שלום ערב טוב ברשות הרב
קראנו אתמול את הגמרא בשבת
אמר יש לקיש
החושד בכשרים לוקה בגופו
והדוגמה לזה ממשה רבנו
שחשד בכשרים בעם ישראל
ואמר עליהם והן לא יאמינו לי
והרי גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שישראל מאמינים
לכן אומר לו הקדוש ברוך הוא אלו הן מאמינים בני מאמינים ועתה אין סופך להאמין
ומשה רבנו אפילו לוקה,
וזה היד שלו שהופכת להיות מצורעת כשלג.
הסביר הרב בעיניה מהו העומק
של אמונת ישראל.
האם אמונת ישראל
מקומה
בסף ההכרה,
כלומר בשכל, ברגש,
בדעות,
או שמקורה של אמונת ישראל
שצריכה להתגלות
בשכל וברגש,
מקורה הוא עמוק יותר בתוך
האוצר הפנימי
של הנשמה.
ועל כן,
רק הקדוש ברוך הוא,
אומרת הגמרא,
לפניו
גלוי האוצר הזה שלפעמים ישראל עצמם
לא מודעים לו,
לפעמים בזהירות עצומה,
לולא שחז"ל היו אומרים,
לא היינו אומרים, אבל משה
פה לא ראה את האוצר הזה ולכן הוא חשד בישראל,
אבל אף על פי
שנראה לפעמים שהניצוץ הקדוש של אמונת ישראל קבע,
בכל זאת מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה,
אש תמי תוקד על המזבח לא תכבה ואש המזבח תוקד בו
תוקד בפנימיותו של האדם מישראל.
מסביר הרב
וזה לא קראנו אתמול
ישראל מאמינים בני מאמינים
האמונה האלוקית העליונה לא דומה לשום ידיעה והכרה בעולם
כי זאת סגולת החיים
זאת
סגולה בישראל
לא מצד בחירת נפשם,
אלא מצד מחצב הקדושה וסגולת ירושת אבות שלהם.
למה אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו הם מאמינים בני מאמינים?
כי מה המקור לכך שהם מאמינים?
כי הם בני מאמינים.
אם יש לאדם אבא מאוד חכם
והוא יודע כל מיני ידיעות,
והבן שלו כל היום משחק כדורגל.
יכול להיות שיהיה פער הדורות והבן לא ידע מה שהאבא יודע.
אם האמונה הייתה רק ידיעה,
אז זה לא קשור בני מאמינים.
אבל משום שהאמונה היא סגולה נשמתית,
לכן מוכרח
שהם מאמינים כי הם בני מאמינים.
משום שאבותיהם, אברהם, מצחק ויעקב, מאמינים
והאמין אברהם בהשם,
אז כל זרעו אחריו מאמינים ולכן
שום הפרעה
לא יכולה לשלוט
בסגולה הפנימית הזאת.
אפשר לראות חיצים ולפגוע במעטה החיצוני,
חיצי הכפירה,
חיצי רשעות,
הם יכולים לפגוע במעטה החיצוני
אבל לא בפנימיותם של ישראל, לא בנשמה.
מישהו יודע איך נוגעים בנשמה?
הנשמה היא חלק אלוקה ממעל.
יד אנוש לא יכולה לגעת שם.
כפי שהרב כותב במאמרי הראייה,
שהיוונים טימאו את כל השמנים,
אבל יש פח שמן גנוז,
שזו האמונה הנשמתית, זו הקדושה הנשמתית.
שם
כל כוח וזרוע לא יכולים להגיע ולטמא.
וגם אומר הרב במורד היותר גדול של החיים המעשיים ההרגשיים והיקריים
גם אם יש אנשים
שלא גדלו בתלמוד תורה
לא גדלו בסביבה של אמונה גלויה של מושגים של קדושה של מצוות
של תורה גם אם הם במורד
לדאבוננו הרב
מבחינה מעשית
הרגשית, הכרתית,
גם במורד הכי נמוך,
חיה היא סגולת הקודש של נחלת השם זאת
בכל זיקוק סגולתה.
לכן ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא,
כי הנקודה הפנימית
היא לא משתנה בשום מצב.
לכן
אומר לו הקדוש ברוך הוא למשה רבנו,
אין דבר כזה לחשוד בכשרים.
אתה עושה הערכת מצב ריאלית
שהם גדלו במצרים,
במשרד החינוך של מצרים,
והם שמעו שם הרבה כפירה והרבה טומאה,
הגיעו למורד עצום, למ"ט שערי טומאה,
אז הם לא יכולים להגיד שיעורים באמונה.
אז אתה משה רבנו
לכאורה צודק, הם לא מאמינים.
אז אומר לו הקדוש ברוך הוא,
נכון,
בחוץ הם לא מאמינים,
אבל לא על זה אני מדבר,
ולא על זה העין הפנימית שלך צריכה להיות ממוקדת.
הם מאמינים, בני מאמינים,
כי הם
בניהם של אברהם, יצחק ויעקב.
ומהו זה שאומר לו הקדוש ברוך הוא למשה,
אתה אין סופך להאמין.
זה ביטוי מאוד בוטה.
משה רבנו, אין סופו להאמין.
רואה נאמן,
בכל ביתי נאמן הוא.
אומר הרב,
ודאי,
חלילה,
אפילו רגע אחד,
יסוד הקודש של חסינות קדושת האמונה לא זזה מאותו צדיק.
זה לא שמשה רבנו החסיר פעימה אחת של חוסר אמונה.
לא יכול להיות.
אבל הוא מביא את הפסוק בתהילים:
כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו.
כל הסוגיה פה שדנה במשה רבנו
מדברת על ביטוי האמונה
ויבטא בשפתיו
בפנים משה רבנו מלא באמונה הזאת.
הוא בוודאי יודע את כל מה שכתוב פה,
שישראל מאמינים בני מאמינים,
אבל הוא לרגע דיבר על מה שמתרחש בחוץ.
לכן ויבטא בשפתיו,
לא בליבו, לא בנשמתו,
בקליפה החיצונית,
בביטוי המילולי והמעשי של האמונה.
שם אומר משה רבנו, הם לא מאמינים כרגע.
במצרים איך אפשר להאמין?
איך אפשר לא להתייאש?
אומר לו הקדוש ברוך הוא,
אם אתה מדבר על האמונה המבוטאת
בשפה חיצונית,
אז גם אתה מסוגל
להיכשל כישלון כל דהוא דק דק דק
בביטוי האמונה בחוץ.
וזה מה שכתוב על משה רבנו: יען לא האמנתם בי.
אם כן, באמונה הפנימית אין שום שינוי.
באמונה החיצונית,
שם יש עליות וירידות,
וגם אצל משה רבנו יש איזשהו ביטוי:
לא האמנתם.
ומה הפעולה האלוקית?
היד של משה רבנו
נהיית
מצורעת כשלג.
אומר הרב,
למה היד שלו?
למה לא הגוף שלו?
אומר הרב,
כי עצם האישיות של משה רבנו
היא בוודאי שלמה,
אבל פה היה איזשהו משהו דק ביד.
היד היא חיצונית.
שם יכול להיות
עליות וירידות.
על כן רק ידו מצורעת.
לא הוא מצורע,
ודאי לא נפשו פנימה,
רק בחוץ.
זו לשון הרב.
לבירור העומק של אמונת ישראל הגנוזה והסגולית,
שאף על פי שכלפי חוץ
יכולים להיות כדרות,
חושך וכיעור מבחוץ,
חושך,
אבל אמונתם של ישראל גנוזה וקיימת בתוך כל זה.
לבירור עומק העניין הזה,
בה העונש פה בדמות צרעת באור הבשר מבחוץ,
ולא כל הבשר, אלא על האיבר של הפעולות הגלויות.
זה היעד.
פעולות גלויות עושים עם היעד,
להראות שאף על פי שהגוף
של בושה רבנו קדוש
וגם ישראל עצמם קדושים.
אבל יכול איזה מאורע לגרום
שההתגלות החיצונית
לא תהיה מתאימה
לערך השלמות הנשמתית הפנימית.
לכן בשום אופן אי אפשר לומר על ישראל
שלא יאמינו לדבר השם.
אפילו אם מבחינה חיצונית
יש כיעור ויש קדרות.
לכן בא הדבר הזה להראות
למשה רבנו ולנו, שאנחנו קוראים את התורה,
יכולה להיות צרעת.
נגע מבחוץ,
זה המקסימום של הנגעים בישראל.
כל הקלקולים הם רק מבחוץ.
מביא הרב פסוק משיר השירים:
אל תראו לי שאני שחרחורת
שזפתני השמש.
אומרים חז"ל,
כנסת ישראל
מתנצלת ואומרת:
הייתי בשבש, השתזפתי יותר מדי, נהייתי שחורה,
אבל אל תירוני שאני שחורת, ששפת נהיה שמש.
אל תחשבו שזה מה שאני.
בפנים,
אני לבנה, טהורה, נקייה,
נשמה טובה.
לפעמים משתזפים בחוץ.
מה יש בחוץ?
השם ישמור.
כל העולם החיצוני,
כל הקלקולים,
כל האפשרויות,
כפי שהמסיעת ישרים מזהיר אותנו, להיזהר, בחוץ
יש מלחמה,
יש יצר שאורב לנו,
אבל גם אם הוא לפעמים מצליח לפגוע,
זה רק בחוץ.
אל תירוני שאני איש חרחורת,
שרק שזפתני השמש,
אבל כולך יפה רעייתי ומום
אין באך. נסיים במה שאומר הרב במידות ראייה.
אומר הרב
האמונה האלוהית הגדולה שבלב ישראל
אין לה ערך
ולא דוגמה ולא משל.
ואפילו האפיקורסות הישראלית
היא מלאה אמונה וקדושה
הרבה יותר מכל האמונות של כל הגויים כולם.
גם אם תשמע איזה הרצאה מאלפת
באמונה מאיזה פרופסור גוי,
חוכמה בגויים תאמין,
זה לא מתקרב לאמונה שבלב
של עם ישראל.
ואומר הרב,
גם אם אתה מדבר עם אחד אפיקורס מישראל,
תדע לך שלא מה שאתה רואה בחוץ זה מה שבפנים.
מבחוץ הוא יכול להיות אפיקורס,
בפנים יש בו נשמה טהורה, יש בו אמונה אלוקית גדולה,
אבל היא בתוך הלב.
אז תסתכל ללב,
אולי תעזור לו לאפיקורס להסתכל,
שהוא יסתכל בתוך הלב של עצמו,
ואם
נהיה בעלי מבט פנימי
נוכל גם לראות
שישראל מאמינים בני מאמינים.
שלום.
