוד,
האלוהי.
אז הוא מתרומם ושיעור קומתו מתפשט הוא על כל מרחבי עולם.
ומתוך הכרה זו,
הבאה מתוך תוצאותיה של ענבת הצדק,
ובא להיות נאמן לתעודת הווייתו במדרגה היותר עליונה.
הכפיפות היא מתאחדת עם הפשיטות.
בשני המצבים ביחד
מהדרים את יסוד הקודש,
להוציא לאור עולם את התוכנית הגדולה של הנאמנות.
עצות מרחוק – אמונה עומד,
נ"ן כפופה, נ"ן פשוטה, נאמן כפוף, נאמן פשוט.
נ"ן כפופה, נ"ן פשוטה, נאמן כפוף, נאמן פשוט.
הנאמנות
לתעודת המציאות וההוויה.
שבגללה יצר הקדוש ברוך הוא את כל המצוי,
היא מתבלטת באדם בשתי ערכים שונות.
אז כן, קודם כל, מה זה נאמן?
זה תואר שמכובד להגיד על הבן אדם שהוא נאמן.
נאמן למה?
תשובה, נאמן לתעודה.
נאמן לייעוד, למטרה.
לתעודת המציאות וההוויה שבגללה יצר הקדוש ברוך הוא את כל המצוי.
הקדוש ברוך הוא
עברה את העולם,
לא סתם.
תשפוכת של מקרי.
יש פה מטרה,
תכלית, שעומדת ביסוד המציאות,
וזוהי תעודת המציאות.
והנאמנות,
קראו האדם להיות נאמן למגמה,
לאידיאל, למטרה של המציאות.
הנאמנות לתעודת המציאות והוויה שבגללה,
בגלל התעודה הזאת יצר הקדוש ברוך הוא את כל המצוי,
היא מתבלטת באדם בשתי דרכים שונות.
הדרך האחת היא הדרכה מוסרית הראשונה,
שהיא באה לברר לאדם את קוטנו ואפסיותו,
שלא יתגדר במה שהוא חושב שיש בו מין המעלות ויתרונות,
כי הלא כולן כעין הנה, ולא מידו וטובו,
כי אם מידי אדון קול אשר עולה לבדו, הכוח הגבורה, החומה והמדע, או עוזבי הממשלה.
אז הגישה המוסרית הבסיסית שבה קראו האדם להיות נאמן לתעודה הכללית של יהיה,
זה איך נגיד בצורה פשוטה? ענווה.
מה זה ענווה?
ענווה זה, יש בה שתי, היא מורכבת משתי תודעות,
שתי תחושות.
א', שאדם חושב את עצמו לקטן
ואפסי,
בגלל שמה הכל, מה אנו מחיינו, מחזינו, מצדקנו, מה אישותינו, מכוחנו,
מגבורותינו, מה אנו מרפניכם, הכל הגיבורים כאן לפניכם, שהשם כלא היו,
גוחמים כאילו בלי אדם, ובנויים כאילו להשכל,
אלקטרון טוב, וחיים בהבן,
ומותר אדם מן הבן מהעין, כי הכל האוול לעומת גדולת שלמות המציאות האלוקית.
אז קודם כל,
מה הבן אדם יכול לחוש את עצמו כל כך מנופח,
ועם כל הדברים הטובים שיש בו,
הם חדלים לעומת הערך השלמותי העליון המצוי במציאות.
אז זה קודם כל,
שלא יחשוב האדם את עצמו למשהו,
זה קודם כל.
דבר שני,
ואם בכל זאת הוא לא יכול להכחיש את זה שיש בו כישרונות ויש בו כוחות ויש בו
יש בו נשמה ואפילו יש בו שכל וחוץ מזה יש בו כמה כישרונות ייחודיים שקשה למצוא בן אדם שאין לו משהו טוב באמת ייחודי מצד
מצידו עצמו שבאמת
זה בלתי נכפל ואין את זה אצל האנשים האחרים
מה שיש לו מה הוא צריך להגיד איפה זאת כן
לעומת השלמות האלוקית, כל השלמויות שיש בי, זה באמת אפס, אבל
מכל מקום, לעומת המציאות של כל הבריאות,
אז יש בי איתו, מה, אני צריך להגיד אין?
זה נכון שיש בי כל מיני כישרונות,
אבל אני אחראי להם?
זה בזכותי?
זה הכל מתנות, מה שנקרא.
זה הכל
אתה חונן לאדם דעת, אם אין אנש בינה,
אז אני פיקח?
זה לא בזכותי, נולדתי ככה.
אתה יודע שחונת עשה אותי כזה, אני דיבור,
לא בזכותי,
וכן הלאה.
כל הדברים הטובים, להכיר,
אין לי פריבילגיות אליהם.
שני דברים, א', כל הדברים הטובים שיש בי הם אפס לעומת הגודל האלוהי המוחלט,
וחוץ מזה, לא לעומתו, אלא במציאות הארצית, פה
אין לי פריבילגיות אליהם, כי זה הכל מתנות מרשים.
אלה שתי התודעות שיוצרות את מה שנקרא נאמן כפוף.
קודם כל, כופף.
אומנם,
אחרי אשר דעתו של אדם היא מתיישבת בהכרעת הענווה והכפיפות המוחלטה,
אז באה הדרכה המוסרית השנייה היותר עליונות.
זה לדעת שאני אפס, וגם אם אני לא אפס, אני אפס,
ורק אני נושא בקרבי דברים שהם לא אפס, אבל זה לא שלי.
כל הדברים הטובים הם לא שלי.
ואחרי התודעה הזאת, יש תודעה
יותר חשובה מישראל.
היא יותר עליונה.
היא הדרכה מוסרית,
גם ראשונה, היא מאוד חשובה.
היא הדרכת פתיחה.
אבל השנייה יותר עליונה, היא מבארת לפניו את גודלו ותפארתו,
את זיו נשמתו ואת הערך המורמם אשר נתן לו ריבון כל העולמי לטפסת ההוויה והכרת העבודה האלוהית.
ההסתכלות
היא לא על זה שאני אפס, מה אני וכל כישוריי לעומת הקדוש ברוך הוא,
או מה כל כישוריי שזה באמת לא אני, אלא זה הופעת הקדוש ברוך הוא.
יש מבט אחר, לא עסוק לחשוב על אפסותי,
לחשוב אלא בדיוק להפך.
כמה אני חלק מהאידיאל הכללי,
התכלית הכללית, ייעוד התעודה הכללית של כל המציאות.
אני חלק אורגני ממנה, ועד כמה אני אמור להשתלב
באידיאל הכללי הזה.
זה רעיון עוד יותר עליון מאשר הרעיון הראשון.
להפך,
לא הכפיפות, אלא הזקיפות.
הכפיפות זה דיכוי הכוחות,
זה מיתון הכוחות,
זה אדם מתכווץ,
מכווץ את הכוחות.
הזקיפות
היא מתיחת הכוחות,
היא העצמת כל הכוחות העצמי.
המחשבה המוסרית הראשונה אומרת לבן אדם, תירגע,
תיאבץ,
אתה קטן, תתכופף,
כי מה אתה כל כך מתלהב מעצמך?
המחשבה השנייה
היא לא עסוקה בכלל עכשיו לחשוב, עצמי, לא עצמי,
מתלהב מעצמי, לא מתלהב מעצמי,
כי זה נכון שאם אני מתלהב מעצמי אז כדאי לי להירגע,
אבל
הגישה השנייה אומרת,
הנושא פה בכלל הוא לא עצמיך,
הצמיחה,
לא תחושת ההשוויה שבין אני לעומת, לעומת.
זה לא הנושא בכלל, הנושא פה עכשיו זה המציאות,
וזה לא עמדה לעומתית.
אני לעומת המציאות,
כי אני לעומת המציאות, וכל שכן המציאות האלוקית,
אז אני אחדד.
אבל אם הגישה היא בכלל לא לעומתית,
אלא היא אורגנית,
יש פה נושא אחד והוא האידיאל האלוהי.
וכל היש הולך ומוביל אליו, ואני בלוע בתור אני. אין אני פה, אלא
אין משהו שמחוץ לו, ובמסגרת הגודל האידיאלי הזה,
מה צריך לעשות?
זו המחשבה.
אין פה בכלל תודעה של אני עצמי,
פרטי, ייחודי, אלא יש רק את התחושה הכללית
ותודעת אחריות עליה.
והיא,
אוריינטציה שכזאת,
היא לא עסוקה פה עכשיו בקיבוצים.
במיתון כוחות,
אלא ההפך, בעצמת הכוחות.
וזו הדרכה מוסרית יותר חשובה מההדרכה הראשונה.
כמובן אין להתבלבל,
ידועה, ההדרכה הראשונה הייתה ענווה,
וההדרכה השנייה זה גאווה.
כן, אבל האמת היא,
האמת היא שלמדנו את זה בעבר,
באמת, שעכשיו אני לא זוכר,
לא זוכר איפה למדנו את זה.
למדנו את זה פה, אני לא זוכר תחת איזה כותרת, אבל ממש זו הסוגיה שלמדנו אותה.
איך?
רב בהר?
לא,
לא.
כן, זה נכון שגם שם.
לא, אבל ממש את הנושא הזה שנקרא ענוות עוז,
יש ענוות עוז,
ויש ענווה ויש ענוות עוז.
ואני לא זוכר איפה זה,
זה קצת, מזמן למדנו את זה, זה לא לאחרונה.
העיקר, הרעיון הוא בדיוק מה שאנחנו אומרים פה עכשיו.
שזה,
שזה,
שניהם שתי, שתי דרכים בענווה,
אבל יש ענווה קטנה ויש ענווה גדולה.
ענווה קטנה זה מה שנקרא נאמן כפוף,
שהרב שם מסביר את זה יותר.
אני זוכר את המילים שלי, אבל זה רעיון של הרב.
צריך את הענווה הזאת
בתור תרופה, אני קורא לזה כמו אנטיביוטיקה.
זאת אומרת, כשאתה מרגיש שאתה חולה,
אז כדאי שיהיה לך בבית,
אני יודע כמה כדורים,
יש לך, מתחיל להיות לך דלגת גרון, קח שלוש פעמים, בקיצור, קח, תתחיל לקחת מהר אנטיביוטיקה, שלוש פעמים יעבור לך.
והנמשל,
מתי בן אדם זקוק להסביר לעצמו כמה הוא אפס, כמו
נאמן כפוף.
זאת אומרת,
מי אני, מה אני, חדל, מה אני, לעומת השלמות האלוקית, וגם מה שיש בי זה לא בזכותי, זה לא כלום.
כל המחשבות האלה שבאות לדכא את האדם ולכפוף אותו,
הן נצרכות מתי שבן אדם חולה.
מה זה חולה? במה הוא חולה?
חולה במחלת הגאווה.
אם הוא מזהה בעצמו שהוא מנופח,
חושב על עצמו וחושב את עצמו,
ומרגיש את עצמו, ושלא לדבר, מדבר על עצמו,
כשזהו המצב,
אז בן אדם ככה מער את האנטיביוטיקה,
ותיזכר מזה מי אתה, מה אתה, מהנו, מי חיינו, מי אחרי זה, מה
הכל עין,
כי הכל הבל, והחשבון הזה, וכפוף עצמך.
אבל אדם לא אמור להיות ניזון בארוחת בוקר מאנטיביוטיקה,
ולא אמור להשתמש בענווה הזאת בתור
מזון מתמיד בחיים,
אלא רק למצבים
שעלולים לקרות, של קלקולים, מחלות.
יש מחלות פיזיות, מחלות
פסיכיות, מחלות מוסריות, מידותיות.
אז שהוא מזהה בעצמו שהוא נפגע, הוא כשל,
הוא הצטנן או קודח
במחשבות גאוותניות,
שיטפל.
גש לארון התרופות והתאפת.
אבל המצב היומיומי שבמנו הוא צריך לאיזון, זו מחשבה אחרת,
והיא הענווה הלכתחילית, הרצויה,
שצריכה ללוות את האדם כל הזמן, והיא הענווה, באמת ענווה.
והענווה באמת, זה מה שאנחנו אומרים פה,
זה נאמן פשוט,
זקוף.
כלומר, אין פה בכלל דיון על העני.
זאת אומרת, המחשבה בכלל,
בן אדם עסוק כל כך בנושא,
שהוא אמור להיות עסוק בו,
עד שהוא
סעיף שנקרא אני פשוט לא קיים שם בכלל.
יש שם את האידיאל הכללי של כל היש,
ובזה עסוקה מחשבתו.
ובאידיאל הכללי
זה להעצים את כל כוחות המציאות שילכו כולם אל המטרה האלוקית שחוננה את המציאות, שמאי וארץ וכל זוועה,
בשביל הטוב והשלמות והאידיאלית והצדק והשמחה והשלווה והחוכמה והגבורה,
וכל הערכים שהולכים ומתכנסים אל גדולת שלמות אינסוף.
ושם אמור להיות האדם,
וזו הענווה המוחלטת באמת.
והענווה, תכונתה,
לא זה שאדם הולך ומתכווץ, אלא זה שאדם הולך ומתעצם,
עסוק
בהעצמת כל כוחות חייו.
אלא מאי?
הוא לא עסוק בכלל עכשיו על המילה אני,
הוא עסוק במטרה.
וזה הענווה האמיתית.
אנחנו נוהגים להזכיר את מי הענב הכי גדול שהיה בהיסטוריה האנושית,
סליחה,
משה.
לא נכון,
דוד.
שלושה ענבים הם,
תמיד אני עושה את זה,
יוסי כבר צוחק, מרוב זקנה הוא צוחק,
הוא כבר זוכר את כל הפעמים הקודמות שזה תמיד חוזר על אותו עניין.
אז כן, אז כי כן,
יש אברהם שאמר,
ואנוכי עפר ואפר,
ומשה שאמר, אנחנו מה?
ודוד אמר, אנוכי תולעת ולא איש.
הרב ציוד היה אומר את זה, היה מזכיר, היה מסביר.
עפר ואפר זה עוד משהו,
אנחנו מה?
אפס.
מה?
אין ישות.
אבל התואר לא איש זה לא אפס, זה מינוס.
שלילת האנושיות.
כן, מסביר הרב ציודה,
ככל שהכלליות מתגברת, הענווה מתגברת.
והנה הגענו להגדרה.
מהי ענוות אמת, ענוות העוז, ענוות הצדק באמת?
וזה אין למושג כלליות.
ככל שאדם יותר כללי, מהפירוש כללי?
בא,
חושב פחות על עצמו,
וחושב יותר על הכלל,
על כלל החברה, על כלל האומה,
על כלל האנושות,
על כלל ההוויה,
על כלל כללי הכללים של הכל ומקור ההוויה של הכללות, שאיך אומרים במקום מילים ארוכות כאלה עם כל כך הרבה כללים.
איזה מילה אפשר להגיד?
סליחה?
קדוש ברוך הוא, נכון.
זה הפירוש של קדוש ברוך הוא.
וידעתם כי אני,
יצאה לי דרושה לפרשת השבוע,
וידעתם כי אני השם,
זה הוצאתי והצלתי ולקחתי והבאתי,
וידעתם כי אני השם, אני זה השם,
ללימד השם, זה מקור ההוויה של הכללות.
כלל כללי הכללים, לאין קץ, לאין סוף.
ושבן אדם שם,
אסור כל הזמן לחשוב בלהיות צרור,
בצרורא דחייה דבי חייקו,
בצרורא דקולא דבי חייקו,
כל הצרור החיים שבזה חיי הכל,
זה המדרגה של הצדיקים האמיתיים שם הם נמצאים.
ובמציאות הזאת, כן,
אין זמן לחשוב על אני מוצלח, אני לא מוצלח.
זו לא הסוגיה.
במציאות הזאת, להפך,
זה ענבת העוז שהתכונה שלה זה העצמת כל הכישרונות.
וזה ענב האמיתי.
ככל שאדם,
ענב באמת,
זה אדם שהוא בעוצמה של כל הכישרונות הולכות הלוך ואור, הלוך וישתלם, הלוך ועוז.
הזכרתי את דוד, כי תמיד אני מביא את הדוגמה הזאת,
סגנון של הענב הכי גדול שהיה בהיסטוריה.
בהיסטוריה.
דוד המלך,
מתי שעומד מולו אדם צדיק,
מיוחד ומסור.
הוא שולח אותו, לך אל ביתך, אומר לך, אני אלך
אל ביתי וכולי,
ואהרון ה' ויהודה,
ואדוני יואב על פני השדה.
מה זה אדוני יואב?
אין אדוני.
אני אדוני פה.
מה זה אדוני?
תורידו לו את הראש.
ככה מדבר שיא הענווה.
זה נשמע, נשמע לכם ענווה?
אז תדעו לכם שזה נקרא ענווה.
כי לא עומד בשום סתירה לשיא,
שיא העוצמה ושיא התקיפות,
שזה נצרך.
זו ענוות העוז, הענווה האמיתית.
זו המעצימה את כל הכוחות, את כל הכישרון.
כן, אז עוד פעם בפנים.
הנאמנות לתעודת המציאות והוויה שבגללה יצר הקדוש ברוך הוא את כל המצוי,
היא מתבלטת באדם בשתי דרכים שונות.
הדרך האחת
היא ההדרכה המוסרית הראשונה,
שהיא באה לברר לאדם את קוטנו ואפסיותו,
שלא יתגדר במה שהוא חושב שיש בו מן המעלות והיתרונות.
כי הלא כולן כעין הנה,
ולא מידו וטובו,
כי מידי אדון כל אשר לא יבדו הוא הכוח והגבורה, החוכמה והמדע, אוזן הממשלה.
אז זה, איך נגיד,
קודם כל, בבחינת הענווה שעניינה סור מרע.
איזה רע?
אם בן אדם חושב את עצמו למשהו,
אז כדאי שיירגע.
יש בו בעיה של
התנפחות יתר,
אז להתכווץ.
אומנם, אחרי אשר דעתו של אדם היא מתיישבת בהכרעת הענווה והכפיפות המוחלטה,
אין בו. זאת אומרת, עם החשבונות,
עם החשבונות שאני חושב את עצמי למשהו,
אז יש פה את התרופה החריפה שמיישבת את האדם במקום הנכון והקטן והמכוות שלו,
ואז באה הדרכה המוסרית השנייה יותר עליונה,
המבארת לפניו את ההפך, לא עסוקה להסביר לאדם כמה הוא חדל
וכמה הוא חצף,
שלא יחשוב את עצמו למשהו,
אלא בא להזכיר לאדם את גודלו ותפארתו.
גודלו ותפארתו,
גודלו, כלליותו, תפארתו, אידיאליותו.
כמה הוא מתאים אל הכלל,
וכמה הוא הרמוני עם הכלל, כמה הוא
משלים את האידיאל של הכלל.
איך, במה?
אולי לא באישיותו הפרטית, החיצונית,
אבל בזיו נשמתו.
נשמתו היא חלק אלוקא מימל.
בזיו נשמתו ואת הערך המורמם אשר נתן לו ריבון כל העולמי בתפיסת ההוויה והכרת ההוד האלוהי.
הקדוש ברוך הוא,
נכון, אומרים את זה בחשבון הנפש של יום כיפור.
אלוקיי, עד שלא נוצרתי, איני כדאי.
האמת היא שממשיכים ועושים חשבון נפש נורא מדכא.
עכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי,
עפרני בחיי, כאל וחומר מיטתי.
אבל נעצור שנייה לפני החשבון הנפש היה מדכא.
עד שלא נוצרתי, איני כדאי.
למה איני כדאי?
ואיני כדאי לתעודה,
לתעודת המציאות וההוויה שבגללה יצר הקדוש ברוך הוא כל מצוד.
הקדוש ברוך הוא יש לו איזה תעודה,
והיו כמה מיליארדי שנים
שהתעודה הזאת הסתדרה עשר בלעדיי,
והרעייה שלא הייתי.
למה לא הייתי?
כי לא הייתי כדאי.
התעודה שבגללה יוצר הקדוש ברוך הוא את כל נוצר,
היא לא הייתה צריכה אותי.
לא הייתה צריכה אותי, אז לא הייתי.
אבל עכשיו אני נמצא.
כלומר, אני כדאי.
כלומר, עכשיו שנוצרתי,
גמאה האלוהית שלמענן יבראו שמיים וארץ וכל צבאם,
היא צריכה אותי.
והראיה שאני נמצא.
על כן יצא אותי בפרצוף הזה, עם הנתונים האלה,
עם הנשמה הזאת,
ואני אמור,
אני חלק מהכדאיות האלוקית.
אני חלק מהתוכנית האלוקית,
אני חלק מהתעודה האלוהית שכל היש תלוי ביישומה, זאת אומרת, כל הייש שהוא פועל יוצא של תהליך יישומה,
ואני חלק מזה.
זו התודעה שאומרת,
אם כך,
אז כמובן שהכדאיות שלי היא במה שאני חלק מן הכל.
זאת צריכה להיות תודעת החיים שלי,
תודעת החיים שלי וייעוד החיים שלי.
וגיוס כל משאבי כוחותיי אל היעד הזה.
וזה מה שצריך להשיג את האדם ומחשבתו
בכל תנועות חייו כל הזמן.
ואם הוא ככה באמת, בסוגריים אני אומר לכם,
זה מה שנקרא בכל דרכיך דעהו.
זה נקרא בכל דרכיך דעהו.
או הדרכה הראשונה של השולחן ערוך,
בהצעת הרמה, שיבית השם לנגדי תמיד, נכון.
ככה.
מה זה שביתי השם נגדי תמיד? מה שאני חושב, הקדוש ברוך הוא מנסה לחשוב עליו, אבל אם יש לי שכל, אפילו קצת ידע, אז אני יודע שאי אפשר לחשוב על הקדוש ברוך הוא.
זה הדבר הכי חכם שאתה יודע להגיד ביחס לקדוש ברוך הוא, זה שאי אפשר לחשוב עליו, כי לית מחשבת תפיסה בכלל,
כידוע.
אז מה, איך שביתי השם נגדי תמיד, שאני מנסה ל-think about them?
זה לא.
אלא במה שאני עסוק, במה שאנחנו אומרים פה עכשיו,
התודעה הזאת, שאני חלק מהייעוד הגדול, הנפלא,
שכל היש הולך וחושף אותו,
ואני אסור, אמור לגייס את כל תנועות חיי, כל דבר שאני עוסק בו,
זה חלק מהתוכנית הכללית, אז שאני אשתדל לעשות אותו בצורה יותר טובה, יותר שלמה, יותר עניינית, יותר מרוכזת,
כי פה עכשיו התוכנית הכללית של כל היש,
שהיא צריכה את החולייה הקטנה הזאת של מה שאני עושה פה עכשיו.
וזה קריטי,
שככה בן אדם מנהל חייו,
זה נקרא שיביתי השם לענגדי תמיד,
זה נקרא בכל דרכי חדאיהו.
וכשבן אדם ככה מתנהג,
אז הוא מכיר את זיו נשמתו ואת הערך המרומם אשר נתן לו ריבון כל העולמים ותפוצע את ההוויה
והכרת העוד האלוהי.
אז רבה, אתה כן יכול לדעת את השם.
כשאתה בתודעה של,
תודעת האחריות, תודעת האידיאל,
תודעת ה... תביעת השלמות הזאת,
שתובע מהצמיחה להשתלב בה ולממש אותה,
זה נקרא לדעת את השם, זה נקרא
דעת אלוקים,
וזה נקרא תפיסת,
אתה תופס מקום בהוויה שריבונו של עולם נתן לך,
ומממש את הכדאיות הנשמתית שלך,
בשבילה נשלחת פה
אל המציאות, אל העולם הזה,
ונותן לך את הערך במרומם, הדבר החשוב, אתה מבין? אתה יכול לקרוא לעצמך בורג.
בורג, כי אם הוא לא יהיה, המכונה לא תעבוד כולה.
אז יש לך ערך של כל המכונה כולה.
בשבילי נברא עולם.
היה בן אדם לומר, בשבילי נברא עולם.
וזה נכון.
אני אומר עוד פעם.
כי אם העולם יכל להסתדר בלעדיי,
היה מסתדר בלעדיי, גם הסתדר בלעדיי מיליארדי שנים.
עכשיו, הוא לא יכול להסתדר בלעדיי.
זהו.
התודעה הזאת צריכה למלא את האדם,
והתודעה הזאת, זה נקרא ענווה.
זה באמת ענווה.
זה ענווה שאדם כל עצמו צריך להיות בתודעה הזאת.
זה ענווה בריאה, זה ענווה לכתחילית,
זה לא ענווה לתיקון מחלות.
זה המדרגה הגדולה של הענווה.
ואז הוא מתרומם ושיעור קומתו מתפשט על כל מרחבי העולם.
אתם מבינים?
אולי זה מה שגלום בהגדה הזאת של חז"ל, שהאדם הראשון מסוף העולם ועד סופו.
ופסיעותיו של אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים,
אלה תולדות השמיים והארץ באברהם.
האדם הראשון זה תודעה שכל,
כל אוי זה אני,
ואני כל אוי זה אחד.
והכל עסוק פה בשלמות האלוקית האינסופית ההולכת בו.
ואז הוא מתרומם ושיעור קומתו מתפשט על כל מרחבי העולם.
הוא הופך להיות ענק.
ומתוך הכרה זו הבאה מתוך תוצאותיה של ענוות הצדק.
אתם רואים? זה נקרא ענוות צדק או ענוות עוז.
בפסקה אני אחר כך
נגמור את הפסקה, אני אנסה בכל זאת למצוא פה את הפסקה.
הוא בא להיות נאמן לתעודת ההוויה במדרגה היותר עליונה.
גם בדרך הראשונה זו דרך להיות נאמן לתעודת ההוויה.
כשבן אדם נהיה מין קוץ במציאות,
אז שישלוף את הקוץ הזה, בן אדם חושב את עצמו למשהו,
חושב על עצמו,
חושב את עצמו,
מתעסק בעצמו,
מרגיש את עצמו כמנחה עולם.
אז כדאי שתירגע.
אז קודם כל,
תפסיק להפריע בהזיות, בדמיונות שאתה נמצא בהן.
בוא תחזור לגודל האמיתי שלך, וזה אפס.
אבל בסדר, אחרי שאתה לא נמצא במחלה כזאת,
אתה בכלל לא עסוק פה עכשיו במציאות העצמית,
אלא יש פה את המציאות העצמית של כל היש.
המציאות הזאת
זה אחדות.
הוא בא להיות נאמן לתעודת אביתו במדרגה יותר עליונה,
והכפיפות היא מתאחדת עם הפשיטות.
גם נ', כמו מ',
מבטאים את זה באותה צורה.
הכפיפות היא מתאחדת עם הפשיטות, ושני המצבים ביחד
מעדרים את יסוד הקודש.
הם שניהם מתכוונים לאותו דבר.
להתאחדות
עם מגמת
תעודת המציאות
וההוויה שבגללה יצר הקדוש ברוך הוא את כל המציאות.
להוציא, ומהי המגמה? להוציא לאור עולם את התוכנית הגדולה של הנאמנות.
מה אנו, מה חיינו, מה אנחנו אמורים לעשות?
אנחנו אמורים להיות שקופים.
שקופים למה?
שתי פירושים למילה שקופים.
או שקופים, לא רואים אותי.
זו הענווה הכפופה.
או שקופים, שעל ידם הכל משתקף.
אני כאן, הכל כאן.
מי אמר את זה?
הענב הכי גדול בעולם.
מי הענב הכי גדול בעולם? הילל הזקן.
אני כאן, הכל כאן.
כי פה אני, יש פה את הכל.
כשהוא אומר אני, זה הכל.
או אומר אני,
אני אשם.
זו אותה תודה.
אלה עצות מרחוק, אמונה אומן.
נון כפופה,
נון פשוטה, נאמן כפוף ונאמן פשוט.
שנייה, אני אנסה לעשות פה מאמץ קטן.
כן,
עשר אמות.
יכול להיות שגם שם דיברנו על זה. אני מחפש, לא שדיברנו,
כי אני עלול לחזור על זה הרבה פעמים, כי אני זוכר את הפסקה הזאת חזק, כמו שאתם רואים.
אבל אני גם יכול למצוא את זה בקלות, אם למישהו יש פה פלאפון. אה, רביד,
חפש, חפש במחקרים, בענווה,
במקום,
במקום נמצא את זה.
שמה כתבתי את המילון?
להבדיל אלף אלף אלף אלף וכולי הבדלות, אבל כמו שהרמב״ם כותב,
כתבתי את זה, נמיית זקנה וזה, שאני כבר לא זוכר, לא זה,
הכל כתוב שם.
ענווה, מחקרים, במחקרים.
כן,
כן.
והתמידית, והתמידית.
הראשונה היא כזאת,
כמו שאמרתי, תרופות, צריך אותה.
צריך שיהיה בבית, אבל כדאי שלא תאכל מזה ארוחת בוקר.
כן,
כן, כן, כן.
היא יותר אידיאלית.
זה מצב
יותר טוב, יותר שלם, יותר בריא,
יותר מועיל.
צריך את שניהם.
צריך את שניהם, כי שמע, כמו שאמרתי, זה המשל.
אתה בבית תחזיק אנטיביוטיקה.
בשביל שיהיה לך מה לאכול ארוחת בוקר?
לא,
אבל תחזיק אנטיביוטיקה כי צריך אותה.
ונקווה שלא תצטרך, אבל תצטרך.
לא, כאלה הם החיים.
אז אותו דבר, טענה, ואז תחזיק ותדאג להשתמש בזה כשצריך.
כן?
זהו, ראיתם איזה מהירות זה הולך?
שנקרא שילוב הטכנולוגיה עם פרק ו',
פ"ט,
פ"ח.
אה, כן, עם הסנה, אתם זוכרים?
אהההההה אני אקרא לכם ביעף את זה, בעמוד 121. לא ניכנס עכשיו לנוגייה,
היא נפלאה ומיוחדת וזה,
רק את החלק שקשור אליהם.
תכונת הענווה המשובחת המשכללת אם הוד יפתה את הצורה האנושית להתראה עוז,
חוכמה וגרורה,
איננה ענווה הבאה מטעם של שפלות מצב וניחות כוח,
מצד מגרעות טבעיות או מקריות.
איך קוראים לזה בלשון פסקתנו?
איננה באה מצד נאמן כפוף,
נכון?
תכונת הענווה המשובחת,
המשכללת עם הוד יפתה את הצורה האנושית לאתרע עוז, חוכמה וגבורה,
איננה ענווה של נאמן כפוף,
הבאה מטעם של שפלות מצב ומניחת כוח מצד מגרעות טבעיות או מקריות,
כי מצד
ההבנה
שלמה במהות הנפש ויחסי המציאות זה לזה,
והשקפה ברורה על הוויה ותוכן המוסר והדעת.
אבל,
מתוך שבבות דעתו של אדם המתנשא באהבת עצמו הגסה,
בשקר ובדמיון כזה,
ומחשיב לאפס את כל מה שחוץ להרגשת הווייתו בבוז ואכזריות נוראה,
מוכרח הדבר שהצינור לבוא לידי רוח הענווה והכרת השלמות החוצית
והערך המיושר של המציאות, המביאה לידי השכלול הגמור של התכונה והדעת,
התכונה הדעת והמידות, המעמידה את רגל הדעת על תכונת התורה, המיישר את דרכו באור השם שבטוחה,
הוא החסרון והשפלות של המצב.
מילים אחרות, מה שגורם לאדם להתאפס עם המציאות, זאת אומרת להיות מציאותי,
מתי שהוא מנופח, הוא בעל גאווה,
נפל בלשוני למחלת הדמיונות, חושב את עצמו למשהו.
והוא חושב, ככל שבן אדם מנופח יותר, כאילו הוא חושב את עצמו ליותר,
בצורה טבעית הוא חושב את זולתו לפחות.
זה הולך ביחד.
זאת אומרת, ככל שבן אדם חושב את עצמו, אז ככה הוא מזלזל באחרים.
ככל שהוא מזלזל באחרים, ככה הוא יותר חושב את עצמו.
אז כשבן אדם נמצא באמצעות כזאת, חולה,
אז שהוא במצב של מחלה, הוא לא...
אז זה לא שואלים מה, אוכלים בארוחת בוקר. קודם כול,
צריך טיפול פה במחלה.
אז זה, לחזיר אותך בכלל למציאות.
אז זה מה...
אז כדי שבכלל יגיע למצב פילי,
אז הוא צריך להעמיד את רגל האדם על תכונת התורה מישר דרכו באור השם שבטוחה,
וזה שיבין כמה הוא חסר וכמה הוא שפל וכמה מצבו.
קיצור, אין לו מה להיות מנופח פה, כי...
שיכיר את האמת.
אבל כשהתמצית הוא כך,
הוא כבר לקח שלוש פעמים, עשר פעמים לקח את האנטיביוטיקה הזאת, הוא כבר
לא חושב את עצמו.
הוא לא מנופח, לא חי בדמיונות,
וטבע השקפה הענבית כבר תהיה מגובלת בתכונה הנפשית.
זה ריפלקס מותנה אצלו, שהוא מרגיש מיד שהוא משתחצה.
אז מיד יש לו את הדחייה הנפשית מזה,
וזה המצב הבריא.
אז פה כבר תפסיק,
אל תמשיך לקחת אנטיביוטיקה כל הזמן.
כן, אז בא הזמן שיקצץ לגמרי את יסודו העמוק,
עד צמיחת הכוח המגלה את הענווה על ידי הצינור של החיסרון והידיעה בערכו הנשפל.
ובקציצת הצד החלש ובסילוק ולרפיון ותמונת הנפש והגוף,
ישוב הכוח האיתן,
זאת אומרת, יגיע מצב שבו,
מספיק, לא לקחת את האנטיביוטיקה הזאת,
אלא תיקח את העוז
ישוב הכוח האיתן של עוז הענווה,
אצלנו קרא לזה ענוות הצדק,
פה הוא קורא לזה עוז הענווה,
המבוססת יפה,
המבוססת יפה על מכונו.
ומכל מקום, הרושם נשאר,
יש חשיבות לזכור את האימפקט של ההשלכה שעשתה
לקיחת התרופות הזו,
שהשפלות איננה דבר,
הרושם נשאר, שהשפלות איננה דבר של הכרח שיהיה בחיסרון בפועל.
בפועל, אל תאכל מזה, אבל אתה זוכר את הרעיון הזה.
תמיד תזכור את הרעיון הזה.
שאם אתה חושב את עצמך על משהו, אז מי אתה?
זה צריך להישאר בכוח, בפוטנציה,
בלשון המשל שלי, בארון התרופות.
כדאי שהאנטיביוטיקה תהיה בארון התרופות ושלא תצא משם.
זה המצב, רק אתה יודע שיש את זה שם.
בצורה כזאת שהלב לא יזור מכל כבוד וגדולה.
לא יגיע המצב, אני יודע, מכבדים אותו.
זה התחיל להרגיש את עצמו מנופח, אמרתי לעצמי שאני גדול, אמרתי לכם שאני נפלא,
ועובדה שמכבדים אותי.
אז תירגע,
תמיד שהוא יזכור,
תמיד שיזכור את האמת הזאת שהיא מוכנה לו לכל עת צורך, זה לשלוף, ויש לך את זה.
ובבט"ס הבין, אתם רואים,
הוא גם אומר את אותו רעיון, צריך גם את הנאמן כפוף וגם את הנאמן פשוט.
הם שניהם אותו דבר,
הם מבוטאים באותו ביטוי.
בהבטה השכלית של השלמות האלוקית הבהירה,
הפסיקה של העץ השפל,
המורה על חסרונו ושפלותו,
ושתהיה התכלית יסודו, טוב, זה מה שהוא הסביר פה, שהוא צריך לקצוץ את הסנה הזה,
אלה שלמדו אז צריכים להיזכר בזה,
שרק שיישאר רק הגדם של הגזע
הכי צמוד לקרקע.
והרעיון הנשאר הוא שגם,
שאם גם השפל שבמציאות יוכל להיות גבוה בעיניו,
כשלא תשוקף אצלו כללות המציאות על פי התמה הנכונה,
אם במקום להסתכל על כללות המציאות, הוא מסתכל על פרטיותו,
וזה המחלה.
מצב הבריא, אתה לא אמור להסתכל על עצמך בכלל, אתה אמור להסתכל על כללות המציאות.
אז אין לך זמן לחשוב על עצמך.
וזו הענווה האמיתית.
אבל אם בטעות אתה מתחיל להסתכל בראי של עצמך, אתם יודעים, אולי זו הסיבה שבאמת כתוב שאסור להסתכל בראי.
כמובן, זו לא הכוונה שאסור להסתכל אם הביציה לא נשארה לך על הזקן,
ותצא החוצה ככה, אז כדאי שתסתכל, שלא יהיה חילול השם, אבל בן אדם עומד מול הראי כמו איזה בחורה,
זה אסור.
אז חוץ מאשר שזה מנהג של נקבות,
אבל זה אולי מזה.
אה, מה אתה כל כך עף על עצמך?
אני עד.
הרב ציודה היה לו ראי בחדר שלו על הארון,
כשהיה מתקרב לזה, אף פעם לא היה מרים את העיניים,
אף פעם לא היה מסתכל שם.
כן, אז אל תסתכל על עצמך, אל תסתכל על המציאות.
כן, אז יוכל גם האתד,
ודווקא האתד, שמתוך שאינו תופס מקום רחב אצל אחרים,
יצא לנו עוד פעם דרשה על פרשת שבוע,
זה בדיוק האתד, האתד זה הסנה של משה רבנו,
זה אותו עניין.
יוכל גם האתד, דווקא האתד, שמתוך שאינו תופס מקום רחב אצל אחרים,
יכניס את גבות בעצמו להיות גבוה בעיניו, דווקא ככל שהוא,
אתם יודעים, מי הוא השחצן, האפס, תמיד, ככל שהוא בוק יותר גדול,
ככה הוא חושב את עצמו ליותר.
זה תמיד הולך ככה.
איסתרא בילגינה קישקישקריה,
וקישקישקריה זה מישהו איסתרא בילגינה.
זה תמיד הולך.
אז ככל שהוא עטד יותר, בואו וחשוף וצילי.
אבל השיקוב של ערך המציאות הכללית והדרגות המעולות ממנו,
הנמצאות בכללותה של המציאות,
יביא את הבינה הגמורה המייסדת את הענווה בלב פנימה,
שהתמצית של רוח הענווה תשרת בדת,
להשכיל כי הרע מופעת בעוז חוכמה ואור חיים,
מאור עליון תחול על הנפש הממולט ברעיון השיווי הכללי,
בהכרת הערך העצמי בצוויונו האמיתי.
אה...
וכולי.
בסדר.
אה...
יש לנו עוד כמה דקות.
אז אה...
סמ"ך, אין.
סמ"ך, אין.
סמוך עניים,
לא תיתן את צדקתך
סמוך עניים,
בסדר, אין רש"י.
סמוך עניים,
אומר הרב, לא תיתן את צדקתך רק להיפטר מהצער של ראיית המדוכדך ומצבו הנורא,
כי אם יתאמץ לסמוך את העניים לחזקם,
לחלצם ממצוקות עינותם,
באופן שיסולק מהם הצער, צער העוני.
לא רק באותה השעה והרגעים שהם עומדים לפניך נמוגים בעיגונם,
אלא סמוך אותם בשמיכה שיש בה ממש,
באופן שיתחזקו ויתאמצו ותהיה להם תקומה ממצבם הירוד והמדוכא,
סמוך עניים.
סמוך עין, טוב,
יוצא שכל הדרשה אחרי שאלף בינה, זה הכל הולך פה ביחס לצדקה.
גמול דלים, ה'ו' זה שמו של הקדוש ברוך הוא, ואם תעשה ככה,
אז הוא זן אותך, חן אותך,
מטיב לך, נותן לך ירושה,
מ"ם פתוחה, מ"ם סתומה,
טוב,
ונ"ם פתוחה, נ"ם כפופה, נ"ם פשוטה, זה דווקא היה לכאורה דברים אחרים, יש דברים גלויים,
דברים סתומים, וגדלותה של התורה,
והענווה,
אני חושב שזה יסוד ההתאמה היא למציאות הכללית,
שהיא הן בכפיפותה והן בזקיפותה,
היא משמשת את אותו תפקיד,
וחזרה אל העניים, סמוך עניים,
סמוך עניים.
לא רק
תיתן צדקתך כדי להיפטר מהצער של ראיית המדוכדך ומצבו הנורא.
אני רואה עני, וואו, קשה לי על הנשמה, אז אני...
כדי להקל מעל מה שקשה לי, אז אני נותן לו.
זה לא מדרגה כל כך שבגלל...
זה לא מדרגה ש...
זה לא הגמול דלים שאותה למדנו שם.
ואפילו כשאתה גומל דלים, ואתה כבר מבין את זה בצורה יותר גדולה, מכל מקום, הצורה שבו אתה
מטפל בהם, תעשה את זה בצורה של לסמוך אותם.
לא רק להיפטר מהצער של ראיית המדוכדך ומצבו הנורא,
כי מתאמץ לסמוך את העניים,
לסמוך, כלומר לחזק,
לחזקם, לחלצם עם מצוקת עינותם,
באופן שיסולק מאמצע העוני.
לא רק באותה שעה,
והרגעים שהם עומדים לפניך נמוגים בעיגונם.
אל תפתור להם רק את הבעיה הרגעית,
אלא
הם נמצאים במצב תמידי, ואת המצב התמידי תשתדל לשנות.
אלא לסמוך אותם בשמיכה שיש בה ממש באופן שיתחזקו ויתאמצו
לתת להם תקומה
ממצבם הערוד והמדוכא.
לא רק לעזור להם עכשיו, שיהיה להם מה לאכול ארוחת בוקר,
אלא שבשביל יצא במצב העניות שלהם,
לסמוך ענית.
לשון אחר,
סימנים עשה בתורה וקנה אותה.
סמוך עניים, זה חוזר אל גמול דלים,
אל העניים.
לשון אחר, סימנים עשה בתורה וקנה אותה. זה חוזר אל מ' פתוחה, מ' סתומה,
או אולי גם נ' פתוחה, נ' סתומה.
התורה,
אפילו אולי זה חוזר אל האלף בית, אלף בינה.
לשון אחר, סימנים עשה בתורה וקנה אותה.
יהיה חקוק תמיד על לבבך גודל הערך אשר לאושרו של קניין התורה.
כל התחבולות שביכולתך יהיו נעשות כדי להקנות לך את התורה בצורה של קניין
ותכונה של השארת רישומה לעד על כל המהות של החיים שלך.
על כן, ביחד עם השקידה על דולדותיה של תורה,
על החזרה התדירית המביאה לידי שינון וחיבור וידיעה מובהקת,
תתאמץ לעשות סימנים לתורה ברוב חרדה שהם הלא יועילו כל המאמצים הרגילים שלא ישכח ממך דבר אחד מן התורה,
ועל ידי ההתאמצות הזאת
והחרדות הגדולה הבאה מתוך ההכרה הפנימית בקדושתה של תורה ורוממותה על ידי זה,
תקנה את התורה
והייתה לך לקניין עולם,
מתעצמת במהות נפשך,
והייתה עמך לאחדים,
לעושרך ורוממות עוזך ונצחך.
סימנים עשה לתורה וקנה אותה.
לשון אחר סימנים עשה לתורה וקנה אותה.
יהיה חקוק תמיד על לבבך גודל הערך אשר לאושרו של קניין תורה.
כמה חשוב
לא רק ללמוד את התורה, אלא לקנות את התורה. לקנות את התורה, שהתורה תהיה למודה אצלך.
שתהיה אתה והתורה דבר אחד.
כל התחבולות שביכולתך יהיו נעשות כדי להקנות לך את התורה בצורה של קניין.
כלומר,
בתכונה של השערת רישומה לעד על כל מהות החיים שלך.
זה נקרא קניין תורה.
במה שהתורה היא הפכה להיות בתכונה כזאת שהרישום שלה
חקוק לעד על מהות החיים שלך.
על כן,
ביחד עם השקידה על דולדותיה של תורה,
אז איך קונים תורה?
קודם כל שוקדים,
לומדים,
משננים,
וחזרה תדירית המביאה לידי שינון וחיבור וידיעה מובהקת.
על ידי חזרה זה לא רק חוזרים כמו רובות,
אלא חוזרים,
יהיו הדברים משוננים בפיך,
וידועים לך בהבנה מוחלטת,
ידיעה מובהקת.
ואם אתה משנן,
ואתה משתדל ללטש את ההבנה שלך בדברים,
ולדעת אותם בצורה מלאה,
לא מספיק.
חוץ מזה, תתאמץ לעשות סימנים לתורה,
עוד מניפולציה
כדי לקנות את התורה.
ברוב חרדה, שהם לא יועילו כל המאמצים הרגילים,
שכל הלימוד, והחזרה התדירית, והשינון, והחיבור, וידיעה מובאת.
איך תדע?
זה כל מה שנתאמץ עדיין.
מכירים את עצמנו ושוכחים.
עושה עוד תרגיל, סימנים עשה, בא וקנה אותה.
ברוב חרדה, שהם לא יועילו כל המאמצים הרגילים, שלא ישכחנו לך דבר אחד מן התורה.
ועל ידי ההתאמצות הזאת והחרדות הגדולה הבאה
מתוך ההכרה הפנימית בקדושתה של תורה ורוגמאותה.
והכל,
זה הכל מתוך היחסת התורה, אם אתה מבין כמה היא יקרה,
יקרה מזהב ומפנינים.
אז שמע, אתה עושה את כל האמצעים כדי שלא ילכו לך לאיבוד, לא הזהב ולא הפנינים, ובטח לא התורה, אה?
ועל ידי זה תקנה את התורה ואתה הלכה לקניין עולם.
מה זה קניין עולם?
מתעצמת במהות נפשך.
אתה והתורה זה דבר אחד, אתם מבינים?
בדרך כלל הם תורה.
גופם תורה.
אני בבלי טיפשיי, דקמים מקבי ספר תורה,
ולא קמים מקבי תן מתככה.
כי ספר תורה, מה זה?
זה טיפות דיו על נבלות מתות,
על עורות של נבלות מתות.
זה ספר תורה קדוש,
קמים בפניו.
אבל תן מתככה,
זה תורה חיה, זה עצם התורה.
תן מתככה באמת, זה מי שקנה את התורה.
לתקנת אוהד ארכי קינן הוא אלא מתעצמת בנאות נפשו,
והייתה עמך לאחדים, אתה והתורה זה דבר אחד.
לעושרך ואומות עוזך ונצרכך,
על כן סימנים עשה לתורה וקנה אותה.
טוב.
