שלום ערב טוב ברשות הרב
הלילה הוא יום פטירתו של הרמב״ם
לפני 820 שנה
ואין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זיכרונם
הרמב״ם בכמה מקומות מתייחס לסוגיית הדיבור
והרמב״ם קושר
את הדברים שלו לפסוק שקראנו
אתמול בשבת שעברה
כאשר משה רבנו
מנסה לסרב לשליחות האלוקית
והוא אומר
לא איש דברים אנוכי
גם אתמול גם משלשום גם מאז דבך אל עבדיך כי כבד פה וכבד לשון אנוכי
גם בפרשה הבאה
משה רבנו אומר
הן בני ישראל לא שמעו אליי
ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים
ושוב, הן אני הר על שפתיים, ואיך ישמע אליי פרעה.
וכנגד הניסיון הזה
אומר הקדוש ברוך הוא,
ויאמר
אדוני אליו,
מי שם
פה לאדם?
או מי יעשו מילם או חרש או פיקח או עיוור, הלא אנוכי אדוני, ואתה לך ואנוכי יהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר.
מה אתה חושב, שאלה שיודעים לדבר
הם יודעים לדבר?
יש מישהו ששם פה לאדם.
וזה הנושא
שלנו היום.
מהו העניין הגדול הזה שריבונו של עולם אומר:
אני שם פה לאדם.
את הפה שלנו
לא אנחנו יוצרים,
זאת יצירה אלוקית.
אומר הרמב״ם במורה נבוכים:
הדיבור בלשון
ומסגולות האדם.
חיות לא מדברות.
דיבור
זו החטיבה של האדם,
האדם המדבר.
והדיבור הזה שהוא מהותו של האדם
הוא מתת חסד
שהוא ענקה לו
ובה נתייחד.
אומר הרמב״ם,
מתנה שנתן אלוקים לאדם בחסד
זה הפה.
נסו לצייר אותנו בלי פה,
בלי דיבור.
כמו שאמר,
מי שם פה לאדם?
אלוקים שם פה לאדם, אז הפה הוא מתנה אלוקית.
מיד ילמד אותנו הרמב״ם,
אז איך מתנהג
אדם
שקיבל מתנה מאלוקים, את הפה שלו,
את
כוח הדיבור שלו.
והנביא אמר,
הנביא ישעיהו,
השם אלוקים
נתן לי לשון לימודים.
לשון לימודים, הנביא ישעיה ידע לדבר,
הוא נשלח מאת הקדוש ברוך הוא לדבר
והוא מודיע לעם,
השם אלוקים נתן לי לשון לימודים.
זו מתנה אלוקית.
מוסיף הרמב״ם
במקום אחר,
במאמר קידוש השם או איגרת השמד.
אומר הרמב״ם שם בהתחלה
מקרה מסובך,
מורכב,
אנסו את היהודים
להתנהג כמו גויים.
ומישהו אמר
שיהודי שכלפי חוץ מתנהג כמו גוי הוא גוי,
והרמב״ם
תוקף אותו מאוד.
אבל בתחילת הדברים ברקע
אומר הרמב״ם
הייתי צריך
להביא את דבריו ולהתפלמס
ולשלול אותם,
אבל הוא אומר,
זה לא ראוי
לדבר כל כך הרבה.
למה?
"לולך המלתנו על החסד אשר נתחסד בו עמנו האל יתברך".
הרי הדיבור הוא חסד.
לפני זה ראינו את לשון הרמב״ם שהדיבור הוא מתנה אלוקית.
פה הוא מוסיף הגדרה.
הדיבור הוא חסד.
כמו שאומר השם יתברך בתורתנו הקדושה, מי שם פה לאדם?
אז זה חסד אלוקי ששם לנו פה.
לפיכך, הנה מסקנה מעשית,
ראוי לו לאדם
שיחמול על דיבורו יותר מחמלתו על ממונו.
האדם הנורמלי, הבריא בנפשו,
הוא חומל על ממונו, הוא לא משחית את ממונו.
למה?
הוא עבד קשה, או שהוא קיבל מתנה,
אז להשחית את הדבר זה לא נורמלי.
אז קיבלת מתנה מאת השם.
חסד אלוקי,
כוח של דיבור,
תחמול, תרחם על כוח הדיבור.
ולכן, שלא ירבה בדיבור
וימעיט העניין.
אומר הרמב״ם,
אל תדבר הרבה מילים,
והתוכן הוא מועט.
וכבר גינה החכם
שלמה המלך מחבר ספר קהלת
ריבוי הדברים ומיעוט העניין ואמר כי בא החלום ברוב עניין וכל כסיל ברוב דברים
מי שמדבר הרבה הרבה הרבה הרבה הוא כסיל כך אומר שלמה המלך
והוא מוכיח את זה גם מפסוק באיוב
הרוב דברים לא יענה ואם איש שפתיים יצדק איוב לא בדת ידבר ודבריו לא בהשכל
איוב לא מרחם על המילים שלו.
כך פוסק הרמב״ם להלכה, בהלכות דעות.
כותב הרמב״ם, בהלכות דעות, פרק ב', הלכה ד',
לעולם ירבה אדם בשתיקה
ולא ידבר אלא
או בדבר חוכמה,
אתה לומד תורה ודיברת בהם,
או בדברים שצריך להם לחיי גופו.
אתה צריך ללכת למכולת, לקנות איזה משהו,
בסדר.
זה דיבור הכרחי.
אמרו על רב, תלמיד רבנו הקדוש,
שלא שח שיחה בטלה כל ימיו.
אומר הכסף משנה,
איני יודע כעת מקומו.
מה המקור שרב לא דיבר הרבה,
והפרשנים מעריכים בדבר,
לא ענייננו כעת.
שיחה בטלה? זוהי שיחת רוב כל האדם,
ואפילו בצורכי הגוף לא ירבה אדם דברים.
ועל זה ציוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא.
ואמרו לו, מצאתי לגוף טוב
אלא שתיקה.
וכן בדברי תורה ובדברי חוכמה יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים.
כמות מילים
מועטת
ותוכן גדול.
והוא שציוו חכמים ואמרו לעולם אישני אדם לתלמידיו דרך קצרה.
אבל אם היו הדברים מרובים,
כלומר הדיבורים מרובים והעניין מועט,
הרי זו סיכלות,
ועל זה נאמר כי בא החלום ברוב עניין וכל כסיל ברוב דברים.
הייתי פעם בליל שבת באיזה מקום,
ומנהג המקום שם היה
לכבד את המתפללים, להגיד דברי תורה.
והייתי שם עם מורי ורבי, הרב יהושע רוזן זצ"ל,
הוא אף פעם לא הסכים לדבר.
מה פתאום שהוא ידבר?
אחרים היו מדברים,
כל אחד בתורו בשבת,
אבל הוא היה מקשיב.
הוא לא היה לומד אז בעניינים שלו.
מקשיב.
פעם אחת, אני זוכר,
ליוויתי אותו הביתה
אחרי התפילה,
ולפני זה דיבר שם איזה פרופסור,
והרב הקשיב.
והרב אמר לי אחר כך בדרך הביתה,
הוא דיבר
ודיבר
ודיבר
ולא אמר כלום.
כלומר,
לפי הרמב״ם,
לפעמים אנשים מדברים מדברים מדברים אבל לא עבר כלום.
ממשיך הרמב״ם במורה נבוכים.
אחרי שלמדנו
שהדיבור הוא מתנה אלוקית
ושהוא חסד אלוקי
ושלא ראוי סתם לדבר,
מוסיף הרמב״ם בטח לא ראוי לקחת את המתנה האלוקית
ולהשתמש בה לשלילה
ולא ראוי שמתת חסד זאת
אשר ניתנה לנו לשם השלמות.
הרי למה האלוקים נתן
לאדם את כוח הדיבור? למה הוא שם פה לאדם?
שהוא יוציא אל הפועל את מהותו ודיברת בם.
כדי שנלמד ונלמד.
לכן לא ראוי
שהמתנה הזאת
תשמש לגרוע שבחסרונות
ולחרפה המושלמת.
אם אדם מנבל את הפה, כך בהקשר שם של הרמב״ם,
אדם מנבל את הפה,
אז הוא לוקח את המתנה האלוקית,
משתמש בה לדברים פחותים.
כמה חמור הדבר.
הזכיר הרמב״ם את המשנה באבות, פרק א',
ט"ז:
"שמעון בנו אומר כל ימיי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי
לגוף טוב אל השתיקה".
אומר הרמב״ם,
שהוא מצא בספר המידות
שאחד מן החכמים המלומדים היה מרבה בשתיקה
עד שלא היה מדבר אלא מעט מאוד.
אמרו לו למה אתה שותק?
האדם הוא מדבר תדבר תדבר.
אמר אותו חכם
והרמב״ם
מביא את דבריו
בחנתי את הדיבור
ומצטיב שהוא נחלק לארבעה חלקים.
אם נראה
אם ננסה לסווג את הדיבורים,
אז יש ארבעה סוגים של דיבורים.
הסוג הראשון
זה דיבור שכולו שלילי, כולו נזק.
כמו שאדם מנבל את הפה או מקלל,
זה ודאי,
זה שטויות גמורות,
אסור לדבר כך.
החלק השני
זה דיבור שיש בו גם נזק אבל גם תועלת.
כגון שאדם משבח מישהו ומגנה מישהו,
אז ברור
שגם הדיבור הזה הוא אסור.
החלק השלישי
זה סתם פטפוטים.
דיבור שאין בו
לא תועלת
ולא נזק,
כגון רוב דברי המון העם.
יש כאלה שמקדישים
עשרות שעות
לסיקור
פדיון השבויים.
הרמב״ם אומר,
רוב המון העם מתעסק בדברים.
איך נבנתה חומת העיר?
איך נבנה הארמון?
תראו איזה יופי הבית של פלוני,
תראו את הריבוי פירות שיש שם.
זה סתם דיבורים.
אז זה חלק מיותר,
כי אין בו תועלת.
אז גם בזה לא כדאי לדבר.
החלק הרביעי מהסוג הרביעי של הדיבורים,
דיבור שכולו תועלת,
כגון הדיבור בתורה,
בדברי חוכמה, במעלות המידות,
או דיבורים של האדם בענייניו הפרטיים אבל ההכרחיים
שעל ידם קיום חיותו והתמדת מציאותו.
אז נחזור לאותו חכם
שהיה מפליג בשתיקה.
אמרו לו, למה אתה שותק?
אז הוא אמר כשאני שומע דיבורים אני בוחן את הדיבור.
אם הדיבור הזה מתאים לחלק הרביעי
דיבור שיש בו תועלת
דיבור הכרחי
דיבור בדברי תורה דיבור בדברי קדושה
אז אני מדבר.
אבל אם הדיבור הוא משלושה חלקים האחרים למה לדבר?
עושה הרמב״ם מיד חשבון אמרו בעלי המידות
אם כן שלושת רבעי דיבורים הם מיותרים
או אסורים
אז ברור
שאנחנו צריכים לאחוז ברבע של הדיבור
לדבר רק בדברים שיש בהם תועלת
רק בדברי תורה חוכמה או דברים קיומיים
וכך אנחנו מייקרים
את המתנה האלוקית את החסד האלוקי
מי שם פה לאדם?
מי שם פה לאדם?
שלא.
