טוב, שלום וברכה לכולם.
אנחנו בעמוד פ"ב,
בפסקה ל"ט,
כן, בספר אורות.
אנחנו נדבר היום על החוצפה של עקבתא דמשיחא, מה עניינה, מה סיבתה,
מה מהותה ומה תפקידה.
זו פסקה מאוד עמוקה ומרכזית בכתבי הרב קוק,
והוא דן על הנושא הזה בכמה וכמה מקומות, זה לא המקום היחידי.
זה נושא שחוזר
גם במאמרי הראייה, גם בהיעדר היקר,
גם באגרות,
גם בפנקסים שלו, ממש זה נושא מאוד חשוב.
החוצפה של עקביתא דמשיכא
היא מיעוט אור לשם תיקון הכלים.
ואינה דומה כלל למאורעות של עבריינות אחרים שהן היו לקוטות
גמורות בדרך הריסה.
אני אקרא את כל הפסקה ואסביר.
אומנם ישנם בתוך המחנה הזה,
מצאתם, כן? מצאתם? פסקה לט באורות התחייה, בסדר?
אומנם ישנם בתוך המחנה הזה של בעלי החוצפה גם זיקין,
שהם מוכרחים להידייך לגמרי,
ודעיכה זו תבוא על ידי הערה גדולה של אור תורה מגבורה של מעלה,
על ידי הופעת צדיקים גדולים מאוד,
אור צדיקים ישמח,
נר ירשעים ידעך.
ולא החוצפה דעיקבתא דמשיחא לא אפשר לבאר,
אז הייתה תורה בגילוי גמור.
על ידי התאבות,
ההרגשות,
שעל ידי החוצפה
יהיה אפשר לקבל הערות שכליות עליונות מאוד,
סוף סוף שהכל ישוב לתיקון גמור.
מה אומר הרב קוק?
מה זה החוצפה של עיקבתא דמשיחא, קודם כל?
חז"ל
זיהו במסכת סוטה
פרק ט',
פרק אחרון, אחת המשניות ה...
אחת לפני האחרונה, אם אני זוכר נכון.
אה, סוטה, פרק ט', משנה ט"ו, דף מ"ט עמוד ב'.
הם אמרו,
בעקביתא דמשיחא חוצפא יזגה, נכון? מכירים את המשנה הזאת. אריאל, אם אתה יכול לסגור את הדלת, זה מאוד שמח, תודה רבה.
ברוך תהיה.
אז זאת אומרת שחז"ל כבר חזו את זה, נכון?
הם חזו שלשם זה הולך.
אם אנחנו מבינים שחז"ל ידעו את זה,
אז אנחנו מבינים שזה תהליך אלוהי.
מכיוון שזה תהליך אלוהי,
זה משהו שהוא נצרך,
ואנחנו צריכים להבין את עניינו, בסדר? אז מה זה החוצפה הזו?
חוצפה, הפשטות, זה החילונות.
זה מלכותא בלא תגא.
למה זה חוצפה? למה יש לזה כזה שם לא נחמד?
בגלל שבעצם
עם ישראל הוא מקושר במהותו אל השם יתברך
ואל ההדרכה האלוהית.
הסגולה הישראלית, היא לא יכולה להופיע בלי התורה,
נכון?
וכל השליחותנו האלוהית
היא תלויה בקיום התורה והמצוות.
אבל במאה החמישים שנה האחרונות,
ביחד עם תנועת ההשכלה,
התחילו כל מיני מגמות כאלה של חילונות,
שהן בעצם אומרות, אנחנו לא צריכים את ההדרכה האלוהית,
אנחנו,
האדם יקבע מהם הערכים.
ואנחנו יודעים לבד מה הדרך הנכונה,
ואנחנו נתבונן על זה בשכלנו ונחליט.
זו התקופה שקשורה למודרנה, היום זה מופיע כבר בפוסט-מודרנה.
זה כבר אומרים, לא, אנחנו נקבע מהערכים,
אלא אין ערכים בכלל.
האדם מגדיר את עצמו מבחינה מינית, דתית, לאומית.
כל מיני,
כבר החוצפה היא כבר סופר חוצפה, טורבו, נכון?
שמנת, אבית, כסית, ותשכח אל מחוללך.
נאמר בספר, בשירת האזינו, אז חז"ל אמרו, אלו שלוש דורות שלפני ביאת המשיח.
שמנת, ואז
אבית, ואז כסית, כן?
כסית זה הכי חמור.
זאת אומרת, יש פה הדרגה ועלייה.
אני מקווה שלכסית כבר הגענו, ועכשיו רק צריך שהמשיח יגיע, נכון? ברור לנקודה הזאת.
אבל אנחנו רואים כל מיני מאורעות של חוצפה.
חוצפה רעיונית, תרבותית.
אז הולכים בלי השם,
בלי שם השם, זה נקרא חוצפה. חוצפה של עקבתא דמשיחא, מה זה עקבתא דמשיחא?
זה התקופה שלפני הופעת המשיח.
כמו עקב, שזה סוף הרגל, אז זה התקופה של סוף הגלות.
היציאה האחרונה, כן, המקה בפאטי של הגלות.
ואתה גם מרגיש כבר את העקבות של המשיח בכל מקום, כאילו רק שהתגלה כבר,
אבל אני רואה את כל מה שחז"ל דיברו שם במשנה בסוטה,
כבר מתקיים.
אז יפה.
אז החוצפה של עקבתא דמשיחא
היא מיעוט אור לשם תיקון הכלים.
מה הכוונה?
יש פה יציאה מהתורה, עזיבה של התורה, נכון?
אצל חלקים נרחבים מהאומה הישראלית.
בדור שלנו, ברוך השם, יש
הרבה חזרה בתשובה כבר, אבל עדיין
יש מיעוט אור, כלומר,
כבר מצטמצמת ההערה האלוהית
בהופעה שלה בחיים,
אבל יש לזה מטרה, מטרה
תיקון הכלים.
ואינה דומה כלל למאורעות של, אני תכף אסביר את זה, אני רק רוצה שנקרא עד סוף הפסקה ואני אחזור על הביטוי הזה, מיעוט אור לשם תיקון הכלים, אני אסביר.
ואינה דומה כלל למאורעות של עבריינות אחרים שהם היו לקוטות גמורות בדרך הריסה.
בכל הדורות,
הרב קוק מסביר במאמר הדור שכשאדם היה עובר עבירה,
היה עוזב את התורה,
הוא היה רשע גמור,
מומר לעבירות בפרסיה,
כן?
וזה היה ביטוי מאוד מאוד קשה של רשעות.
כאדם הוא עוזב את התורה.
בדורנו אנחנו רואים שזה לא ככה.
שהרי אם זה היה ככה,
אז כל הדתיים, אם היו צריכים להיות צדיקים עליונים ומתוקנים, אנשים כלליים ועדינים,
כל החילונים,
מי שעזב את התורה,
היו צריכים להיות אנשים קטנים ופוחזים וכולי. אבל אנחנו רואים שזה לא ככה בכלל, נכון?
אולי יש גם קצת בעיות אצל הדתיים,
יש לא מעט,
ויש בחילונות
הרבה נשמות מאוד גבוהות,
אנשים מאוד ערכיים וכלליים,
אנחנו רואים שהם מוכנים למסור את הנפש
על דברים שהם מאמינים בהם.
אני צודק או לא?
מה שהם מחוברים אליו, הם מוסרים עליו את הנפש.
ומה שהם מאמינים בו.
מה שקרה בתקופת הגלות
זה שלא עסקו בלימודי האמונה.
כבר חובות הלבבות, בהקדמה שלו, הוא צועק עליהם.
הוא אומר שאנשים עסוקים בכל מיני פלפולים רחוקים,
בכל מיני שאלות דקות כאלה
בגמרא ובפסיקה,
ולא עסוקים במה שמוטל עליהם,
חובות הלבבות שלהם.
לא עסוקים בכלל,
בכלל לא כתבו על זה ספר, רק חובות הלבבות לא נכתב על זה ספר, אף אחד לא עסק בזה.
זה מפוזר פה ושם בגמרא וכולי, תורה,
אבל לעשות כזאת משנה סדורה כמו של רבנו בכי ברבי יוסף,
אבן פקודה,
בעל חובות הלוות,
לא ראינו, לא מצאנו.
והוא צועק על זה שאנשים עסוקים
בדברים שהם לא שייכים לחיים שלהם ובמה ששייך אליהם ומוטל עליהם,
לא עסוקים. גם לא בכל חובות הלוות, שזה קשור אצלו גם כן לתיקון המוסרי וגם הבאה לאמונה. זה גם ספר אמונה מאוד חשוב, חובות הלוות.
ספר מאוד חשוב.
אחרי זה בא ספר הכוזרי, ואחרי זה מורה נבוכים.
התחילו ספרי אמונה יותר להופיע. לפני זה היה אומנם אמונות ודעות של רביהם סעדיה גאון, אבל פחות ענייני מוסר, יותר השקפה וכו'.
בכל מקרה, אמונה.
תקופת הגלות,
הספרים האלה לא כל כך היו נלמדים.
לא, בעיקר עסקו בגמרא והלכה.
בדיקת הלכה,
העיון הגמרתי,
פחות בלימודי אמונה,
בהרחבת הדעת,
בהרחבת האופקים,
בהבנה הכללית של הסדרים האלוהיים,
פחות עסקו בזה.
גדולי ישראל תמיד עסקו בזה,
אבל אני מדבר על ההמון, על העם בכללו.
אם כבר היו לומדים,
היו סלוקים בעיקר בעניינים מעשיים,
בענייני הלכה וגמרא.
עד כאן זה בסדר?
בסדר?
מה זה גרם?
זה גרם שכשהתחילו הנשמות
לקראת
הגאולה לעלות,
התחילו להופיע על נשמות יותר ויותר גבוהות,
יותר ויותר כלליות.
קודם כל צריך בשביל לגאול את הארץ
ואת האומה,
נשמות כלליות, נכון? שמרגישות את הדופק לא רק של עצמם, אלא של הדור כולו.
אז הנשמות הכלליות האלה, מה קרה איתן?
למדו בחיידר, נכון?
למדו בבית מדרש,
והתחילו להם כל מיני שאלות
ביחד עם התעוררות מקבילה
אצל אומות העולם,
כלליות יותר, אמוניות,
ולא קיבלו לכך מענה.
כלומר,
זה שהם לא קיבלו מענה בבית המדרש זה אספקט אחד.
אספקט שני זה שההסברות
של היהדות, הן הופיעו בצורה שטחית,
רדודה,
ילדותית לפעמים,
מפחידה לפעמים,
ולא כמו שמתאים לדור.
כלומר, הדור שגדל לא קיבל מזון שתואם לו,
והדבר הזה גרם לכפירה.
בסדר?
במובן העסק הזה?
במובן מה אני אומר?
מה?
מה?
כן?
זה חשוב, כן, שתהיה,
נסו ככליהם.
זאת אומרת, עוד פעם, אני חוזר על הרעיון.
הדור עלה,
התורה הצטמצמה מעצם הירידה בגלות,
וזה גרם לזה שאנשים לא קיבלו מענה מתוך התורה.
זה עצמו גרם לכפירה,
גרם לאנשים לעזוב את בית המדרש, גרם לאנשים
לחפש
אידיאלים כלליים בכל מיני תיאוריות אחרות.
בקומוניזם, בסוציאליזם,
באקדמאיות, בכל מיני.
חיפשו את ההרחבה, את הרוחב, את האידיאלים,
במקומות שהם לא בית המדרש.
וזה גרם לחוצפה.
עכשיו,
האנשים האלה זה לא,
זה לא כמו שהיה בכל הדורות.
זה לא נבע מאיזה רדיפה אחר תאוות ויצרים.
זה היה נכון בכל הדורות.
שכתוב, ידעו ישראל שבעבודה זרה שאין בה ממש,
אלא מדוע
התירו לעצמם,
אלא מדוע עסקו בה אליהם?
כדי להתיר להם מראיות בפרהסיה.
כלומר,
זה הייתה,
זה היה בעצם מחולשה, מתאוות.
אבל בדור של עקביתא דמשיכא, הקפירה היא לא נובעת
מתאוות וקטנות של הנשמות.
כמו שאמרתי, אנחנו מוצאים שם נשמות גבוהות מאוד, כלליות.
לא כולם, אבל גם לא כולם לא.
אידיאליסטיות, אנחנו רואים פה את הנשמות שבאות למכון מאיר.
אנשים מאוד מיוחדים.
אז החוצפה שלי,
אני משאיר לך שהיא מיעוט אור
לשם תיקון הכלים, מה הכוונה מיעוט אור?
הצטמצמות של האמונה,
על מנת שתיקון הכלים, מה זה תיקון הכלים?
שהאמונה היא תופיע בכלים
יותר שלמים, יותר גבוהים,
יתחדשו בגלל הכפירה
שיש לה שאלות,
זה מאתגר
את בית המדרש,
זה מאתגר את חכמי ישראל. אז הם צריכים עכשיו
תיקון של כלים, כלומר, כלים יותר מתוקנים, כלומר, הסברות יותר מסודרות, יותר מהירות, יותר עמוקות.
צריכים שתהיה משנה סדורה באמונה,
ולא כמה שליפים, לא מבוררים.
צריכים הסברות
שמתאימות לרציונליות ולמדעיות של הדור.
צריכים לתת מענה מראש
לכל השאלות
שהכפירה מקשה,
ולתת מענה לכל האידיאלים שהדור משתוקק אליהם,
מתוך בית המדרש, מתוך התורה.
אז זה כלים יותר מתוקנים, התורה מופיעה בכלי יותר שלם.
אבל כל עוד הכלי קטן והאור גדול, הנשמות גבוהות
שזה האור הגדול,
וההסברות קטנות,
אז יש שבירת הכלים.
יש פה בעצם בריחה מבית המדרש.
ברגע שהכלי גדל,
וההערות
ממשנה סדורה של אמונה מפי אנשים שבאמת חיים ככה,
אנשי אמונה,
אז יש תקווה, נכון?
אז החוץ פה שדביקו את זה, משיחה,
היא מיעוט אור לשם תיקון הכלים, הסברתי. ואינה דומה כלל למאורות של עבריינות אחרים,
שהם היו לקוטות גמורות. זה לא סתם עבירה, זה לא סתם יציאה מהתורה,
אלא ששם זה קלקול גדול, זה לקוטות גמורות, מה שנקרא,
ודרך הריסה. פה זה לא ככה, זה בעצם כפירה לשם הבניין.
בניין של מה? של האמונה
היותר שלמה.
זה אמנם ישנם בתוך המחנה הזה של בעלי החוצפה גם זיקים,
שהם מוכרחים להידייך לגמרי.
בדיחה הזאת תבוא על ידי הערה גדולה של אור תורה מגבוהה של מעלה.
זה הופעת צדיקים גדולים מאוד.
אור צדיקים ישמח,
נראה שהם ידעך.
אני מסביר.
תגיד, שמע,
אתה רואה, אתה אומר, אתה אומר פה הנחת עבודה מאוד מעניינת.
אתה אומר
שבעצם בעלי החוצפה האלה זה נשמות
לא קטנות שרודפות אחרי תאוות ויצרים.
אומנם, אגב, בסוגריים,
יש כאלה שכן עוסקים בתאוות ויצרים,
אבל זה לא השורש, זה לא הסיבה.
הסיבה היא השאלות הגבוהות,
זה שהתורה לא נתנה מענה.
אחר כך, בשביל למלא את החלל שנוצר,
אז כבר, או מהשפעה של תרבות המערב,
כבר נופלים לכל התאוות והבעיות.
בסדר? אבל זה לא הסיבה,
זה לא השורש,
אלא השורש שצריך לזהות אותו נכון.
כשאתה יודע לזהות אותו נכון, אתה מכוון נכון גם אל הפתרון.
זה מה שהרב קוק
פה עושה, בסדר?
אז תגיד, טוב, יופי שקוייך, אז מה אתה אומר שיש להם נשמות גבוהות,
שיש להם
רצון אידיאלי,
והם מוכנים למסור את הנפש על מה שהם מאמינים,
רק הם לא מאמינים באמונה שהצטיירה אצלהם בצורה ילדותית,
ובצורה ילדותית, ובצורה שטחית ורדודה,
כי לא למדו אמונה,
וככה זה הצטייר על ידי ההמון.
יש כוח עצום, אבל אנחנו רואים שם גם כן רשועים כאלה,
או אנשים כאלה שהם ממש בהפקרות גדולה,
והיום רואים את זה עם כל מיני מהלכים באומה,
אנשים שמושכים למקום מאוד מאוד קשה,
של שבירה והריסה.
אז זה הרב קוק קורא לזה זיקין.
זיקין, הכוונה, רוחות, כן? יש גם כיוונים כאלה ממש בעייתיים,
שהם מוכרחים להידעך לגמרי.
איך ידעכו?
איך ידעכו?
הדעיכה הזאת תבוא על די הרה גדולה של אור תורה מגבורה של מעלה.
זה הופעה צדיקים גדולים מאוד.
צדיקים ישמח, נרש הים ידעך.
כן, אז צדיק קטן, הוא יכול לעזור לכופר קטן.
צדיק גדול,
הוא יכול לעזור לצדיק גדול, יכול לעזור לכופר גדול, כן?
ושהרב קוק,
רבי נחמן, הוא כותב,
דיברתי על זה ביום שלישי,
שיש שאלות כאלה שהן באות מהחלל הפנוי, נכון? תורה ס"ד, בעיקודי מוהר"ן,
אז יש נשמות כאלה ש...
אז רוב האנשים אסור להם להתעסק בכלל עם השאלות האלה,
אבל נשמות עליונות כאלה כמו משה,
שהן בבחינת שתיקה,
אז הן יכולות כן לרדת לשם ולהתעסק בזה, בסדר?
הוא כותב שם גם על ידי הניגון של הצדיק,
אז הם יתעלו.
בכל מקרה, זה אותו רעיון פה, כן, שצדיקים,
הופעה של צדיקים גדולים מאוד,
על ידי שיופיעו צדיקים כאלה גדולים,
עם אור תורה מגבורה של מעלה,
אז יש בעצם אפשרות
שהאזיקים האלה הם ידעכו.
כלומר, כנגד כפירה גדולה צריך אמונה מאוד גדולה.
זה המענה.
כשהאמונה היא מאוד מאוד גדולה ומאוד מאוד מבוררת,
זה בעצמו מסלק את החושך הגדול הזה של בעלי החוצפה.
בתוך המחנה יש כאלה שהם באמת בעניין של הריסה
והתבוללות אפילו,
וממש הכחשה עצמית ושנאה עצמית של האומה,
וכיוונים מאוד קשים שאנחנו רואים מהם גם היום.
וכן,
מחשבות כאלה ממש של אפילו ערב רב, המחשבות, אני מדבר, לא אנשים.
אבל בכל מקרה,
מעט אור דוחה הרבה מן החושך,
ואם זה הרבה אור,
שהוא מופיע על ידי הערה גדולה של אור תורה מקבורה של מעלה, על ידי הופעת צדיקים גדולים מאוד,
אז מה קורה? אור צדיקים ישמח ונראה שהיא מאידך,
זה פשוט התהליך
במשלי י"ג,
פשוט נר רשעים ידעך על ידי אור צדיקים אשמח.
אז אם כן,
מה שגורם לכפירה זו האמונה.
כן, זה מה שהרב קוק מסביר.
איזה אמונה?
אמונה קטנה, נכון?
ומה שהכפירה תביא
זה לאמונה גדולה,
לבניית הכלים,
לכלים מתוקנים, נכון?
להסברות עליונות,
כמו תורת הרב קוק, למשל.
עד כאן זה ברור, העסק הזה?
בסדר?
מה? ברור?
ברור? רב חיים?
בסדר? ברור? כן?
ברור?
אוקיי, יפה מאוד.
אז יפה, יפה מאוד.
בלא החוצפה די עקוותא דמשיחא,
עכשיו החוצפה הזאת היא מאוד קשה, אתם יודעים, זה לא,
אנחנו מדברים פה, החוצפה הזאת, תוך החילונות הזאת,
אז אנחנו רואים הרבה בעיות.
נכון? עד שבגמרא, סנהדרין,
היו מחכמי ישראל הענקיים, רבי יוחנן, רבא, כן?
רבי זרע, אולה, אולה.
זה ענקי עולם, אמרו, יהייתי ולא אחמיני, יבוא המשיח ואני לא אראה אותו.
הכוונה, לא רוצה להיות בדור הזה שלפני המשיח,
זה קטסטרופה טוטאלית.
למה?
זה מאוד קשה באמת, נכון?
כי חוצפאי שגה.
זה רק רב יוסף אמר,
הייתי והייתי בתולא דקופיתא דחמרי. כלומר, שיבוא המשיח
וישב בצל גללי חמורו.
בשביל שיהיה צל לגללים,
אז הרב אלישע זצל
היה אומר שצריך להיות הרבה גללים, הרבה פסולת,
הרבה צואה, כן?
כדי שיעשה הרבה צל, אפשר לשבת בצל הזה.
אבל זה מה שרב יוסף אמר, לא משנה, העיקר שנזכה, כי הייתה בו ענווה. צריך הרבה ענווה
לעמוד בניסיונות של
החוצפאיזגה הזה שבעקביתא דמשיחא,
אבל זה תהליך שחז"ל זיהו,
דיברו עליו,
מכאן שהוא נצרך. למה הוא נצרך?
כי הוא נועד להביא אותנו לגילוי של אמונה יותר גדולה,
לבניין של מוסדות של אמונה יותר גדולים,
יותר מובנים,
מוסדות, לימודים,
ספרים, כן, הסברות.
הסברות פה הן מאוד חשובות.
אם אתה מסביר נושא גדול בצורה מכווצת, בצורה מעורפלת, בצורה שטחית,
אז אנשים אומרים, טוב, אני לא מתחבר,
לא יודע.
זה לא,
אותם זה מסביר בצורה מובנית, גדולה,
מהירה.
אנשים אומרים, מושכני אחריך נרוצה.
בסדר?
ברור הנקודה הזאת.
בלא החוצפה דעיק ותדמשיכה
לא היה אפשר לבאר על זה תורה בגילוי גמור.
רק על ידי התאבות ההרגשות שעל ידי החוצפה
יהיה אפשר לקבל הערות שכליות עליונות מאוד.
סוף סוף שהשכול ישוב לתיקון גמור.
אז הרב קוק מסביר פה על הדיכאון.
שחוצפה דמשיכה זה
יש לה תפקיד.
מה התפקיד?
הסברנו להביא לאמונה יותר גדולה וגבוהה,
שממנה ממילא יבוא תיקון היום חודשני.
אבל אם לא היה את זה, אז מה היה קורה?
אי אפשר היה לבאר רבי תורה בגילוי גמור.
רק על ידי התאבות ההרגשות של ידי החוצפה,
יהיה אפשר לקבל הערות צריך להיות עניינות מאוד,
וסוף סוף שהכול ישוב לתיקון גמור.
מה הוא מסביר?
הוא אומר שבעצם ההתאבות,
טוב, יש פה שני הסברים, אני אסביר לכם ככה. זה החוצפה הזאת,
היא מצריכה אותנו בגלל שיש
לחוצפה
שאלות כבדות,
שאלות עמוקות,
אז צריך לבאר
פטרי תורה.
צריך לבאר דברים שהם לאו דווקא מעשיים ונגלים,
אלא דברים שלא עסקו בהם, דברים מאוד עמוקים.
הקושייה היא מצריכה אותך לחפש תשובה, כן? הכפירה מצריכה אותך
להתמודד איתה,
לתת לה מענה,
לא ליצוק שעבס ולזרוק עליהם אבנים. זה לא התמודדות עמוקה.
זה מצריך התמודדות שהיא עם ראייה תהליכית,
שהיא מזהה את הבעיה בשורשה, כמו הרב קוק,
כמו הכתבים שלו.
אבל בלי החוצפה הזאת לא היה אפשר לבאר רזי תורה בגילוי גמור.
רק על ידי התאבות ההרגשות,
שעל ידי החוצפה.
מה זה התאבות ההרגשות?
אנשים נהיו חומריים,
כן, גסים.
אתה בא מדבר איתם, זה לא מושך את הלב.
לא יודע, לא השתכנעתי, נכון? אז מה אתה עושה?
אתה אומר, טוב, אז אני אסביר דברים יותר עמוקים, יותר מהירים.
אז באופן כללי, בדור
שלנו יש המון המון
פנימיות התורה בצורה מבוערת.
כן, הבעל שם טוב, הוא פגש את המשיח,
היה לו עליית נשמה,
אז הוא שאל אותו, מתי כת תימר, כן?
מתי מגיע, כבודו?
אמר לו, לכשיפוצו מעיינותיך החוצה, נכון?
מפורסם, הסיפור הזה.
כלומר,
כשהתפשטו מעיינות,
רבי התורה, מעיינות החסידות,
וזה יהיה דבר ש... עד שכולם ידעו לעשות ייחודים כמוך, כתוב שם
בסיפור הזה.
אז אנחנו רואים בדורנו תופעה כזאת,
שאנשים מדברים כל מיני מושגים שלא עסקו בהם,
אלא רק גדולי ישראל במהלך כל הגלות.
רק אנשים יחידים הבינו את המושגים האלה והתעסקו בהם, והיום זה נעשה
יותר ויותר לנחלת ההמון.
לא ההמון במובן ההמוני שלו, אלא במובן זה שיותר ויותר אנשים עסוקים בפנימיות התורה,
ומבקשים את זה, ורוצים את זה.
גם שום דבר אחר לא מראים אותם, כן? הם מרגישים שהם חייבים את זה.
זה הסבר אחד של התאבאות הנפשות.
כלומר,
היה ההרגשות, סליחה,
כאילו שום דבר אחר לא מראים אותו, את האדם הזה. צריך ללמד אותו דברים עמוקים.
יש לו גם שאלות קשות,
אז צריך להסביר לו את זה בצורה עמוקה.
בשביל להסביר את זה בצורה עמוקה, צריך להיכנס יותר פנימה, מה לעשות?
אפשר לפתור אותו באמרת כנס.
יש עוד הסבר לזה שראיתי,
שהרב אליהו מעלי, הוא כותב
שכל הדורות לא העזו לפתוח את הספרים האלה.
זה היה יחידי יחידים.
ובדור שלנו, בדורות האלה,
של עקבותת דמשיחא,
אז אנשים, יש להם התאבעות הרגשות,
והם לא מפחדים.
אומרים, בסדר, אמרו, חז"ל, לא לפתוח,
אבא חמאר, גיל 40,
אם הוא יעלה קריסו, יין ובשר, בסדר, בסדר, טוב, בוא,
התוועדות חסידית,
נכון?
לומדים פה, לומדים שם, לומדים, ואז מה?
ושמה מה?
אז באמת,
כן נפגשים עם המושגים,
כן פותחים את הספרים,
לא מפחדים.
טוב,
זה טוב או לא טוב?
יש לזה ודאי קלקולים שיכולים לצאת מזה, וזה מאוד מסוכן.
כי ללמוד סטרי תורה,
בשעה שאדם לא בהכרח מוכשר לזה,
זה יכול להביא אותו להשגות,
להבנות שטחיות בסטרי תורה, הוא לא בהכרח מבין את זה כמו שצריך,
וזה יביא כל חורבן.
אבל יש בזה גם משהו טוב,
לפי ההתבר הזה.
זה אמנם נפגשים רק עם הצד החיצוני של הדברים,
בהבנה השכלית שלו,
ולאו דווקא בכל ההבנה הפנימית שהיא דורשת
מעלה רוחנית מאוד עליונה של העוסק בסתרי התורה,
אז הוא אדם שמתעלם לעבודת השם,
אדם שיש לו התקדשות של הנפש, ואז יש לו שייכות לתכנים האלה, הוא פה לאו דווקא.
אבל לאט לאט המושגים האלה מחלחלים בחברה,
מחלחלים עד שאנשים מדברים עליהם, מדברים ב...
היה כל מיני
מושגים כאלה שהם היו שייכים רק
לפני כמה דורות או שני דור אפילו, ליחידי יחידים, ופתאום זה קצת נחלת רבים, נקרא לזה ככה.
בסדר? בואו נקודה הזאת, עוד הסבר.
אז בלי החוצפה, ובזה בעצמו,
מכשיר לאט-לאט את הרעיונות להתעסק בדברים עליונים,
בהערות עליונות.
אז בלא החוצפה די עקבית זה המשיכה, לא היה אפשר לבאר על זה תורה בגילוי גמור.
רק על ידי התאגבות הרגשות של ידי החוצפה, שהיא מצריכה את זה.
תסביר לי, אני חוזר להסבר ראשון, תסביר לי דברים גדולים, אל תגיד לי ככה,
אם לא, אני לא איתך.
יהיה אפשר לקבל, הערות צריך להיות עליונות מאוד, וסוף סוף שהכול ישוב לתיקון הגמור.
כלומר,
אולי יש בזה חסרונות, אבל בסופו של דבר זה הכל יתוקן.
טוב, זה אפשר להסביר לפי ההסבר השני. לפי ההסבר הראשון,
זה שבגלל שהכפירה מצריכה אותנו להעמקה מאוד גדולה באמונה,
אז האמונה התפשטה יותר ויותר בדור שלנו.
אפשר לקבל הערות שכליות עליונות מאוד, בגלל שהדור הוא מצריך
הסברים מעמיקים,
פנימיים,
מהירים,
ועד שהכול ישוב לתיקון הגמור.
זה בעצמו חלק מהתהליך האלוהי, זה בהסבר הראשון.
יש פה תקופת מעבר,
יש מאמר של הרב קוק
שנקרא לתקופת המעבר.
זה בעמוד, במאמרי הראייה.
תקופת המעבר,
הסברתי את זה בתחילת השיעור,
שהנפשות,
הנשמות גדלו,
ואז הן דורשות הסברים עליונים,
והתורה הצטמצמה בגלות, אז בועטים.
אבל הבעיטה הזאת,
היא מצריכה,
עכשיו לבועטים האלה, או לנכדים של הבועטים האלה,
יש התאבעות הרגשות,
יש שאלות כבדות או חוסר התעניינות,
ואיזה מצריך, אתה כאילו צריך לפתוח
איזה שהן
הערות יותר גבוהות, יותר עליונות, בשביל
להשיב את כל השווים הללו
לתקנת השווים,
בשביל ללקט את הניצוצות האלה שנפלו לקליפות של תרבות המערב.
וזה בעצמו
גורם לדור כולו,
בגלל שמסבירים אמונה בצורה מהירה, מובנית, גדולה,
לקבל הערות, שכליות עליונות,
וסוף סוף שהכול ישוב לתיקון הגמור. טוב, העסק ברור, חברים.
יש מי שעושה את הכוספה. כן.
עוד פעם, יש מי שעולה מזה, מה אתה מתכוון?
כן.
אני אגיד לך, תסתכל על זה, תהליך
שכשהם חוזרים, היום אנחנו רואים שתנועת התשובה
היא הולכת ונעשית מטפטוף
לברם, ומברם לנחל, ומנחל לנהר.
יש גם הפוך, אתה צודק.
אז אה... אבל איך זה עובד?
זה מנגנון שצריך להסתכל עליו בצורה רוחבית ותהליכית,
לא אחד לאחד.
עצם זה שיש
כאילו כל מיני התמודדויות עם שאלות מאוד קשות,
בירור של נושאים בצורה יומיומית כמעט,
איך ניגשים אליהם, מה הדרך הנכונה,
כל מיני התייחסויות לכל מיני תחומים, בסדר?
ושאלות וכו'.
אז זה מצריך את בית המדרש,
הכפירה מצריכה את בית המדרש
להערה מאוד גדולה,
להתעסק מאוד בעומק באמונה,
לתת מענה לכל הדברים האלה.
כיוון שיש מענה ונכתבים עוד ספרים,
ומוקלטים עוד שיעורים, נכון?
ועוד הסברות מתפשטות בדור,
אז הדור בכללו הוא מתעלה.
וההתעלות הזאת היא גם גורמת לאלה שיצאו החוצה לחזור.
זאת אומרת, זה תהליך רוחבי, זה לא תהליך של אחד לאחד.
אנחנו רואים היום את הנכדים של אלה שעזבו את בית המדרש,
באים למכון מאיר, נכון?
הנכדים האלה, הם לא קיבלו תשובות,
אז הם עזבו,
הלכו להשכלה, לאקדמאיות, לקומוניזם, לא יודע, לכל מיני דברים.
היו חלוצים, היו כל מיני.
אבל מאז שהם עזבו את בית המדרש בטריקת דלן,
היהדות עוברת תהליך, כן?
הרב קוק, הוא הופיע בעולם, נכון?
והתורה שלו הולכת מתפשטת, ולא רק הרב קוק, כן?
יש הרבה מקום יותר של
דברים עמוקים בדור שלנו.
וזה בעצמו,
אחרי זה שהנכד שלו יעבוד פה למכון מאיר,
הוא לא יגיד, איזה שטויות אתם מדברים,
חשבתי שאני אמצא פה משהו נחמד ואני רואה רק חושך ותשובות קטנות, וורטים.
זה לא ככה.
אלה אומרים, או,
וואו, זה מה שחיפשתי כל החיים,
נכון?
בדיוק מה שהטריד אותי,
בסדר?
זאת אומרת, קרה פה תהליך, קורה פה תהליך.
זה תהליך של שלוש, ארבע, חמש דורות.
אבל באמצע יש כאבים, החוצפה הזאת עם החיבה,
יש אנשים ממש חיים,
ועושקת אותם הקליפה מיום שנולדים עד יומם האחרון.
ממש הם בתוך החילונות,
וממש עצוב לראות, נכון?
המשמעות של החיים שלהם היא לא יצאה אל הפועל, נכון?
אבל אם תסתכל בתהליך רוחבי, אז הכל לטובה.
גם הקושי הזה,
הקושי הזה הוא מביא לתיקון מאוד מאוד גדול לפעמים.
וזה מבט תהליכי,
זה מבט עמוק של הרב קוק, הוא כבר ראה את זה, הוא כותב את הדברים האלה מלפני יותר ממאה שנה.
והיום אנחנו רואים איך הדברים שלו הם ממש לנגד עינינו הולכים ומתקיימים.
אתה יודע שעכשיו, עם המלחמה הנוכחית,
יש תהליך תשובה רוחבי של האומה, יש התעלות, יש חזרה מאוד מאוד גדולה ליהדות,
מאוד מאוד גדולה.
יש התפכחות גם ברמה הפוליטית,
הרבה עברו
לצד הימני של המפה, המון,
אחוזים עצומים, בסדר?
ואחוזים עוד יותר עצומים,
הם רואים את עצמם יותר קשורים אל היהדות, בסדר?
ואלמלא ה... לא היה איזה תהליך של גדילה ולא היה מענה רוחני גבוה,
אז זה לא היה קורה.
אנשים היו אומרים, לא, נלך לכל מיני תיאוריות אחרות וכל מיני דברים
של העמים, ואת הדבר הקטן הזה לא היינו.
מה שהיה נראה לסבא שלנו, או סבא-רבא שלנו קטן,
זה עדיין קטן. לא, היום זה לא נראה קטן.
היום זה הולך ונעשה יותר ויותר הדבר.
אפילו כמעט נהיה טרנד כזה של חזרה בתשובה כמעט, בסדר?
שהתפכחות וזה, זה. לא, יפה, זה היום.
חיכינו לו, וזה רק ילך ויגדל. אם אתה רוצה להשקיע במניה מנצחת,
אתה רוצה?
מה?
שהיום זה אתה קונה אותה בזול,
עוד כמה שנים היא תעשה תשועת מאוד גדולה.
אתה מבין קצת בסטוקס,
נכון, מניין?
אז המניה היא נקראת תנועת התשובה, תנועת התשובה. תשקיע בה היום,
פססס, עוד כמה שנים יהיה לך עשרות אלפי תלמידים.
ברור הנקודה הזאת?
טוב, ברוך אדוני לעולם,
אמן ואמן, חזקים ורוחים תהיו, בשורות טובות.
