שלום וברכה קהל קדוש, אנחנו ממשיכים ללא לאות בספר נתיבות עולם, מאת רבנו המהר"ל מפראג, זכותו יוגן עלינו, אמן.
אנחנו הגענו לנתיב הליצנות,
ומהדורת ברקוביץ' המונחת לפניכם זה בעמוד תקמ"ה,
תקמ"ה.
נתיב הליצנות.
זה נושא מאוד חשוב,
משום שלליצנות יש הרבה ביטויים,
יש ביטויים רגשיים ויש ביטויים פילוסופיים.
זאת אומרת, יש גם פילוסופיה ליצנית,
מה שנקרא הפילוסופיה של האבסורד.
הפילוסופיה של האבסורד היא דבר מאוד רציני, לפחות מצד החזות שלו,
אבל התוכן
הוא תוכן של ליצנות, כשהגדרה של לץ זה מי שאומר שאין בעולם דבר חשוב.
אז זה יכול לבוא לידי ביטוי בהתנהגות,
מה שנקרא ליצן,
אבל זה יכול גם לבוא לידי ביטוי בעמדה נפשית.
עמדה נפשית עקרונית
שאין ערך לשום דבר.
ולכן בספר תהילים ועוד יותר בספר משלי,
הלץ מופיע בתור המטרה לחיצים של משלי ותהילים,
משום שהוא באמת מערער כל ערך.
אז השאלה היא איזה מקום יש לזה.
אז דיברנו בנביל פעם שעברה על תהילים א', נכון?
כן, שבתהילים א', ראינו שהחרית של הלץ לא צוינה בספר תהילים,
וזאת משום שאת גורלו הוא כבר קבע בעולם הזה.
אז לא שייך לדבר איתו על עולם הבא, כי גם עולם הזה אין לו.
עכשיו השאלה היא, אבל הוא בריאה של הקדוש ברוך הוא.
הקדוש ברוך הוא נתן את האפשרות של הלץ בעולם.
אז על זה,
לא, זו השאלה, כן? שיש ללץ,
לכאורה אין לו מקום במקום שבו יש שיח.
אבל הקדוש ברוך הוא כולל גם אותו.
אני אסביר את זה. למשל, יש בספר אמונות ודעות
לרבינו סעדיה גאון,
במאמר ראשון,
הוא מביא 13 שיטות, נכון?
13 שיטות פילוסופיות שונות.
השיטה הראשונה היא דת תורתנו,
גילוי נאות זה הנכון,
ודת תורתנו היא שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם.
בסדר?
זה הסיפור.
ואז באות 12 שיטות נוספות.
והשיטה ה-13 מעניינת מאוד, זה שיטת הליצים קורא לזה.
ומהי שיטת הליצים?
שאין משמעות לא לחושים ולא למדע.
כן? זו ספקנות מוחלטת.
וכאשר אתה תשאל אותם, האם כשאתם אומרים שאין משמעות,
האם אתם אומרים את זה מתוך מדע ומתוך חוש?
יאמרו כן.
זאת אומרת ש...
מה?
לא, אבל אומרים כן.
אז השאלה היא על סך מה?
אז הוא אומר, מה התשובה?
איך להשיב להם?
אז הוא אומר, על ידי שנותנים להם מכות
ומרהיבים אותם ומצמיעים אותם.
למה? כי ברגע שאתה תכה אותם, ואז הם יתלוננו,
יגידו איי,
או אפשרות אחרת, אוי.
אבל בכל מקרה, הם יודו בחוש וברעב ובצמא.
ואז, אחרי שהם יודו בחוש וברעב ובצמא,
יהיה אפשר להעלותם מדרגה אחר מדרגה בעולם השכל,
עד שהדברים יתבררו באופן רציונלי.
אבל אתם כבר לא ניצנים.
נכון, זאת המטרה. עכשיו, הם כבר לא לצים, לצים. רגע, רגע, רגע, רגע. יש רק בעיה אחת.
מה אומר אבסעדיה אם זה לא עזר?
מה?
מה זה להרים אותם?
לא יודע, זה לא משנה.
העניין הוא,
שמה קורה אם זה לא הצליח?
אתה נתת להם מכות, זה לא עזר.
אומר אבסעדיה משפט קשה.
הוא אומר, ואז צריך להתייאש מהם לגמרי.
עכשיו, מה זה אומר?
שהחוכמה הפילוסופית יש לה גבול.
הגבול שלה זה המכות.
זאת אומרת, יש מקום שבו החוכמה לא מגיעה.
זה מעניין.
והמקום הזה שאליו החוכמה לא מגיעה זה מקומו של הלץ.
אז מי מטפל בו?
מה?
זה לא יעזור. זאת אומרת, האלימות לא עזרה.
מה עושים?
אז ריבונו של עולם תופס אותו.
אני רגיל לומר שהלץ זה הבן החמישי בהגדה.
כן, כן, רגע,
יש מה שקרה מילתא דבדיחותא, זה סיפור אחר, רק רגע, אנחנו מיד נגיע.
אבל הלץ, יש בהגדה הרי,
יש ביטוי,
תשימו לב לכפילות של הביטוי, ברוך המקום ברוך הוא,
ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא,
כנגד ארבע בנים דיברה תורה.
עכשיו,
אז המשפט השני, אני מבין, ברוך שנתן תורה,
למה זה חשוב להגיד ברוך שנתן תורה? כי כנגד ארבע בנים דיברה תורה.
אבל למה ברוך המקום?
מה זה עושה שם?
ברוך המקום, ברוך הוא.
המשותף לארבעת הבנים,
לכולם באו לליל הסדר.
זאת אומרת, חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, כולם נמצאים בשולחן.
ואז יש לתורה מה לומר.
אבל יש אחד שלא הגיע,
זה החמישי.
אם הוא לא הגיע,
אז מי מטפל בו? התורה אין לה מענה בשבילו.
אז המקום נותן לו מקום.
כן? הקדוש ברוך הוא נותן לו מקום במציאות.
כן?
אבל אז זה אומר שיש גבול ליכולת של האדם לפתור בעיות.
יש איזה משהו מאחורי הפרגוד,
מאחורי האור, כלומר, מאחורי האור נמצא הצל, צל אותיות,
לץ.
בסדר?
עכשיו יש
מה שנקרא מילתא דבדיחותא, כן?
המילתא דבדיחותא זה משהו אחר לגמרי,
כן? כתוב בזוהר
שרב הימנונא סבא
הוה מקדים מילי דשטותא למילי דחוכמתא.
היה מה?
לא, זה רבה, זה בגמרא.
בגמרא כתוב שרבה היה מתחיל במילתא דבדיחותא ואחרי זה נותן את השיעור.
ובתחי רבנן, כלומר כדי שיהיה אווירה טובה וכו'.
זה פונקציונלי.
בזוהר זה משהו הרבה יותר עמוק.
בזוהר רב הימנונא מקדים מילי דברי שטות לדברי חוכמה.
אומר הרב קוק כי השטות הוא מקור החוכמה.
הרי החוכמה זה דברים מסודרים.
כן, הרי מה יש בחוכמה?
א', ב', ג', זה פועל על זה, זה נפעל מזה וכולי.
יש היגיון.
אבל ההיגיון הזה הוא משני.
העולם לא התחיל מהיגיון.
אלוהים לא משועבד לפילוסופיה.
ולכן, אפשר לומר, כדי להגיע להשגות יותר גבוהות,
צריך לפעמים שטויות
כדי לפתוח את הראש.
כן, היה אדם, יהודי אחד שכתב על זה ספר,
קראו לו אלברט איינשטיין.
הוא כתב ספר על תורת היחסות.
זה מאוד מעניין הספר שלו,
כי לא צריך להיות מתמטיקאי כדי להבין על מה הוא מדבר.
זה מעניין, כלומר, הוא מתמטיקאי על,
ודווקא התיאוריה שלו
היא פשוט פרוסה לפני הקורא הפשוט אפילו,
פה ושם איזה נוסחה, אבל כמעט ולא.
ומה שרואים זה שתיאוריית היחסות נבנתה על יסוד חוש הומור.
כן, ממש ככה.
ממש על יסוד של חוש הומור.
הוא אומר, אתה אומר שהבניין הזה הוא בגובה של 20 מטר. איך מדדת?
אתה מתחת את החבל? לא מתחת את החבל.
האם אתה התחשבת בזמן שלוקח לאור להגיע הדרישתית העין שלך?
הרי ברגע שאתה לא התחשבת,
אז המדידה שלך היא כבר לא נכונה,
וכדומה וכדומה. מתוך כך הוא הגיע לשאלות על משמעות המקום והזמן וכל המתלווה לזה.
אז כך שיש במילתא דבדיחותא משהו עמוק. הרי כתוב בגמרא במסכת שבת,
לפחות ככה הרמב״ם מצטט את הגמרא, בגמרא שלנו זה לא כתוב ככה.
הרמב״ם מצטט את הגמרא שאומרת
כתרבנן אבוכל שבגרסאי הוא אבו אמרי מילה דבדיחותא.
כלומר כשהחכמים היו עייפים מלימודם היו אומרים בדיחות.
איך כתוב בגמרא?
השאלה היא אם הם עייפים, מה עושה אדם עייף?
הוא הולך לישון.
אין שעות, תהיה אחר כך חזק, בריא, תמשיך ללמוד.
אז מה זה, למה הם יתבטחו?
אני חושב שהם היו עייפים לא פיזית,
הם היו עייפים מלימודם.
הלימוד הגיע לעייפות, זאת אומרת אי אפשר להמשיך יותר.
כדי להמשיך יותר צריך איזו בדיחה.
הבדיחה פותחת עולמות או אופקים אחרים.
זה לא רק אנרגיה,
זה התפיסה שלו משתנה, כן? כלומר, למשל,
אתה, אם ראית את הסרט פנטזיה של וולט דיסני,
אז שם יש איזה יצור שהולך על הצוק,
הולך על הצוק, הולך על הצוק,
אחר כך הוא ממשיך,
הוא לא שם לב שהוא עבר את הצוק,
אז הוא ממשיך, ממשיך, פתאום הוא שם לב שהוא באוויר, אז הוא נופל.
כן, או הוא שם לב שהוא באוויר, אז הוא רץ בחזרה אל הצוק.
כן, זאת אומרת, עכשיו, זה דבר שמבחינת הפיזיקה שלנו הוא מטופש,
אבל למה שזה לא יהיה כך?
לפני שנקבעו כללי הפיזיקה והתודעה, למה שזה לא יהיה בצורה הזאת?
אז זאת אומרת שברגע שאתה מסוגל לעשות בדיחה,
אתה מסוגל להעמיד בספק את מה שהיה ודאי לך עד עכשיו.
ואז אתה פותח עולמות חדשים.
כן.
האם הפילוסופים
להגיע להשגות רוחניות או אלוהיות על ידי
הקבלה של הפרדוקס של הסתירה?
קצת האמונה של קירקינגור,
של דברים כאלה?
כן, קירקינגור. האם יש איזה מקום?
כן, בוודאי שיש איזה מקום.
קירקינגור הוא חלקי.
עכשיו,
פרק יחיאורט זה לא ממש פילוסוף של האבסורד.
פילוסוף של האבסורד זה קאמי ודרידה וכל מיני כאלה.
פעם הרב אשכנזי סיפר שהוא נכח באיזה הרצאה
של פילוסוף של האבסורד
בפני מאות סטודנטים,
ששמעו כשעיניהם בורקות
כיצד אין שום משמעות לשום דבר.
בסוף ההרצאה ניגש איזה בחור לשאול את הפילוסוף
איזושהי שאלה, הוא אומר אני לא יכול כי אני ממהר למזכירות לקבל את הצ'ק.
זאת אומרת,
שיש בכל זאת דבר אחד במציאות ששווה,
ואם גם נתעלם מן הצ'ק, אבל יש ערך לתת הרצאות על הנושא.
כן, אז זה כבר לא, אז זה כבר מה שיש משהו,
כלומר אין אדם שבאמת
דבק בפילוסופיית האבסורד, זה לא קיים.
אם אנחנו יודעים מה שלפילוסופיה יש מגבלות.
כן.
זה לא, כאילו,
לשקירה השכלית האמונית,
יש מגבלות שהיא לא מגיעה אליהן. נכון.
אז זה לא מתאים לספק את כולה? לא.
לא.
לא, זה, אם משהו לא נכון תמיד, סימן שלא נכון הפעם.
לא, אם משהו לא נכון
תמיד זה סימן שהוא נכון רק במסגרת מסוימת,
מה שזה אומר.
למשל, בוא ניקח את הפיזיקה של ניוטון.
הפיזיקה של ניוטון היא נכונה או לא?
היא לא נכונה לפי איינשטיין.
לפי תורת היחסות,
כל הפיזיקה של ניוטון אתה יכול לשים אותה בפח,
אבל אף על פי כן משתמשים בה.
למה?
כי במסגרת של מהירויות ומסות מסוימות זה נכון.
זו הכוונה.
אז גם השאלה היא, האם הפילוסופיה איננה מוחלטת,
האם עדיין יש לה ערך?
אז תשובה היא, יש לה ערך יחסי.
בסדר?
כן.
אה, נגד סיגריות, כן.
אה, בסדר, בסדר.
טוב, כן, מה אתה אומר?
זה כנראה התחושה שמאיפה באה החוכמה.
החוכמה באה ממה שלפני החוכמה.
החוכמה יש לה כללים, מה שלפני החוכמה אין לו כללים.
בסדר?
כשבימים הראשונים של ההיסטוריה, כשהעולם היה קיים רק בתיאוריה ולא הבדילו בין אתמול, מחר ואמש,
ועוד התווכחו איפה לשים את השמש.
אה, כן?
חשבתי שזה רעיונות שלי.
טוב, אז זאת אומרת שיש איזה שלב שבו הכל אפשרי עדיין.
חוקים של הפיזיקה לא קיימים לפני קיומם.
למשל היום בתורת המפץ הגדול, זה מה שאומרים,
שהחוקים של הפיזיקה המקובלים היום, הם תולדה של התפתחות של מה שקדם להם.
אז כך שאפשר לומר,
אם אני חושב לפני הכללים, אני חושב שטויות.
השטויות האלה הן נותנות הרבה תוכן.
מחיות.
למה הוא מוביל? הוא מוביל לפתיחת המחשבה.
או נגיד ככה אחרת.
בטח אתה ראית אנשים עוסקים בתורת הקבלה.
ראית אנשים כאלה? כן. שמת לב שכשהם עוסקים בתורת הקבלה הם צוחקים?
בדרך כלל הם צוחקים.
זה מאוד מעניין לראות את זה.
עכשיו למה הם צוחקים?
בגלל שהם מרגישים שהמילים שהם משתמשים בהם אינם חופפים באמת את מה שהם מרגישים.
כלומר, הם רוצים לומר משהו, אין להם מילים בשביל זה.
כיוון שאין להם מילים, הם משתמשים במילים.
אבל הם חייבים לצחוק, כי אם הם ייקחו את עצמם ברצינות זה יגיע לכפירה.
כי הם יגשימו וכל מיני דברים כאלה.
אתה איתי?
כן.
הבנתי את השאלה ואני עניתי לך.
לא נורא, לא נורא. תראה, תמיד אי אפשר להגיד,
תמיד אם רוצים להוריד מכבודו של הרב, זה לא משנה אם הוא אמר בדיחה או אמר דבר רציני.
המעוניין לפגוע בערכו של הרב, תמיד ימצא איך.
זה לא משנה.
כן?
כן.
יש בבעל שם טוב,
הוא דן, אני חושב שגם דיברנו על זה מקודם,
על איך האדם, הרי יש תקופה ליצנית בחיים של האדם, זו תקופת הנערות.
הנער עושה שטויות.
נכון? ככה נערים
ונערות.
כן, אבל פחות.
אז השאלה היא, איך האדם יכול לתקן את השטויות שהוא עשה בצעירותו?
אפשר להגיד, תהיה רציני.
כן, אבל רציני זה לא פותר את הבעיה של הליצנות.
לכן הוא אומר, בעל שם טוב,
ויקח את שני נעריו.
איך האדם לוקח את השנים של הנעורים,
כן? ויקח את שני נעריו עמו.
דרך ואת יצחק בנו,
על ידי מילתא דבדיחותא שבקדושה.
טוב,
טוב, כל זה היה מבוא,
ורק כדי להסביר שהנושא של היצנות הוא נושא חשוב.
אני קורא כאן בדברי המהר"ל, פרק א',
בספר משלי, "בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתיים אך למחסו".
מה זה מותר? יתרון, כן?
בכל עצב, כלומר עצב, הכוונה פה לא עצבות,
אלא רצינות.
הרצינות, יש בה יתרון.
בכל עצב יהיה מותר.
אני קורא במערל,
מה?
תקמ"ה,
כן.
בספר משלי בכל יצים יהיה מותר ודבר שפתיים אך למחסור.
שלמה המלך רצה לומר, מה זה דבר שפתיים? הכוונה ליצנות,
כלומר הדברים שרק מהשפה ולחוץ,
אז זה מביא חיסרון לאדם, כלומר במקום מותר זה מביא לו מחסור,
אך למחסור.
שלמה המלך רצה לומר,
כאשר האדם הוא בהכנעה וכובד ראש,
יהיה לו, תחת זה, מותר.
כי השמחה לאדם מצד השלמות שנמצא בו ולכן הוא שמח.
כן, כל דבר שמשלים את האדם משמח, דבר שמחסיר מן האדם מעציב אותו.
והאדם אינו בעל שלמות בעצמו,
אלא אם כן הוא קונה את השלמות.
ואם האדם מתבונן בחיסרון שלו, לא יהיה לו שמחה יתרה.
כי האדם,
לעמל יולד, שיש שלמותו תמיד, יוצא אל הפועל.
בין האדם בשלמות בפועל.
טוב, זה דבר די קלאסי,
המלאכים הם שלמים,
לא חסר להם דבר,
מדרגתם מושגת מרגע בריאתם.
אז כך שהמלאך אין לו עצבות,
כי הוא בדיוק מה שהוא צריך להיות.
בעלי חיים וכל מה שפחות מן האדם תמיד חסר, לעולם לא יושלם.
האדם, מתחיל חסר,
מסיים שלם.
זאת אומרת, האדם צריך,
הוא היצור הדינמי היחיד במציאות.
גם אם אנחנו מסתכלים בהוויה,
האדם הוא היצור היחיד מבעלי החיים שעדיין מתפתח.
נכון, יש מדי פעם איזה מוטציה אחת, שתיים, אצל החתולים,
אבל בסופו של דבר חתול של היום וחתול של לפני אלפי שנים,
זה פחות או יותר אותו חתול.
איך תדעו?
תפתחו בפירמידות, יש חתולים חנותים,
תורידו את התחבושות,
הוא יגיד מיהו בכתב חרטומים וזה נשמע בדיוק כמו המיהו
בעברית של ימינו.
אז כך שאפשר לומר שהבעלי חיים לא מתפתחים יותר אלא אם כן מדברים על מיליון נשנים.
מה שאין כן האדם שהוא עדיין בהתפתחות התפתחות תרבותית
אדם של היום אדם שלפני 100 שנה זה כבר לא אותו אדם.
אז יש משהו שמתקדם זה מה שהמהר"ל כאן אומר שהאדם
כי האדם לעמל יולד שישלמותו תמיד יוצא אל הפועל,
ואין האדם בשלמות בפועל.
כן, זו עבודה מתמדת.
ולכך,
כאשר האדם נוהג כך,
הנה יהיה לו מותר שיקבל מה שראוי לקבל,
שכר הוא האדם תחילת בריאה שלא בחסרון,
ותמיד הוא יוצא אל הפועל לקבל,
ואם האדם בשמחה,
כאילו כבר הוא בשלמות בלא חסרון.
אז האדם שהוא שמח ממצבו, למרות שהוא לא עשה שום דבר כדי להשלים את עצמו,
אז הוא בשטות,
כן? הוא חושב
שהוא כבר יודע הכל וכדומה.
ודבר זה מביא אליו חסרון.
כי כאשר הוא בשלמות,
דבק בזה היעדר והחסרון.
אבל כל זמן שאינו בשלמות, אינו דבק בו היעדר.
טוב, זה פשוט. כאן השפה קצת מורכבת, אבל הדברים פשוטים.
ודבר זה,
מה?
מה?
הוא אומר דבר פשוט,
אם אני חושב שאני שלם, מתברר שאני חסר.
זה בעצמו ההתגלגל? אם אני חושב שאני שלם, זה מה שחושף את ההיעדר.
כן, זה חושף את העובדה שאני לא מושלם.
כן, למשל אדם אומר,
מעולם הוא לא למד לוח הכפל.
הוא אומר, ואני יודע הכל.
כמה זה שלוש כפול ארבע? לא יודע.
זאת אומרת,
דווקא התחושת שלמותו,
זה מה שחושף את ההיעדר.
אבל אם תגיד, לא, אני עוד לא יודע, אני לומד.
אז הוא ידע, בסוף הוא יהיה שלם.
ודבר זה הוא דבר מופלג בחוכמה.
רמזון ז"ל, דבר זה.
אגב, יש שאלה גדולה בפילוסופיה הכללית, וגם הרב קוק דן בזה.
מה יותר גדול, שלמות או השתלמות?
כן, זה דבר ידוע.
האם שלמות זה העיקר או השתלמות?
אז שלמות
זה דבר טוב. למה? כי לא חסר דבר.
אבל מה חסר?
להתפתח עוד.
אלא נשוף. אלא נשוף. לעומת זה, ההשתלמות זה טוב. כל הזמן יש אלא נשוף, אבל יש חיסרון.
אז השלמות האמיתית,
אמיתית אומר הרב, בנויה משני ערכי השלמות.
השלמות של השלמות והשלמות של ההשתלמות.
ברגע שאתה שלם גם בזה וגם בזה, אז אתה מגיע לשלמות האמיתית שהיא סינתזה של שתי השלמויות.
אבל זה מה?
מזדקר ועובר לעולמות אחרים.
זה בהבדל, סליחה, בין ששון לשמחה.
ששון זה הכוונה מישהו שהוא בדרך אל השלמות.
יש לו צרות, אבל הוא בדרך אל.
שמחה הוא כבר השיג את מה שהוא צריך.
ואז יש בגמרא דיאלוג במסכת סוגה בין שני מינים
שאחד קראו לו ששון והשני קראו לו שמחה והם מתווכחים מי יותר גדול.
עכשיו,
למה הגמרא צריכה להטריח אותנו ללמוד את השיחות של המינים?
התשובה היא שאצל המינים,
הם מינים כי רק ששון או רק שמחה זה מינות,
כי זה חלקי,
אבל ששון ושמחה זה שלמות.
טוב, ודבר זה הוא דבר מופלג בחוכמה, רמזו ז"ל דבר זה.
אמרו בפרק חלק:
"מתי יצר הרע ניתן באדם?
משעה שיוצא לאוויר העולם,
שנאמר: לפתח חטאת רובץ".
זה פתח, פתח הרחם, שמשם הוא יוצא.
והיצר הרע הוא ההיעדר שהוא דבק באדם,
שהרי נקרא רע,
וזהו עצם ההיעדר.
וכל זמן שהוא בבטן אימו שיוצא הווייתו אל השלמות ואל הפועל, אין דבק בו היעדר.
אבל כשנשלם הווייתו, יוצא אל הפועל, אז דבק
בו היעדר.
כן, זאת אומרת,
כל זמן שהוא בבטן,
אתה לא דורש ממנו שום דבר, הוא פתח,
לפי הסדרים הביולוגיים הרגילים,
אלא אם כן חלילה יש איזו בעיה.
אבל באופן כללי, העובר הוא מושלם במובן הזה שאין ממנו, אין כלפיו תביעות,
אין דרישות.
יוצא החוצה, כבר הוא צריך לעשות משהו, למשל, לנשום.
הדבר הראשון שעושה ילד כשיוצא, זה הוא צועק, נכון? מה זה ה"וה" הזה?
זה פתיחת הריאות.
כאן הוא מתחיל
לנשום וגם הוא מתחיל לתבוע את מזונו,
כן? כלומר, יש כבר איזושהי פעולה מינימלית שהוא צריך לעשות.
לא הרבה, כן? כבר יש לו הכל, יש לו ידיים שתומכות,
יש לו אפילו מקור לחלב,
אבל הוא צריך למצוץ, זה תלוי בו.
יצר הרע זה פירוש הדבר שאני חסר.
כן, ברגע שאני יוצא, חסר לי. זה נקרא יצר הרע.
זה משמעות.
כן.
וכן,
בפרק חלק,
אמר רבי יוחנן, כל מקום שנאמר, וישב.
אינו אלא לשון צער.
מה זה וישב?
לא חסר דבר, נכון? ביקש יעקב אבינו לשבת בשלווה.
אתה רוצה לשבת בשלווה? אז כבר החיסרון דבק בו.
וישב ישראל בשיטים, מה כתיב, ויחל העם לזנות.
וישב יעקב, מה אירע, מכירת יוסף.
וישב ישראל בארץ מצרים, מה כתיב, ויקרבו ימי ישראל למות.
וישב ישראל ויהודה לבטח,
כתיב וכתיב, ויקם השם שטן לשלמה.
כלומר, כל פעם שיש תחושה שהגענו אל היציבות,
אז מתגלה החיסרון.
זה מבואר יותר באריכות בנצח ישראל פרק ב',
שם הוא מסביר
למה יצר הרע דבק בשלמים,
כן? זה מתחבר לזה.
והטעם בזה, כמו שאמרנו,
כי האדם, כאשר האדם עצמו הוא בשלמותו,
ויש לו ישיבה ומנוחה,
ואז השטן הוא ההיעדר, שהוא השטן כאשר ידוע, כי השטן הוא ההיעדר,
שהוא דבק בנבריים. כלומר, השטן זה לא איזו ישות
מתחרה באלוהים, כן? כמו שבנצרות, כן?
יש מה ששייך לאלוהים, יש מה ששייך לשטן.
ביהדות השטן זה מה שסוטה,
כן? לכן אין מישהו שקוראים לו שטן,
כשם פרטי, אלא השטן,
כלומר פעולת ההשטנה,
שזה אחד מהתארים של האלוהות,
כן? הרי כתוב, ויבואו בני האלוהים להתייצב על השם,
והוא גם השטן בתוכם, אז הוא גם בבני האלוהים,
כן? ככה הרמב״ם מדייק שם.
והטעם,
כמו שאמרנו, כלומר הטעם בזה, כמו שאמרנו,
בזה שהיעדר דבק במצבי השלמות,
כי האדם, כאשר האדם עצמו בשלמותו ויש לו ישיבה ומנוחה, ואז השטן,
ראה, זה כבר קראנו.
וזה שאמר,
טוב, נקרא בזה,
והטעם בזה כמו שאמרנו, כי האדם, כאשר האדם עצמו הוא בשלמותו ויש לו ישיבה ומנוחה, ואז השטן הוא ההיעדר שהוא השטן כאשר ידוע,
כי השטן הוא ההיעדר שהוא דבק בנבראים.
אבל כאשר אינו בשלמות, מה זה כאשר ידוע? זה מבואר ברמב״ם במורה נבוכים.
אבל כאשר אינו בשלמות, אין דבק בו ההיעדר כל כך,
ולו דברים ברורים.
וכבר הארכנו בזה בפרקים.
כלומר, לעתיד לבוא,
יתקיים "וישב יעקב".
זה יתקיים, כן?
"וישב ישראל,
בטח בדד עין יעקב אל ארץ זגן ותירוש,
אף שמב שמב יערפו טל".
כלומר, יש מצב שבו כבר מגיעים אל השלמות.
אבל כל זמן שהשלמות עוד לא הגיעה,
ואדם מדמה שהוא נמצא בשלמות, דבק בו ההיעדר.
כן, זהו, איוב היה שלם ולא משתלם, זה הבעיה.
לא, לא, זה היה היעדר.
כן, אבל צריך להבין.
למה היה חסר לאיוב ההיעדר?
בגלל שהעולם לא היה שלם.
אתה רואה שם הקסדים שמו שלושה ראשים,
ויש הרבה צרות, כלומר,
יש מלחמות.
אז לכן, אסור לו להיות במצב של שלמות בלבד.
זה הכוונה.
וזה שאמר כאן,
בכל עצב ימותר, שאם האדם,
הוא בהכנעה.
והאדם מדרגתו שנברא עליו שהוא חסר ומקבל
שלמות ויוצא אל הפועל תמיד,
לכן יקבל תמיד שלמותו, שלמות שראוי לאדם,
ודבר שפתיים.
כי כאשר האדם מדבר והדיבור הוא מצד שיחשוב שהוא בשלמות,
מה זה דבר שפתיים? אדם פותח את הפה.
סימן שאתה חושב שיש לך מה לומר.
כלומר שאתה כבר ראוי להיות נשמע, אתה שלם. כלומר, עצם זה שאתה מדבר זה כבר אומר שאתה חושב שאתה שלם,
שכל אשר הוא חסר הוא יושב ודומם,
וכשיחשוב עצמו שלם, דבר זה הוא למחסור.
כי מצד אשר הוא בשלמות, דבר כהיעדר והחסרון.
גם יש לפרש,
מה, מה קרה? מה, מה, מה? זאת דרישה מהאדם להיות, להתנהג כחסר. נכון, לא, להיות מודע שהוא חסר.
כן, אדם בא, אומרים, תשמע, יש שיעור מעניין.
אה, אני כבר יודע הכל.
חבל.
כן, זה מה שנקרא,
שבעה דברים בחכם, שבעה בגולם.
כן, אז אחד מהשבעה דברים בחכם,
על מה שלא שמע,
אומר לא שמעתי.
והיפוכו בגולם, אז מה הגולם?
מה הוא אומר, כן?
על מה שלא שמע אומר שמעתי? לא, אז הוא שקרן.
אלא על מה שהוא שמע, אומר שמעתי.
כבר אומרים לו, תשמע, יש שיעור מעניין, הלכות שבת. אה, אני כבר שמעתי.
הוא לא חושב שיש לו מה לחדש.
אז על מה ששמע, הוא אומר, שמעתי.
גם יש לפרש כי האדם הוא עלול.
שמעתי הרצאה של...
בסדר, לא אמרנו, אבל הכוונה שהוא חושב שאין לו מה ללמוד.
זה הכוונה.
זה גאווה, כן.
הגאווה עושה את הגאוותן שמח,
אבל מצד האמת מתגלה חסרונו.
כן, ספינוזה היה אומר שהענווה זה לא מידה טובה, כי זה עושה את האדם עצוב.
אבל כדאי שיקרא את המעמל.
חסר, משלים.
כן, גם יש לפרש.
כי האדם הוא עלול וכל עלול.
במה שהוא עלול, אין לו השמחה.
המשפט הזה הוא מדהים, מה שהוא אומר כאן.
לא, לא, זה בדיוק דברי ניטשה.
ניטשה, יש לו הוכחה שאין אלוהים. רוצים לשמוע הוכחה שאין אלוהים?
אבל הבעיה היא שאם אני אגיד לכם את ההוכחה וזה ישכנע אתכם,
אז בסוף לא תאמינו.
מה? זה מסוכן, נכון?
אתה מוכן לקחת את הסיכון?
בסדר.
אז בסדר, אז תחתום שאני...
פשוט אומר ניטשה, אם יש אלוהים,
איך לא אקנא בו?
כי הרי הוא השלמות המוחלטת,
לעולם לא יהיה בשלמות שלו.
וזה דבר שבאופן מהותי אי אפשר לגשר עליו.
לא משנה,
הוא המושלם ואני לא.
עכשיו,
יותר מזה,
יוצא שמציאות האל עושה לי רע.
עכשיו, לא ייתכן,
עכשיו האל בהגדרה,
אם יש אל, הוא הטוב.
אז זה סותר את זה שהוא עושה לירה, המסקנה אין אלוהים.
בעצם,
סימן שאין אלוהים. סימן שאין אלוהים, כן, מה אתה אומר?
הוכחה טובה, לא?
כל בן אדם שהוא מסתלביץ של הוואר או מעריץ של... נכון.
אני יודע שיש מלא נחפים בין בן אדם לבין מוסר ההערכה,
או בן אדם יותר טוב ממנו,
שהיא דקה חיובית,
וכאילו...
בכל זאת.
לא נכון.
כן, אבל יש קנאה נסתרת, הרב קוק קורא לזה הקנאה הסמויה,
כן, זה אומר, זה לא, זה בדרך כלל לא מובע,
אבל לפעמים זה נמצא וזה בא לידי ביטוי.
עכשיו, הרב קוק מתייחס לזה, אגב,
הרב אשכנזי אומר,
עשה לך רב וקנה לך חבר,
והבא דן כל האדם לכף זכות, מה זה כל האדם? לרבות את הרב והחבר.
כי הנטייה היא לא ללמד זכות,
לא על הרב ולא על החבר.
איך זה מקור
במקורת נפש הזאת, שבחרי הרב קרע עכשיו?
לא יודע.
יכול להיות,
אני לא יודע, צריך לחפש.
אבל זה, אבל ניטשה לא חייב מקור בתנ״ך.
אני לא יודע אם זה חדש.
כן, כי תמיד, אתה רואה גם במיתולוגיות,
יש תמיד יריבות בין הנברא לבורא.
בין בני התמותה לבין האלים.
כן, אין דבר כזה, פרומטאוס וכדומה.
בכלל, בפסיכואנליזה יש הרבה מזה,
הרצון הסמוי להרוג את האב, וכדומה.
אני חושב שבדקתי בידיו ביציעי מצרים.
נו, ואז מה?
כן, הרמת ידיים, כן, ואז מה?
כן, נכון.
בסדר, אפשר לקשור את זה להרבה דברים.
אז לכן,
אגב, מה התשובה שהרב קוק נותן לקושיה של ניטשה?
הוא נותן תשובה.
אתם רוצים בסוף להאמין?
כן.
הוא אומר, כל זה נובע מהתפיסה המונותאיסטית של ניטשה,
שהוא חושב שיש אלוהים מצד אחד, האדם מצד שני,
או הנברא מצד שני.
כשמצד האמת,
ההוויה כלולה באלוהות,
כיוון שהוא כלול באלוהות, השלמות האלוהית היא גם השלמות שלי.
הוא קורא לזה פנתאיזם,
מונותאיזם הנוטה להסברה פנתאיסטית המנוקה משיגיה.
טוב, אבל כל זה בעצם, אתם רואים שהמהר"ל כבר מדבר עליו.
וגם יש לפרש כי האדם הוא עלול.
בכל עלול, במה שהוא עלול, אין לו שמחה.
כמו העבד, שהוא עובד את האדון שלו,
וכי ראוי לו השמחה, הרי הוא עבד נכנע לאדון שלו.
וכאשר העבד עושה כך,
מראה שהוא עלול, הוא מקבל השלמה מן העילה אשר הוא השלמתו.
וכאשר אינו עושה כך, הוא למחסור אליו.
כן, ותרא כי הרעת ותקל גבירתה בעיניה.
היא שוכחת שהיא השפחה של שרי.
והמפרשים פירשו פסוק זה, מה?
ויאמר עבד אברהם אנוכי,
נכון? כך אמר העבד של אברהם.
כן, זאת אומרת שזאת הייתה תפארתו,
לומר עבד אברהם אנוכי.
פה הוא אומר שזה בהכרח מחסור.
כן, כי גם אם הוא שמח, הוא שמח במחסורו.
כלומר במעמדו.
ואם אתה תרחיב את זה יותר, העלול הוא תמיד חסר, דוגמת העילה.
הוא...
לא, אני לא מסכים.
אתה לא מסכים? מה אתה לא מסכים? מה, מה, מה, מה אתה לא מסכים?
כשהעלול הוא לא יכול להיות שלם,
גם כשהוא עלול, והוא יודע שהוא עלול.
הוא יודע.
כן, זה לא, זה שהוא יודע שהוא עלול, אז הוא כבר קנה שלמות מסוימת,
שהוא יודע מי הוא.
הוא לא מתבלבל.
אבל עדיין יש לו תסכול.
יש תסכול מזה שאני זקוק לזולתי.
הוא חייב להיות לעצמו?
האלוהים הוא לעצמו. לא, האדם. כן, אבל אלוהים הוא לעצמו. אם אני צריך להיות דומה לאלוהים, אז אני צריך גם להיות לעצמי.
זה השורש של החוצפה דקווידד המשיכה.
שהנברא רוצה להיות המקור של עצמו.
הוא חושב שהוא אלוה.
אם תרצה, זה היסוד של התפיסה החילונית.
שאני המקור של הערכים.
והמפרשים פירשו פסוק זה:
"בכל עצב יהיה מותר, שיגיע בעיצבון שלו לעשות מלאכה,
יהיה מותר אליו שמרוויח".
ונפרש כך.
כי מה צריך לומר דבר זה?
כלומר, המער"ל לא אוהב פירוש
שהוא מובן מאליו.
כן? כלומר, דברים שבנאליים, המער"ל אומר, זה לא ייתכן שהפסוק בעד להגיד את זה.
גם דברי חכמים אינו כך, רק הפירוש הראשון ניכר.
טוב, הוא בפרק אין עומדין.
אביי.
יש בה גמרא שאביה היה יושב לפני רבה. רבה הוא רבו של אביה.
ומה?
והוא מתבדח.
אמר ל...
כלומר, רבה היה מתבדח.
אמר ל...
לה סבר מר בכל עצב יהיה מותר?
מה, אתה לא...
מה זה הבדיחות האלה?
תהיה רציני, מה?
אמר ל... תפילין ואנחנו.
עד כאן.
הוא אומר אני אין לך מה לדאוג יש לי תפילין על הראש
ורש"י אומר עדות הם שמשרת בוראי ויראתו עליי.
זאת אומרת מתי מותר לספר בדיחות כשיש תפילין או כשאין תפילין?
כשיש.
זה מה שהוא אומר.
הוא אומר שמה אביה שואל את רבא למה אתה עושה בדיחות זה לא בסדר בכל עצב יהיה מותר.
הוא אומר לו אבל יש לי תפילין.
זאת אומרת דווקא יוצא לפי זה שבדיחות הדת מותרת כשיש הנחת תפילין כשאין הנחת תפילין אסור.
"אם היה לנו שאלה, הם עוברים בתפילין, לספר בדיון". לא, ההפך, הוא אומר דווקא ביש, יש לו תפילין.
דווקא, אם לא היה לו תפילין, הוא לא היה אומר בדיחה.
כן, למה לא?
אני יודע לספר בדיחות גם כשיש לי תפילין.
אני יודע לעשות את זה.
לא, גם אתה יודע, תנסה, תראה.
רגע, מה?
תפילין כמשל?
לא רק שזה מותר, רק אז זה מותר.
להגיד בדיחות סתם זה אסור,
אבל אם יש לך תפילין על הראש, זה מותר.
כן.
תפילין זה למשל ליראת שמיים? כן, זה הכוונה.
הכוונה, לא שדווקא תפילין פיזיות.
כן.
וכן איתא שם, לפני זה, רבי ירמיה הוייטיב קמא דרעב,
חזי דאבה בדח תאובה,
ואז שמה זה הפוך, שמה זה רבי ירמיה,
הוא מתבדח, לפני, כאן כתוב קמא דרעב, אבל בגמרא שלנו זה רבי זירא,
ודאבה בדח תאובה, רבי זירא מסופר בגמרא שהוא מעולם לא צחק.
כן?
מעולם לא הצליחו להצחיק אותו גם כן.
רבי ירמיה ניסה להצחיק אותו, ולא עלה בידו.
זה גם מצחיק? כן, כלומר זה היה באסטר קיתון כזה.
מה?
של מישהו שלא צוחק.
רב ציודה היה אומר על רבי זירא,
אני זוכר את זה, הוא אומר,
רבי זירא יחרידי.
כן, יחרידי.
זה היה כזה רציני.
כן.
אמר ל...
וגילו ברעדה כתיב.
מה?
כן כן, נכון.
אמר לה וגילו ברעדה, כתיב. כלומר, צריך,
מותר לשמוח, אבל מתוך רעדה, אמר לה תפילין מנרנה.
אז זה שני הסיפורים על אביי ורבה,
רבי ירמיה ורבי זרע.
יש לתמוהה, למה בשניהם היה שמחה?
מה שהניחו תפילין דווקא.
גם קשה לרבי ירמיה, כי רב השיב וגילו ברעדה, כתיב. ורבה השיב לאביי ובכל עציו יהיה מותר. כנראה, למה כל אחד הביא פסוק אחר?
יש את הארץ, ורבה הלך השיב וגילו וירעדה.
לא השיב וגילו בירעדה, משום דסבר כמו מתניתין דתנן אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
ואמרינן שם,
מה יקרא וכאמר שם אמר רב נחמן פריסק דכתיב עבדו את השם ביראה
וגילו בירעדה.
מהי וגילו בירעדה אמר עבדה בר אהבה אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה.
וסבר רבה דקרא עתיה לתפילה
של עומדים להתפלל אלה מתוך כובד ראש.
וקרא חדה כאמר עבדו את השם ביראה
ויגילו ברעדה, דהיינו התפילה שתהיה ברעדה,
שאין עומדים להתפלל אליה מתוך כובד ראש.
לכן הוא לא ישתמש בפסוק הזה,
כי הפסוק הזה מיוחד לתפילה,
אבל הוא הביא פסוק אחר, בכל עצב יהיה מותר.
ורב לא מוקק רע בתפילה,
אלא בכל מקום, במקום גילה, שם תהיה רעדה, ולכן השיב ויגלו ברעדה.
אמנם רב אלפס, יש לו גרסה אחרת, הוא ייבא במקום אחר ונאריך כאן.
אמנם מה שהשיב תפילין מנחנה,
מה זה הסיפור הזה של התפילין? רצה לומר
כי אם בשביל כך צריך התעצבות שהאדם הוא עלול אל השם יתברך, כמו שאמרנו,
ומפני מורא מלך מלכי המלכים יהיה לו מורא והתעצבות,
אדרבה, בזה יש לי לשמוח, כתפילין מנחנה.
כלומר, זה שאתה אומר שזה שאני עלול זה מביא אותי לעצבות? להפך, זה שאני עלול
מביא אותי לשמחה.
אדרבה, בזה יש לי לשמוח, כתפילין מנחנה.
פירוש התפילין הם שהשם יתברך נקרא לאדם נכתיב וראו כל המארץ כי שם השם
נקרא עליך ויראו ממך.
ואמר רבי אלעזר עילו תפילין של ראש.
כי אף על גב כי יש לאדם לנהוג הכנעה יתרה ולא יהיה לו כעלות ראש.
וזה מצד כי האדם הוא עלול ויקבל יראת העילה.
אבל מצד הזה כי השם יתברך נקרא עליו ושמו יתברך עליו והוא יתברך עילתו הנה שמחתו הוא בזה אשר הוא עילתו.
כלומר אני עבד אבל של מי?
אה, איזה יופי.
עבד אברהם אנוכי, עבדו של הקדוש ברוך הוא ענוי.
ולפיכך אמר תפילין מנחנה, כן השמחה רק מפני שהשם יתברך אדון עליי,
ושמו נקרא עליי, והרי עיקר מה שצריך שיהיה האדם
בהכנעה שיהיה מכיר,
שיש לו עילה.
והרי בשמחה הזאת אני מכיר עילתי.
ועוד יש לפרש, אתה עושה את ה... עוד לפרש, נשאיר את זה ל...
יהיה השמחה, ושמח ששם השם נקרא עליו.
רבי חנניה, זהו.
