אנחנו לומדים, אתה יכול להביא לי רק מים, איתי? אני אבקש ממך כוס מים, תודה.
כוס חכמינו, אגדות חז"ל,
רוח קודשם וחוכמתם
של רבותינו, אגדות חז"ל.
ואני מזכיר לכם את הכלל שאנחנו לוקחים בו לפי הרמב״ם במורה נבוכים.
כן, דברי חכמים כדורבנות וכמסמרות נטועות,
דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב
במשכיות כסף,
דבר דבור על אופניו.
כלומר,
מדרשי חכמים הם כמו תפוח זהב בתוך סבכה מכסף.
אם אתה תעבור מהר, תראה רק את הסבכה מכסף, גם רווח.
גם.
אתם בכל מקרה מרוויחים.
win-win סיצואיישן.
אבל אם נעמיק,
נעצור רגע,
נתבונן, נוכל לראות את תפוחי הזהב.
אז זה הכלל שהרמב״ם אומר מעורי נבוכים לגבי אגדות חזן. אז גם כאן, יש לנו כאן אגדה קצרה,
שאפשר ללמוד אותה ולקרוא, וכמו שאמרת שאבא שלך מספר לך את זה לפני השינה,
הדבר הזה מתוק.
אבל אם ננסה לעצור ולהעמיק וקצת לראות את הסיפור הזה,
אז נוכל בעזרת השם להוליד מזה הרבה תפוחי זהב.
טוב,
יוסף מוקיר שבת. מי לא מכיר את הסיפור?
על יוסף מוקיר שבת.
מוסכת שבת, דף ק"ט עמוד א', יוסף מוקיר שבת.
אבא, האו נוכרי בשביבותי, אלו נוכרי שהיה בשכנותו, דאב אין אף איש נכסי טובה.
היה מה שנקרא מליאן טחון עד פה.
ויוסף, לא כתוב שהוא היה עני,
לפחות לא פה,
אבל כנראה, כדרכם של יהודים, גם עשיר הוא לא היה.
ברוך אתה, אדוני.
אמרו לקילדיי,
אמרו החוזים בכוכבים לגוי הזה,
כולו נכסי,
יוסף מוקיר שבי, אחי ליהו. כל הנכסים שלך יעברו ליוסף מוקיר שבת.
מה הוא עשה? הוא פחד.
אזל זבנינו לכולו נכסי.
הלך,
מכר את כל נכסיו,
נדות, בתים, כל הדברים האלו,
זבן באו מרגניתא, וקנה בהם יהלום אחד גדול,
ככה כמה קראטים טובים,
עוטווי בסייני,
סייני זה כובע,
נכון?
איך אומרים בערבית כובע?
לטחי, משהו כזה, לטחי, לטקייה.
טוב, אז יש לו, הוא הולך עם כובע.
בעד ידק עבר במעברה,
כשהוא עבר על הגשר, עפרה חזיקה באה רוח,
שדיה במאיה ובלעי קברה.
נפלה לו המרגלית, המרגנית,
נפלה לו בתוך המים וגם בלה לו את הדג.
אסקואה,
העלו את הדג,
עייטויה אפניה דמעלה שבתא. הביאו את הדג הזה,
איזה דג זה היה, מה אתם אומרים?
דונה אדומה,
גם כחולה יותר טובה, כחולה יותר יקרה, לא?
דונה כחולה צנפיר,
זה הבסט, זה ביפן, עושים עם זה סושי,
זה עולה המון כסף, אבל גם טונה אדומה לוקח.
טונה יכולה להגיע לפני חמשים קילו,
דג גדול.
אז הביאו את זה בערב שבת, אמרו, טוב, מי יקנה את זה עכשיו?
גם דג יקר וגם הזמן, כבר כולם אחרי כל ההכנות, זהו, כבר הדגים בושלים בבית.
אמרי לו זילו עמתו לגבי יוסף מוקיר שבי,
לכו ליוסף מוקיר שבת,
דה רגיל, דה זבין, הוא רגיל לקנות דברים משובחים לשבת.
המתויוני עלי, הביאו את זה לפניו, זבני קנה את הדג,
קרעה, קרא אותו, אשכח במרגניתא!
מצא בו את היהלום.
זבני מכר את היהלום בתלסר אלתא דדינרי דדאווה.
מכר את זה בשלוש עשרה אלף
דינרי זהב, כן.
פגע באו סבא,
ויוסף מוקיר שבת, אהו סבא זה דמות, כאילו, אהו סבא זה דמות.
אמר, מאן דיאזיף
שבתא פראי שבתא. מי שלווה לכבוד שבת, שבת פורעת אותי.
אז אני אומר, בלי שעכשיו ניכנס לפירושים מעמיקים, בסיפור
משכיעות כסף,
שזה דבר שאני, לכן רציתי לספר את הסיפור הזה, ללמוד את הסיפור הזה, כי באמת השבת,
יש מורכבות, למה המורכבות? שהשבת היא מתנה.
הגמרא אומרת, שבת,
מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמע, לך אמור להם לישראל.
ומתנה,
אתה לא יכול לדחוף למישהו שלא רוצה.
כדי ליהנות מהמתנה, אתה צריך להבין שזו מתנה, לא יכול להגיד לך, תשמע,
אם הוא לא...
אז אפשר לפספס את זה,
את השבת.
מי ש... אבל מי שעולה על העובדה ששבת היא מתנה, הוא לא מפסיק לכבד את השבת, לענג את השבת,
לפאר את השבת, הוא כאילו, כמו, אתה מקבל מתנה, אתה לא מפסיק להתעסק איתה.
ההגדרה של שבת דרך המלאכות
היא עושה לה שבת עוול.
כי המלאכות זה מה לא.
אוקיי, הבנתי מה לא, אבל מה כן?
מה כן?
הבנתי מה אסור לעשות, אבל מה אני כן עושה?
קשה להגיד לך מה כן. אתם יודעים שזה כמו בכתובה.
או כמו באיזה, הרבה פעמים כתוב מה לא. לא יישא אישה אחרת על פניה, ולא זה, ולא.
מה כן?
הזון והעוולה כן, אבל לא כתוב שם איוב.
לא כתוב בכתובה,
אבל, תשמע, לא כתוב שאני צריך לאהוב את אשתי.
אני זן, אני מפרנס, אני מכלכל, אני מביא בגדים,
אני אחסה, אבל לא כתוב שצריך לאהוב.
אם צריך לכתוב שצריך לאהוב, אז זה בעיה.
זה העניין, זה הסיפור. This is all about. זה מערכות יחסים ואהבה.
כל שאר הדברים זה ביטוי. אז השבת היא סוג של מתנה, לא סוגי מתנה.
ו... יפי שלום יקר לי בחיי אומר שהרבה אנשים יש להם כבוד שבת,
אבל למעט אנשים, או פחות אנשים, יש עונג שבת.
עונג כשהוא אדם נהנה מהשבת.
יש לו עונג, הוא נהנה מהשבת, יש לו שמחה,
הוא מענג את זה, הוא מצפה לשבת.
כל פעם שיוצא שבת אני אומר לילדים,
חבר'ה, לא להתייאש,
עוד שישה ימים מגיעה השבת עוד פעם.
להחזיק מעמד, נכון?
איך אפשר?
לשרוד בלי שבת.
אנחנו ביום שני, היום שני בשבת, השלישי, שלישי.
אצל האשכנזים,
בשיר של יום, ביום רביעי כבר אומרים, בסוף לכו נראה נראה. כבר אפשר.
רואים את השבת מעבר לאופק,
נכון?
אז זה כבר, הסיפור הזה כבר בפני עצמו עומד יפה.
אבל כדרכנו בקודש, ננסה לפרש את הסיפור הזה בדרך,
אני אומר, זה פירוש מאוד מאוד מרחיב.
אפשר פשוט להגיד שזה היה הסיפור.
טוב, היה סיפור שאתה מכיר שבת, אבל אז, מה הסיפור הזה בא להגיד לנו?
כלומר, פתאום אתה לשבת, השבת תפרע אותך, נכון? זה לקח טוב מאוד.
ויכול להיות שהסיפור הזה הוא גם, חז"ל,
סיפרו אותו,
כי הוא גם מהווה איזשהו סוג של אב טיפוס לכלל מערכות היחסים
בין הקודש לבין החול.
אז אנחנו נעשה כאן פירוש מאוד מרחיב. בדרך כלל, הפירושים שלנו הם קצת פחות מרחיבים, זה פירוש מרחיב, בסדר?
אז בואו נראה.
יוסף מוקיר שבת.
איך קוראים לגיבור שלנו?
יוסף.
מה אומר לכם השם הזה יוסף?
למי הוא מתאים? לאיזה...
איש מעשה? אומר לנו רב אלה. איש מעשה.
יוסף כולו מעשה, כולו עשייה.
הוא מוקיר שבת.
כלומר, מי הכי צריך את השבת?
אנשי המעשה.
המעשה, ימות החול זקוקים לשבת.
יכולת להגיד שיומות החול היו מעדיפים בלי שבת. השבת היא בפני עצמה,
ויומות החול הם היו מעדיפים בלי שבת. כמו שהרוסים
ניסו לעשות, והצרפתים לפניהם,
ניסו לעשות שבוע של עשרה ימים. זה כאילו, זה לא שבוע, זה
עיסרון נקרא לו.
כאילו, הוא מצמצם את כל הבטלה. כל שבעה ימים צריך לנוח, יום אחד, חבל.
פעם בעשרה ימים, וכמובן לא הלך להם וכל זה.
לאט לאט, שלא יהיה מעבר מהיר מדי.
זה ה...
ויוסף מוקיר שבת. ימי המעשה שבאים לידי ביטוי בשם יוסף,
מוקירים את השבת, מאריכים את השבת.
אבל אתם יודעים שזה גם טיפה תלוי,
או טיפה מגדיר איפה השבת ממוקמת.
בדרך כלל אנחנו רגילים לראות את השבת כממוקמת בסוף השבוע.
נכון?
איך אומרים החבר'ה?
תהיה לך סופש נעים.
איפה אתה בסופש?
סופש, כן, סופש. שישי בלילה, שבת בלילה, כן, סופש.
אנחנו רגילים לראות את השאלות הזאת, אבל יש מבנה אחר שבו השבת היא במרכז השבוע,
והיא מברכת את הימים לפניה ואחריה.
כלומר, משלישי,
כאילו רביעי, חמישי, שישי, זה לקראת השבת החדשה,
וראשון, שני, שלישי, זה השבת שהייתה, כן?
כאילו היא תוחמת את שני צדדיה את הימים לקראתה ואת הימים אחריה.
יש ימים לקראת שבת ויש ימים שמלווים את השבת ואז היא במרכז השבוע.
כלומר, כל ימי המעשה בכלל מתייחסים לשבת.
למה?
כי אנחנו כולנו מבינים את זה, נכון?
המשמעות של מעשה היא,
כל מעשה בעצם מתברך מהמשמעות שהוא מעניק.
מה המשמעות שהוא מעניק?
מעשה לא עומד בפני עצמו,
אלא הוא עומד
מכוח המשמעות שהוא נושא בקרבו.
אם אנחנו ניתן לבן אדם, נשלם לו כסף,
נגיד לו,
קבלנו משכורת שמנה, 20,000 שקל בחודש,
בתמורה לכך תעשה דברים חסרי משמעות. כל היום תעביר כיסאות מפה לשם, ואז תחזיר אותם משם לפה.
בלי שיש לזה שום משמעות.
אף אדם לא רמטיבי ולא יסכים לדבר הזה.
להשתגע אחרי יום.
סתם לעבוד בלי חסר משמעות.
איך בעיה אחת? אתה מרוויח כסף, שמונה שעות, לך בבית, עשו את זה. לא.
אני מוכן להרוויח פחות, הרבה פחות לעשות דבר בעל משמעות.
שבת היא נתינת המשמעות לכל ימי המעשה. אני עובד
כי אני חלק מאיזשהו סיפור,
אני חלק מאיזשהו עניין, אני חלק, יש עולם, נברא,
הקב"ה ברא את העולם הזה, ואני עובד פה, בסדר, אני חלק בסיפור.
לכן השבת, מישהו פעם אמר לי, משל כזה יפה, השבת דומה לצייר,
שמצייר, מצייר, מצייר, מצייר,
בשלב מסוים הוא עוצר, הולך אחורה, מסתכל על הציר.
עכשיו הוא רואה את כולו.
בסדר? אז השבת נותנת לנו איזה
מימד של נצח.
יפה מאוד.
טוב.
אז הוא מוקיר שבת, מכבל את השבת.
יפה. עכשיו, אוקיי, אבל איך זה בא לידי ביטוי?
איך יוסף מכבל את השבת?
באיזה צורה?
כסף.
בסדר?
כלומר, ימי המעשה, או אנשי המעשה, או צדדי המעשה בחיים מבינים
שכבוד השבת הוא לקחת את הכסף שעבדתי בשבילו בימות החול,
ולהשתמש בו
לכבוד השבת.
זה כאילו,
לכן יוסף מבזבז
הרבה ממון
על השבת.
עכשיו,
ליד יוסף גר גוי.
יוסף מוקיר שבת,
כן?
ליד יוסף מוקיר שבת גר גוי.
זה נחמד
שיש לו שכן גוי.
יוצא שיוסף מוקיר שבת,
זה אינטראקציה עם איזה גוי.
כלומר, מה שאני בא לומר זה שהשבת
היא לא רק איזה מין יהלום מבריק
העומד בפני עצמו
בתוך ימות החול, אלא היא מייצרת אינטראקציה
עם ימות החול. גם ה... כאילו, ימות החול זה הגויים, בסדר? זה כאילו... זה חול, זה לא קדוש.
היהודי זה שבת וימות החול זה כאילו הגויים.
הם שכנים של השבת, נגיד יום שישי ויום ראשון.
יש אינטראקציה. מה האינטראקציה?
יש הלכה
שמדברת על תוספת שבת
בכניסתה וביציאתה, לוקחים קצת מימות החול והופכים את זה לשבת.
אני מתפלל גם בימות החול וגם בשבת מסידור שנקרא חלקת יהושע.
כן?
סידור חסידי כזה.
ויש שם תפילה בכל מוצא שבת לפני ערבית.
אז יש שם תפילה כזאתי. מודה, הריני מוסיף,
הריני מקיים מצוות תוספת
שבת
להוסיף מהקודש על החול, כמו שציווה לי אלוהי.
ומודיע לי לפניך השם, אולי זיכית אותי לשמור שבת זו,
יהי רצון לפניך שכמו ששמרתי שבת זו, כן נזכה לשמור שבתות אחרות.
אז אתה אומר, לשם ייחוד.
כלומר, יש איזה גשר כלשהו
בין ימות החול לבין השבת. השבת היא לא רק בפני עצמה, אלא היא שולחת ידיים
ארוכות לפעמים.
בקיץ, יש כאלה שמקבלים שבת מוקדם,
פלאג המנחה, זה שעה וחצי לפני,
וגם בחורף, בחצות חסידים.
מעריכים מאוד.
את שבת,
התוועדות, תעונה שלישית, פעלים ערבית, שעה, שעה וחצי אחרי.
כלומר, ימות החול מתברכים מהשבת גם.
היא מתפשטת, יש לה את התפשטות.
יפה.
אבל אז באים החוזים בכוכבים ואומרים לו,
לגוי הזה, הכל יאכל יוסף.
לפי הפירוש המרחיב שלנו,
הטענה היא שבאמת בעומק
כל תכלית ימות החול זה השבת.
הכל יאכל יוסף, הכל צריך לעבור.
כלומר,
בכל יום חול אדם אמור לזכור את השבת ולהגיד מה שנותן לי את הכוח להיות היום ביום שני זה שזה יום שני לשבת כלומר הייתי אומר ככה השבת היא עולם המשמעות והנצח בצורה מלאה וכל יום אני קצת מצליח
לקבל משם וזה מחזיק לי את היום יום שהיה עומד בפני עצמו ככל מנותק לא היה אין לו קיום הוא לא הוא לא הוא לא מוצדק
אין לו הצדקה
עכשיו
יש פה איזה דיון קטן לגבי העושר, בסדר?
בהרבה סיפורים, גם רבי נחמן וגם זה,
הדמיון של עושר זה שאדם יש לו מרגלית,
יהלומים, שתראו, יש כל מיני סוגים של עושר.
לדוגמה, יכול להיות אדם עשיר שיש לו הרבה שדות,
נכון?
או הרבה בתים, או הרבה בהמות,
או הרבה אוניות, מסחר,
מסחר או חקלאות וכולי.
ויש סוג של עושר שהוא אבן טובה.
מה ההבדל בין סוגי העושר השונים הללו?
התשובה היא כזאת:
אבן טובה
זה דמיון.
זה פשוט דמיון.
מכיוון שבני אדם החליטו,
הרי אי אפשר לעשות את הכלום עם האבן הזאת, נכון? אי אפשר...
אם אדם עשיר כי הוא בונה בתים ומוכר אותם,
אז זה אושר קונקרטי, הוא עושה דברים שבני אדם צריכים.
אנשים צריכים לגור, הוא מוכר את זה, הוא מרוויח. זה אושר שהוא מקדם את העולם לאן שהוא.
או אם אדם עשיר כי יש לו שדות והוא מגדל בהם חיטה,
הוא מוכר את החיטה ועם זה יש לחם,
אז זה אושר ריאלי,
ריאלי, זה אושר שהוא באמת מקדם את המציאות.
אבל אם אדם משאיר כי יש לו הרבה יהלומים,
אם יהיו יהלומים או לא יהיו יהלומים בעולם,
זה לא ישנה כלום,
העולם.
זה כאילו, זה דמיון.
איך אמר לי פעם יהלומן? אמר לי את זה יהלומן, הוא אומר לי, תקשיב,
אם מחר בבוקר כל אנשים יתכנסו בעולם ויחליטו שחצץ יפה,
אנחנו נתחיל לקרוא חצץ.
זה הכול, אנחנו מוחאים מהיהלומים, כי אנשים חושבים שזה יפה.
תסביר?
כן, תשמע, זה מאוד גדול,
כן, כן, אלא מה הוא מבטא, מה הוא מבטא הביטקווין?
יש לו ערך, הוא שווה המון כסף, אבל הוא לא, הוא אפילו לא פיזי.
כן.
גם בכסף רגיל, נכון,
נכון, אבל אתה אומר כסף רגיל, הוא כוח קנייה,
הוא כוח קנייה, מה?
הוא כוח קנייה, נכון. יהלום, זה אפילו לא כוח קנייה, כאילו, זה, למה שהדבר הזה יהיה שווה משהו? מה, מה
זה שווה? כי הרבה אנשים חושבים שזה יפה,
שזה סמל סטטוס.
מותג נכון מותג מותג זה אוויר לגמרי ברגע שתנסו רגע לחשוב בדיוק עברתי עם הילדים שלי על כל מיני מותגים שניפחו לנו את המוח
ונעלמו
כי לא היו נכון?
עוד היה
לא רוצה להזכיר שמות שאנשים לא, היה כאילו אבא חטוב היה נכון היה כאילו מלא פרסום,
ובעיר אחד זה נעלם מה... נעלם כאילו
מותגים שנורא נורא תפסו פתאום נעלמו
זה משהו שהוא
יכול להיות שדווקא הבא חטוב הוא כן נותן לאנשים בריאות או משהו כזה, לא בדיוק מעמיק זה, אבל בוודאי יהלומים זה לקחת את האושר,
אושר זה דבר מבורך, אם אושר אתה יכול לקדם את המציאות, אם אדם הוא עשיר כי הוא עשה,
לא יודע מה, רמי לוי כזה, אני יודע מה, קנה חנות, אחרי זה עוד חנות, ואז יש לו ראש כזה של לתת סל למשפחה שתוכל לקנות לכבוד החגים, כאילו מצויין, זה אושר ממשי, הוא קשור לדברים שאנשים צריכים.
יהלומים,
הגוי לוקח את האושר ומנתק אותו, את האושר עצמו, מהחיים.
השבת מברכת את האושר שקשור לחיים.
אתם מבינים?
נכון, הרי הגוי הזה, בואו נקשיב, כל האושר שלך בעצם קשור ליוסף,
לשבת. אז הוא רוצה להתנתק, מה הוא עושה?
לוקח את האושר והופך אותו ליהלום, הופך אותו למרגלית.
כלומר השבת מברכת את המעשה.
תוצר של המעשה זה אושר.
אשמת לא מערכת את העושר עצמו.
וכאן יש איזה דמיון כזה, נכון? עכשיו,
בגלל שסוריה נפלה, אז מגיעים לכל החניונים של בשאר,
של מאהר, כל רשע יותר מקודמו.
אז מה רואים שם איזה חניון?
מה זה שם?
100 רכבים.
100 רכבים.
בנטלי, רולס רויס, קאדילאקים, כל מיני, רק שם,
עשרות מיליוני דולרים, רק רכבים. מה זה?
ואתה יכול לנסוע בכל הרכבים האלה?
וכל יום אתה שם, מה, כאילו, זה דמיון.
דמיון, יש לי תלמיון רכבים, אני לא באמת עושר.
הגוי, כלומר,
צד הגוי שבתוכנו
מנסה לנתק את העושר ממקורו.
עושר שמתברך זה עושר שנותן משמעות,
ולכן הוא מתברך מהשבת.
זה נותן משמעות לאנשים.
עכשיו, אגב, אני רק אומר, גם יהלום יכול לתת משמעות.
ברגע שהבנו שיהלום הוא דבר יפה וחדש,
ומאיר פנים, ובעל נותן יהלום לאשתו,
אז הוא
נתן לה משמעות, בסדר? כאן בסיפור,
שלא יעלבו לי היהלומנים,
ואני אקבל עכשיו הודעות מיהלומנים,
יהלום גם הוא יכול להיות
מלא משמעות. אבל בסוף, ברמה הפרקטית, זה אושר שהוא בעצם מורכב מדמיון של אנשים.
החליטו שזה יפה.
אחרי שהחליטו שזה יפה, אז אני אתן את זה גם לאשתי, והיא תהיה מרוצה ושמחה.
אבל זה לא אושר שהוא אושר כלכלי קונקרטי של ייצור,
יצרנות,
ייצרת מוצר שבני אדם צריכים, הם קנו אותו,
מגורים, חקלאות, דברים של רפואה, דברים מן הסוג הזה.
אתה אדם עשיר, ממה אתה שרת?
ממה אתה עשיר?
לופס גשפט, כאילו, מה עשית?
השבת מברכת את המעשה, כי השבת מעניקה משמעות.
איך אמר לי פעם איזה
יהודי עשיר?
אמרתי לו, מה אתה אומר? הוא אמר לי, תשמע, אני אחראי,
כאילו, יש לו מפעל לאיזה משהו, לא משנה כרגע מה,
מה החוויה שלו?
אני אחראי לפרנסה של 130 משפחות, יש לו 130 עובדים במפעל.
זו האחריות שלי.
אני אחראי לי 130 משפחות שלהם פרנסה.
כל חודש 130 משכורות.
130 עובדים. משכורות גבוהות, יש שם מהנדסים,
הנדסאים, מפעל רציני מאוד.
המוצר הוא כאילו... בסדר, זה...
לכן על זה הדרך.
אז יפה. מה קורה למרגלית הזאת?
באה הרוח, מעיפה אותה.
היא לא מחזיקה מהרמן.
כל העושר מרוכז באיזו נקודה דמיונית,
פתאום בבת אחת,
תראו, אני אתן לכם דוגמה,
אתם יודעים שהיום בשוק היהלומים יש יהלום טבעי ויהלום לא טבעי.
יהלום מעבדה,
המחיר הוא בערך חצי,
אם אני זוכר נכון.
נכון?
שליש. שליש. או, אתה בדיוק בסוגיה.
עכשיו, אין שום דרך להבחין, אין שום דרך, גם המוכר לא יודע להבחין, יש מכונה מיוחדת,
שהיא יודעת להבחין בין יהלום, כי זה בעצם, בעצם זה יהלום,
למדו במעבדה איך לעשות פחמן ולעשות לו מניפולציה, נכון? אני צודק?
מה הסביר? תזכיר לי.
כן.
יש כאילו,
הצליחו לפתח,
הרי היה לנו סוג של פחמן שעבר איזו התגבשות, והצליחו לעשות את התהליך הזה בתוך מעבדה, זה אותו תהליך בדיוק.
רק מכונה מיוחדת לדעת להבדיל.
אז בכל אופן, אם ככה, למה זה עולה פי שתיים או פי שלוש?
איפה זה נמצא? איפה זה חונה?
פה.
באדמה, וחצבו אותו, מי שחצב אותו, לפעמים זה פועלים, פועלי דחק כאלה,
יש מושג שנקרא יהלומי דמים.
יהלומים שכדי לחצוב אותם, אנשים מתו.
בקונגו וכל מיני מקומות כאלה.
ויש לך תעודות ליהלום, והכל כזה, כאילו זה ילד, זה חולה באזור הדמעיון.
בעוד שעושר אמיתי שהוא בעל משמעות, שאדם אומר, שמע, אני עובד באיזה משהו שמביא איתו ברכה קונקרטית, אמיתית,
זה משמעותי, לכן השבת מברכת את זה.
מברכת את העושר האמיתי.
כשאתה מנסה לנתק בין העושר לבין השבת, אז גם הוא,
גם העושר נעלם.
כן? זה מין תחושה כזאת שהרוח לוקחת את הכול.
אז בעצם יש כאן ניסיון להחזיק את ימי המעשה מצד עצמם,
וזה לא מחזיק מעמד, זה קורס, זה אף ברוח.
גם אף ברוח וגם טבע במים,
כן?
המים זה תמיד ביטוי לחומר.
כלומר, עולם חומר מנותק מהשבת מתחיל לטבוע בתוך עצמו.
איך הוא טובע בתוך עצמו?
הריגוש.
אם אתה כל הזמן פוגש את המשמעות, אז מצוין, אז אתה שמח,
אתה מודה להשם יתברך,
אתה שמח בחלקך.
אבל אם אתה מנתק את החומר מן המשמעות,
אז אתה כל הזמן צריך להגדיל את הריגוש,
להגדיל את האקסטרים,
להגדיל את הזה, ואז זה מתחיל להסתבך,
מתחיל לטבוע את זה, וצריך יותר גדול ויותר גדול,
ואין לדבר סוף.
איבר קטן יש לו לאדם,
מריבו שבע משביע עורר, כן, נו?
יוסף, זה יליד השבת של שבת. בדיוק,
בדיוק, יפה אמרת, יפה, נכון, מדויק.
שזה אצל אצל הגוי זה רק מרגלית.
הוא מתעלץ איתה ומסתכל, וכשאצל יוסף, הוא אמר לסיים עם מרגלית. המרגלית, אני יכול למכור אותה, ולקחת איתה כוח קנייה,
ובכוח קנייה זה לעשות דברים ממשיים.
לכבד את השבת, לעשות דברים שיקדמו באמת את ה... בדיוק, יפה, הבחנה יפה.
את המרגלית אוכל דג.
עכשיו,
או,
זה מופיע בפוסקים שצריך לאכול דג בשבת.
יש כאלה מהדרים לאכול דג בכל אחת משלושת הסעודות,
עד כדי כך.
האוכל דג ביום דג נזל מדג, נכון?
אנחנו מנהגנו,
ערב שבת אוכלים דג,
ארוכה היא של אשתי, משהו חבל לך המון הזמן, עם חומוס וחריף כזה ממעלה, אור חיים היא גם פצצה,
ו,
שאלה שלישית,
ארינג הקדוש,
וקלע יחזר. היית, אכלת מהארינג שלנו?
לא אכלת מהארינג.
תבואו מהר עוד פעם.
אתה לא יכול?
טוב, נטפל בזה.
למה אוכלים דג?
מה הסיבה?
מה הסיבה?
דגים
זה מקור הברכה.
גם בגלל שיש להם פרו ורבו וכל הדברים האלו,
וגם בגלל שלא רק שהם שרדו את המבול, אלא לא היה מבול בים, המבול היה רק ביבשה.
אז אנחנו רוצים להבין כיצד היה נראה העולם בעוצמתו המקורית,
לפני ירידת העוצמות של המבול,
קח שנורקל, קח מסכה,
תרד לים ותראה את העוצמות, את הצבעים, את הגדלים, את כל הזה, תראה, זה מה שהיה.
כשיורדים לים, אתה בעצם פוגשים את עוצמת הברכה. ולכן, מכיוון שהשבת היא מקור הברכה,
צריך לאכול בה אוכל שהוא עצמו ביטוי של הברכה. הדגים, יש להם באמת ריבוי,
הרי קודם כל זה ריבוי בלתי נגמר. גם הדגים שלהם,
הם חיים, אנחנו חיים רק במימד אחד,
אנחנו הולכים על היבשה.
הדגים יש להם,
כמו העופות, יש להם אין סוף ממדים, יש להם ממד עומק.
הוא יכול לשחות פה, פה, פה, פה, פה. יש לו כאילו,
יש לו יותר מדיום שהוא יכול לחיות בו,
כן?
הוא גם נע גם על ציר האורך וגם על ציר העומק,
הגובה הזו.
והוא שפע עצום, כן, דג אחד, פוו, מיליארדי ביצים.
אז יכולים בשבת דג,
כל המהות של השבת זה להיפגש עם הברכה, גם באוכל.
כי אם יש משהו שהוא שלם, אתה פוגש אותו בכל הרבדים.
אוכלים דג.
אז זה יוצא שככה, אנחנו רואים, יבואו הדגים שלא יתקללו במבול,
ויהיו מזון לשבת, שגם השבת לא התקללה,
ק', כן?
בששת ימי בראשית.
הקללה,
שהקדימה בראשית קיללת את האדם, זה היה רק מוצא שבת.
שבת היא מקור הברכה, היא מסולקת מהקללות של הבזדת הפך תאכל לחם, נכון?
ויתאימו אותנו טעם של העולם לפני החטא. ברכות של עוצמה, של ברכה, איך נראה עולם, עוצמה.
עולם מלא ברכה שמחבר את הקודש, את החול שאדם יכול
גם לאכול הרבה וגם לפעול הרבה, וזה הכל חלק מהמשמעות, וזה לא גורם לו לסטות מהדרך.
עכשיו,
יש כאן איזה אירוע דרמטי,
כי הם מוצאים את הדג הזה בערב שבת,
קרוב כבר לשבת.
אז יש שאלה, מי יקנה את הדג?
מה השאלה?
אף אחד כבר לא צריך.
כל מי שכבר הכין שבת, הוא כבר סיים להכין.
מסירים כבר על הפלטה.
לא יודע, כבר בישלו.
נכון?
זאת אומרת, השאלה מתי מבשלים לשבת.
לא יודע, אצלנו אשתי, המנהג שלה זה לבשל לשבת, עד ה...
כן? יהיה ככה טרי וזה, עד השנייה האחרונה דגים יוצאים ככה.
אבל יש כאלה מבשלים קצת לפני, כן?
לא טוב להגיע עד הקשקל, בטח לא באחור.
טוב, אז הכל מוכן.
אצל כולם הכל מוכן. זה זמן, קודם כל צריך לדעת שהזמן לפני שבת הוא זמן מתוח.
אתם מכירים מה אומר רבנו האחידה?
בשבת אין דין,
אז ביום שיש פי שתיים.
דיני, עכשיו זה לא משנה, חורף קיץ זה לא...
אם זה חורף, תמיד, לפני שבת לחץ.
מה שלא עשינו, מה?
בשיפוט בסטוקהולן, ב-10 וחצי בלילה יש לחץ. כן, בדיוק.
מה לא עשינו?
קנינו חמם כזה, גז.
שלא נגמרו המים, כל אחד יוכל להתקלח בנחת,
לא יגמרו המים, לא אוזן.
עדיין מתקלחים, לחץ.
זה שם, חמם זה, צריך לכבות אותו, כי הוא מבעיר.
בשבת בסדר זה למדנו להסתכל על זה בעין טובה על העניין הזה אבל כל פעם יש איזה רגע שבו הכל מוכן לשבת כבר ברגע הזה מוצאים את הדג זה רגע מיוחד
צריך להגיד את האמת
יש בשבת גם יסוד פרקטי
מי לא אוהב לנוח
מי לא צריך
מנוחה
פעם בשבוע כולם צריכים מנוחה
דווקא הרגע שבו הכל מוכן
הוא הרגע שיכול להדגיש ולהבליט
את כבוד השבת מצד ערכה שלה, לא מצד מה שאני צריך.
אני מצד מה שאני צריך,
הכל מסודר, יש לי דגים, יש לי הכל.
פתאום הגיע הדג שהוא יותר יקר, יש לי מה לאכול, הכל בסדר.
אבל דרך הדג הזה אני אוכל
לייקר עוד את השבת.
למי נלך?
יוסף מכיר שבת. הוא אומר, דרך הדג הזה נוכל יותר לחוות את דרכה, את השבת ואת ה... אגב, זו הנהגה טובה שכדאי מאוד לנהוג אותה,
שאם יש אדם איזה משהו חדש,
קנה איזה משהו חדש, לחדש אותו לכבוד שבת.
אהליים, טלית, בגל, קנית משהו חדש,
ספתח לכבוד שבת.
אז יוצא שדווקא הרגע הזה,
שהרצון להשתדרג,
הוא בא לידי ביטוי דווקא ברגע שהכול מוכן.
כי אתה אומר, ככה אני יכול להבליט את כבוד השבת. ואני רוצה להגיד לכם איפה הדבר הזה בא לידי ביטוי. זה בא לידי ביטוי בסעודה שלישית בחורף.
שמה זה בא לידי ביטוי.
הזוהר הקדוש מפליג מאוד מאוד מאוד במעלת סעודה שלישית בכלל,
מפני שסעודה שלישית זו הסעודה היחידה שאנחנו לא אוכלים בימות החול.
כל אחד אוכל בימות החול ארוחת ערב,
וכל אחד אוכל ארוחה אחת גדולה ביום,
מרכזית,
צהריים, אז זה גם בשבת, ערב וצהריים.
הסעודה היחידה שאתה אוכל אותה והיא רק לכבוד שבת, סעודה שלישית.
כלומר, בסעודה הזאת ניכר שאתה לא רק אוכל כדי למלא את גרסך כי אתה רעב, אלא אתה אוכל לכבוד שבת, לכבוד הרצון.
בחורף!
מה, לפני שעתיים סיימנו, בלי עין הרע, סלטים, חלות,
חמין,
כן, חמין של אשתי הכוונה, זה משהו שזה פרס נובל, צריך לזכות.
ועוד כל מיני דברים כאלו,
שנתה קצת, והסעוד השלישית תולדת.
לא, אני אקח את הילדה, יאללה, נסתפק בכתוב בשולחן ערוך, מזונות או פירות, יאללה.
לא!
זו ההזדמנות
להראות כמה השבת יקרה, היא מקור הברכה, הסעוד השלישית.
אז אצלנו בקרית יחדיו, בסדרה שלישית זה אירוע גדול מאוד.
באמת, משקיעים הרבאים והזה, והאורחידה שאוכל, הכי יפה שיש, וסלאטים, והכול. עושים קידוש. הרמב״ם פוסק להלכה.
יש לו לאדם לברך על היין, בסדרה שלישית. מותר?
זאת קידוש, בסדרה שלישית.
אומרים פסוק, איזה פסוק אומרים?
לא, זו סדרה שנייה.
אומרים את הפסוק שממנו לומדים
שצריך לאכול שלא סדרת בשבת.
מה הפסוק?
יודעים?
איפה יודעים ששמחה צריך שלוש סעודות בשבת?
כתוב בפרקס בשלח, "אכלו היום
כי שבת היום
לאדוני,
היום לא תמצאו בשדה".
היום, היום, היום,
שלוש פעמים, שלוש סעודות.
אז אני אומר את הפסוק הזה, "עושים קידוש וכי בורא פרי הגפר",
"סועדים", "אכלים ידיים",
"רקת המזון", "ליים אחרונים", "הכול".
זה הלב, זה האירוע.
אתה יכול גם ביום חול, אז בסדר, לא כזאת סעודה ביום חול, אבל בכל אופן,
ההזדמנות לייקר את השבת באופן שהוא מובדל, בצורה מובהקת ממות החול, זה האירוע.
ולכן דווקא יוסף מבסוט, חבל על הזמן על הדג הזה, איזה יופי, סוף סוף הביאו לי דג,
שאני כבר הכל מוכן.
אז אם אני קונה את הדג הזה, זה לא כי אני רעב,
ולא כי אני...
עכשיו, יום שישי הזה,
נכנסנו לשבת מתוך צום, נכון?
אז אמרתי לילדים, חבר'ה, אתם רעבים?
הילדים, כאילו, ברוך השם,
יש כאלה שלא צמים אצלנו, מניקות וכאלה, אבל מי שצר,
אתם רעבים, מצוין.
הביס לכבוד שבת,
לא לכבוד הבטן.
תגידו לכבוד שבת קודש.
לכבוד שבת.
אז,
יפה.
אז,
מה עושה יוסף לדג?
קורע אותו.
אה, זו מילה קצת בוטה.
קורע את הדג, נכון?
למה לא?
לחתוך, לפרוס,
כמו לפצוע תחלות, נכון?
אז מה זה מזכיר אבל? קריאה, מה זה מזכיר? מה עוד נקרע?
הים.
כשהאל-טבעי פוגש את הטבעי,
נוצר איזה מין פיצוץ,
הוא מצליח לקרוע אותו ולגלות בתוכו
את המשמעות שלו.
כשהשבת פוגשת את ימות החול, היא קורעת אותם, כאילו הדג זה ביטוי,
יש איזו קריאה כזאת, כמו קריאת ים סוף,
אתה פוגש את המשמעות.
אז מכיוון שיוסף
קנה את הדג הזה ממקום אל-טבעי, מהמקום הטבעי, הכל היה מסודר,
היה לו אוכל היהלום.
הוא קנה את זה במקום האל-טבעי,
מכיוון שלאכול סעודה שלישית בשבתות חורף זה לגמרי אל-טבעי. אף אחד לא מסוגל לעשות דבר כזה ביום חול.
שעתיים אחרי ארוחת צהריים, צ'ינה, אתה לא פותח עוד שולחן.
אז אל-טבעי, אז המקום הזה יוצר איזה קריעה,
ואנחנו בבת אחת יכולים לראות את הדברים שלא ראינו לפני כן.
ולכן יוסף קורע את הדג.
ויוסף קורע אותו,
והוא מוצא יהלום ששווה 13,000 דינרי זהב.
13 זה מספר מיוחד, נכון?
גימטריה אהבה וגימטריה אחד.
המילה אחד חוזרת הרבה בשבת. אתה אחד, שמך אחד, מקיימך עשרה ובוא אחד בארץ.
נכון, גם אהבה, הקב"ה קוראים אותנו באהבה וברצון.
כלומר, יוסף מגלה דרך הטרחה שלו,
או ימות המעשה, מגלים דרך הטרחה שלנו לכבד את השבת,
מה הם מגלים?
את האחדות שבמציאות.
הכל אחד.
הכל אחד.
ימי המעשה והשבת זה אחד.
כולם מגלים את רצון השם יתברך, בימי המעשה אתה עובד, ובשבת אתה מתבונן על מה שעשית.
מקבל את המשמעות.
זה לא סתירה, זה לא...
לכן כתוב שימות החול,
זה לא ימות הטומאה חלילה,
אלא ימות החול, כי הם חלולים,
ומצפים שמשהו יחול עליהם וייתן להם משמעות.
בסדר, אם אדם עובד, עובד, עובד, עובד, עובד, וזה הכול על ריק, אז אני עובד לכבוד שבת.
יש לי תכלית בחיים, אני חלק מאיזה מגמה, חלק מאיזה סיפור.
בשבת, אני מספר לעצמי את הסיפור.
אז יוסף
קורע את הדג, מוצא בתוכו מרגלית שהיא ערכה 13, ערכה אחד ואהבה, שזה
ביטויים שמאוד מאוד דומיננטיים בשבת.
אני ממש מקווה שנמצא לכם חשק לשבת, כן?
מפה אתם רצים לשוק לבחור איזה דג טוב?
אימא של אשתי, אתה יודע איך היא אומרת? מושט?
טבריה,
דג טבריה, ככה קוראים לזה.
למרות שהוא מגיע מסין, הדג טבריה הזה.
מה?
לא, אין. בכנרת, בכנרת במקום. כן.
אבל לא דגים, נראה לי שכן, יש, מה, יש, אפשר.
אה, יש בריכות, כן, יש גם בריכות. אבל גם שם, גם בכנרת יש. מה, בכנרת יש בורי?
כן.
יש אה...
איך, איך?
יש טריים, מה מילה בין אותם פה טריים?
מושטים.
כן.
אז הוא ישראלי, אז מה הכנרת הוא ככה טוב?
זה הם טובים? איך הם?
שמנים כאלה? אוהבים את הפעם בכל שבע. וואלה, הציתה לי חשק.
מי פחות טוב. כן.
טוב,
טוב, אמר יוצא שהשבת זה יום האהבה הגדול בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, יום שאנחנו חווים את המשמעות, כולם מתכנסים לבית הכנסת, שומעים את הקריאה בתורה,
שומעים את הסיפור שלנו מחדש, מקבלים חשק לחזור חזרה לימי המעשה, להיות חלק מבוני הארץ, כאילו אתה שומע את הסיפור כל שנה מחדש,
קריאה בתורה זה מין תלמוד תורה ציבורי, וההתקהלות זה יום קהל, פוגשים אחד את השני,
שמחים, זה יום שהוא כל הזמן על ציר המשמעות,
אדם יש לו שמחה,
אז בשבת מציינים אותה, מברכים אותו.
לא עלינו, אדם יש לו אבל, אתם מכירים את המנהגים, אצל האשכנזים יותר,
גם אצל הספרדים,
שמי שיש לו אבל נכנס, ואומרים לו, צאו לקראת האבל, אצל הספרדים עושים לו השכבה בסוף התפילה. כאילו, כל דבר שהוא,
זה כאילו התחליף לעלייה לרגל בהר הבית, זה השבת.
אז היא מלאה באחד ומלאה באהבה,
ולכן יוסף
מצא את הדינרים האלו בשווי הזה. טוב,
אמר להאו סבא.
מי זה ההוא סבא?
מי זה ההוא סבא?
זו דמות שמופיעה בהרבה מקומות, אנחנו עוד נלמד סיפורים שיש בה ההוא סבא.
אני רוצה לטעון שכשכתוב בחז"ל ההוא סבא,
זה לשון הדורות.
זה הקול של הדורות.
אתה שומע איזה בת קול שמדברת איתך מלפני אלף שנה עד אליך.
סתם שאלה, אם הייתי פוגש היום
את סבא של סבא של סבא שלי, שאני לא יודע מי הוא היה לו, אני לא יודע איך קוראים לו גם,
אבל מעליי, בסדר, נגיד אבא שלי,
סבא שלי,
ואני יודע איך קראו לו,
סבא רבא אני יודע איך קראו לו, אבא סבא רבא אני יודע איך קראו לו, זהו, שם אני,
שם אני עצרתי,
עוד שלושה דורות למעלה.
ישר עד אליי.
מה הוא היה אומר לי?
מה הוא היה אומר לי עכשיו?
זכיתם.
אתה מבין?
זכיתם. עכשיו, תוך כדי המלחמה, הוא היה אומר לי: זכיתם.
וואו, כאילו אתה, מה זה?
בסדר?
אוקיי, זה מה הוא היה אומר לי על התקופה שאני חי.
מה הוא היה אומר לי על השבת?
אני חושב, הוא היה אומר לי: תקשיב.
וואו, איזה כיף לכם.
אנחנו צריכים כל כך להתאמץ.
אתם, הכל בא לכם, תכבדו את זה, אל תוותרו.
בסדר?
כלומר, אתה שומע כאן את הקול של הדורות.
את הקול של הדורות שמדבר איתך על השבת, על המתנה הזאת.
מישהו פעם אמר בצורה יפה, הוא אמר, אני לא יודע מה יהיה בעוד מאה שנה בעיתון.
אבל דבר אחד בטוח יהיה, זמני כניסת השבת ויציאתה. זה יהיה.
הכול חולף, הכול זה, אבל זה נצח.
ההוא סבא זה היכולת שלנו להיפתח ולשמוע את כל הדורות.
מה אמרו לנו הדורות על השבת?
אז ידוע, בשם אחד העם, יותר מששמרו ישראל על השבת,
שמרה השבת על ישראל.
מה אתה שומע? מה אתה, מה מהדהד לך?
ההוא סבא אומר לו, יוסף,
יוסף מאוד מאוד, כאילו אנחנו מאוד עסוקים, כולנו,
מאוד עסוקים בהכנות לשבת,
שבת בסוף זה גם הרבה מאוד עיסוקים בהווה.
אתה מתחיל את ההכנות לשבת ביום רביעי כבר, קניות, נכון?
וחמישי בישולים, אני משתדל,
קיבלתי קבלה טובה במולדת האחרון,
לסדר את השולחן שבת, כן, בלי נדר, כי לא תמיד אני מצליח,
אבל רוב פעמים אני מצליח לסדר את השולחן שבת כבר בחמישי בערב.
השולחן שבת מסודר,
הכול ערוך וכל זה, וזה כבר מסדר את כל הבית, כבר לא באים, כל ילד שם לי את המעיל על השולחן,
תיגע, שולחן שבת, הלו,
הסדר מתחיל להתפשט מכל הכיוונים.
אבל מה אומרים לך הדורות? אנחנו מאוד מאוד עסוקים, מה אומרים הדורות?
אני אגיד לכם, היה לי פעם איזה בצבוץ ונצנוץ של הדורות,
שנורא נורא התרגשתי ממנו.
שביתנו הגדולה,
תהיה לה חיה, השם ישלח לה ברכה,
התחתנה,
הבת הראשונה שלנו התחתנה,
חתונה, שבעה ברכות, כל העניינים וכל זה, עד שהם,
אז הם גרו בגולן, אז עד שהם עלו לבית שלהם,
שבת ראשונה.
שאלה אם כזוג צעיר,
אז לפני שבת היא שולחת לאשתי תמונה,
מה יש בתמונה?
שולחן שבת ערוך,
והנרות מוכנים להדלקה.
זהו, אשתי מראה לי. היה לי דמעות.
פתאום אתה אומר, תשמע,
זה עבר הלאה.
אתה מגדל ילד,
מחנך אותו וכל זה, זה לא מובן מאליו שזה יעבור הלאה.
יש כאלה שאצלם זה לא עבר.
ופתאום אתה רואה, הנה, זה עבר הלאה.
בכל שבת, הנה, ממשיך.
פתאום אתה מקבל את הדורות קדימה וגם את הדורות אחורה,
והאו סבא אומר לך, תקשיב,
מה אתה, מי שמשקיע בשבת, השבת מחזירה לו.
קדימה ואחורה, לנצח-נצחים, לדורות.
כלומר, יש כאן איזה
מי שמשעבד את עצמו לשבת,
מי שמכניס את עצמו לשבת, אז כשאתה רואה את זה מנקודת נצח של דורות,
זה הדבר הכי חזק,
הכי משמעותי.
עכשיו, אני בטוח, לא בדקתי את זה, אבל אני בטוח במאה אחוז
שנתפוס אדם ברחוב ממוצע, אני אגיד, תגיד,
זה נראה לך דבר חשוב שבת? בטח,
שכל המשפחה תתכנס, זו סעודת שבת, זה קידוש.
אבל קשה מאוד לעשות את זה בלי הפלטפורמה ההלכתית.
בסדר, ההוא מגיע, ההוא מאחר, ההוא עם הטלפון רגע, ההוא עונה שנייה למייל, ההוא רגע יוצא, ההוא רגע בא, זה לא...
השבת, עם כל העומס, עם כל ההלכות, מגיעה, מתיישב איתך על החיים.
לפעמים זה מאמץ.
במבט של נצח
אין מתנה יותר טובה לאדם.
אני אספר לכם עוד משהו.
יש לנו, ברוך השם,
שלושה ילדים שנולדו בשבת.
הראשונה,
זה כאילו אחד כן אחד לא, הראשונה בשבת,
כולם נולדו באיזה תאריך, אף אחד לא נולד ביום חול,
הראשונה בשבת, השנייה בחול המועד,
ואז שלישי בשבת,
שזה היה חנוכה, זה היה ראש חודש,
ואז
זה בט"ו באייר, שזה היום של המן,
ואז
שבת,
והאחרונה בראש חודש.
יום רביעי זה היה ראש חודש, אבל
עכשיו כשנולדת חילת בשבת,
על כל פנים זו הייתה הילדה הראשונה שלנו, נולדה בשבת.
כשנולד ילד, יום חול, אתה ישר טלפונים, להודיע, אז הפלאפונים, לא משנה, הטלפון הזה הוא, נאמרת לך ילד בשבת,
הם כולם נולדו בשבת לפנות בוקר כזה.
יש לך 12 שעות כזה, בניו, אתה טעים, אשתך עם הילד,
אף אחד לא יודע,
אתה חי באיזה עולם של עצמך.
יש זמן כאילו להסתכל, להתבונן, זה לא יאומן,
איזה ברכה זאת,
לא יאומן.
במוצאי שבת אתה מודיע לכולם, הפתעה, נולד, נולד בן, וכו'.
זה כאילו להיות בנצח קצת, משהו נורא נורא.
מי שמשעבד את עצמו לשבת, ההוא סבא, הדורות, כל הדורות אומר לו, תקשיב, אתה לא יודע מה הרווחת, אתה מתאמץ, טורח, עמל לכבוד השבת, אתה לא יודע מה השבת תחזיר לך.
עלית על ציר הנצח.
עלית על ציר הנצח.
אז זה הסיפור.
אותו סבא אומר לו, מי שלווה,
הרי כשאתה לווה לכבוד שבת, אתה נעשה עבד לווה לאיש מלווה. אז מי העבד? מי האדון שלי?
השבת.
השבת היא האדון שלי.
אין אדון יותר טוב מהדבר הזה.
יש סיפור, ובזה נסיים,
על רב חיים צ'רנוביץ',
שהיה נקרא רב חיים לכבוד,
כן, שהוא היה, הוא כתב את הסידורו של שבת.
ורב שלמה קלבך מספר מאיפה הוא זכה לכל אהבת השבת הזאת.
הוא היה, אסף הרבה כסף,
אסף כסף בשביל לקטוט איזה עסק,
והוא הגיע לעיר, והוא ראה אישה אלמנה
שגנבו לה את הסכום כסף שהיא הייתה צריכה לטובת הנדונה של הבת שלה.
והוא נתן לה את כל כספו שהוא אסף.
אז הרב שם, אני לא זוכר אם זה היה הצדיק הזה, אמר לו, תראה, זה שאתה תהיה עשיר, זה לא צריך בכלל לברך אותך.
זה פשוט, זה מידה כנגד מידה, זה בכלל לא דיון.
אתה תהיה עשיר מאוד.
אבל על זה ש...
זה היה בערב שבת, הסיפור הזה.
זה שמנעת מאישה על מנת צער בשבת,
אני מברך אותך שתיכנס לך בלב אהבת השבת.
מאז הוא בער לשבת.
אני רוצה לברך את כולנו,
בחרה אמיתית,
שיהיה לנו בלב אהבת השבת.
יבער אל השבת בשמחה ותו לרע.
זכורים צאו.
שבת שלום, אני כבר יכול להגיד, מרגיש פה שבת שלום.
תגובה אחת
זכה הרב אייל לכוון לדברי הרב קוק זצ”ל, בהבחנה היפה שעשה בין עושר שמביא ברכה לעולם, לבין עושר שלא מביא לידי ברכה לעולם, אלא בקניית פנינים ומרגליות, בעין אי”ה שבת פרק ב’ אות עא: איזהו עשיר … ר”ט אומר כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעונדים בהם”. לבד מתכונת העושר להמשיך לבעליו שלוה ורוחב לב אם יחובר לדרך טובה וישרה, יש עוד תכלית למציאות התשוקה של העושר בעולם, שעל כן שם יוצר האדם בקרב בנ”א תשוקה זו של קנין העושר, מפני טובת החברה הכללית, שע”י מציאות הרכוש הרב במקום אחד ע”כ נהנים ממנו הרבה בני אדם מעבדיו ועושי דברו. ויען שנטיה טובה היא לאדם שיהיה חפץ להיות הפועל והמשפיע שממנו ועל ידו יהנו רבים, ע”כ יש נטיה טבעית לעושר בטבע היצירה האנושית. אמנם עפ”ז ראוי שיהיה העושר באופן מתאים להתרבות הנהנים ממנו, דהיינו ריבוי כרמים ושדות וריבוי עובדים. אבל מי שמתשוקתו לעושר מכנס הרבה כסף וזהב ומכניסם באוצרותיו, כעכברא דשכיב אדינרי , הוא אינו מפיק מטרת תשוקת העושר הטבעית.