בואו נראה.
קצת לעודד את קובעי העיתים,
קובעי העיתים לתורה,
לעודד אותם שלא יחשבו שלקבוע עיתים זה לא משהו חשוב,
זה לא הולך לפי הכמות,
לפי האיכות.
אז נראה מה שהרב אומר על זה כאן.
כן.
בעמוד 5, תסתכלו בעמוד 5,
אמר רביי,
מראש העמוד בגמרא, אמר רביי,
הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם. רבי ישמעאל גרס
שאנהג בהם דרך ארץ, מה שנקרא.
יש זמנים שאדם צריך לעסוק במלאכת השדה,
אם זה מלאכת השדה שצריך לעשות אותה בזמנה זריעה, קצירה,
ושאר הזמן ללמוד תורה.
ורשב"י אמר לא,
צריך ללמוד תורה כל הזמן.
לא,
להתעקש על זה, למסור את הנפש של זה.
יש לך אולי הגויים שיכולים לעשות את זה, שיעשו את זה, אבל אתה תלמד תורה.
אלו שתי הנהגות
של רבי ישמעאל ורבי שמעון
בר יוחאי.
האם
ראוי
לשלב דרך ארץ עם תורה במובן של
עבודה עם לימוד, או לימוד עם עבודה?
או שצריך למסור את הנפש של לימוד,
ולא להתעסק עם דבר שמחוץ ללימוד, עם הדברים המעשיים,
גם כשדובר בקצירה,
בחרישה.
ומה שכתוב, כן, "והשפת דגניך"
זה בזמן שלא עושים רצונו של מקום,
אז באמת הם טרודים בענייני עבודה.
אבל כשהם עושים רצונו של מקום,
אז מי שחורש, מי שזורע, זה הגויים.
ועמדו זרים וראו צונעכם.
אז רשב"י מייחס באמת את השילוב של דרך רצים תורה למצב ירוד.
רבי ישמעאל אומר,
לא, זה לא בדיעבד,
זה הנהגה לכתחילה.
דרך ארץ עם תורה. ועל זה מעידה הגמרא, אמר רביי, אתם רואים?
שורה ראשונה בגמרא, אמר רביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל,
אה, סליחה רבותיי,
סליחה, אני התכוונתי לקרוא בתחתית הגמרא, אתם רואים שמה?
אמר רבא, סליחה, מה שהסברנו ברוך השם, זכינו,
אבל הכוונתי הייתה ללמוד את הפסקה בשורה שנייה מלמטה.
אמר רבא, בא בר חנה, אמר רבי יוחנן,
משום רבי יהודה בר הילאי
בואו וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים.
דורות ראשונים שעשו תורתם קבע ומלאכתם ארעי,
כן, כשיטת רבי ישמעאל, בכל אופן גם מלאכה הם עשו,
אבל היחס בין
לימוד תורה ומלאכה
היה יחס של ארעי וקבע, לימוד תורה זה קבע ומלאכה ארעי,
זה וזה נתקיים בידם.
ירוויחו משני הכיוונים, גם היה להם פרנסה,
אבל אם המלאכה היא ארעי,
הייתה עליהם פרנסה,
זה מעניין.
אם ירוויחו, אני יודע מה, בחודש,
אתה יודע מה, 3,000 שקל.
אז איך זה עלה בידם הפרנסה? זו שאלה מעניינת.
אז נכון, תורה יש להם.
הם ירוויחו החודש תורה, חבל הזמן.
המון תורה, המון תורה.
אבל הפרנסה, מה, 3,000 שקל?
כן? זה וזה עלה בידה.
ואחרונים שעשו מלאכתם קבע,
שהמלאכה זה היה הדבר החשוב בעיניהם,
יותר מאשר לימוד תורה.
ותורתם הרי,
תורתם הסתכמה באיזה
שמיעה של כמה דברי תורה,
מחצי תרדמה בין מנחה לערבית,
כן?
זהו.
אז יצאו נפסדים משני הכיוונים.
יצאו חסרים מכאן ומכאן.
זו וזו לא נתקיימה בידיהם.
למרות שעבדו הרבה,
והיה להם שלוש משכורות,
והם מרוויחים בחודש 55,000 שקל,
אבל לא עלתה בידם.
וכמובן שתורה לא עלה בידם מכיוון שהם
חוטפים כמה דקות בין מיכל למעריב,
וגם אז בדיעבל וחצי רדומים.
אז בין דורות ראשונים לאחרונים ההבדל הוא בעיקר ותפל.
דורות ראשונים, התורה היא עיקר.
המלאכה היא הכרחית,
אבל היא התפל.
דורות אחרונים, המלאכה היא העיקר.
הרווחים, תנאי החיים, נוחות החיים,
שתי חופשות שנתיות,
לפחות אחת, שלוש מכוניות בבית,
בית רב-מקומות, וגדול, ועצוב, ונוחות, וכל העסקאות, וכל החבילות,
ומה שלא.
דורות אחרונים,
שהעדיפו את המלאכה על פני התורה, יצאו קרחים מכאן ומכאן.
זה דבר מעניין.
זה דבר שאותו צריך להבין.
קודם כל צריך להבין את העניין,
להחליט לאן אנחנו צריכים להיות שייכים.
אבל הפלא הגדול,
שגם בדורות של שפע,
עדיין אפשר לומר, תורי עיקר ומלאכה עריי. גם בדורות של שפע.
כי זה לא קשור לדור כמו שזה קשור לתפיסת העולם.
איך עכשיו נראה?
זה קשור לתפיסה.
נכון שהשפע של דורותינו מאוד מפתה ומגרה,
אבל ככל שאצל האדם בתוכו, בתוכו,
בליבו, במחשבתו, קבוע העניין של מה עיקר ומה טפל,
גם במציאות שאנחנו קיימים, קיימת היום,
הוא יכול בהחלט לעשות תורתו עיקר.
אגב, לא חסרים כאלה אנשים שעושים תורתם עיקר.
גם בדור כזה,
לא חסר, יש כאלה.
תמיד תולים את זה כאילו בתקופה, איך אפשר בדורנו,
בדורם, לא היה זה ולא היה זה, זה לא קשור למה היה.
אגב, מי שעשה את מלאכתו
קבע בדורות הקודמים,
כן, עשה מלכתו על קבע,
הוא מצא על מה להתענג,
למרות שלא היה טכנולוגי ולא כלום.
תמיד אפשר למצוא על מה להתענג.
החומר והעצר רע,
בכל דור ודור הוא מציע את המותרות שלו.
אז נכון שבדורנו יש יותר מותרות,
אבל לא זה הדבר שאמור להשפיע על האדם, על תפיסת עולמו, מה העיקר ומה תפעול.
חשוב להבין את הנקודה הזו,
כן, כמו שאתה אומר, מיוחד בדורנו.
הרבה אנשים באים עם הטיעון הזה, יש להם תירוץ,
יש להם תירוץ, יש להם תירוץ.
זה לא קשור, חביבי.
זה תלוי בך.
לא משנה מה קורה בחוץ,
שיהיה להם מה קורה בתוכך, מה המחשבות שלך.
נראה,
בן רב,
איך יכול להיות
שמלאכתם
ארעי
ותורתם קבע,
וזו וזו עלתה בידם?
אמרנו, הבנו שהתורה עלתה בידם,
תורתם קבע,
אבל איך
מלאכתם ארעי,
איך עלה בידם לחיות חיי רווחה?
אבל זו וזו עלתה בידם, מה פירוש זו וזו?
הסתפקו עוד במינימום?
מה, הם סבלו?
הם סבלו?
לא סבלו?
כן.
אבא שלי מספר לי שהוא הגיע לקיבוץ.
מרוקו הגיע,
גיל 17-18.
הגיע לקיבוץ, והוא אמר להם, תראו, אני רוצה.
שלושה דברים תיתנו לי,
חוץ מזה אני לא צריך כלום.
תנו לי אוכל,
תנו לי קורת גג,
ותנו לי עבודה.
זה כל מה שצריך.
וכך הוא היה חי.
קיבוץ של אז,
בתים קטנים, עבודה מאוד קשה. קבוצת כנרת, עבודה מאוד קשה.
הם היו מתחילים לעבוד בשעה מוקדמת של הבוקר, במיוחד בקיץ.
שם באזור חם מאוד, היו קמים שלוש וחצי, ארבעה, מתחילים לעבוד.
כן, לא עוד דבר פשוט בכלל. היה חוזר הביתה אחרי הצהריים, כן?
אחרי הצהריים היה...
מספר לי די פעם, פוגש את הכל שבוע, אנחנו קצת משוחחים.
אתה חוקר אותו על כל מיני... סיפר לי, סיפר לי.
אוכל, קורת גג ועבודה, זה מה שאני צריך.
אחוז מהם לא רוצים לדבר.
הרב מסביר איך באמת יכול להיות שמלאכתם ארע היא,
ועם כל זה אתה חי בשלווה.
איך זה יכול להיות?
לכאורה, חסרון חומרי הוא דבר שמטריד.
כן, אדם, נפש של אדם, אם מתהווה גם מדברים חומריים,
חסר לי דבר מסוים, אני מוטרד, אני מוטרד.
האם זו גזירה?
האם זה חייב להיות כך?
או כמו שאמרנו, או שזה תלוי בהשקפת
עולמו של אדם.
כן? זאת אומרת, ההזדקקות לדברים חומריים
זה גזרה על כל מין אדם,
וכל בני אדם, ההזדקקות שלהם
גורמת להם
עוד ועוד. יש לו מנה, רוצה 200.
או שאפשר לשנות את זה.
זו שאלה. האם אפשר להיות שלב גם עם פת חרבה?
טוב פת חרבה ושלווה בה
מבית מלא,
זבחה יריב,
בית מלא בכל טוב, אבל כל יום רבים אחד עם השני.
פת חריבה ושלווה בה.
צריך להבין את הנקודה הזו, מאיפה זה נובע?
מה זה היכולת המוסרית הזו?
זה נורא מטריד אותי, זה נורא מטריד אותי.
אז אנחנו בדיוק כזה באים ללמוד.
זה מה שהרב בא להסביר.
איך נוצר הטיפוס המסתפק במועד,
ולעומתו האדם שיש לו מנה רוצה 200.
איך, מה זה, מה הטיפוסים האלה?
איך הם נוצרים?
איזו צורת מחשבה הם נוצרים?
זו השאלה.
אז בואו נראה מה שהרב אומר.
יסוד השלווה.
אתה רוצה להיות שלו?
לא משנה, אני עשיר. אתה רוצה להיות שלו?
תשמע, יסוד השלווה,
אפילו בעולם הזה,
תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי.
זאת אומרת, מה תלויה השלווה?
בתיקון המוסר.
אדם מוסרי הוא אדם שלו.
מה זאת אומרת שלו?
יש לו מרחב רוחני נהדר, הוא לומד,
ויש לו את הצרכים החומריים שלו,
שהוא נותן להם את המקום המדויק שלהם,
לא יותר ממה שהם ולא פחות ממה שהם.
שיתוף הפעולה בין רוח וחומר,
כאשר נותנים לכל דבר את חלקו, יוצר שלווה.
יוצר שלווה.
מתי אין שלווה?
שאדם נקלע למצב
שהוא רוצה דבר מסוים,
והרצון הזה הוא בלי גבול. עוד ועוד ועוד ועוד.
עוד ועוד.
בדברי התורה זה בסדר, אבל דברים וחומרים זה בעיה.
כלומר, איך נוצר מצב
שיש לי
די פרנסה
כדי לחיות, אבל אני רוצה פי שתיים, פי שלוש ופי ארבע?
כמובן שאם יש לי את המצב הזה אני לא אשלב. למה אני לא אשלב?
כי יש כוח שתמיד
דורש ממני
עוד ועוד.
זה משפטו של החומר,
והייצר, כן?
החומר,
יש ביטוי,
יש איבר קטן באדם.
משביעו רעב,
מרעיבו צווע.
יש כוחות בחיים,
ואם אתה מסביע אותם,
הם משתלטים עליך.
אין להם גבול מצד עצמם, זה התאבות.
אבל אם אתה יוצר מנגנון
שכל דבר מקבל את מקומו,
התאבות לא חורגות
מהצורך האמיתי שלהם.
תאוות האכילה משמשת לך כדי לשבוע, לאכול את ארוחתך,
לשבוע,
להיות חזק בגופך,
כדי ללמוד, כדי לעבוד.
נגמר הסיפור.
אין כוח שמניע אותך לעוד משרה.
אין. לא אין, זה לא קיים.
כי מי מאזן אותו?
הכוח הרוחני.
הכוח הרוחני מאזן את תאוות הממון.
וממילא, מכיוון שתאוות הממון נחלשת,
היא בעצמה מפנה מקום למה?
לכוח הרוחני.
נמצא שיחסי הגומלין,
שהם מסודרים נכון, נקרא לזה כך,
פה הסדר הנכון מתואר בדבריך זה על איך, באיזה מילים?
ראשונים עשו תורתם קבע, מלאכתם ארעי.
זה הביטוי, זה הניסוח של היחס הנכון.
זו וזו עלתה בידם.
למה? כי יסוד השלווה,
איך הם יהיו שלווים?
איך הם יהיו שלווים?
שתי סיבות.
השלווה קודם כל הושגה מזה שהם
למדו תורה,
ללמוד תורה זה נותן המון שלווה.
אתה עסוק בדבר נצחי,
בדבר שמשביע את נשמתך, שלו.
נכון שאתה רוצה ללמוד עוד ועוד, אבל זה לא תאווה,
זה לא תאווה משגעת,
זה אתה לומד ושלו.
במצד החומר למה אתה שלו?
למה?
במצד החומר אתה שלו?
הכרת התאווה, או שימת גבול ורסן לתאוות,
בגלל היסוד הרוחני.
מאזנים, זה זה, זה מאוד מעניין.
מעט הפרנסה נותן את האפשרות למה?
להמשיך ולעסוק לתורה,
וריבוי העיסוק בתורה נותן את היחס הנכון לפרנסה.
כך נוצרת שלווה.
אנחנו פה בעצם רואים מערכת מאוזנת.
עשו מלאכתם
ערל ותורתם קבע, זה מתכון לשלווה אפילו בעולם הזה. הרב אומר אפילו בעולם הזה, כי העולם הזה הוא לא עולם פשוט.
אפילו בעולם הזה.
כשאתה נותן מקום מתאים ונכון ליסוד הרוחני,
אפילו בעולם הזה, עם כל צרותיו,
ועם כל קשייו אתה יכול להרגיש שלב.
זו מדרגה לא פשוטה.
לא מדובר על פרנסה מועטת.
העולם הזה יש לו כל מיני ניסיונות שהוא מעמיד אותנו,
כל מיני בלאגנים, כל מיני דברים. אבל אפילו, אחי,
שהרוח תופסת את המקום המתאים,
היא נותנת פרופורציה, הבנה נכונה למצבים החומריים הלא נוחים.
או המינימליסטיים, כמו פרנסה, או שאמרת בצדק,
לא יותר מדי ולא פחות מדי.
זה נחשב בעיני האדם הרוחני, בעיני האדם
שתורתו קבע, המעט הזה, בעיניו זה ברכה משמיים.
זה לא משהו כמותי.
הוא לא משווה בין המשכורת שלו למשכורת של השכן.
השלוש אלפים שקלים זה משמיים,
זה מתנת שמיים.
והוא מאמין בלב שלם שזה כל מה שהוא צריך ולא יותר.
וכאשר הוא בודק את הצרכים שלו,
הוא יודע לזהות מה זה מותרות,
וזה לא נצרך באמת, אלא רק כדי לשעשע אותו מבחינה חומרית.
ומה הכרחי?
הוא יודע לעשות את החשבון הזה.
מי נותן לתקוע לעשות את החשבון הזה?
תורת הקבע.
יהיה סרגל,
יהיה הקריטריון.
זה מה שאומר הרב כאן, חידוש גדול.
אפילו בעולם הזה, יסוד השלווה,
אפילו בעולם הזה,
תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי,
בתיקון המוסר והכללי והפרטי.
כמובן,
הוא נובע מתוך המשקלים הנכונים בין חומר,
ורוח.
תורתם קבע,
מלאכתם רע.
הוא מפרט את זה, כן?
ראשונים.
בואו נראה את ההבדל בין דורות ראשונים.
ראשונים.
כי בהיות האדם מוכתר במידות טובות,
ביראת השם ובאמונה הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כוחו
ומכבידים עליו את סבל החיים.
מידות טובות ואמונה.
למה זה חשוב?
מידות טובות ואמונה זה מאפשר לך להבין איך אמונו של עולם רוצה שחייך יתנהלו.
למה הדבר דומה?
אתה לא מרגיש טוב.
אתה הולך לרופא.
הרופא אומר לך, תעשה כך וכך.
תימנע מהמאכל המתוק הזה,
תימנע מהמר הזה,
תימנע מהפחמימה הזאת.
תימנע.
הוא אומר לך.
הוא מכיר איך הגוף שלך עובד.
אבל אתה מתאבד לפחמימה.
זה ודאי שאם אתה תאכל את הפחמימה הזאת המתוק הזה,
אתה יוצא מאיזון.
אבל אם אתה שומע לו,
אתה משיג שלווה,
אתה משיג איזון.
עד כמה שיש בכוחו של רופא לרפא, אבל ניתנה רשות לרופא,
לרופא לרפא,
שנאמר ורפא ירפא.
כן?
אבל הרעיון הוא,
שכאשר אתה מוכתר במידות טובות ובאמונה,
זה המנגנון שיוצר את האיזונים האחרים.
כל מידה טובה, איך אומר הרמב"ם, מה זה מידה טובה?
דרך האמצע.
מה זה דרך האמצע?
שאין נטייה בדיוק, שאין נטייה,
לא לימין ולא לשמאל.
למשל,
מה ידועך האמצע בין קמצנות ופזרנות?
נדיבות.
הרמב"ן.
אני מדבר על רמב"ן.
נדיבות.
זאת אומרת, יש פזרן,
לכאורה הוא נותן צדקה,
צדקה, צדקה, אבל הוא נותן יותר מחומש.
בזה הוא מזיק לעצמו.
בני ביתו רעבים.
כמו שמספרים על הרב קוק, שאת כל הכסף שהיה מקבל מאבד,
כן, הוא היה מחלק לעניים.
ואשתו ראתה שלא מגיע שום דבר הביתה, הסתבר לה בסוף שהיא מחלקת.
אז שהוא מחלק את הכסף שלהניין.
אז היא אמרה, היא סיכמה עם הוועד שהכסף יעבור רק דרכה.
הוא לא יכול היה להחזיק כסף אצלו, כן?
הוא היה מחלק ונותן ונותן ונותן ונותן.
כנראה שגם רב עשה חשבון נפש בעניין הזה, בסופו של דבר.
האישה הזאת...
כן, זאת אומרת, מידות טובות ואמונה זה בעצם האנרגיות
המוסריות שמאזנות את האדם,
נותנות לכל דבר את מקומו.
כל דבר את מקומו.
מה דינה של בהמה שיש לה שתי מרות?
מרות.
יש מרה, מרה.
כיס המרה.
מה דינה של בהמה שיש לה שתי מרות?
טריפה.
כי בידוע שאין לה כוח להחזיק יותר מי"ב חודש.
כן? כי כוח הגוף לא יכול לסבול שתי מרות.
צריך הרבה אנרגיה בשביל להחזיק שתי מרות.
בידוע שאינה יכולה לעשות.
יש בה יותר מדי.
כל דבר שיותר מדי,
הוא פוגע בחיים.
מידות טובות ואמונה
יוצר איזונים.
אדם שיש לו מידות טובות, הוא מאוזן גם בתוך עצמו,
בין כל הצרכים השונים שקיימים בתוכו.
צרכים גופניים,
צרכים נפשיים, צרכים רוב... הכל מאוזן, הכל מאוזן.
הכל מקבל את מקומו המתאים.
הוא מילא מתגלה לו שמה?
שמלאכתו ארעי
זה מרה אחת.
מרה אחת.
מלאכתו הקבע זה שתי מרות.
שתי מרות.
הוא לא האריך חיים עם שתי מרות.
זה וזה לא עלתה בידו, כן.
שאלה מה זה האמונה, ושאלה מה זה המידות הטובות.
אנחנו לא יכולים עכשיו, אנחנו לא יכולים עכשיו לבוא ולהגיד,
כל מי שמצהיר שיש לו מידות טובות, יש לו מידות טובות.
אני רוצה לבדוק מה זה המידות הטובות האלה.
אני רוצה לבדוק מה זה המידות הטובות האלה.
צריך לראות. צריך לראות עד לאן כוחן מגיע,
ואיזה איזונים זה יוצר,
ואיזה איזונים זה לא יוצר.
הרבה מבעלי המידות הטובות, וכביכול האמונה,
יש להם הרבה חוסר איזונים בחיים.
בכל מיני תחומים.
זה לא קל להגיע לאיזון הזה, כמובן.
אנחנו מדברים פה כרגע על האידיאל,
תורתו קבע.
אבל כשאתה מדבר על מידות טובות ואמונה,
זאת אומרת, לא כל מי שמצהיר שיש לו מידות טובות ואמונה,
אנחנו כבר יכולים להגיד שתורתו קבע ומלאכתו הרעי,
שהוא כבר יודע את המשקלים המדויקים שבין צורכי החיים המגוונים והרבים של האדם.
לא פשוט.
ומי שאנחנו מגיעים לאיזון, שלא מגיעים לאיזון, אין שלווה.
איפה שאין איזון, אין שלווה. כדאי לשים לב לנקודה הזו.
כל מי שמתמודד עם בעיות של איזון,
לאו דווקא פיזי כרגע,
פיזי זה רק המשל.
כל מי שמתמודד עם בעיות של חוסר איזון,
נפשי,
אני לא מדבר על מחלת נפש, אני מדבר על חוסר איזון מבחינה מידותית,
כן?
מידותית, ישים לב שאין לו שלווה.
יותר מדי אכפת לו מה שאומרים עליו,
יותר מדי ככה, יותר מדי ככה. הוא יותר מדי מרחם על אנשים בעלי קשיים,
הוא נורא מרחם, הוא לא יכול לראות אדם מתקשר, אין איזון.
הוא חסר שלווה.
הוא רואה אדם חולה, הוא בדיכאון.
שבוע ימים הוא בדיכאון.
הוא לא יודע להתמודד.
הוא לא מאוזן, כי מידת הרחמים שלו
היא טבעית
ולא מעובדת על פי תורה.
טבעית, מכיוון שהיא טבעית, היא נשלטת על ידי היצר. כל דבר שהוא בטבע, הוא נשלט על ידי היצר.
היצר שולט בעולם הטבעי.
רק תורה מפקיעה מידות העולם הטבעי,
ומעצבת את הטבע על פי התורה.
וזה נכון לגבי מידות.
אדם שיש לו מידת רחמים טבעית,
בלי תורה, אוי ואבוי.
הוא יכול להגיע למצב קשה.
אדם שיש לו מידת רחמים,
כולם מספרים איזה רחמן הוא היה על קברו.
איזה רחמן, הוא כל כך, על חתולים,
הוא לא יכול היה לראות חתול ברחוב בחורף שאין לו מה לאכול.
הוא כל כך סבל מזה,
מזה הוא מת, מהצער, מהצער על בעלי חיים.
נו, באמת, אני שואל אותך, זה רציני?
זה רציני.
לא הייתה לו שלווה, לא הייתה לו שלווה.
לא הייתה לו שלווה מזה שחתולים הם רעבים. לא הייתה לו שלווה.
אכפתיות,
זה משהו אחר לגמרי, זה בסדר שיש לו אכפתיות.
אבל להתייחס לרחמנות הזו באופן כל כך גורף,
באופן כל כך אובססיבי, זה חוסר שלווה.
אני מבטיח לך שהאדם הזה הוא לא נהנה מהילדים שלו וגם לא מאשתו בגלל החתול שמסתובב ברחוב רעב.
הוא לא נהנה מכל מה שיש לו.
זה מה שקורה כשיש חוסר איזונים?
זה מה שקורה כשאדם הוא לא מוכתר,
כן? במידות טובות, ביראת השם ובאמונה.
אבל כאשר הוא מוכתר, שנייה, דודי,
לא, שנייה.
וכאשר הוא מוכתר, בהיות אדם מוכתר במידות טובות, ביראת השם ובאמונה,
הוא משתמר
מהרבה דברים המכשילים את כוחו.
מה זה מכשיל את כוחו?
חוסר האיזונים.
יש יותר מדי נטייה לצד שמאל, זה מכשיל את כוחו.
יש יותר מדי נטייה לצד ימין, זה מכשיר את גחור.
איפה אפשר, האיזון, כן? היום עשו לי איזון גלגלים, פרונט, מה שנקרא.
איזון גלגלים,
הרכב סוחב שמאלה, זה נחמד לנסוע שמאלה, ויותר מדי זה יכול להיגמר לא טוב,
כן?
אז עשו לי איזון גלגלים.
150 שקל, כן.
יפה מאוד.
עכשיו אני נוסע בשלבוע, אני נוסע, מניח את היד אל העגל,
לא סוכן לעוד בו, לא שם, בסדר, בסדר, לא צריך להתמאס, לסחוב את האריכם כל הזמן.
ימינה, ימינה, ימינה,
עצורים, בסדר,
מידות טובות, כיוון פחות.
אתה יודע מה?
ממש ככה.
זה באמת משל נחמד, כן?
לתקן את הסטיות בחיים.
כן, תורתו קבע.
כן, דוד, מה אתה שואל?
תורתו קבע.
כן, זה בשם הגר"א הוא מביא את זה, ואבן שלימה.
שהתורה היא כמו גשם.
זהו.
לכן, זהו. לכן, תורתו קבע, קודם כל זה תורתו.
הרב מקום אחר אומר שזה לא כל דבר.
לא כל דבר מאזן אותך בתורה.
דווקא הדברים שהנפש שלך צריכה בתורה.
תורתו.
ובתורתו יגה.
לא בתורה יגה.
יש אדם,
כן? אדם בעל דינים.
אדם בעל דינים.
מה התיקון שלו?
זה לא החלק של הדינים שבתורה.
כשהוא נפגש עם הדין שבתורה,
זה יכול להעצים אצלו את הדין.
מה תורתו?
תורת חסד.
למתק את הדין.
זה היה חלקים, חלקים שיותר נוטים לכף זכות, יותר עין טובה.
לפעמים אני רואה אנשים שהם רגילים לשמוע רבנים, שהם מדברים ככה,
יש כאלה שמחזיקים את התפילין ככה, את השקית,
את השקית של התפילין ככה באצבע, שמציעים את זה.
וככה יתלו אותם בגיהנום, ככה יתלו אותם.
ואני שומע אנשים שהם בעלי דינים, שמציטטים את הרבנים האלה,
השם ירחם, זה מה שאתה צריך לשמוע, תגיד לי.
אתה צריך לשמוע את הזמיר הכוהן,
אתה צריך לשמוע את הזמיר,
אתה צריך לתקן את הסטייה שלך כלפי הדין,
כן?
אז הוא הולך ללמוד את הדינים שלו, והרבנים שהם הכי בעלי דינים.
יש כאלה כותבים ברכת המזון ותוליכנו קומיות מהירה בארצנו.
אוי, מי נתן להם רשות לשנות לארצנו בארצנו?
מה, בגלל שהגענו לארץ ישראל? בארצנו?
אתה יודע למה חכמים תיקנו לארצנו?
תתבייש! בואו, איזה צעקות.
בואו, הנה, מישהו כתב בסידור בארצנו, יש את זה בסידורים רגילים של הישיבת טפחות.
הם כתבו בארצנו, עם כל מיני תוספות,
חיילינו, בארצנו, כל מיני תוספות.
הרב הזה דיבר על זה, וואו, וואו, איזה דינים הוא שפך שם.
טוב, בסדר, טוב, אדוני המשוח יביא את זה. נכון, הגענו לארצנו, ברוך השם, אנחנו לא בגלות, אחרי אלפיים שנות גלות זכינו.
אבל עדיין, לא כל ארצנו בידינו, לכן כתוב לארצנו, הכוונה היא לא רק מהגלות לארץ ישראל, אלא גם בארץ ישראל אנחנו עדיין בגלות, כל עוד גוש קטיף, לא אצלנו.
אז עדיין לארצנו, אבל לא צריך בכאלו צעקות.
אתה יודע,
כל אחד יודע.
כל אחד יודע איפה הוא לא מוזן, בוא נגיד ככה.
איפה הוא לא מוזן.
אז תשאל את זה, אני אגיד לך אחרי זה.
אבל ב-או.
בסדר, רבותיי?
בואו נראה.
הוא משתמר מהרבה דברים ומחשבים וכו'.
משתמר, כן.
בסדר, חיים. הוא מסתפק, הנה הפואנטה.
הוא מסתפק גם כן בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו השם.
כן?
השלושת אלפים שקלים שלו הם לא נשקלים על פי היצר, כי על פי היצר יש לו מנה רוצה 200. השלושת אלפים נשקלים מצד האמונה והמידות הטובות. ומה אומרת האמונה והמידות הטובות על השלושת אלפים שקלים?
שני דברים לפחות.
זה מספיק לצרכים האמיתיים שלי. ב', זה מהשם יתברך, תודה רבה, זה שפע אלוקי.
מוטב יהיו מזונותי מרורים.
תשלים דוד.
מוטב יהיו מזונתיי מרורים, מיד,
מיד השם,
ולא מתוקים מידי בשר אבדם.
אם אדם יודע שזה בא לו מהשם,
שקל אחד, יש לו ערך של אלפי שקלים.
שקל אחד.
אם היית מקבל
את כפתור מעילו של הגאון מווילנה,
אתה מוכן למכור לי את זה בחמישים שקלים?
לא.
מה שווה הכפתור הזה? מי משתמש בכפתור הזה? הוא כמעט שבור. מה זה הכפתור הזה?
כזה מיושן. מה זה כפתור הזה בכלל?
או, אתה יודע מה, הכפתור הזה נסב בתוכו.
זה כבר מזמן עבר ממישור של כמות למישור של איכות.
זה החשבון.
כשאדם מוכתר מידות טובות ואמונה,
הוא עובר ממישור הכמות למישור האיכות,
ושם החשבונות הם אחרים לגמרי.
זה מה שהרב אומר כאן. גם מהמעט שיזמין לו השם. למה יש לו סיפוק מהמעט?
כי הזמין לו השם.
זה מזומן מאת השם.
הוא מלא אמונה,
הוא יודע שהפרנסה בידי שמים,
וזה מה שהשם נתן לו, וזה מה שהוא צריך, בזה הוא להסתפק.
עמידת הטובות מכשירות אותו להסתפק במועט,
והאמונה משמחת אותו על המועט,
כי מזונותיו מאת השם יתברך.
קשה לומר את הדברים האלה לאדם שחסר לו אמונה,
כי אנחנו מאוד מאמינים בכוחנו ועוצים,
אנחנו כן, אם אני לא אתרח ולא אעבוד קשה, ולא אתחכם, ולא אשתדל, ולא אתחבל,
איך אני... אנחנו הרבה פעמים מלאים בתפיסת המקום שלנו, של ההשתדלות,
שההשתדלות של מה שנקרא החריצות היא שקר.
יש זריז ונפסד, מה שנקרא.
זריז ונפסד.
אנחנו לא מספיק נותנים מקום לאמונה שתמלא את החלל של ההשתדלות.
ולכן אנחנו מוצאים מצאתנו משתדלים ומשתדלים ומשתדלים ומשתדלים בלי סוף בתורה.
מה יהיה עליה?
מה יהיה עליהם?
אז פה זה חשבון אחר לגמרי אצל הראשונים.
אנחנו מציצים פה לתוך עולם המושגים של הראשונים.
זה לא פשוט. עם כל החק עולמי שאנחנו אומרים, כל זה,
עדיין קשה להבין באמת את החשבון המופלא הזה,
שנובע,
וצומח מתוך מידות טובות ואמונה בשביל הנורח.
זה חשבונות אחרים. זה לא אחר.
זה הסתכלות על העולם מכיוון אחר לחלוטין.
קשה להבין את הדבר הזה. אנחנו משתדלים, משתדלים. עדיין זה תמוה ואיננו מוזר ואיננו צעד.
אנחנו מתקשים להבין את זה, כי אנחנו קצת כמותיים, נקרא לזה ככה.
אנחנו כמותיים, אנחנו מחשיבים את הכמות.
אנחנו מחשיבים את כמות.
קשה לנו להסתדר עם המעט, המעט.
זה ההבדל בין יעקב לבין עשיו.
איך אומר עשיו?
יש לי רב!
איך אומר יעקב?
יש לי קול.
יש לו באמת קול?
יש לי קול.
יש לי קול.
עשיו יש לי רב, ריבוי, עוד ועוד ועוד, ואף פעם אין לו מספיק.
יעקב יש לו קול, בכל מציאות שהוא נמצא,
יש לו קול, הקדוש ברוך הוא מלווה אותו,
ושמרתיך בדרך.
טוב, אני רוצה שרגע נמשיך, כן?
הזמן כבר חולף, אנחנו צריכים עד לסיים עוד מעט,
אבל בהיותו, עכשיו הוא עובר לטיפוס השני, הטיפוס השני, אוי,
אין לך אביה, אין לך ספר,
מה יהיה?
בוא, בוא תשב עם חברים,
אראל, אנחנו בעמוד 6,
לא צריך להפוך הרבה דפים, טיק טק אתה שם, שש דפים,
עמוד 6,
פחות ב'.
אז עכשיו אנחנו עוברים לטיפוס השני.
מי הוא הטיפוס השני?
מלאכתו קבע.
אבל בהיותו ממעט במוסר,
אבל בהיותו ממעט במוסר,
אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון.
ומידותיו שמתפגמות
כתוצאה מההון,
נוטות לתאווה עוברת גבול שמארסת אושיות בריאותו,
ומולידה חולאים בו ובזרעו. כאשר הוא מת במוסר, למי הוא נמסר?
לאום מלאום יימץ, נכון? כשזה נופל, זה קם.
כאשר המוסר נופל, מי קם?
החומר.
באיזה שפה יש לחומר?
שפת העוד.
שפת,
יש לו מנה,
רוצה 200. אין מנוחה. זה העניין של תאווה.
מה זה תאווה?
תאווה זה משהו שעובר את הגבול.
עד תאוות גבעות עולם.
תאווה זה עובר את הגבול.
ברגע שהאדם הוא לא במוסר,
הוא נמסר ליד התאווה.
כשהוא נמסר ליד התאווה,
הוא כבר בעולם אקסטרימי, מטורף, אובססיבי,
שאין בו בכלל משקלים.
הכל מוגזם, הכל מועצם,
הכל עוד ועוד ועוד,
משהו טפילי היהודי הנודד. אתם מכירים את הצמח הזה, יהודי הנודד?
זה מוגדר כצמח מתפשט.
יש כמה צמחים שמוגדרים כצמחים, לא מגדלים אותם.
רק במקומות מסוימים.
יש פרח כנראה יהודי, אני יודע, שיח כזה.
כן, התאבות זה שיח מתפשט.
זה בלי גבול, בלי גבול.
יום אחד אתה לא שם לב אליו, הוא כבר נמצא שם.
איזו מהירות.
יש כאלה שצמיחת השיער שלה, היא מהירה מאוד.
שלושה ימים, אתה רואה אותם ככה.
זה תאבות שלא מרוסנות על ידי מידות ואמונה.
חייב להיות בתוך הנפש.
מנגנון מסנכרן ומתאים בין הדברים, בין חומר ורוח.
אמרנו, אמונה ומידות טובות זה הכוח הממצע,
הכוח שבעצם מאפשר להכיר את המשקלים הנכונים.
אבל כשאדם חסר במוסר ובמידות טובות,
אז מתחילה להתגלות בו קיצוניות של הליכה לכיוון החומר,
והחומר הזה מוליד בו חוליים.
למה לא מוליד חוליים? גם מבחינה פיזית,
מאכלי תענוג, גם מבחינה נפשית.
החומר מלוכלולל, למה? יש לו מותרות.
ברגע שיש לו יותר מדי מותרות ותענוגות,
הוא כבר לא צנוע,
הוא כבר לא נדיב, הוא כבר...
הוא מאבד את המוסר.
המשיכה כלפי החומר היא בעצם קולעת אותך במציאות שהאנרגיות שם הן אנרגיות קשות.
אנרגיות קשות, זה יצר רע.
יצר רע הוא משתמש,
כן?
בתאוות.
ובדרך התאוות הוא מתגלה. איפה שאין מוסר,
שם הוא נכנס ומעצים.
ממילא זה גורם חולי.
זה גורם חולי נפשי, כך קורא לזה הרמב״ם. כל מי שהוא לא בעל מידה ממוצעת, איך קוראים לו?
חולה נפש.
ככה אומר הרמב״ם.
ברפואת חולי הנפשות, יש לו פרק שנקרא.
שאין לו דרך האמצע.
מי שלא יודע למצוא את דרך האמצע בין חומר ורוח,
הוא חולה נפש.
ילך אצל רופאי הנפשות, כך הוא כותב.
ומי שהמידה לא ממוצעת אצלו,
ילך אצל רופאי הנפשות.
בשמונה פרקים.
רופאי הנפשות.
רופאי הנפשות זה אנשים גדולים.
אנשים גדולים.
רופאי הנפשות.
מי שתועל בברכות, ילך אצל חכם וילמדנו מעיקר.
אצל רופאי הנפשות. הרמב״ם אמרו רופאי הנפשות. שמונה פרקים זה רופאי הנפשות.
אז ברגע שזה לא ממוצע ואתה הולך לכיוון החומר,
זה כבר מסבך אותך במחלות פיזיות,
רוחניות ונפשיות.
מחלות קשות.
וכאן הוא אומר, לא מסתפק בזה.
הוא אומר, זה לא רק בו, זה גם בזרעו.
למה בזרעו?
כי ככה הוא מחנך את הילדים שלו.
אז אלה שתלויים בו,
אבל אפשר להגיד יותר עמוק, למה זה בזרעו?
כי אלה שהוא יוליד,
הם נולדים מהמחשבות שיש לו בשעת התשמיש.
איזה מחשבות יש לו בשעת התשמיש?
על מי הוא חושב? על אשתו?
מה פתאום?
מה פתאום אשתו?
בני תשעה מידות.
ארבע דעות במיתה. מה אתה חושב, שאדם שהוא מחוסר מידות ואמונה,
הוא חושב על אשתו?
לא, יש לו.
גם אם הוא נמצא איתה, הוא חושב על ההיא ועל ההיא ועל ההיא.
אז ודאי שהמחשבות האלה בשעת תשמיש,
זה ימשיך
נשמות פגומות.
לא פשיט.
לא פשיט.
אז גם כך אפשר להבין את העניין של בזרעו.
אלה שתי הטיפוסים.
הוא ממשיך לדבר על הטיפוס השני, שימו לב.
על כן,
הטיפוס הזה,
שמחוסר מידות אבות ואמונה.
על כן,
גם אם יאסוף עושר, שזה היסוד הכמותי,
לא יספיק לו.
למה לא יספיק לו?
כי המטרה שלו זה מה?
לאסוף.
מה המטרה של האיש המוסרי?
יש לי ממון?
יש לי מטרה בחיים, לאבות השם יתברך.
אה, לאבות השם יתברך. אה, זה בסדר, מספיק שלוש אלפים שקל.
אה, מה המטרה של הלחם?
להיות בורא.
אה, אז אני לא צריך להכין עם צימוקים,
אני ממש לא צריך.
אם זה להיות בריא,
אני יכול להסתפק בלחם פשוט, כפרי.
אבל אם המטרה של הלחם זה תענוג,
אני צריך עכשיו לנסוע לצרפת,
כן? טיסה של חמש שעות כדי לאכול ארוחת ערב ולחזור למחרת
כדי לאכול את הסעודה שמה.
כי המטרה של האוכל זה לא להבריא.
המטרה של האוכל זה להרבות את התענוגות החומריים.
לכן, אני לא שואל את עצמי כמה אני צריך,
מה המטרה של הדבר. אין לזה מטרה חוץ מעצם האיסוף.
עוד ועוד ועוד ועוד ועוד.
זה ההבדל, כן?
כלומר, זה נורא נורא מסוכן.
אתה יודע שבאחד ממה שיש ספקת בעל אינטינה הכי טעים בעולם וכשר.
אסור לנסות על ירושלים כזה, זה כזה?
אני חושב שזה מוגזם.
אתה מוציא כסף. במקום את הכסף הזה לעניים,
למי שצריך אותו באמת, אתה עולה בשביל לספק איזה תענוג שלך,
באמת, נו.
אז תשתה איזה תחליף וזהו, מה, של טיסה לא רגילית.
שוב, אם אתה מודיע את זה על פי אמות מידה של מוסר ואמונה,
זה לא זה.
זה לא עובר.
לא עובר מסך.
על כן דורקל, לא יספיק ולא יספיק, שימו לב.
אם כן,
הוא בתאווה, על כן, גם אם הסופו שלו,
לא יספיק לו ולא ינוח לבבו.
לא ינוח לבבו.
לפי דעת התאווה, לפי חשבון של התאווה, זה לא מספיק.
לא מספיק לחם פשוט.
התאווה מכריחה דווקא את היותר טעים,
לא ינמוך לבבו, תמיד יש יותר טעים, ויותר טעים, ויותר טעים.
והוא מומחה בטורים של האוכל הכי מפורסמים, מרכזיים,
כדי לראות איזה מאכל חדש המציא כדי שאני אוכל להתסיס את התאווה עוד יותר.
זה מה שהוא מחפש כל הזמן.
אלו חבילות הבילוי
שנוצרות חדשים מהבקרים כתוצאה מהדמיון הפרוע של בעלי תאוות
בכל מיני תחומים,
באוכל, בדיור, בנשים,
כל מיני דברים.
אין גבולות אהבות.
לא ינוח
ולא יימצא קורת רוח שלמה.
על כן דורות ראשונים, אחרי שהוא הסביר את שני העקרונות,
עכשיו הוא מלביש אותם על דורות ראשונים ואחרונים.
על כן דורות ראשונים,
שהם כמובן מייצגים איזה מודל?
איזה מודל מייצגים?
איזה מודל הדורות הראשונים מייצגים?
דורתם קבע,
נמונה,
מידות טובות
והחומר לפי הצורך אמיתי לעבודת ה'.
עכשיו הוא מכניס את המודלים האלו
לטיפוסים, שני סוגי הטיפוסים.
על כן,
דורות ראשונים, שעשו תורתם קבע והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, הרב מוסיף את זה, כי מה זה תורתם קבע?
תורתם קבע זה לא מספיק עכשיו שהם יהיו תלמידי ישיבה,
זה ללמוד תורה קבע שידריך אותך בדרך
המוסר האמיתי.
אדם יכול ללמוד תורה, ועדיין זה לא ידריך אותו,
כן?
לכן מדובר פה על לימוד תורה שהוא מוליד מידות טובות,
תורה שמביאה לידי מעשה, הוא מדגיש את זה הרעיון.
על כן, ראשונים שעשו תורתם קבע,
ותורתם הייתה אליבא דהילכתם,
והם למדו על מנת ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות ולקיים.
זה הכוונה.
היא הדריכה אותם על דרך המוסר האמיתי, ליראת השם ולמידות טובות ועגונות.
ומלאכתם ארי, כי זה מה שצריך,
זה מה שצריך.
זו וזו נתקיימה בידם.
למה זו וזו נתקיימה בידם?
כי המעט הספיק להם.
איך זה הספיק להם?
מי בלם את התאווה ליותר?
המידות הטובות.
הספיק להם בהיותם בעלי מידות יקרות.
המידות הביאו את הכל לדרך האמצע,
כן?
וגופם היה בריא,
הם לא העמיסו על גופם תענוגות,
ונפשם שמחה בעמלם,
כי הם מדייקים מאוד מאוד בהתנהגות שלהם,
יודעים לתת לכל דבר את חלקו, לכן יש שמחה.
השמחה היא תמיד מצויה בשלום פנימי.
יש שלום בין חומר ורוח. מידות טובות יוצרות שלום בחומר ורוח.
מידות מקולקולות יוצרות מריבה קשה מאוד בין החומר והרוח.
אז הם שלווים שמחים במלאבר.
אבל דורות האחרונים שעשו מלאכתם קבע,
שזה, מה זה מלאכתם קבע? רדיפת תענוגות,
שהדאגה לחומריות מילאה את לבבם. זה טרדה עולמית, מה שאומר המזכירים,
מילאה את לבבם.
הרב פה, למה הוא אומר מילאה את לבבם?
כי יכול להיות אדם שכדי להרוויח את השלושת אלפים שקל הוא צריך לעבוד כל יום.
ומה שנשאר לו ללמוד זה עשר דקות ביום.
מה נעשה איתו?
האם הוא בכלל מלאכתו קבע?
לא.
וזה הרב יגיד לנו בהמשך, זה הפואנטה, זה החידוש העצום.
כי לפי מה שלמדנו עד עכשיו נראה שמי שעכשיו לא נכנס לישיבה ולומד מבוקר ועד ערב ומשאיר איזה חמש דקות לשטוף מדרגות,
הוא על הפנים.
הרב אומר לא.
מלאכתם,
תורתם קבע, זה לאו דווקא כמותי.
תכף יגיע רב לזה. טוב, נראה, שימו לב.
הוא אומר ככה,
אם כן,
הדאגה לחומריות מילאה את לבבם ולא תניח מקום ראוי לדאגות המוסריות,
תורתם ארעי,
זה וזה לא נתקיימה בידם.
למה המלאכה לא נתקיימה בידם?
כי היא מעסיקה אותם בלי סוף.
למה התורה לא נתקיימה בידם?
כי הם לא עוסקים בה.
הם יצאו קרחים מפה מפה.
כי נתקלקלו המידות,
מנוחת הלב נתלה כתוצאה מחוסר האיזון,
ולא יאמר די,
אותו אדם שמלאכתו קבע לא יאמר די בקיבוץ רכוש רב,
ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניינם.
אין לו שמחה בכלום, לא ברוחניות ולא בגשמיות. ברוחניות אין לו, כי הוא לא למד.
בחומריות אין לו, כי הוא רוצה עוד ועוד, ולא יודע לעצור ולהגיד תודה.
לא יודע לעצור ולשאול את עצמו,
אולי באמת יש לי מספיק,
אני לא צריך יותר משלושה חדרים,
כן, הוא לא יודע לעצור.
אם כן, גם הרב שהוסיף,
איך אומרי,
גם הרב שהוסיף לקנות על ידי ריבוי הזמן לא תתקיים בידו,
כי תמיד הוא רוצה עוד ועוד.
כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו,
כן,
מי גורם לריבוי שלהם התאוות.
צרכיו שנתרבו כדי ערך תאוות נפשו,
ותאוות נפשו מעסיקה אותו תמיד ברדיפה בלתי פוסקת.
אין לו מנוחה.
וממילא נקרא באמת שזה וזה לא נתקיימה בידם,
למרות שיש לו עשרים מיליון.
לא נתקיים בידו העושר,
כי הוא לא מסתפק בו.
הוא לא נותן פרוטה.
צריך להוציא את הנשמה עד שהוא ייתן איזה פרוטה.
לא, לא נתקיים בזה.
הוא מיליונר, ולא נתקיים בידי עושר החומרי.
רוצה עוד, ועוד, ועוד.
כן? לא נתקיים.
ועיקר שם ערב זה חידוש עצום, ונסיים,
מה שהרב אומר כאן עכשיו זה חידוש גדול.
לא התכוונו שאדם יישב וילמד פה רק כל היום.
יכול להיות אדם
שלומד
עשר דקות ביום,
עובד שמונה שעות ביום,
ועדיין הוא שייך לתורתו קבע.
כי מה ההגדרה של תורה קבע? לא כמותית.
אני הכרתי אנשים שלמדו ביום חצי שעה.
הם היו טרודים מאוד בפרנסה.
עשר ילדים,
אחת עשרה ילדים,
שתים עשרה ילדים,
היו טרודים מאוד בפרנסה.
נאלצו לעבוד כל היום.
אבל חצי שעה של הלימוד תורה שלהם בערב זה היה פרי היום.
הם התגעגעו לחצי שעה הזו.
והחצי שעה הזו הייתה בשבילהם כמו הנשמה,
כן? מזה צמחו,
מזה הם התפתחו,
מזה הם היו טובים יותר.
אומר הרב, עיקר שם קבע זה לא הכמות,
ועיקר שם קבע אין תלוי כל כך בכמות בזמן,
כמו בהסכמת הדעת,
שכאשר אתה לומד תורה, גם אם זה חמש דקות,
אבל אתה יודע עכשיו ומסכים בדעתך שזו הפעולה הכי חשובה שעשית היום.
הכי חשובה.
וכל מה שעבדת, שמונה שעות ותשע שעות, זה רק לפרנסה.
הדבר החשוב באמת, זה החמש דקות.
זה פרי היום.
אני זוכר שהיה אצלנו ביישוב אחד,
שהיה נרדם בשיעור התורה בין מלחמאל בערב, זה אחרי ערבית.
הוא היה משתתף בשיעור, והיה נרדם.
פעם שאלתי אותו, בנימין,
לך תישן, היה עובד קשה.
הוא היה נרדם בשיעור. אמרתי לו, בנימין, לך תישן בבית.
הוא אומר לי,
אתה לא יודע את ההבדל בחלומות שיש לי.
כאשר אני נרדם, כאשר אני ישן בשיעור, אחרי זה אני הולך לישון,
לבין אם אני הולך לישון מייד.
אני לא יודע את ההבדל בחלומות, הוא אומר.
למרות שהוא לא שומע כלום,
הוא רדום,
אבל
הוא חולם אחרת, חולם אחרת, חולם אחרת.
אין תלוי כל כך בזמן, כמו בהסכמת הדת.
אז זה ממש ממש עידוד לאנשים שלא יכולים ללמוד תורה כל יום.
העיקר שאותו זמן שהם לומדים תורה,
יחשב ביניהם כלב-ליבו של היום.
כשאם עושים את ההון האמיתי,
שם באמת מתחוללת,
כן,
התפנית העיקרית של חייהם, חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה,
שהדבר שמחזיק אדם לעיקר הוא קבע.
אלה פלאים.
מה שהוא עיקר בעיניך הוא קבע, גם אם הוא חמש דקות.
גם שמסיבות מסוימות יעסוק בה מעט זמן, כמו שאמרנו.
לצורכי פרנסה הוא צריך לעסוק
בהרבה הרבה שעות עבודה,
ומה שנותר לו זה זמן מועט לתורה.
אבל מבחינתו תורה זה העיקר,
לכן החמש דקות האלו זה יהיה בבחינת מעט המחזיק את המרומה.
::::::::::::
