שלום וברכה.
אנחנו ממשיכים בלימודנו הנפלא והמרתק. אה,
השיעור הוא לרפואת עושר רפאל בן קרן ליאק.
טוב, ובכן אנחנו ממשיכים בלימודנו המרתק בספר דרך השם מאת הרמח"ל,
ואנחנו בחלק שלישי אם אני לא טועה,
ואנחנו בחלק שלישי בסוף פרק שני אם אני לא טועה,
באמצע פסקה ז' בפרק
ש... פרק שני.
ו...
אה, כן.
אה?
ונמצאו.
כן, אז...
ונמצאו בעניין הזה שני שורשים, האחד.
השמות האלוהיים.
כן, דיברנו, יש פסוק:
"עשה גבהו כי ידע שמי", נכון?
אז אמרנו שיש ידיעה שהתוכן שלה זה העיסוק בשם של הבורא.
ושמי שיודע את שמו של הבורא,
אז הקדוש ברוך הוא נענה לו, נכון?
למשל, אתה אומר, קרוב השם לכל קוראיו,
אבל יש המשך, לכל אשר יקראו, באמת.
כלומר, אם אתה קורא למישהו בשמו,
אז הוא יענה לך יותר מאשר אם אתה קורא לו סתם.
כן? למשל, אם אתה אומר למישהו, היי, חייל.
אז הוא יבוא, אבל הוא לא אוהב שלא קראת לו בשמו.
אתה אומר לו, יוסי, אה, בסדר, כבר מדבר אליו.
אז אותו דבר, ההתגלות האלוהית אל האדם
היא בשני צינורות.
יש צינור סתמי,
כלומר, התחושה של ההדר האלוהי שבכללות ההוויה,
לבין הפנייה האישית.
אביא לך דוגמה, הייתה אישה בשם שולמית אלוני.
זוכר אותה?
כן, מה?
מה שולמית אלוני?
הייתה שרת חינוך וכולי.
פעם היא כתבה מאמר בעיתון שעשה עליי רושם טוב.
היא כתבה,
למה יש צורך בפרקטיקה דתית
כשהשמיים מספרים כבוד אל?
נכון? טענה יפה, נכון?
כן, כן, כן.
אבל זה בדיוק העניין.
כלומר, זאת גישה,
או פילוסופית, או אם תרצו אקסטטית, או מיסטית, וכולי,
ששוללת את הרעיון של קיום המצוות
בתור הקטנה של היסוד האלוהי.
כן, לכן היא, לכן בהחלט זה מתאים לשיטה שלה.
אבל באיפה לקוח הפסוק הזה, השמיים מספרים כבוד אלה?
תהילים. תהילים, יפה. איזה פרק?
לא.
טט? לא. יש לכם 150 אפשרויות, כן?
נו, זה נכון, י"ט.
י"ט.
י"ט.
טט זה קרוב, כן, טט, י"ט, קרוב, זה כמעט אותו דבר.
כן.
כן, אבל מה יש שמה בפרק הזה?
יש שמה שבעה פסוקים שמדברים על ההדר של הטבע.
מכאן ואילך זה על התורה, כן? הרי למדן צח מזוהר לדוד, השם מספרים כבוד אל, יום יום יום יביא אומר,
יום יומר בין דברים וכולי וכולי, נכון?
שבעה פסוקים שעניינם האלוהות המתגלה בהדר הטבעי. מה ששולי מיטלוני כל כך עצל,
כן? ואחר כך בפסוק,
תורת השם תבימה.
כן, ואז יש שישה ביטויים שבשפחה של התורה.
היא קראה את ההמשך כנראה. היא קראה את ההמשך, ודאי, היא הכירה, אל תדאג.
אבל מה שהכתוב רוצה לומר,
שיש פה מדרגה על גבי מדרגה.
יש המדרגה של ההכרה של ההדר הטבעי,
ועל גבי זה יש התגלות בשם יודקה ואבקה,
תורת השם תבימה.
לפעמים כתוב, השמים מספרים כבוד אל.
אל זה כללי.
י"ק ו"ק זה שמו הפרטי.
ברור, זה ידיעת השם,
ואז יש פה העמקה בתוך האישיות של האדם.
צריך להבין,
מה החיסרון בהתפעלות מההדר של הטבע?
שאין עם מי לדבר.
כשהעץ הוא ירוק,
מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק?
כלומר, אין דבר יותר מייאש
מנוף נהדר.
ברור, כי הנוף הנהדר
נותן לך התרוממות הרוח,
אבל בסופו של דבר זה הכל בתוכך, הכל בראש,
או בתוך הלב.
ואין פה מפגש עם זולת אמיתי.
ולכן יש אכזבה מן הפנתאיזם הפילוסופי.
אז זה מה שכאן הרמח"ל דן בו,
המעלה של ידיעת השמות.
יש מישהו שאני מדבר איתו. אגב,
בספר השמות זה מאוד בולט.
ואלה שמות,
בני ישראל הבאים מצרימה. אז מי בא מצרימה?
השמות.
השמות באו מצרימה,
השמות של בני ישראל באו מצרימה.
ואז מי הם? ראובן, שמעון, לוי וכו'.
אחר כך, ובני ישראל פרעו וישרצו.
זה כבר שם כללי.
ואחר כך
פרעה אומר, הנה עם בני ישראל.
הוא עדיין קורא להם בני ישראל, ואחר כך הוא קורא להם העם.
זאת אומרת, יש אובדן השם.
וכדי לצאת מזה, צריך לחזור אל השם.
אז זה מתחיל מזה ש"וילך איש"
בלי שם.
מבית לוי,
וייקח את בת לוי, אין לה שם.
ואתה ותלד בן, אין לו שם.
וכולי. ותתצב אחותו,
ותרד בת פרעו.
כלומר, אין לו שם.
בסוף אומרים, טוב, נקרא לו משה.
מה זה משה?
בן.
בן במצרית.
זאת אומרת, אין לו שם.
רק שבסוף הוא מגיע ליתרו,
ותשמע, ותבונה אל רעו אל אביהם,
וייקח את ציפורה,
יש לה כבר שם.
ואז משה מגלה בסנה
את האלוהים,
והוא שואל אותו, הוא אומר לו, שולח אותו, לך למצרים.
אה, ואם ישאלו אותי מה השם שלך, מה אני אגיד?
זאת אומרת, משה ידע שכדי לגאול את ישראל צריך לגאול גם את השמות.
זאת אומרת, צריך לדעת באיזה שם נקראת האלוהות.
נכון.
כלומר, ברור, משה בהתחלה גדל במצרים.
אבל כדי,
כן, יתרו לימד אותו את תורת השמות.
כן? יתרו אל תשכח הוא ממדיין מבני קטורה, אשת אברהם.
אז זה מה שכתוב כאן.
היה לו עצמו גם כמה שמות.
זה נכון.
זה נכון.
שהוא קיבל מיתרו את המטה שעליו היה כתוב שם הוויה.
זאת אומרת, שם הוויה הגיע לו ממדיין. אגב, יש לציין שהמחקרים באקדמיה,
הם אומרים ששם הוויה זה שם מדייני.
כי לא מצאנו,
כלומר,
לא ייתכן שיש משהו מקורי ליהדות, זה לא יכול להיות.
אז אם יש שם הוויה, צריך להיות שזה בא מבחוץ.
אבל הבעיה שכל האומות,
אנחנו יודעים מה השמות של האלים שלהן,
אבל עם מזל,
במדיינים לא יודעים מה השם של האלוה שלהם.
מסקנה, יש משבצת תלויה, שם הוויה זה השם של אלוהי מדיין.
עכשיו, מה?
לא, לא, זה לא, לא, אני מזכיר לך שיטה של המחקרים,
לא צריך להיכנס בכל העומק.
רגע, רגע, מה שאני רוצה לומר זה שהם לא יודעים שהם צודקים.
כי המדרש אומר את זה שמשה קיבל מיתרו את שם הוויה, בסדר?
אבל צריך להבין, הרבה פעמים האינטואיציות של מבקרי המקרא הן נכונות, רק הם לא יודעים איך להוציא אותם אל הפועל.
כן, זה מה שנקרא, אל תבוז לכל דבר.
כי יש איזה מליצות שם.
טוב,
אז יש מדרש שלם, איך זה הגיע ליתרו.
זה מן הסתם,
יש שמות רבא במפגש שלו עם...
טוב,
ונמצאו בעניין הזה, אומר רמח"ל, שני שורשים. האחד הוא אזכרת שמו יתברך כפי שקורא אותו שיענהו.
וימשיך על ידי זה ממנו השפעה שבהמשכה יחודשו עניינים מה שיחודשו.
והשני אריח את המלאכים על ידי שמו יתברך שיפעלו מה שבידם לפעול
יתר על הסדר התמידי. כלומר, אתה יכול לעשות כוונות. בעצם זה תורת הכוונות של המקובלים.
כוונות שפונות
אל השמות האלוהים,
ויש כוונות שעניינם להכריח את המלאכים לעשות מה שאתה רוצה.
השבעת המלאכים.
ואומנם אין שום אחד מהעניינים האלה מוחלטים לכל רצונו של האדם,
אלא מוגבלים בגבולים ובתנאים ומשוערים עד היכן יגיע היכולת להשתמש בהם,
ובזה דרך יצליחו,
וכבר אפשר שתימנע תולדיו יעוכב הפועל,
אפילו באותו השיעור עצמו שניתן להשתמש בו,
כמו שתימנע, תולדת השימוש הטבעי, גם כן בגזירתו יתברך אם נגזור על זה. כלומר, לא תמיד זה עובד.
הקדוש ברוך הוא לפעמים מסכים שישתמשו במערכות האלה, לפעמים לא.
מעניין, אצל האיסיים,
האיסיים,
אחת הכתות בימי בית שני,
הייתה בקומראן בחנוכה.
אה, איך היה מזג האוויר?
כן, אה, כן? יפה. אז איך יכולת לעבור את הכביש?
כן, אבל אתה מבין שהנושא הזה הוא מחוץ לנושא הנלמד, כן?
ואיסיים.
עכשיו, האיסיים, כמו שאתה ציינת, היו חיים באזור ים המלח, כן? בעין גדי וקומראן וכן הלאומי,
נמצאו פפירוסים עם הדברים שלהם.
בעין גדי מצאו פפירוס שכתוב בו
שארור האיש שיגלה את סוד העיר הזאת,
או שיגלה את שמות המלאכים.
כלומר, הם היו עוסקים הרבה בקבלה מעשית,
והיו משתמשים בשמות המלאכים.
זה היה חלק שלם של החוכמה של התקופה של המקדש.
הדבר הזה די נגנז עם החורבן.
עם החורבן כבר הפסיקו להתעסק בזה,
התעסקו יותר בדבר השם שבפי חכמי ישראל,
לפי החכמים.
גם וגם, זהו, הוא כותב לך, הוא מקובל והוא כותב לך.
כן?
אגב, יש, הרב קוק מתייחס לזה בעולת ראייה,
בתפילה דרך המלאכים.
כן?
כן, זה בספר, בעולת ראייה, חלק א',
בענייני תפילה.
כן, זוכרים? או, תקעם, איזה יופי, תודה.
לא היית צריך כל כך לטרוח, אבל...
זה בעולת ראייה א'.
וואי, תודה, תודה.
אני אומר הרב...
לפעמים אנו מתפללים שיעשה הקדוש ברוך הוא בקשתנו על ידי המלאכים.
לפעמים אתה אומר לקדוש ברוך הוא תעשה קרווי כך,
ולפעמים אנחנו מבקשים שהוא יעשה את זה דרך מלאך.
בשביל מה?
כן, הרי הקדוש ברוך הוא לא צריך את המלאך בשביל לעשות מה שאתה רוצה.
ולפעמים מפרטים גם שמות של המלאכים.
אומרים מלאך פלוני,
אוריאל, גבריאל, לא יודע, וכולי.
שהרי עיקר המבוקש, אז הרב מסביר למה זה כך,
שהרי עיקר המבוקש של עניין התפילות כולן באמת,
ראוי שיהיה לא להשיג מה שהוא חפץ,
כלומר, אני ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיביא לי מכונית.
זה בכלל לא חשוב.
זה לא בשביל זה אתה מתפלל.
נכון, אתה רוצה מכונית,
אתה רוצה, ויש לך אפילו תוכנית,
אבל בסופו של דבר,
לא רק בשביל המכונית אתה מתפלל.
ודאי שזה טוב. אדם מתפלל שתהיה לו מכונית,
הוא גומר את התפילה, מה קורה?
יש לו.
כן?
יש לו. מישהו פתאום אומר לו, תשמע, אני לא יודע מה לעשות עם זה, קח.
אז, אבל אומר הרב, זה לא העיקר.
עיקר המבוקש עניין התפילות כולן באמת ראוי שיהיה לא להשיג מה שהוא חפץ,
כי אם לדבק עצמו לרצונו של מקום ברוך הוא.
כלומר, אני רוצה שהקדוש ברוך הוא יעשה רצונו.
מה רצונו?
הוא רוצה גם לעזור למלאכים.
המלאכים מושבתים,
ויש מלאך בשם אוטומוביליאל,
שהוא מחכה שיעסיקו אותו,
אז אתה מתפלל שהקדוש ברוך הוא יעשה דרך המלאך.
לטובת המלאך, כן? זה לא יהיו בטלנים.
מה?
כן, קשה להם, אתה יודע, זה מלאך כזה שממונה על המכוניות,
ואף אחד לא מטפל בו.
כן? וכיוון שתכלית הבקשה היא מילו אמיתת רצונו יתברך לחפץ חסד,
וכמו שהוא רצונו יתברך להרבות חסדיו בעולם,
כן הוא רצונו שזה יתנהג דווקא באותן הדרכים שסידר בהם את הנהגת העולם בחוכמתו ורצונו כביכול.
אם כן, כמו שראוי להתפלל על עצם המבוקש הפרטי.
כלומר, אתה מבקש דבר ספציפי,
כן ראוי להתפלל שיתמלא על פי הסדרים השייכים לו.
כלומר, אני רוצה גם שהמכונית תגיע דרך המלאך.
כי אתה רוצה שהקדוש ברוך הוא
יגשים את רצונו להיטיב לכל.
למי הוא רוצה להיטיב?
לי ולמי עוד?
למלאך. זהו, אז אני אפלל שזה יגיע דרך המלאך.
זה בגלל זה.
ואדרבה, זוהי שלמותה של התפילה שהוא מגלה בה את רצונו,
שיעשה רצונו של מקום האורחו בעולם,
והרבה יותר ממה שראוי לרצות במילוי הבקשה,
ראוי לרצות שיתוקנו סדרי המאורות העליונים,
שדרך תיקונם הוא במילוי ענייני התפילה,
שזהו עניין התפילה על פי סדר הספירות.
כן, הספירות המקובלים, אנחנו מכוונים לספירה פלונית, ספירה אלמונית.
וכיוון שזכינו לעניין התפילה שיעשה רצונו, שהוא בהשפעת החסד על פי הכנת התחתונים,
הרי עצם התפילה היא הכנה רבה באופן המעולה לעניין שפע הטוב והחסד על ידי גילוי המאורות הקדושים.
כלומר, הקדוש ברוך הוא סידר שהתפילות שלנו יפעילו את המערכות האלה. כן.
זה מה שהוא אמר, כן. לכל דבר יש מלאך.
זה בענייני תפילה, יש דיפוי מיוחד לענייני תפילה.
תט"ז, אם אני לא טועה, רק שנייה נגיד לך. כן, ט"ז, פסקה ה'.
הוא הזכיר.
לא, זה מה שהוא מתכוון. לכן אני קראתי את עולת ראייה,
כדי שנבין את מה.
למה? אז קשה להוציא איזה מחל. זה מה שהוא אומר.
כי אני רציתי לדבר בשפה מודרנית.
כן, זה הכול.
אתה יודע אם זה קשור.
הרבה פעמים רמח"ל ורב קוק אומרים אותו דבר.
גם פה זה לא הוזכר הטוב והרע, החסד.
כן, מה אתה אומר?
רמח"ל הושבע שלא להגיד קבלה בהשוואות רמח"ל.
אולי הוא מדבר כאילו...
הוא לא מדבר על קבלה במפורש,
אבל גם הרב קוק לא אמר קבלה במפורש.
הוא הזכיר את המילה ספירות פתאום, כן, נזכר.
מה?
לא, אתה לא מתפלל למלאך.
להתפלל למלאך, כבר כתבו הראשונים שזה אסור,
זה עבודה זרה.
אבל אתה מתפלל שתמולא בקשתך על ידי המלאך.
השאלה למה?
כי אתה מרחם לא רק על עצמך, אלא גם על המלאך.
כן? ואם זה אופנוע, זה אופנוע אלף.
אתה נותן חוזק לכולם?
תהיה לו עבודה.
אתה יודע מה זה מכונה שלמה שאף פעם לא משתמשים בה? היא מחלידה, מסכנה.
הוא רוצה להיטיב לכל, גם לך, גם למה לך.
לא, זה פחות טוב.
כן, מה אתה אומר?
אה?
יש כוונות, זה לא רק של הרשש,
וזה לא רק של עדות המזרח, זה גם של הספרדים,
וגם
הפירוש של הגר"א לסידור על דרך הנסתר, זה כדי לבאר את הכוונות של האשכנזים.
בואו נראה בעל שם טוב גם, יש הסידור של רבי יעקב קופל,
שהוא על פי הקבלה,
וזה הבסיס של כל הסידורים החסידיים וכדומה.
כן, כן, זה נכון. אגב, הרב קוק בצעירותו היה מתגנב לשמוע את הכתר,
כתר בבתי המדרש של חסידי חב"ד.
כן, הוא השתוקק לשמוע קדושת כתר.
כן, אז, מה?
באשכנז לא אומרים.
לא אומרים.
מה, אמרים נקדישה. נקדישה, כן, נקדישך, אמרים, נקדישך. הוא רצה לשמוע כתר,
אז הוא היה מתגנב,
הוא היה מתגנב,
וזה הרב סיודה אמר פעם לרב אדרי, תראה מה זה יצר הרע של תלמיד חכם.
כן, תלוי, תלוי איפה.
באשכנז, אשכנז אין.
בכלל, אף פעם, גם לא יום כיפור.
כן, סתם תפילה זה עמידה.
אבל יש מה שמכין, יש עלייה לזה, ירידה.
הרי המקובלים מדברים על זה שהתפילה בנויה מארבעה עולמות, כן?
מתחילים מעולם העשייה, יצירה, בריאה, אצילות, ואחר כך שוב יורדים, כן?
ואומנם, אז בואו, כן, ואומנם
אין שום אחד מהעניינים האלה מוחלטים, זה כבר קראנו, כן?
ואולם, לשורש הראשון שהוא אזכרת שמו יתברך,
להימשך ממנוע ההשפעה,
ודאי שיצטרך הקורבה אליו יתברך,
והדביקות בו, מה אתה, אתה סתם תשתמש בשמות, אתה צריך קודם כל להיות קרוב אל השם,
אחרי זה מותר לך כבר להשתמש בשמותיו, לא סתם.
וכל מה שירבה העניין הזה, יצלח הדבר ביד העושה אותו,
וכל מה שימעט, יתקשה עליו השגה אתה תכלית.
ולשורש השני, כלומר שזה המלאכים,
אין תנאי זה מצטרף,
מצטרחת.
אף על פי שלא יניח מי אותו עוזר לו, אם יימצא,
כי הנה אחר שהושם בסגולת השמות האלה שיוכחו המלאכים להזכרתם,
הנה שוו גם הם ככל הכלים הטבעיים שיפעל בם המשתמש בם
כפי רצונו אם ישתמש מהם בדרך שימושם כראוי.
כלומר,
יותר קל להזכיר את השמות שפועלים על המלאכים מאשר השמות
של הקדוש ברוך הוא.
אכן, מה?
פחות בשנת אמצעים.
לא, אבל אם אתה מבין מה שהרב קוק אומר בלת ראייה, שהאמצעים גם הם מטרה.
להבין שיש כשמון דפלות קרובה ואומרים חברה או חברה? לא, לא, זה שני צינורות שונים, זה מה שהוא אמר.
אכן הדבר ברור שאינו ראוי והגון להדיוט שהשתמש בשרביטו של מלך.
ועל דבר זה אמרו ז"ל ולהשתמש בתגה חלף.
מי שמשתמש,
השמות בכלל.
כן, לא כל אחד יכול,
ובמיוחד אם זה כדי לעשות קבלה מעשית, ניסים וכדומה,
הדבר הזה אדם נענש על כך.
כן, זה גם מובן,
בשולחן ערוך, להשתמש בתג החלף, מי שמשתמש בשמות הקודש,
אז הוא נענש על כך.
יש סיפורים מזעזעים על הדבר הזה בספר חסידים.
מה?
להשתמש בתג החלף,
ואין היתר בדבר אלא
לקדושים הקרובים לו יתברך ודבקים בו.
כלומר, צריך מאוד מאוד להיזהר,
רק אנשים מיוחדים הם יכולים לעשות את הדבר הזה,
שישתמשו בזה למה שייוולד בנו, קידוש שמו יתברך ועשיית רצונו באיזה צד שיהיה.
זה מסופר על דוד המלך, כן?
שכאשר בא אל בית שבע, אז התהום רצה להטביע את העולם.
מה עשה? כתוב בגמרא, כתב שם והכניס אותו דרך השיטין.
ואז, כיוון שהשיטים מגיעים עד התהום,
אז השם עצר את התהום מלעלות.
שמה היה?
זה לא בציקלק, זה משהו אחר.
זה לגבי אבישי בן צירויה שהציל את דוד על ידי שאמר שם.
כן, אז הגמרא אומרת, מה זה אמר שם? עזרו בתפילה.
בסופו של דבר זה אותו עניין.
אגב, כתבתי על זה פירוש בספר מקדם לעין, על האגדה הזאת.
וכאן אני זוכר שזה בסנהדרין, כי הפירוש הוא על זה.
לא יודע, זה מה שהוא כותב כאן.
כן, אמרתי, כן,
אז צריך להבין מה המשמעות של הדבר הזה, שמה זה ש...
מה, זה מגיה?
לא, זו הכוונה, שהוא מבין, כשהוא אומר את השם,
השם שהוא מזכיר זה ההתאמה שלו לסדר ההוויה.
סדרי ההוויה גורמים שאי אפשר שהתהום תעלה ותבלע את העולם, ולכן נשמעת תפילתו של דוד.
ניסיון של קצת רציונליזציה.
וזולת זה,
אף על פי שלא תימנע הפעולה למשתמש אם ישמור
או דרכי השימוש כראוי, אנוש יענש על זדונו.
וכבר אמרתי
שעל כל פנים אין הדבר מוחלט, אלא מוגבל בגבולות.
מה שראתה החוכמה העליונה,
היותו נאות,
וגם באותו הגבול עצמו, גזירתו יתברך, תמנע תולדה כל זמן שירצה,
כשתגזור חוכמתו, היותה מיניה ראויה ונאותה.
כלומר, לפעמים אדם עשה כל מה שצריך כדי שזה יעבוד, וזה לא עובד.
למה? הקדוש ברוך הוא לא רוצה.
כמו שבנבואה,
כן, יש לפעמים אדם שראוי לנבואה והוא לא מתנבא.
למה? כי הקדוש ברוך הוא לא רוצה.
אה, אפשר גם לדבר, כן, אין דורו זכאי וכל מיני דברים כאלה.
והנה,
אחרי היות,
לה בריאות,
והנה, אחרי היות גזירת חוכמתו שיהיה בעולם טוב ורע,
היה הסידור שימצא באמת הרע בכל המדרגות שאפשר לו להימצא,
ותהיה העבודה לאדם שימנע מנוע שליטה ופעולה בכל דרכיו ומדרגותיו,
עד שיוסר עניינו לגמרי מן הבריאה כולה.
ואולם תראה שהאדון יתברך שמו הנה אמיתת עניינו שוללת ממנו כל מין חסרון שיהיה,
כמו שנתבאר בחלק א' פרק א',
ורק בבירואים אפשר שימצאו החסרונות והרעות.
והנה היה הסידור שיבראו מדרגות טוב לבירואים,
ויברא להם ההפך שהוא הרע, שהוא המציאות מה שאפשר שיהיה לרע.
ויבוא האדם בעבודתו ויסיר מנינו ומן הבריאה כולה את הרע כולו,
ויגבה בו ובבריאה את הטוב לנצח נצחים. שימו לב מה אומר כאן הרע, הרמח"ל.
הוא אומר,
יש טוב ורע באדם,
ויש גם טוב ורע בהוויה.
כלומר, מה שנקרא אצל המקובלים, סיטרא
לקדושה
וסיטרא אחרה.
סיטרא אחרה
זה הצד האחר של האלוהות.
אבל בעצמות האלוהית אין דבר כזה חיסרון.
אבל בשפע שהוא משפיע על העולם, יש.
טוב ורע,
קדושה וטומאה,
ויש סטרה אחרה, ויש אוניברסיטה אחרה,
ועוד כל מיני דברים.
מה?
כל החסרונות האפשריים זה, יש
ממלכה שלמה של הכוחות של הטומאה,
כן? עזאזל וכל ה... מה?
החסרונות, זה כינוי לרע.
כן, זה מה שאומר, אפשר להשלים,
אפשר גם לבטל את החיסרון.
כשיש מלחמת הטוב ורע.
עכשיו, מלחמת הטוב ברע היא מורכבת.
יש רע שאתה מעלה אותו,
יש רע שאתה ממתיק אותו, יש רע שאתה מחסל אותו,
או שאתה מרחיק אותו. יש כל מיני סוגים של רע.
הגמרא במסכת סוכה אומרת שבעה שמות נקראו לו, ליצר הרע.
למה שבעה שמות? מה זה חשוב השבעה שמות?
כי זה מדרגות שונות של הרע.
גם האדם יכול להכיר ביצר הרע שלו.
יש יצר הרע מעודן, יש יצר הרע חריף.
למשל, היצר הרע של הרב קוק היה לשמוע קדושת כתר מהחסידים.
כן, אבל יש... מה?
כן, אבל יש גם יצר הרע הגדול של גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה,
זה משהו אחר.
למה מה?
למה יש הרע? כן, הוא הסביר את זה בחלק הראשון.
לכן אין שום צורך שנחזור על זה.
ועל כן היה הסידור שכל עניין טוב שיימצא כנגדו, עניין רע.
זה מה שנקרא ספירות של סדרה אחרה.
והוא מה שאמר הכתוב, גם את זה, לעומת זה, עשה האלוהים.
לא, לא, יש גם שאלות.
יש קיטרין דמצאוותא וזו?
כן.
והוא מה שאמר הכתוב, גם את זה, לעומת זה, עשה האלוהים,
ורק בדבר אחד,
יתר הטוב על הרע,
שהטוב שורשו הוא שלמותו יתברך הקדום והנצחי,
והרע אינו אלא הדבר נברא לשיבוטל,
ואין לו לשמש אלא כל זמן ההשתדלות של האדם שזכרנו למעלה.
כלומר,
יש בכל זאת איזשהו הבדל,
איזו עליונות בסופו של דבר של הטוב על הרע,
כי הטוב מושרש באלוהות והרע רק בבריאה.
נכון.
למה אני מבחינה באמת?
לא, שכבר יהיה טוב.
לא, אני אמר שזה בשורש, כן, אבל
יש כלי בחירה איך להגיע לזה.
כלומר, זה שבסופו של דבר הכל יהיה טוב,
זה באמת לא בחירי.
אבל מה יהיה המסלול
שלי כדי להגיע אל הטוב הסופי, זה תלוי מאוד בי, נכון? אני יכול לעשות הרבה שטויות,
אני יכול לא לעשות שטויות, זו החלטה שלי.
כן, אבל זו החלטה שלנו.
אנחנו מחליטים אם יעשה טוב או לא טוב.
אז זאת אומרת, זה שהשם יתברך תמיד אוהב אותי
ולי יהיה רק טוב, ועוד יותר טוב, זה בסוף, אבל לא עכשיו.
למשל, רבי עקיבא אמר,
כל דעביד רחמנא לתו אביד. הוא לא אמר תו.
עכשיו זה רע, כן? אתה לא יכול להגיד
על מישהו שנפגש עם הרע בכל עוצמתו, זה טוב. לא, זה לא טוב, זה רע.
כן? אבל
אנחנו יודעים שבסוף הכל יהיה לטובה.
אז אחרי שיסיר את כל הרע,
עבודה של האדם לא תהיה עבודה, אלא קיבול השכר.
הוא הסביר את זה גם, שיש שני מצבים בעולם,
מצב של זמן העבודה וזמן קיבול השכר.
כן, השכר שבעולם הזה זה רק, איך לומר, זה מתאבנים.
מה זה? מה? מתאבנים.
זה תיאבון.
אה, ממשאבנים.
כן, זאת אומרת,
זה איך אומרים,
שכר מצווה בהאי עלמא לקה.
אז למה בכל זאת יש משהו, כן?
הקרן אוכל פירותיהם בעולם הזה, אבל הקרן קיימת לו לעולם הבא.
כן, פעם בבית דין שלחו לי מכתב על מועמד לגיור
שלא ידעו אם לגייר אותו או לא. למה?
כי הוא לא האמין שיש שכר בעולם הזה.
כלומר כל השכר זה לעולם הבא.
שאלו אותי מה דעתי.
אמרתי,
וכי הוא לא בסדר שהוא חושב כמו אחד האמוראים שאמר שכר מצווה בעלמלקה.
גם רבי חיים וולוז'ין
מסביר את המשנה של כל ישראל יש להם חלק מהעולם הבא, הוא אומר,
שבשעה שאדם ניגש לקיים מצווה,
הוא מוקף באור מקיף מגן עדן.
אבל ברגע שהוא מבצע את המצווה, כל האור הזה נעלם ונשמר לו לעתיד לבוא.
כן? ואז יוצא שאנחנו לא יכולים לחוש. כלומר, יש איזה מין הרגשה שיש פה משהו,
אבל אתה לא יכול להסביר, כי רק לעתיד לבוא אתה תבין מה עשית.
כן,
אז מה?
לא, זה, זה, כי זה, זה בסדר.
בסוף הוא מגיע לו, הוא קצת להיות שותף, טוב.
והנה, על פי הדרך הזה, כמו שהמציא לאדם דרך להשיג בו הערה והשכלה ורוח הקודש
שלא כדרך הטבע הגשמי,
כן הוא צריך שימצא לטוב הגדול הזה ההפך.
והוא שיוכל לאדם להמשיך חושך ועכירות ורוח טומאה שלא כדרך הטבעי.
והוא עניין טומאות הכישוף והדרישה אל המתים,
שחיקטנו התורה מהם.
כן, מחלוקת רמב״ם ורמב״ן.
למה התורה אסרה את הכישוף?
אומר הרמב״ם,
הכישוף התורה אסרה כי זה שטויות.
התורה לא רוצה שתעשה שטויות.
הרמב״ן אומר,
התורה אסרה כי זה אמיתי.
והתורה לא רוצה שתעשה את הדבר הזה,
שהוא פועל רע.
אז ההלכה כמי, כמו הרמב״ם או כמו הרמב״ן?
אין שום דווקא מינה.
לכן אין פה עניין של הלכה,
אלא זה עניין של גישה.
יש אנשים שמאוד
מדבר עליהם שיש כוחות הטומאה הממשיים ושצריך להתרחק מהם, ויש כאלה שמאוד מדבר עליהם שזה שטויות ואמונות טפלות ולא צריך להקשיב.
כן? זה עניין של זהות כמעט.
זה אופי אחר.
גם על השדים הוא אומר. כן, על השדים אותו סיפור, כן?
הרי יש שדים או לא?
מה אתה אומר?
הרמב״ם אומר שזה שטויות?
לא נכון, הרמב״ם במורה נבוכים אומר,
מביא את המדרש רבה,
שבמשך 130 שנה
שהאדם הראשון היה אחרי חטאו, חטא ונגרש מגן עדן,
במדרש כתוב שבמשך 130 שנה היה מוליד שדים
ולילין ורוחין.
הרמב״ם מביא את המדרש הזה, רק הוא מסביר מה זה השדים?
בני אדם חסרי שכל.
אז אני לא יודע, פגשת השדים?
כן, יש הרבה, יש הרבה, כן.
אפשר לזהות, אבל זה לא יפה להגיד זה,
אבל יש שניים. אבל יש שניים שזה בארץ ישראל, משהו לא.
בסדר, יש כל מיני אמירות על זה. אני מביא לך את הרמב״ם, כי אתה אמרת שהרמב״ם לא מאמין בשני, ועוד איך שהוא מאמין בשניים.
הוא רואה אותם כל יום.
כן.
טוב.
איפה אנחנו?
ט'.
הלו, זה,
כן, כן.
כן, ועניינם הוא המשיך על ידי אזכרות בתנאים ידועים השפעות הטומאה וזוהמה.
משהו הריחוק היותר גדול מנו יתברך, הפך הדבקות בו ממש.
כן, יש ביטוי בגמרא,
אז זה מה נמשך? אנחנו נראה את זה.
והדבר נמשך מאותם כוחות הרע שזכרנו בחלק א' פרק ט',
שהושמו להם בגזירתו יתברך
שמות
יוזכרו בם,
ויימשך על ידי זה מהם משך הטומאה במדרגות ידועות שלא כדרך הטבע.
כלומר, אפשר לעשות הרבה רע
דרך כוחות הרע.
וכן יעשו על ידיהם מעשים שלא כמעשים הטבעיים, הם גם יכולים לעשות אפילו ניסים.
כן? אנחנו רואים אנשים שבשם עבודה זרה עשו נפלאות,
כמעשה החרטומים וזולתם.
אפשר להגיד שהחרטומים זה שטויות.
אפשר להגיד שהחרטומים זה עובד.
וזולתם, כפי מה שנמסר בכוח הפועלים מהם לפעול,
ובאותם הגבולים שהושמו להם.
וכן על ידי השדים יעשו מעשים כאלה, לפי מה שנמצא בידם, גם הם שיעשו,
והגבולים המיוחדים להם.
מעניין, יש בעלת האוב,
בעלת האוב בעין דור.
שאול הולך ברוב ייאושו,
הוא מנסה לדעת הדרכה אלוהית מה עליו לעשות,
בחלומות, בנביאים וכולי,
לא עונים לו.
בדלית ברירה, מתוך ייאוש, הוא פונה לבעלת אוב.
ואז הוא מבקש ממנה להעלות את שמואל הנביא.
שמואל מגיע, מה זה צריך להיות? מה אתה...
למה הרגזתני להעלותני?
הוא אומר לו שאול, שמע, אני במצוקה.
טוב, אתה ובניך,
מחר אתם איתי.
זאת אומרת, הוא ימות בקרב.
וכך היה שהוא מת בקרב בגלבוע.
עכשיו נשאל את השאלה, מה קרה שם באמת?
לא, אצל בעלת האוב.
לא, בקרב הוא נהרג.
בקרב הוא נהרג. השאלה אם הוא התאבד או לא התאבד, זה סיפור אחר.
כן.
יש...
כאן ולכאן.
אבל מה קרה באותו לילה בעין דור?
אז יש בזה ג' שיטות אצל הגאונים.
רבנו סעדיה גאון,
רבנו היי גאון ורבנו שמואל בן חופני גאון.
אני לא זוכר מי אמר מה מתוך שלושת הדעות,
אבל זה לא משנה.
דעה אחת אומרת,
שזה לא עובד,
זה לא עובד.
אלא מה?
היא הבינה שזה שאול שמגיע, הרי הוא הסתיר את העובדה שהוא המלך,
אבל היא מיד הבינה שהוא המלך והבינה את המצוקה שלו,
ואז היא עשתה כאילו שמואל מדבר איתו.
באמת לא קרה כלום.
זה דעה אחת בגאונים.
היא צדקה, כי היא הבינה שבמצב הזה הוא ייהרג בקרב מחר, כי אתה רואה באיזה מצב נפשי הוא נמצא,
הוא לא יוכל לעמוד מול הפלישתים,
ברור שהוא יהיה הרג.
לכן היא עשתה את הכל הצגה.
מה?
אז היא, כן, היא פשוט, הרי, באבלת האוב, מה שעושים,
מוצאים כל מיני אדמה.
אז היא כאילו גחנה,
והיא השביעה כל מיני מעמקים,
והוא השתכנע שזה דעה אחת.
דעה שנייה, זה עובד, זה באמת עובד.
באמת שמואל הגיע מהעולם האחר, וזה, ובאמת היא...
זו הדעה השנייה.
דעה השלישית,
בדרך כלל זה לא עובד, אבל הפעם זה עבד,
ולכן היא נבהלה.
כאשר כתוב שהיא צעקה בקול גדול, היא אמרה, ראיתי אלוהים עולים מן הארץ, מה את נבהלת?
הרי זה המקצוע שלך, כן?
אבל הפעם זה עבד באמת,
היה נס, כן.
זה שלוש דעות.
מה אתה אומר? בכל זאת, שמואל.
היא יודעת מי זה שמואל, כן, בסדר.
מה אתה אומר?
כן.
להשתמש בכוחות אומה להיות יותר טוב?
איך זה יכול להיות?
אה, יכול להיות, כן.
אני עומד בקשר עם איזה בן אדם בדרום אמריקה שכל הזמן מבלבל לי את המוח במיילים
על זה שהוא משתמש בסמים כדי להגיע להשגות גבוהות.
הוא לא רק עושה את זה לעצמו, הוא עושה את זה לאחרים,
מסביר בדיוק איזה מינון לקחת כדי להגיע למה.
אייפון, כן, זה נכון, כן.
טוב.
לא הצלחתי להניא אותו מזה.
למה? יש דעות שונות לגבי בעלת העובדה, זה כתוב בתנ״ך.
זה כתוב בתנ״ך, כן, נכון, ואז מה?
זה כתוב, נכון, ואז מה? מה זה לדעות שונה? לדעות שונה, איך להבין מה שכתוב.
אה,
כתוב שמה ששמואל עלה וכולי, השאלה היא איך להבין את זה, בסדר?
זה כמו השאלה,
באו שלושה אנשים לאברהם אבינו, מה הם היו?
מלאכים, בני אדם, זהו בסדר.
והנה באותו השיעור שניתן להם היכולת לפעול,
גזר האדון ברוך הוא שידחו מפניהם פקידי הטבע המחזיקים ענייני העולם על מצבם הטבעי,
וכל המלאכים המביאים ההשפעות כפי הסידור המסודר.
כלומר, יש להם כוח.
ועל זה אמרו ז"ל, כשפים,
למה נקראים כשפים?
שמכחישים פמליה של מעלה. מה זה מכחישים?
כחוש.
כן, לא כמו בעברית שלנו להכחשה, שאתה אומר זה לא נכון.
זה מכחישים על כך העניין המחלישים.
מחלישים פמליה. מה? יש פה ממשפים.
פמליה של מעלה, זה עולם המלאכים.
אך לא יהיה זה אלא כשיעור ההוא ולא יותר.
וגם באותו השיעור כבר אפשר שיידחו הם מכוח חזק מהם ותימנע פעולתם בגזירתו יתברח.
ועל זה אמרו אין עוד מלבדו ואפילו כשפים. על מי זה נאמר?
על רבי יהושע בן חנניה.
שהגמרא מספרת שרבי יהושע בן חנניה ניסו לכשף אותו כל מיני מכשפות ולא היה אכפת לו, אמר אין עוד מלבדו ולא התיירק כלל.
אומרת הגמרא, שנה רבי חנינא דנפישן זחבתיה.
רבי חנינא יש לו הרבה זכויות, לכן הוא לא צריך לפחד.
או נגיד את זה אחרת, הרבה פעמים ההשפעה של כוחות כלשהם,
כוחות פסיכוטיים או כוחות שנקשפים,
הם פונקציה של המקום שאדם נותן להם בהכרה שלו.
כמו שאנחנו אומרים לגבי עין הרע,
שדקפיד קפדינן בעדי. מי שמתרגש מזה, אז באמת זה פועל עליו.
מי שלא מתרגש מזה,
לא פועל עליו.
נו, ואז מה?
אז הוא גם מעל הכוחות של המלאכים, נכון, ואז מה?
זה רצון השם, אם זה רצון השם, זה העניין, כן.
ובערור,
שזה לפי, למי שזכותו רב.
זה באמת אמרו על רבי יהושע בן חנינא,
רבי חנינא, סליחה.
שמן השמיים יצילו וידחו את הרוצים להרע לו, והוא מה שאמרו,
שנה רבי חנינא דנת איש זכותיה.
כן.
איך זה מתיישב עם המוסר?
היום אנשים מדברים אותו דבר.
יש מה שנקרא התמכרויות,
זה אחד הביטויים החריפים של זה.
התמכרויות לכל דבר.
יש אדם שמתמכר, כן, אוכל, פורנוגרפיה,
מה? מסכים, הכול.
ההתמכרות, או אפילו ההתמכרות
אל פסיכוזה קיבוצית. לפעמים יש איזה דעות שמתהלכות בציבור,
וזה שטויות לגמרי, וכולם הולכים על זה ומפגינים על זה.
ולדינה מסוימת זה זה, כן? כלומר, אפשר לקרוא לזה כוחות טומאה.
לפעמים יש באמת שאנשים נתונים לפסיכוזה קיבוצית ולא יכולים להשתחרר ממנה.
אבל זה עובד.
אני לא יודע אם זה לא רציונאי.
עוד לא הצליחו להסביר בדיוק איך פסיכוזה קולקטיבית עובדת, אבל יודעים שזה קיים.
למשל, במאה ה-19 היה כמה שלושים אלף איש
שראו בבת אחת, כולם ראו את הבתולה.
מריה, כן? כולם ראו אותה.
שלושים אלף איש ביחד ראו את הבתולה.
זה הזיה קולקטיבית, יש דבר כזה.
איך להסביר?
אני לא יודע אם יש הסבר מדעי מספק בינתיים, אבל
אי אפשר להגיד שזה לא קיים.
אתה רואה את זה במיוחד,
באמת, בדעות המתהלכות בציבור.
יש דעה שבתקופה מסוימת אתה לא יכול להילחם נגדה, היא חזקה ממך.
אחרי כמה שנים זה מתחיל להירגע.
עובדה.
זה מה שאמרו חז"ל, אי אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו,
נטבעים לעגל ונותנים,
למשכן ונותנים.
נכון, יש קרבות איתנים.
תראה, האדם הפשוט,
אין לו הרבה מה לעשות, זה כמו שאנשים אומרים,
עוד שנתיים הבינה המלאכותית משתלטת על האדם.
מה אתה אומר?
אני אומר, אם זה נכון, אז בואו נזרום עם זה, אין לנו מה לעשות.
לא, תמיד, הנתונים של המציאות
לא תלויים בנו.
למשל, העובדה שאני אדם ולא קוף, זו עובדה נתונה, בסדר? עכשיו, איך אני מתנהג עם זה, זה תלוי בי לגמרי.
אני יכול להחליט להתנהג כאדם או כקוף, ההחלטה שלי.
גם בפסיכוזה הקולקטיבית,
היחיד יכול להינצל מזה.
ההחלטה של האדם להיות בן חורין.
וזה אחד הדברים שמאוד קשה לבני אדם להסכים, להיות בן חורין.
ולכן לגמור בביארט הייתה חזקה ומפרשן?
כן, למשל האנטישמיות,
הגזענות, למשל. בימי מלחמת העולם השנייה,
הגזענות הייתה הדבר המובן מאליו, איך אפשר לחשוב אחרת.
ההבדל בין חירות לחופש, למה אתה שואל, האם השתמשתי במילה חופש?
כן, חירות זה לא חופש.
בכלל זה שני מושגים הפוכים כמעט.
כן, חופש, הכוונה, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.
זה נקרא חופש.
חירות, הכוונה שאתה באמת קובע מה אתה רוצה.
לא, כי החופש אומר,
אני יכול לעשות מה שאני רוצה, אבל זה שאני רוצה, זה כפוי עליי.
בחירות, אני יכול גם לא לרצות.
חופש זה ביטוי, זאת אומרת, משפטי.
נגיד, אתה אוהב בננות.
אז לפי מגילת זכויות האדם,
אינני רשאי למנוע ממך לאכול בננות, כי אתה אוהב בננות.
אבל זה כפוי, אתה יכול להגיד, זה כפוי עליי לאהוב בננות.
למה? כי המבנה הגנטי שלי מחייב אותי לאכול בננות,
או כי הלחץ החברתי מחייב אותי לאכול בננות,
או כי האסטרולוגיה קבעה שאני כזה, וכו'.
נכון, אני אוהב בננות, אני יכול גם לא לאכול.
זה הרצון.
הרצון וחירות זה אותו דבר.
כן, כלומר החופש הוא השלמה עם זה שיש לאדם צרכים.
נכון, זה לא רצון באמת.
כן, אני זוכר לפני שנים היה, נתתי שיעור במכון מאיר
על ההבדל בין רצון לחשק.
כן, שחשק, נגיד, מתחשק לי לאכול,
אבל אני לא רוצה כי זה יום כיפור.
כי זה יום הכיפור, מה?
לא, אני מתחשק לי לאכול,
אבל אני לא רוצה כי זה יום הכיפורים, וביום הכיפורים אסור לאכול.
אז יש חשק,
לעומתו הרצון. אמרת חשק או באמת?
מה אני אמרתי?
אמרתי חשק.
בסדר?
עכשיו, כשאני נתתי שיעור באחרון מאיר, הסברתי את זה.
למחרת, הגיע אליי תלמיד, אמר לי, מאז השיעור שלך אתמול, הפסקתי להשם.
כי הבנתי שזה חשק, והרצון מתנגד.
כן, בבקשה.
אני יכול תמיד לרצות,
גם אם אני לא יכול.
הרצון והיכולת זה שני דברים שונים.
רק אצל הקדוש ברוך הוא נאמר בשיר הייחוד,
יכולת השם בחפצו קשורה.
כן? כלומר, מה שכתוב הוא רוצה, זה נהיה.
הוא אמר ויהי.
אבל אצל האדם יש הבדל בין הרצון לבין היכולת.
למשל, אני מאוד רוצה לעוף, אבל אין לי כנפיים.
האם זה מונע ממני לרצות את זה? לא.
אני עדיין רוצה לעוף, אבל אני לא יכול להתכנפיים.
מה?
ודאי שבדברים ההכרחיים יש הבדל בין חשק לרצון.
למשל, החשק לחיות.
החשק לחיות זה חשק חזק, נכון?
והאדם יכול להקריב את חייו.
נכון? מה?
בטל רצונך מפני רצונו.
למה?
אבל למה? למה בטל רצונך מפני רצונו?
אומר הרב קוק באורות הקודש,
כי רצונך באמת אינו אלא רצונו.
כלומר, אתה לא יודע בדיוק מה אתה רוצה.
יש מדרגות ברצון. יש מה שאני רוצה, יש מה שאני באמת רוצה. זה לא אותו דבר.
כן, אבל זה צריך בשביל זה להעמיק.
לא תמיד אני יודע מה הרצון שלי. אל תספר לי סיפורים. לפעמים אתה אומר, אתה באמת רוצה. לא נכון, לא רוצה.
תשכנע אותי שאני רוצה.
רצון וחפץ זה משהו אחר לגמרי.
רצון זאת מילה תנאית,
וחפץ זאת מילה מקראית.
רצה הקדוש ברוך הוא,
שנאמר השם חפץ.
זאת אומרת,
אצל החכמים האלוהות לא מתגלה,
לכן קוראים לו בשם מופשט, הקדוש ברוך הוא.
והחפץ זה ההתאחדות של הרצון עם הדבר.
ואצלנו בעולם ללא התגלות, הרצון הוא יותר מדולדל.
רצה הקדוש ברוך הוא.
זה ההבדל בין רבי חנניה בן הכשה, לא להגיד קדיש,
רבי חנניה בן הכשה אומר,
רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.
אז למה בעצם, אז מה רוצה הקדוש ברוך הוא? שיהיה לי טוב, נכון?
לזכות.
אבל, אז יוצא לפי זה שזה אינטרסנטי.
מה אומר הנביא? השם חפץ
למען צדקו.
כלומר, בגלל האידיאל של הצדק.
לפיכך הרבה להם
תורה ומצוות.
יש הבדל בין התורה לבין המצוות.
אבל אצל הנביא,
השם חפץ במה צדקו, יגדיל תורה וידיר. התורה, היא כבר כוללת את המצוות.
יש אחדות של שני המושגים.
וההבדל, אם כן, בין לשון חכמים ללשון נביאים.
:::::::::::::::
ר ר:::::
