שלום וברכה, קהל קדוש, אנחנו ממשיכים בלימודנו המרתק.
בספר לנבוכי הדור, מאת רבינו אור האורות,
הרב קוק, זכותו יגן עלינו אמן.
אנחנו בעמוד 92. אבל דתנו,
מה זה אבל?
מערכת היחסים בין לאומיות לבין מוסר
היא מערכת סבוכה באירופה.
כלומר,
המוסר,
לפי התפיסה המקובלת בעולם המערבי,
זאת ההתנהגותו
של היחיד.
אני כפרט,
מתנאי כך וכך,
או שאני בן אדם טוב, או שחס וחלילה אני בן אדם רע.
זה המוסר, נוגע ליחיד.
המערכת הפוליטית לעומת זה,
ובפרט אם היא מגובה ברגש לאומי,
היא מערכת לא מוסרית, לא במובן של רע,
אלא היא מחוץ לשאלת המוסר. זה כמו שלמשל,
האם זה שהגשם רטוב זה מוסרי או לא, זה בכלל לא קשור לעניין.
הגשם רטוב כי זה עניינו, מה אם זה רטוב?
לעומת, וכמו כן גם, הישות הלאומית
היא ישות, אפשר לקרוא לה טבעית.
לא בדיוק טבעית, אבל יצירה אנושית עם מאפיינים של טבע.
המלכויות,
העמים,
הם כמין זאב אחד גדול.
יש ביטוי כזה,
אלמלא מוראה של מלכות,
איש את רעהו חיים בלעו.
הפילוסוף תומאס הובס מסביר איך יודעים שזה נכון,
שאלמלא מורה של מלכות ישדריו חיים עליו,
כי המלכויות עצמן אין להן מלכות עליהם, אין להן מורה מלכות עליהם, ולכן הן בולעות אחת את השנייה.
אז הניסיון של האו"ם זה כבר משהו אחר, אבל
במאה ה-19,
זה זמנו, זה בדיוק לפני הדור של הרב קוק,
הלאומיות נכנסה לתחום הפילוסופיה.
יש ההתעוררות של הרגש הלאומי, מדינות לאום וכדומה.
ואז, באופן מפתיע,
בזמן שהלאומיות הופכת להיות נושא חשוב,
על ידי הפילוסופיה של פירטה, של הגל וכדומה,
באותו זמן הפילוסופיה מתחילה לפקפק בירך של המוסר.
זה ניטשה.
ניטשה אומר, מוסר,
וואלה, לא שייך.
כן, אני חושבת, אז אומר הרב, יש קשר בין המוסר,
כלומר, יש ניגוד בין המוסר לבין הלאומיות.
זה אצל האומות.
הדבר הזה, הרב מסביר אותו גם בספר אורות.
אין פה אורות. לא, יש פה את דבר העיקר.
אין פה אורות.
לא, לא נורא, אני אסתדר בלי. אה,
בסדר, מצאת את זה בחושך?
כן.
אה,
באורות בעמוד נ',
לא, לא בעמוד נ', בעמוד נ"ב.
אירופה,
נתייאשה בצדק מאלוהים אשר לא ידעתו מעולם.
כלומר,
זה שאירופה היא אתאיסטית,
או על כל פנים איננה רואה את העניין האלוהי כעניין מרכזי,
והחיים של האדם מילא כעניין פרטי,
זה בגלל שמעולם לא ידעה את אלוהים.
באיזה מובן היא לא ידעה את אלוהים?
וכי לא היו באירופה אנשים יודעי אלוהים? היו.
אבל כפרטים,
יחידי האנושיות
הסתגלו אל הטוב העליון,
אבל לא אומה שלמה.
כלומר, במובן הלאומי,
להיות עם אשם זה דבר שלא היה.
איך הורגים אל הטוב ואל הכל?
לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וקל וחומר שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה.
על כן,
כשגברה בימינו הלאומיות,
מה זה בימינו? במאה ה-19?
אנחנו כבר במאה ה-21,
אבל הרב מדבר, כשגברה בימינו, כלומר כשהוא היה ילד,
הלאומיות, וחדרה אל תוך מערכת הפילוסופיה,
ויכטה, הגל,
הוכרחה האחרונה, כלומר הפילוסופיה,
להעמיד סימן שאלה גדול על כל התוכן של המוסר המוחלט,
ניטשה,
הבא באמת לאירופה רק בשאלה,
כלומר בהשאלה מאת היהדות,
וככל זמורת זר לא יוכל עדיין להיקלט ברוחה.
היטלר, יימח שמו וזכרו דפו עליו,
אמר שהיהדות
היא הגורם שגרמה לריקבון באירופה,
כי היא הכניסה גורם שהחליש את אירופה,
וזה המוסר.
השחרור של אירופה,
העלייה של אירופה תהיה תלויה בחיסול מי שהביא את המוסר לאירופה.
דברים מפורשים, כן? זה לא המצאות.
אז מה שאומר הרב כאן זה מוכרח להידחות.
המוסר זה זמורת זר בתרבות האירופאית,
ולכן הוא גם יידחה.
לא, פיכטה לא. פיכטה העלה את הערך של הלאומיות הגרמנית.
הוא בעצם ממציא הלאומיות הגרמנית החדשה.
ניטשה.
ניטשה.
הוא כותב את זה פשוט.
הוא כותב את זה, תראה, עיין במעבר לטוב ולרע,
בכה המרזרה טוסטרה, בדמדומי שחר,
וכו' וכו'.
הטענה של ניטשה היא שהמוסר זה החלשת שיעור הקומה של האדם.
זה מנמיך את קומת האדם,
בגלל שזה מטיל עליו חובות.
בגלל שזה מטיל עליו חובות, זה מונע ממנו את המימוש של פרצי החיים האדירים שבקרבו.
עכשיו, הנאצים השתמשו בדברי ניטשה כדי להצדיק את הברבריות.
ניטשה עצמו לא התכוון לזה,
אבל הוא אחראי על השימוש שעשו בדבריו.
בסדר?
הננו חשים, עכשיו, מה אומר הרב לגבי עם ישראל?
אותנו, אם נהיה מה שהננו,
אם לא נתגבר להתעטף בשמלת זרים,
אין שאלת המוסר דוקרת כלל.
הננו חשים, בקרבנו כולנו, כללות אומתנו,
שהטוב המוחלט,
הטוב אל הכול.
לזאת ראוי לכסוף,
ועל יסוד זה ראוי לייסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה.
בסדר?
כלומר, אצלנו היסוד המוסרי מושרש ביסוד הלאומי,
ולכן אין אצלנו אותו ניגוד.
כן.
לא, הוא לא דיבר על המזרח שם, הוא דיבר על אירופה.
צריך לזכור דבר אחד ששוכחים אותו לפעמים, אירופה
זה העולם.
כלומר, המרכז של כל הערכים התרבותיים.
התרבות הכללית זה אירופה.
משם זה הכל בא.
המזרח זה שיש לו סוגיה אחרת, בסדר?
הנושא הלאומי במזרח גם לא היה קיים כל כך.
כלומר ההתעוררות של ההגדרה העצמית של העמים זה מושג אירופאי גם כן,
שגרם לאיחודה של איטליה ואיחודה של גרמניה,
התגבשותה של צרפת וכדומה,
והפולניות,
הרבה דברים קרו בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 בכיוון הזה.
בסדר?
טוב,
מה?
האם אפשר להגיד שניטשה הוא האדמו"ר של הנאצים?
מה אתה רוצה?
הוא שאל שאלה, מה, מותר להתייחס?
כן.
אז התשובה היא שהוא לא התכוון לזה,
אבל הם השתמשו בו.
אחותו הייתה נאצית,
והיא כנראה גם שלחה יד בכתבי היד.
אבל, אבל הוא דווקא ניתק קשר עם וגנר
על רקע האנטישמיות של וגנר.
זאת אומרת, יש איזה דמות מאוד מורכבת,
זה לא דבר פשוט.
טוב,
אבל,
יש לו גם ביטויים פרו-יהודים מדהימים,
כן? טוב.
אבל,
דתנו, אני קורא עכשיו בפנים,
בעמוד 92, שתי שורות לפני סוף ה...
אפשר לדבר על זה, אבל אנחנו לא נדבר על זה.
למה?
כי אנחנו רוצים להתקדם.
ככה אני.
אבל דתנו,
שרק על ידי ההיסטוריה הנפלאה האחוזה בכל פרקיה,
רק בעקב התורה והמסורה,
באו לנו כוחותינו הלאומיים הרעננים,
שכל רוחות שבעולם לא יוכלו להזיזם במקומם.
וכל כך פעל עלינו הרוח הדתי,
עד שכל חיינו ורוחותינו הם מצוינים בציונים דתיים,
והם המעמידים אותנו לחטיבה אחת בעולם.
דבר מעניין,
אם אנחנו רואים כיצד התפתחה החילונות באירופה,
החילונות באירופה מתחילה, אפשר לומר,
בתקופה פחות או יותר, שאציין את זה כתקופת הרנסאנס.
הניצנים הראשונים של התפיסה החילונית, זה מתחיל אז.
עכשיו,
מה בעצם הביא למרידה בכנסייה?
כן, הרי הכנסייה הייתה
שלטת על, גם על ממלכות, האפיפיור היה מוריד מלאכים, מעלה מלאכים וכדומה.
אני דיברתי על הרב קוק עכשיו?
אני שאלתי שאלה כללית,
איך נולדה החילונות באירופה?
באירופה הייתה נוצרית.
אז אני שואל, איך נולדה החילונות באירופה הנוצרית?
זאת הייתה השאלה ששאלתי. אמרתי את זה בשם הרב קוק?
כן או לא?
לא. לא, זהו.
אז לכן, לא לייחס לי דברים שלא אמרתי.
זה נכון, אנחנו קוראים את הרב קוק. מותר באמצע להגיד דברים נוספים כדי להבין את הרב קוק? מותר.
אז אני חוזר על העניין.
בעצם החילונות נולדה כתוצאה ממרידה בהגמוניה של הכנסייה.
הדבר הזה נעשה על ידי שני דברים.
המעבר מהלטינית,
בכתיבה הפילוסופית או המדעית היו כותבים תמיד בלטינית.
זו הייתה השפה של כלל אירופה,
ועברו מהלטינית לשפות
של המדינות שבהן שכנו.
כתובו לכתוב בצרפתית, איטלקית, גרמנית, רוסית,
אנגלית,
פרדית.
כלומר, זאת הייתה מרידה ראשונה.
זורקים את לשון הקודש,
מדברים בלשונות העמים.
דבר נוסף,
פיתחו את הלאומיות
על יסוד הטריטוריה.
הטריטוריה של המדינות האלה לא הייתה בעלת אופי דתי.
זה בעצם היה ירושה שלעבר.
ואז בעצם יש שני מרכיבים,
ארץ ושפה, שמבדילים מן ההגמוניה הדתית.
במאה ה-19 מגיע יהודי בשם אליעזר בן יהודה.
מלבד זה שהוא מחדש השפה העברית, הוא גם היה אנטי דתי.
והוא אמר שהזהות היהודית הייתה בנויה על תורה ומצוות עד עכשיו.
עכשיו אנחנו לא צריכים את המצוות,
יש לנו הגדרה מחודשת של הזהות היהודית ארץ ושפה.
נו, אתה קם מאירופה.
אבל איזה שפה?
לשון הקודש.
איזו ארץ?
ארץ הקודש.
זאת אומרת, כי אין לו משהו אחר.
זאת אומרת, אין בזיכרון הלאומי של עם ישראל
איזשהו עידן שאיננו מחובר אל הקודש.
ולכן אפשר לומר, החילונות היהודית
נושאת בקרבה את המעצורים של עצמה.
יש מאמר מעניין של פרופסור גרשום שולם,
משנות ה-30, אני חושב, שכתב את זה,
שבו הוא מקונן על העובדה שאנחנו מדברים עברית.
כי זה מה שלעולם יחבר אותנו בסופו של דבר אל מסורת היהדות.
אין משהו אחר.
השפה של גרשום שלם זה גרמנית,
אבל זה לא קשור ליהדות.
בטכניון היה ברור שהלימודים יהיו בגרמנית.
היה זה המאבק על השפה, מלחמת השפה,
מלחמת הלשון. מה?
כן, כלומר, היא רוצה להגדיר את עצמה על ידי שפה וארץ,
והשפה והארץ שעומדים לרשותה לצורך זה, זה של הקודש.
אז בעצם יש מעצור פנימי.
כן, למשל, יש שני חוקים במדינת ישראל שהם חוקים דתיים,
ואף אחד לא מערער אחריהם.
א',
שהשפה הרשמית של מדינת ישראל היא עברית,
הרי זו מצווה לדבר עברית,
והדבר השני זה שיום המנוחה מהעסקים, השביתה מהעסקים במדינת ישראל, זה השבת ולא יום ראשון.
כמו בכל העולם הנאור.
אם תשאל שונאי תורה למה הם מסכימים לזה, יגידו, מה, העברית זה השפה של עם ישראל.
השבת זה יום המנוחה של עם ישראל, מה זה קשור בכלל לדת?
בסדר?
בסדר, טוב.
נו.
מה, שהוא נגד הארמית.
למה אמרו מקדיש, למה אמרו מקדיש בארמית? כדי שיבינו.
יקום פורקן והכול, מה אתה מדבר?
אני קורא אותו כשהיה אולי גוביץ',
גם הוא אצלו היה קיים בארץ ושפה.
מי שקיים בשנה ש...
שמה?
פרופסור ליבוביץ' לא היה חילוני.
אז הוא פגיש את העניין הזה שארץ ושפה,
זה מה שקובע אותנו כעם פה. לא,
אני לא זוכר שהוא אמר דבר כזה.
אתה זוכר שהוא אמר כזה דבר? כן, היה ביד ההרצאה,
ספוטנטי, שאלה שאלה,
אמרת, הארץ והשפה זה מה שקובע,
ולכן הוא לא מזדהה עם זה.
כן, זה בדיוק העניין. כלומר, כיוון שהשקפת העולם שלי, שאבול ליבוביץ' הייתה חרדית ביסודה,
הוא לא יכול להזדהות עם לאומיות.
צריך לזכור, עבור ליבוביץ', לאומיות היא בהגדרה פשיזם.
זה העניין.
זאת אומרת,
ולכן אפשר לומר, כשהוא אומר שפה וארץ, זה מתוך זלזול.
כן.
כי הוא טען, הרי על שלוש עבירות נשים,
ומתות בשעת לידתן,
שינה נזירות בה, נידה, חלה, עד לקטנר.
הוא אומר, זה הגיבוש של החברה.
והנה החברה הישראלית
איננה הולכת אחרי זה.
אנחנו לא יכולים להתחתן בגלל הלכות נידה,
אי אפשר לעבוד ביחד בגלל הלכות שבת,
אי אפשר לאכול ביחד בגלל הלכות חלה.
כן? כלומר, כשרות.
אז אין אגד שמחבר את החברה היהודית,
ולכן מבחינתו העם היהודי לא קיים.
יש רק תורה.
כן, בסדר, זה רחוק מאוד מנהיגת המחשבה של הרב קוק, כן, טוב.
בואו נתקדם.
אין,
וכל כך פעל עלינו הרוח הדתי,
עד שכל חיינו ואורחותינו הם מצוינים בציונים דתיים,
זה מה שאמרנו, כן?
והם המעמידים אותנו לחטיבה אחת בעולם.
יש בהגדה של פסח,
לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ,
עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד,
שנאמר וכולי.
מה זה בצקם של אבותינו?
אומר הרב קוק לא פה אלא במאמרי ראייה,
שלפני שעם ישראל יצא ממצרים לא היה לו חיים כלליים.
אז מה היה כל אחד מישראל? היה עומד בפני עצמו.
כמו גרגיר של קמח,
שאיננו דבוק לגרגיר השני.
היציאה ממצרים בבת אחת הפכה אותנו לקולקטיב.
זה כמו קמח שערבבו אותו עם מים ועשו ממנו בצק.
זה בצקם של אבותינו.
ובדרך שזה הפיך.
אלא זה לא הספיק להחמיץ.
אם אתה לוקח בצק
ומניח אותו על השולחן, לא עושה כלום, מה קורה לו?
הוא מחמיץ,
תופח.
אבל לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, כלומר לא הספקנו
ללחיות תקופה כלשהי בחיים הלאומיים שלנו,
שאיננה קשורה להתגלות השם עלינו.
נגלה עליהם מלך מלכי המלכים מיד,
וגאלם, זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא פעל כמו מערוך,
שלא נתן לבצק הזה לטפוח,
ומיד הוא נאפה והפך להיות מצע.
מהמצע הזאת ניזון כל העולם כולו.
זאת אומרת שאחרי שאנחנו אפויים ונאפינו מיד ביציאת מצרים,
אי אפשר להחמיץ את בצקנו לעולם.
ולכן,
מאז זה בלתי הפיך.
בסדר, אבל תיתן לי להסביר.
כן,
זאת אומרת,
שאחרי שמצה היא אפויה, גם אם מערבבים אותה במים,
היא לא תחמיץ.
מכאן שהרב לא סובר דין שרויה.
לא, אבל זה אבקמינה, זאת אומרת, אם אתה סובר שרויה,
אז אתה אומר שיש אפשרות
של הפרדת דת ומדינה בישראל.
זה מה שזה אומר, כן? טוב.
אז אני שוב חוזר פה על המשפט,
וכל כך פעל עלינו הרוח הדתי עד שכל חיינו ורוחותינו הם מצוינים בציונים דתיים, והם המעמידים אותנו לחטיבה אחת בעולם.
איך דגל ישראל נוצר?
הדגל הזה, שני פסים כחולים ומגן דוד באמצע, מה זה?
מהטלית, מהטלית, כן.
זה וולפסון
שעשה את זה, כן.
הוא השתמש, הרצל אמר אין לנו דגל, הוא אמר יש, הטלית.
טוב, אין לנו שום דבר בעולם שיש בו, אגב, מכאן שהטלית הייתה עשויה מלבן עם פסים כחולים.
שלא כדעה האומרת שטלית צריכה להיות כולה לבנה.
יגידו את זה בשם הקבלה עד מחר, זה לא יעזור.
טוב,
אין לנו שום דבר בעולם שיש בו,
אני יכול להמשיך,
מה?
מה?
מה קבלה? לא, אנשים לא מבינים.
הם חושבים שלפי הקבלה צריך טלית שכולה לבנה, זה לא נכון.
לפי הקבלה צריך טלית לבנה,
ועם כמה פסים שחורים או כחולים, זה לא משנה.
אגב, זה היה כחול פעם.
הרי היה, שמזה עשו את הדגל.
אין לנו שום דבר בעולם שיש בו כל כך כוח מדביק
להדביק את כל פיזורי עמנו לגוף אורגני אחד,
כי אם האחדות הדתית הנהוגה בחיים התמידיים.
ואין לנו שום דבר המפזר את כוח עמנו לרוח ומנפצו לרסיסים,
כביטול האחדות הדתית.
אתה רגיל שזה קשור למצב, לא סתם הבאתי את זה. טוב.
מה זה דבר דתי? דבר מעניין.
יש במדינת ישראל חוק החזיר.
מה זה חוק החזיר?
שאסור,
כמובן אפשר לעקוף את זה איך שרוצים, אבל באופן עקרוני אסור לגדל חזיר במדינת ישראל.
בסדר?
מה עם חוק השפן?
יש חוק כזה?
אין חוק כזה.
אבל אין הבדל מבחינה הלכתית בין איסור שפן לאיסור חזיר.
אז למה חזיר תפס והשפן לא?
כי זה הפך להיות יסוד לאומי.
נצרב, נצרב בתודעה הלאומית מאז התקופה החשמונאית,
שהייתה רדיפה וניסיון להכריח את היהודים לאכול חזיר,
כפי שמובא בספר המכבים,
אז זה נצרב.
כן?
אני זוכר שפעם נסעתי בעוונות הרבנים
לגרמניה בחברת לופט-הנזה,
טיסה מתל אביב לפרנקפורט.
אז הם הודיעו ברמקול,
בטיסה זו אנחנו לא מגישים חזיר.
כן, כלומר, יש איזה מין התחשבות,
היהודי לא ידוע כמי שלא אוכל חזיר.
טוב,
ההבדל
שיש בינינו לבין העמים,
שמזה באה השנאה הלאומית,
בא גם כן לרגלי שינוי הצביונים שבחיים שמקורם הוא הדת.
כלומר, היהודי מזוהה
גם אם הוא חילוני, הוא מזוהה כמייצג את הדת היהודית
בעל כורחו.
אני אמרתי כמה פעמים לדיפלומטים ישראלים לפני שהם יוצאים
לחוץ לארץ,
אני אומר להם, תדעו לכם שמה שחושבים,
מה שחשוב זה לא מה שאתם חושבים על עצמכם,
למה שחשוב זה מה שהגויים חושבים עליכם.
והגויים רואים בכם חתיכת תנ״ך בעידן המודרני.
גם אם אתה לא רוצה את התנ״ך, לא מאמין בתנ״ך,
אבל בתור שכזה אתה מזוהה.
לא קשור לכיפה כמובן, כן.
כלומר כל היהודים הם יהודים, אפילו הדתיים.
ההבדל שיש בינינו לבין העמים, שמזה באה השנאה הלאומית, בא גם כן לרגלי שינוי הציוויונים שבחיים שמקורם הוא הדת.
אמנם,
כמה משונה הוא הצביון של החיים שבין שומר מצווה לפורק עול?
שינוי גדול כזה אי אפשר להיות
בין פורק
עול המצוות המעשיות
לבין איש אחד מגויי הארצות שאנו שרויים בעיניהם.
אל תשכחו שאת זה הרב קוק כתב כשהוא עדיין בליטא.
הוא כותב את זה מספר חודשים לפני עלייתו לארץ.
אז הוא אומר,
בחוץ לארץ, מה מבדיל בין יהודי
פורק אול לבין גוי?
אתה לא רואה הבדל.
עלינו להשכיל שזה ההבדל הצביוני יגרום שנאת אחים,
שהיא קשה יותר משנאה לאומית של עמים זהים.
אין לנו להקיש כלל
מה שנמצא בכל האומות המתוקנות עוזבי דת,
ועם כל זה הם משתתפים בכל העניינים הלאומיים, ואין הלאומיות נלקית מצדם.
כל העמים, בפרט אלה שאנו שרויים ביניהם,
אין דתם מקפת את כל חייהם,
אפשר לו לאיש השומר את דתו ונאמן לה להתחתן עם העוזב את שמירת דתו בכל אורחות החיים,
לאכול עמו בביתו,
להתארח אצלו גם כן בימי חגו ושבתו,
ולבוא גם כן בברית הנישואים עם זרעו.
לא כן אנחנו,
האיש הנוצר תורה,
הלא לא יוכל לאכול כל מאכל בבית איש מאחינו האוכל טרפות
והמחלל שבתות וימים טובים,
לו יוכל לאכול אימו על השולחן,
את מאכלותיו המתבשלות ביום השבת והנעשות ביום טוב באופן האסור, דברים הנקנים מן השוק ביום טוב וכיוצא בזה.
מי שאינו שומר חוק טהרת המשפחה,
ידאג ויסלוד איש שומר תורה מתחתן אימו.
בניו הם פגומים, באשר הם בני נידה,
זה הרושם הוא קיים בלב ועומד לעד, ומזה השנאה מבצבצת בהכרח.
ושינוי הצביונים פועל פעולתו לרעה על האגד הלאומי.
זאת עמדה
חרדית לגמרי.
כן, כן, ברור.
הרב קוק אחר כך עלה לארץ, שינה עמדה.
כן, זאת אחת, זאת אחת הדוגמאות
להתפתחות במחשבה של הרב קוק.
למה הוא שינה את עמדתו? לא, למה, למה. אה, להיות קוקיסט.
כלומר, הוא נהיה קוקיסטי.
כן, זאת אומרת,
הוא פתאום הבין שדווקא הציבור החילוני, אותם חלוצים,
אוכלי נבלות וטרפות ובועלי נידות,
הם בעצמם מייצרים את הגאולה.
אז יש כנראה תפקיד גם לחילונות בזה.
זה הסיפור המפורסם על רב הלל צייטלין, מכיר?
כן או לא?
אז שמעת. נו, אז אתה רואה, הלל צייטלין,
איך אתה יודע שהוא מעוניין לשמוע?
הציבור גם שם. אם אתה שמעת,
אסימאציה, גם הציבור שם.
נכון, ודאי.
לא רק זה, הוא גם גילה שיש מרכיב נוסף, שהשכינה שורה באומה החוזרת אל הארצה בכללות כוחותיה.
שזה כולל גם את היסוד הקוסמופוליטי,
הלאומי וגם הדתי.
בסדר? זה כלומר, הרב כאן שינה פה עמדה.
זה ברור.
מה?
מה אתה אומר? מה העמדה שהוא שינה את כל הבעיות שהוא הציג כאן?
אה, כי יש דברים נוספים שמחברים בינינו.
כן? אגב,
זה שבצה"ל האוכל צריך להיות כשר,
זה מתוך דאגה לאגד הלאומי.
נכון? כדי שאדם שומר המצוות יוכל לשרת.
אם לא, אז הוא לא יוכל.
הרי כל הוויכוח שיש היום מסביב לגיוס החרדים וכולי,
אחד הטיעונים היותר שטחיים, אבל קיימים בכל זאת,
זה השמירה על אורח החיים.
כן? אתה רוצה לגייס אותי, אתה רוצה לשנות אותי. כן? יש משהו כזה.
נכון שזה לא העומק של העניין,
אבל גם זה קיים.
מה אתה מכיר?
הוא מגיע לפי דנים ואומר, אני יודע למה... אז כן, זה הסיפור, זה הסיפור.
אתה משקר.
הם רוצים, אתה רוצה שאני אספר? כן, למה? אבל הם מתנגדים,
הם אומרים שהם מכירים את הסיפור.
הסיפור ידוע.
הרב הלל צייטלין,
שגדל במשפחה של חסידי חב"ד, אגב,
ונהיה דתל"ש,
אחר כך חיזבט,
אחר כך שוב דתל"ש,
ושוב חיזבט.
כן, נעשה מטוטלת כזאת.
הוא נרצח בשואה,
והוא כתב ספרי הגות מאוד מאוד מעניינים, הרבה מאוד מאמרים בעברית,
ביידיש, בגרמנית.
אדם מלומד מאוד,
והוא מספר שכאשר הוא הגיע לארץ,
בתקופת המנדט הבריטי,
אז הוא ראה איך שארץ ישראל נבנית,
ראה את נמל יפו, ראה את ההתפתחות של היישוב,
וזה הרשים אותו מאוד,
ואז הוא הלך לבקר את הרב יוסף חיים זוננפלד,
שאפשר לומר הוא האב הרוחני של תנועת נאטורי קארטה.
והוא הגיע לרב ואמר לו, כבוד הרב, זה ממש נפלא, אני הגעתי לארץ, אני רואה איך שבונים את הארץ,
איך שעם ישראל חוזר לארץ, זה דברים נפלאים.
אומר לו הרב זוננפל, תשתוק.
אלה מחללי שבתות,
בועלי נידות,
אוכלי נבלות וטרפות.
אמנם הרב דה יפו מקרב אותם, הרב דה יפו, הוא התכוון,
שהוא כבר לא היה הרב של יפו,
הוא היה הרב בירושלים,
אבל הוא לא הכיר ברבנותו בירושלים,
לכן הוא היה קורא לו הרב דיפו.
אמנם הרב דיפו מקרב אותם,
אבל אני אינו כן עימדי.
הם חשודים אצלי על כל דבר עיסוק.
שואל הלל צייטלין, כבוד הרב,
בכל זאת, פה קורה משהו, לא?
הוא אומר, בוודאי.
הקדוש ברוך הוא יודע למה הוא הביא אותם לכאן.
אבל זה על פי הסוד.
וכשיש מחלוקת בין הסוד לבין הנגלה, הולכים לפי הנגלה.
טוב, תודה רבה.
הולך משם לרב קוק.
אמר לו, כבוד הרב, זה מזעזע מה שקורה פה בארץ.
הם אוכלים נבלות וטרפות, מחייל שבתות, בועלי נידות.
איזה מין דבר זה?
אמר לו הרב קוק, שתוק.
הם מביאים את המשיח.
אמר לו, כבוד הרב,
אבל זה על פי הנסתר.
כשיש מחלוקת בין הנגלה לנסתר, הולכים לפי הנגלה.
הוא למד ממישהו, כן?
אז אמר לו הרב קוק,
זה נכון,
חוץ מאשר בדור של הגאולה.
והוא הביא לו מקור בזוהר לדבר הזה,
שהדור של ליקויטד המשיכה הוא ביש מלגב ותו מלגו.
בסדר, ביש מלבר ותו מלגו.
זאת אומרת שהוא רע מבחוץ,
אבל טוב מבפנים.
כלומר אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה פרי כולו קוצני אבל מתוק בפנים.
אה, כן, לא חשבתי על זה. טוב,
עכשיו,
שאל אותו הרב צייטלין,
בכל זאת, איך כבודו הגיע לרעיונות האלה?
ענה לו הרב,
אני ראיתי מה שכתבת על יוסף חיים ברנר.
על ברנר.
אמר לו, ברנר, שענה.
אמר לו, יש הרבה ברנרים בעין חרוד.
בסדר? בסדר. לא, הוא היה באמת אישיות מיוחדת.
אין מה לדבר.
אגב, הוא מת על קידוש השם.
כן, הערבים, בפרעות וכו'.
כן.
אומר אם כן הרב,
בתקופה שהוא עדיין לא פגש את היישוב בארץ ישראל,
על כן לבד כל הערך הגדול של ההוד וההדר של הקדושה האלוהית שבתורתנו הקדושה, שהיא אורה של עולם וחיים למחזיקים בה,
עלינו להכיר את השמירה הדתית
לראש מכשירי הלאומיות.
אגב, זה קצת דומה לרעיון של מה שנקרא אמנת גביזון מדן.
לא מכיר?
וואי וואי וואי איזה דור זה.
כן,
מלחמת ששת הימים שמעת על זה?
אה, בסדר.
בסדר, אבל הרעיון, הרעיון הזה ממשיך להסתובב בעולם.
היה רעיון של הרב יעקב מדן,
שליטה,
ורות גבי, פרופסור רות גביזון, זיכרונה לברכה, שהייתה משפטנית
שמאלנית חילונית,
והם החליטו לייצר איזה מין מסמך, מה?
ישרה, נכון,
אבל עם דעות שונות, אני חושב, מהרב יעקב מדן.
וניסחו ביחד איזה מין אמנה,
שנקראת אמנת גביזון מדן,
שבה על מנת לשמור על הלכידות הלאומית,
כל אחד מוותר קצת על משהו.
כשהרעיון שלה היה, אחד הרעיונות שהיא מעלה באמנה,
זה שיש מה שנקרא מושג הפרהסיה.
יש הבדל בין חירות הפרט, שמותר לו לנסוע בשבת לאן שבא לו,
לבין תחבורה ציבורית בשבת שהיא מציינת את אופייה היהודי של המדינה.
כן? ובזה אמרה צריך, כן, לוותר במידה מסוימת
על שורת הדין של זכויות האדם לשם הלכידות החברתית, וזה הפרהסיה.
אז זה גם מה שכתוב כאן, כן? עלינו להכיר את השמירה הדתית לראש מכשירי הלאומיות.
ובין כל המכשירים הלאומיים שעלינו לדאוג באדם, איך לקנותם ושכללם,
ראוי שתהיה הדרישה איך לעשות את כל עמנו למחונך,
ללכת בדרך התורה ולחיות על פי האמונה והדת בכל דרכיו,
לתפוס מקום בראש.
טוב, איך אומרים?
wishful thinking,
במציאות זה לא עובד ככה,
אבל הרעיון כשלעצמו הוא רעיון אמיתי.
יש יסוד דתי ללכידות הלאומית של עם ישראל.
אגב, צריך לציין
שבאותם חלקי החברה הישראלית, המרוחקים לגמרי מתורה ומצוות ואפילו שונאים,
כשהם מדברים על הצורך בעסקת חטופים,
הם אומרים, אין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים.
זאת אומרת, הרפרנס
של המסורת הדתית נשאר.
וזה משמעותי, זה לא במקרה.
לפי זה כן.
אתה אומר ככה, אם אתה תעשה דוכן שבו, אני חוזר על שאלתך,
דוכן שבו אתה מניח תפילין לאנשים ומחלק נרות של שבת,
זה יגרום ללכידות לאומית יותר גדולה.
עד כאן טענתך.
ומה עם זה שזה ירחיק כמה מיליוני יהודים?
כלומר, יש עניין, לא, שאלה לגבי חזרה בתשובה.
אם אתה מצליח, יש לך פטנט,
אתה יודע לעבוד עם דעת קהל ואתה מצליח להחזיר בתשובה שני מיליון יהודים.
האם לא גרמת בזה להרחקתם של שישה מיליון אחרים?
תחשוב על זה.
מה אומרים שבשבת?
כן, בסופו של דבר בישראל אתה לא יכול לעשות הפרדה מוחלטת בין המורשת הדתית
לבין המורשת הלאומית.
זה פחות או יותר אותו הדבר,
כן? בסופו של דבר.
אני חוזר על שאלתך היפה.
איך עושים כדי שהחיזוק הדתיות בישראל גם יהיה גורם לחיזוק הלאומיות ולא להפך?
לכאורה זאת הייתה דרכם של הדתיים הלאומיים.
והדתיים הלאומיים מאוד מתפלאים.
הרי אנחנו, כולם צריכים לאהוב אותנו, נכון?
הדתיים צריכים לאהוב אותנו כי אנחנו דתיים.
הלאומיים צריכים לאהוב אותנו כי אנחנו לאומיים.
אז למה שכולם שונאים אותנו?
בסדר? זו שאלה מעניינת. מה התשובה?
בגלל שאתה מקדם את הזהות היהודית אל שלב מתקדם יותר,
ואז מי שלא רוצה להזדהות רואה בך איום.
לאחרונה אני נחשפתי לתופעה מאוד מעניינת,
של, טוב, זה לא כזה חדש, אבל מאז שהחלה המלחמה,
רבים בתוך הציבור הכללי, נאמר,
מחפשים את העמקת הזהות היהודית שלהם,
נכון?
פוגשים את זה.
אבל הרבה פעמים זה מלווה בהצהרה,
אני רוצה להעמיק את הזהות היהודית שלי אבל אני אתאיסט.
כן, האמירה הזאת היא מאוד משמעותית,
אני שמעתי אותה בכמה פינות
ואני הגעתי למסקנה שהאתאיזם המוצהר
בא להגן,
בא להגן מפני הסכנה להפוך לדתי,
מה שיפריע לבירור הזהות.
כי הזהות איננה מסתכמת בסך קיום המצוות,
יש משהו הרבה יותר עמוק.
ועל מנת שאוכל להעמיק את הזהות הלאומית שלי, הזהות היהודית שלי,
אני חייב להצהיר על האתאיזם,
כי זה מגן על התהליך.
יש כמה, מה שנקרא,
מבחינה פסיכולוגית, יש מנגנוני הגנה.
ואת זה אנחנו רואים בכמה אופנים. למשל,
האתאיסט אומר,
אני רוצה להעמיק את הזהות,
אבל אני לא רוצה להיות דתי.
אה, כי אז הוא יכול לפתח את הזהות שלו בלי להרגיש
שעוד מעט הוא ייכנס לישיבה או יתחיל לאכול כשר.
כן, ברור. כי ברגע שהוא מזדהה עם הדתיות,
אז הוא עוסק במצוות ולא בעצמיות.
העצמיות של עם ישראל זה שיהודי הוא בן של מלך.
כן?
וזה מה שהסגולה הישראלית, הסגולה הישראלית צריכה להתברר.
אגב, יש משהו נוסף, אגב, שמגן היום,
זה התקשורת.
התקשורת עושה עבודה נפלאה.
היא משקרת כל הזמן,
היא משדרת איזשהו מצג של המצב של החברה, שהוא רחוק מאוד מלהיות מה שקורה באמת.
וזה מצוין.
כי אז אין עין הרע.
זה נעשה בסט, מה?
מתחת לפני השני.
לא יודע אם כולם יודעים את זה.
יש הרבה אנשים שנגיד בשכבות המגינות,
שאין להם שום מושג של מה שקורה באמת.
הם שבויים בקונספציות וכל מה שאתה רוצה.
אבל אם אנחנו מדברים בתהליכי העומק של החברה הישראלית, הם בהחלט עמוקים מאוד,
והם עתידים לפרוץ גם.
פרק י"ד.
מה לא הבנת? מה אני יכול לעשות בשבילך לדבר? אל תחק.
מה, מה, מה, מה לא ברור?
פה באמצע,
חתינו להשכיל שזה הבדל לצילונים, יגרום שנאת האחים.
כן, כן, כלומר, אם אתם תהיו חילונים,
זה יגרום לעוינות מאוד גדולה בין הדתיים לחילונים, זה מה שאומרים.
מה רפורציונאית אין מוסר, אז מה לגבי
להתעטן או לאפול אצל אדם כזה?
הימצאו פתרונות.
גם כאילו ישיר בקר.
ברור שאתה צריך לאכול כשר,
אבל אפשר למצוא פתרונות.
פרק
י"ד
דרישת טעמי מצוות.
כן, עכשיו אני רוצה פה להזכיר,
הספר הזה בנוי בצורה מבולגנת לאללה.
כן, כלומר, היו פרקים על טעמי מצוות,
ואז פתאום הוא חזר לנושא של ההגדרה של הזהות והדתות בכלל, מה הערך של הדתות,
וכאן עכשיו הוא חוזר עוד פעם לטעמי מצוות.
אף אחד לא ערך את הספר הזה, במיוחד העניין. הרב קוק כתב אותו,
לא פרסם אותו, לא ערך אותו.
הספר בימינו יצא,
כמות שהוא.
כלומר, אם הרב קוק היה רוצה להוציא אותו לאור,
הוא היה מסדר את הפרקים קצת אחרת, אולי מפסק אחרת, נותן כותרות.
הספר הזה לא עבר עריכה.
יש מקום לעריכה מבוקדת? לא, לא, אני לא חושב, זה כמות שהוא, זה כמות שהוא וזהו.
לכן אנחנו גם לומדים אותו.
רק צריך להיות מודע לזה שלפעמים אין רציפות בנושאים בין פרק לפרק.
כאן אנחנו חוזרים לנושא שכבר עסקנו בו לפני כן,
בטעמי המצוות.
אז
הוא חוזר אל חלק מן המצוות
שהוא לא דיבר עליהן מקודם, בסדר?
טוב,
דרישת טעמי המצוות
היא גם כן אחד מחלקי סודות התורה,
איך יודעים, סודות התורה, יש בכתבי הארי,
עיקר כתבי הארי זה בספר שמונה שערים.
יש אחד משמונה שערים נקרא שער
טעמי המצוות.
כן, זה חלק מתורת הקבלה.
זה לא רק, אגב, אצל המקובלים, זה גם אצל הרמב״ם, שהוא לא מהמקובלים,
גם אצלו יש חלק גדול מאוד של מורה נבוכים
שמוקדש להסברת טעמי המצוות לפי השיטה של הרמב״ם.
כלומר, אבל אחת הבעיות היא שטעמי המצוות זה התחום היותר נעזב,
היותר מושם בצד בלימודי תורה.
יש איזו רתיעה דתית מהעיסוק בטעמי המצוות, למרות
שזה אחד הדברים הנכבדים ביותר שיש, כן.
הרמב״ם, אם אנחנו נותנים במנחות, כותב שאדם צריך
לחקור ולחפש ולדרוש טעמי מצוות. נכון.
אז איך כאילו אפשר להגיד שזה חלק מסתרי תורה, אם כאילו זה חובה,
זה גם שהמדרשים שם מבדילים בין כנים ויין,
זה ענבים שהתהילים בין העם עזבות, וכאילו סתרי תורה זה ענבים שזה משהו אחר. שתי דברים שונים. אה, יש כמה סוגים של סתרי תורה. יש סתרי תורה, שזה מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
להבין את ההנהגה האלוהית,
היחס בין הבורא לנברא,
ההשגחה וכדומה.
ויש גם חלק של הבנת סתרי המצוות, כמו הטעמים המצוות.
בסדר?
כל זה כלול בסתרי תורה.
בתוך הסתרי תורה... יש ענפים שונים, כן?
בסדר, אוקיי.
מה?
יש לזה כמה סיבות למה נרתעים.
אחת מהן
זה המחשבה שאם ככה, אם אני צריך לחקור את הטעמים,
אז אני אקיים רק אם אני יודע את הטעם, אם אני לא יודע את הטעם אני לא אקיים, או אם אני אשפוט שהטעם עבר,
אז אני אבדל.
שתיים,
יש גם שטעמי המצוות משתנים באופיים מדור לדור. כלומר, יש דבר שמספק אותי בדור מסוים, בדור אחר הוא לא יספק אותי.
אז לכן כל המדע הזה
המקצוע החשוב הזה של טעמי מצוות קצת עזוב.
יש על זה ניסיונות של הרב קוק מאוד יפים, אחד מהם בספר מאמרי ראייה,
מאמר טללי אורות,
מאמר ארוך מאוד על מהות טעמי המצוות.
אבל זה לא הצליח.
כלומר, הוא אומר דברים נכונים, שמע הרב קוק,
אבל זה לא מספיק.
גם פה, אגב, הוא אומר גם טעם.
אבל עם הזמן,
איך אומר הרב בקבצים מכתב יד קודשו,
כתוב שמצוות בטלות לעתיד לבוא, נכון?
יש מישהו כזה, מצוות בטלות.
מה הפירוש בטל?
שזה כבר לא מחייב?
לא, אומר הרב משהו אחר.
בתוך כל מצווה יש שני דברים,
יש המעשה ויש הטעם.
בזמן הזה, מה חשוב? המעשה.
הטעם, אם אתה יודע את הטעם, מה טוב, לא יודע, לא נורא, בכל מקרה תעשה.
לעתיד לבוא, המעשה בטל לטעם,
כמו ביטול בשישים.
העיקר יהיה הטעם והמעשה בטל.
בסדר? אז זה יתבצע או לא יתבצע?
זה יתבצע,
אבל מה שיהיה במרכז ההכרה של האדם זה הטעם.
היום אתה צריך לדאוג לעשות בדיוק כמו שכתוב בשולחן ערוך,
ואז אתה רוצה לברר בדיוק מה ההלכה.
לעתיד לבוא זה יהיה מובן מאליו, זה לא מה שיהיה העיקר.
בסדר? אגב, אחת המחלות הקשות של הציבוריות הדתית
זה ההתמקדות הכפייתית בפרטי פרטים של הלכה.
אני לא אומר שפרטי הפרטים של ההלכה הם לא נכונים.
השאלה היא, מה עומד במרכז ההכרה?
לפעמים האדם עסוק כל הזמן בלדעת עוד פרט, ואם זה בסיטואציה כזאת, ואם זה בסיטואציה כזאת וזה כולי, כן?
ואז לא גומרים ושוכחים גם שצריך לדעת את השם.
יש עצבנות דתית, יש כל מיני דברים, כן, כן, ודאי.
לאחרונה היה לי מקרה כזה,
בן אדם שהתחיל לחזור בתשובה ולכן עזב את הבית,
כן?
בגלל שהוא דרש כל מיני דרישות וכו' וכו'.
הוא בסוף אמרו לו שכדאי לו לדבר איתי.
אמרתי לו, המצווה שלך זה לחפש קולות.
ואז הוא חזר הביתה.
הוא לא עובר על ההלכות,
אבל הוא מחפש קולות.
מה? זה כולל את ספר ה...
כוונות הארי זה תולדה, זה בענייני תפילה,
בעיקר, כן?
כוונות הארי זה עבודה פנימית של אנשים יחידי סגולה, כן? טוב.
אז בואו נתקדם קצת, לא?
יאללה. דרישת טעמי מיצות היא גם כן אחד מחלקי
סודות התורה, ההסתר נחוץ בזה מאוד,
יען כי אי אפשר כלל שיובנו הפרטים על פי הכללים כי אם למשכילים גדולים,
המכוונים גם כן באורח חייהם במעלה מוסרית רמה ומיושבת בדעתם.
אבל,
רוב המון הדורשים,
אי אפשר כלל שיכירו את הפרטים בהקשרם אל הכללים והטעמים,
ועל כן,
יזלזלו ביותר בפרטים,
ביגלות הטעמים הכלליים, כדברי חז"ל,
ולפני מה לא נתגלו טעמי תורה,
שהרי שתי מצוות נתגלה טעמם ונכשל בהם גדול הדור.
כלומר,
אתה רוצה, יש לך כוונה טובה, אתה רוצה לגלות את טעמי המצוות,
ואתה גורם, אדרבה, לזלזול בקיום המצוות.
כן? למשל, אם אתה אומר,
לא יחבול בגד אלמנה,
ולא יחבול בגד אלמנה,
יש את השאלה, למה לא לחבול בגד אלמנה?
כי היא מסכנה.
ולכן, אל תיקח ממנה משכון. צריך להתחשב בזה שהיא במצוקה, היא מסכנה, אף אחד לא עוזר לה.
זה טעם למצווה.
אם היא מסכנה.
אה, ואז יגיד האדם, רגע, ואם היא מיליארדרת?
לא ייקח ממנה משכון? היא ביקשה הלוואה של 2 מיליון דולר. נתתי לה, לא מגיע משכון?
כן? כלומר, זה בדיוק המחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה, אגב, בנושא הזה.
זאת אומרת,
עלול דווקא גילוי הטעם לגרום לזלזול בפרטים.
זה מה שהרב אומר כאן.
כן, לכן לא מגלים את זה לכולם.
אמנם,
באשר... מה אמרתי לקשור דיון גולדות? מה תהיה זה לכולם? על שלמה המלך.
לא ירבה לו נשים ולא יטוע את לבבו וכולי.
כן.
לא, פה אין הבדל. אין הבדל. זה פשוט, זה השפה של חז"ל לעומת השפה של ימי הביניים.
אמנם,
באשר רוב הצלחות האדם באות על ידי מכאובים ואיסורים.
ועל פי רוב, רק ההכרח מביא לבקש תחבולות של הצלה,
ומזה מתרחבת התרבות הטובה.
על כן גם התגלות טעמי מצוות תבוא מן ההכרח.
מפני שקמו הקשי לב ומהרסים החפצים להרים כשיל על התורה בכללה,
על כן עלינו לגונן עליה בהראותינו כפי כוחנו את המאור שבה. כלומר, מה שפעם היה צריך להסתיר טעמי מצוות,
מאותה סיבה ממש צריך לגלות טעמי מצוות.
כי היום כבר יש טענות על אי-תקפותה של התורה, שהרבה מצוות שייכות
לתרבות קדומה שלעבר, ולכן דווקא עכשיו מצווה לגלות טעמי תורה.
תלמד.
לא,
בכל מקרה כבר מה עשו במצוות,
לא רק בפרטים אלא בכלל במצוות בכלל.
אז אומר הרב צריך להציל, איך מצילים? מגלים את טעמי המצוות.
כן, הלאה.
על כן, עלינו לגונן עליה בהראותינו כפי כוחנות המאור שבה.
ואז על ידי הכרח זה, כלומר ההכרח שמביא אותנו כן לגלות את סדרי התורה,
ממילא התבהרו טעמים רבים של מצוות ואין עלינו אשם.
כי עת לעשות להשם. כלומר, זה עכשיו, זה חובת השעה, כמו שאומרים. עת לעשות להשם, יפירו תורתך.
לכן אנחנו כן מגלים מה שבדורות הקודמים היה אסור לגלות.
נכון.
ועוד יש בה, מה?
בדורות הקודמים,
אלה שעסקו בטעמי המצוות היו מסתירים את טעמי המצוות.
ההפך, כלומר, אם היית מגלה, היית גורם לזלזול בפרטים.
ואילו היום, כיוון שזלזול ממילא בכללים,
בכלל לא רוצים את המצוות,
אז הגיע הזמן לגלות את הסוד של המצוות.
מה זה עושה?
זה יקרב.
אתה יודע? טוב.
מה?
לא, הוא אומר, ידעו את הטעמים,
רק לא גילו את זה להמון.
למה? בגלל שההמון,
הדבר הזה היה גורם לו עד רבה לשפוט את הפרטים של המצוות, אם הוא רוצה לקיימה או לא.
בסדר? מה השתנה?
מה השתנה? שהיום לא רוצים את המצוות בכלל.
לא את הפרטים.
לא רוצים את המצוות.
ולכן, על מנת להסביר לאנשים למה הם צריכים לקיים מצוות, אז צריך להסביר את הטעם של המצוות.
בסדר?
אה, טוב.
ועוד יש בס...
נכון, נכון.
זה כמו הסיפור על בת המלך שחולה.
כן, בת המלך חולה,
באים הרופאים, אף אחד לא מצליח לרפא אותה,
חוץ מרופא אחד שאומר למלך,
צריך לקחת את האבן היקרה שבראש הכתר שלך, לשחוק אותה,
לערבב אותה עם מים ולהשקות את הבת והיא תתרפא.
אז אפשר להגיד, תשמע, לא הייתה ברירה,
כיוון שבת המלך חולה, מפני ויכוח נפש השתמשנו באבן הזאת.
או אפשר להגיד אחרת,
המטרה האמיתית היא לשתות את האבן,
ולכן הבת חולה.
למה זה מזוכיסטי?
נכון, זה טוב מאוד, זה אומר שגם הרע יש לו תפקיד.
מה הבעיה בזה?
בכל הקדוש ברוך הוא עושה רצונו.
הקדוש ברוך הוא עושה את רצונו על ידי,
עושה את שליחותו.
בין על ידי עוברי רצונו, בין על ידי מקיימי רצונו.
למשל, כן.
אבל זה בדיעבד, זה בגלל שהיה... נכון, זה בגלל שאתה בן אדם. בתור אדם אתה עושה הבחנה בין בדיעבד לכתחילה.
אבל אם אנחנו מדברים מצד ההנהגה האלוהית,
הקדוש ברוך הוא יש לו את הדרכים שלו.
ועל זה נאמר, לא דרכיכם דרכיי ולא מחשבותיי מחשבותיכם.
בסדר.
האם ההכרח הוא הכרח הכרחי?
אבסולוטי?
אפשר על זה בעצם לדבר על זה שהיו מסלולים אופציונליים אחרים.
אבל ברגע שבני אדם בחרו ברע,
אז הקדוש ברוך הוא משתמש גם ברע. למשל, מלחמות זה דבר רע. הקדוש ברוך הוא נגד מלחמות.
ועל כתוב, בעל מלחמות זורע צדקות.
כלומר, אם כבר בני אדם החליטו לעשות מלחמה,
שזה דבר נורא ואיום, אז הקדוש ברוך הוא אומר, טוב, נשתמש בזה.
בסדר?
נו, ואז מה?
אז מה?
אז אפשר להגיד שבאמת,
תירה שזה יהיה הכרח כל שתיים,
אני רוצה שזה יצא דווקא אמונה של יהדות הדבורה.
נו, ואז מה?
מה הוספת עכשיו באמירה הזאת? לא הבנתי. לא, הוספתי שתירה שיהיה איזשהו ניתוק, שיהיה איזשהו, כשהוא נוכח דרומיתא, שיהיה איזשהו... כן, הדרומיתא, הנסירה,
כל הדברים האלה.
השאלה היא, עד איזה דרגה זה צריך להגיע?
האם זה צריך להגיע עד כדי כאב
שבלתי נסבל, או אפשר לעצור באמצע? אפשר גם לעצור.
כשעוזרים לעם, כשהוא נשפר,
הם גילו את המצוות.
לא הבנתי. בזמן השופטים,
לא ראינו שהנביאים אומרים לקיים מצוות?
לא, אנחנו גילים את טעמי המצוות. מי אמר לך שהם לא גילו?
זה לא הצליח ככה. אולי זה מה שהיה צריך, לא יודע.
בסדר.
אין לנו מספיק ידע על הדורות הקודמים.
מה שהתנ״ך מספר על הדורות הקדומים זה פרומיל
מהאינפורמציה שהיינו רוצים לקבל על מה שהיה שם,
בסדר?
למשל, בשום מקום הכתוב לא מספר לנו מה מרחו בפיתה בבוקר.
במשך אלף שנות תנ״ך,
אתה לא יודע מה אבותינו אכלו עם הפיתה.
פיתה אתה יודע, אבל אתה יודע מה הם שמו בפנים.
את אהבת פיתך בחומץ, אבל זה לא בארוחת בוקר.
זה בקציר שם, כן?
אבל תגדור שהוא בר חכם.
יכול להיות.
אתם אל תחפשו.
אנחנו לומדים פה דברים פשוטים.
פחות מבחינתי זה מספיק מסובך גם כך.
טוב,
ועוד יש בה סגולה שהביאור של טעמי המצוות שבא על פי ההכרח של ההגנה על שולשי התורה לא יוכל כל כך להזיק גם במושג ההמוני לשמירת הפרטים,
מפני שהזמן כבר יראה למדי איך הכללים נעזבים על ידי עזיבת הפרטים.
כלומר, יש גם עובדה
מי שמזלזל בפרטים, בסוף מזלזל בעיקר.
אם אתה לא שומר על הלכות
פרטיות בדיני שבת, בסוף אתה גם שבת לא תשמור.
אם כן, די לנו הטעמים הכלליים,
ונחיצות הכלליים, להיות הפרטים גם כן משתמרים, לבד המוני טעמים יסודיים שהם מכריחים את מציאות הפרטים גם לערכם עצמם.
קדושת התורה צריכה לעולם להצטרף לכל טעם מושכל,
כי הידיעה הברורה,
כלומר,
אל תגיד לי רק פילוסופיה דתית,
אני רוצה גם להבין שזה באמת קדוש, שזה רצון השם.
אם אתה אומר לי, טוב לאכול כשר,
כי זה יותר בריא, נגיד.
בהנחה שזה באמת יותר בריא, אבל אם זה גם רצון השם.
אז אומר הרב, קדושת התורה צריכה לעולם להצטרף לכל טעם מושכל.
כי הידיעה הברורה איך ששמירת מרכז רוחני נשגב כזאת התורה,
היא עניין נעלה לעם ישראל לדורי דורות, מבססת את כל הטעמים.
למשל, מצוות לא תשחית את פאת זקניך.
עצור להשחית את פאת הזקן.
נדרוש בטעמה הטעם היותר פשוט, דהיינו שלפי מושגי אמהם הייתה גדיעת
הזקן עוד להשחטת הטוהר של אבלות ועבדות.
וחפץ התורה הוא לרומם את רוח עם ישראל בצאתה מעבדות לחירות,
ואסרה עליהם כל דבר המשחית את הוד הפנים,
כמו לא תתגודו ולא תשימו כורחה.
וכן פירשו חז"ל בנים אתם לה' אלוהיכם,
וראוי לכם להיות נאים ולא להיות גדודים.
והנה, מטעם שמירת המרכז הרוחני שבתורה, והידיעה שהיא
עצת השם לאורות דרך החיים,
ואם יחל העם להנהיג קולות במקצתה, הלא דיאטיקה שבטל דבר אחד ממנה הקולה בטלה,
על כן חלילה לבטל עוד אחת מן התורה, גם אם ישתנו הזמנים, ותחשב השחתת הזקן לנוי וידעו.
נגיד ככה,
מי שיש לו זקן בימי קדם, זה נחשב למשהו מהודר.
ולכן התורה רצתה שאנחנו נהיה מהודרים,
ולכן לא נשחית את פילת הזקן.
יכולה להיות טענה,
בימינו יותר יפה להיות בלי זקן.
האופנה השתנתה.
אז אולי, אז
בעצם אם אתה תגלה את הטעם שזה מפני ההידור,
כן, כמו שהזוהר אומר, לאוקיר לדיקנה,
אז זה ברגע שהכבוד, היקר, היופי,
ודווקא זה להיות מגולח,
אז זה מבטל את הטעם.
אומר הרב, לכן אתה צריך לצרף לזה עוד נקודה,
והיא הצורך בשמירת ייחודיות לאומית, מרכז לאומי,
ואז זה גובר גם על שינויי הזמנים.
עד כאן מובן?
מה? אה, כי יהודי זה עם זקן.
זה הכוונה. כלומר, זה מסימני העיקר של האומה.
לא רק הטעם הפרטי.
מה?
זה מצייר יהודי, הוא תמיד עם זקן. כן, היהודים מציירים אותו תמיד עם זקן.
טוב, עד כאן.
::::::
:::::::::::
:::::
