טוב, ובכן, אנחנו ממשיכים בספר הקדוש לנבוכי הדור,
ומה אמרת?
כמובן, מה זה שאלה?
בעמוד
כמונים ותשע,
כן.
אנחנו עסוקים בשאלה של התפתחות ההלכה, אם יש דבר כזה, אין דבר כזה.
אז יש לכל הדברים שמעכבים אותנו מאפשרות של
פתיחות, של התפתחות.
מצד שני,
גם אנחנו יודעים שיש דרשות חכמים, שאפשר לדרוש מחדש,
ושהסנהדרין, כשבלשכת הגזית, ברור שהמעמד שלה חזק מזה של התלמוד,
וכדומה.
אבל יש לנו כלל גם שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו,
אלא אם כן גדול ממנו בחוכמה ובמניין.
על זה אומר הרב,
הכלל המוסכם שבתלמוד, שאין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חברו, אלא אם כן גדול ממנו
בחוכמה ובבניין,
לא יוכל להיות למעצור בעד בית דין הגדול השלם מלדון על הדברים המוסכמים בתלמוד,
להכריע בהם,
כשם שאנו דנים על כל דבר המוסכם בפוסקים על פי הסברה וראיות מהתלמוד בכמה צידדים".
זאת אומרת,
אל תגיד לבית הדין שעתיד לקום בלשכת הגזית, תגיד לו, אתה לא יכול לחדש דברים,
בגלל שזה נגד התלמוד או משהו כזה. מה פתאום?
אומר כשם שאנחנו אחרי התלמוד שבינתיים הוא הסמכות הבלעדית,
אנחנו כן יכולים להכריע בין שיטות של ראשונים
או של גאונים אפילו על פי סברה,
אז אנחנו גם יכולים להכריע נגד התלמוד על פי סברה ישרה,
בבוא הזמן של יצירת הסמכות
המתאימה לזה, שזה הסנהדרין.
האחד,
כי בכלל חתימת התלמוד הלא באה מקבלת האומה כולה את התלמוד לספר מחוקק
לדון על פיו בכל דרכי התורה.
והקבלה,
מה?
לא.
זה איך בודקים חוכמה ומניין?
אז יש דרכים.
יש דרכים לבדוק.
אבל, אומר הרב קוק, גם אם לא נמצא דרכים לבדוק,
לנו זה לא משנה.
ברגע שאנחנו נהיה סנהדרין, אחרי הגלות, בבית המקדש,
אז זה בכלל לא משנה, אנחנו יכולים לחלוק
אפילו על התלמוד.
בסדר?
לכן אומר, הכלל הזה שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, זה כלל תלמודי,
אבל אנחנו אחרי התלמוד נהיה.
מה?
מה?
מה? מה?
אני מסביר לך.
אני מסביר לך למה.
על השאלה שלך הוא עונה.
איפה הוא עונה?
בהמשך, אז בואו נקרא.
האחד, כי בכלל חצימת התלמוד הלא באה מקבלת האומה כולה את התלמוד,
לספר מחוקק לדון על פיו בכל דרכי התורה,
והקבלה אומנם הייתה
מפני הגלות והפיזור.
הרי למה היינו צריכים איזושהי סמכות מקובלת על כולם, דהיינו סמכות התלמוד?
בגלל שעם ישראל היה בגלות כל כך נוראה, וראו שהגלות הולכת ומעמיקה,
שאם לא היה לנו איזה טקסט מכונן ומלכד,
אז התורה הייתה נעשית כאלף תורות,
ואז אי אפשר היה לשמור על אחדות האומה.
לכן היה הכרח
לקבל את התלמוד.
אבל הוא אומר, אם כן, ממילא מובן שבבוא לנו התחייה הלאומית השלמה והבטוחה
שאין לנו להיות עוזבים את עיקרה של תורה שבעל פה,
שאמרה תורה מפורש, מן המקום אשר יבחר השם, המרכז החי,
בשביל חתימה שהייתה רק בשביל לכך הגלות.
תראה, התורה אמרה במפורש,
ועשית ככל אשר יורוך, מן המקום ההוא.
אומרים, נאמר בירושלמי,
מכאן שהמקום גורם.
ברור שתורה שיוצאת מן המקום החי
היא לא יכולה להיות מעוכבת
בגלל קבלה של טקסט
שהתקבל רק בגלל צורת היכרח הגלות.
רק כאן מובן.
ובוודאי
לא קיבלוה עליהם הגוי כולו,
כי אם עד הזמן שישובו לנו כל כוחותינו הלאומיים במילואם.
אז זה דבר אחד. ברור שכשהעם קיבל, האומה קיבלה את התלמוד,
היא קיבלה את התלמוד לזמן מוגבל.
זה חידוש עצום,
אבל ככה הוא מבין.
הוא אומר, מובן מאליו.
עד שנחזור לחיינו הלאומיים בכל מלוא כוחם.
ועוד,
שאין הדברים אמורים כי אם בדברים שהם בכלל תקנה, או גזירה, בכלל, הכלל הזה, אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו,
זה נאמר על תקנות,
לא נאמר על דרשות.
אבל דברים שבאו מדרך לימוד וסברה,
עומק הדין הוא שאין לך אלא שופט שבימיך, ויבטח בדורו, כי שמואל בדורו.
כן, יש הבדל בין תקנות לבין דרשות.
תקנות,
אתה צריך להיות גדול מהבית דין הקודם כדי לבטל,
ודרשות, גם אם אתה קטן, אתה יכול לבטל.
איפה החילוק הזה? הלכות...
אני רוצה לענות לך.
אתה שואל מאיפה החילוק הזה? תשובה, הרמב״ם אומר את זה במפורש בהלכות ממרים.
ומצאנו באמת שהאמוראים ביטלו תקנה,
ביטלו דרשות
של תנאים,
במסכת מועד קטן,
לגבי תוספת שמיטה,
שרבן גמליאל
ביטל את
תוספת שמיטה.
מי זה הרבן גמליאל הזה שביטל?
זה לא רבן גמליאל התנא,
אלא זה רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, המורה.
הוא עשה את זה, אז בגלל זה אפשרי.
וזולת כל אלה.
תקוותנו השלמה תתמלא רק אז בשוב אלינו כל כוחותינו הטבעיים כי מקדם.
ביום חבוש השם את שבר עמו.
ואז בהתעורר בנו חיים חדשים ורעננים יהיו בנינו לימודי השם ורמי מעלה מאוד. כלומר, חוץ מזה, מי אמר שאנחנו נהיה פחות טובים מהקדמונים? אולי נהיה יותר גדולים מהקדמונים.
כי כשיש תחייה לאומית,
אז זו תחייה של כל הכוחות כולם.
כן, יש על זה באורות התורה.
בפרק א', פסקה ב',
הערה יפה מאוד של הרב.
אה, ואתה מבין.
יפה, תורות התורה.
תודה רבה.
אומר הרב,
בפרק א', פסקה ב',
לא, פסקה ג'.
יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמיים ובגילוי מן הארץ.
בגניזו,
בגנוז, זה בארמית.
כלומר, מה שאומר הרב,
תורה שבעל פה,
באופן אמיתי זה בא מהשמיים.
אבל בגלוי אתה לא רואה את זה. בגלוי תורה שבעל פה זה דיונים בבית המדרש של בני אדם, זה מן הארץ.
וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה,
וכל ישראל יושבים עליה, מסודרים בכל סדריהם, מקדש ומלכות, כהונה ונבואה,
שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם,
אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה.
פורחת
ומעלה ניצה
ומתחברת לתורה שבכתב בכל שיעור קומתה.
כלומר, כשהמצב שלם יש התחברות
בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
בגלות נפרדו התהומים.
אז מה קרה לתורה שבכתב?
נתעלתה התורה שבכתב למרומי קודשה,
בימה מהתורה שבעל פה,
וירדה התורה שבעל פה בעומק תחתית.
כלומר,
הקשר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה התרופף מאוד.
ומכל מקום, היא מקבלת יניקה חשאית
מאור תורה שבכתב מספיח העבר,
המספיק לעמידה בחיים מצומצמים,
זה מה שקוראים תמיד דכתיב שנאמר וכו',
והיא יורדת ונופלת בכל יום ויום.
זאת אומרת שהתורה שבעל פה הולכת ונהיית יותר ויותר למטה.
עד אשר יפוח היום,
ואור חיים יבוא מאוצר גאולת עולמים,
וישראל יעשה חיל,
ינטע על ארצו, וישגשג בכל הדר סדריו,
אז תחל תורה שבעל פה לצמוח
מעומק שורשה.
תעלה מעלה מעלה,
ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש,
חדשים לבקרים.
כלומר, תהיה התחדשות גם של התורה שבעל פה, גם של ההארה של תורה שבכתב,
ואז תהיה בעצם תורה, אפשר להגיד חדשה.
זו אותה תורה, אבל באור חדש לגמרי.
והדודים יתאחדו
בנביא אפיריונם,
ואור נשמת אל חי העולמים המתגלה בתחיית ישראל וברום קרנו,
יאיר,
באור שבעת הימים של אור החמה ואור הלבנה גם יחד,
והיה אורם ישר חודר ומושך מזה לזה,
ועונה את הארץ ואת העם בכל יפעת חיים, והיה אור הלבנה כאור החמה,
ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים,
ביום חבוש השם את שבר עמו,
ומחץ מכתו ירפה.
זאת הסיבה שהבאתי את הפסקה הזאת, כי הרב כאן משתמש באותו פסוק
שהוא השתמש בו בלנבוכי הדור.
יוצא לפי זה שאור הלבנה ואור החמה זה הכוונה תורה שבעל פה ותורה שבכתב,
שיש ביניהם אינטראקציה מתמדת.
אבל אז אני חוזר כאן ל"וזולת":
"וזולת כוללת תקוותנו השלמה תתמלא רק אז,
בשוב אלינו כל כוחותינו הטבעיים,
קימי קדם, ביום חבוש השם את שבר עמו,
ואז בהתעורר בנו חיים חדשים ורעננים, יהיו בנינו
לימודי השם ורמי מעלה מאוד.
עד שלא יהיה עוד הכלל,
המוסד מפני לחץ הגלות שאין לך ליום,
שאין קללתו מרובע מחברו,
שעל ידי זה הלבבות הולכים ומתמעטים, שעם הראשונים כמלאכים,
אנו כבני אדם.
כלומר, מה שאומר הרב,
הרעיון של ירידת הדורות יתבטל.
מה יהיה במקום ירידת הדורות?
עליית הדורות.
כן, ואז אנחנו כבר מתחילים לראות את זה.
כן, הדור הצעיר של ימינו
עולה בכמה מעלות
על הדורות הקודמים.
גם במלחמה ראינו את זה.
בכל.
היה, אספר לכם סיפור. עצם סיפור?
אה, יאללה, סיפור.
כן.
לא צריך לשלב ידיים.
הכל בסדר.
יש בגמרא וגם בזוהר,
שאין הקדוש ברוך הוא נכנס בירושלים של מעלה,
עד שייכנסו ישראל בירושלים של מטה.
עכשיו, מה זה ירושלים של מעלה?
לפי הקבלה זה אוצר של נשמות גבוהות.
נשמות מיוחדות מאוד שלא היה כמותן מעולם.
מתי תתגלנה הנשמות האלה?
כשישראל ייכנסו לירושלים של מטה.
ולכן היה הרב מאיר יהודה גץ,
זכר צדיק לברכה, אומר,
הוא היה גם רב הכותל וגם ראש ישיבת המקובלים בתיאל,
היה אומר שמי שנולד
אחרי מלחמת ששת הימים,
כשישראל נכנסו לירושלים של מטה,
יש שם נשמות ענקיות שלא היו כמותן במשך הגלות.
הוא אמר את זה,
את הדבר הזה הוא אמר כמה פעמים,
הוא אמר את זה יום אחד לאיזה רב שבא לבקר אותו
בלשכתו שליד הכותל המערבי,
בדיוק בליל יום ירושלים,
כשהרחבה הייתה מלאה בכיפות סרוגות.
שאל אותו רב את הרב גץ,
איפה הנשמות הגדולות האלה?
אמר לו תסתכל בחלון,
בסדר?
כלומר, מבחינה מסוימת אנחנו גדולים יותר מאבותינו,
אלה שנולדו אחרי מלחמת ששות הימים, כמובן.
כי אז ישראל נכנסו לירושלים של מטה,
מבחינת האופי הנשמתי,
כן, הסגולה.
בסדר.
מה אני עושה עם הסגולה הזאת?
כמו כל דבר שהוא עוצמה גדולה,
אפשר לעשות הרבה דברים טובים והרבה שטויות.
טוב,
אבל כאשר ישוב ישראל, יציץ ופרח בארץ אבות,
אז ישובו לנו כוחותינו הראשונים ביתר שאת ויתר עוז,
ותשועת השם תסגבנו,
שגם סגולת הנבואה
שהייתה לעמנו מאז,
תשוב לנו.
גם הפיקוד העליון נולד אחרי מלחמת ששת הימים.
וואי, זה נכון, איזה גאון אתה.
הלאה.
אז זאת אומרת שגם הנבואה,
סגולת הנבואה תתגלה מחדש.
אז ברור שאי אפשר לדבר על ירידת הדורות אם יקומו לנו נביאים.
ולא ייאמר עוד על בנינו שהם בית דין קטן בחוכמה ובמניין נגד הראשונים,
כי אם ירום ונישא וגבה מאוד.
מאיפה הביטוי הזה, ירום ונישא וגבה מאוד?
ישעיהו.
איזה פרק?
איזה פסוק?
על מי נאמר הפסוק הזה?
אז יש, אומרים, נאמר על ישראל.
יש מדרשים, אומרים, זה נאמר על המשיח.
מה זה ירום ונישא?
ירום ונישא ממשה.
יותר גדול ממשה.
זה עכשיו, הרמב״ם אומר שהמשיח יהיה קרוב במעלתו למשה רבנו.
טוב, בין שנלך לפי הרמב״ם, בין שנלך לפי המדרש,
קרוב למשה או יותר ממשה, זה ברור שזה יותר גדול מהראשונים והאחרונים וכולי.
בסדר? זה מה ש...
ודעת ויראת השם,
אם כל חוכמה בינה ודעת התורה על ברורה ועל מיתתה, ישובו לנו ברוב מעלתם.
אז מה זה אומר?
זה אומר שאותם חכמים, שיהיו גם נביאים,
כבר יהיו גדולים מהתלמוד, ולכן הם יוכלו לפסוק הלכות על פי נבואה.
יש דבר כזה לפסוק הלכה על פי נבואה?
אה?
טוב, משה רבנו זה לא נבואה,
זה הרבה למעלה מזה.
הוראת שעה ולא הוראת שעה. האם אפשר לפסוק הלכה על פי נבואה?
נגיד, יש מחלוקת, רבי אליעזר ורבי יהושע,
ונביא יבוא ויאמר, הלכה כרבי פלוד.
אפשר או לא?
למה לא מקבלים?
למה לא שמענו? מי אמר לך את זה?
מה?
דודי.
ואת כל אמרה את זה. ואתם, אה, זו, אז זה בעיה.
כן.
זה כתוב בגמרא באיזה מסכת.
בבא מציאה.
בבא מציאה.
בבא מציאה, כתוב, זה הסיפור על תנורו של אחנאי, נכון?
תנורו של עכנאי,
שרבי אליעזר רצה להביא ראייה מן השמיים, אמרו להם, מה זה ראיות מהשמיים? לא בשמיים היא, נכון?
כך רבי יהושע פסק, ונידו את רבי אליעזר.
מה אבל?
במסכת עירובין כתוב הפוך.
מסכת עירובין כתוב ששנתיים ומחצה
נחלקו בית שמאי ובית הלל,
אלה אומרים הלכה כמותנו ואלה אומרים הלכה כמותנו.
יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה
בבית הלל.
זאת אומרת, הכריעו הלכה לפי בת קול.
בניגוד לנאמר בתנורו של אחנא במסכת במציאה.
הדבר הזה גרם שרבנותם פוסק שמותר לפסוק הלכה על פי נבואה.
איך פוסק רבנותם? כל מה שאתם אמרתם שההלכה היא שלו, כי בגלל שלא בשמיים היא,
זו דעת הרמב״ם.
הרמב״ם אומר שאם מישהו יבוא ויאמר בשם השם
שההלכה כדברי פלוני, חונקים אותו,
כי הוא נביא שקר.
לפי רבנו תם, נקבל.
מה?
מה שאתה אומר זה דברי רבנו תם.
כן, בסדר.
עכשיו נשאלת השאלה,
איך נכריע בין הרמב״ם לרבנו תם?
הרמב״ם ג'וקר.
כן, אפשר לטעון את זה,
אבל מה נעשה שהפוסקים פסקו כרבנותם?
כן,
זה הבעיה.
כן, כולם אומרים, אסור לפסוק הלכה על פי נבואה,
אבל יש גם הלכה על פי נבואה.
כן, אפשר לראות, למשל, באיגרות ראייה,
כערך א',
ב...
אה, אתה מביא, יופי.
לא התכווננו להטריח אותך כל כך, אבל אם כבר הבאת.
יש התכתבות בין הרב קוק לבין הרב יצחק אייזיק הלוי.
הרב יצחק אייזיק הלוי היה רב גדול בגרמניה,
שנלחם בין היתר ברפורמים, במשכילים, כל מיני,
והוא היה גם בקשר טוב עם הרב קוק.
הייתה תקופה שהיה איזה מין קרבה גדולה ביניהם, למרות שבסוף זה לא יצא מזה כלום,
אבל הדבר הזה זיכה אותנו במספר איגרות חשובות.
אני רוצה להזכיר, זה קורא כאן באיגרת ק"ג.
להזכיר,
הרב יצחק זיקה לוי היה גם היסטוריון.
הוא כתב ספר,
ספר שנקרא דורות ראשונים,
שבו הוא תוקף, זה שמונה כרכים,
והוא תוקף את ההיסטוריון גרץ.
גרץ היה אנטי-דתי, משהו כזה,
או פרו-רפורמי,
והרב יצחק איזקלוי נכנס בו.
והוא, מה?
כן, כן, כן, די בהצלחה.
טוב, מאז המחקר ההיסטורי התקדם, אבל לפי הנתונים של המחקר אז,
זה היה ספר חזק.
גם הספר דברי ימי ישראל,
ימי ישראל של הרב זאב יהווץ,
הרב דוקטור זאב יאבץ, גם כן נגד גרץ, שני ספרים חשובים.
הרי זה של הרב יאבץ, אני חושב שזה אחד עשרי כרכים.
בכל זאת,
רציני.
ויש גם קשר בין,
הרב יצחק אלקין הלוי עסק הרבה גם במחקר בכלל.
לא רק מחקר היסטורי, אלא מחקר
ומה שנקרא חוכמת ישראל.
חוכמת ישראל,
מה שנקרא Science of Judaism, מדעי היהדות.
או אם תרצו, ויזנשאפט דה סיודנטומס,
כן, ככה זה בגרמנית.
מה, מה, למה זה מצחיק?
זה הגרמנים, גם כן מגיע להם.
אז בקיצור,
השימוש במדעי היהדות היה לרעה באוניברסיטאות של גרמניה, אבל הרב יצחק הגזי גלוי קידש את הדברים.
הרב קוק כותב לו כך:
"והנה הדרת גאונו,
שהוא הראשון
אשר פתח בדורנו את הדלת הננעלת שהייתה מפסקת
בין חוכמת ישראל כפי מה שנקלט מושגה על פי הספרות האחרונה,
ובין עומק חוכמת התלמוד על פי המושג הטהור והישר,
שהוא מורשה לנו מדור ודור,
שעבדו בה באהבה ובמסירות נפש כל גאוני הדורות.
כלומר, כל הכבוד שאתה גם תלמיד חכם ירא שמיים, אמיתי וצדיק,
ויחד עם זה גם מלומד בכל חוכמה,
לא נאה להציע לפניו,
כי לדעתי הענייה,
יש לנו עוד מחיצה אחת
שאיננו צריכים לפתוח בה גם כן פתח
להרבות הכניסה והיציאה מגבול לגבול, והיא
בין חוכמת ההגדה לחוכמת ההלכה.
קודם כל, אז הוא אומר,
בין ההלכה לבין ההגדה יש מחיצה.
המחיצה הזאת צריך קצת לדקק אותה.
לא שלא יהיה הבדל בין הלכה להגדה,
אבל שבין ההלכה להגדה יימצא איזשהו קשר,
איזשהו פתח.
באמת, כשם שחוכמת ישראל ההיסטורית לכל ענפיה
היה היא
ויונקת מחוכמתה של תורה לעומקה ולרוחבה,
והאחרונה מושפעת גם כן הרבה מהראשונה, כן הוא בעניין חוכמת ההגדה עם חוכמת ההלכה,
שיסוד הראשונה, חוכמת הלב והרעיון,
שכל ההלכות המרובות התלויות בדעה ובמחשבה נובעות ממנה, והשנייה היא חוכמת המעשים,
ששניהן...
איזה השנייה?
ההלכה וההגדה.
הלכה ואגדה ותנחו, ששניהם נובעים משני השורשים שמסתעפים מתורתנו הקדושה,
הם החוכמה והנבואה.
שלא נתבהרו עדיין יפי גדריהם ביחס לניתוח ההלכות ועניין תורה שבעל פה.
כלומר, עוד לא ברור לגמרי עד כמה הנבואה משפיעה על ההלכה ועד כמה לא.
כי הכללה דלא בשמיים היא,
הכלל הזה שאתה מביא אותו וכולם מביאים אותו,
יש בו כמה הררים גדולים.
אף על פי ששיטת הרמב״ם הוא, ביסודי התורה פרק ט',
דה אין שייכות לנבואה לעניין הלכה,
מכל מקום עלו שיטת התוספות
ביבמות דיבור המתחיל רבי ובעוד כמה מקומות היא דה אין זה כלל גדול.
כלומר הוא חולק על הרמב״ם.
ופשוט שהיו לכלל זה גם כן יוצאים,
והייתה הנבואה פועלת גם כן על הליכות תורה שבעל פה.
ואחי, משמע פשטות המשנה דאבות וזקנים לנביאים.
כן, כלומר, משה קיבל תורה מסיני ומסע אותה בסוף לנביאים.
מה פתאום לנביאים?
לחכמים רק.
אלא אתה רואה שיש השפעה של הנבואה להלכה,
והרב מביא לזה הרבה מאוד ראיות בהמשך.
כן. אז למה דיברנו על כל זה?
אה, בגלל מה שהרב אומר,
שכאשר בנינו יהיו נביאים,
אז בוודאי שהדבר הזה ישפיע גם על ההלכות.
כן.
ומחכמים נישאים כאלה, מה?
אה, זה הסוגיה במסכת בבא מציאה. כן, אבל זה מסתדר עם הפרו רבינותם פוסק.
זה ברור שזה לא מסתדר,
כי הסוגיה בבבא מציאה, לדעת רבינותם, אינה להלכה.
לפי רבינותם ההלכה, כמו הסוגיה במסכת עירובין.
בסדר?
אז זה לא מסתדר, טוב מאוד שזה לא מסתדר, זה מחלוקת.
אז שמעת על המושג מחלוקת, זה שתי דעות שונות.
אני זוכר שפעם,
לפני שנים רבות,
מישהו שאל,
זה היה בישיבה התיכונית,
הוא שאל שני חמשושים על תוספות, שבו כתוב
שרבינותם אומר דבר כזה, ורשב"ם אומר משהו אחר.
שאל אותם איך יכול להיות שהם חולקים, הרי הם היו אחים,
ולא מצאו תשובה.
עכשיו,
ומחכמים נישאים כאלה, אני יכול להמשיך או לא?
טוב, ומחכמים נישאים כאלה,
כשיעמדו בדין על ישראל,
אין לנו לדאוג כלל, לא משום מכשול עוון בהוראה,
כי נוכח השם דרכם,
ולא משום מעצור מצד הדת והאמונה בדרך החיים,
כי תורת השם תמימה תיתן לעולם עוז לישראל ומגן להולכי תום.
עכשיו,
בעצם הרב כאן מדבר על משהו מאוד מרחיק לכת,
שדור של נביאים יוכל להעמיד בדין,
שיוכל לעשות מה שהוא רוצה בניגוד לתלמוד.
אז הדבר הזה יכול לשמש
שימוש רע את הרפורמים, נכון?
על זה אומר,
ידעתי אומנם
שהדעה הנישאה הזאת
תוכל להיות למפגע לקלי דעת,
החפצים לדחוק את הקץ ורודפים את העתיד הרחוק בלא זמנו.
כן, לפעמים, כלומר, משהו מהר רב, הרפורמים יש להם אינטואיציות נכונות,
רק הם לא יודעים מהו הזמן שבו ראוי לעשות את השינויים שהם רוצים.
אלה הם השועלים, המחבלים,
שאף שהרגשתם היא הרגשה רוממה ונעלה, כלומר הרב לא מאשים את הרפורמים במוטיבציות שפלות,
אלא אדרבה מתוך כוונה טובה לשם שמיים,
אבל רוחם אינו רוח שוקט הראוי לכל איש ישר היודע את אשר לפניו.
האדם המיושב בדעת
לא תניעהו כלל כל משאת נפש על דבר העתיד מלנצור תעודה ולעשות ולקיים את כל המצוות שבתורה על פי אשר הורו נוכח המנוזל מייסדי התלמוד ולהכיר גם כן בהכרה פנימית איך הוא ממלא בזה את החובה המוסרית האמיתית לחיי האומה ועתידותיה שהוא בדיוק העמוק
של אחרית המילה של האמת,
רצון השם יתברך ועבודתו
כשהוא חפץ בצדק ובמשפט ובכל מעגל טוב.
כלומר, אנחנו לא צריכים, אם כן,
ללכת אחרי שרירות הלב,
בגלל שיש תחושה אינטואיטיבית שבעתיד דברים יהיו אחרת מאשר היום.
רפורמים, אתה אומר,
הפגינו נגד הצהרת בלפור.
לא הפגינו נגד הצהרת בלפור בתור רפורמים,
אלא בתור יהודים גלותיים.
זה הכוונה.
הם לא רצו את היסוד הלאומי,
הם אמרו, היהדות היא דת
ולא לאום,
ולכן אין לנו שום עניין מבחינתם להקים מדינה.
זה דבר לא טוב, נכון, אתה צודק.
המוטיבציה יכולה להיות טובה.
אני חושב שזה מוטיבציה לבין עצם הדעה.
למשל, אדם יכול להגיד שטויות מתוך כוונות טובות, למה לא?
אתה יודע כמה כאלה יש?
טוב, באותה מוטיבציה.
המוטיבציה היא שהם מרגישים שבעתיד יהיה דבר כזה.
זו דרשה מחודשת של ההלכות.
למשל,
הרב מביא בכמה מקומות איך ידרשו את הפסוקים
כדי לבטל את הקורבנות, למשל,
או להחזיר את הבכורות לעבודה וכדומה.
כן, ברור.
אז זה כמו שאדם מרגיש משהו אמיתי,
ובגלל שהוא לא יודע בדיוק איפה לשים את הדבר האמיתי,
הוא שם אותו במקום לא אמיתי,
ואז זה גורם נזקים.
בסדר? מה?
כמו קורח. כמו קורח, הנה דוגמה, כן. קורח, הרי,
מה הוא רצה, קורח?
הוא רצה לבטל את המלוכה,
ואת הכהונה הגדולה,
ואת המקדש,
ואת הריכוזיות של הסנהדרין.
אני חוזר,
לפני שהפרעת.
קורח
רצה לבטל את המלוכה,
את הכהונה,
את המקדש,
ואת הריכוזיות של ההלכה במקום אחד.
מה קרה לו?
מת, באדמה,
נבלע.
יש לו צאצא, שמואל הנביא.
מה עשה שמואל הנביא?
ביטל את הכהונה, את המלוכה, את המקדש ואת הריכוזיות.
הרי שמואל היה הולך מעיר לעיר לשפוט את ישראל, במקום שכולם יעלו אל המקום אשר יבחר השם,
הוא היה הולך ומסתובב.
כהן גדול, למרות שהוא היה לוי, הוא שימש בכהונה גדולה.
כמו קורח סבא שלו.
ואת המקדש הוא לא בנה, הוא לא רצה לבנות אותו, השאיר את ארון הברית בביתו של אדם פרטי,
והוא התנגד להקמת המלכות.
זאת אומרת ששמואל עשה בפועל את מה שקורח תכנן.
פשוט מאוד, זה היה הזמן.
זאת אומרת, כשהוא ראה שכל המוסדות רקובים, הוא אומר, עכשיו במשך עשרים שנה עוסקים בחינוך.
לא נקים את המקדש מחדש.
שילה נחרבה, לא בונים את המקדש.
עלי נהרג, לא מעמידים מלך.
הסנהדרין רקובה,
לכן עושים סנהדרין ניידת.
ואז מה קרה?
אחרי עשרים שנה,
נבנה,
הוקמה מלכות טובה יותר, מקדש טוב יותר וכולי וכולי.
זאת אומרת, קורח הייתה לו אינטואיציה נכונה,
רק לא בזמן ובמקום הנכון.
האמירה שכולם קידושים,
אתה אומר שהיא לא נכונה אף פעם. וזאת מנין לך, אדוני?
טובה באמת,
כלומר, אתה מקשה עליי ממשהו שאני אמרתי.
אז יכול להיות.
מה, אני סותר את עצמי?
הרי כורח טעה,
כורח טעה,
כשהוא אמר כל העדה כולם קדושים,
במקום להבין שכל האומה כולה קדושה והפרט צריך להגיע לזה,
נכון?
ומה כתוב על הפרט? קדושים יהיו.
אז תהיו.
אז יהיה כשכולם קדושים.
רק שזה עוד לא היה הזמן.
מה? בזמן שמואל זה היה הזמן? בזמן שמואל זה לא היה הזמן, הוא לא אמר כולם קדושי.
אבל זה היה הזמן למחוק את המלכות
ואת הכהונה וכו', כי הכל היה רקוב.
בסדר?
כן.
אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה.
אז איפה היינו?
עלינו החובה ללמד בינה את אלה הצעירים ולהשכילם בנחת ואהבה.
לא לפנות עורף
לשאיפותיהן ולבטלן בהבל שבפינו.
כן, כמו מה זה לבטל, להגיד, אה, כל אלה שרוצים לעשות שינויים בהלכה זה סתם שטויות.
אומר הרב, אל תגיד ככה.
כי אם לבאר להם את כל הדרישות המודרגות שאנו צריכים לעבור עד בוינו אל התכלית המאושרה.
כלומר, להגיד להם, השאיפה שלכם היא נכונה.
איך נגיע לזה? צריך בשביל זה מקדש, מלכות וכולי.
שאומנם החולה שמצב חוליו יאסרהו בכמה מאסרים שאין הבריא צריך להם,
ואם בעל נפש הוא לא יקוץ בהם ויקיימהם בחיבה וסבלנות.
למשל אומרים לחולה,
היום אתה צריך לא לאכול.
למה? אתה צריך לעבור ניתוח.
לפני ניתוח צריך לצום.
אבל אני ראיתי שהרופא אוכל.
נכון, אבל הרופא לא צריך לעבור ניתוח.
זאת אומרת, אם אתה בעל שכל, אתה מבין שיש
כבלים שמגבילים את החולה,
ולכן הוא מקבל באהבה את המאסרים האלה.
בסדר?
ועם זה, יקווה להגיע לחפץ הטבעי של הבריאות השלמה.
דרך עמנו,
החולה זה עם ישראל,
זה היהודי של העתיד.
כן, דרך עמנו בהליכות הדת, על פי החתימה
התלמודית שהיא רתיעה גדולה למכת הגלות.
זה כמו ששמו אליך גבס, או ששמו אליך תחבושת.
התחבושת, אומר הרב קוק, זה התלמוד.
התלמוד הוא התחבושת.
יוכל להיות שהיא מכבדת יותר מסדר הליכות דתנו הקדושה, על פי סדר של חיים טבעיים ובריאים.
כן, יכול להיות שהתלמוד, ההלכה,
לפעמים קצת מעצבנת, קצת מגבילה.
אבל מה גדול האסון אם נואל לומר שבריאים אנחנו?
כלומר, החולה יתנהג כאילו שהוא בריא.
כל האסונות שבעולם ייפלו עליו.
ואין אנו צריכים לסדרי מאסרי תרופות,
בעוד שמכתנו אנושה וכל הילד הוא גדול עד מאוד.
בעוד שאיננו רחוקים גם מצל חוסן לאומי בטוח כאשר יעטע לנו,
שהוא החולי הנעכר שלנו.
על כן,
חביבים ואהובים צריכים להיות לנו גם הדברים שאנו מחליטים שהם עלינו למשא,
כי מהם מקור
לבית חיינו.
לכן, למרות שאני אמרתי לכם בזמנו,
שכשנהיה בסנהדרין אנחנו נבטל את התחנון של שני וחמישי,
אבל בינתיים אנחנו לא מבטלים,
למרות שזה מכביד.
אבל אנחנו אוהבים את הכבלים האלה, כי הם רתיעה למחלתנו.
כן, מה אתה אומר?
לא יודעת, הם עשו למנוע אלו. אה, הרפורמים אומרים את זה.
הוא לא מדבר על כלל ישראל,
הוא מדבר, מי שיאמר ככה,
מה?
נכון, יבוא זמן שנוציא את החבוש.
לא, יש גניזה, בשביל זה יש גניזה.
באיזה זמן? אז אני לא מבין.
לא הייתם בשלושה-ארבעה שיעורים האחרונים?
זה רואים?
כן. הרב מסביר, וגם חזרנו על זה עכשיו,
שכאשר יש סנהדרין
שיושבת בלשכת הגזית,
ויש מקדש,
וממלכה,
ונבואה, וחוכמה, וכל הדברים הטובים, כלומר כשהמצב לגמרי בריא,
אז זה הזמן לעשות שינויים.
אנחנו נגיע ליותר מזה.
יותר כמו זו תהיה תורה שבעל פה במדרגה שלא הייתה כמותה.
שאנחנו נראה מתוך התורה דברים שעד עכשיו לא ראינו אותם.
זאת אומרת, אנחנו נחזור לתורה שבעל פה המקורית.
איפה מתחילה תורה שבעל פה?
וידבר השם.
וידבר.
כלומר, דיבור. זה בעל פה.
אחר כך זה נכתב.
אז יש קודם כל המדרגה של הדיבור.
כן, מה רצית?
כן, זה חלק מהתהליך, אתה צודק, רק שזה עשוי להביא לקלות דעת.
להגיד לא צריך, זה מה שהרב כאן אומר.
כלומר, יש פה, איך לומר, דיאלקטיקה.
מה?
על ידי שבנינו יהיו נביאים ונישאים ובעלי מעלה,
נשמות גדולות,
בסדר?
ומה גם,
שעוד לא הוברר הדבר על פי דעות מיושבות
אם גדול הוא החלק המוסרי המעשי שעל פי התלמוד שראוי להיות למסע,
לעם נאור וחפץ ללכת בדרכי חיים של אושר והצלחה חומרית ומוסרית בקדושה ובצדק אמיתי.
כלומר,
לפעמים אתה יכול להגיד, הלכה מסוימת נראית לך לא מוסרית.
אומר הרב קוק, עד שאתה אומר את זה, אתה צריך לבחון את עצמך הרבה.
כי יכול להיות שבעיניך זה לא מוסרי, ואדרבה, זה יותר מוסרי.
כלומר, לא למהר לפסול דברים על פי אמות מידה
של מוסר חולף
שהתחדש בעידן החדש.
אז קשה לדעת.
אתן לכם דוגמה מעניינת.
יש, היה ויכוח
בתקופת המנדט הבריטי
על בחירת נשים.
האם נשים יכולות לבחור ולהיבחר?
היה ויכוח בין הרבנים. היו רבנים שאמרו, כן, יכולות,
והיו רבנים שאמרו, לא יכולות.
עכשיו,
בין הרבנים שאומרים, לא יכולות,
כן, לוועד הלאומי.
אז זה היה הוועד הלאומי, זו לא הייתה כנסת,
אבל היה בחירות לוועד הלאומי,
החרדים התנגדו לתת
זכות בחירה לנשים,
החילונים אמרו, מה פתאום, אנחנו רוצים זכות בחירה לנשים?
והיה ויכוח הלכתי בנושא.
יש רבנים שאמרו, אין שום בעיה, נשים יכולות לבחור, הרב עוזיאל למשל,
והיו רבנים שאמרו, אסור.
הרב קוק
התנגד ולא אסר.
הוא אומר, הוא היה נגד בחירת נשים,
אבל הוא לא אמר שזה אסור,
כי הוא לא חשב שזה אסור באמת.
אבל מה שמעניין במאמר שהוא כתב בנושא הזה,
הוא כותב
שזה חידוש.
אז זה חידוש, הרעיון שנשים בוחרות זה חידוש,
ועוד לא עבר מספיק זמן לבחון האם החידוש הזה נקלט או לא נקלט.
כלומר, צריך לבדוק.
אם, אז כלומר, כי הרי איפה זה התחיל? זה התחיל באירלנד.
אומר הרב קוק, אנחנו נלמד מהעם האירי?
אולי הם לא צודקים?
אבל עם הזמן התברר שאכן הדבר הזה ישתרש.
לכן הרב קוק לא מתנגד.
ההתנגדות הייתה לזמנו,
לבחון אם הדבר הזה תופס מקום או לא תופס מקום.
משטר דמוקרטי, זה הרב קוק היה בעד מלכתחילה.
אנחנו לא מדברים על משטר דמוקרטי,
אנחנו מדברים על בחירת נשים, זה משהו אחר לגמרי.
לא הבנתי.
אתה אומר שהדמוקרטיה,
המשטר הדמוקרטי הוא חידוש הלכתי?
לא.
תרבותי כן, אבל הלכתי לא. כלומר, ההלכה תמיד הכירה בתקפות של המשטר הדמוקרטי.
אנחנו אומרים ש... מלך תמיד נבחר בצורה דמוקרטית, יש הלכה
שאין ממנים פרנס על הציבור,
אלא אם כן נמלכים בציבור תחילה.
כן?
אלא מה?
מה שאתה אומר, מה שמעמידים פרנס, זה יכול להיות שושלת.
אין מעמידים שושלת, אלא מדעת הציבור. אבל אחרי שהעמדת,
אז השושלת באופן אוטומטי עוברת.
איך יודעים דעת הציבור?
כל חברה יש לה מנגנון בשלה
המזידת הציבור.
אז בימינו יש בחירות לקלפי.
אבל אתה אומר, רגע, רגע, מי שלא בן 18 לא משתתף.
אולי הם הרוב,
חושבים אחרת.
ואתה אומר, מי ש...
אני יודע, יש כל מיני אנשים שלא יכולים לבחור במדינה.
אנשים, למשל, אם הוא לא אזרח.
הוא חי פה, אבל הוא לא אזרח, אז הוא לא יכול לבחור.
זאת אומרת, כל פעם יש מנגנון אחר שקובע מה נקרא הציבור.
היו למשל עמים, הפרנקים למשל,
שכאשר היו קובעים מי יהיה המלך, היו עושים את זה על ידי תרועה.
היו מריעים למלך, ואז ידעו שהוא מלך.
לא בדיוק בדקו, ספרו אחד-אחד.
כן, טוב.
יש היום מדינה בעולם?
האם יש היום מדינה דמוקרטית ללא בחירת נשים?
זאת השאלה?
לדעתי אין.
היום בחירת נשים זה דבר מקובל בעולם כולו.
כן.
כמה זמן? צריך 24 שנים וחודשיים.
מה אני יודע, נו, הדברים האלה נתונים לשיעורים.
טוב,
אז זה מה שאומר כאן הרב
לגבי הקושיות המוסריות על הלכה.
כן? יש לך הלכה שנראה לך שהיא לא מוסרית.
אומר הרב, עוד לא בדקת.
כן? ומה גם שעוד לא הוברר הדבר על פי דעות מיושבות
אם גדול הוא החלק המוסרי המעשי שעל פי התלמוד
שראוי להיות למשא,
לעם נאור וחפץ ללכת בדרכי חיים של עושר
והצלחה חומרית ומוסרית לקדושה ובצדק אמיתי,
רבים המה הדברים שרק לבבות מלאים הוללות
יחשבו שהם למעצור ולמסע.
ועלינו לקוות שעמנו ייבנה ויקונן בתור עם קדוש מלא סגולות של חיים טהורים מלאי צדק
המלאים גם כן מתענוגי הרוח הזכים,
יותר מתענוגים חומריים המשפילים ערכו של האדם הפרטי.
כלומר,
יכול להיות שאתה אומר צנזורה למשל,
כן?
יש צנזורה נגד תכנים לא צנועים ברחובות,
כן? זה אפילו החוק במדינת ישראל,
יש תכנים שאסור להציג אותם ברחוב.
אז אתה יכול להגיד, רגע, אבל האנשים מלאי הוללות ותוהו רואים בזה הגבלה של הזכות הטבעית שלהם.
כן, בסדר, יש לך זכות טבעית, אבל יש גם פגיעה בציבור.
אז צריך כל פעם לבדוק עד כמה,
מה האיזון בין הערכים השונים.
ועם זה, גם כן את רוח העם הכללי, יותר יש לנו לחשוב.
כלומר, מה זה רוח העם הכללי? זה למשל הרעיון שעלה באמנת גביזון מדן,
שיש מה שנקרא הפרהסיה הציבורית.
הפרהסיה הציבורית,
שיוצרת אופי יהודי למדינה, זה סותר את זכויות הפרט.
כן? למשל תחבורה ציבורית בשבת,
זה מהווה פגיעה בזכות של הפרט,
אבל זה דבר, אומרת האמנה הזאת,
שלא התקבלה אגב,
אבל היא אומרת שבשביל הלכידות החברתית,
אז כדאי לוותר במידה מסוימת על זכויות הפרט בגלל ערך אחר של הפרהסיה הציבורית.
אז זה מה שם, ואם זה גם כן את רוח העם הכללי.
יותר יש לנו לחשוב
שכשנבוא לידי מצבנו הטבעי,
נשוב לאהבה את חוקי תורת השם
ולהתענג על הודם ורוח החן המוסרי הטהור השפוך עליהם,
זה מזכיר לי מאמר שאני כתבתי בעיתון מקור ראשון
על מדינת הלכה.
ושם אני מסביר
מדוע מדינת הלכה היא הדבר הטוב ביותר שיכול להיות לחילונים.
וקיבלתי הרבה ביקורות נגד זה מדתיים.
כן. מה אתה אומר?
הוא מדבר בשם האומה ש... יש מי שלא אוהב את תורת השם.
אני מכיר הרבה אנשים שלא אוהבים.
הוא מדבר על העניין המודרני.
בעידן המודרני החילונות מרדה בתורת השם, בסדר?
אז נשוב לאהבה את חוקי תורת השם ולהתענג על הודם ורוח החן המוסרי הטהור השפוך עליהם,
עד שבנטייה טבעית טהורה נתגעגע להגדיל תורה ולאדירה.
ששון וגילת לב יהיה לנו העסק עם פרטי ההלכות
וקיומם בתלמוד ובמעשה.
כן, יש משהו נפלא בהלכות,
שלכל דבר בחיים יש הלכה.
כן, איך לרחוץ את הידיים,
ובמחילה מכבודכם, איך להשתמש בנוחיות,
ואין לך דבר שלא מלווה את היהודי בכל דבר שהוא עושה בהלכה.
אפשר להגיד זה מעצבן,
או אפשר להגיד, אדרבה, איזה שמחה. על כל דבר יש הלכה.
כן, אפשר לעשות רצון השם בקשירת שרוכי הנעליים. איזה יופי, כן?
אז זה מה שיהיה,
לששון וגילת לוי יהיה לנו העסק עם פרטי ההלכות,
וקיומם בתלמוד ומעשה עד שלא נחשוק כלל ולא נמצא חפץ.
אני זוכר שפעם התארח אצלי זוג חילוני
מלומד מאוד
בליל שבת.
טוב, עושים קידוש.
שמו לב שאני שם טיפת מים בתוך היין של הקידוש.
וואו, זה היה בשבילם תגלית.
למה אתה עושה את זה? מה המשמעות? וכולי.
כלומר, במקום לראות בזה איזה פרט מעצבן, אפשר לראות בזה משהו אידיאלי.
עד שלא נחשוק כלל ולא נמצא חפץ בחיי הפקר הריקים
מרשמים של עבודת השם והדרכת התורה.
כאשר אמר הנביא ונתתי את תורתי בקרבם ועל לוח ליבם אכתובנה.
זה הפסוק, לא קיים,
אבל זה תערובת של פסוקים.
והסירותי את לב האבן מבשרכם ונטיל לכם לב בשר ועשיתי את אשר בחוקיי תלכו.
על מה אתה שואל?
רגע, אני מחפש.
אה,
ויקונן ברם גרשן, מלא סגולות של חיים טהורים מלאי צדק, המילים גם כן מתענוגי הרוח הזקים.
כן, זאת אומרת,
שחלק מהחיים זה גם הנטייה הרוחנית.
לא, הוא שולי לעומת החיים המטריאליסטיים של החברה המטריאליסטית.
לא, כן, בוודאי שזה בהשקעה.
אבל התענוג החומרי נחשב לעיקר בעידן המודרני,
בעוד שהתענוג הרוחני נחשב לפינוק.
שאתה, שאתה, מה?
כן, זאת אומרת, האדם, בדרך כלל האדם הפרטי מתעניין בשאלה כמה הוא יוכל, מה תהיה, מה היא גובה המשכורת שלו, והאם הוא ישיג תבלין למה שהוא רוצה.
הוא יוכל, האם הוא יוכל לשים קטשופ במאכל,
בצ'יפס, או לא, כן? זה חשוב מאוד לאנשים.
ויש מחאת הקוטג',
כן?
ואז אומר הרב, יבוא יום, שאנשים יגידו שהם גם צרכנים של רוחניות,
בסדר?
מה?
זו המשמעות גם, גם לעומת המקובל אצל האדם,
אצל רוב בני אדם.
ברור, אבל זה לא ההקשר של המשפט, זה הכול.
ההקשר של המשפט זה לעומת החברה החומרנית ששמה את כל מעייניה בעניינים חומריים,
אז פתאום הם יגלו שיש גם עניין רוחני.
בסדר? אתה רוצה שזה יהפוך להיות העיקר, בסדר? זה עוד לא הגיעו לשם.
בסדר?
טוב.
"מעולם לא הכאיבה והרבתה את פצעי עמנו כי אם הקיצוניות וההפרזה שבכל הדרכה.
כלומר, כל דבר,
קיצוניות זה תמיד רע.
קיצוניות מזיקה.
מי אמר את זה?
הרמב״ם.
הרמב״ם, בשמונה פרקים, פרק ד',
מסביר מדוע הקיצוניות היא תמיד
רע בגלל שהיא מטה את כוחות הנפש לכיוון אחד על חשבון הכוחות האחרים.
שמה? פחז קמיים על תוצאה? כן, כן, עדיין.
כן, אז מעולם, לפעמים צריך להיות קיצוני.
אז לפעמים צריך את שמעון ולוי.
אבל אי אפשר שזה יהיה ככה כל הזמן.
מעולם לא יכיבה והרבתה את פצעי עמנו, כי אם הקיצוניות וההפרזה שבכל הדרכה.
למשל,
כאשר על פי מאורעות היסטוריים וחינוכיים גברה תשוקת לימוד התלמוד בעמנו במאות האחרונות,
הנה הטובות המוסריות שקיבלנו מזה והכוחות האלויים שרכשנו לנו על ידי הגדרת רגשי הדת והאמונה,
והחיבה יתרה לכל רגשות קודשנו שבאו על ידי הגדלת התורה והדרתה.
ודאי שאין לככן.
אמנם, עם זה באו לנו חסרונות רוחניים וחומריים.
כלומר, זה טוב, לימוד תורה הפך להיות סופר פופולרי בדורות האחרונים, אומר הרב קוק.
דף יוימי והכל וזה, ולומדים תורה יומם ולילה בישיבות.
שי, אשרנו, כל כך הרבה תורה יש.
אומר הרב, אבל יש גם חסרונות.
מה עם החסרונות?
חלישות הגוף.
לחלק גדול משוקדי התורה.
חסרון המדעים הנחוצים לאדם, באשר הוא אדם.
אתה כל הזמן לומד גמרא, מתי תלמד משהו אחר?
אה, לא יכול, אני רק גמרא לומד.
וגם חסרונות מוסריים שבאו לרגלי התייחדות העסק השכלי רק בפרטי ודקדוקי הלכות.
מעין שם לב לרגשי לב והגיוני מוסר כלליים.
אתה מתעסק בפרטי פרטים, במיליוני פרטים, ולא עוסק במהות.
אומנם כל המגרעות האלה לא באו לנו מצד השקידה לימוד,
התלמוד וקיומו,
שזה דבר טוב, ללמוד את התלמוד ולדעת אותו ולקיים אותו.
כי מצד ההפרזה הקיצונית,
על שלא הנחנו מקום לחלקי החינוך האחרים,
להכשרת החוכמות והמדעים,
לחוזק הגוף, קצת התעמלות, משהו,
להרחבת הדעה וההיגיון המוסרי שבתורה,
שעל זה כבר צפחו גם כן גדולי הדורות, ומקוצי רוח לא היה להם שומע.
אבל זה לא, אומר הרב חוק, אני לא הראשון שמדבר על זה, כולם דיברו על זה,
אבל לא הקשיבו,
בסדר?
והנטייה הקיצונית
היא לעולם מכאבת בנו, כל חלקה טובה.
למשל, ראיתי כשהוקם בית ספר למל בירושלים.
בית ספר למל,
אז מה?
בנות זה היה?
כן, כן. כן, לבנות?
כן.
אה, יפה, יפה.
אז היה, בירושלים צווחו על זה,
כתבו פשקווילים,
ששם הם לומדים,
רחמנא ליצלן,
בלוח וגיר.
ולומדים גיאוגרפיה במפות הנקראים לנדקרטן,
דברים שלא שיערו מאבותינו,
כן?
כן, בדיוק, זה האייפון של הארץ, כן.
אז זאת אומרת,
אז זה קיצוניות, כן? ברור שצריך לשים את
לימוד התורה במרכז, אבל רק מרכז יש, כלומר, יש עוד דברים,
כן? זה משהו מערב. הנטייה הקיצונית היא לעולם החווה בנו כל חלקה טובה,
הקיצוניות בחינוך ומעשים,
וכמו כן הקיצוניות בדעות.
היו ימים שהבין עמנו את ערך הבדלתו מן העמים האמורה בתורה,
ומורגשת בלבבו היטב,
כידיעה טבעית שתכלול גם כן את כל שכלול
וכל כישרון מעשה שהוא חוץ לתלמודה של תורה.
על כן פנו רבים עורף לכל כוח ודרישה של שאר רוח
הבא מהשפעת העמים שאנו חיים ביניהם.
כלומר, זה אפשר להבין שהייתה תקופה
של התכנסות פנימה,
אנחנו לא רוצים ללמוד מה שבא מהגויים.
האם באמת אתה חושב שכל מה שיש את הגויים זה דרע?
ברור שלא.
אבל אנחנו לא רוצים, זה משפיע עלינו לרעה, אנחנו מעדיפים להסתגר בתוך דלית המוטל.
עכשיו אמנם שבא הדור לידי הכרה שלא זאת המרגיעה, ואין אנו נבדלים כלל מכל האדם אשר על פני האדמה במה שהוא נוגע לחיים טובים אנושיים,
הגיעה גם בזה הקיצוניות עד כסי גבולה להחליט
דבר שהוא מוכחש מכל צד, לומר
שגם יחסינו אל האמונה והדת ראוי שישווה ליחס
כל העמים אל דתם.
ובזה באמת איננו נבדלים.
כלומר,
המחשבה שהיחסים בין הדת למדינה למשל צריכים להיות כמו יחסי הדת והמדינה בעולם המערבי, אומר הרב קוק זה טעות.
בזה אנחנו לא מסכימים.
כל הדתות שבעולם אי אפשר כלל שתהיינה לאומיות בעצם.
כן? כלומר, אין דת לאומית.
אולי ביפן.
ביפן יש דת לאומית, כן, השינטו.
השינטו זה הדת הלאומית.
אבל יש מהן, אבל באופן כללי זה לא, דת זה משהו כללי.
יש מהן
שהן קוסמופוליטיות לגמרי ואינן מתייחסות כלל לבניין אומתן.
למשל,
הבודהיזם
או הנצרות,
כן, שהן דתות שעוברות את הגבולות.
ואותן שהן לאומיות, אי אפשר שתהיינה לאומיות בעצם,
דהיינו שכל עסקיהם הדתיים יהיו תנאים מוכחים לעם לקיומו, יען כי מעולם לא באה שום דת
לכונן את האומה, מראשית ישראל עד שכלולה. גם הדת השינטו,
יש לה היסטוריה, לא נולדה יפן עם שינטו.
נכון?
ולכן אפשר גם יפן בלי שינטו.
דוגמה מאוד אופיינית זה לגבי ההתפשטות של הבודהיזם.
שהבודהיזם נולד בהודו,
והיום המדינות הבודהיסטיות זה לא הודו.
הודו היא לא בודהיסטית.
יש בודהיזם בסרי לנקה, בתאילנד, בסין,
במונגוליה,
בכל מיני מקומות,
אבל בהודו, שזה מולדת הבודהיזם, זה נעלם.
למה זה נעלם? זאת אומרת שאין קשר עצמותי בין האמונה הדתית לבין הזהות הלאומית.
בסדר?
גאוגרפית, כן, כן, ברור.
אצלנו יש זהות בין הזהות היהודית-דתית לזהות היהודית-לאומית.
למשל, ברישומי משרד הפנים כתוב עליך
דת יהודי, לאום יהודי.
כן, והחליטו
שההגדרות האלה לא סותרות אחת את השנייה,
כי הם לא הבינו שיהודי מגרש יהודי.
כן.
כלומר שינו משהו. פעם זה היה בעתודת זהות,
היום זה רק פי רישום ממשרד הפנים, זה הכול.
אבל עדיין זה כתוב שם.
אגב, היו כמה בג"צים, יש אנשים שרצו להירשם כחסרי דת,
כן? ובית המשפט העליון דחה את בקשתם.
היום זה כוכביות?
כמה כוכביות.
כן.
אבל איזה מסור דת זה אומר? הבודהיזם, כן, זה דת. זה דת אטאיסטית, אבל זה דת.
כן. מה זה אומר כוכביות?
כוכביות זה צ'וקצ'יק כזה עם תרלונה.
הם לא חוזרים לבצעת או לרוב, כבר... תשאל אותו, מה, אני אמרתי את זה.
"כי דבר זה אי אפשר להיות קיים בכוח אלוהי, הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי,
על כן בהתגבר הכוח הלאומי בעמים מתחלש רגש הדת בדתות הקוסמופוליטיות,
מפני שאינו נצרך כל כך להאגד הלאומי". כלומר, במאה ה-19, בימי הרב קוק,
היסוד הלאומי הפך להיות חזק מאוד,
ולכן גם הדתיות הלכה ונחלשה.
והמוסריות הטבעית כבר היא יכולה להתקיים בכל עם תרבותי בעזרת המדעים והמוסר השכלי,
למשל הקנטיזם וכדומה.
והדתות הלאומיות גם הן אינן נזקקות כל כך
עוד לקיומם, לקיום ומתן,
שכבר בא הרגש הלאומי למלא את אשר הן מלאות,
כי גם לאומיות
כל הדתות אינה כי אם לאומיות מקרית,
אבל דתנו זה משהו אחר, וזה נראה בפעם הבאה.
פם פלאלאלם, פם פם.
