טוב, שלום.
מחר יחול יום פטירתו של הרמב״ם 820 שנה לפטירתו.
ואנחנו נלמד,
ואנחנו נלמד
פסקה אחת
מתוך מאמר שפרסם הרב קוק
על דמות דיוקנו של הרמב״ם ז"ל.
המאמר מופיע לפנינו במאמרי הראייה, עמוד 113,
המאור הגדול
לדמות
דיוקנו של הרמב״ם ז"ל.
אולי נקפוץ קודם
לעמוד 117. נראה מה הכתובת של הפרסום של המאמר,
אותנו זה מפתיע,
עיתון הארץ,
תרצ"ה,
זו השנה האחרונה לחייו של הרב קוק.
אז נתחיל באות ב',
עמוד 115.
הרב קוק מציג כאן,
בפתיחת דבריו,
שאלה
כי יצירה אגדית
עומדת לפנינו התמונה המרהיבה,
כפולת האורה הזאת
של פאר גאוני עולם זה, הרמב״ם זה.
כלומר,
אומר הרב,
דמותו של הרמב״ם
היא דמות כפולה,
והוא יבהר בהמשך,
מצד אחד,
איש מחשבה דגול
שעוסק
במחשבת ישראל,
עוסק בפילוסופיה,
עוסק בדברים מופשטים,
עליונים,
אבל מצד שני,
הדמות הזאת של הרמב״ם
היא הדמות הכי מעשית.
המפעל הגדול של הרמב״ם,
משנה תורה לרמב״ם,
זה מפעל שכולו הלכות מעשיות.
אז אם כן, הדמות של הרמב״ם היא כפולה.
האם הדמות של הרמב״ם היא דמות
רוחנית מופשטת
או דמות
הלכתית מעשית,
דמות של השכלה או דמות של
מעשה מפורט להלכות,
בזה עוסק כאן הרמב״ם או עוסק הרב קוק.
מבקרים עזי נפש.
כלומר,
כמו שיש ביקורת המקרא,
יש ביקורת חז"ל,
אז גם אומר הרב
בפוטנציאל יש מבקרי הרמב״ם.
והמבקרים
הם תמיד אנשים מוגבלים בשכלם,
מצומצמים,
שיחסית
למי שהם מבקרים אותו הם גמדים טרוטי עיניים,
והם לא יכולים להכיל בשכלם
המצומצם
את הדמות הגדולה.
לכן הם עזי נפש,
כי אם ראשונים כמלאכים,
אז אנחנו כבני אדם.
כלומר, היחס צריך להיות בדיוק הפוך.
לא שאנחנו בדורות האחרונים,
ששכלנו מוגבל,
במחילה,
לא אנחנו יכולים לבקר את ענקי הרוח,
אלא להפך, אנחנו צריכים
להסתכל עליהם בהערצה ולנסות לשאוף אל מה שהם היו.
לכן אומר הרב,
כן, ודאי, ודאי.
מבקרים עזי נפש.
בוא נקרא מה שכתוב פה, אולי את זה
נתפוס משהו.
מבקרים עזי נפש.
היו בוודאי רוצים להפוך באמת
את האישיות
המוצקת הזאת
לתמונה אגדית.
כלומר, בסופו של דבר,
המגמה של אותם מבקרים,
ועכשיו יש לנו כבר 820 שנה לפטירתו,
לפטירתו.
אז להגיד שבאמת
זאת אגדה דמיונית להגיד
שהייתה באמת דמות אחת כזאת,
והם מפליגים עם הדמיון, והרב מפרט,
אשר רק בדמיון המופרז יכול להיות לה מקום למציאות, לאישיות כזאת,
אבל לא במציאות הרגילה בהגבלתה.
אנחנו מוגבלים,
הממוצע האנושי
הוא באמת לא יכול להכיל את שתי הקומות של הרמב״ם,
ממילא המסקנה המדעית
שלא הייתה דמות כזאת.
היא כיצד
יכול המוח הרגיל,
כאן בעצם רומז הרב,
מוחו של הרמב״ם לא היה מוח רגיל,
הוא היה מעל כמובן,
כי כיצד יכול המוח הרגיל לחשוב שאותו הגאון התלמודי,
אשר יצר את פירוש המשנה הנפלאה,
אשר יצר את ספר המצוות ואשר יצר את היד החזקה עם כל מלוא מרחבו ורוב פרטיו ודקדוקיו,
הוא-הוא אותו הפילוסוף הנשגב
המתרומם לאותה הכללה והפשטה העליונה המתגלה לנו במורה הנבוכים.
זה לא יכול להיות.
או שאתה איש מחשבה או שאתה איש הלכה.
אם אתה איש תלמודי
או פרשן משנה,
אתה לא יכול לכתוב מורה נבוכים.
זה לא הולך ביחד.
ועוד קושייה,
שהרב פחות מטפל בה בהמשך,
נוסיף
עוד מימד באישיותו של הרמב״ם.
והוא-הוא אותו גדול הרפואה,
שרישומו היה כל כך ניכר בזמנו בין אבירי הרופאים,
ושאותות גדולתו ושקידתו, גם במקצוע זה, נשארו לדורות.
ועוד תחום,
יהודי תלמודי,
ענק מחשבה,
הוא גם רופא,
אבל לא סתם רופא,
אלא הוא משפיע הרבה על כל הרפואה.
ויש לנו ארבעה כתבים,
כתבים רפואיים של הרמב״ם, הוצאת מוסד הרב קוק,
עם הקדמה ועם מבוא,
אז הוא גם רופא.
והרמב״ם, כשהיה רופא אצל המלך במצרים,
הוא ריפא את כל שריו ועבדיו ואת כל העבדים והמשרתים שלהם.
היה עמוס מאוד.
ואיך זה הולך ביחד?
טוב, זו מילה אוקוס פוקוס.
הכל ברוח הקודש.
אתה מאוד צודק, אבל בוא ננסה לראות
איך מסבירים את הדברים האלה.
נכון, נכון, עד אחרי חצות לילה הוא היה נאלץ לעבוד שם,
ואז קצת,
ואז להגיע וקצת לכתוב בדברי תורה, ובבוקר
לרכב על החמור ולנסוע בחזרה לארמון.
הרמב״ם רחב על חמו,
כי תמונה כזאת
המופיעה לפנינו לא בפרקים שונים מורכבים ומחוברים, אלא בשלמות אחדותית,
היכן נפגשנה גם בנרום
השדרות של גדולי הדורות.
אומר הרב,
גם לא כל גדולי הדורות הם כאלה.
יש, יש עוד כמה דוגמאות כאלה
לאנשים ענקיים שנשמתם הכילה
רבדים שונים
של חיים.
סוף השבוע הזה,
יום פטירתו של בעל התניא,
האדמו"ר הזקן.
האדמו"ר הזקן,
גם הוא השאיר לנו שולחן ערוך, ערב,
לפרטים ולדקדוקים הלכתיים, ויחד עם זה,
ספר מחשבה עצום,
התניא ועוד ליקוטי תורה,
דברים עמוקים ביותר.
יש דבר כזה.
הרב קוק זצ"ל בדורות האחרונים,
בראש ובראשונה רב,
גאון תלמודי, פוסק הלכה,
מחבר ספרי שו"ת,
ויחד עם זה גאון מחשבה,
אבל
בכל זאת
אלה יחידי סגולה והדבר לא מצוי.
עכשיו,
ממשיך הרב כך. אותם המבקרים
שנפשם סולדת
מהודות בכל מה שהוא מרומם מציוריהם המצומצמים.
הרי לא יכול להיות
מישהו יותר גדול מההבנה שלי,
המבקר.
לא יכול להיות.
לכן ברצותם להסיר את פליאת חזון האחדות הרוממה
שנתגלתה בצורה הנפשית של האישיות הגדולה הזאת.
היו רוצים בוודאי לגזור עומר.
הנה המסקנה המדעית
של הדוקטורט שלהם.
הייתה המסקנה של אותם מבקרים שלא תופעה ממשית
הוא מה שהדמיון קורא אותו רמב״ם.
באמת,
לא היה רמב״ם אחד.
זה לא יכול להיות.
זה לא תופעה ממשית.
אישיות אחת
לא יכול להיות.
ושייחס אליו את כל היצירות השונות גדולות הערך ובעלות היקף גדול כל כך,
ושרק בחוזקת היד הם נאחדים לחטיבה אחת.
זה לא יכול להיות.
שהרמב״ם שהייתה דמות כזו,
וכמה אסמכתות יוכלו הללו להביא לדבריהם.
הנה הלוא באחת יד
היו מפרידים את היד החזקה
מהמורה.
זה דבר ראשון, לא יכול להיות שזה אותו מחבר.
באומרם שאותו הפוסק הגדול,
שעסק בכל כך אהבה ומסירות נפש,
בקביעת כל תג ותג שבתורה המעשית לכל פרטיה ודקדוקיה,
ובאמת אין קץ
למי שלומד רמב״ם, כמו שבישיבות לומדים רמב״ם,
לדקדק בכל אות מדבריו.
אז לא יכול להיות שאותו הפוסק הגדול לא יוכל להיות אותו הפילוסוף המתנשא
לרום פסגת ההפשטה וההכללה של המחשבה האצילית,
המרקיעה לשמי הביקורת
והניתוח השכלי העליון.
או שאתה שמימי רוחני,
או שאתה ארצי מעשי.
אי אפשר להיות רגל אחת שם, רגל אחת שם.
ובאחת יד היו מתרצים בזה את כל הדברים
שלפי ההשקפה השטחית הם נפגשים כמו סתירות בין אלה שתי היצירות הגדולות.
יש לפעמים שאלות,
יש לפעמים,
זה לא הרבה,
איזה שהן סתירות כביכול
בין פסקי הלכה במשנה תורה לרמב״ם לבין מורה נבוכים.
אחת מהן מביא רבי עקיבא איגר
על ברכות,
האומר על כאן ציפור,
יגיעו רחמיך,
משתקין אותו.
למה?
מה אתה יודע, טעמים מצוות?
אתה לא יכול להביע דעתך.
אבל זה נפסק ברמב״ם,
במשנה תורה,
ואילו במורה נבוכים, הרמב״ם כותב
טעם למצווה הזאת של שילוח הקל.
אז זה סותר כביכול.
יש לפעמים סתירות כאלה,
אבל אם זה לא אותו מחבר,
אפילו לא צריך להתאמץ, ליישב את הדברים.
ומזה,
אז אחרי המסקנה הראשונה,
המדעית,
שמורה נבוכים ומשנה תורה זה לא אותו מחבר,
ומזה אך
צעד אחד להחליט
שגם הספר הגדול והמקיף הזה, היד החזקה משנה התורה,
גם הוא איננו מעשה יד פועל אחד,
ורק הדמיון האגדי הוא שייחס אותו לרבי משה בן מימון.
ובאמת, רק במשך דורות רבים נצטברו חלקים חלקים
מאורחים שונים,
עד אשר נצטרף מין קנון מקיף זה.
אתם יודעים מה זה קנון?
קנון זה קובץ
של יצירות ספרותיות
שנקשרות
תחת הגדרה אחת.
אז אם כן,
משנה תורה לרמב״ם
לא יכול להיות
שמחבר אחד יתעסק בכל תחומי ההלכה האלה.
מה, הוא גם מבין גדול בהלכות שחיטה,
כדי לכתוב ספר שמתמצת את כל הלכות שחיטה?
והוא גם מבין גדול בהלכות שבת?
והוא גם מבין בהלכות עירובים?
והוא גם מבין בהלכות תפילין?
וגם בהלכות מזוזה?
וגם בהלכות
חנוכה ופורים,
ומלכות מלכים ומלחמותיהם,
ומלכות יסודי התורה.
כנראה
היה איזה מפעל, הייתה איזו מערכת
שהיו למערכת כמה וכמה גדולים כותבים,
שהם כתבו,
ומי שסידר את הכל וערך את הכל, ואולי עבר על הכל, זה הרמב״ם,
אבל הוא לא כתב את הכל.
לא יכול להיות
שאדם אחד בקי בכל שטחי ההלכה ושטחים שונים.
ככה הרב
מפליג כאן בדמיון הפרוע,
שהרב יאמר, לצערנו זה יכול להופיע,
הדמיון הזה.
מה נקל יהיה להם אז ליישב את כל הסתירות הנראות בין ספר המצוות ובין החיבור הגדול,
ובין פירוש המשנה לשניהם, ובין חלקי החיבור גופו,
ולמה להם לנוד אחרי החידושים והפלפולים הרבים
אשר העלו המפרשים השונים במשך דורות רבים,
איך ליישר את הדברים?
אם כך, לא נלמד רמב״ם.
כל סתירה בין
ספר לספר, נגיד,
זה לא אותו מחבר.
ואם יש סתירות בין פירוש המשנה לרמב״ם,
שהוא כתב בגיל צעיר,
לבין משנה תורה לרמב״ם,
אנחנו לא נתאמץ ליישב.
אנחנו נגיד, זה לא אותו מחבר, הכי פשוט.
ואם עוד לא יספיק להם כל ההרס הזה,
כמה נקל להם להשתמש אחר כך בחוכמת ההגהה והסירוס.
כי מי יכול לדון בדברים שיצאו מסופרים שונים במשך תקופות רבות?
אם זה אדם אחד,
אז קשה לך לתקן,
כי הכל
לפי מחשבה של אדם אחד, אבל אם זה כמה וכמה,
אז אתה יכול להתחיל פה למחוק, לשנות.
זה הרי מערכת,
תמיד יש שינויים.
אומר הרב,
ואם אמנם,
ברוך השם,
לא הספיק הזמן עדיין להוציא אל הפועל ממש את הבדיה הזאת במילואה.
כל מה שקראנו עד עכשיו זאת בדיה.
אבל לא קשה להגיד מראש,
שבכוח ופוטנציאל
מוכן כבר איזה רעיון להעמיד
חזון בדים כזה
על ידי מבקרים חריפים שואפי חדשות.
כי הרי אם אתה לא מחדש משהו במחקר,
אם אתה לא אומר משהו
שמעורר סנסציה,
לא יסתכלו עליך בכלל.
ליתן היקף חדש על כל יצירותיו של הרמב״ם ופירוש מדעי חדש
על דבריו.
ואין אנו בטוחים לכאורה עם דרך ההתפוררות והעמדת גרסאות חדשות.
במקום שאין היד המבקרת מגעת להבין את הדברים אמיתתם,
וקביעת
תאריכים מיוחדים על כל חלק מיצירותיו של המאור הגדול והאחדותי הזה,
לא תהיינה מוכנות להיעשות לסלילת דרך
ושיטה מודרנית
שחוכמת השקר תתפאר בה בראש הומיות.
בראש הומיות זה פסוק במשלי, פרק א',
הכוונה מקומות
הומים אדם.
כנגד כל הדמיון והבדיה והשקר הזה,
משיב הרב.
אמנם המסורת
החיה והקיימת
היא העומדת מנגד לכל שרירות הלב הזאת,
והיא האוצרת בעד נבובי הלב
מלהפוך את המציאות הנפלאה והמרוממת
של דמותו של הרמב״ם
לאיזה צל דמיוני
שלא היה ולא נברא.
כלומר, אם הרמב״ם,
אם ספרי הרמב״ם,
היו איזה ספרים זניחים
שנמצאים בספרייה הלאומית,
ואף אחד לא בא לקרוא אותם, חוץ מיחידי סגולה,
אז יכולת לנסות
לכתוב דברים שקריים כאלה.
אבל אין בית מדרש בלי רמב״ם,
אין לימוד סוגיה בלי רמב״ם, אין לימוד הלכה בלי רמב״ם.
אז
הרמב״ם הוא חלק ממסורת ישראל החיה והקיימת,
שהמסורת הזאת לא נותנת לסיכה להיכנס בתוכה
או לנסות לחטט.
מה זאת אומרת?
רמב״ם
זה רמב״ם.
לכן אומר הרב,
ובעל כורחם מוכרחים גם לסוגי הרוח היותר מתהדרים בחידושי הרס,
הם מוכרחים לאמור,
רבנו משה בן מימון חי וקיים.
הוא היה חי את חייו הנפלאים והקדושים בזמנו,
והוא חי חיי אמת,
חיים נצחיים בנשמתו האחדותית בגנזי מרומים,
וחי עם עמו
ועם כל טהורי הלב והרוח,
איפה הרמב״ם חי?
בתוך יצירותיו הנשגבות המאירות את מחשכי הדורות לעולמים.
לפני 70 שנה,
750 שנה
לפטירת הרמב״ם.
היו כאלה שהתעוררו לחגוג
תאריך עגול 750 שנה
ורצו לציין את התאריך.
אז כחלק מהחגיגות הם ביקשו מהרב סולובייצ'יק,
זכר צדיק לברכה,
מבוסטון,
ראש ישיבה אוניברסיטה.
הם ביקשו ממנו,
הואיל והרב כל כך בקי ברמב״ם וכל הזמן מעביר
שיעורים ברמב״ם אולי תכתוב איזה מאמר לזכרו של הרמב״ם.
אמר להם הרב סולובייצ'יק,
זו הפעם הראשונה שאני שומע מהאנשים שהרמב״ם נפטר.
מבקשים ממני לכתוב מאמר
ל-750 שנה לפטירתו,
הוא אומר, אני אף פעם לא שמעתי שהרמב״ם נפטר.
אצל משפחת
הרבנים סולובייצ'יק,
ברוך השם,
הרמב״ם הוא חי וקיים, כפי שהרב אומר.
ועכשיו עובר הרב לעסוק
בתשובה לשאלה,
באמת,
איך אנחנו
יכולים ללמוד מדרכו של הרמב״ם? איך אנחנו יכולים לאחוז בשיפולי גלימתו
ולנסות
מצד אחד
ללמוד את החיבור העיקרי שלו,
משנה תורה לרמב״ם, להתחזק
בלימוד הלכה,
בשמירת הלכה,
ומצד שני,
איך זה מאפשר לנו
גם להתעסק
בעניינים מופשטים,
בענייני מחשבה,
בספרי מורה נבוכים או ספרים אחרים של מחשבה.
איך באמת
אנחנו יכולים
לאחד
בנפשנו הקטנה
שמיים וארץ?
מה המתכון?
הרי או שאתה איש ריאלי,
פרקטי, מעשי,
ואז זורם טוב עם ההלכות,
או שאתה איש מחשבתי.
אבל זה לא כל כך נפוץ,
הייחוד ביניהם,
כי יש הרבה אנשי הלכה
מדקדקים בכל
סעיף קטן של משנה ברורה וכדומה,
ומחשבה בכלל לא מעניינת אותם.
יש אנשי מחשבה אוהבים להתעסק במחשבת ישראל,
אבל הם לא מקיימים הלכות,
או שבשטחיות,
איך אפשר לחבר את הדברים כפי שהרמב״ם מחבר את הדברים.
אומר הרב,
מצאתי
בכתבי הרמב״ם עצמו, בשמונה פרקים לרמב״ם.
הרמב״ם עצמו כותב איך אפשר לאחד את הדברים.
אכן,
בכל מלוא שיעור קומתה
הובלטה האחדות המוצקה
אשר לנשמתו הקדושה
בדברי עצמו.
איך אפשר לחיות חיים שמאחדים חשיבה ומופשטות עם עשייה הלכתית-מעשית?
הרמב״ם עצמו יפרש לנו
במאמרו הקצר שבפרק החמישי משמונת פרקיו הידועים
בפירוש המשנה,
שנערכו בתורת הקדמה לפירוש מסכת אבות.
שם בא לידי הבעת עומר.
הכותרת של הפרק שם:
בהשתמש האדם בכוחות הנפש
לצד תכלית אחת.
אומר הרמב״ם,
אחרי שהוא פירט בפרק א',
דע כי נפש האדם אחת,
ויש לה כוחות רבים.
נפשו של האדם
היא אומנם במקורה נפש אחת,
אבל היא מכילה
כוחות שונים,
כוחות עליונים,
כוחות תחתיים.
הנפש יודעת גם להשכיל,
והיא גם יודעת לאכול, יש לה כוח חזן,
יש לה כוח של רצון, כוח של דמיון.
הנפש, האדם הזו, יש לה הרבה כוחות שונים,
והיא במקור מאוחדת.
היא אחת,
אומר הרמב"ם.
"בישתמש האדם בכוחות הנפש לצד תכלית אחת,
שזהו השם אשר קרא לאותו הפרק הנפלא,
שהוא נושא בו חזון עליון על האדם היחיד
ומקיא ועולה גם על ערכי הכלל כולו, על ישראל ועל העמים כולם.
האחדות הנפשית הזאת הייתה תמונת חייו,
אשר הגדירה בתכונה שהיא אפשרית להיות מושגת בטבעו של האדם,
אולי נוסיף כל אדם,
לחיות חיים אחידים,
מאוחדים,
זה אפשרי.
ולפיכך,
אמר שם על התכונה האחדותית הזאת
של ההשתמשות בכוחות הנפש לצד תכלית אחת,
וכשיזדמן מציאות האדם שזה עניינו,
אדם שחי, חיים עם כוחות שונים,
אבל כולם נובעים משורש אחד,
והולכים למטרה אחת.
אני אומר שהוא למטה מן הנביאים.
יש גרסה,
איני אומר שהוא למטה מן הנביאים.
אדם אחדותי כזה
הוא במעלה מאוד עליונה.
מעל הנביאים, מתחת לנביאים,
סובב למדרגת הנביאים, פלוס מינוס.
רצה לומר
שישמש
בכוחות נפשו כולם וישים תכליתם ידיעת השם יתברך לבד,
ולא יעשה מעשה קטן וגדול,
ולא ידבר דבר אלא שהפועל ההוא
מביא אל מעלה או למה שמביא אל מעלה.
אומר הרמב״ם,
אומר הרמב״ם,
לא, לא, לא, לא, לא, אנחנו עכשיו קוראים רמב״ם.
אומר הרמב״ם,
האדם,
כל מטרתו
היא ידיעת השם,
אהבת השם,
וממילא זה היעד שלו.
כל דיבור שלו,
כל מעשה, כל הנהגה שלו,
הוא בוחן האם היא
משרתת את המטרה
או לא.
והוא יחשוב ויסתכל בכל פועל ותנועה
ויראה
אם יביא אל התכלית ההוא
או לא יביא.
אם זה יביא, אז יעשהו.
אומר הרמב״ם,
אתה לא חי חיים מפוצלים.
אתה אדם
עם נפש אחת,
וממילא
כל כוחות
החיים שלך משמשים למטרה אחת.
המטרה, היעד הוא
אהבת השם,
ידיעת השם.
ואז,
לאור היעד הזה אתה חי את כל חייך.
אין פעולה שאתה עושה
בלי לבחון אם זה שייך או לא,
אם זה משרת את המגמה או לא.
לדוגמה,
אתה לא תיקח את כוח הזן שלך
ותלך איתו עד הסוף
בלי
לתת לעצמך דין וחשבון.
מה שאני אוכל
זה מועיל לבריאות שלי,
זה מתקשר לכתבים הרפואיים של הרמב״ם.
אני אוכל כי אני בהמה,
אבל בהמה אין לה דעת.
או שאני אדם שיש לו דעת, וממילא,
גם כשאני אוכל, אני אוכל מתוך דעת.
ואז אני אוכל את ארוחת הבוקר
כדי שאוכל ללכת לבית המדרש ללמוד.
אני הולך לעשות ספורט,
והרמב״ם חידש
שרפואה זה לא רק תרופות,
רפואה זה להתעמל וגם להקפיץ את הנפש,
כי רפואה זה לא רק גוף, זה גם נפש,
גם תזונה נכונה.
הכול נגזר
לאור המטרה.
אבל לא שהתזונה הופכת להיות מטרת החיים.
מטרת החיים אף פעם לא זזה.
וזה אשר ביקש ממנו יתברך שנכוון אליו באומרו, ואהבת את השם אלוקיך,
בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודיך.
מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו?
ואהבת את ה' אלוקיך.
בסדר.
אז אני,
כמה רגעים ביום שיש לי, אני אכנס לבית כנסת,
ואני אתפלל.
הלכות תפילה ברמה כתובות בספר אהבה,
אני אתפלל.
אתה רוצה שאני אוהב אותך?
אתפלל, אדבר איתך כמה פעמים ביום.
ללמוד תורה?
מתי שאפשר.
אבל לא זה מה שהקדוש ברוך הוא אומר.
ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך,
בכל,
ובכל נפשך, ובכל מאודיך.
כל הזמן תאהב את השם.
רגע, אבל הקדוש ברוך הוא, אתה לא מצפה ממני שאני יצום כל היום,
שאני לא אלך לעבודה,
אפתע מותרעים דרך ארץ.
אז איך אני אואב את השם
בכל הדברים האלה,
בכל כוחות החיים?
מסביר הרמב״ם,
שתעשה, תחליט, כל חלק
של הנפש, של החיים,
ממנה
תכלית אחת.
יש לך הרבה כוחות נפשיים וגופניים,
ואתה נותן לכל אחד את מה שהוא צריך,
אבל כולם מכוונים לאותו יעד,
והיא לאהבת השם יתברך.
מביא הרמב"ם מקור נוסף.
וכבר הזהיר הנביא עליו השלום על זה גם כן ואמר,
בכל דרכיך דאהו.
מה התכוון הפסוק לומר?
בכל דרכיך דאהו.
דאהו לדעת את השם,
אומר הגאון מווילנה במשלי, דאהו,
דא,
ה'ו'.
דא,
חמישה חומשי תורה, זה ה',
ו' זה שישה סדרי משנה.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
מה זה בכל דרכיך דאהו?
לא רק שאתה יושב ולומד חומש ומשנה,
אלא בכל דרכיך דאהו,
תזכור את השם, שיוויתי השם מנגדי,
תמיד בכל פינות החיים.
ואז הרמב״ם מתלהב מדברי חז"ל,
שאומרים,
"בכל מעשיך יהיו לשם שמיים", כך הם אומרים באבות.
מה זה "בכל מעשיך יהיו לשם שמיים"?
כל המעשים כולם
מכוונים לתכלית.
עכשיו תראו איך הרמב״ם מתלהב,
אומר הרמב״ם, "וכבר כללו חז"ל את זה העניין כולו"
בקצרה,
במילות מועטות.
חמש מילים בלבד.
מורות על זה העניין הוראה שלמה מאוד.
הן מלמדות אותנו
הוראה דרך לכל החיים.
עד שכשאתה תבחן קיצור המילות, איך סיפרו את זה העניין הגדול והעצום כולו,
אשר חיברו בו ספרים ולא השלימו,
כנראה פילוסופים ואנשי מחשבה כתבו הרבה על תכלית החיים.
והנה חז"ל,
בחמש מילים אמרו,
כל מעשיך יהיו לשם שמיים.
תדע שהביטוי הזה של חז"ל
נאמר בכוח אלוהי בלא ספק
רוח הקודש.
ברוח הקודש נאמר המשפט הזה.
והוא אומרם בצוואתיהם וכל מעשיך יהיו לשם שמיים.
אז בעצם אנחנו כבר
רואים כאן
איך הרמב״ם מסביר
איך אפשר להיות מצד אחד בשמיים,
מבחינה מחשבתית רעיונית,
ומצד שני מאוד מעשי.
וכל מעשיך,
זה הלכות,
יהיו לשם שמיים.
זה מורה נבוכים.
זה יכול להתחבר.
כי כשאתה לומד מורה נבוכים,
אתה בונה את
הבנת היעד.
השכל שלך תופס את המטרה,
ואיך אתה חי את המטרה.
האם כל החיים שלך משמשים לצורך אותה מטרה?
בשביל זה באו הלכות.
וכל מעשיך יהיו לשם שמיים,
בכל דרכיך דאהו,
ואהבת את השם אלוקיך,
בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודיך.
כי מי השמיים,
כי מי השמיים על הארץ. זה בדיוק מה שהרמב״ם בעצם אומר.
וזה ספר מוסר
עילאי של הרמב״ם,
שמונה פרקים לרמב״ם.
הוא בא, הוא מכוון אותנו
לאחד שמיים וארץ.
ולהיות נעולים על מטרה עליונה.
טוב, זה לא משפט אחד, זה כל החיים.
לומדים מהי המטרה, מה היעד,
וחיים,
ורותמים את כל החיים אל אותה מטרה.
מסיים הרב קוק,
אחרי שגמר לצטט את דברי הרמב״ם.
אלה הדברים של הרמב״ם, אינם דברים של ספרות,
שאדם מביע לאדם איזה ציור, כלומר איזו מחשבה,
אשר גם אם הוא נשגב מאוד,
יוכל להיות רק גילוי זמני שציירה אותו רוחו לשעה.
כאן יש מסירת החיים.
הפרק הזה של הרמב״ם
זה פרק שבו הוא חושף
את סוד החיים שלו,
שלנו.
עצמיות הנפש של האדם,
שהוא מוסר לנו את מהות עצמותו.
זהו הרמב״ם, וזה כוחו הנפלא, כוחו לאלוהיו.
אשר אעבור ואשר ידעו,
ואהבת את ה' אלוקיך,
וכל דעך ידעהו,
ואשר עבדו, באמת,
בכל לבבו, בכל נשו ובכל מודו.
הרמב״ם אהב את השם,
והרמב״ם כתב, וכפי הדעת תהיה האהבה,
עם הרבה הרבה ועם מעט מעט.
הרמב״ם אהב את השם, ידע את השם, ואת כל זה הוריד
לדפוסים מעשיים,
לעבודת השם.
יש בעקבי הצאן,
מאמר דעת אלוקים ועבודת אלוקים.
למעלה
ולמטה.
ומכוחה של אהבה תמימה ומושלמת זאת
הופיעו כל הגדולות והנפלאות אשר האיר על ידם את מחשקנו
באישיותו הכבירה ובספרותו העומדת לנס עולה".
כלומר,
נפטרה החידה.
מה הסוד של אישיות
כפולה זאת של הרמב״ם?
זה איחוד שמיים וארץ.
זה אהבה, ידיעה ועבודה.
אז בואו נקרא השלמה לזה בעמוד 100.
בעמוד 100 בספר הזה שלפנינו, מאמרי הראייה,
כותב הרב
סקירה
עליונה על ספר קהלת.
מעשה בחבר שבא אליי עם ספר ואמר לי,
בבקשה,
מתנה,
ספר על קהלת,
ספר שעבדתי עליו
יותר משנה,
התעמקתי בספר קהלת
וליקטתי משם פירושים ותובנות.
ואז שאלתי אותו, ואת המאמר של הרב קוק
במאמרי ראייה, עמוד 100-101, ראית?
הוא אמר, לא, אני אראה אותו עכשיו.
ישב וקרא אותו,
ואז הוא אומר לי,
בתור אדם שלמעלה משנה התעסקתי רק בקהלת,
אני אומר לך שכל מה שראיתי,
הרב תמצאת פה בפחות משני עמודים.
אז אנחנו לא נקרא את המאמר הזה,
רק חלקו.
הרי קהלת הולך ומתפלסף,
עולה ויורד,
ובסופו של דבר הוא אומר,
סוף דבר
הכל נשמע.
את האלוקים יהיה רע ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם.
אז הרב מפרט את הפסוק הזה,
כי זו המסקנה של קהלת.
אז הוא תמצאת, קהלת, את
תמצית השקפת עולמו בפסוק הזה,
והרב מבאר את הפסוק.
אומר הרב,
אליבא דקוהלת,
צריכים מצד אחד
יראת אלוקים,
זה עניינים
של דעת,
של מחשבה,
יראת שמיים,
ומצד שני,
ואת מצוותיו שמור.
זה בדיוק הנושא שאנחנו עסוקים בו.
אז אומר הרב,
עמוד 100 בפסקה התחתונה,
דיבור המתחיל בחיים החלקיים.
בחיים חלקיים,
הנראים רק לעין הגסה,
החומרית.
אפשר לסלול נתיב
במצוות
אנשים מלומדה. הדגש הוא על המילה אנשים.
כלומר, מי שחי חיים אנושיים,
אז הוא חי על פי מצוות אנשים.
כלומר, מה שאנשים מצווים.
כלומר, מה ששכלם גוזר,
הדרכות, הנהגות,
זה מה שצריך לעשות.
בהיגיון אדם מוגבל.
אנחנו בני אדם, אז ההיגיון שלנו הוא מוגבל.
אבל החיים שעליהם מדבר קהלת זה לא רק חיים אנושיים
סלש חומריים,
אבל בחיים הכוללים את כל היש,
אתם מדבקים בהשם אלוקיכם, חיים כולכם היום,
אבל בחיים הכוללים את כל היש,
בחיים שגבוליהם רחבים כרוחב ההוויה כולה,
אני מדלג שורה,
אין דרך לפנות, כי אם בחוק
ומצווה אלוקית.
האדם יכול להדריך את
החיים החלקיים שלו,
אבל מי יכול להדריך מלמעלה את כל החיים כולם?
זה רק מקור החיים.
ולכן אין דרך לפנות כי אם בחוק ומצווה אלוקית.
אז רק מצווה אלוקית
היא הדרכה אמיתית.
ומקור האומץ והחוזק
אי אפשר להיות פחות ויותר מיראת אלוקים החייה והרעננה שהיא הולכת ומשפעת את טללי תחייתה.
על הכיכרים המעשיים שבחיים מצוותיו שמו.
ריבונו של עולם
מלמד אותנו לא רק יראת שמיים, אלא
כי הוא מצוות.
אבל אתה אלוקים שם בשמיים.
כן, אבל החיים שלנו הם פה על הארץ.
לכן אלוקים
מלמד אותנו
יראת שמיים
ושמירת מצוות.
שמירת מצוות זה כאן בעולם הזה,
במתים חופשי, כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות.
מתים מצוות זה כאן,
ועכשיו,
תראו איזה יופי, אומר הרב, כי האדם כולו צריך שיחונך.
אי אפשר לחנך
חלק של האדם.
צריך לחנך
את כל חלקי החיים של האדם.
האדם כולו צריך שיחונך,
שיודרך,
שיסתגל להוויה הכללית ולמקוריותה.
אי אפשר לייסד מכון של חינוך
רק בעד ניצות של האדם,
בעד נטף אחד מים החיים שלו.
כי אם כל האדם צריך שיבוא לרוממות שאיפתו,
וכל האדם כולו, בכל ערכיו,
בחייו המלאים כל היש שבחומר,
וכל היש שברוח,
כל החיים שבשעה, וכל החיים שבעולם.
כי זה כל האדם.
אם אתה רק איש מחשבה,
זה חצי אדם. אם אתה רק איש מעשה, זה חצי אדם.
האדם, יש לו רוח ויש לו גוף.
אז יש מצוות אלוקיות
ויש יראת שמיים שביחד מקיפים את כל חייו של האדם,
כי זה כל האדם.
הוא רק הוא העומד לספוג לתוכו פתרון גמור ורצוי לחידת העולם והחיים העוקצת
ומכאבת
כל כך.
כלומר, אומר הרב,
קהלת
סגר את עצמו רק במה שמתחת השמיים,
בקופסה כזאת סגורה של החיים של העולם הזה,
של חיי החומר,
אז הוא לא מצא פתרון לחידת החיים.
הוא אמר שכל מה שתחת השמיים הכל הבל.
בא שלמה המלך
ואומר,
רגע, רגע, ריבונו של עולם, הוא פותח אותנו,
פורץ את תקרת הזכוכית הזאת ומראה שיש גם
חיים למעלה ומתוך החיים למעלה,
מתוך יראת שמיים, מגיבל שמירת מצוות. זה כל האדם.
נסיים במשפט של הרב,
מי שיש לו אורות האמונה, עמוד 130,
אומר הרב,
להאמין ולקיים.
להאמין זה למעלה,
לקיים זה למטה.
זאתי הסגולה המיוחדת של כנסת ישראל.
האמונה היא היסוד העיקרי.
לעולם מקבל אדם על עצמו קודם עול מלכות שמיים,
וכבר אחר כך עול מצוות.
אבל האמונה אינה מתבססת
ואינה גומרת את מגמתה כי אם בצירוף המס.
זאת כל היהדות
להאמין ולקיים, כי זה כל האדם.
זכותו של הרמב״ם
לגן עלינו.
