טוב, שלום חברים יקרים.
אנחנו נשתדל, לפני שאנחנו מתחילים, נשתדל לעצור בזמן כדי באמת לא לפגוע בשיעור הבא. אז ב-13:15 אנחנו צריכים לעצור.
בסדר? אז תעשו לי ככה, אם אני לא שם לב.
מה?
אני רואה שיש.
אני גם, יש לי שעון מולי.
טוב, אנחנו היום רוצים לסיים את הדף שלנו.
אנחנו עצרנו באמצע מקור 11,
בצד שמאל, בעמודה השמאלית.
צורה רביעית וכן הוא ביחס היהדות.
אז אני רוצה רק לחזור על מה שדיברנו כי זה מאוד קשור וממשיך את מה שנלמד היום זה ממשיך את מה שלמדנו. אני חוזר רגע על העקרונות.
ראינו,
אני חוזר אולי מההתחלה,
אנחנו עסוקים בעיקרי משנת הציונות הדתית.
עיקרון ראשון אמרנו קודש בחול, עיקרון שני קודש בחול ברמת עם בארץ במדינה אז קודש בחול לאומי
עיקרון שלישי שאף על פי שהקודש במהות הוא קודם לחול כי הוא מקור החיים של החול והוא אמור להופיע ולרומם את החול בסדר ההופעה המעשית החול קודם לקודש
ולכן זרע בהמה יקדם, יוקדם, יהיה קודם לזרע האדם וכל מה שדיברנו פה
ועכשיו אנחנו נמצאים בעצם בנקודה העקרונית הרביעית
איך יהיה חילוף המשמרות
בין השלב הראשון של הגאולה שהוא זרע בהמה חול
ציונות חילונית, לבין השלב השני של הגאולה והמשלים את הגאולה
שהוא לאומיות קודשית,
לאומיות אלוקית, אלוקיות לאומית.
אידאה אלוקית בתוך הידאה הלאומית, קוראים לזה בכותרת ראשית ציונות דתית, כמובן, כמו שאמרנו, לכל המפוחדים זה לא יהיה מתוך כפייה והכרח,
זה הכל יהיה מתוך תודעה ובירור ורצון להביא את הערך הזה עלינו.
אז איך יהיה שלב המעבר?
אז אמרנו בגדול שהעולם,
אולי עוד משפט אחד רגע,
כשאנחנו אומרים שהחול קודם לקודש
והקודש צריך להשלים את החול,
החול בדרך כלל,
אחת ההופעות שלו, אחת ההופעות המרכזיות שלו,
זה שהוא אינסטינקטיבי.
יש ממד של אינסטינקטיביות,
זאת אומרת, יש לאדם אינסטינקטים,
כמו למשל יצר ההישרדות שלו,
והיצר ההישרדות הזה הוא חולי, הוא חולי לגמרי, הוא חומרי לגמרי, גם בעלי חיים יש להם יצר הישרדות וכו'.
לעומת זאת, כל מה שקורה לקודש, קודש זה הרבה יותר מאינסטינקט,
לא אמרתי שכל החול זה אינסטינקט, אבל
חלק מהופעת החול היא אינסטינקטיבית.
הקודש הוא ודאי תודעה,
חיים,
משמעות, תוכן.
זה דורש ודאי הרבה יותר להופיע את מדרגת האדם, אתה חונן לאדם דעת.
אז אנחנו בעצם נמצאים בשלב,
איך יופיע המעבר מחול לקודש,
מאינסטינקט להכרה.
אז אמרנו שזה אפשרויות
שיכולות להיות פה. אפשרות אחת,
שהנברא, הנקרא אדם, בין אם זה האדם הפרטי, שהוא האדם המתבגר,
שכבר השכל יכול להופיע,
או האומה,
כי הרי גם לאומה יש שצריך הישרדות.
כמו שדיברנו כבר, הציונות החילונית,
אחד מהעקרונות שלה זה ההישרדות, ההישרדות
שלנו כעם,
הרצון לחיות,
מקלט בטוח, מקלט לילה, יד ושם כמשל וכולי,
שלא תהיה עוד פעם שואה.
אז אמרנו שיש שתי אפשרויות, לכן מה שאנחנו אומרים בהלכות יחיד זה אותו דבר בהלכות ציבור, קודם כבר למדנו, רק אני מסכם את הדברים.
אז איך תהיה האפשרות
או איך תהיה המציאות לעבור מחול לקודש? אמרנו שתי אפשרויות. אפשרות אחת,
שהיות ואנחנו צריכים לעבור מאינסטינקט להכרה,
אז ההכרה תופיע.
כלומר, ניקח אצל האדם המתבגר,
הילד הקטן, התינוק הילד, יש לו הרבה אינסטינקטים,
אינסטינקט של הישרדות, אינסטינקט של לחכות אחרים, כמו שדיברנו על זה.
אבל כשהוא מתבגר,
הוא כבר לא שואל,
הוא לא רק רוצה לחיות, הוא רוצה להבין את המהות ואת המשמעות ואת המטרה של החיים האלה.
והוא לא רוצה לחכות אחרים, הוא רוצה להכיר את עצמו ולהופיע את עצמו.
אז כמו שאמרנו,
המעבר מתינוק ילד לאדם בוגר זה מעבר מהישרדות וחקיינות למשמעות ועצמיות.
מחקיינות הישרדותית לעצמיות משמעותית.
זה בעצם אותו דבר ברמת עם.
עם גם עובר, כן, גם עם ישראל, הציונות החילונית הייתה א',
הישרדות,
שעם ישראל חי, שיהיה עם ישראל,
שיהיה עם בארצו ובמדינתו.
לכן כמשל להבדיל אוגנדה הייתה אופציה,
שלפחות יישאר פה עם באיזשהו חבל ארץ, שלפחות יחיה משהו.
אבל בשלב הראשון זאת הישרדות, ציונות,
ללא התוכן האלוקי שזה המשמעות שלנו, וב' זה הישרדות חקיינית.
אנחנו עוד מדינה על במת המדינות, עוד אדם על במת העמים,
ולכן אנחנו רוצים להיות כמו אמריקה,
הכוכב החמישים ואחת בדגל.
אבל יופיע השלב
של מעבר מאינסטינקט להכרה, אמרנו שתי אפשרויות. אפשרות אחת,
אז אני נותן את הדוגמה שלי, לפחות יחיד. כמו שבאדם הפרטי
התינוק ילד עובר לאדם בוגר, עובר מאינסטינקט להכרה, אז אפשרות אחת,
שאולי נחכה שההכרה כבר תהיה,
ההכרה תהיה, הכוונה פעמיים תהיה. א',
שהילד המתבגר הזה ילמד מספיק,
יהיו לו מספיק ידיעות,
וב' לא רק שהוא ידע מספיק,
אלא הוא ינהל את החיים על פי הידיעות האלה.
שני דברים צריך. צריך א', שיהיה פה שכל,
ולא רק אינסטינקט,
וב' צריך שהחיים יתנהלו על פי השכל.
אז צריך א', ידיעות שכליות, וב' צריך ניהול החיים על פי הידיעות השכליות האלה.
כי יכול להיות שאני יודע ידיעות שכליות, אבל אני נוהל את החיים הפוך לגמרי, גם זה יכול להיות.
אז איך זה יקרה?
אז אפשרות אחת,
רק לאחר שהאדם משלים את האינסטינקט שלו על ידי הכרה ותודעה,
הוא לומד, הוא מבין, הוא משתכנע
והוא מתחיל להשליט את הידיעות השכליות האלה על החיים שלו.
אז השכל שלו מנהל לו את הנפש, את הגוף, את התאוות, את היצרים וכולי.
רק אחרי שהשכל נמצא, א',
תודעה, ב', ניהול החיים על פי התודעה,
רק אחרי שזה נמצא,
עכשיו יחליש הכדור בחור את האינסטינקט.
אבל עד שהאדם לא הופיע בפועל את ההכרה,
הקדוש ברוך הוא לא יחליש את האינסטינקט.
אפשרות א',
אפשרות ב',
הקדוש ברוך הוא לא מחכה
שהאדם ישלים את האינסטינקט על ידי ההכרה,
אלא
כבר כשיש פוטנציאל הכרה,
כשיש אפשרות אצל האדם המתבגר שהשכל יכול להופיע ולנהל את החיים,
עצם זה שיש פוטנציאל הכרה,
כבר אז הקדוש ברוך הוא מחליש את האינסטינקט.
ולמה?
מה החיסרון במהלך הראשון, היתרון במהלך השני?
החיסרון במהלך הראשון שהחיים האינסטינקטיביים הם הרבה יותר בטוחים
כי זה פועל אוטומטי, האינסטינקט פועל.
אז כן, כמו התינוק שאמרנו, ואכלת ושבעת ונרדמת.
התינוק אוכל עד כדי שהוא ישן,
זהו, יש לו מנגנון אינסטינקטיבי לאכול עד כדי שביעה.
זה הרבה יותר בטוח מאשר לאכול עד כדי שביעה מתוך תודעה,
מתוך בחירה זה הרבה יותר מסובך לכל מתוך סביעה ברמה התודעתית הבכירית שמייחדת את מדרגת האדם לכן החיים האינסטינקטיביים הם הרבה יותר בטוחים
אז אם הקדוש ברוך הוא היה משמר את האינסטינקט ומחכה שנשלים את ההכרה
יכול להיות שהוא עדיין היה מחכה כמו שאמרנו
למה כי החיים האינסטינקטיביים הרבה יותר יציבים קבועים בטוחים מתמידים
לכן הקדוש ברוך הוא בחר בדרך השנייה לא רק אבל גם בחר בדרך השנייה
עכשיו העיקרון שלנו שמעניין אותנו עכשיו
שהקדוש ברוך הוא מתחיל להחליש את האינסטינקט במדרגות שונות, כמובן זה תהליך ארוך,
כבר כשיש פוטנציאל הכרה, אף על פי שאין הכרה בפועל.
קוראים לזה גיל ההתבגרות.
מה זה גיל ההתבגרות?
זה הגיל שבו האינסטינקטים שמכוחם חייתי,
שנתנו לי ביטחון ויציבות בחיים, האינסטינקטים האלה הולכים ונחלשים כפי הערך שההכרה יכולה להופיע. ואז יכול להיות מצב
שהאינסטינקטים נחלשו או אפילו כבר הסתיימו.
כי אינסטינקטים מסוימים, ההכרה עוד לא הגיעה,
ואני עכשיו תקוע באמצע, אין כוח שמנהל את החיים.
הכדור ברוך הוא הולך בדרך הזאת, כי גם הוא מאמין ומצפה
שאדם שלא יוכל לנהל את החיים שלו, כי אין לו אינסטינקט והכרה עוד לא הגיעה,
יכריח את עצמו להשלים את ההכרה, כי אחרת הוא מנהל את החיים, אין לו איך
לנהל את החיים והוא ייפול מתהום לתהום.
לכן,
המעבר מאינסטינקט להכרה הוא כשיש פוטנציאל הכרה.
בדרך
בין האינסטינקט להכרה,
כשיש פוטנציאל הכרה, ומכוח הפוטנציאל הזה הכרי ברוך מחריש את האינסטינקט,
בדרך יש גיל ההתבגרות עם כל המשברים שלו.
אז אלינו. כמו שזה נכון בהלכות יחיד,
זה נכון בהלכות ציבור.
גם עם ישראל, תהליך הציונות החילונית,
התחיל מהחול אל הקודש, זרע במא קוראים לזרע הדם.
אבל חייב זרע אדם להשלים זרע באמת. חייב הקודש להשלים את החול. ההכרה חייבת להשלים את האינסטינקט.
ואיך זה יקרה?
הקרב ברוך הוא יתחיל להחליש את האינסטינקטים הלאומיים שלנו.
כמשל, ואז עלייה לארץ,
זה לא...
מי אמר?
למה לא אמריקה?
להיות לוחם בצה"ל,
מי אמר? אנחנו רואים את הסטטיסטיקות גם במלחמה הזאת.
להיות מוכן להילחם מלחמה כללית, ואני לא נכנס לסוגיית העסקה עכשיו, כן?
כי החטופים זה גם סוגיה כללית, זה סוגיה מסובכת, אבל
להיות נאמן לכלל ישראל,
על כל המשמעויות שלו,
עוד לפני הפרט בישראל,
ואני לא אומר שהחטופים זה פרט, החטופים זה כלל כי הם נציגי ציבור, הם לא נחטפו כי הוא ראובן, שמעון לוי וכולי.
הסוגיות הפרטיות הולכות ותופסות
יותר מקום, אז הכלל הולך ונעלם.
אז הפוסט-ציונות,
מה זה הפוסט הזה?
הפוסט הזה זה בעצם החלשה של האינסטינקטים הלאומיים שהחזיקו אותנו כאומה ונתנו לנו יכולת פעולה כעם בכל מיני רבדים וממדים של חיים לאומיים
כי יש כבר פוטנציאל להכרה. עכשיו יוצא עכשיו דבר עצום,
שככל שיש יותר החלשה של האינסטינקט,
ככל שאנחנו רואים שהלאומיות
בכל מיני צדדים שלה הולכת ונחלשת,
זה סימן שכבר ההכרה נמצאת פה.
יש כבר פוטנציאל, צריך להופיע אותה.
כי הפוטנציאל נמצאת פה.
בסדר? אז המהלך הזה מאינסטינקט להכרה הוא, סיכום של השיעור שעבר,
הוא מהלך שמופיע בממד הלאומי.
אז אנחנו עכשיו על הציר הלאומי,
מציונות חינונית,
לבהמשך ציונות דתית,
כמובן, ללא כפייה,
ללא הכרח,
במרכאות, כל אנשי הציונות החילונית יבקשו שהאלוהות תופיע בציונות וכולי וכולי, תהליכים כנראה עוד עמוקים וארוכים.
בסדר.
זה המהלך הלאומי. אז המהלך הלאומי, אז המהלך מאינסטינקט להכרה,
ציר אחד שלו הוא ציר לאומי.
עוד משפט אחד רק כדי להקדים את הנושא של השיעור היום.
אמרנו פעם שעברה, מה צריך להשלים היום?
האם המעבר הזה מאינסטינקט להכרה
הוא קיים גם בממד הדתי,
התשובה היא כן.
כלומר, הפעם היינו דתיים כי סבא שלי היה רב,
כי יש שכר ועונש.
אז יש לי אינסטינקט של יחות למסורת.
יש לי אינסטינקט של פחד מעונש וכדומה.
אבל בדור של תודעה ובחירה,
אז אי אפשר להסתפק בסבא שלי היה רב וכדומה.
לכן גם הציר היהדותי, תכף נפתח קצת,
גם הוא עובר תהליך של אינסטינקט, מאינסטינקט להכרה.
והשאלה המרכזית שבה אנחנו רוצים להתעסק בהם בעיקר,
זה האם יש קשר בין שני המהלכים האלה
ואינסטינקט להכרה,
הציר הלאומי, המהלך הלאומי והציר הדתי,
האם יש קשר בין שניהם.
זה יש פה הערה מדהימה של הרב,
בשביל זה השיעור היום.
כן, שחררתי את השם בכלל.
דרך אגב, סליחה שאני אומר, הצבא הלוחם,
נגיד,
החיר הלוחם מרמת,
אפילו אוגדונר ומטה, אבל ודאי מחטיאים ומטה,
אנחנו רואים שצהל משתנה,
בסדר? צהל משתנה לתודעה הזאת,
לאט לאט, זה מפחיד מאוד אנשים,
אבל זה קורה,
זה תהליך שקורה, כן.
יש פה עוד אופן, לא נכון, במעמד חמפה,
שכמה תודעה נגדית. זאת אומרת, יש, ולא רק שהצוח... מדינת כל אזרחיה, זו סוגיה שלמה, כן, כן.
התוח הלאומי התהליכים קצת, וצריך לבדוק, האם שתי קורפות,
לא רק את הכוח שאנחנו יודעים קצת, שתי קורפות
התרתיים ונשאירים כדי למצוא סמכון אנושי.
תראה, אני לא רוצה לפתוח את זה, אתה שואל שאלה טובה, זה כרגע לא השלב הזה, הרב מדבר על זה בכמה מקומות.
אני אגיד את זה בצורה עקרונית מאוד.
כשיש כוח אחד שמתעורר,
כן ככה כותב בן היה,
ממילא הקרובה הוא מעורר איזה כוח שכנגדו,
כנגד הכוח המתעורר.
כדי שהכוח שכנגד,
הרב כותב אין הידיעה שלמה, זה דומה קצת למערב,
אין הידיעה שלמה אלא אם אני יודע גם את הידיעה המנגדת אותה.
אין דבר ניכר אלא מהיפוכו, אלא מהופכו,
כן אמר על.
אז חייבת לקום איזושהי התנגדות,
שהיא בעצם תעמיד את הידיעה האמיתית בעיניים היותר עמוקות שלה, בהבנה היותר עמוקה שלה.
זה חייב להיות ככה.
אני לא רוצה לברוא עכשיו כי זה ייקח לנו את כל השיעור, אבל
שמענו את זה בישיבה אצלנו בשבת.
הגמרא אומרת, זו סוגיה שלמה, אוי לי מיוצרי אוי לי מייצרי.
אז הרב אומר שם בן היה לסוגיה הזאת בברכות.
אוי לי מיוצרי.
הקב"ה יצר
נטייה אלוקית בנפש הישראלית.
ולכן אני רוצה להוציא את היוצר הזה שבתוכי.
ואם אני לא מוציא אותו, אוי לי מיוצרי.
אז יש איזה נטייה אלוקית אל הקודש.
אומר הרב,
וכמו שיש נטייה אלוקית אל הקודש,
הרי בחוברה נטייה אלוקית שמתנגדת אל הקודש.
אוי לי מייצרי.
רגע, כדי שיהיה יותר ברור.
והרב שם מסביר שזה לא החומר, זה לא הנפש הבהמית.
אני אגיד את זה עמוק.
יש נפש בהמית,
זה הנטיות החומריות, הגופניות והנפשיות, יצר אכילה, שינה, עריות, גאווה, כבוד וכו'. זה הנפשבהמית, 1. יש נפש אלוקית, 2. בדרך כלל מה אנחנו מסבירים?
שיש מאבק מצמיד בין נפש אלוקית לנפש בהמית. הבנתי, יפה.
אומר הרב שם בנייה יותר עמוק מזה.
זה לא רק שיש נפש, יש מאבק בין נפש אלוקית לנפש בהמית.
יש מאבק בתוך הנפש האלוקית.
אוי לי מייצרי, זה לא נפשבהמית.
אוי לי מי צריך להיות היצירה האלוהית שהקדוש ברוך הוא יצר כמנגדת את היוצרי.
את הנפש, את המימד האלוהי.
ולמה כמוך הוא עשה ככה?
אז יוצא לפי זה שיש לנו שתי מלחמות.
יש, המימד האלוקי שלנו נלחם בשניים.
א' בחומר,
ב' ברוח הפוכה לרוח האלוקי, נגיד ככה.
למה הקדוש בחוץ? אין לנו מלחמה אחת, למה שתיים-אחד?
שתיים-אחד.
איך נעמוד בזה?
אומר הרב על פי המהר"ל,
דווקא כשיש כוח מנגד, זה מכריח אותך להסביר יותר טוב. עכשיו העסקה.
הסברה ההפוכה לסברה שלך, היא תעמיק לך את הסברה שלך.
היא תכריח אותך להעמיק יותר את הסברה שלך.
אני לא רוצה חוותא,
כן רבי יוחנן וראשי גילה, אני לא רוצה חוותא
שנותן לי 24 הוכחות למה שאני אומר.
אני רוצה חוותא שמקשה 24 קושיות למה שאני אומר.
כי זה יכריח אותי להעמיק את ההבנה שלי.
אבל זו סוגיה שלמה, ארוכה מאוד מאוד. לכן אתה צודק מאוד והרב מדבר על זה.
ולכן, כשיש,
אני אגיד בשפה של השיעור הזה,
כשהגיע השלב הפוטנציאלי של מעבר מאינסטינקט להכרה, וההכרה הנכונה יכולה להופיע,
באופן אוטומטי יהיו באותו הזמן של ההכרה האמיתית שיכולה להופיע,
יהיו הכרות אחרות שיתנגדו להכרה האמיתית הזאת,
שגם ההכרות האלה, בואו נוסיף עוד חצי משפט,
גם ההכרות האלה הן למעלה מהאינסטינקט שהיה עד עכשיו.
זה יסודי.
אז זה כבר מלחמה של הכרות.
זו כבר לא מלחמה של אינסטינקט להכרה.
זו מלחמה הרבה יותר כבדה,
הרבה יותר מסובכת.
טוב, אבל זה לא הנושא שלנו כרגע.
טוב, אז אם כן, נחזור אלינו.
אם כן, האם המהלך הזה מאינסטינקט להכרה
בממד הלאומי, הוא יופיע גם בממד הדתי, היהדותי, התורני?
והאם יש קשר בין שני המהלכים האלה?
זה הנושא שלנו היום.
טוב, אז בואו נראה.
אנחנו שורה רביעית בצד שמאל למעלה.
וכן הוא גם ביחס היהדות.
אז הרב אומר שאותו מעבר, מאינסטינקט להכרה
בממד הלאומי, על הציר הלאומי, אותו מעבר
בציר בממד היהדותי, התורני, הדתי.
וכן הוא גם ביחס היהדות.
הוקרת האמונה ושמירת התורה והדת בכנסת ישראל ביתרון של קודש עליון.
כלומר המהלך הזה מסיק להכרה הוא מהלך כללי.
למה? כי כמו שאמרנו בשיעור הראשון בסוגיה הזאת, למה?
כי ההכרה זאת מעלת האדם.
אתה חונן לאדם דעת, תודעה ובחירה.
ולא יכול להיות שהאדם יסתפק במדרגת החיה שבו, כלומר האינסטינקטיביות שבו.
לא יכול להיות. האדם חייב להופיע את המדרגה
אנושית שבו
וקל בחורם את המעלה האנושית-אלוהית שבו, ישראל.
אז אי אפשר להסתפק במדרגה נחותה של הבהמי שבך ולא האנושי או האלוקי על גבי האנושי שבך.
לכן המהלך הזה, מאינסטינקט להכרה, הוא מהלך מוכרך.
הוא מהלך שבלתי אפשרי בלתו.
ולכן כרגע נסתפק בזה,
כמו שהמהלך הזה מופיע בממד הלאומי, תודה רבה,
כך הוא יופיע, תודה, כך הוא יופיע בממד היהדותי. הרב אומר את זה פה בקיצור,
וכן הוא גם ביחס היהדות, הוקרת האמונה
הוא שמירת, קודם כל להוקיר את האמונה, לנשק את היד לרב,
שמירת התורה והדת להיות אדם שהוא שומר מצוות,
אז הוקרת האמונה, אפילו רק ההוקרה, וקל וחומר שמירה,
שמירת התורה והדת בכנסת ישראל ביתרון של קודש עליון,
מהלך כללי זה המתגלה בכל החיים,
נוהג גם בה, גם ביחס ליהדות,
מספר היחידים הגדולים הענקים אנשי קודש הולך ומתמעט,
ולעומת זה הכלל כולו הולך ומשתחרר ומתפתח.
כלומר, מה שפעם היה, זאת אומרת,
המעבר מאינסטינקט להכרה, אני אגיד ככה רגע שנייה,
פעם רוב הדתיים,
מה זה רוב? רוב ככל הדתיים,
היו אינסטינקטיביים.
למה אני דתי?
כי ככה גדלתי.
בוא נאמר ככה,
לפני 200 שנה לא היה רעיון של כיתת אמונה,
בטח לא לציבור.
לא צריך.
למה אני דתי? כי ככה גדלתי. מה, אני
אגרום לסבא שלי להתאפשר בקברו?
אז זאת המסורת, ככה גדלנו. בפרט שרוב מאוד אמרו לי שכר ועונש ועניינים וזה.
אמון עצמי מהמסורת וכו'.
יפה. ואז אם כן, רוב ההמון
שהיה דתי,
הוא היה דתי אינסטינקטיבי.
בודדים, יחידי הסגולה, היו הכרתיים. גדולי ישראל, גדולי עולם,
היו תמיד בעלי תודעה,
לימוד מעמיק של תורת הנגלה, תורת הנסתר,
כדי שאומרת היהדות היא תופעה מתוך הכרה אבל המשוואה הייתה היו גדולים מאוד
והכרה ובתודעה ועם ישראל
כאומה היה נמוך מאוד גם מאמר הדואר המצייר את הציור הזה
אבל מה קורה במהלך גאולתנו והגאולה היא גאולה כללית
אז הגדולים מתמעטים ומתקטנים זה לשון הרב במאמר הדואר והכלל הולך ומתעלה אז כמו שהכלל התורה מופיעה יותר אצל הכלל ופחות אצל הגדולים
ככה תורה האינסטינקטיבית אמורה כבר לעלות לתורה הכרתית אצל ההמון.
אני אגיד אפילו בשפה ההיסטורית,
בסדר?
בעולם שאין בו חשמל,
היסטורית טכנולוגית, בעולם שאין בו חשמל,
בעולם שאין בו דפוס,
בעולם שכדי להכין לחם, בעולם שאין מאפיות,
כדי לאכול לחם אתה צריך לזרוח איתה
ולעבור את כל התהליך עד שלא סוף תגיע ללחם.
זה בשביל הלחם.
ופלפל ועגמניה,
כנ"ל,
וביצה מהתרנגולת כנ"ל וכולי. אז בעולם שאין
ספרים, אין דפוס, אין דפוס.
ויש כל כך הרבה צרכים הכרחיים חומריים מעצם ניהול החיים, שיהיה לי לאכול.
אז לא הייתה אפשרות טכנית שהעם,
ההמון, יגדל מאינסטינקט להכרה.
כי לא היה ספרים,
בעצם היה ספרים,
במקרה הטוב בבית הכנסת של הקהילה היה ספר אחד.
אולי בבית של הרב היה ספר אחד.
ולפני כן זה בכלל היה מגילות.
אין דפוס.
אז מה יש?
כן, כלום. וגם צורכי החיים ההכרחיים החומריים, הם תופסים מקום מאוד מאוד בנפש ובזמן.
אתה צריך להשקיע המון זמן בשביל שיהיה לך לחם לאכול מהחיטה שזרעת.
אז לא הייתה אפשרות לבנות את ההכרה.
ברוך השם, העולם הטכנולוגי
אפשר לנו שהנה יש לנו ספרים, הספרות מלאות.
לאכול לחם אתה לא צריך לגדל חיטה, אתה פשוט הולך למאפייה,
דקה ורבע אתה קונה כל סוגי הלחם שאתה רוצה.
התפנה הזמן, התפנו כוחות הנפש, יש את האמצעים הטכנולוגיים
כדי ללמוד תורה.
אז העם כבר יכול ללמוד תורה.
בואו ניקח דף יומי כמשל.
כמה אנשים למדו גמרא לפני 300 שנה?
לפני 500 שנה.
לא הייתה גמרא, פיזית לא היה ספר.
היום,
בכל ספר, בכל בית יש שלושה סטים של הש"ס.
עם ניקוד, בלי ניקוד, עם הסבר, בלי הסבר.
בגודל הזה, בגודל ההוא.
יש טבח שמולד, אז הכלל הולך ומתעלה.
אז אם כן המהלך הזה שהכלל הולך ומתעלה העלה גם את ההמון
מאינסטינקט להכרה. הנה אנחנו אחריך אנחנו המון היום אנחנו לא גדולים.
והנה אנחנו עסוקים בלימוד תורה.
רוצים להבין תורה מתוך הכרה מתוך תודה.
לכן עוד פעם
וכן הוא גם ביחס היהדות הוקרת האמונה ושמירת התורה והדעת הכנסת ישראל ביתרון של קודש יום. מהלך כללי זה המתגלה בכל החיים שהגדולים
הולכים ומתקטנים וההמון הולך ומתעלה שזה מהלך של אומה של לאום.
מהלך כללי זה המתגלה בכל החיים נוהג גם במספר היחידים הגדולים הענקיים, אנשי קודש, הולך ומתמעט. אין לנו רמב״ם, אין לנו גר"א וכולי,
אין לנו הרב קוק.
ולעומת זה הכלל כולו הולך ומשתחרר ומתפתח.
זה מהלך כללי, היסטורי, אצל כל העמים, ודאי גם בעם ישראל וכולי.
וכנסת ישראל עומדת עכשיו בכללה במצב המעבר לצאת מתוך חיים אינסטינקטיביים
לחיים של הכרה. רבותיי, עד לכאן אם כן,
המעבר מאינסטינקט להכרה על הציר הלאומי הוא אותו המעבר מאינסטינקט להכרה בציר היהדותי.
בסדר.
יפה. עכשיו רבותיי, נקודה.
האם יש קשר בין שני הצירים האלה?
אני רוצה להגיד, עכשיו היות בזה קשה פה,
המילים פה קצת קשות, שמונה קבצים, קובץ א', פסקה סמ"ג, א' המקבילה לפה.
תראו שם גם פחות או יותר אותם מילים.
אני רוצה להגיד את זה בעל פה ואז לקרוא את זה, שתראו את זה בפנים.
אמרנו שהמהלך הלאומי עובר מאינסטינקט להכרה.
האומה מרגישה, אני בכלל לא אומר מי שם במילה מרגישה,
האומה מרגישה
שהיא אומה.
עכשיו, כשאנחנו חיינו בארצנו,
כלומר כל היהודים בארץ אחת,
או רוב היהודים,
ובנקווה ארץ ישראל, ומנהלים שלטון ריבוני וכולי,
נגיד בית שני, בית ראשון,
אז היה ברור שאנחנו קולקטיב לאומי, כי אנחנו חיים ביחד באותו מקום, מנהלים חיים משותפים.
יפה.
אבל כשהופיעה הגלות,
כשיש יהודי בתימן
ויהודי ברוסיה,
ויהודי באוקראינה,
ויהודי בפולין,
ויהודי במרוקו,
ויהודי באתיופיה.
מה ישמר את הקולקטיב הלאומי?
מה מבטיח שהיהודי התימני לא יהפך לתימני,
כלומר,
הוא כבר לא חלק מהם ישראל.
היהודי הפולני כנ"ל, מה מבטיח את זה?
כלומר צריך משהו
שישמר את הקולקטיב הלאומי כשאנחנו בגלות.
עכשיו, מה לא יכול לעשות אותנו קולקטיב לאומי כשאנחנו בגלות?
זה שאנחנו לא במקום אחד,
כי כיהודים מפוזרים קהילות קהילות,
זה
שאין לנו נבחרת כדורגל אחת,
להבדיל,
אין לנו נבחרת כדורסל אחת,
אין לנו מס הכנסה,
אין לנו ביטוח לאומי,
אין לנו את כל הופעות החיים הלאומיות המעשיות.
אז רבותיי, שימו לב שזה עמוק מאוד עכשיו.
מהו הדבר היחידי שיכול לחבר יהודים בגלויות השונות
להבין שהם קולקטיב לאומי אחד, שעדיין הם עם אחד.
דת.
דת.
היהודי במרוקו יאכל מצה בליל ט"ו בניסן,
והיהודי בשוויץ יאכל מצה בליל ט"ו בניסן.
ויש להם יצאו ביום כיפור
ויגידו שמע ישראל.
רבותיי, שימו לב לנקודה עמוקה, אני לא חושבים עליה בהקשר הזה אף פעם.
למה היינו דתיים בגלות?
כי זה היה אינסטינקט לאומי.
האינסטינקט הלאומי לא יכל היה להתלבש
אלא בלבוש דתי.
אז לא היינו דתיים בגלות כי היינו דתיים.
היינו דתיים בגלות כי היינו לאומיים.
כבוד הרב כותב, תיכף אני אקרא.
חשבתם איתי או שהלכתי לאיבוד?
עוד פעם, מה?
רגע, רגע, עוד לפני גם היום, שנייה, שנייה.
עוד פעם, היינו דתיים בגלות
מתוך האינסטינקט הלאומי ששמר עלינו כקולקטיב לאומי,
ולכן ממילא גם היהדות הייתה רגשית,
היהדות הייתה אינסטינקטיבית, סבא שלי היה רב,
שכר ועונש.
כלומר, כל הופעת היהדות
הייתה אינסטינקטיבית,
כי היא הייתה תוצאה של האינסטינקט הלאומי ששמר עלינו בגלות דרך הלבושים הדתיים.
אז האינסטינקט הלאומי ששמר עלינו בגלות כקולקטיב לאומי, כעם,
הופיע דרך אינסטינקט דתי.
ולכן היינו דתיים בגלות.
אז אני חוזר שוב,
לא היינו דתיים בגלות מסיבה דתי,
לפי ההסבר הזה. היינו דתיים ברגלות מסיבה לאומית.
רגע, תנו לי עוד טיפה רגע.
מתקדמים.
יפה.
עם ישראל מגיע לארץ ישראל.
עוד לפני מעבר להכרה.
מה עכשיו חושף שאנחנו קולקטיב לאומי?
שאנחנו חיים פה,
מתגייסים לצה"ל,
משלמים מס הכנסה, תעודת זהות כחולה,
ביטוח לאומי,
שיר באירו-ביזיון וכולי.
כלומר, יש כבר לבושים לאומיים
שלא מצריכים
ביטויים דתיים.
ואז מה הייתה התוצאה?
שנהיינו חילונים.
ברור.
כלומר, אם שמירת הדת, או לפחות הוקרת הדת,
היא מתוך האינסטינקט הלאומי בגלות,
כדי לשמר אותנו כעם,
כשאנחנו מתרכזים שוב כעם בארץ ובמדינה,
כבר לא צריך את הלבוש הדתי. הדתיות בגלות,
זה נורא מה שאני אומר, אבל זה נכון,
הדתיות בגלות הייתה לאומית,
הייתה לבוש.
ברגע ששופעות, שנייה, שנייה, חזק, עם כבודו איחר, סבלנות,
אנחנו פה בונים משהו. שנייה.
כשיש לאומיות בפועל,
עם, ארץ, מדינה, כמו שאני אומר באמת,
תעודת זהות חולה, צה"ל, ביטוח לאומי, מס הכנסה, נבחרת כדורגל וכולי, להבדיל בין הדברים,
אז כבר לא צריך להיות דתיים.
יש כבר דגל ישראל.
יש דגל.
לא צריך להיות דתיים.
כשהדגל אומר, אני חלק מהעם הזה.
אני משלם מס הכנסה, זה חלק מהעם הזה. אני עולה על מדים, אני חלק מהעם הזה.
מצביע בבחירות פעם בארבע שנים, אני חלק מהעם הזה.
ואז מה יקרה?
עכשיו יוצא דבר נפלא מאוד המעבר מאינסטינקט להכרה על הציר הלאומי בממד הלאומי
הוא בדיוק אותו מעבר מאינסטינקט להכרה בציר היהדותי
הציר היהדותי של המעבר מאינסטינקט להכרה הוא בעצם ביטוי למעבר הזה מבחינה לאומית
חבר'ה יש מבין או לא
רגע רגע רגע אני רוצה שנייה רגע
עוד טיפה רגע תסתכלו איך זה כתוב שלא תגידו שאני ממציא
תסתכלו איך זה כתוב
אומר אף כך
במעמד האומה בגולה לכאן הגענו עמודה אמצעית 10
12 שורות מלמעלה במעמד האומה בגולה בסדר יש לכם את זה?
שורה מתחילה במילה בגולה במעמד האומה בגולה
כשהיינו בגלות אם כן יהודים בתימן יהודים במרוקו יהודים בפולין יהודים בשוויץ יהודים באמריקה ברוסיה וכו'
במעמד האומה בגולה
האינסטינקט של חפץ הקיום הלאומי
אם כן כמו שיש יצר הישרדות
שהוא היצר הקיומי, שהוא היצר הכי אינסטינקטיבי. יש אינסטינקט הישרדותי שהוא האינסטינקט הכי אינסטינקטיבי מכל האינסטינקטים שיש לנו.
אז כמו שיש אינסטינקט הישרדותי ליחיד,
יש אינסטינקט הישרדותי לאומה.
עם ישראל חי ולא חגש שלום, עם ישראל מת.
אז במעמד האומה בגולה,
האינסטינקט של חפץ הקיום הלאומי
שלט בכל יחיד ויחיד מישראל, ואיך זה התגלה?
לשמור את הדת
ולכבד את האמונה בכלל.
מדוע?
האינסטינקטיבי, שימו לב, הרב פה מדבר בכוונה במילה רגש ולא שכל,
כי זה אינסטינקט,
מתוך ההרגשה, הצמירה האינסטינקטיבית, שבהתרפות אותו הקשר
המאחד של הדת והאמונה, מה יקרה עם יהודי בתימן?
לא יהיה.
לא ישמור דת, לא יאכל מסע בליל הסדר,
מה יקרה עם יהודי בפולין?
לא יצום ביום כיפור, לא יתענה חמישה ימים, מה יקרה אז?
הוא לא רק לא יהיה דתי.
מה הוא לא יהיה?
הוא לא יהיה לאומי, הוא לא יהיה חלק מעם ישראל, וזה לצערנו הרב.
המציאות הוכיחה שמי שבגלות לא היה דתי,
היום הוא כבר לא חלק מעם ישראל, בלי קשר לדת.
הוא לא חלק מהאומה.
אז השמירה על הדת, על היהדות,
הייתה הכרחית כדי לשמר את הלאומיות.
רגע, רגע, עוד טיפה, רגע, שנייה.
אז זה לא חלק מעם ישראל?
הוא לא התבולל.
כפשוטו ממש. מה, אתה לא שומע חדשות 200 שנה?
התבוללו, ברור.
ברור.
לכן,
מה קורה באמריקה היום, באירופה, בכל מקום, רוסיה,
רוסיה, הדוגמה הכי קיצוניית.
מתוך, עוד פעם,
במעמד האומה בגולה האינסטינקט של חפץ הקיום הלאומי שלט בכל יחיד ויחיד מישראל, לשמור את הדת ולכבד את האמונה בכלל, מתוך הרגשה, התמירה האינסטינקטיבית שבהתרפות אותו הקשר המאחד של הדת והאמונה,
יבוטל מהלך רגשי האומה והתפוצצות עתידה לאומה כולה.
עד לכאן שלב א' של האינסטינקט.
אז האינסטינקט הלאומי התלבש בצורה דתית, וגם הדתיות הופיעה בצורה אינסטינקטיבית,
אינסטינקטיביות דתית.
סבא שלי היה רב, שכר ועונש וכו'.
יפה.
עם ישראל חוזר לארץ ישראל.
האינסטינקט צריך לעבור להכרה.
יפה. אז אותו המהלך
שעכשיו מתחילה התחלנות, כי כבר לא צריך את הלבוש הדתי בשביל לבטא את האינסטינקט הלאומי,
והשלב הבא של החזרה אל היהדות הוא יהיה מתוך הכרה,
הראייה כיתה תמונה,
הסבא שלי מהקיבור, הסבא רבא שלי מהקיבור היה דתי.
אחרי השואה אמר אין אלוהים,
יפה, וגדלנו שלושה דורות חילוניים כופרים.
ועכשיו חזרתי בתשובה, הגעתי לכיתת אמונה במכון מאיר. ועכשיו מה?
אני לא חוזר בתשובה מתוך סבא שלי היה רב.
אני חוזר בתשובה מתוך שאני לומד, אני רוצה ללמוד, זה הכרה.
תודה.
אני רוצה לבחור ביהדות מתוך הבנה, מתוך עומק,
מתוך הזדהות, מתוך שייכות.
חבר'ה, מבינים או לא? זה יסודי מאוד.
אז עכשיו כשחזרנו הביתה
והאינסטינקט הלאומי כבר יוצא לפועל דרך תעודת זהות כחולה עצל וכו'
וכבר לא צריך דתיות, תופיע חילוניות.
אבל צריכה להופיע הכרה,
הכרה הדתית האלוקית העמוקה
וכל זה צריך להתלבש גם במדע הלאומי.
אז הלאומיות תיחלש פוסט-ציונות,
הדתיות תיחלש חילוניות
וכל זה כדי להצמיח באומה הכרה יהדותית.
של בית מדרש ובית כנסת שתופיע בלאומיות הישראלית עד כדי מדינת ישראל על פי תורה,
ממלכת כהנים וגוי קדוש.
בואו נקרא את זה רגע.
עתה, אם זריחת תורה של התנועה הלאומית, הציונות החילונית, מתוך חפץ והכרה,
מתוך בסיס מעשי ושאיפה חזקה להתאסף בארץ ישראל ולחדש את חיי המקדמונים קיימות עולם,
שימו לב, בא התור להתגלות, הגיע השלב ההיסטורי,
בא התור להתגלות ההכרה הברורה בכלל האומה, וכשתושלם
תחולל גדולות לקיום האור האלוקי, כי אז נא להם אינסטינקט להכרה, והאדם והאומה יגלו את מדרגתם הגבוהה יותר.
לדעת השם המיוחדת לישראל,
ולשמירת התורה, שהיא כולה אוכחות החן וישראל הרבה יותר מכל פעולת הדחיפה הטבעית העברת. אם כן,
לא נהיה רק לאומי ודתי מאינסטינקט, אלא מהכרה. עכשיו, שימו לב.
אך כעת, אחרי ההתחלה, מתי הקו"ל,
הוא מתחיל להכריש את האינסטינקט הלאומי והדתי,
כשיש פוטנציאל הכרה.
אך כעת, אחרי ההתחלה הקטנה של ההתנוצצות של הפוטנציאל,
גרם הדבר לביטול וחלישות האינסטינקט ביחס לקשר הדת והאמונה,
ממילא גם ביחס לציונות, כמו שלא בשלב הקודם.
וההכרה לא השלימה את תפקידה,
גיל ההתבגרות של האומה,
על כן הנה היו משתוממים למראה ההריסה.
אבל, עכשיו, אתה רואה ערש,
אתה רואה פה ציונות, אתה רואה התחלנות מהיהדות.
אתה עומד משתומם.
אתה אומר, בוא'נה, סבא-רבא שלך היה אף בדי בדווינסק.
תלך את הנראה.
מה יהיה איתך,
הדתי, הלאומי?
בוא'נה, יצאנו מהשואה שרידי חרב, קיבלנו נשק בחוף הים בעתלית,
הלכנו להילחם ונהרגנו.
איפה זה?
תשובה,
השלב הבא בפתח.
הכרה.
זה לא יבוא מתוך אינסטינקט.
דרך אגב, אני רוצה גם להגיד עוד משפט אחד, חשוב מאוד.
מי שחושב היום, המלחמה הזאת מאוד מאוד מבררת הכרה בהרבה מאוד דברים.
אנחנו בתהליכי עומק ותהליכים ארוכים, אבל
מי שאומר,
בוא נחזור שוב למכנה המשותף, כי הרי
כשמתחילה להתברר ההכרה, יש הרבה מחלוקות, יש הרבה עקרות.
יש פה מתח בין העקרות,
הרבה ויכוחים, באלף דברים, בכל דבר, נכון?
אז תאמר לעצמך, רגע,
בוא, זה כמו התינוק בוכה,
בוא נשים לו מוצץ, יהיה שקט.
כן, אבל זה שהתינוק בוחר,
זה אומר שיש לו סיבה.
אולי צריך להחליף לו חיתול,
אולי הוא רעב,
אולי יוצאת לו שן,
אין דיבות יכולות להיות.
זה ששמת לו מוצץ, לא פתרת את הבעיה.
ברור.
אז כשאנחנו כבר בשלב של מעבר, מנסיק להכרה, והכרה כבר יכולה להופיע,
ואז ההכרות מתחיל עכשיו בירור של ניתוח מוח פתוח, בלי הרדמה של החברה הישראלית,
מי אנחנו, מה אנחנו, מה זהותנו, אולי המדינה הזאת הולכת,
מה אנחנו רוצים מעצמנו, מה היחס לאומות העולם, וכולי וכולי.
כל השאלות הכי גדולות שעכשיו אנחנו מתעסקים איתן.
אז יבוא אדם ויגיד, רגע, רגע, אין לי כוח שהתינוק הזה שנקרא
עם ישראל, חברה ישראלית, שמברר הכרתו,
אין לי כוח לבחיות האלה, למאבקים האלה.
מה נעשה? בוא נדחה לו מוצץ.
איך נשים לו מוצץ?
נחפש את המכנה המשותף הנמוך.
נחזור לשלב הקודם.
אי אפשר לחזור לשלב הקודם, התבגרנו.
זה שלב ההכרה.
כשהתינוק מתבגר מאינסטינקט להכרה, אתה לא יכול להגיד לו, אחי,
אין לי כוח לבירור ההכרתי שלך, גיל, איך אתה משתגע, אתה משתולל, אתה נופל לתאומות, אין לי כוח לזה, בוא תחזור להיות ילד.
תחזור לאינסטינקט, אין דבר כזה.
על כוחך אתה נוצר, על כוחך אתה נולד, על כוחך אתה גדל.
לכן איננו משתוממים למראה ההריסה, אבל אם אנחנו משתוממים ולא מבינים את כל התהליך,
אז אנחנו מיואשים, פסיביים, מיואשים.
אבל אם אנחנו מבינים את התהליך הזה, אז מה תפקידנו?
אבל עלינו לבלי להשתומם ולהתייאש, גם לא לשבת בחיבוק ידיים, מבלי לעשות דבר,
אלא לאחוז בשורשי תחיית הרוח. הרי מה פה הסיבה לכל המשבר,
ומה הפתרון לכל המשבר?
הכרה, תודעה, כיתת אמונה,
ללמוד הרבה אמונה,
ללמוד הרבה תורה,
לבנות את ההכרה הזאת בתוכנו, בחברה הישראלית כל אחד לפי יכולתו.
זה לא אנחנו יושבים מול הטלוויזיה והם מקטרים.
צריך לאחוז בשורשי תחיית הרוח ולהפרוץ את ענפיו כי זה התהליך.
זו סיבת המשבר.
זה ואין בלתו הפתרון.
שאלות, כבודו, בסוף. סליחה שמתתי לך לדבר.
ברור. כי האינסטינקט, עוד פעם,
אני אגיד ככה
יש גדר שנקרא משיח בן יוסף.
בהקשר באופן לא מדויק.
בהקשר של השיעור הזה, משיח בן יוסף נקרא אינסטינקט.
יחסית.
משיח בן דוד זה הכרה.
אנחנו מתפללים שמשיח בן יוסף לא ייהרג בתפילה.
למה? כי הגמרא אומרת שמשה רבין יוסף ייהרג.
זאת אומרת, יהיו חלקים
באינסטינקט שיחלשו, ויהיו חלקים שלא ייחלשו.
החלק שנחלש, למשל, זה למה ללכת לארץ ישראל? בואו נלך לאמריקה, כמו שאמרתי.
נכון. כלומר, זה לא שחור לבן מה שאני מתאר פה.
זה מורכב.
זה כזה יותר מורכב.
המהלך הכללי, בתוך המהלך הכללי הזה יש המון פרטים.
המון תתי-שלבים.
זה המהלך הכללי. בתוך המהלך הזה יש תשלבים ותתה שלבים ותתה תתה תתה תתה תתה שלבים.
יש רמטכ"ל ויש עד הש"ג הפשוט.
זה המהלך הכללי.
רובו התחלם.
רובו היה חילוני.
ברור, מקימי המדינה זה ציונות חילונית, ברור.
היו כאלה, לא אמרתי שזה רק אחרי השואה.
היו כאלה, זה תהליך היסטורי ארוך, זה לא 70-80 שנה, זה 200 שנה.
ברור, אבל רוב עם ישראל, נגיד לפני 200 שנה, היה ודאי יהודי דתי.
דעותי, בסדר, דרך אגב, מה שאתה אומר רוב העולם, אתה אומר, טוב,
הרב כותב בהמשך המאמר הזה שזה מהלך היסטורי עולמי, המהלך הזה.
לכן גם, דרך אגב, לא לשכוח שגם הגויים צריכים להגיע לשבע מצומני נוח בסוף.
אז גם הם צריכים לעבור את התהליך הזה.
רבותיי, אני רוצה לסכם, כי אני לא רוצה לגנוב את השיעור, משפט אחד אביתר ממש.
כן?
לא, לא, לא, לא. אנחנו צריכים להיפגש אחד עם השני ולדבר על זה. ועל מה לדבר? לא למצוא. אני עכשיו משתתף בזה.
לא לחפש, זה מה שניסיתי לרמוז מקודם,
לא לחפש את המכנה המשותף הנמוך.
להתווכח על מה אנחנו לא מסכימים, ואחרי זה לראות מה אנחנו כן מסכימים, ומשם לצמוח הלאה.
רבותיי, סיכום.
עיקרי הציונות הדתית עד לפה.
עיקר ראשון קודש בחול, עיקר שני קודש בחול לאומי, עיקר שלישי,
החול, אף לפי שהקודש במהות קודם לחול, הופעת, ההופעה במציאות,
החול יהיה קודם לקודש,
זה הרבה מה קודם לזרע אדם.
ארבע,
תהיה תקופת מעבר בין חול לקודש, תקופת המעבר הזאת תהיה פוטנציאל הכרה,
ובשלב המעבר יהיה משבר גדול,
כי האינסטינקט הוחלש, ההכרה עוד לא הגיעה, בין בממד הלאומי, בין בממד התורני, היהדותי,
כשהתפקיד שלנו זה להבין את התהליך הזה של מעבר מאינסטינקט להכרה,
ולאופי ההכרה הן ביחס ליהדות
והן ביחס ללאומיות.
מצוין.
יופי, סיימנו.
חברים, שאלה,
אתם רוצים להמשיך את הנושא הזה? כי זה ב' יכול להיות גם ג' וד' וא' וו'.
רוצים להמשיך את הסוגיה הזאת?
אז אני אכין דף חדש ונמשיך את הסוגיה, בסדר?
יישר כוח.
תודה.
