טוב, שלום וברכה.
אנחנו מתחילים בעזרת השם השבת את ספר שמות,
ספר הגלות והגאולה.
כלומר שיש בספר שמות את היסודות
של בירור הגאולה של עם ישראל.
כמובן גם את המרכיבים שהולידו את הגלות, אבל מבחינתנו
אנחנו ודאי רוצים לעסוק ולברר את מרכיבי הגאולה.
אז אני רוצה להתחיל בממש פסוקים הראשונים
שפותחים את ספר שמות, אומרת התורה,
ויקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף.
ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב והצום ממנו.
הבה נדחכמה לו, פן ירבה וכולי.
אנחנו יודעים שפרעה הוא הראשון שמזהה את עם ישראל כאומה.
אבל בתוך המשפט הזה הולך וגם מתגלה מה השורש של המלחמה בעם ישראל.
קרי, מה פרעה רוצה מעם ישראל?
מה פרעה רוצה
מהאומה הזאת שהולכת ונבנית לנגד עיניו? ממה הוא מפחד?
אז חז"ל אומרים, עשרת סוטה, ויקום מלך חדש
אשר לא ידע את יוסף רב ושמואל. חד אמר חדש ממש,
חד אמר שנתחדשו גזרותיו.
אבל בין אם אנחנו הולכים לדעת רב,
בין אם אנחנו הולכים לדעת שמואל, יש פה יסוד
שהולך ומתגלה.
ואומר המדרש,
ויקום מלך חדש אשר לא ידע את יוסף,
כל הכופר בטובתו של חברו,
סופו שיחפור בטובתו של הקדוש ברוך הוא.
שריק טיב אשר לא ידע את יוסף, ובסוף אמר
לא ידעתי את השם.
משל, למה הדבר דומה? לאדם שרגם אייקונין של דוכס.
אמר המלך, עתיזו את ראשו, למחר עושה ביקן.
אם הוא הולך וזורק אבנים על הדמות שלי, בסופו של דבר הוא יזרוק עליי.
וככה המדרש הזה נוטה למי שאומר נתחדשו גזרותיו.
כלומר, מה המדרש הזה בא לומר?
המדרש הזה בא לומר שבהופעה של פרעה, הרי
מה זה מלך חדש או מלך שנתחדשו גזרותיו?
האם מלך חדש לא ידע את יוסף?
הוא לא ידע את ההיסטוריה של העם שלו?
יוסף הציל את מצרים משנות ערב.
יש הווה אמינא שמגיע מלך
על האימפריה העצומה הזאת,
שהפכה להיות אימפריה חלק בזכות יוסף, והוא לא מכיר את ההיסטוריה.
ודאי שלא.
ודאי שהוא מכיר.
אלא מה עומד בשורש המאבק שלו מול עם ישראל?
עם ישראל הוא עם שמחייב את האנושות
להכיר תודה.
להכיר תודה למי?
לריבונו של עולם.
כלומר, אם יש אדם שרוצה,
שרוצה, כמו שאנחנו אומרים היום בשפה העממית, אני לא רוצה להיות חייב
לאף אחד שום דבר.
לא רוצה להיות חייב.
יש משהו אחד שאתה חייב להיות חייב עליו,
עצם קיומך.
אתה יכול להיות אני לא חייב טובה לאף אחד.
אתה יכול לא להיות חייב טובה לריבונו של עולם?
איך אפשר לבטל את זה?
אם אני מצליח לבטל את העדות
לזה שיש בורא עולם,
אז אני לא חייב שום דבר.
היסוד של חוסר הכרת הטוב
של פרעה ויוסף,
של פרעה
בעם ישראל,
זה בעצם יסוד הכפירה בעולם.
ולכן, אם אנחנו רואים, כמו שהמדרש מתאר,
כל הכופר בטובתו של חברו,
סופו
שהוא כופר בקדוש ברוך הוא.
פרעה לכאורה מתחיל במה אשר לא ידע את יוסף.
ברור שהוא ידע את יוסף,
אבל הוא כופר בטוב שיוסף הביא למצרים.
אני לא רוצה להיות חייב שום דבר.
בסופו של דבר שהוא ילך
ויקפור בטובתו של עולם.
ולכן הנביא יחזקאל,
כשהוא מתאר את המהות המצרית,
אומר הנביא, בן אדם, שים פניך על פרעה מלך מצרים,
וינבה עליו ועל מצרים כולה.
מה שורש המאבק שלנו מול מצרים?
דבר ואמרת כה אמר השם אלוקים הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יהוריו אשר אמר
לי יאורי ואני עשיתי ני.
כלומר מה פרעה הולך ומייצר?
אידיאולוגיה
שבאה וטוענת הכל זה אני.
הרי מה הפלונטר כשאדם אומר הכל זה אני?
יש לו פלונטר אחד.
מי עצר אותך?
כלומר אתה לא יכול להכחיש את זה שמישהו הביא אותך לעולם.
לכן, מה הוא אומר? אשר לי יאורי ואני עשיתי ני.
אומר רש"י במקום,
אינני צריך לעליונים,
כי יש לי יאורי, מספיק לי כל צורכי.
כלומר, אל תתבלבל, אני לא צריך את ריבונו של עולם.
לא צריך גשם, יש לי יאור,
לא צריך שום טובה מריבונו של עולם.
אה, אבל תגיד, טוב, בסדר, אבל את היאור הזה מי עשה?
בכל אופן, תגיד תודה על זה.
לא, לא.
אני עשיתי ני.
בגבורתי ובחוכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי. אני עשיתי גם את היו"ר.
כלומר, כל מה שיש זה אני.
זו התיאוריה
שהולכת ונבנית במצרים.
היא מתחילה בחוסר הכרת הטוב הפשוטה ביותר.
כשאברהם אבינו מייצר מהפכה בעולם של הכרה בשם השם,
איך הוא מתחיל אותה?
עולם חסד ייבנה.
בוא תלמד להגיד תודה.
בא אדם לאברהם אבינו,
מתארח אצלו באוהל,
בא ללכת.
אומר לאברהם אבינו,
תודה.
אומר לו אברהם אבינו, אל תודה לי.
תודה לי למי שנתן לי לתת לך.
מה המהלך הזה?
אברהם אבינו מלמד שכשהאדם יודע לומר תודה לאט-לאט,
הוא יגלה את הטוב האלוקי.
יש גמרא שאומרת, הנותן מתנה לחברו,
חייב להודיעו.
אתה נותן מתנה למישהו,
אומרת הגמרא, אתה צריך להגיד לו תודה. למה?
כי באה הגמרא ואומרת יסוד.
אתה נותן מתנה למישהו, תודיע לו.
תודיע לו.
כדי שמה יקרה?
כדי שהוא יגיד לך תודה.
בוא נחשוב רגע, מה הסיטואציה. למשל,
אתה נותן עכשיו מתנה לזוג לחתונה.
למה צריך להגיד
לזוג, תשמעו, אני נתתי לכם את המתנה? אולי יש בזה רדיפה שיכירו בגדולה שלך, באושר שלך? לא, אני נותן מתנה אנונימית.
לא.
אומרת הגמרא, נותן מתנה לחברו,
חייב להודיעו.
מסביר הרב קוק, כי חלק יסודי
מהמתנה שאתה נותן לאדם זה לא יוצא מהחפץ.
נתת לו חפץ, שכוייך.
נתת לו 100, 200, 500 שקל, שכוייך.
יש מתנה עוד יותר גדולה שאתה נותן לו,
שאתה מאפשר לו להגיד תודה.
כשאתה מאפשר לו להגיד תודה,
אתה בונה אצלו את יסוד הכרת הטוב.
בוא נחשוב רגע, מה מנהיג
את החיים שלנו?
אדם שמתרגל להגיד תודה,
מה קורה אצלו?
לאט לאט אומר הרב קוק,
הוא שם לב לכל הטוב שמסביבו.
אדם נכנס פה לחדר ואומר, וואו,
תודה רבה, מישהו דאג פה לכל האביזרים פה, דאג לרהיטים,
דאג לספרים, דאג לתאורה, דאג,
פתאום אתה רואה.
לעומת זאת, אם אדם לא רגיל להגיד תודה, הוא לא רואה כלום.
אבל ככל שאתה מתרגל להגיד תודה,
לאט לאט נבנית בך הכרה,
יש טוב שנמצא בעולם.
ואז אתה פוגש את מי?
את הטוב האלוקי.
כלומר, היסוד של המפגש עם הקדוש ברוך הוא מתחיל בהכרת הטוב.
והיסוד של הכפירה
מתחיל בכפיות הטובה.
זאת ההתנגשות בין ישראל למצרים.
קם מלך חדש שבשמו כן הוא, פרעה,
מסבירים בעלי הסוד,
זה עורף השם. הוא מפנה עורף להשם. למה?
לא רוצה להיות חייב?
לא רוצה להכיר תודה?
איך זה מתחיל?
לא בכפירה בהשם.
זה מתחיל קודם כל בכפירה בטוב שהחבר שלך נתן לך.
והיה כל מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. איך אתה לא יודע את יוסף?
יוסף הציל אתכם.
הציל אתכם.
משנות בצורת, משנות רעב קשות.
הפך אתכם לאימפריה בכל האזור בזכות
המהלך החדש, החכם, שיוסף הוביל. איך אתה לא מכיר תודה?
כי אני רוצה לאט-לאט להתנתק מריבונו של עולם.
וזה היסוד.
לכן, אגב, גם כשריבונו של עולם נותן שפע לעם ישראל,
חז"ל מתארים, רבי יוסי ורבי יהודה אומר, שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל,
ואלו הן,
משה ואהרון ומרים, ושלוש מתנות טובות ניתנו על ידם,
ואלו הן, באר וענן ומן.
למה הקדוש ברוך הוא מחבר בין הבאר, ענן ומן למשה, אהרון ומרים?
הרי מן זה ריבונו של עולם, ענני כבוד זה ריבונו של עולם,
הנס של הבאר זה ריבונו של עולם.
מה זה קשור?
למה? בזכותם.
הקב"ה רוצה להרגיל אותנו למבט הזה.
תהיה מסוגל להגיד תודה.
אם אתה לא מסוגל להגיד תודה, אתה תכפור בריבונו של עולם.
אבל יש פה נקודת עומק עוד יותר גדולה.
כשאני לאט לאט
לומד להכיר תודה.
המבט שלי על המציאות משתנה ועל ההנהגה האלוקית הוא משתנה.
יוצא עמו איתכם מדרש מופלא.
חז"ל מתארים,
על פי הפסוקים של התורה,
אירוע שלכאורה נראה אירוע צדדי,
אבל אירוע מאוד משמעותי.
אומרת התורה, ויהי בימים ההם, ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם, וירא איש מצרי, מכה איש עברי וכולי,
ואז הוא בורח.
לאן הוא בורח?
אל כיוון יתרו.
ויבואו הרועים, ויגרשום, ויעקום משה, ויושיען, וישקה צונם.
ותבונה אל רעואל אביהן, ויאמר, מדוע מיירתן בו היום?
ותאמרן, האיש מצרי יצילן ומיד הרועים,
וגם דלו דלה לנו, וישק את הצאן.
לכאורה התורה מתארת
את ההתנהגות של משה,
ולאחר מכן את התיאור של בנות יתרום את ההרות.
אבל חז"ל שמים לב
שהוא מקבל על ידי התורה תואר, איש מצרי.
יש ביאור לגנאי ויש ביאור של שבח.
הביאור של גנאי הוא ביאור מאוד מאוד קשה,
שאומרים חז"ל אמירה שאלמלא הם היו אומרים לו, היינו מעיזים לומר אותה.
אומרים חז"ל, למה זכה יוסף להיקבר בארץ ישראל ולא זכה משה להיקבר?
כי משה היה רגע שחשבו עליו שהוא מצרי.
כלומר, העבריות של יוסף
לא הייתה נוכחת אצל משה. זו אמירה קשה.
אצל יוסף אין רגע שלא חושבים עליו שהוא עברי.
כששר המשקים מתאר את חטאיי, אני מזכיר היום, פרעה קצף על עבדיו,
וייתן אותי במשמר בית האסורים, ושם איתנו נער עברי.
ברור שהוא עברי.
אצל משה לא.
אבל יש גם הסבר אחר.
מה זה איש מצרי?
תראו מה אומר המדרש.
"ותאמן האיש מצרי הצילנו מיד הרואים, משל
לאחד שנשכו הערוד,
והיה רץ ליתן רגליו במים,
נתנם לנהר, וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו.
אדם אחד בורח מנשיכת נחש, בורח למים לשטוף,
ואז רואה תינוק טובע בנהר ומציל אותו.
אחרי שהוא מציל אותו,
אמר לו התינוק, אילולי אתה כבר הייתי מת.
אמר לו, לא אני הצילתיך,
אלא יערות שנשכני וברחתי ממנו, הוא הצילך.
כך אמרו בנות יתרו למשה, יישר כוחך שהצלתנו מיד ארוהים. אמר להם משה,
אותו מצרי שהרגתי,
הוא הציל אתכם.
לכך אמרו לאביהן איש מצרי.
כלומר, מי גרם לזה שיבוא אצלנו איש מצרי שהרג?
תראו איזה מדרש מופלא.
מה אומר המדרש?
ומשה רבנו מתגלגל לבנות יתרו, איך?
כי הוא בורח מהמצרי.
איזה מצרי? פרעה. למה? כי הוא הרג איש מצרי.
אומר משה לבנות יתרו, אל תגידו לי תודה.
תגידו לה איש מצרי שהיכה את האיש עברי, שאני הרגתי אותו,
לא תגידו תודה.
כי אלמלא הייתי הורג אותו, אלמלא הוא היה מכה את העברי.
מין ממש,
מין חד גדיע כזה.
מה משה רבינו רוצה לומר?
הרי בוא נחשוב רגע ביום-יום שלנו.
אדם באמת ננשך על ידי נחש,
והוא מגיע לבית חולים, ועל ידי זה הוא עושה איזושהי טובה למישהו, ואותו אדם בא ואומר, תגיד לי,
תודה רבה לך, באמת עזרת לי, הצלת אותי.
הוא יגיד לו, תשמע, אני הולך להגיד תודה לנחש?
איזה מין המילה הזאת? מה המדרש רוצה ללמד?
כשאני מתחיל להכיר טובה
להנהגה האלוקית,
ליד השם,
אני מבין שגם מה שאני חושב שהוא רע,
גם הוא
יש בו הנהגה אלוקית.
המבט
על האירועים, על נוכחות השם בתוך המציאות,
המבט הולך ומשתנה.
אתם יודעים, יש מחלוקת
בין שתי רמות של הכרת הטוב.
בין רבי עקיבא
לבין רבו מחומיש גמזו.
מה רבי עקיבא אומר?
רבי עקיבא אומר כל מן דאביד רחמנה לטאווה עביד.
מה פירושו של דבר?
הגמרא מביאה
לסיפור הידוע,
בסדר? שהיה לרבי עקיבא חמור ותרנגול ונר, הוא מסתתר בחוץ, ו...
מה הוא אומר?
בסופו של דבר כל מה שקרה,
הכל לטובה.
בזכות זה שהחמור נטרף,
אז לא שמעו אותו, בזכות זה שהתרנגולת לא שמעו אותה,
בזכות שאני נכבה, סיפור ידוע.
לחומיש גמזו,
הגמרא מביאה סיפור אחר.
אותו סיפור שהוא הולך ומביא אוצר לקיסר כדי לבטל את הגזירה, אבל גונבים לו את האוצר, אז מה הוא מביא לקיסר?
חול, נכון?
והחול הזה, מה החול הזה הופך להיות?
חיצים.
כלומר,
מה ההבדל בין רבי עקיבא לבין החומיש גמזו?
רבי עקיבא בא ואומר,
כל מנת דוד רחמנא לטב אביב.
בסוף,
כשזה יתגלגל, זה יגיע לטוב.
צנחום איש גמזו, זה משהו אחר לגמרי, הרי צנחום איש גמזו,
דמיינו לעצמכם, השודדים לא היו שודדים לו את התיבה.
הוא היה מגיע למלך עם התיבה מלאת
האבנים והמרגליות.
יכול להיות שהמלך היה אומר לו, מה?
תשמע, אבנים ומרגליות, יש לי פה אוצרות מפה עד הודעה חדשה, זה לא משכנע אותי.
אבל כשגנבו לו את זה, והוא שם בפנים,
ופתאום המלך רואה, הקיסר רואה את העפר הזה שהפך לחיצים.
זה דבר שאין לו.
כלומר, הרע
הוא בעצמו טוב.
לא רק קול מאן דעביד רחמנא לטעווה עביד, אלא גם זו לטובה.
כלומר, כשאתה מסתכל עכשיו על הערוד הזה,
מאוד קשה לומר
גם זו לטובה.
אתה יכול להגיד, זה התגלגל לטובה, הנה, בסוף.
אבל איפה הטוב נמצא?
בסוף, אז אל תגיד תודה להרוד, תגיד תודה לסוף, התגלגל לטוב, בסדר.
אז כלומר,
שהאפר עצמו הוא הטוב פה בכל הסיפור.
כלומר,
מה הציל את כל האירוע? הגניבה.
לכן המדרגה של נחום איש גם זו, היא גם זו לטובה, לא רק כל מנת דוד רחמנא לטווה אבית במהלך בסוף.
כשאדם יש לו הכרה אלוקית,
אז הכל לטובה.
ולעומת זאת, כשאדם רוצה למחוק
את ההכרה האלוקית מן העולם,
אז אין טוב, לא מכיר בטוב.
יש אנשים שבמהותם הופכים להיות אנשים ציניים,
מין ציניקניות כזאתי שמה,
שכל טוב שהוא רואה הוא מבטל אותו.
אתה מספר לו, תשמע,
פגשתי איזה אדם, שהוא עשה לי כך וכך, איזה אדם טוב, מה הוא אומר לך?
לא, בטח יש לו אינטרס.
לא, לא, בטח הוא עבד עליך.
מה, פגשתי חבר ילדות, הסתבר שהוא מוסכניק, הוא עזר לי עם האוטו.
לא, לא, בטח יש לו איזה מניעה.
הם רואים איש ציבור עושה משהו, לא, לא, בטח יש פה איזה קומבינה. למה?
למה כל כך קשה להם להכיר בטוב?
הכרה בטוב משנה את ראיית החיים שלך.
היא מחייבת אותך בסופו של דבר להכיר
בריבונו של עולם.
לכן הדרישה של הכרת הטוב,
בוודאי מכל אחד ואחד, ועוד יותר מהמנהיגים שלנו, היא הכרת הטוב ברמות,
אפילו תראו אצל משה רבנו, תראו מה אומר המדרש.
בבקשה.
כן.
נכון?
נכון? נכון? נכון? נכון?
מה הוא אומר לבנות יתרו?
תגידו תודה לאיש מצרי שהיכה את האיש עברי.
איך אפשר להגיד תודה לחלאה הזאת?
מי?
זה לא חטא, הוא לא חטא, משה.
הוא ברח כי לא היה לו ברירה, כי פרעה רודף אחריו.
אבל לא היה לו חטא, הוא לא חטא, הוא הציל.
דין רודף, אתה הצלת אותו.
מה זה?
שמה, אצל משה?
למה?
לא, אני חושב שזה במובן העומק.
הרי בואו, אנחנו תמיד צריכים להיזהר.
בתורה, יש, הזוהר מאוד מזהיר מזה, לא להישאר בצד הסיפורי.
כלומר,
יש פה יסודות שמשה רבנו מלמד,
שהתורה מלמדת, שדבר השם מלמד.
איך צריך להתבונן על המציאות?
אני בא עכשיו לראות את המהלך הגאולי.
מאיפה הוא התחיל?
האם הוא התחיל מזה שמשה מציל את בנות יתרו ומתחיל להתגלגל בטוב,
או שרגע הוא התגלגל
גם לפני כן?
כלומר, גם באיש מצרי טמון מהלך אלוקי.
בבקשה.
שחפה ראשון, מי קורא לזה?
יכול להיות, יכול להיות.
יכול להיות.
יכול להיות.
יכול להיות שעד עכשיו הוא לא שם לב, הוא לא הבין את המהלך. יכול להיות.
אבל פה זה מה שהתורה בא לחנך אותנו.
זאת אומרת, אתה עכשיו
רוצה לראות את השם במציאות?
אל תחפש את הטוב האלוקי רק בטוב שאתה מבין.
ההנהגה האלוקית, הטוב האלוקי, מופיע גם במה שאתה לא מבין.
יותר מזה,
גם במה שמבבט הראשון נראה לך רע,
יש טוב אלוקי.
צריך מאוד להיזהר ממה שאני אומר, זה לא אומר עכשיו,
טוב, אז בוא נגיד תודה לכל מי שעושה לנו רע. לא, יש לו בחירה חופשית.
הוא עושה רע כי הוא בחר לעשות רע.
אבל הקדוש ברוך הוא, אין מהלך
בתוך המציאות
שאין בו
טוב אלוקי.
אינך אינמי, אתה צודק.
זה השלב
שהוא עוד קומה,
אבל הרבה פעמים צריך גם להיזהר שטוב,
תגיד להשם, אבל זה מנותק מהמציאות.
לא, לא.
תגיד להשם,
גם דרך, זה כמו אנשים לפעמים שיש להם,
גם דרך המציאות, כלומר, זה כמו
מה שחז"ל אומרים, שכל,
שרוח הבריות נוחה ממנו, רוח המקום נוחה ממנו. למה?
יש לך אנשים שלפעמים,
אוהבים, הקדוש ברוך הוא, אני אוהב אותך.
יש להם סטיקר ענק על האוטו.
אבל עכשיו מישהו יחתוך אותם, הם יכולים להרוג אותו.
איפה הקדוש ברוך הוא, אני אוהב אותך?
איפה הוא?
אם אתה אוהב את הקדוש ברוך הוא, אתה אוהב את בריאותיו.
כל שרוח המקום נוחה ממנו, רוח הבריות נוחה ממנו.
אם אין לך את רוח הבריות,
אז משהו מקולקל אצלך בהבנת הקדוש ברוך הוא.
אם אתה אוהב את הקדוש ברוך הוא, כן, אני אומר תודה לקדוש ברוך הוא, אבל על המציאות אני מזלזל.
זה קלקול.
בתהליך הגאולה
היא לימוד עמוק של ראיית הטוב האלוקי. תראו עד איפה זה הולך.
עד לכך שהמדרש אומר, מקור תשע, המכות הללו,
למה היו על ידי אהרון?
לפי שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, המים שהגנו עליך כשהושלכת ליאור,
ועפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי ואת אמנתו בחול,
והצפרדש הוא מן המים,
דין הוא שלא תהיה כפוי טובה.
לפיכך לא לקו על ידי משה אלא על ידי אהרון.
כלומר, יש דרישה ממשה להכיר טובה עד איפה?
אפילו לדומם.
כלומר, לכאורה, סליחה, מה יש להכיר טובה לדומם? דומם זה דומם.
אבל בנפש,
בנפש,
אם אתה לא בונה את המבט הזה, משהו מתקלקל. יש מין לפעמים מנהג כזה, לא מנהג, לא יודע אם מנהג, אבל שילד,
לא יודע, מקבל מכה מהקיר, ואז מה אומרים לו?
תרביץ לקיר.
למה הוא צריך להרביץ לקיר?
למה תרביץ לקיר?
אתה נתקעת בקיר, מה הקיר השם?
אצלך אמרו הפוך, מה?
תבקש סליחה מהקיר. יפה, אז חילקו אותך יפה.
אבל כשבאים ואומרים,
תרביץ, למה?
מה אתה רוצה?
יש דרישה, הקראת התורה אפילו מדומם.
למה?
אומר הרב דסלר, כי בנפש שלך,
באמת, זה לא, בוא, בהיגיון הוא באמת, מה, אני צריך להכיר תודה לקיר?
מה, באמת, משה רבנו צריך להכיר תודה לחול?
למים?
אז יכול להיות שבמימד הסגולי אנחנו יודעים שכשאתה מברך, משהו קורה במציאות.
כשאתה מוסיף ברכה, המציאות החומרית, גם היא מתעלה.
אבל גם אם אני לא הולך לרובד הסגולי,
תראו מה הרב דסטר כותב, הרב דסטר כותב
יסוד גדול ומקיף בכוחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה.
כל מידות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש,
לא רק על ידי השכל.
לכן, אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהנינו ממנו,
וכל שכן, אם אנחנו מבזים אותו, נפגע הרגש,
שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההיגיון. כלומר,
משהו מתקלקל, גם בהבנה ההגיונית,
מה, לא צריך להגיד תודה לקיר, לא צריך להגיד תודה לעפר,
אבל אם אתה לא מתרגל להיות עם הכרת הטוב אפילו כלפי דומם,
משהו בנפש לא נכון.
יש דיון כזה, למשל, לגבי מצוות שילוח הקן.
בסדר? יש דיון
בין הראשונים, האם מצוות שילוח הקן
היא מצד האכזריות, אבל איזה אכזריות יש?
האם באמת
האם
היא באמת מזהה שזה הגוזלים שלה? הרי אנחנו יודעים שבטבע היא יכולה לפעמים לזרוק אותה מהקן.
אם הם לא בסדר, אז מה, מה,
אז אחד ההסברים שכן יש,
אבל אחד ההסברים האחרים זה שאצלך בנפש.
אצלך בנפש.
אם אתה מתאכזר,
גם אם לכאורה אין פה אכזריות כי אין לה רגש,
אצלך בנפש משהו הולך ומתקלקל.
אומר רב דסלר,
כן, אתה צריך להיות מכיר טובה גם לדומן,
כדי שתיבנה אצלך בנפש ההכרה הזאת.
ואני רוצה באמת להבין עד כמה המקור של היסוד הזה הוא בסיסי.
חז"ל וריבונו של עולם,
באמירה הראשונה כלפי החטא של האדם הראשון,
איך הם מגדירים אותה?
רש"י אומר,
כפר בטובה.
תחילת החטא,
תפילת הנפילה של העולם שורשה בכפיות טובה.
ריבונו של עולם בורא את האדם.
ריבונו של עולם נותן עזר כנגדו.
האדם חוטא.
מה אומר לריבונו של עולם?
האישה אשר נתת עמדי.
כפר בטובה, אומר רש"י.
תראו מה אומר המדרש, מקור אחד עצר, ויאמר האדם, האישה אשר נתת עמדי.
הקדוש ברוך הוא
פתח לו אמין העץ, שהיה רוצה שיתוודה על חטאיו.
כי כשיאמר חטאתי הקדוש ברוך הוא מוחל לו, אבל הוא לא עשה כן.
אלא בטובה שעשה לו הקדוש ברוך הוא, שנתן לו אישה, היה מתרעם על הקדוש ברוך הוא.כלומר, לא רק
שהוא לא הודה
והקדוש ברוך הוא היה מוחל לו,
אלא הוא
כפר בטובה.
מה זה כפר בטובה? תראו, אני רוצה עוד מקור אחד, ואז נעמיק בזה קצת.
לטעם האישה אשר נטעת היא מדיק לומר. האישה אשר אתה בכבודך נתת אותה לי לעזר,
היא נתנה לי מן העץ, והייתי חושב
שכל אשר תאמר אליי יהיה לי לעזר ולהועיל. והנה,
אתה לא עוזר לי, ריבונו של עולם.
רבותינו קוראים אותו בזה כפוי טובה.
לא, ממש שורש הכפיות טובה.
כשאני מערער
על מה שהקדוש ברוך הוא עושה לי.
אה, חשבתי, הקדוש ברוך הוא, שאתה עושה לי טוב, אני לא מבין את זה, אז כנראה שאתה לא טוב.
חשבתי שזה יתגלגל ככה. לא, לא, זה לא טוב.
אנחנו חיים שנה של גאולה עצומה, מדהימה, אבל מאוד קשה ומורכבת.
מאוד קל בתוך הגודל האלוקי העצום שאנחנו חיים לא לראות
את הניסים, את הטוב.
אני חושב שאחד מהתקלות הגדולות שיש לנו בתקשורת הישראלית
זה שאנחנו לא יודעים להדהד את גודל הטוב
שגם עובר עלינו.
לא בניגוד, לא בזלזול, בהקטנת
גם גודל הכאב והצער,
אבל כנגד זה, לא להאיר באל"ף את הגודל האלוקי שקורה?
כשצבא סוריה נופל בימים של מה בכך, כאילו,
שאת המוצב, את החרמון הסורי כובשים בלי כדור אחד, איך אפשר
לא לייצר תפילת הודיה לריבונו של עולם?
זה חיסרון בהכרת הטוב כלפי שמיא.
החיסרון הזה נובע מתוך רצון לפעמים קצת להפנות עורף להשם.
להיות עם הכרעת הטוב כלפי ריבונו של עולם זה כבד.
איפה זה התחיל אצל האדם הראשון?
האדם הראשון, לא, לא, ריבונו של עולם, עזוב, עזוב, עזוב.
מה שעשית לי זה לא, זה לא...
חשבתי שאתה מביא לי משהו שעוזר לי, זה לא עוזר לי. לא.
מה עומד בשורש?
זה עורף השם.
זה המצריות
שהיא
מצר לים האלוקי, לשפע האלוקי.
הוא מצר את הגודל האלוקי.
זה המאבק.
המאבק מול מצרים ומול פרעה זה מאבק
מול המבט
שמתבונן אל הטוב האלוקי ולא מפנה עורף,
שרואה את הרוחב האלוקי ולא מבקש לצמצם אותו
ולהפוך אותו לאיזה מצר קטן שלא אין בו כלום,
שלי יורי ואני עשיתי, אני לא צריך שום דבר. לא, לא.
אלא אם תר השמיים תשתה מים, אתה כל הזמן מתבונן לריבונו של עולם.
זה שורש הגאולה.
שורש הגלות
הוא ההתרחקות מראיית הטוב האלוקי.
שורש הגאולה מתחיל מלזהות סימנים.
ארץ ישראל שנותנת פירותיה,
אין לך קץ מגולה מזה.
מה, כולה פירות?
לא, לא, לא, זה טוב אלוקי.
עם ישראל שחוזרים לארץ ישראל, אין לך קץ מגולה מזה.
מה, זה בסך הכל תנועת עמים. לא, לא.
זה מבט אחר על המציאות.
אני רוצה לסכם את הדברים דרך פסקה של הרב.
הרב כותב,
ואין היה,
מקור ה-14, הכשרת האדם להכרת הטובה היא יסוד התורה.
ובכן, הרב צוקרמן זצ"ל
היה מלמד שמבחינה חינוכית, מה שחשוב
מאוד כיסוד אצל ילדים,
זה ללמד אותם נימוסים.
נימוסים. דרך ארץ קדמה לתורה,
כי היא פותחת את הנפש
אל המבט הזה של הטוב האלוקי.
זה יסוד התורה.
הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב.
כי כשאתה יודע להכיר טובה, אתה יודע להיות רואה טוב,
אתה יודע לחפש טוב, אתה יודע להנהיג את עצמך בטוב.
וכשהתפתח כל צורכו בליבות בני אדם, יהיה עוזר מאוד
אל התיקון הכללי.
לכן אברהם אבינו מתחיל במהלך הזה.
כי אנו רואים, אומר הרב, שגם עכשיו,
שלב בני אדם מלא עוללות וטמטום הלב מכוח
סדרי החיים הגרועים,
למרות כל זאת,
כיבוד הורים,
וביכולת כיבוד זיכרונם אחרי מותם חזק מאוד בליבות בני האדם,
גם בלבבות קשים מאוד.
כלומר, אומר הרב,
דע לך,
גם כאשר אדם מאוד מקולקל,
יש בו ניצוץ פנימי של הכרת טוב,
שבדרך כלל אותו קשה למחוק.
יכולים לראות לפעמים אנשים באמת מקולקלים במידות, אבל פתאום,
בהכרת הטוב וכיבוד הורים,
וגם זה הרבה פעמים רק אחרי מותם,
שם פתאום יש פתח.
למה?
כי זה יסוד פנימי באדם. מי שקלקל גם את זה,
זאת אומרת שהוא ממש קלקל את האור האלוקי שבו.
מי שאין בו אפילו הכרת הטוב כלפי מילדו,
זה מחיקת האור האלוקי שבך.
ולכן אומר הרב, זה...
אבל,
אמנם כך היא המידה,
שכל זמן שהאדם אינו מוכשר כראוי,
הוא עלול רק להכיר יחוסו הרוחני לדברים קטנים.
על הדברים הגדולים שראוי שיהיה ייחוסו עליהם יותר חזק אלפים פעמים, לא יוכל להכניס בלבבו הקצר והמוגבל.
על כן, הכרת טובה להורים מוכר בלב רבים, אבל הכרת טובה לאל היחיד,
החנון והטוב,
זה יותר נדיר.
אתה יכול לראות את זה לפעמים,
שלאנשים יש רחמים על חתול,
אין להם רחמים על בן אדם. איך יכול להיות?
איך יכול להיות?
זה מידה
שהיא מקולקלת, כי...
בואו נחשוב רגע בפרופורציות של הכרת הטוב. אם אני מכיר טובה
לאבא שלי שהביא אותי לעולם,
ובזכות ההכרה הטוב הזאתי אני עושה פעולה כזאת ופעולה כזאת,
איזו פעולה אני צריך לעשות אם אני מבין כמה הכרה טובה יש לי לריבונו של עולם?
זה מאוד מחייב.
אדם נותן לך 100, 200, 300,000 שקל, וואי, תודה רבה.
ריבונו של עולם נתן לך חיים,
נתן לך עולם.
איך אתה משווה בכלל?
אבל האדם לא רוצה להרגיש את המחויבות הזאת.
אז על זה, טוב, אמרתי לו, תודה, אין בעיה.
אדם מרחם על חתול.
מה זה מחייב אותי לרחם על חתול? איזה חמוד, נלטף אותו, ניתן לו קצת אוכל.
אבל להכיר טוב כלפי אדם,
זה מחייב.
לכן אומר הרב,
אמנם,
וכשתתגדל האנושיות
והכוחות המוסריים יתפתחו יפה עד שיהיה ראוי להיכנס בלב,
יופיע כוח ההכרה הזאת באור גדול.
אז יקבצו גויים יחד וממלכות לעבוד את השם,
בצימאון אדיר ונפש שוקקה. על כן,
הנותן מתנה לחברו, מה שהזכרנו בהתחלה, חייב להודיעו.
לימדונו חכמינו זיכרונם לברכה שלא ימנע הטוב הזה.
ארגל לשונך להגיד תודה.
זה תיקון העולם.
זה שורש הגאולה.
משה רבינו מגלה את זה באיש מצרי אצלנו. אל תתבלבלו.
אתם רוצים לראות הקדוש ברוך הוא?
תראו את המהלך הכללי.
הוא לא עושה את המכה לא על הדם, לא על הצפרדע.
למה?
זה הציל אותי.
הנפש נפתחת להכיר טובה.
אני חושב שאנחנו בימים הללו צריכים להיות
במקביל אל הכאב, אל הצער, אל התפילות,
אל חיזוק
המשפחות השכולות, משפחות השבויים, שבעזרת השם,
השם יבשרנו בשורות טובות. אנחנו צריכים להיות
מלאי הכרת הטוב לריבונו של עולם,
על הניסים הגדולים.
גם במקומות הקשים שאנחנו מבינים אותם,
גם שם,
גם זו לטובה.
וככל שאני מתגדל להכרת הטוב,
אני לא מפנה עורף להשם,
אלא עומד בהכרה, בשבח לריבונו של עולם,
ככה אני פוגש את הגאולה יותר.
וככה עור השם מופיע, עוד קומה ועוד קומה ועוד קומה ועוד קומה.
זה האנטיתזה למצריות, זה האנטיתזה לפרעה.
להיות מלאי שירה ותשבחות להשם.
לכן מה שיעמוד בקצה,
של הגאולה,
יהיה שירת הים,
שעם ישראל פותח את הלב ואומר שירה והלל לריבונו של עולם.
אז שכנזכה בעזרת השם להיות מלאי תודה והקראת הטוב על המהלכים האלוקים שקורים לנגד עינינו. ונקראת השם תהיה עליכם.
תודה.
