ערב טוב,
אנחנו בפרק 12,
סימן י"ד.
בהמשך הדברים שאמרו אותם דרדקי בבית המדרש,
שאפילו בימי יהושע לא אמרו דברים כאלה.
והם דורשים, כמו שהתחלנו לראות, דורשים אותיות.
אז הגענו לג'ד, ראינו בפעם הקודמת.
עכשיו עוד
דיון ביחס לג' והד'.
מהי טעם הפשיט קרעי דג' לגבי ד',
רש"י?
ולא לגבי ב'.
זאת אומרת,
הג' הוא הרגל שלו לכיוון ד' ולא לכיוון ב'.
תשובה, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים.
אומר הרב, מהי טעם הפשיט קרעי דג' לגבי ד',
שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים?
גומל חסדים,
וכבר הגיע למדרגתו העליונה,
להכיר שהצדקה שהוא נותן איננה באה רק מפני ההסתיניסות שלו,
שאינו יכול לראות בצערם של הדלים,
שאז אין מקום לה רק בזמן שדלים מזדמנים לפניו,
והצער שלהם מוצג לפניו במלוא הפלצות שלו.
אבל גומל חסדים, היודע את התפקיד העליון של הצדקה,
את העושר הקדוש שהכלל והפרט משיג בעילויו על ידי הצדקה וגמילות החסדים,
הוא יהיה תמיד רודף צדקה וחסד, ודרכו
תהיה תמיד למצוא מקום להרחיב את מפעלי החסד.
מה איתה מהפשיט
קרעי דגימי לגבי ד' שכן דרכו של גמל חסדים לרוץ אחר ד'
גומל חסדים שכבר הגיע למדרגתו העליונה להכיר שהצדקה שהוא נותן איננה באה רק מפני האיסטיניסות שלו,
שאינו יכול לראות בצערם של הדלים,
כמו שראינו בפסקה הקודמת.
גמול דלים,
הבנה ראינו שההבנה של ערך הצדקה בעולם
אינה באה רק מפני המיית הלב המסתערת בנפש הרואה את המחסור של העני ומרגיש צערו כאילו הוא צר עצמי אליו.
אז אם זו התפיסה שהצדקה,
כמו שראינו,
היא צודקת, היא גמול,
היא הכרה שיש סדר במציאות,
והסדר במציאות ברא הקב"ה בצורה כזאת
שפעה נותנת, וצריך פה
את הכלי הקיבול לשפעה הניתנת.
וזה העיקרון של היש בכלל.
יש פה את המקור השופע, יש פה את המקבל.
וכשהעיקרון ההווייתי הכללי הזה מתרגם לכוחות נפשיים
ולמבנים נפשיים ולנתונים אישיותיים ממשיים,
אז זה יוצר פילוח בין
נשמות
שעניינן להתגלם בהן יותר הצד השופע,
ויש נשמות שעניינם,
שהתגלם בהם הצד המקבל.
ואין נותן ולא מקבל,
כמו שאין מקבל ולא נותן,
על כל פנים,
זו מערכת אורגנית, סימביוזית,
זו מערכת אחת,
והתוכן האלוהי, זה הסדר של פרטו בעולם.
וממילא
יש נשמות שזה גורלם האידיאלי, הם ממלאים את הפונקציה.
המאפשרת את ההופעה האלוהית במציאות,
על פי התוכנית האלוהית במציאות,
שזה יהיה סדרה,
נותן ומקבל.
אז כיוון שהם ממלאים את הפונקציה הנצרכת במציאות האלוהית,
תן להם את שכרם,
גמול,
את גמולם.
והיה ואתה לא עושה את זה, זה פשוט לא צודק.
אז זוהי הצדקה.
אז זה הקונספט,
זו התפיסה, זו הגישה,
זו התפיסה שמתרוממת מהנקודה האמוציונלית
של נורא, קשה לראות את הסבל שלו,
מה שבעומק עניין,
אני עוזר לו כדי לעזור לעצמי,
יש בזה אלמנט לעזור בעצמי, כי פשוט לא נעים לי,
לא נעים לי להרגיש את הסבל שלו.
אז זה לא מצד הנקודה הזאת,
ואפילו לא מנקודה גבוהה יותר,
שאומרת שכדאי מאוד שאני ארכוש לעצמי את מידת הרחמים והחמלה,
מבחינת הקו העקרוני של החינוך המוסרי,
וזה העניין של הצדקה.
גם לא זה,
אלא עוד גבוה מזה,
הכרה של הסדר העולמי,
והצדק העולמי והגמול העולמי.
אם זוהי התפיסה, זוהי הגישה,
גומל החסדים, שכבר הגיע למדרגתו העליונה,
להקיף איזושהי הצדקה שהוא נותן איננה בה רק מפני ההיסטיניסות שלו.
אני לא יכול לראות בצערם של הדלים.
ואז אם זה היה המצב,
אז אם אני לא רואה, אז הכל טוב.
כל הבעיה, כשאני רואה את
את המציאות הלא נעימה הזאת,
אז אני רוצה לפתור אותה,
אם אני לא רואה אותה,
זה הכל נעים,
שאז
אם זו הגישה לצדקה,
אז אין מקום לה, רק בזמן שהדלים מזדמנים לפניו והצער שלהם הוצג לפניו במלוא הפלצות שלו,
ככל שהדל הוא נראה בצורה יותר דלה, יותר מסכנה,
אז ככה זה מעודד יותר את הצדקה, זאת אומרת, את מעשה המעשה שאמור לפתור את הבעיה הזאת.
אבל לא זו הגישה.
אבל גומל החסדים היודע את התפקיד העליון של הצדקה.
לא מבחינת,
לא מבחינה, היא לא באה,
המעשה הזה לא בא לפתור את הבעיה האישית שלך מבחינת ההרגשה הלא נעימה שלך,
לא באה לפתור את הבעיה האישית שלו
מבחינת הרגשה הלא נעימה שלו,
אלא משהו הרבה יותר אידיאלי מכל זה.
מכיר את התפקיד העליון של ההצדקה,
את האושר הקדוש שהכלל והפרט משיג בעילויו
על ידי הצדקה וגמלות החסדים.
וזאת, המציאות כולה מקבלת את
תצורתה האלוהית,
את השלמות האלוהית,
את ההקבלה לסדר האלוהים המציאות.
זה נקרא מוסר הקודש, מוסר שמתאים
אל המהות הנצחית, המהות
בעלת התכלית העצמית של היש.
מי שמבין שזה הסדר,
זה העושר הקדוש, הכלל והפרט משיג בעילויו על ידי הצדקה וגונלות החסדים,
אז הוא לא,
אם יצא לפניו והוא רואה מצב לא נעים, אז הוא פותר אותה.
הוא מחפש לעשות צדקה, הוא רודף אחר צדקה.
אז הוא משיג בעילויות הצדקה וגונלות החסדים,
אז הוא יהיה תמיד רודף צדקה וחסד.
ודרכו תהיה תמיד למצוא מקום להרחיב את מפעלי החסד.
מה איתה מפשיט קרעי דה גימל לגבי דל"ן?
וכן דרכו של גומל חסדים,
אמיתי, גדול,
שהוא כבר הבין שהוא אמור לגמול את הדלים,
הוא עושה את זה מדין גמול, אז אם הוא גומל חסדים,
אז הוא רץ,
הוא רץ, הרגל שלו היא לכיוון הדל"ת.
ומה איתה מפשיט קרעי דה דל"ת לגבי גימל?
רש"י,
מה הייתה מפשיט קרד דלת לגבי ג' ולא לגבי ה'?
אז אמרנו, הדלת היא קצת הרגל של הדלת,
לכן אני צריך לעשות ככה,
לפעמים זה דלת שלי זה ככה.
בכל פנים,
הדלת היא קצת, הרגל שלה קצת עקומה,
והיא עקומה לכיוון הג',
למה שלא תהיה עקומה לכיוון ה'?
ומה הייתה המפשיט קרד דלת לגבי ג'?
זה לימצל עיניו של.
שימציא את עצמו לגומל החסדים.
זאת אומרת שהדל לא יברח מגומל החסדים,
וימציא את עצמו ויאפשר לגומל החסדים לגמול אתו.
ומה היא טעמה פשיט קרא את הדל על ידי גימי?
דלימצא ליה נפשי.
רעיון הצדקה בישראל,
ברום האצילות שלו,
העומד למעלה
מייסורי החיים ופי גאיהם,
למעלה מההכרחים למלא את המחסורים הדוחקים כל כך את האדם
בחייו החומריים,
אלא אותה התכונה המושרשת במעוז הקודש,
אותה המטרה המוסרית הקדושה שבשבילה יצר הקדוש ברוך הוא
את העולם החברתי,
וזאת הצורה שהיא לא תוכל לעמוד בו על ידי מידת הצדקה,
היא מתפשטת לא רק על הנותנים,
על משפיעי הצדקה,
כי אם גם על המקבלים.
והדל שבישראל, המוכרח לפי מצבו לקבל צדקה,
יכול לבוא לידי התרוממות הזאת,
עד כדי לבטל את כל הסיבות החומריות שהן דוחקות אותו לקבל צדקה,
ולתלות בחוג של שמחת היצירה שיש בתיקון העולם וזיכוכי הנפשות שבאים על ידי מפעלות הצדקה.
והעלייה הזאת מצד המקבלים המעשירה אותם עושר רוחני עליון מאוד,
תוכל להשכיח מהם את כל עינותם עד אשר הם לא יתעוררו כלל לדרוש את הצדקה מטעם כל מועקג אשמי,
וכל זמן שהמקבל עומד על מדרגה זו,
לא צריך כלל זירוס, ימציא את נפשו לפני אלה שהם חפצים להתאים עמו להצילו מרעתו.
אבל במעמד ההתרוממות,
שאז המקבל הוא עלול לשכוח את כל מחסריו,
את כל מחסוריו,
והוא אחוז במעמד של קבלת הצדקה רק בשביל התוכן הקדוש והנאצל שיש בה,
אז הוא עלול להיות שוכח גם כן את הפעולה של המצאת נפשי לפני
אלה הנדיבים החפצים לזכות בו.
ולהתרומם על ידו לאותה המדרגה שהצדקה מרומם את עושה.
ולשם כך באו רשמי המחשבה בתמונת הדלת וסמיכותה לג'
דלימצא לנפשי
למען הוציא ונה כוח אל הפועל את הצד המרומם של הצדקה המאשר את נפשות בני אדם
באושרה של הנדיבות ושל האהבה שבה משתתפים שווה שני הצדדים,
הדל וגומל החסדים ביחד.
ברגש הצער הולך ובסר מכל התכונה הזאת של הצדקה,
אף על-פי שהעוני והמחסון נלווים עימה,
כי ברכת ה' היא תעשיר ויוסיף עצב עימה.
ומה היא טעמה פשיט קרית ד' לגבי ג', דלימצא לי נפשי.
רעיון הצדקה בישראל ורום האצילות שלו,
העומד למעלה מייסורי החיים ופגעיהם, למעלה מהכרחים למלא את המסוריות הרחוקים כל כך את האדם בחייו החומריים,
אלא אותה התכונה המושרשת במעוז הקודש,
אותה המטרה המוסרית הקדושה שבשבילה יצר הקדוש ברוך הוא את העולם החברתי,
בזאת הצורה שהיא לא תוכל לעמוד מבלעדי מידת הצדקה.
אז רעיון הצדקה הזאת, הצדקה הזאת, היא מתפשטת
לא רק על הנותנים,
על משפיעי הצדקה,
כי אם גם על המקבלים.
אז ברור,
הרב פה חוזר על
הגרעין הרעיוני של
הפסקה הקודמת וקודמת וקודמת.
כי אם באמת הצדקה זה לא,
ההבנה של מקום הצדקה בישראל היא לא מהנקודה האמוציונלית,
היא לא מהנקודה ההיסטניסטית בלשון הפסקה הקודמת,
לא בגלל שקשה לי לראות את הסבל שלו.
ויתרה מזאת,
זה אפילו לא מצד הסבל והחשבון של פתרון הסבל,
אלא מצד חשבון אחר,
חשבון הווייתי כללי, כמו שאמרנו.
העיקרון האלוהי של המציאות,
שהמציאות היא צריכה להיות בנויה בצורה של נותן ומקבל.
זה הסדר האלוהי שלה.
המציאות הזאת, אך טבעי, טבעי אלוהי,
שיהיו מקבלים,
שיהיו נותנים.
וצריך,
בדיוק כמו שיהיו אלה שיתפסו את התפקיד של הנותנים,
לא פחות מזה זה התפקיד של המקבלים. כי אם לא יהיה מקבל, אז איך אם אתה נותן את תפקידו?
אז יוצא, מי תורם למקבל,
לנותן להיות יכול להיות תואם את תפקידו ואת מקומו ולמצוא את ערכו האלוקי במציאות?
מי נותן לו את זה?
המקבל.
אז הנה ככה, אפשר להסתכל בצורה כזאת,
כמו שאמרנו, זה סימביוזה.
זאת אומרת, זה משהו שהוא תלוי אחד בשני.
זאת אומרת,
הנותן והמקבל, הם שניהם ממלאים פונקציה אלוקית אחת.
עניין אחד, אידיאל אחד.
האידיאל הוא גבוה מאוד,
הוא נעלה מאוד, הוא קדוש מאוד.
טוב,
מכל טוב,
אצילי מכל אצילי.
רעיון הצדקה בישראל ברום האצילות שלו
עומד למעלה מייסורי החיים ופי גאיהם.
למעלה מההכרחים למלא את המחסורים הדוחקים כל כך את האדם בחייו החומריים.
אלא עולים למצב אידיאלי לכתחילי.
אם לא הייתה אפשרות, אם לא היה מי שיקבל צדקה,
העולם היה חסר.
המציאות לא הייתה מתגלה באופי האלוהי שלה.
אז צריך מתנדבים שיסכימו למלא את הפונקציה הזאת של קבלת השפעה הניתנת.
אז מתנדבים לקבל, מתנדבים לתת,
וביחד
הולכים ומגלמים את הערך, את הסדר, את האידיאל האלוהים במציאות.
זה המבט של הצדקה.
על פי זה,
כן, אפשר, הרב לא אמר את זה, אבל
כשניסחתי פה זה קרוב,
ואפשר לנסח את זה
במגזר ממה שהרב אומר.
מי נותן מין מקבל פה?
אני נותן
לעשיר את האפשרות
למלא את ערכו האלוקי, הוא נותן לו.
ומה שהוא נותן לו,
נותן לו כלי לקבל את כספו,
אז בזאת הוא נותן לו, מה שהוא נעלה עוד יותר,
ערך אלוהי.
אז שני הצדדים נותנים,
זה נותן לו חומר, זה נותן לו ערך אידיאלי.
בכל פנים, כשזה המבט,
אז הנה, אני כאן חוטר הרעב,
זאת אומרת, זה בכלל לא מבט שמצד הסבל, מצד הצורך, מצד האילוצים, מצד התחושה
שאין לי מה לאכול,
ומוכרחים לקבל ממישהו משהו כדי שיהיה לי מה לאכול,
לא מצד זה.
לא מצד זה אמור הנותן לתת,
ולא מצד זה יכול המקבל לרצות לקבל.
אלא הוא קראו לעלות אל תפיסת מוסד הצדקה בישראל,
שהוא במסגרת אחרת לחלוטין.
לא מצד הכרח וכאב וסבל ו... לא.
מצד הסבב האלו יהיה הלכתחילית.
וכשאדם נמצא במצב כזה,
אז הוא יכול להיות כל כך שקוע בערך האידיאלי,
שהוא שוכח בכלל מהמצוקה שלו, מהסבל,
כי הוא רק נמצא במציאות נורא אידיאלית.
זאת אומרת, זה שהוא ממלא את הפונקציה האלוהית במציאות,
שהמכבל
למציאות
זה הופעה אלוהית, זה נפלא, זה משמח, זה טוב, זה מרומם, זה מקדש,
כל כך טוב עלול לקרות פרט קטן.
הוא יכול מרוב שמחה על מעמדו העליון והשלם
לשכוח שהוא צריך לקבל,
פיזית.
הוא אומר, רגע,
שמע, אל תשכח,
תשתדל, שאם ימצא מישהו והוא ייתן לך, אה?
אתה רק שמח בעולם הטוב שבו אתה נמצא, הכל פה כל כך יפה.
וזה מה שרבי אומר, כי אם החשבונות הם עדיין מצד תחושת הסבל, לא צריך להזכיר לו, שמע,
תשתדל להמציא את עצמך.
כל האנשים, הם רעבים, אז לא צריך להגיד להם, לך,
אל תשכח להמציא את עצמך.
אבל מאחר שנמצאים בגובה הרוחני הזה, אז בואו מרגע, אל תשכח שיש גם
טכנית משהו שצריך לעשות.
כן, עכשיו נקרא את זה, אני חושב שאמרתי את כל מה שהרב אמר פה.
רעיון הצדיקה בישראל ברום האצילות שלו עומד למעלה מייסורי החיים בפגעיהם,
למעלה מהכרחים למלא את המחסורים הדוחקים כל כך את האדם בחייו החומריים.
לא זו הנקודה, אלא עוד יותר גבוהה,
אלא אותה התכונה המושעשת במעוז הקודש.
הקודש, זאת אומרת, הערך התכליתי העצמי של המציאות.
לא ערך שמשי
למלא פונקציות של חסרון למציאות, לא.
אלא
ערך הלכתחילי של המציאות.
קודש, אין לנו שוב להשתמש בהם.
במעוז הקודש, זאת אומרת, זה הסדר, הוא לא שמשי.
לא אמור למלא איזה מטרות אחרות.
יש לו ערך עצמי.
זה שיש פה נותן, יש פה מקבל,
זה הסדר הלכתחילי של המציאות.
מצב האידיאלי,
אותה מטרה מוסרית הקדושה שבשבילה יצר הקדוש ברוך הוא את העולם החברתי בזאת הצורה, כמו שאמרנו מקודם, העולם החברתי,
סך הכול הוא מהדהד את
הממד האונטי, את הממד המציאותי הכללי.
ההוויה כולה, זה העיקרון שלה.
בסוף היא גם מתראה במבנים הפסיכולוגיים ובמבנים הנפשיים ובמעמדים הסוציולוגיים ואקונומיים.
הם כולם תשקיפים של העיקרון ההווייתי הכללי.
והקדוש ברוך הוא יצר כך את עולמו,
את העולם החברתי,
בצורה הזאת.
שהיא לא תוכל לעמוד בממלדי מידת הצדקה.
בסדר, האלוהי, אם לא יהיה את מידת הצדקה,
אז זה לא העולם שהקדוש ברוך הוא יצר.
גם בעיקרון הזה,
המטרה המוסרית הקדושה הזאת היא מתפשטת לא רק על הנותנים,
על משפיעי הצדקה,
שמבינים את הערך הגדול של מה שהם עושים,
שבאמת הם ממשיכים פה את סדר הלוי במציאות.
לא פחות אידיאליסטיים
זה גם המקבלים.
מהזווית הזאת באמת אין יתרון לנותן על פני המקבל.
הם שניהם עושים ממש את אותו תפקיד.
כמו פונקציונרים שונים בצה"ל.
אז הוא עושה את התפקיד הזה,
הוא עושה את התפקיד הזה.
זה בסדר, אבל הצבא לא יזוז בלעדיו, לא יזוז בלעדיו.
אז גם פה, המערכת לא תזוז בלעדיו, לא תזוז בלעדיו.
המטרה האידיאלית לא תוסז.
כי אם גם,
אז המטרה המוסרית הקדושה שבשבילה יצר הקדוש ברוך הוא את העולם החברתי בזאת הצורה,
היא מתפשטת לא רק על הנותנים, על משפיעי הצדקה,
כי אם גם על המקבלים,
מקבלי הצדקה.
והדל שבישראל המוכרח לפי מצבו לקבל צדקה,
יכול לבוא מסוגל הדל הזה,
דל עמוק ברוחו ובהציל רוח,
יבין את עומק האידיאל שמתגלם במצבו.
יכול אדם כזה להגיע למצב, יכול לבוא לידי התרוממות הזאת עד כדי לבטל את כל הסיבות החומריות שהן דוחקות אותו לקבל צדקה.
הוא חושב על הצד האידיאלי,
אז הכל הופך להיות קטן.
והאילוצים הטכניים,
החומריים, הממשיים, ותחושותיו
היומיומיות שהן מאלצות אותו לקבל צדקה,
והם ודאי צער וסבל ובושה ושאר מיני מראים בישין,
זה הכל מתאייד,
הכל נעלם,
כי אין יש אלא ערך אידיאלי מאוד גבוה
של הופעת הסדר האלוקי במציאות.
יכול הדל שבישראל להתעלות בחוג של שמחת היצירה,
שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית,
והוא יכול לחוש את זה
כמה טוב ויפה ואידיאלי מלכתחילי,
המציאות הזאת
של התהודה ברובד החברתי של המציאות הערכית,
הנשמתית, הפנימית.
אז הוא יכול להגיע לשמחה כזאת, רומות רוח, אצילות רוח.
תחושה אידיאליסטית
שיש בתיקון העולם וזיכוכי הנשפשות שבאים על ידי מפעלות הצדקה.
זה גם מרגיל את האנשים לשים לב למגמה התכליתית שבמציאות.
זה שוב, אני חוזר על המושג, זה מה שנקרא במקומות אחרים,
בלשון הרב,
מוסר הקודש.
יש מוסר חול ויש מוסר קודש. מוסר חול זה מוסר שהוא נובע מצורכי האדם וחייו.
אל תיכנס לי להנשמה,
ויכנס לנשמה שלך, לב נדלת לב.
אז יהיה לנו, נצטער יפה אחד ליד השני.
זה מוסר חול. זאת אומרת,
מתנהגים בצורה הגונה, אנושית,
כדי שנרוויח רווחה תחושתית, חברתית.
מוסר הקודש
זה הרצון להתאים אל מהות המציאות.
אל מהות המציאות, אל האידיאה השורשית,
המניעה את המציאות.
המניעה את המציאות אל תכליתה.
המוסר המתאים אל המטרה למענה נוצרה המציאות.
זה מוסר אחר.
זה מוסר שמתאים לא רק מבחינה חברתית ולא בא לפתור את הבעיות החברתיות,
אלא בא לעשות את האדם טוב.
והאדם הטוב הוא אדם שלא רק עושה לחברו טוב,
אלא עסוק שהוא בעצמו ומושגי הטוב שלו יתאדנו, יהיו אצילים יותר, עמוקים יותר,
מתאימים למגמה הכללית של כל היש.
אז
זה מוסר הקודש, הוא גם מוסר הנצח, הוא לא משתנה.
כי החברה
היא במשך הדעות היא משתנה, גם צרכיה משתנים, המודלים שלה משתנים והמוסר שלה משתנים.
ועל מוסר הקודש
זה מה שנקרא, שמע בני מוסר אביך, דא אורייתא.
התורה זה מוסר הקודש.
מוסר שחשבונו
לחשוף את הטוב הנצחי, התמידי,
הבלתי משתנה,
שהוא הולך ומשדרג את כל האיכויות של מוסר החול,
מעלה אותן אל, יש בו את כל האיכויות שבחול, וצפונה,
ועוד יותר.
אז מוסר הקודש הוא מזכך את הנפשות,
הוא עושה אותן ליותר טובות.
זה ערך עצמי להטיב את האדם במצפונו,
בנטיותיו,
בחשבותיו, באיכותו האישיותית,
ורעיון הרבה יותר גבוה מאשר למנוע סבל מן הזולת.
ובו מכניעד זה למנוע סבל
גם ממני.
מפחד שאולי אני פעם אהיה הזולת,
או סתם אני עכשיו מרגיש לא טוב,
מה שאני רואה אותו.
כל פנים,
הצדדים האלה הם נבלעים לעומת הערך האידיאלי של מוסר הקודש.
אז יש פה, במוסר הקודש,
איך היה יכול... כמו שדיברנו, אמרנו,
אני אומר עוד פעם,
יכול אדם לחוש את ערכו העצמי של המציאות, ערכה עצמי של המציאות, את ערכו העצמי
במיקום שלו במציאות.
הפונקציה שהוא מעולה במציאות,
זאת הוא משלים את המציאות,
והמציאות והוא זה חלק אחד, והמציאות היא כולה הולכת ומגלה איזה תכלית טוב, שלמות אלוקית,
כל כך נעלה, כל כך אידיאלית.
והטוב שבה זה גם,
היא בעצמה טובה אז-אז,
והיא גורמת לכל הנפשות,
כשהם עסוקים במגמה הזאת להתאים את עצמם אל המציאות, כפי שבמהותה, כפי שבתכליתה,
כפי שבאופייה האידיאלי,
האצילי, היסודי,
אז זה גורם לנפשות להזדכך, להיות יותר טובות, באמת יותר טובות.
אז
אז יכול האדם הדל להתרומם אל תחושת עושר החיים.
עושר ואושר.
חיים עשירים מכל מופעיהם, ואני
ממלא בפאזל הכללי את החלק שלי בפאזל,
ובלעדיי התמונה הכללית הייתה חסרה.
אז אני משלים את הכל, ואני חלק מהכל,
והכל פה יפה וטוב.
אז הוא מתמלא בחוג של שמחת היצירה שיש בתיקון העולם,
וזה ויכוכי הנפשות.
אז העולם הוא
במה שאני דל,
אז בזאת העולם שלם וטוב ויפה ואידיאלי,
מלכתחילי,
ובזאת העולם הוא הולך ומזדכך, הנפשות הולכות ומזדכרות.
זה הפונקציה שאני ממלא בתפקיד שלי כדל.
יכול אדם להתמלא בתודעה כזאת
מהבנת מוסד הצדקה,
העלייה הזאת מצד המקבלים,
המעשירה אותם, עושר רוחני עליון מאוד,
יכולה להשכיח מהם את כל עינותם.
באמת במצב הזה,
אז
אדם הוא שמח.
עד אשר הם לא יתעוררו כנא לדרוש את הצדקה מטעם כל מועקה גשמית,
עד שתשכח מהם כל המועקה הגשמית שלהם, המציאות הממשית שלהם.
שכל זמן שהמקבל עומד על מדרגה זו,
אינו צריך כלל זהירות שימציא את נפשו לפני אלה שהם חפצים להיטיב עם אולי. צריך לומר, לא,
אם מה שמניע את הבן אדם זה הסבל, הכאב, הרעב,
הביזיון, כל הצדדים הקשים של המציאות,
נו,
לא צריך לבוא ולהגיד לו, תשמע, תסתדל גסטלה.
הוא נדחף לזה מעצמו.
אבל,
זו טעות פה מה שאנחנו, מה שנערך פה, כאילו יש פה פסקה חדשה, זה לא...
לא צריך פה את הפסקה החדשה, זה המשך, אותו עניין.
כן, אבל במעמד ההתרוממות שאתה מקבל,
הוא עלול לשכוח את כל מחסוריו,
והוא אחוז
במעמד
של קבלת הצדקה רק בשביל התוכן
הקדוש ונאצל שיש בה,
אם הוא כבר מתרומם להבנת מושג הצדקה
בגובה כזה,
אז הוא עלול להיות שוכח גם כן את הפעולה של המצאת נפשי לפני אלה הנדיבים וחפצים לזכות בו.
פה הוא עלול לשכוח,
גם
לרצות לקבל צדקה בפועל,
כי מצב כל כך טוב, אז
הוא להתרומם על ידו לאותה מדרגה שהצדקה מרומם את עושה.
אז הרעיון הוא נפלא, והשמחה שמחה, ורק אל תשכח גם בפועל לעשות את זה.
לשם כך באו רשמי המחשבה בתמונת הדליד,
וסמיכותה להגימיל, דלימצא לעיני נפשי, אדרבא,
מאחר שזה גימל דלת, גמול, דלין,
תבין שהדלים זה גמול להם, וזה הקונספט,
וזו האוריינטציה.
אז הצבועה של הגימל דלת היא גם עם דלת
שממציאה את רגלה לכיוון הגימל.
למען הוציא מן הכוח אל הפועל את הצד המרומם של הצדקה,
המאשרת נפשות בני אדם,
באושרה של הנדיבות ושל האהבה שבה משתתפים שווה שני הצדקים הצדדים.
אז מה זה הצדקה?
היא מוציאה מן הכוח אל הפועל את הנדיבות,
אצילות הנפש,
ההתנדבות והאהבה.
ומי פה אוהב?
שניהם
הדל
העשיר.
אז הוא אוהב את הדל, אכפת לו ממנו ונותן לו צדקה.
והדל אוהב את העשיר.
במה שהוא נותן לו את האפשרות לתת צדקה,
וממילא הם שניהם יכולים להיות קשורים במוסד הצדקה,
שזה הדבר הצודק ביותר, האידיאלי ביותר,
מרומם ביותר, המשמח ביותר,
ועושה את העולם עשיר
בכל הצדדים הנצרכים לצורך הופעתו
כתוכנית הקודש האלוקית במציאות.
כן,
אז ולשם כך
באו רשמי המחשבה בתמונת הדלת בסמיכותה לגימי.
דלימצא לנפשי למען הוציא מן הכוח אל הפועל לצד אמרומם של הצדקה, מאשר את נפשו בני אדם ברשעה של נדיבות ושל אהבה,
שבה משתתפים שווה שני הצדדים.
אין יתרון לנותן על המקבל.
כי שוב,
אפשר להגיד ששניהם נותניים, שניהם מקבלים.
הדל וגומל חסדים ביחד.
ורגש הצער הולך הוא וסר מכל התכונה הזאת של הצדקה.
אף על פי שהעוני והמחסור נלווים עימה,
כי ברכת השם
היא תעשיר ולא יוסיף עצם עימה.
זה נכון שבצורה טבעית,
בתחושה הפשוטה, הראשונית,
עדיין זה בא ממחסור ודלות ומסכנות וכולי.
ומכל מקום,
היא מאלצת את האדם ואת החברה להגיע למוסד הצדקה,
וכאשר נמצאים במוסד הצדקה בגמלות החסדים,
אז הכל נשכח, זאת אומרת, זה כבר סדר אחר, זה עניין אחר.
זה גובה שמבחינתו זוהי ברכת השם, שזוהי המציאות,
והיא תעשיר
בעושר נפשי ורוחני כל כך ולא יוסיף עצב עימה.
ומהי טעמה מהדר אפי ד'
מג'.
למה האף של הדלת, לא הרגל של הדלת, הרגל של דלת קצת באלכסוניקה מהגימל,
אבל האף,
הפנים,
הפנים של הדלת הם לא לכיוון הגימל.
גימל פה, דלת פה.
כן,
ומאי טמא מעד ערפא דה דלת מגימל?
תשובה,
תהיה ליתן להם צנעה, כי הלכת להם ללכסוף מיניהם,
שאת הצדקה לתת בצנעה כדי שלא יתבייש ממנו.
אחרי כל העילויים שמידת הצדקה תוכל לעלות בין מצד הנותן ובין מצד המקבל,
בכל זה חוק עולם הוא
שכל מקבל מוכרח להיות סובל מאיזה מידת בושה בעת שהוא מקבל מטת חסד.
אף על פי שיותר ממה שהוא מקבל מצד הערך הגשמי, הרי הוא נותן מצד הערך הרוחני.
או, הנה פה הרב אומר, מה שמקודם אמרתי בעל פה.
סוף כל סוף,
מצד המעטה החיצוני של הדברים,
מידת הבושה כרוכה עימה ביחס למקבל,
וחובתו של הנותן היא לשמור את יסוד הכבוד של המקבל,
כדי לא להשפיל את הערך הנאצל של מידת הצדקה,
שבאמת היא מעולפת כולה בכבוד והדר.
וההתאמצות
מוכרחת להיות רבה,
שלא ילווה עימה שום צל של גירעון הכבוד,
בקל וחומר של ביזיון וכיסופה,
ומתוך כך מהדה רפאי ד' ד' מג' להודיע שככה היא החוקה המיוסדת בטבע הנפש,
שלא יוכל המקבל ישא עיניים אל הנותן,
ומתוך כך ידע הנותן ליתן לבית צנעה כאיכא דלא לכסוף מיניה.
ומהי טעמה מהדה רפאי ד' ד' מג'?
דליתן לבית צנעה כאיכא דלא לכסוף מיניה.
אחרי כל העילויים שעמדת הצדקה תוכל לעלות,
בין מצד הנותן ובין מצד המקבל, כמו שראינו בפסקאות הקודמות,
שסך הכל
מערכת כל כך אידיאלית,
אידיאלית לנותן, אידיאלית למקבל,
מאחדת את המקבל יחד עם הנותן, הם שניהם
מובילים את הפרויקט האלוקי במציאות בצורה כל כך מרוממת.
אחרי כל העילויים שעמדת הצדקה תוכל לעלות,
בין מצד הנותן ומצד המקבל.
בכל זה, מה שנקרא בעברית שלנו, בכל זאת,
חוק עולם הוא שכל מקבל
מוכרח להיות סובל מאיזה מידת בושה בעת שהוא מקבל מתת חסד.
מען דאכיל
דלהבדילי, בהיט להסתכלו לי בהפה.
אפילו בחקלאות אנחנו מכירים את זה.
הגמרא אומרת את זה. איך אתה יודע,
הביטוי הזה, באיזה הקשר הוא נאמר, הוא נאמר בהקשר לזה
שיש קנה ויש הברחה על הקנה.
עכשיו,
לפעמים אתה לא רואה,
זאת אומרת, יש עץ ויש ממנו איזה שורש
שהוא יכול להיות מטרחת
לאדמה ואז מבריחים
בשורש.
עכשיו,
אתה לא יודע,
זאת אומרת,
העיקרון אומר ככה,
מתי שהברחת בשורש,
הוא יגדל בצורה שהולכת ומתרחקת מהעץ הראשי.
וסימנך,
מן דאכיל דלאו דילי בהיט להסתכלו לבאה פה.
מי שאוכל מדבר שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפניו.
אז הנה,
הדוגמה לזה זה מבוטניקה,
אבל כן, כי זה עיקרון רחוק, הונתי.
נו, האם באמת לשתילים יש בושה?
כן, אז בא להגיד לך שהעיקרון המוסרי הוא נשמת היש,
הוא המגמה הפנימית.
הקו המוסרי הוא הקו היותר עיקרי שבהוויה,
וכל ההוויה עם כל רבדיה,
גם הפיזיים,
גם הטכניים,
גם הבוטני, כל הדומם, צומח, חי, מדבר, מה מדבר, כבר מתגלה מוסר בעליה.
אבל הקו המוסרי הוא נשמת כל היש שמחולל את כל השדרות המציאותיות כדי שהאופי הפנימי בסוף יתגלה. אז צריך לכונן את כל התנאים כדי שבסוף
תהיה פה במציאות, מציאות אנושית.
והאדם הוא נזר הבריאה במובן התכליתי של המציאות,
אבל הקו שהולך ותובע את
תנאי היסוד,
תנאי הבסיס, התשתית,
שעל בסיסם יוכלו להופיע המערכות הגבוהות יותר עד שבסוף תוכל להופיע המערכת האנושית
בשכלה ובמוסרה,
זה הקו שהוא מראש מקטם נסוכה,
והוא נותן את רישומו אפילו,
כן, אפילו במישור הבוטני.
על כל פנים, לענייננו,
זה עיקרון אונטי, מציאותי.
מאן דה חיל דה לאו דיליין בהיט להסתכלו לבאה פה.
אתה מקבל דבר במתנה,
אה,
זה לא נעים.
יש בזה אלמנט לא נעים.
ואדרבה, שונא מתנות יחיה.
זאת אומרת,
כשאתה מרגיל את עצמך להתגבר על זה,
זה למשהו שהוא בניגוד לטבע.
ולהפך, כשאתה משמר את הרתיעה הנפשית הבסיסית מקבלת מתנת חינם,
זה יותר מתאים לחיים.
והלא חלק מה יישא?
זה גורם לכך שבתחום הזה של
צדקה זה היה נפלא, כל ההסברים היו ממש נפלאים, ובאמת נפלאים.
ובאמת הצדקה זה הגילום של התכלית המציאותית,
ואין צדקה אם אין מקבל צדקה.
אז הם מקבלים, הם בעצמם,
כמו שהרב תכף יגיד,
הם נותנים,
הם נותנים לעולם את האפשרות להיות אלוהי,
נותנים לנותן הצדקה את ערכו האלוהי.
אז הכל נפלא, הכל נפלא,
ומכל מקום,
למעשה יש את האלמנט של הבושה.
אחרי כל העילויים שמידת הצדקה תוכל לעלות בין מצד הנותן,
בין מצד המקבל,
בכל זאת, חוק עולם הוא,
חוק עולם זה בלשוני עקרון אונטי,
זה חוק בעולם,
הוא שכל מקבל מוכרח להיות סובל מאיזו מידת בושה בעת שהוא מקבל מתת חסד.
זה לא נעים.
יש אלמנט שזה לא נעים.
אף על פי שיותר ממה שהוא מקבל מצד הערך הגשמי,
הרי הוא נותן לצד ערך רוחנית. תגיד, מי נותן, מי מקבל פה באמת?
העשיר, אתה מקבל, כי אתה נותן לי כסף.
אבל אני נותן לך ערך.
נותן לך תוכן, משמעות,
התאמה למציאות,
אידיאל.
זה טוב להתרועד פיך מאלפי זהב והחסד.
במקום שיש איכות, אין משמעות לכמות,
ובמשמעות שיש רוח, אין משמעות לחום.
אז הצד הרוחני הוא הרבה יותר חשוב מאשר המציאות הפיזית.
אתה יכול להגיד את זה, הכל טוב, יפה, נכון?
סוף סוף, מצד
המעטה החיצוני של הדברים,
מידת הבושה כרוכה עימה ביחס למקבל.
הכל נכון, הכל נכון, וגם נכון שמרגישים לא נעים.
גם זה נכון.
ועל כן חובתו של הנותני לשמור את יסוד הכבוד של המקבל.
עכשיו, באמת, מבחינה רוחנית, כל ההסברים הרוחניים הם נכונים,
הם אמיתיים.
עכשיו,
אינסטינקטיבית, זה החוק,
ככה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו.
מה דה אכיל דה לאו דילי בהיט להסתכלו לבאפי,
זה קצת דיסוננס, זה אי התאמה למציאות האמיתית.
אז באחריות הנותן שלמנוע את הדיסוננס הזה.
מבחינה חיצונית זה ככה מורגש,
אז תשתדל כמה שיותר
לטשטש את המציאות החיצונית הזאת,
שהיא תהיה כמה שפחות מורגשת,
כדי שלא להשפיל את הערך הנאצל של מידת הצדקה.
יש פה דבר גדול ושמח ואידיאלי וחתחילי ומרומם וקדום וכולי.
עכשיו,
פשוט חבל שאני מתערבת פה עכשיו במשהו,
נגיד, לא ממין העניין. נכון, זה לא ממין העניין, אבל זה נמצא פה. אז תשתדל שמעת שלא ממין העניין יהיה מה פחות פה,
כדי לא להשפיל את ערך הנאצל של מידת הצדקה, שבאמת היא מעולפת כולה בכבוד והדר.
באמת,
המופע של הצדקה זה כבוד והדר, זה מאוד מכובד.
מאוד מכובד לתת צדקה, מאוד מכובד לקבל צדקה.
זה האמת.
אז עכשיו, שלא לתת מקום להרוס את האווירה.
וההתאמצות מוכרחת היא להיות רבה.
כן, צריך מאוד להשתדל
שלא ילווה עימה שום צל של גרעון עכבות.
וקל וחומר של ביזיון וכיסופה.
אז שלא לדבר שזה,
זאת אומרת, צריך להשתדל שזה יהיה מכובד.
לא כל שכן שזה לא יהיה מצב של ביזיון.
ומתוך כך, מהד הרפא ד' ד' מגיעים להודיע שככה היא החוקה המיוסדת בטבע הנפש,
שלא יוכל המקבל לשאת עיניים אל הנוטה.
הדל
זה הסדר,
לא יכול להסתכל לו בפנים.
מאן דאכיל דלאו דילי,
לא נעים להסתכל לו בפנים.
ומתוך כך ידע נוטה ליתן לי בצנעה.
אז לכן,
כשאתה נותן צדקה, תן בצורה כזאת
שתהיה כמה שיותר בצנעה, כי היכא דלא לכסוף מיניה,
למעט ככל האפשר מהבושה שבעניין.
טוב,
ה'-ו'.
ה'-ו'
זה שמו של הקדוש ברוך הוא.
אתם יודעים?
מאותיות הוויה, אז כלול שם י'-ק' וגם ה'-ו'.
אז ה'-ו' זה שמו של הקדוש ברוך הוא.
רש"י מסביר את זה לא כמו שאני אמרתי,
אלא כמו אני והוא.
אני ואה, או שהיא ענה.
זה בשם ע"ב הידוע,
אז יש שם את, הוא נקרא השם אני ואה בכל משלושת הפסוקים של ויישא ויבוא וויית.
אז יש שם בכל אחד מהם ע"ב אותיות ומשלבים אותם.
הראשון והפסוק הראשון והאות הראשונה בפסוק הראשון,
אות האחרונה מהפסוק השני ואות הראשונה מהפסוק הראשון וחוזר חלילה.
אז
ויישא ויבוא ויית,
אז יוצא משם,
וכל צירוף של שלוש אותיות זה נקרא שם.
יש שם של עני ויש שם של בהו.
ובהו זה שם השם.
אז ה'-ו' זה שמו של הקדוש ברוך הוא.
זה שמו של הקדוש ברוך הוא. מידת הצדקה,
עם כל השפעותיה,
עם כל הטובה שהיא משפיעה לחיים בהשלמת החיסרון,
עם כל העילוי שהיא מתעלה במרומי האידיאליות שבתכלית היצירה,
אינה ממלאה את תפקידה ואינה באה למרומי כיווניה
כי אם לפי אותה המידה, שהכוונה לשם שמים.
לשמו של הקדוש ברוך הוא.
לפי אותה מידה שכוונה לשם שמיים,
לשמו של הקדוש ברוך הוא,
היא חיה בקרבה.
והצירוף של הקדושה העליונה הגומרת בה' הראשון של השם הקדוש,
הוויה ברוך הוא,
והוו, האות הראשון של שם וק,
העומס על הופעת הקדושה בכל העולמים ומוגבלים כולם,
הם מתאחים זה עם זה.
להרים על אדם את ערך הצדקה במילואה, ה' ו',
זה שמו של הקדוש ברוך הוא.
אז הרב קצת,
מסביר לא כמו רש"י וכמו שאני הסברתי בהתחלה.
זה מי"ד-קי"
והאותיות הסופיות זה ו"ו וה"א.
אז ה"א זה משם השם וגם ו"ו זה משם השם.
ה"ו" זה שמו של הקדוש ברוך הוא.
מידע את הצדקה עם כל השפעותיה,
כל מה שלמדנו על גמול דלים,
עם כל הטובה שהיא משפיעה על החיים בהשלמת החיסרון,
עם כל העילוי שמתעלה במרומי האידיאליות שבתכלית היצירה.
מידת הצדקה אינה ממלאה את תפקידה
ואינה באה למרומי כיווניה,
כי אם לפי אותה מידה שהכוונה היא לשם שמיים.
מה זאת אומרת כוונה לשם שמיים?
כלומר, כוונה לשמו של הקדוש ברוך הוא.
לפי אותה מידה
שהכוונה לשם שמיים היא חיה בקרבה,
ככל שהתודעה שעושים את זה לשם שמיים,
אז באמת הצדקה מקבלת את מלוא הנפח שלה,
את מלוא שיעור העקומה שלה,
את מלוא הער שלה,
את מלוא ההוד והדר שלה.
והצירוף של הקדושה העליונה הגומרת בה,
הראשון של השם הקדוש,
הוויה ברוך הוא,
והוו,
האות הראשון של שם ווו,
הרומז על הופעת הקדושה בכל העולמים,
המוגבלים כולם,
הם מתאחים זה עם זה,
להרים על ידם את ערך הצדקה במילואה.
ה״ו זה שמו של הקדוש ברוך הוא. אם אני מבין,
ה״ו.
ה״א זה הה״א הראשון
של השם
הקדוש ברוך הוא.
הגומרת בה״א הראשון
של השם הקדוש ברוך הוא.
אני עכשיו חושב שמה שאמרתי זה לא נכון,
ופתאום אני חושב, כי אני אמרתי לכם,
שם הוויה זה יו"ד קיי וו"ד קיי,
ואני פתאום קולט שהרב אומר פה שהה פה זה לא הה השנייה,
זה הראשונה.
והצירוף של הקדושה העליונה,
הקדושה העליונה היא נגמרת בה"א הראשון של השם הקדוש,
הוויה ברוך הוא,
אז זה ככה,
שם הוויה מתחלק ל-יו"ד קיי וו"ד קיי.
זה מציינת בלשון הרב פה, הקדושה העליונה.
הקדושה העליונה, זאת אומרת,
איך אני אגיד בצורה קצת גסה,
עולם הבא.
עולם הבא, מערכת המושגים שהיא
איננה מצומצמת על פי עולמנו,
אלא כפי שהיא בתמציתם העליון,
אני לא יודע, יוד,
יוד זה הנקודה שהכול חותר לנקודה הזאת.
הכול מתחיל מהיוד.
אז כשמציינים את תכלית התכליות,
זה יוד,
אחר כך ה.
ה זה באמת כבר,
זה ד'
שהיוד נכנסת בתוכו,
כי הרגל של ה'
זאת אומרת,
הרגל הקטנה, אתם יודעים,
זה ד' ויש לה עוד רגל, יש לה שני רגל,
הרגל מקוברת אל הגג והרגל, אני לא מחוברת אל הגג,
היא יוד.
על כל פנים,
זה כאשר היוד,
היוד,
שזו הנקודה, היא נכנסת
בתור
כוח פנימי במזרח התופסת ותופסת את הדלת,
אולי דלת אורחו, דלת צדדים,
דלת מציינת כבר את המציאות הממשית,
לא רק נקודה, אלא לא תופסת,
לא רק נקודה, אלא אורך ורוחב,
אורך ורוחב תופס שטח.
והנה,
המציאות שהיא הולכת ומתגבשת למציאות
עדיין לא ממשית,
עדיין לא הגיעה למציאות הממשית,
אין לה באמת את ששת הצדדים,
אין לה מרחב,
אבל לכל פנים רעיון השטח
שיוצא מכלל הנקודה הוא כבר מתגלם פה,
וזה ה-YK.
ו-YK,
זה מציין את העולם הבא, את האידיאליות התכליתית,
כפי שהיא גולמת בקרבה לא רק את התכלית התכליות,
אלא את התוכנית לכך שהדברים בסיכומו של דבר יופיעו בצורה ממשית,
והנקודה התכליתית,
נגיד,
תיכנס בצורה מעוברת במציאות הדלת הזאת,
וזה ה-ה.
על כל פנים,
זה הסוף, ה-ה,
ה-ה הראשונה היא הסוף של
היא נקודת המפגש שבין, זאת אומרת, היא הסוף של העולם האין סופי, העולם הבאי, העולם הגדול מהחיים והמציאות,
והיא
כבר מכינה את האפשרות למציאות,
את רעיון המציאות הקונקרטית.
לא המציאות הקונקרטית, רעיון המציאות הקונקרטית. אז זה
הקדושה העליונה הגומרת בה"א הראשון
של השם הקדוש.
הקדושה העליונה היא נגמרת, זאת אומרת, גומרת,
לא משמעות נגמר, אלא גם מתגמר, משתלמת,
מקבלת את צורתה בה"א הראשון של השם הקדוש,
וכן קודם כל ה'א, ושם ה'א קודם לוו,
שם ו',
ו'ו'
זה כבר הי'וד כפי שאתה מושך אותו עד למטה.
וגם ו' זה ו',
ו'זה שש,
זה שש צדדים.
אז זה כבר
כבר המציאות שהיא
יוצאת מהנקודת שלה והופכת להיות לקו שיורד.
אז הו״ב, הוא מציין את
הופעת הקדושה בכל העולמים המוגבלים כולם.
זה הירידה מהעולם הבא אל העולם הזה.
אל הנהגת העולם הזה, אל מגמת העולם הזה, אל הקו,
וימחה את העולם הזה.
והה״ב הו״ב הם מתאחדים.
הקדושה העליונה, סוף הקדושה העליונה ותחילת הקדושה התחתונה,
זאת שמנהלת את העולם,
הקדושה שבכל העולמים המוגבלים כולה,
והם מתאחים זה עם זה.
זה הכוונה לשם שמיים.
הכוונה לשם שמיים
זה הקדושה שנמצאת פה בעולמים המוגבלים,
כפי שהיא מתאחדת
עם הקדושה עולם הבית שהיא נשגבה עוד למעלה מכל המושגים הקונקרטיים שלנו
והיא מגלמת את התכלית התכליות
שהוא היו"ד.
אז הצירוק של הקדושה העליונה הגומרת בה"א הראשון של השם הקדוש,
הוויה ברוך הוא,
שזה האות הראשון של שם הוווקיי,
הרומז, השם הזה רומז על הופעת הקדושה בכל העולמים המוגבלים כולם,
הה"א הזאת והו"א הזה מתאחדים זה עם זה.
להרים על ידם את ערך הצדקה במילואה.
פה אתה מבין את הצדקה במילואה.
ה"ו"א זה שמו של הקדוש.
