הנושא שדיברנו היום זה שמות.
אנחנו,
השבת נתחיל את תחומה שמות.
אבל לפני שניגש לנושא עצמו של שמות ולמה שמות ומה זה בכלל המילה שמות,
אז רציתי להתייחס
לאיזה אירוע שהיה באז, באותה תקופה,
ששני יהודים רבו אחד מהשני.
וכתוב שמשה רבנו יוצא לראות בסבלות העם,
הוא רואה מצרים מכה יהודי,
הוא גם רואה גם שיהודי מתכוון להרביץ ליהודי גם,
ומריבות בין היהודים.
היום יש מריבות? לא, לא, איפה ששמעת על זה?
פעם זה היה,
בית שני.
והרב, מאיר, הרב זצל, כן,
מאיר כאן הערה לגבי איך להתייחס למריבות.
של אז ומריבות של היום.
איך אנחנו כ...
צריכים להתייחס לדבר הזה. ברשותכם, הייתי רוצה להתייחס לדבר הזה.
ואנחנו בדור, הייתי אומר,
בתקופה גם,
שיש, אני לא אומר מריבות, יש חילוקי דעות.
יש חילוקי דעות.
זה דרך אגב דבר לגיטימי, חילוקי דעות.
מאז ומעולם.
היו 12 שבטים,
הגמרא עצמה, חילוקי דעות, זה אומר ככה, וזה אומר ככה, וזה אומר ככה.
ואלה ואלו דברי אלוקים חיים.
אבל יש גם מריבות שהן הרות אסון,
כמו בית שני, אמרנו,
שנאת חינם,
שהגיעו לשפיכות דמים ודברים מהסוג הזה.
ומאוד צריך להיזהר, כמובן, לא להגיע למקום הזה של...
מישהו כאן כבר התחתן פעם?
אתה התחתנת?
נכון.
לפעמים בתוך הבית יש, אני לא אומר, אי הסכמות.
זה בסדר.
זה לגיטימי,
זה בסדר גמור.
בית טוב, זה שכל אחד יכול להביע את דעתו,
אבל לא להגיע לפירוק המשפחה,
לשבור את הכלים, כמו שאומרים.
זה לא.
אבל זה שיש דעות שונות.
כאן העניין הזה של אלה שהיהודים שרבו ביניהם נאצו,
איך קוראים להם?
הנה,
מה?
ניצים, ניצים, מה?
נתן בה אבירם,
כן?
ומשה רבנו לא יכול לסבול את זה,
ובצדק, הוא אדם רגיש מאוד.
הוא אדם רגיש, מריבה קשה לסבול אותה.
יש כאן,
דיברנו השבוע על נושא,
בעניין אחר, והגענו לדבר הזה, לפעמים בבית ההורים רבים ביניהם.
זה נעים?
אה?
מי אמר זה לא נעים? איך אתה יודע?
היית ילד.
לילדים זה לא נעים.
וגם,
אז מה שעושים עם הילדים? מבריזים מהבית,
בורחים מהבית,
תרתי משמע.
פשוט לא נעים להם במציאות הזאת.
בואו נראה איך הרב מתייחס למריבה הזאת שהייתה אז.
וכמו שאמרנו לא פעם, חזרנו על זה, כל הדברים בתורה הם רלוונטיים לכל הדורות.
זה לא היסטוריה,
זה עכשיו, את המציאות שלנו, של כולנו,
גם באופן לאומי וגם באופן אישי, משפחתי וכל זה,
יש אי הסכמות וכל הדברים האלה.
ואיך מתמודדים עם זה?
בסדר?
בסדר או לא?
אז בואו נקרא, נראה מה הרב כותב.
למה?
דרך אגב, אני אומר לכם פטנט,
אם זה מעניין אתכם.
אני חייתי עם אשתי 54 שנים.
את צ'ייג או לא?
לא, מה נישואים.
ואשתי, לא כמוני,
היא, יש לה דעה.
זכה מאוד.
לפעמים הייתה אי הבנות בינינו,
והייתי אומר לה בבוקר, הייתי אומר לה, נווה, נווה זה השם שלי,
אני מבקש סליחה מה שהיה אתמול בערב.
היא אומרת, עזוב, היא אומרת לי, אתה כזה, עזוב,
אני כבר מחלתי לך בקריאת שמע על המיטה.
בוא נפתח דף חדש.
כל הכבוד לה.
ידע להתפייש.
לא כל אדם ידע להתפייש.
ידע להתפייש.
חשוב מאוד.
וככה שרדנו 54 שנים.
יש לי הסכמות, זה לגיטימי.
וכאן הייתה מריבה בין שני יהודים. בוא נראה מה הרב כותב על זה. למעלה, בבקשה.
והנה שני אנשים ניצים.
אם בתוך האורות הנעימים אשר לצמיחת קווי ישועה,
הרב זטן מדבר כאן, שהוא חי בתקופה
של התחלה עוד לפני הקמת המדינה וכל הדברים האלה,
גם בהם עצמם רבו מרירות המחשקים,
דהיינו,
התקופה ההיא וגם התקופה הזאת הוא אותו דבר,
יש הרבה קשיים.
חברתיים, בינינו, בתוך החברה הישראלית.
אם רבו סבלותינו מבית ומחוץ,
ואם גם בפנים המחנה בגבול ישראל, דהיינו,
בתוכנו,
שמע ושערורייה מסביב,
אם, אז מה?
מה עושים?
פיזור כוחות ופילוג מחשבות,
משטמת אחים,
ריב לשונות
וקריאה למהלומות,
וואי, וואי, הרב כותב את זה לפני מאה שנה.
תחת אשר עלינו להיות מאותרים ברגשי אהבה ואחווה,
שלום ורעות,
במקום זה אתה רואה את כל המריבות האלה?
מה עושים?
אומר הרב,
אל נא יפול ליבנו.
למה?
יודעים אנו כאוצר חיים של גאולת אמת,
וניצחון קודש,
שם מאז ומעולם שומר ישראל וגואלו בקרבנו.
הוא איתנו בכל מצב.
משל הסנה, מה זה הסנה?
המדרש אומר, הסנה זה שיח קוצני עם קוצים וכל הדברים האלה.
הוא מתכוון לגויים וכל זה מסביב.
והסנה בוער ואינו עוקל.
מה זה הבעירה הזאת?
זה עם ישראל.
זה עם ישראל.
למה?
הקדוש ברוך הוא איתנו בכל מצב, גם במצבים כאלה.
וסוף כל סוף
ייפתח
עד עטות אשר לחדרי הלבבות האטומים.
אותם לבבות שהם אטומים ולא מוכנים לשמוע אחד את השני,
לדבר אחד בשני.
הרב אומר את זה באמונה ודאית וגם תמימה, שלמה, כן.
ודרכי נועם ושלום שעם יסודות הגאולה ייקחו את מקומם תחת
אורחות הריב והשנאה אשר אנחנו נתקלים בהם בעת המראה הזאת.
זה אומר הרב.
הוא חדור אמונה.
הפעם הבאה גם לגבי היום.
גם המציאות של היום היא מציאות משתנה.
היום יש את המריבות האלה, הפוליטיות וכל הדברים האלה.
אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים שעם ישראל הוא עם אחד וגוי אחד בארץ,
וכל הדברים האלה התיישרו.
לא אומר את זה כאוטופיה,
כרעיון בלתי ניתן להשגה חס ושלום,
אלא כדבר ודאי, אמונה,
שימה,
שעם ישראל, עם אחד וכל זה.
היום שאל אותי אחד התלמידים,
שהוא כזה התקרב מאוד ליהדות, אבל הוא אומר,
תראה, אני מסורתי ואני זה, אבל אני לא מתפלל.
שאלתי אותו, למה אתה לא מתפלל? מה השיבה?
אז הוא אומר לי, תראה,
אני לא יכול להתפלל.
לא יודע מה זה תפילה.
לגיטימי, הוא לא ידע, הוא בא מרחוק.
אז הוא לא מתפלל.
אז אמרתי לו, תשמע,
אכפת לך מהחברים שלך?
יש לך חברים שאולי נפצעו במלחמה או משהו, חולים, מישהו,
אכפת לך מהם?
בטח שאיכפת להם.
אתה רוצה שיהיו בריאים?
כן,
זה שיהיו בריאים,
זה תפילה.
אתה רוצה טוב,
על השני אתה כבר מתפלל.
איך אומרים, משה רב?
קלנר פאנלה,
לאו דווקא 18. אבל אכפת לך מהחבר,
מאחרים.
כן.
אני, יש לי סרגל כזה למדוד.
אין מחלוקות.
אתה שומע חדשות לפעמים.
זה טוב מאוד.
לא.
היום זה הכול חיצוני.
הכול דברים חיצוניים. זה לא.
אני לא יודע, אתה לא היית בצובה,
לפי הזקן שלך אני רואה שלא היית.
כן, נקוד מסכים.
אנשים, לצערי, הם ניזונים מהחיצוניות הזאת, מהמסכים האלה.
אבל מצד האמת, אנחנו אחים ואוהבים אחד את השני.
שאלו אותי מאיפה אני יודע,
אני יודע,
מהנכדים שלי,
שהם בגולני.
היום הוא נמצא, ואיך קוראים לזה, המחנה הזה, דאעשא?
כולם חברים,
כולם באהבה,
כולם ביחד, לפעמים עם ישראל אחד.
לא לשים לב לחיצוניות.
היום
גוי אחד בארץ,
היום המשותף כאן בארץ ישראל, לנו,
והרבה הרבה יותר מכל מה שהיה,
כן?
מיליוני יהודים חיים ביחד, מכל העדות, מכל הדעות, וכולנו ביחד.
יש לנו מדינה אחת?
כן או לא?
מה הבעיה?
יש לנו צבא אחד?
מה הבעיה?
משטרה אחת יש?
אתה שטוף תעמולה?
ראש ממשלה אחד יש לנו?
כן או לא?
כן או לא?
אתה מתחיל איתי?
יא תימני!
סליחה, אתה לא נעלם.
זה בסדר גמור. רבי יוסף,
אנחנו היום בסדר גמור.
עוד לא הגענו לשיא, אבל
קראנו ביחד.
הנה מה טוב ומה נעים,
שבת אחים,
גם יחד.
אנחנו כאן, גוי אחד בארץ, זה בסדר גמור.
זה תהליך, בסדר.
גם היום, הנושא הזה של העטופים וכל הדברים, זה לא, זה סיפור.
שאלה אותי הנכדה, שאלה אותי אתמול,
ללכת להפגנה, לא ללכת להפגנה,
היא לומדת במדרשה ככה,
אמרתי, למה שלא תלכי? זה בסדר גמור.
להביע דעות זה חשוב מאוד.
לא לסתום פיות, כל אחד עם הדעות שלו, ימין, שמאל,
כאלה ואחרים, בסדר גמור.
אבל לא לשבור כלים.
לא לשבור כלים.
מה זה לא לשבור כלים?
למרות שיש לנו דעות חלוקים, אנחנו לא נפרדים.
אנחנו ביחד.
בסדר גמור.
אנחנו הרבה יותר טובים מהדור של שנאת חינם
שהיה פעם.
אין לנו שנאת חינם.
הכל זה חיצוני לגמרי.
אוהבים אחד את השני.
אני בא מקיבוץ,
חברים שלי שעוד חיים, סליחה,
דור שלי כבר מתמעט קצת.
אנחנו אוהבים,
לא מסכימים בדעות הפוליטיות.
אוהבים, יש לי אח לא דתי.
אוהבים,
למרות שדעותיו הפוליטיות שונות. זה בסדר או לא?
בסדר?
תשאל את אחי,
אבל מה, וזה כלל גדול,
לא להעלות על מוקשים.
פעם, כשהיינו צעירים יותר, היינו כל אחד מראה את דעתו הפוליטית וזה,
ולא יכולתי לדבר על פנים השניים.
זה דבר חיצוני, פעם ככה, פעם ככה.
ובהסכמה החלטנו, לא שדיברנו בהסכמה,
אנחנו מדברים רק על מה שמעניין אותנו,
לא דברים שיבואו לפיצוץ.
זהו.
כן,
ככה אנחנו מדברים. תשאלו אותי על מה הם מדברים, אחי.
אנחנו בגיל כזה שהנושא המרכזי,
שאנשים בגיל כזה מעניין אותם בריאות.
מה מצבך? איך אתה מרגיש? איזה כדורים? איזה רופאים? איזה...
וכמובן, נכדים ונינים וכל זה.
מדברים על הילדים והכל הזה.
לא פולטי, למה צריך? כתוב משום דרכי שלום,
מותר לשנות אפילו.
לא צריך לריב.
אם אתה לא מסכים איתו פוליטית או משהו,
פעם עם אשתך אתה לא מסכים איתו,
אל תעלה על מקשים, בסדר?
אל תריב איתה.
אני אבוא לבדוק, רבי יוסף.
אה?
בסדר.
טוב, אבל זה נושא שרציתי בהתחלה לעסוק בו כנוגע למציאות החברתית שלנו היום,
שהיא מציאות נזילה וכו', אבל בסך הכול אנחנו גוי אחד בארץ, הכול בסדר.
אני רוצה לעסוק בנושא של התגובה שלנו, שמות,
ואלה שמות בני ישראל.
מה זה עניין של שם?
אנחנו עם שמי.
עם ישראל זה עם שמי למי שלא אוהב יהודים,
מה קוראים לו? אנטי-שמי, אנטי-שמי.
ואלה שמות בני ישראל, אני קורא כאן מה שהרב דאטל,
בעצם זה הרב סיעודה כותב על השמות האלה. בואו נקרא.
ואלה שמות, כאן מתברר עניין השמות שלנו.
בתחילה מודגש העניין המיוחד של בני ישראל לשמותיהם, כל אחד עם השם שלו.
שם, המילה נשמה,
השורש שלה זה שם.
שורש המילה "נשמה" זה שכל אחד מאיתנו
יש לו נשמה מיוחדת.
הקדוש ברוך הוא שותל נשמות בכל אחד ואחד.
אז כל אחד שונה לכאורה.
מה מאחד את השוני של כל בני ישראל?
למרות שהנשמות הן שונות, כל אחד,
גם היום יש שבטים, יש כהנים, לוויים, ישראלים,
ובתוך כל משפחה, כל אחד נשמע בפני עצמו.
מה מאחד אותם?
מה צריך לאחד אותם ומה מאחד אותם?
שלכל אחד מהם שם מיוחד,
אינדיבידואלי.
לכל אחד היה שם פרטי אישי.
אני אזכר היום, בגלל השואה,
יש מינה כזה, אינגולה אחרונה,
לכל אחד יש שם.
מה הסיבה שהנהיגו את האנג הזה?
בגלל שהנאצים, יימח שמם וזכרם, עשו מספרים.
למה? אין לו שם,
יש לו מספר.
אז אמרו, לא, לכל אחד יש שם,
לכל אחד יש נשמה.
ועכשיו הוא מקבל שם חדש.
וקרא לך שם חדש,
אשר פי השם יקוונו.
בעוד מספר פסוקים יתגלה השם החדש הזה,
איך קוראים לשם החדש של כולם?
עם ישראל.
פעם ראשונה בהיסטוריה,
בתורה,
קוראים לנו עם, עם ישראל. לפני זה היינו משפחה.
70 נפש הרדנו למצרים, עוד היינו עם.
בספר שמות אנו מתחילים להופיע בהיסטוריה בתור עם.
בתור מציאות מיוחדת של ציבור,
מהערך הפרטי, דהיינו משפחה,
אנו עוברים לערך הציבורי.
מכאן ואילך, היחידים מופיעים
ככלולים בציבור ושייכים לערך לאומי.
עלינו מדרגה.
דרך אגב,
זה לא רק היסטוריה שבה יצאנו ממשפחה ונהפכנו לעם.
גם אנחנו כבני אדם,
יש אדם שהוא חושב על מי? על עצמו.
זה בסדר?
אם אין אני לי,
מי לי.
זה מדרגה.
אבל יש אדם שחושב על משפחתו,
הוא כבר מדרגה יותר גבוהה,
הוא אדם כללי יותר.
ויש אדם שלא רק משפחתו, אלא עמו,
הוא נאפק לאדם כללי.
הוא מתפלל על מי?
איך אתה יודע?
אה?
צדיק.
אתה צדיק,
צדיק יסוד עולם, נכון?
אני לא יודע אם סיפרתי לכם פעם,
כשהתחלתי להתפלל בתפילות הראשונות שלי בחיים,
הייתי בבית כנסת אשכנזי,
ושם היה חזן,
הם האשכנזים, יש כאלה שאומרים,
במקום חוני נו, חוני ני, רפאי נו, רפאי ני, יחיד,
ככה זה נשמע.
הם מתכוונים לאסון רמים, אבל אומרים את זה ככה.
ואז אני עמדתי שם, אני שומע חוני ניר, רפאי ניר.
אני מתפלא.
ומה איתי?
כאילו החזן מתפלל רק בשביל האסון.
אבל האמת היא שהאנסח רבים.
התפילה כל כולה מכוונת אותנו להיות אדם כללי.
לא לבקש רק על עצמך,
לכוון על הכלל,
זו תפילה שצריכה להיות לכתחילה. לעולם,
חז"ל אומרים, לעולם משתף אדם עצמו עם הציבור.
אם אתה משתף את עצמך עם הציבור,
אתה בסדר.
אבל אם אתה לא חושב על הציבור ולא אכפת לך,
אז אתה גם בסדר, אבל מדרגה יותר נמוכה,
מדרגה של אדם פרטי.
ספר בראשית הוא פרוזדור והכנה לספר שמות,
בו כולם מקבלים שם חדש,
כולנו עם ישראל.
נכנסנו למצרים בתור משפחה ונעשינו לעם,
מכוח היד החזקה והזרוע הנטויה של ריבון כל המעשים.
אנחנו היינו פסיביים,
אלא הקדם ברוך הוא, בכוחו.
כל יום מזכירים יציאת מצרים.
שבהתקרת יציאת מצרים באה ללמד אותנו שממנו נהפכנו לעם,
אשר בחר בנו מכל העמים.
אנחנו לא בחרנו בו,
הוא בחר בנו.
כאן נפגשים עם יסוד היסודות.
ערכנו המיוחד הוא בתור עם אשר בחר בנו מכל העמים.
אנחנו, מה שאנחנו,
לא בגלל שאנחנו נחמדים או לא נחמדים,
אלא בגלל שאלוקים בחר בנו, בחרה בציון, היא באה למושב לו.
הכל מתחיל ממנו.
יחידים, צדיקים וחסידים נמצאים גם אצל אומות העולם.
כן, יש כאלה.
בדברו הקודשו של המהר"ל ונצח ישראל,
מתברר החילוק היסודי שבין קדושת הכלל לקדושת הפרט.
קדושת הכלל,
לכולנו בעצם, יש בנו קדושה.
אמרך ישראל, כולם צדיקים,
כולם קדושים.
שאלו אותי למה.
למרות שזה לא נראה,
שאלו אותי למה.
נשאל.
למה לא?
לא בגלל שאני בחרתי להיות קדוש
או בחרתי להיות צדיק,
אלא מי בחר?
בורא עולם.
דרך אגב, מכאן גם היחס שלנו לזולת.
יחסנו אל הזולת צריך להיות לא רק איך אתה נראה או איך אתה מתנהג או אתה זה,
צריך להתנהג אל הזולת
כי הוא יצור אלוקי,
כי הוא בחר בנו ונתן לנו את הנשמה הטובה הזאת,
למרות שאתה לא נראה כזה.
שאלו אותי איך אני יודע,
בבוקר אמרת נשמה טהורה שאתה תביא.
למה?
למה אני אומר?
שמי נתן לי את הנשמה?
מי?
נתת בי
נשמה טהורה.
ואני אתן לכם פטנט, נדמה לי שפעם לימדתי אתכם את זה.
אם יש לך מישהו שמציק לך,
קורה דבר כזה, נכון?
גם אתה מציק לאחרים, יש לך.
מה אני עושה?
מה אני עושה?
אני אומר, נשמה טהורה שנתת במי?
בוא.
רגע, איך יכול להיות? הוא מציק לי, תגידו.
זו האמת.
זו האמת.
זה יעזור לך להתמודד עם ההצקה הזו.
גם הוא, גם הוא נשמה טובה.
לא בגללך ולא בגלל ההתנהגות שלו, בגלל שהאלוקים הטביעו,
שותל נשמות, מה שנקרא.
לכל אחד ואחד.
זה מה שהמהר"ל אומרת. קדושת הכלל,
אנחנו כולנו קדושים, כולנו צדיקים.
ההתנהגות היא חשובה, ודאי, ודאי.
אבל זה לא המהות.
המהות זה דבר שהוא לא תלוי בבחירה בכלל.
זה אנחנו נולדנו כאלה.
נכון שגם אצל אומות העולם יש צדיקים,
אבל זה באופן פרטי ויחידי.
החידוש שלנו בהיסטוריה,
הגאונות המיוחדת שלנו,
הצדקות הספציפית שלנו בעולם,
היא מתן היותנו עם,
ציבור, כלל.
ההבחנה הזאת שבין ציבוריות ליחידיות
היא הבחנה יסודית.
זו דרך אגב המדרגה של כל אחד מאיתנו.
אם אתה אדם שמתעלה מעל הפרטיות,
ואתה אומר, אני חלק מהעם הזה,
לטוב ולרע, לא משנה.
אני חלק מהעם הזה,
לא בגלל שבחרתי בעם הזה,
אלא בגלל שנולדתי בתוך העם הזה.
מה שיותר כללי וציבורי הוא פחות בכירי, אין לי בחירה.
נולדתי כזה. דרך אגב, במלחמה האחרונה
ראינו את זה.
הרוצחים האלה, החמאס,
הם לא הבחינו בין ימני, שמאלני, כזה, אבל זה לא מעניין אותנו.
אתם עם ישראל.
זהו,
הם ראו מה שאחרים לא,
הם צודקים או לא?
לא במעשה,
אבל בתפיסה אותנו כעם מיוחד.
עם הוא למעלה מן הבחירה האנושית.
עניין העם הוא יצירה אלוקית,
לא כמו עניין הפרט שתלוי בבחירת האדם.
בציבור אין בחירה.
אנחנו נולדנו יהודים
ולא בחרנו להיות יהודים,
וגם אלה שחס ושלום מתכחשים להיותם יהודים,
הם גם יהודים, מה לעשות?
וכך גם מתייחסים אלינו,
אל הגזירה, כפיית הר כגיגית, זה הטבע שלנו.
בתוך טבע זה,
בו נוצרנו, יש המשך לכל יחיד ויחיד
בתוך חלק מן הכלל,
ופרטיות לא נקראת כלל כל כך האלוקיות,
או ככל שהופעתנו יותר כללית,
כך היא יותר אלוקית, יותר נצחית.
אצל היחידים ייתכנו גילויים שאינם כל כך אלוקיים,
כל אחד לפי ההתנהגות שלו.
יש יחידים צדיקים, יש בינוניים, יש רשעים,
אבל כולם ביחד מהווים ציבור.
אפילו אם אור וחושך משמשים בו ביחד,
כאן הולך ומתגלה הכלל, ומתוך כך
אור הכלל ישראלי על ידי כל הטיפולים האלוקיים,
אפילו כשהם נעשים דרך קריאה,
שמות וסידור עניינים שונים על ידי פרעה וגויים אחרים.
כי מי שהראשון שקרא לנו, אה, מי זה היה?
פרעה.
פרעה, כמו שהיום,
מתי יהודי לפעמים מגלה שהוא יהודי?
האנטישמים מגלים לו את זה.
פעם בא לכאן סטודנט, תלמיד מרוסיה.
לפני שנים,
שאלתי אותו, איך אתה יודע שאתה יהודי בכלל?
הוא אומר, אני באתי להירשם באוניברסיטה,
ואני תלמיד מצטיין וכל זה,
הפקיד אומר, מה כתוב כאן?
אתה יהודי, אה?
לא ידעתי.
אין מקום כאן.
פתאום הוא גילה שהוא יהודי.
בדרך השלילה הוא גילה.
אבל אנחנו צריכים לגלות את המהות שלנו, העניין שלנו, לא בדרך השלילה,
אלא דווקא בדרך החיוב, דרך לימוד תורה ודברים כאלה, לגלות מהי הזהות שלנו,
מה השייכות שלנו,
מה השליחות שלנו
בדור שלנו, בדורות שיבואו אחרינו, בעזרת השם.
אשרינו וטוב חלקנו.
עם ישראל חי, נצח ישראל לא ישקר,
למרות
הקשיים, למרות הסיבוכים, למרות, למרות.
שיעה משבת שינו,
שיעה משבת שינו, שיעה משבת שינו,
:::::::
