שלום וברכה, קהל קדוש.
אנחנו במסכת אבות,
בפרק א',
הגענו למשנה ד'.
יוסה בן יועזר,
איש צרדה,
ויוסה בן יוחנן, איש ירושלים,
קיבלו מהם.
אז כבר כתוב קיבלו ממנו.
הרי מי היה לפני כן?
אנטיגנוס, אדם אחד.
אז איך קיבלו מהם?
כנראה שהם קיבלו גם משמעון הצדיק.
משמעון הצדיק ומאנטיגנושיס סוכו, ייתכחד גם לומר קיבלו
מאנשי כנסת הגדולה בכלל.
כלומר, אמנם דובר בתקופה ארוכה,
בן זמנו של שמעון הצדיק
וכיהן בכהונה גדולה 70 שנה לפחות, לפחות לפי המקורות המדרשיים,
ואחר כך אנטיגנוס, עד שמגיע יוסי בן יועזר,
יוסף בן יועזר נהרג בפרעות,
ברדיפות של, כנראה של אנטיוכוס.
אז אם הפרעות של אנטיוכוס זה בשנת 167 נדמה לי לפני הספירה,
אז לא,
משהו ב-165-177 לפני הספירה,
אז יוסף בן יועזר אז נהרג,
צריך, ושמעון הצדיק פוגש את אלכסנדר מוקדון,
שזה בשנת 333 לפני הספירה,
אז זה כמעט משהו כמו 180 שנה
בין המפגש הזה לבין יוסף בן יועזר,
אז מוכרחים להניח,
טוב, שאנטיגנוס חי הרבה זמן,
זה יכול להיות,
כי אז אנחנו יודעים בדיוק מתי התחיל יוסף בן יועזר,
בכל מקרה, יש פה איזשהו פער דורי שצריך לגשר עליו.
זה עבודתם של ההיסטוריונים.
מה שחשוב לי כאן זה שכאן מתחילה תקופת הזוגות.
יש חמישה זוגות, חמישה דורות של זוגות.
הזוג הראשון יוסף בן יועזר,
והמהר"ל רואה בעופה של הזוגות דבר לא מקרי בכלל,
אלא זה התפצלות של שתי מידות, מידת החסד ומידת הדין,
כשהראשון הוא נשיא והשני אף בדין,
הראשון אומר דרשות שעניינן חסד והשני דרשות שעניינן דין.
בסדר?
זה נקודה ראשונה.
יש התאמה פה לפרצופים בתורת הקבלה, וזה לא כל כך משנה לנו.
אבל מה שכן זה שבדרך כלל החכמים במסכת אבות,
כשהם מלמדים,
הם מלמדים שלושה דברים כל פעם.
בדרך כלל החלוקה של השלושה דברים זה בבחינת בין אדם למקום,
בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו.
האם זה תמיד עובד?
לא תמיד,
אבל זה קרוב לזה.
בואו נראה מה אומר יוסף בן יועזר.
אישה חסד.
יהי ביתך,
אגב, יוסה זה קיצור של יוסף.
יש גם גרסאות עם יוסף בן יועזר.
ברוך אתה אדוני.
לא יודע מלך העולם שהכול נעבור?
יוסף בן יועזר אומר, יהי ביתך בית ועד לחכמים.
והווה מתאבק
באפר רגליהם.
והווה שותה בצמא את דבריהם.
עכשיו, מה זה הדבר האחרון? מה זה לשתות בצמא?
לשתות כשאתה שותה אתה כבר לא צמא.
אלא הכוונה שאתה שותה ונשאר צמא,
רוצה עוד,
ושותה בצמא.
אבל בואו נראה מה זה אומר יהיה ביתך בית ועד לחכמים.
לפי הפשט המצוי בברייתון, שגם בעבודי רבי נתן, הכוונה שאם אדם אומר לחברו, איפה ניפגש?
ואצל פלוני.
אצל פלוני יהיה ביתך בית ועד לחכמים.
עכשיו יש רק בעיה אחת,
כמה, אם כל אחד יהיה ביתו בית ועד לחכמים, כמה חכמים יש לעומת אנשים שאינם החכמים?
הרבה מאוד,
אז לא יצליחו.
אז יש כאן חידוש יפה של רבי חיים מוולוז'ין.
רבי חיים מוולוז'ין אומר כך,
יהי ביתך בית ועד לחכמים על ידי הספרייה.
הנה, בספרייה שלי, הנה הגיעו כל גדולי ישראל,
כל הדורות, כל הנביאים, כולם הגיעו
בספרים שנמצאים על המדפים, יהי ביתך בית ועד לחכמים.
זה במובן בית ועד שאתה משווה בין דבריהם.
כלומר, הפלוני אומר כך, השני אומר כך, אתה דן,
נושא ונותן בדבריהם.
זה נקרא, יהיה ביתך בית ועד, אתה מחבר.
הם נועדים אצלך.
ואז מה אתה צריך לעשות?
כשאתה לומד את דבריהם,
אז יש בעיה, יש אחד שאומר ככה, השני אומר הפוך.
ואיך אני עושה?
צריך לבדוק.
כדי לבדוק, אני צריך לבדוק אם אני מסכים איתם.
האם אני מסכים עם פלוני? האם מסכים עם אלמוני? אם יש לי קושייה, תירוץ?
על זה נאמר, ומתאבק.
מתאבק מלשון מאבק.
כלומר, אל תקבל את דבריהם.
ומתאבק.
זאת אומרת, אתה צריך לבדוק, ולפעמים אתה צודק ולא הם.
הרי זה בדיוק עניינה של התורה שבה כתוב אמת,
ואנחנו מחפשים את האמת.
אז הווה מתאבק.
אז שמא תאמר, בסדר, אז אני מתאבק,
אני ניתן, ניתן לי הרשות,
אז אני כמוהם.
לא, אתה בעפר הגם.
תזכור שאתה בעפר הגם, והווה שותה בצמד דברי.
עכשיו, הדבר הזה יש לו השלכות הלכתיות חמורות.
זאת אומרת,
שאם אני רואה דברי אדם גדול בתורה, ואני לא מסכים איתו,
ואני צריך לפסוק הלכה,
הוא גדול ממני, אני אפסוק כמוהו או כמוהו עצמי?
מה התשובה?
אה? כמו עצמי, נכון?
למרות שאני לא חושב שזה נקרא ברגלם,
אני לא חושב שאני בשיעור קומה שלו,
אבל הוא לא צודק, אז מה אפשר לעשות?
לא נקבל.
הדבר הזה, מה? למה?
לא מסכים, אבל לא קומה שלו. יכול להיות שאני לא בקומה שלו. זה כמו שהגמרא אומרת
על רבי מאיר,
גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כרבי מאיר,
ומדוע לא פסקו הלכה כמותו?
משום שלא ירדו חבריו לסוף דעתו.
עכשיו, הם ידעו שהם לא יודעים לסוף דעתו?
הם ידעו.
נכון שהם ידעו.
אבל אתה אומר דברים שהם עמוקים מדי בשביל ההכרה שלנו.
אז אנחנו לא יכולים למצוא כמוך.
ברור? זה דבר מאוד עמוק. זאת אומרת,
זה לא שהסברה שלהם היא סברת הטיפשים.
אם לא, אז ודאי לא היינו מקבלים אותה.
אלא יש סברה לרבי מיר, יש סברה להם,
דברי רבי מיר עמוקים מדי מבחינתם.
אז אי אפשר לפסוק לפי זה.
מה?
בגמרא.
זה בבבלי.
אתה שואל שאלה מוזרה,
וכי אנחנו לא בדור שעל ידי קליק אחד אתה כבר יכול לדעת איפה זה נמצא.
נכון, אז אני שואל, האם אתה לא יכול בקליק אחד לדעת איפה זה כתוב?
זה נכון.
כמו שהייתה עם רבי פבילי, פה ציטוט שאפשר לחפש בגובה.
אני אמרתי את הציטוט.
גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כרבי מאיר,
ומדוע לא פסקו הלכה כמותו לפי שלא ירדו חבריו
לסוף דעתו.
אם אתה רוצה, יש איגרת של הרב קוק באיגרותיו, איגרת ת' ת' ח',
ששם הוא מנתח את אישיותו של רבי מאיר
על ידי כל הציטוטים האלה.
בסדר? שם יש לך עוד.
שם הוא מסביר את העומק של הדבר.
כן, למשל זה גם,
הרבה פעמים כתוב בגמרא ושתיק רב, כלומר רב,
ביקשו עליו, הוא שתק.
אז יש שאלה האם הכוונה שתיקה כהודה,
שזה בדרך כלל המשמעות של הדבר הזה,
או הכוונה שתק כי הוא יודע שהוא צודק, רק הוא לא מצליח למצוא טיעון.
יש גם דבר כזה.
כן, בבקשה.
לא.
רב, ההלכה היא תמיד כמו הרב שלך.
לא משנה מה הגדלות שלו.
הרב שלך צריך להחליט אם הוא מסכים או לא.
בסדר? זה הכוונה.
כן, מה?
זה דעתי לא שהם דיברנו גם על זה.
הרב אמר שבמקרה, נגיד, מוצאים שהמורה, נגיד, זה יכול לצעוק ככה לעצמו, הוא לא יכול לחזור ככה.
לא, לא, זה משהו אחר.
יש שחכם,
חולק על הסנהדרין.
על הסנהדרין, הוא לא יכול להורות בניגוד לסנהדרין.
או הוא לא יכול להורות
בניגוד לרב המקומי שסובר אחרת ממנו.
אבל בינו לבין עצמו הוא צריך, כן? זה משהו אחר.
כי יש מה שנקרא סמכות.
יש סמכות.
עכשיו, הדבר הזה גרם לאירוע מעניין בצעירותו של הרב עובדיה יוסף,
זכר צדיק לברכה.
שהוא נתן שיעור בפני ציבור,
ושם הוא הזכיר מה הגודל, מה השיעור של בצק שחייב,
כמות הקמח שהבצק שלה חייב בחלה.
והוא אמר שהשיעור הוא כך וכך וכך,
שלא כדעת הבן איש חי,
שאמר אחרת.
בסדר, לא ניכנס לפרטים, מה אמר הבן איש חי, מה אמר הבן.
והיו שם, בתוך הקהל,
אנשים מעולי בבל.
מעיראק.
הלכו וסיפרו לרבותיהם שהרב הצעיר הזה חולק על הבן אישחי.
מה?
רגע, זהו. אז זהו.
התייספו וזה. הוא הסביר להם, לאותם הרבנים,
שהבן אישחי לא צודק כי יש לו קושיות כאלה וקושיות כאלה.
הם הביאו לו קושיות, הם תרצו, תירוצים בחזרה.
בסוף הוא ניצח אותם בטענותיהם.
ואז הם אמרו,
ואף על פי כן,
אין לנו לזוז מפסקו של הבן אישחי,
כי מה נדע אנחנו שהוא לא ידע.
ואז הוא ענה להם שדבר זה אינו דרכה של תורה,
כי מצאנו שבעלי התוספות שהיו תלמידים וצאצאים של רש"י חלקו עליו.
ואומרים שמה שורה של דוגמאות שרבי יהודה הנשיא חלק על רבן שמעון גמליאל שהיה אביו ורבו,
ועוד ועוד ועוד, וגם אפילו שהבן איש חי חלק על אחידה רבו,
ועוד כמה דברים כאלה.
הוא אומר, לכן לפי ההלכה הולכים לפי האמת, נקודה.
וזה לא משנה מי האומר.
אז פעם אחת קיבלתי מייל ממישהו שאמר לי, איך העזת לחלוק על הרב עובדיה יוסף?
אז הבאתי לו את הפסק הזה של הרב עובדיה, הסיפור הזה,
הרב עובדיה כתב אותו בעצמו.
בספרו "היא חווה דעת", חלק ד', שמע בפסק בדיני חלה,
ואז ענה לי אותו אדם,
אתה ממציא דברים בשם הרב עובדיה.
אמרתי לו,
קראת את מה ששלחתי אליך?
הוא אומר, לא, לא קרה.
אז המצאתי והוא לא קרא.
אז הוא שלח לי התכתבות,
כלומר, תמלול של שיחה שלו עם הרב האישי שלו,
ואז הוא שואל, דיברתי עם הרב שרקי,
והוא אומר שהלכה כמרא דאתרא,
לא משנה מה הגדול שלו,
האם יש דבר כזה?
שואל הבחור, האם יש דבר כזה? מרא דעתרא.
עונה לו הרב,
יש דבר כזה, אבל אתה צודק.
עד כאן דברי קודשו.
טוב, בסדר.
אז זה הווה מתאבק, אבל תזכור שאתה בעבר... עכשיו, רבי חיים וולוז'ין כותב בפירושו למשנה הזאת,
שאסור לתלמיד לקבל את דברי רבו אם יש לו קושיות עליהם.
וזה בניגוד לפסק מאוד משונה של אחד הדיינים בדורנו,
שכתב מאמר ארוך כדי להוכיח, על פי דברי
בעל ספר החינוך,
שהלכה כגדול הדור.
אז יש לנו בערך 15 מועמדים,
כן?
אבל מישהו ענה, הרב דיחובסקי ענה לאותו רב,
אני לא אזכיר את שמו,
הביא לו שמה, גמר אותו לגמרי, כן?
אין דבר כזה הלכה כגדול הדור, זה רפורמה האמירה הזאת.
פוסק הדור, גדול הדור,
כל הדברים האלה זה דברים שלא היו ולא נבראו,
והם בעצם ביטוי לעניות בתורה.
מה אני יכול לעשות? לא אשמתי.
טוב,
יוסף בן יוחנן, איש ירושלים, אומר:
"יהי ביתך פתוח לרווחה,
ויהיו עניים בני ביתך,
ואל תרבה שיחה עם האישה,
ואשתו אמרו, כל וחומר באש את חברו.
מכאן אמרו חכמים,
כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האישה,
גורם רעה לעצמו.
הוא בוטל מדברי תורה.
בסופו יורש גיהינם.
טוב, אין מה לפרש, הכל ברור.
אבל אני בכל זאת אצבע.
זה מצחיק, אה?
טוב,
קודם כל, פה זה הדרכה של,
כלומר, אם יוסף בן יועזר מדבר על איך לומדים תורה,
אז יוסף בן יוחנן עוסק באיך
גומלים חסדים.
נדבר על שני דברים שונים.
השאלה מי הנשיא ומי אב בית דין,
כן? אני לא יודע.
הרי יש פה ביאור יפה, אגב, של הרב קהטי בשם המדרש שמואל,
שהרי אם שמעון הצדיק אמר על שלושה דברים העולם עומד על התורה, על העבודה, על גמילות חסדים,
אז אנטיגנוס דיבר על העבודה,
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכולי,
ויוסף בן יעוזר דיבר על התורה,
ויוסף בן יוחנן על גילות חסדים.
עכשיו,
יש בהקדמת הרמב״ם למסכת אבות, הוא כותב
שבמבט ראשון נראית מסכת אבות קלה לעשות את מה שהיא כוללת ולהבין את ענייניה.
אבל אומר הרמב״ם, אם תתבונן, תראה שזה לא קל בכלל.
זה אחת הדוגמאות.
מאוד לא קל שיהיו עניים בני ביתך.
מה זה, אתה, יש לך בית.
כל הזמן העניים באים, יהיו בני ביתך.
כן, סיפרו לי שבישיבת מרכז הרב הישנה ברחוב הרב קוק בירושלים,
בימי הרב קוק,
בעצם המבשלת
הייתה מבשלת כמעט בשביל כל השכונה.
כולם היו באים ואוכלים וזה, לא שואלים, באים, אוכלים.
כן, זה היה, היו עניים בני ביתך, כפשוטו.
עכשיו, אם אנחנו מדברים פה על הכנסת אורחים,
ביתך הפתוח לרווחה, עניים בני ביתך,
אז מה זה אל תרבה שיחה עם האישה? מה זה קשור לעניין?
איך זה קשור להכנסת אורחים?
או אל תרבה בשיחה עם האישה בעניין האורחים.
כי דרכה של אישה שעיניה צרה באורחים,
לכן אל תרבה שיחה עם האישה בנושא העניים בני ביתך.
עכשיו, אני רוצה קצת יותר להבין, מה זה שיחה?
שיחה, יש בהגמרה, כל העוסק, אני לא זוכר איפה זה, אתה תמצא בגוגל,
כל העוסק בדברי תורה
ופורש לדברי שיחה,
מאכילין אותו גחל רתמים,
שנאמר, הכוטפים מלוח על השיח
ושורש רתמים לחמה.
אז מה זה דברי שיחה?
שיחה זה ההפך מתורה.
מה זה שיחה?
זה שטויות.
כן, למשל, כתוב על הפסוק,
ויאמר השם אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמור אף אומנם מלט ואני זקנתי.
אומר המדרש מעולם לא נזקק הקדוש ברוך הוא להשיח
עם אישה אלא עם אותה צדקת.
מה זה לא נזקק להשיח עם אישה?
כי הדברים שם השיחה בין הקדוש ברוך הוא לבין שרה זה דברים של מה בכך דברים של שטויות.
למה היא צחקה?
שצחק, את משקרת, לא, לא, זה לא רציני.
כלומר, שיחה פירושו דיבורים של מה בכך.
ואז עכשיו, מה זה אל תרבה שיחה עם האישה?
כי היה מקום לחשוב שעם אשתו צריך להרבות בשיחה,
כלומר להרבות בשטויות.
למה?
כי בלי שטויות אין אהבה.
כלומר, בין אוהבים צריכים גם להיות כמה דיבורים של שטות.
ולכן, על זה נאמר, באשתו אמרו.
כי באשתו, כיוון שצריכה להיות שיחה,
יהיה מקום לחשוב שראוי להרבות שיחה
במקום דברי חוכמה.
אמרו לו, למרות שאתה זקוק לשיחה,
הרוב צריך להיות דברי חוכמה והמיעוט
דברי שיחה.
אז, ולכן, באשתו אמרו דווקא,
קל וחומר בשלט חברו, שבשלט חברו לא שייך בכלל להקל ראש.
יכול להיות,
יכול להיות מצד הנימוס, כן? כלומר, אסור להיות,
כלומר, לא קורקטי.
מכאן אמרו חכמים, כל זמן ש... מה?
זה קשור, לא, הסברנו איך זה קשור להתחלה של המשנה.
הסברתי שזה בעניין האורחים.
זה נכון, אז אני מסיים להסביר.
זה עיקרון כללי שהוכנס פה בגלל שיש לו השלכה גם בנושא האורחים.
מכאן אמרו חכמים, כל זמן שאדם מרבה סרט עם האישה, גורם רע לעצמו.
גורם רע לעצמו, בגלל שהוא מרבה ב... כלומר, הוא מקלקל את עצמו, הוא בוטל מדברי תורה, וסופו,
יורש גיהינם, בגלל שהוא, מכיוון שלא יהיה לו תורה,
אז מה יהיה לו במקום? עבירה.
עד כאן משנה ה'.
כן, בבקשה?
לא, יכול להיות שהיה גם עוד יוסף בן יוחנן אחר.
כן, צריך להגיד, איש ירושלים.
השאלה מה זה איש ירושלים?
איש, הכוונה שהוא האישיות החשובה בירושלים.
כמו שאתה אומר,
איש אפרתי, כן? איש אפרתי, אדם חשוב. כן, מה אתה אומר?
כן.
אני יכול לתת לך דוגמאות הרבה, יש לי עיתונים בבית.
בגלל שעם חברו לכאורה אין עניין בכלל בדברי שטות.
עם חברו, צריך להגיד דברי חוכמה בלבד.
כי הם לא בזוגיות.
לעומת זה, בזוגיות צריכה להיות שטות.
לכן זה נקרא מצחק, והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו.
עד כאן משנה ה'.
מה עושים אחרי משנה ה'?
משנה ו'?
יהושע בן פרחייה
וניתאי הארבלי קיבלו מהם.
איפה זה ארבל?
זה בצפון,
ליד טבריה.
כלומר, יש יישוב יהודי חשוב בגליל. אגב, יש שאלה גדולה אצל ההיסטוריונים,
לא יודעים לתארך מתי התחיל היישוב היהודי בגליל.
כרמימי בית שני,
כשזה כבר היה זמן רב אחרי שממלכת הצפון בטלה
והיישוב הגיע לירושלים אשר ביהודה,
אז איך פתאום יש יהודים בגליל?
אין הסבר ברור לזה.
אבל יש, בוודאי, יש יהודים בגליל.
יהושע בן פרחיה וניטאי הארבלי קיבלו מהם.
גולן זה הגליל.
זה כן.
הביטוי גליל בימי קדם כלל את הגולן.
עיין ביוספוס פלביוס.
מפורש.
יהושע בן פרחייא וניתאי הארבלי קיבלו מהם.
יהושע בן פרחייא אומר,
למשל הוא כותב על גמלה,
עיר חשובה בגליל.
יהושע בן פרחייא אומר,
עשה לך רב
וקנה לך חבר
ודן את כל האדם לכף זכות.
טוב, פה זה ברור.
עשה לך רב בן אדם למקום כדי לקבל תורה,
וקנה לך חבר בין אדם לחברו,
ויאבדן כל אדם לכף זכות,
לא סתר, וקנה לך חבר זה בין אדם לעצמו,
ויאבדן כל אדם לכף זכות זה בין אדם לחברו.
טוב, הדברים האלה הם קצת מורכבים.
קודם כל,
יהושע בן פרחייה,
ייתכן שהוא זהה לאותו יהושע בן פרחייה שמוזכר בגמרא בסנהדרין בתור רבו של ישו.
יש רק בעיה אחת, שמבחינה קרונולוגית זה לא מסתדר.
זה בערך מאה שנה הפרש מישו ההיסטורי.
אז או שיש עוד יהושע בן פרחיה,
או שיש עוד ישו,
או שהגמרה מסתירה את השמות,
אבל האפשרות שיש עוד ישו זה הגיוני. הרי יש,
הנצרות היום, אנחנו יודעים על פי המחקר, במיוחד מגילות ים המלח,
שהנצרות לא התחילה עם ישו,
היא התחילה בעצם מהאיסיים.
ושם ממש יוחנן המטביל,
רבו של ישו,
וגם ישו עצמו, היו שייכים בצורה זאת או אחרת לכת האיסית,
והם פיתחו רעיונות שקדמו להם.
ואז יוצא שאפשר בהחלט שיהושע בן פרחיה קשור למייסד של הכת או משהו כזה.
אבל זה לא כל כך משנה.
יש הקשר מסוים בין העובדה שיהושע בן פרחיה הוא רבו של ישו לבין מה שהוא אומר כאן,
עשה לך רב וקנה לך חבר,
וידן כל אדם לכף זכות,
ייתכן שזה לקחים שהיו ליהושע בן פרחייא ממערכת היחסים הסבוכה שלו עם תלמידו.
בגמרא במסכת סנהדרין נאמר,
לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.
מה זאת אומרת שמאל דוחה?
השמאל היא חלשה יותר מהימין.
היד החזקה של האדם, של האדם הרגיל, נאמר,
הימני, זה יד ימין.
אז כשאתה דוחה מישהו, תדחה אותו לא כל כך חזק, תקרב אותו יותר.
שמאל דוחה, ימין מקרבת.
ואז הגמרא אומרת, לא כגחזי שדחפו אלישע,
לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים,
ולא כי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיים.
כלומר, הגמרא לומדת לקחים, עשינו טעויות.
הטעות שגרמה להיפרדותו של ישו מישראל,
ובסופו של דבר, יצירתה של דת מתחרה ביהדות.
ושם זה, יש, טוב, סיפור קצת ארוך, מוכר, נכון, הסיפור?
לא אמר ש... כן, היא לא, היא משרתת, כן, שם, כן, כן, ברור.
אז יהושבת אימפרחיה לומד מהסיפור הזה.
אז מה?
נכון, אז מה, אבל...
אה, ישו צריך שיהיה לו רב, ויקנה לו חבר, וידון לחף זכות.
זה גם אפשרי.
כן, ברור.
אבל ברור שפה מערכת יחסים לא תקינה בין הרב לתלמיד
גרמה לאסון היסטורי גדול, כן? זה מה שזה אומר.
ירושלים וברכה אומר עשה לך רב. מה זה עשה לך רב?
אגב, הביטוי הזה, עשה לך רב, כתוב פעמיים במסכת אבות.
יש עשה לך רב וקנה לך חבר,
עשה לך רב והסתלק מן הספק.
יש פעמיים.
עכשיו, השאלה היא, מה זאת אומרת שאדם עושה לו רב? לכאורה, מה?
זו מביניכא שאלה.
כי אדם צריך לשמש תלמיד חכם,
ברור, צריך לשמש את רבו.
איזה תלמיד חכם הוא ישמש? את רבו.
עכשיו, מי הרב שלו?
לכאורה,
אמר דעתרא, מקום שבו אתה חי, שמה יש רב, והוא הרב שלך.
אז מה זה עשה לך?
כן, הכוונה שאם אין לך רב, אז תעשה לך רב.
זאת אומרת,
מקובל אצל חסידי חב"ד,
שכל אחד עושה את חברו לרבו.
המשפיע, המשפיע, כן, המשפיע.
כן,
כן, אז זה המשמעות.
יש גם כנראה הבחנה בין "עשה לך רב" לעניין פסיקת ההלכה
לבין "עשה לך רב" לעניין הלימוד.
כלומר, כשאני שואל את עצמי מה אני צריך לעשות,
אני פונה לרב של המקום, והוא אומר מה לעשות.
אבל אם אני רוצה ללמוד את התורה,
אני אלמד אצל הרב שבא לי.
ויכול להיות שאני אוהב דווקא רב ג'ינג'י, אז אני אחפש רב ג'ינג'י.
כן? עכשיו תגיד, זה לא קריטריון.
אצלי זה הקריטריון, אני זקוק לג'ינג'י.
כן? עשה לך רב, רב שמתאים את הצרכים שלך, את האישיות שלך, איך ש...
וכדומה.
וזה משתנה מאדם לאדם, אומרת הגמרא,
לא מכל אדם אדם זוכה ללמוד.
זה מה שמצאנו אצל עזרא הסופר.
עזרא הסופר עלה מבבל, מתי?
בשנה השביעית
אחרי חנוכת בית שני.
כלומר, כשעזרא מגיע לארץ ישראל, בית המקדש כבר קיים.
מי בנה אותו? לא הוא.
בנו אותו, מה?
זרובבל בנה את המזבח, לא ברור מי בנה.
חגי וזכריה הנביאים כן פיקחו על העניין.
על כל פנים, עזרא מגיעה מאוחר.
שאלה שאלה, למה הוא מגיע מאוחר?
הוא אומר, כי הוא לא יכול היה לעלות מבבל כל זמן שרבו ברוך בנריה חי.
מי זה ברוך בנריה?
תלמידו של ירמיהו הנביא.
כמה זמן, לפני כמה זמן, לפני העלייה של עזרא,
ירמיהו נפטר?
77 שנים.
אז ברוך בן נריה, שהוא תלמידו של ירמיהו והסופר שלו,
אז כנראה הוא יחטיאר חבל על הזמן.
לפחות בין 95, אם לא 100, בסדר?
אבל מה? הוא המשיך ללמד.
ואז עזרא היה לומד אצלו.
אז למה אצלו ולא בארץ ישראל? כי בארץ ישראל הוא לא מצא מישהו בשיעור קומה של ברוך בן נריה.
למה ברוך בן ירייה לא עולה?
הוא לא יכול.
כן, הגמר אומרת שאפילו לשאת אותו על הכתפיים אי אפשר היה.
כן, הוא היה במצב כזה שהוא היה חלש,
לכן עזרא,
על זה נאמר,
גדול תלמוד תורה מבניין בית המקדש.
זאת אומרת, מישהו אחר יבנה את המקדש,
זה לא שלא צריך לבנות אותו, כן? לא המחשבה ההמונית הזאת, שלא צריך לבנות את המקדש כי יש לנו תורה. לא, מישהו אחר בונה.
אני צריך ללמוד תורה אצל ברוך בן ירייה.
אז זה נקרא עשה לך רב, רב שתואם
את המבנה המיוחד של היישוב שלך.
נכון, זה לא הלכה, זה פה הלימוד.
אני רוצה ללמוד
איך לומדים.
רוצים ללמוד את כל התורה כולה.
אגב, מה זה רבו המובהק?
כשלמד ממנו רוב תורתו.
אז עשה לך, וקנה לך חבר. מה זה קנה?
אמרו המפרשים אפילו בכסף.
אתה רוצה להיות החבר שלי? אני אשלם לך.
את הרב לא, על הרב לא משלמים,
נכון? הרי כתוב,
אמת קנה ואל תמכור.
זאת אומרת שאדם אסור לו לקבל כסף על זה שהוא מלמד תורה.
כי הרי כתוב, צריך ללמוד ממשה.
משה לימד בחינם,
אף אתם בחינם.
נכון, זה צריך להיות בחינם.
אבל חבר,
חבר הוא לא הרב שלי, חבר אפשר אפילו בכסף.
מה זה בכסף?
לא חייבים דווקא כסף ממון.
אפשר להגיד,
אתה עושה איתו טיול,
אתה מזמין אותו לשבת,
נותן לו שידוך, לא משנה, אתה שיחדת אותו, זה בסדר, תתנה לך חבר.
ודן,
אגב, אז יוצא לפי זה שהרבנים,
כיוון שהם נאמנים לתורה,
לא מקבלים כסף על זה שהם מלמדים תורה.
זה הלכה.
עכשיו, אז ממה יתפרנסו הרבנים?
אז אם יש להם מלאכה,
אז הם יכולים לעשות גם עם מלאכה.
מצאנו שגדולי ישראל עסקו במלאכה.
ואם הוא ממונה על הציבור,
אז יש מצווה לציבור לפרנס אותם.
בגלל שזה תפקיד, זה תפקיד
שדורש הרבה, אין ברירה, הציבור מעוניין בדבר ולכן הוא משלם.
ומהם התלמידים? מי שלא ממונה על הציבור,
להם לא מצאנו היתר.
לא מצאנו היתר לדבר הזה.
ולכן, למשל, כולם מביאים את דברי הרשבץ, רבנו שמעון בן צמח,
שכדי לבסס את ההיתר, לחמוס את קופת המדינה בימינו
על לומדי תורה,
אבל הוא לא כותב ככה. אם תסתכלו בתשובה ארוכה מאוד שהוא כתב בנושא הזה,
הוא כותב שלרבנים,
כיוון שהם ממונים על הקהל, צריך לתת משכורת,
והתלמידים יעסקו במלאכה קלה.
כך שהרעיון של אידיאל כביכול של חיי אברכות זה מנוגד להלכה.
אז מה היה קורה אם בני תורה היו עוסקים בתורה לפי ההלכה?
א', הם היו עובדים.
ב', הם היו משרתים בצבא.
כי זה גם הלכה,
משרתים בצבא.
ועוד,
הם היו סימפטיים, כי לעולם תהיה דעתו של אדם
מעורבת עם הבריות.
ואז חלק גדול מן המאבקים המיותרים של ימינו לא היו קיימים.
טוב.
אה, התירוצים, יש ככה.
יש ככה תירוצים, בסדר?
אפילו מי שעכשיו מלמד אותך בשעה זו, גם הוא מקבל כסף,
שזה פשע, כן?
אבל יש לו תירוצים בזה שמלמד אותך עכשיו.
טוב.
והווה דן את כל האדם לכף זכות,
הרב אשכנזי היה אומר,
מה זה כל האדם?
ודן אדם לכף זכות, זה כל האדם.
יש לזה הרבה פירושים,
אחד מהרב אשכנזי אומר אפילו את הרב ואת החבר,
גם אותם צריך לדון לכף זכות.
לא, זה הכי קשה.
בגלל שמי שאני מקבל ממנו,
יש לי נטייה להיות ביקורתי כלפיו.
יש בפסיכואנליזה, קוראים לזה תסביך אדיפוס.
אני רוצה למרוד, רוצה להרוג את מי שמוסר לי את סולם הערכים.
אז ברור שכלפי רבו יש בעיה, ולכן יש תפילה מיוחדת
שאדם מתפלל שלא יהיה לו תלמיד שיקדיח תבשילו ברבים.
כי מצאנו במהלך הדורות
תלמידים שקלקלו.
אז הווה דן, עכשיו מה זה, אפשר גם להביא מה זה דן כל האדם.
אפשר להגיד, היה צריך לכתוב, והווה דן כל אדם.
מה זה כל האדם?
אפשר להגיד כל האדם באשר הוא אדם.
כן, זה כמו אני כאחד האדם.
אבל אפשר להבין, לא.
מתי קשה לי ללמד זכות? אם אתה רואה תכונה מסוימת, אתה מפריד אותה מכללות האדם.
אבל אם אתה מסתכל על כל האדם,
אז אתה כבר פתאום יכול לדון אותו לכף זכות. כי אתה מבין.
למה יש לו חיסרון פלוני? כי זה מגן עליו מדבר אחר.
כן, זה הרב קוק כותב בערך תוכחה,
שבסוף
שבסוף ספר מידות הראייה,
שמודפס בסוף מוסר אביך.
שם הרב אומר ש...
אה, וואי, איזה יופי.
רעיון, לא חשבתי על זה. טוב, תודה.
הוא אומר,
רגע, רגע, רגע, רגע, ערך, זה לפי אלף-בית שם, אה?
ערך תוכחה.
יש לעיין בדרכי בני אדם,
כשרוצים להוכיח איזה איש,
להסירו מדרכו,
אתה אומר,
איך שאתה מתנהג זה לא בסדר.
ואני מנסה לעזור לו לצאת מזה.
נכון, נכון, נכון, נכון, ממש כך.
אבל כאן אומר הרב, אתה רוצה להוכיח אדם,
איש, להסירו מדרכו.
כי אתה חושב שהוא מתנהג לא נכון,
ואתה רוצה לעזור לו לצאת מזה.
אולי זה הדרך לפי עניינו טובה היא,
אף על פי שיש בה חסרונות,
אבל בחסרונותיה מגינות עליו בעד חסרונות יותר עצומות.
כלומר, הוא מקולקל.
אבל מי אמר שזה טוב להסיר את הקלקול הזה?
אולי בזכות הקלקול הזה,
זה מציל אותו מקלקול יותר גדול.
ועל זה אומר,
והשם יתברך ידריכנו במעגלת צדק, שלפעמים פיתוי היצר הוא להשתקע בתוכחות לכל אדם.
ואין זה כמרוע לב,
והמרחם רחום מחפיו.
אומרת, יש מצוות תוכחה, וזה, ואני אומר את האמת, וזה בשביל לעזור לו?
כן, אבל אתה לא יודע מה אתה עושה.
הדוגמה החביבה עליי,
הרב בשבת בבוקר
אומר בדרשה נלהבת שכדורגל זה שטויות והבל.
זה הבלים.
ובציבור נמצא בן אדם שמתכנן כל שבת אחרי הצהריים,
הוא הולך למשחק.
הוא שומע את הרב,
וזה מזעזע אותו,
הוא אומר, הרב צודק.
הוא הרב.
אז באמת,
בעקבות כך, הוא לא הולך יותר למשחק כדורגל,
אבל הוא גם לא ילך יותר לבית הכנסת,
והוא ירד מן הארץ ויתחתן עם גויה.
אז צריך להיזהר.
יכול להיות שהקשר שלו
אל בית הכנסת, אל היהדות בכלל, זה דרך זה שהוא צועק יאללה בית"ר.
אז זאת אומרת, לכן צריך להיזהר בתוכחה. מה אתה עושה כשאתה מוכיח?
יש, אגב, התברר שחצי מהמשחקים,
כלומר, חצי מהקבוצות שמשחקות בשבת,
מפסידות,
ועוד שחצי מהקבוצות שמשחקות ביום שישי, מנצחות.
כן, בבקשה.
ידעתי שאתה תשאל את זה.
כן, כן.
אבל למה דיברתי על זה?
אה, בגלל שיש לכל אדם חוט
שקושר אותו.
צריך לדעת, להעלות על החוט הנכון. אבל רציתי להגיד עוד משהו בנושא של התוכחה,
וזה ברח לי.
אגב, יש תשובה של הרשב"א בנושא של תוכחה.
לכאורה, תוכחה זה מצוות עשה.
אי אפשר להימלט עם מצוות עשה.
אומר הרשב"א שהדבר הזה תלוי בשיקול הדעת של המורה,
שלפעמים עדיף לא להגיד.
אז זה מה שנקרא,
והבאת דן את כל ה... למה דיברתי על זה?
זה בגלל התוכחות, כן, התוכחות.
עכשיו זה לראות את האדם בכללותו,
כל האדם לכף זכות.
עכשיו, יש הלכות בדבר הזה, איך דנים לכף זכות, מה פירוש לדון לכף זכות בכלל? מה המשמעות של הביטוי הזה?
האם להגיד על הרע שהוא טוב?
בוודאי שלא, איך אני יודע? יש פסוק במשלי,
אומר לרשע צדיק עתה,
ייקבו עמים יזעמו לאומים.
זה לא יכול להגיד על אדם רשע,
מה שאתה עושה זה בסדר, אתה לא יכול.
אז מה זה לדון לכף זכות?
הכוונה לחפש איך להסביר את ההתנהגות שלו באופן שזה לא יהיה רע.
למשל,
אתה רואה אותו נוסע בשבת.
נוסע בשבת.
לא, אז מן הסתם יש לו סיבה.
יש לו סיבה טובה וכדומה.
כן, זה יולדת, משהו ביטחוני וכו'.
השאלה אם זה תמיד עובד.
אומר הרמב״ם,
תלוי באיזה אדם מדובר.
הכוונה, מי שאתה דן אותו.
אם מדובר באדם שרוב מעשיו ידועים לנו כמעשים טובים,
ואתה רואה אותו שעושה מעשה,
שרק בדוחק אפשר להסביר אותו כמעשה חיובי,
עליך לדון שזה מעשה חיובי.
אבל אם זה אדם
שרוב מעשיו ידועים לנו כמעשים רעים,
ואנחנו רואים אותו עושה מעשה שלכאורה טוב,
כן, עליך לפרש שהוא יתכוון לרעה.
ואם זה אדם בינוני,
אז מתאים יותר לכף הזכרות מאשר לכף חובה.
כך אומר הרמב״ם.
נכון,
נכון, אתה רואה תלמיד חכם, הוא עושה מעשה משונה.
כן, יש בגמרא שלוש מעשיות
על לדון לכף זכרות.
אחד ששלוש שנים עבד
אצל בעל הבית,
ובערב יום הכיפורים אחרי שלוש שנים מבקש ממנו
את שכרו, אומר אין לי.
ואז התברר שהיה כל מיני, כלומר, והוא דן אותו לכף זכות.
והתברר שכל מה שהוא חשב, זה היה נכון.
אה, קשה, היצר הרע.
אה, הבנתי.
היצר הרע שלי אומר לדון את הרב שלי לכף חובה.
ובשביל זה יש לי הדרכה לדון לכף זכות.
הבנת?
כן, אבל לא. התורה היא לעומת היצר.
יש רואה.
זה כמו שהתורה אמרה, כבד את אביך ואת אמך,
שנותן כבוד לאביך לפני אמך.
זאת אומרת הגמרא, למה?
בגלל שהנטייה של האדם לכבד את אמו יותר.
אז התורה באה להאזן.
אותו דבר, איש אמו ואביו תיראו.
לגבי המורא, אדם ירא יותר מאביו מאשר מאמו.
לכן התורה הדגישה את מורא האם.
בסדר?
בניגוד לדעה הרווחת שהמצוות טבעיות לאדם.
המצוות הן לא טבעיות לנו,
המצוות הן, אפילו הוא אומר,
מתנגדות ליצר הרע שלנו.
היצר רע הוא טבעי.
כן, מה אתה אומר?
איך אתה יודע? אולי הוא לא למד, הוא לא מבין.
מה?
הוא חושב שהוא עושה מצווה, שהוא מכבד את השבת בזה שהוא יוצא לנופש בשבת.
מה?
זה לא אומר שזה בסדר, אבל אני מדבר על הכוונות שלו.
אני יודע נתון לכף זכות.
תראה, הוא כל כך מכבד את השבת,
שהוא במקום ללכת לעבודה, נוסע לים.
איך אתה יודע שלא מעניין אותו?
אתה מכיר אותו, אתה כל כך מכיר אותו,
איך, מי אתה כדי להכיר כל אדם?
כן,
בוודאי.
אתה צריך לדון, כוונתו לטובה.
אתה לא דן את מעשיו, מעשיו רעים.
אנחנו לא מדברים על המעשים,
עדיין אני רוצה להבין מה המוטיבציה שלו. האם המוטיבציה שלו היא הרסנית גם כן?
או שמה, אדרבה, הוא חושב שזה האידאל וזה מה שצריך לעשות.
צריך להציל את המדינה מההזויים המשיחיים האלה.
ואז מה?
אז הפעולה הזאת בנפש נכנסת לנפש.
אז אתה מדבר על מציאות חלקית,
כי אתה ראית רק את הצד של המעשה ולא של הכוונה.
דן את כל האדם בכללו, תמצא את כף הזוכות.
אני אספר לך סיפור.
היה במכון מאיר לפני שנים רבות
אדם מאחד הקיבוצים בצפון,
מאצבע הגליל,
שסיפר לי, אני גדלתי כל חיי,
זה אדם מבוגר כבר, כל חיי גדלתי בקיבוץ, ההורים שלי היו חלוצים,
וגם הם גדלו בקיבוץ,
והסבא שלי היה חלוץ,
הגיע מחוץ לארץ והיה מבוני הקיבוץ.
ואז שם באצבע הגליל מאוד חם,
הזמן האידיאלי
כדי לעבוד בשדה,
זה בדיוק בזמן של תפילת ותיקין.
אם סבא שלי וההורים שלי
היו מפלגים תפילת ותיקין, הם לא היו חורשים את השדה.
ולכן הקדוש ברוך הוא ברחמיו הרבים עשה אותם חילונים,
כדי שהם יעבדו את השדה.
עכשיו,
שעכשיו יש מזגן בתוך הטרקטור וכולי, כבר לא צריך, אפשר להתפלל ותיקין.
ולכן הוא בא ללמוד במכון מאיר.
אדם עושה מעשה רע, תילחם במעשה הרע, שלא ייעשה המעשה הרע.
ואם הוא לא מבין את זה? הוא לא יכול להבין. צריך להבין, יש דבר מאוד מעניין.
היום החילוני חושב שזה שאתה מבקש לשמור שבת,
בזה אתה נגד היהדות.
כן? איך יהודי רוצה שאני לא אעבוד בשבת?
כן?
צריך להבין על מה מדובר.
כן.
אז זה מה שנקרא דן לכל האדם לכף זכות. מה?
לכאורה האדם זה גם גוי, מה שכתוב, לא?
יש אנשים שחושבים שצריך לעשות רע. זה אגב נדיר.
אבל למשל באידיאולוגיה הנאצית
היה האדרה ערכית של הרוע,
כן? כלומר, צריך להיות אכזרי,
צריך להיות חזק,
צריך לרמוס את החלשים וכו', כלומר, זה היה,
הייתי אומר, אפילו תפיסה ערכית מסוימת,
אבל שימצא מוסר הפוך מהמוסר שלנו, כן.
זה לא בדיוק חשוב שככה מוסר,
הם ראו במוסר, במובן הקלאסי של המילה, אויב,
כן?
אז זה מוסר של אנטי-מוסר,
זה ברור שהם הולכים להפך,
עולם הערכים שלך, כן, נכון, אבל אז איפה היינו, כן,
יש פרשנות יותר מעמיקה
של רבי נחמן ברסלב,
מה זה לדון כל אדם לכף זכות?
זה תורת רפ"ב,
נכון?
מוכרת עם תורת הזמרה לאלוהי בעודי,
שיש אפילו להקה, להקת מוזיקה בשל להקת רפ"ב,
כן, להקת רפ"ב.
אגב, יש, זה, למעלה מזה יש איגרת רפ"ג של הרב קוק,
שהיא מהאיגרות העמוקות,
כן? רפ"ג, למעלה מרפ"ב.
אבל,
מה אומר רבי נחמן, יש פה, מה, אתם מחפשים אם יש ליקוטי מוהר"ן?
לא, אה, בסדר.
יש פה ליקוטי מוהר"ן במיקרה או שלא?
אולי יש פה, זה...
אם אין, לא נורא, נסתדר.
לא, טוב, בסדר.
לא, זה לא בסדר, זה מה שאני רוצה להסביר.
אתה מכיר את רשב"ב, נכון?
אני אגיד מה הוא אומר, ואחרי זה נראה האם זה סותר את הרמב״ם או לא.
הרמב״ם אומר,
רבי נחמן אומר,
אדם צריך ללמד זכות על כל אדם.
מה זאת אומרת ללמד זכות?
לא לחפש, לפרש את המעשה הרע שלו
בכיוון חיובי,
אלא לחפש בתוך המעשים הרעים שלו את הנקודה הטובה.
כלומר, איפה הוא עשה משהו טוב.
ועל ידי ש... כלומר, ועל זה נאמר, ועוד מעט
ואין רשע.
מה זה ועוד מעט ואין רשע? תחפש את המעט שבו הוא לא רשע.
כלומר, הסתכלתי על המעשים שלו,
כמות עצומה של רוע,
אבל מצאתי דבר אחד טוב.
אז העוד מעט הזה ואין רשע, ואז על ידי שאני חושף את זה,
אני גורם לו לחזור בתשובה.
כי אז הוא מתעלה והוא מזדהה עם הנקודה הטובה שבו.
כי אני חשפתי אותה.
ואז, והתבוננת על, בהמשך הפסוק, ועוד מעט בן רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו.
הכוונה, אתה תתבונן על המקום שבו הוא היה לפני שלימדת עליו את הזכות הזאת.
ואיננו כבר שם.
ועל שם מוסיף רבי נחמן,
וכך אדם צריך לעשות כלפי עצמו, ללמד על עצמו זכות,
דהיינו, לחפש נקודה עדיין טובה שיש בו.
על ידי שהוא ימצא את הנקודה הטובה שבו,
הוא ימצא שגם המעשה הטוב שהוא כן מצא, שהוא עשה אי פעם, גם הוא מעורב בכל מיני פניות זרות.
אבל הוא צריך לחפש בתוך הדבר הזה, בתוך המכלול הזה, את הנקודה שבכל זאת עדיין טובה.
ולהתבונן רק בה.
ואז על ידי כך הוא מוצא בתוכו עידוד להזדהות עם משהו טוב שבקרבו, כי בדרך כלל החוטא יש לו דעה רעה על עצמו.
כיוון שיש לו דעה רעה על עצמו,
אז הוא, אין לו כבר כוח לטפל בעצמו.
כן, וזה מה שנקרא וידוי,
שאדם צריך להתוודות על הדברים הטובים שעשה.
כן, יש וידוי על החטאים,
יש וידוי על הדברים הטובים. איפה מצאנו וידוי על דברים טובים?
וידוי מעשרות. וידוי מעשרות, יפה.
שוידוי מעשרות, אדם אומר, עשיתי ככה, נתתי ללוי, נתתי לגר, נתתי לאלמנה,
לא עברתי ממצוותיך ולא שחרתי, עשיתי ככל אשר ציוויתני.
כן, כלומר, זה וידוי מאוד מיוחד, זה בפרשת כי תבוא,
וזה תמיד קוראים לזה לפני ראש השנה, בתקופה של הסליחות.
כשאדם כל הזמן עסוק בלהגיד כמה הוא רע,
פה אתה אומר, תהיה עסוק בלהגיד כמה אתה טוב.
בסדר?
עכשיו,
למה זה לא שונה, למה זה לא סותר את הרמב״ם?
כי זה משמעות אחרת של ללמד זכות.
זה לא לחפש את המעשה המקולקל ולהגיד שהוא טוב,
אלא לחפש איפה המעשה הטוב באמת.
אז זה לא סותר את הרמב״ם.
זה יותר על דרך הדרוש. עכשיו, מה שיש,
על ידי שאדם מגלה נקודה טובה שבו, אומר רבי נחמן,
פתאום הוא מגלה שיש לו עוד נקודות טובות שהוא לא שם לב אליהן.
ואז יש לו עוד נקודה טובה ועוד נקודה טובה, כלומר זה הופך להיות מדבק, כמו פופקורן כזה.
הוא מגלה עוד נקודות טובות,
וכל נקודה טובה
היא סוג של תו מוזיקלי.
ואז על ידי כל הנקודות האלה הוא יכול לחבר מנגינה.
ועל זה נאמר, הזמרה ללא היי. איך?
בעודי, בה עוד מעט ואין רשע שבתוכי,
ואני יכול לזמר להשם,
ואז יש לי כוח וכו'.
אז אמרה לאלוהי, בעודי, בעוד מעט שבן רשע שבי.
אומר רבי נחמן,
אומר רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן, והזהיר רבנו מאוד ללך עם התורה הזאת.
משום שיש רבים שמתייאשים לגמרי בגלל מעשיהם הרעים שהם עשו, שהם באמת רעים,
ואינם מוצאים בתוכם כוח להתפלל וללמוד וכו' וכו'.
אבל על ידי שהם ידעו שהם עושים ניגון,
אז על ידי זה הם יוצאים מכל הבלאגן,
כי לכל דבר יש ניגון משלו.
כמו שנאמר, קחו מזמרת הארץ בכליכם.
מה זה הכלים שלכם?
זה כלי נגינה,
הגיטרה, הנבל וכו',
כלי מזמרת הארץ בכליכם.
כן. בסוף התורה הלכת. כן, כן, נכון.
מצאנו את זה גם בכהנים,
אם שהכהן צריך להיות אחד שאוהב את כל הקהל.
אם הוא לא אוהב את כל הקהל, זה לא אליך, כן.
והבדן כל האדם לכף זכות.
ניתה יא ארבלי,
משנה ז',
אומר הרחק משכן רע,
ואל תתחבר לרשע
ואל תתייאש מן הפורענות.
מה זה הרחק משכן רע?
כי ברגע שיש לך שכן רע,
אז אתה תיכשל בכל הדברים שדיברנו מקודם.
כן, הרי דן כל אדם לכף זכות,
עכשיו אתה לא תדון לכף זכות,
כי הוא אדם רע.
וככל שהוא יותר קרוב אליך,
אתה צריך, אתה מן הסתם יותר תילחם בו.
לכן הרחק משכן רע.
האם זה אומר שאני צריך ללכת לגור במקום אחר?
לאו דווקא, אלא אני מרחיק את עצמי ממנו, כן?
מה אתה אומר?
יש אמצעים שלך.
כן, זה נכון.
אז זה מה שניתאי הארבלי בא להשלים את דברי יהושע בן פרחייה.
יהושע בן פרחייה אומר איך לפעול באופן חיובי,
אז זה העשה טוב, והוא מבחינה של סור מרע.
מה?
מה, זה מדבר על ישו?
אני חושב שדיברנו על זה כשהתחלנו את הלימוד של המשנה, לא?
אה, זה הבעיה.
כי דיברנו על זה באריכות, נכון?
כן.
אז, אבל יש פתרון לבעיה, אתה יכול לשמוע את ההקלטה?
כל השיעורים נכנסים לארכיות
ומועברים להקלטה.
ואל תתחבר לרשע.
מה זה תתחבר לרשע? לרשע שבו.
כי בכל אדם אתה יכול להגיד, יש סד של רשע, יש סד של צדיק.
כן? אבל אם הרשע עושה משהו חיובי,
אז אתה צריך להתחבר אליו.
כן? יש שאלה גדולה
לגבי הציונות.
לגבי הציונות היו הרבה שאמרו אי אפשר להתחבר למעשה הציוני,
למרות שזה מצוות יישוב ארץ ישראל ועוד כל מיני דברים כאלה,
כי אלה שמקדמים את זה הם אנשים שמורדים בתורה ובמצוות, אפשר להגיד שהם רשעים.
הדבר הזה התחיל בתנועה שקדמה לציונות, חובבי ציון.
חובבי ציון,
אחד מראשוני המצטרפים היה הרב שמואל מוהל עיוור,
וגם בוועד הפועל היה שם הנציב בוולוז'ין,
וגם היה ליאו פינסקר, שהוא דווקא לא היה כזה דוס,
וגם יל"ג,
י"ד גורדון.
ואז היו שני ועדים, אגב, של חובבי ציון. היה הוועד האודיסאי, והיה הוועד, אני לא זוכר איפה.
הוועד האודיסאי היה יותר נוטה לצד השמאלי, החילוני.
בקיצור, היו הרבה מתחים.
כשבראש התנועה עמדו בסוף החילונים,
יש כמה רבנים שמשכו את תמיכתם מחובבי ציון.
רב שמואל מועל עיוור,
לא רק שלא פרש,
אלא ויתר על מקומו בהנהגת התנועה כדי לשמור על אחתות התנועה.
הרב שמואל מועליבר בסוף ימיו
היה בעיירת מרפא, ושם הוא פגש רב צעיר, הרב קוק.
והוא כנראה, הוא זה שהעביר לו את החיידק הציוני.
כן? אתה מבין, הרב שמואל מועליבר, אפשר לראות ב...
בכלל, בכל היחס שלו להרבה דברים,
משהו שמתרים את הרב קוק.
יש תשובה שלו בהלכה,
זה מישהו שמתווכח איתו בדיני תרומות ומעשרות.
ואז תוך כדי התשובה הוא כותב לא ידע כבודו שכל מטרת חיי היא
לעלות לארץ ישראל ולנטוע שם עץ אחד ואדע שעשיתי דבר מה בחיי למען התחייה הלאומית.
אגב הוא הוזמן הרב שמואל מועליבר הוזמן לקונגרס הציוני הראשון
אבל הוא כבר היה זקן מאוד ולא יכול היה לבוא
והוא שלח מכתב ברכה להרצל, הוא אמר לו, אתה ממשיך את, מה?
בזום, כן.
אני רק צריך לבדוק בעקבות ההערה שלך האם הזום כבר היה קיים אז.
כנראה שכן, כן?
ואתה ממשיך מה שאני עושה וכולי וכולי.
כן, זה מה שאמרנו לפני שתי דקות ורבע, אז אני, כן.
ואל תתייאש מן הפורענות.
זה, הרבה פעמים אנשים אומרים, המצב קשה.
אז מה אם המצב קשה?
כמה זמן כבר המצב קשה וכמה כבר הוא יהיה קשה.
ביחס לנצח זה כלום, זהו שלום.
