השיעור הפעם יהיה קצת שונה מהשיעורים שלמדנו.
בדרך כלל אנחנו מביאים נושא ולוקחים את המקורות,
בדרך כלל מכתבי הרב זה צה"ל וכו'.
אבל הפעם אנחנו נעסוק בסיפורים.
סיפורים, אני אסביר גם למה אני מתכוון כשאר הסיפורים.
מחר זה עשרה בטבת.
ידוע שעשרה בטבת,
היום הזה נקבע כתענית
לתיקון של כמה דברים.
כל תענית, דרך אגב, שהיא נמצאת, התענית היא לא מטרה.
התענית זה רק אמצעי לשפר או לתקן מה שצריך לעשות.
והסיבה הראשית לעשרה בטבת זה המצור שנבוכתנצר שם על ירושלים,
לתקן את הקלקול הזה ששמו מצור על ירושלים.
וכמובן, כל דבר כזה הוא לא רק דבר היסטורי,
אלא דבר שהוא רלוונטי או שייך
גם לכל דור ודור, כולל לדור שלנו.
כן? אז עשרה בטבת,
אם אנחנו נמצאים ביום כזה,
אנחנו צריכים לחשוב ולברר לעצמנו מה אנחנו בדור שלנו,
מה אנחנו צריכים לתקן על הנושא של מצור על ירושלים?
איך זה נוגע אליי, נאמר?
זה שעשיתי תענית זה טוב, זה לא מספיק.
ידוע שגם היום, גם היום,
יש מצור על ירושלים.
אולי לא מצור פיזי כמו מצור מגמתי.
גם היום, לצערנו הרב,
רוב אומות העולם לא האשימו ירושלים כבירת ישראל.
והם בכל מיני דרכים כאלה, כולל המלחמה העכשווית.
המלחמה העכשווית זה לא רק עזה, לבנון או יש"ע,
המלחמה העכשווית היא גם על ירושלים,
זה צריך לדעת.
מה?
אל-אקצא, על ירושלים, כן.
אז גם היום שמים מצור על ירושלים בצורה כזאת. מה התיקון על המצור על ירושלים?
מה התיקון?
מה התיקון?
לא, עצום זה אמצעי.
מה התיקון?
לבנות את ירושלים, מי אמר?
יפה מאוד.
מה זה בניין ירושלים? לא רק הבתים.
המושג ירושלים.
לבנות את ירושלים, בניין ירושלים.
זה התיקון המעשי שמוטל על הדור שלנו. כל דור ודור עם המשימות שלו.
וברוך השם,
שירושלים הולכת ונבנית, ותלך ותיבנה כהנה וכהנה.
והעניין של תרגום השבים, שזייפו את התרגום של התורה,
וירדה חשכה לעולם.
וגם ביום הזה קבעו את העניין של עזרא הסופר,
שהוא מת ביום הזה,
שעזרא הסופר היה מנהיג שקרא ליהודים לעלות לארץ,
והם לא עלו, עלו מעט מאוד עלו, וגם היו,
לא, מי יודע מה,
דלת העם.
אבל יש עוד אירוע אחד שהוא נוגע, וזה, ברשותכם, זה הנושא שהייתי רוצה לעסוק בו.
זה שהיום הזה נקבע, אני יודע, הרבנות הראשית,
כיום הקדיש הכללי.
מה זה יום הקדיש הכללי?
יום הקדיש הכללי
זה יום שבו אומרים קדיש למי שלא יודעים מתי נפטרו,
באיזה תאריך נפטרו.
בשואה נרצחו שישה מיליון יהודים.
חלק גדול גדול מאוד מהם,
אנחנו לא יודעים את התאריך.
לא יודעים את התאריך.
אבל רוצים להגיד קדיש,
לזכור את הנפטרים.
אם אין תאריך, מתי תזכור אותם?
אז הרבנות קבעה שהיום הזה זה יום שאם מי שלא יודע את תאריך פטירתם של קרוביו או משהו כזה,
זה היום, הוא יכול להגיד קדיש, זכר קרוביו וכל זה. גם משפחתי,
כן, זכרונן לברכה, הוריי,
כן, גם המשפחה כמעט כולה מושמדה.
כן.
היום יש לנו חייל נהרג,
כולנו מזועזעים.
משפחות נמחקו.
זה לא יאומן.
הם היו, הוריי היו בטראומה.
זה בא לידי ביטוי, הטראומה של הוריי, שלא דיברו על זה.
חוויה, מחיקת כל המשפחה.
הורים, ילדים, אחים, דודים, הכול.
וחלק גדול, הם לא ידעו באמת את התאריך שמתי זה היה.
לקחו אותם למחנות ההשמדה, וזהו.
ואז מה שעשו אצלי במשפחה ביום הזה, בעשרה בטבת,
נר נשמה.
היו שמים נר נשמה לזכר כל המשפחות שנפטרו.
ברשותכם, אני הייתי רוצה להתייחס דווקא ביום הזה לטראומה הזאת,
אם אפשר לומר,
שנקראת יום השואה,
ולזכור ביום הזה את מי שלא יודעים את יום פטירתו,
לא את מקום פטירתו, לא יודעים.
בשביל זה אני רוצה לספר סיפור, בסדר?
סיפור מאוד מרגש, אותי ריגש עד דמעות בדבר, אם אתם מעוניינים לשמוע את זה.
מי מעוניין?
הסיפור הזה, מצאתי אותו השבוע, קיבלתי ספר,
מהרב מרדכי כהן, שהוא חזן כאן בימים נוראים.
אז הוא, ספר, שהוא הגיע לגיל סיבה,
לגיל 70, אז הוא החליט שהוא מוציא ספר עם כל השיעורים שהוא נתן,
וסיפורים שהוא שמע, וכל הדברים האלה.
סיפור אחד מאוד נגע לליבי,
שמזכיר לנו, והסיפור הזה נאמר בדיוק בתאריך הזה בעשרה בטבת.
כן, בתאריך הזה.
הסיפור לא ארוך, לא אענית אתכם,
אבל באמת סיפור לא...
אני, סליחה, אני אקרא את הסיפור.
אתמול, במוצאי עשרה בטבת, בדיוק להיום הזה, כן,
נסעתי לחתונה במונית.
בדרך הנהג סיפר סיפור מדהים ואמיתי,
ששמע מפי חסיד צלונים,
שנסע איתו בשבועיים לפני כן, הוא מכיר אישית את המדוברים.
במלחמת העולם השנייה היו יהודים שהגיעו למחנות הריכוז
וזרקו את חפציהם הדלים מעבר לגדר.
אולי בתקווה שיום אחד יצליחו לברוח ולאסוף אותם.
הנאצים, ימח שבעם וחם,
הורו לפולנים בסביבה לאסוף את החפצים,
ויום אחד שתי פולניות ראו משלוח חדש של נשים שהגיעו למחנה,
וביניהם הייתה אישה עם מעיל טוב,
גדול ומרווח,
שהיה נראה חם מאוד.
הנשים הפולניות החליטו להפיל את האישה,
להיאבק איתה ולקחת ממנה את המעיל.
וכך עשו.
כמובן שבכיסא המעיל מצאו אוצרות רבים,
אך המעיל נשאר כבד גם אחרי שרוקנו אותו.
חיפשו, מצאו כיס אחד נסתר,
שפתחו אותו, גילו לתדהמתם תינוקת
בתוך הכיס,
שהאישה הזאת החביאה אותה בתוך המעיל הזה.
אחת הנשים אמרה לחברתה, אני אקח אותה ואגדל אותה כבתי.
וכך עשתה.
גידלה אותה באהבה.
התינוקת גדלה והפכה לרופאת ילדים.
רופאת ילדים, פולניה.
יום אחד מתה האם,
מספר ימים אחר כך התגרסה אל הרופאה אישה ואמרה לה,
תשמעי,
אני חייבת לגלות לך סוד.
את אינך ביתה של אמך,
אלא תינוקת יהודייה שמצאו במחנה הריכוז,
אומרת לה הרופאה הזאת.
והיא סיפרה לה את כל הסיפור. הרופאה שאלה,
האם יש לך הוכחה לכך
שאני באמת יהודייה?
והאישה אמרה,
כשמצאנו אותך,
הייתה עלייך שרשרת מזהב
עם ריקועים משונים.
יכול להיות שזה משהו שכתוב בעברית.
חפשי בבית,
אולי תמצאי אותה.
ואכן, הרופאה עשתה כך, ומצאה את השרשרת.
מה אחר כך הרופאה נסעה לחופשה באחת ממדינות אירופה,
בעודה משוטטת לה, ראתה שני אנשים שנראו לה כרבנים.
והיא פנתה אליהם וסיפרה להם את הסיפור, ואמרה שהיא רוצה לדעת אם היא אכן יהודייה,
מה כתוב בסרשרת?
הם אמרו לה את השם שכתוב בסרשרת,
ואמרו לה שבקשר לשאלתה,
שתכתוב לרבי מלובביץ' את הצל,
ותשאל אותו.
היא אכן עשתה כך,
וכתבה לרבי מלובביץ' את השם של הכתוב על השרשרת.
והוא ענה לה, אין לך מה לדאוג, את יהודייה כשרה,
ובמקום לטפל בפולנים, תעלי לארץ ישראל ותטפלי שם בילדים יהודים.
היא שמעה על הארצתו ועלתה ארצה ונישאה ליהודי,
ובנתה את ביתה בירושלים והתקבלה לעבודה בבית חולים.
בסדר.
יום אחד, בעודה מתיילת עם בעלה במרכז ירושלים,
נשמע פיצוץ עד במסעדת סובארו.
זוכרים את האסון הזה שהיה בסובר.
הרופאה אמרה לבעלה שייסע הביתה והיא תיגש לעזור לפצועים,
והיא אכן הלכה לטפל בפצועים.
היא הגיעה לבית החולים ועזרה שם.
לפתע הגיע אדם זקן
ואמר שהוא מחפש את נכדתו שהייתה איתו בפיגוע,
בין הפגעים וכל זה.
הוא היה נסער מאוד,
ואיש לא הצליח להבין ממנו מי הילדה ומה שמה.
והוא אמר שיש לה שרשרת עם שם על הצבא,
שרשרת.
הרופאה התנדבה לעזוב ולמצוא את הילדה,
ואז היא ראתה את השרשרת
והיא החוויה
ושאלה את הזקן מאיפה יש לו את השרשרת הזאת?
והוא ענה, מה זאת אומרת איפה?
יש לי, אני עשיתי אותה, את השרשרת הזאת.
הרופאה שאלה, ואיפה אפשר להשיג שרשרות כאלה?
ואיפה מוכרים אותן?
והיא שאלה, אין כאלה בכל העולם.
היו לי שתי בנות,
ואני עשיתי להן את אותה שרשרת עם השמות שלהן, כל אחת מהבנות.
ואחת,
כי זה היה המקצוע שלי.
בת אחת זו האימא של הילדה הפצועה,
והשנייה הייתה אצל בתי השנייה שנרצחה בשואה עם אמא.
זה הסיפור.
איך הם נפגשו?
פתאום היא גילתה את הסבא שלה
תוך כל האירוע הזה.
סליחה שאתה מספר סיפור.
זה הסיפור של השואה.
זה לא פשוט הדבר הזה.
התגלגלו הדברים.
זה דבר אחד.
דבר שני, סיפור, סליחה שאני אומר, זה פשוט,
למה? אני רוצה שניזכר מה היה ומה קרה ומה קורה עד היום.
הרב שיהודה, זכר צדיק לברכה,
התייחס לשואה.
ספר, "מוסר אביך", שאנחנו לומדים אותו מדי פעם,
הספר הזה כתב הרב שיהודה, יצא אחרי השואה,
מיד אחרי השואה,
והרב שיהודה כתב הקדמה לספר הזה, ואני, ברשותכם,
הייתי רוצה לקרוא את ההקדמה, חלק מההקדמה הזאת שהוא כתב,
איך הוא התייחס לשואה וכל הדברים האלה.
הקדמה למהדורה הראשונה של מוסר אביך זה היה בתש"ו.
השואה נגמרה בתש"ה,
שנה אחרי השואה.
בימי תוכחה הללו שאנחנו נמצאים בה,
מתוך צרת הנעצה וחמת המציק,
שפפתנו בתפארת בניינה של ארץ חיינו,
ביגלות אתה בדרך התמלעות סיעתם,
לעשות מילה סעתם של הנאצים, יימח שמה,
יתר קובעתם של רשעת הגויים שוכחי אלוקים.
אתה, כאשר אחרי מילות תפקידם של מלאכי השחת,
שליחי ציבוריותם האנושית,
הוא כותב את זה במרכאות כפולים, הגרמנים, זה כאילו התרבות האנושית וכו'.
"בהריגת אלפים והרבבות של עם השם,
עינויי בני בחוננו,
ועקירת קהילות גלויותינו חוללו שם קדשו,
הם עוד מתאמצים בטירוף תרמיתם להפריע את מהלך ההצלה של שרדי חרב". זה היה שנה אחרי השואה,
והבריטים אז שלטו כאן בארץ
ולא אפשרו לעלות לארץ. היו, באו אוניות
מעפילים משרידי השואה
והם החזירו אותם לאירופה, לא נתנו להם לעלות לארץ.
היה מחנות בקפריסין, מקומות אחרים.
מזוקקי התואר של שלעבות זלעפותיהם
לעכב מלבוא לעולם הטובה הגדולה של פדיון ציון
ושווע במשפט ובצדקה של בניין ירושלים בכינוס נידחי ישראל.
אתם, הבריטים, מפריעים למהלך הזה?
איך זה, איך זה, שנה אחרי השואה,
לא לתת לעם הזה לחזור הביתה? זה בסדר?
כאן הוא, יש לו דברי תוכחה.
כל זה היה עוד לפני הקמת המדינה, כמובן.
ככה הוא התייחס לזה. הוא ראה, בעיני רוחו,
הוא ראה את השואה כשיא הירידה,
אבל שם מתחילה העלייה.
והעלייה באותה תקופה, זה היה פשוטו כמשמעו.
לעלות לארץ וליישב את הארץ,
זה הייתה באותה תקופה.
וברשותכם, אני רוצה לקרוא עוד דבר אחד,
על מנת לזכור את השואה.
יש ספר, אני לא יודע, נדמה לי שפעם קראנו חלק ממנו,
ספר מאוד,
ובכל זאת אותי הספר הזה ממש גם חיזק
וגם ריגש אותי מאוד.
הספר הזה נקרא
הנער משה,
יומנו של משה בלינקר.
אני אמציא את הסיפור של הנער הזה.
הנער הזה הוא בן למשפחה יהודית, כמובן,
שחיו בהולנד.
ושם, במקום, הנאצים כבשו את הולנד,
והמשפחה שלו ברחה לבלגיה.
ושם הם התחבאו, בבלגיה,
באיזה בית, במרתף או במקום אחר,
התחבאו שם באיזה מקום.
וסופו של הסיפור של הנער הזה,
הוא נרצח,
ולא נודע,
לא כתוב כאן באיזה תאריך או משהו כזה.
לקחו אותו לאושוויץ,
ויחד עם כל מיליוני היהודים נהרג שם במקום הזה. אבל מה,
הוא כתב יומן,
בן 16 הוא היה,
בן 16, בן שכתב יומן.
אתה קורא את היומן הזה,
קשה לך להאמין שנער בן 16 כותב דברים כאלה על,
כזה,
ילד,
הייתי אומר.
הוא כותב,
מה קורה איתו?
מה קורה במצב? מה קורה עם עם ישראל?
ומה צריך לעשות?
ואת דעותיו וכל הדברים האלה,
הוא כותב בתוך המרתף, כותב את כל הדברים האלה.
בסוף, כמו שאמרתי, תפסו אותו ואת משפחתו,
ורצחו אותם באושוויץ.
אז ברשותכם, אני רוצה להקריא לכם מה הוא כותב,
אותו נער,
שהוא כבר נער בגיל,
אבל בוגר באישיות,
משהו מיוחד במינו.
אני לא רוצה להאריך, אבל בכל זאת הוא כותב ככה,
לגבי נקמה,
עדיין בחי, אבל כבר נודע
כל מה שנעשה עם היהודים אז.
הוא כותב לגבי נקמה.
מה הנקמה?
לא אחי,
לא אחי,
בדברי אליכם על דבר נקמה,
דורש אני מכם לשים לב רק לצד החיובי של הנקמה.
יש נקמה ויש נקמה.
ואיך הוא כנער רואה את הנקמה על כל מה שנעשה איתנו בשואה?
נקמתנו לצרותינו של היום ולצרות כל הגלות הארוכה שאנו סובלים זה יותר מאלפיים שנה,
תהיה הקמת ארצנו ויישובה על ידי עמנו והשבת עמנו החביב לארץ נחלתנו.
זה הנקמה.
כותב את זה בתוך השואה,
נער בן 16. קשה להאמין.
איזה בגרות, איזה גדלות.
זאת תהיה הנקמה היותר גדולה שיש בידינו לקום,
כותב אז.
ברוך השם, זכינו לנקמה הזאת.
לנקמה זו אנו מבקשים מראש וראשונה עזרת אלוקינו, שאלוקים יעזור לנו לנקום את... הרי הם רצו להשמיד אותנו.
והוא כאן אומר, הנקמה זה יחזור לארץ ישראל.
אלוקי ישראל ששמרנו או שמר עלינו במשך כל הגלות,
מאבדון,
הוא יושיענו בטח
ויכיננו מחדש
על ארץ נחלתנו, ארצנו הקדושה,
ארץ ישראל.
אל תחשבו, אחי היקרים.
וכאן זה מחוק משום מה,
והוא אומר, כותב לעצמו, הוא כותב יומן אישי.
אלי,
רצי נא רצוני לעשות רצונך.
אני, כל מה שאני רוצה זה לעשות את הרצון שלך.
אמירנו לך ונאמרך לנו.
נער בן 16.
בהמשך הוא אומר,
הוא כותב לעצמו שיר.
"יהודי בצאתך,
יהודי בבואך.
יהודי בקומך, יהודי בשבטך.
יהודי לבכתך, יהודי בעמידתך.
יהודי במחשבותיך.
יהודי במעשיך.
יהודי בצערותיך.
יהודי בשמחותיך.
יהודי בדבריך, יהודי בשתיקתך.
יהודי בשתייתך, יהודי באכילתך.
יהודי בעסקיך, יהודי בלימודיך, בכל מצב תהיה יהודי.
יהודי בנעליך, יהודי בלבושיך.
יהודי בשנאתך, יהודי באהבתך.
יהודי באלוקיך, יהודי בעמך.
יהודי בחייך, יהודי במיתתך.
יהודי בשמיים, יהודי בארץ. יהודי נולדת, יהודי תמות.
נער בן 16,
זה לא פשוט,
באיזה מצב הוא כשהוא במרתף סגור.
הוא כותב,
על ידי זה אפשר מאוד שכל פילוסופי העולם
ישתוממו לקרוא בספרינו הקדושים
על אודות אלוקי ישראל,
שהוא מיוחד לבדו לעם אחד,
עם הבחור מכל העמים,
אבל זה לא מעכב, לא עיכב כלל וכלל שהדבר הזה הוא האמת היותר אמיתית.
על כך יש לנו רק אלוקים אחד,
רק ארץ אחת,
רק עם אחד.
בדעתנו ורכזנו תמיד הדברים האלה
ושימנו אותם תמיד ללבבינו.
שום גוי לא יחזק ממנו, יתחזק ממנו, ושום צרה לא תצרנו.
כי נגד האחדות הכל תישבר,
אחדותנו,
על כל החי
ועבר כמו בהווה ובעתיד,
בשוכבנו ובקומנו.
שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.
הספר הזה נמצא במרתף אחרי שרצחו אותו
וכתבו אותו,
והוא כותב את היומנו.
יש מה ללמוד.
זה הייתה השואה.
אבל באמת צריך לזכור את היום הזה,
לא לעבור עליו כאילו מה זה נוגע אליי או משהו, זה נוגע לכולנו,
לשואה הזאת.
והשאלה ששואלים באמת,
איך מתמודדים עם שואה, עם דבר כזה?
מה עם הכלים שאנחנו יכולים להתמודד עם טראומה לאומית כזאת שעברנו?
וגם היום, היום עברנו מלחמה, עוברים מלחמה,
לא גמרנו.
איך מתמודדים עם הטראומה הזאת שעברנו?
איך בכלל השואל?
נדמה לי שהזכרנו באחד השיעורים שרוב-רובו של עם ישראל,
לצערי הרב,
הוא רחוק מיהדות.
לא כמו הנער הזה שהוא אומר, אני יהודי בכל מצב,
אלא ממש רחוקים מאוד מיהדות.
והסיבה, או אחת הסיבות העיקריות
זה השואה,
שיהודים שאלו שאלה פשוטה:
אם יש אלוקים, איפה הוא היה, נאמר?
באותן סיבות, באותם דברים האלה.
וזה הרחיק אותם מאמונה, מתורה, מיהדות, מדברים כאלה.
השאלה, מהו התיקון?
איך אפשר להחזיר את עם ישראל לשורשים שלו
אחרי כל מה שעברנו?
אנחנו היום בפוסט-טראומה, זה נקרא.
אנחנו בפוסט-טראומה, עברנו את כל מה שעברנו.
שאלו אותי איך,
שאלו אותי, נו.
הילד הזה אמר, ילד מ-16,
מה הוא אומר?
לחזור לארץ ישראל.
לא בגלל שהוא אמר, או אני אומר, או מישהו אחר אומר.
זאת עובדה היסטורית.
עם ישראל חזר לארץ ישראל.
השואה והתקומה זה שני דברים מחוברים אחד לשני.
זה שיש היום מיליוני יהודים בארץ ישראל,
זה הלקח הלאומי שלנו, כעם היהודי,
לחזור לארץ ישראל.
האם זה מספיק לחזור לארץ ישראל?
מי אמר לא?
למה אמרת לא?
מה צריך...
תגיד עוד, נו.
זה נכון,
אתה צודק.
כל דור יש לו תפקיד שלו.
תפקיד של הדור שלנו ושל לפנינו,
זה היה,
התפקיד היה לבנות את המולדת, נאמר. הקמנו מדינה, בעזרת השם.
שם שאלה מה עושים עם המדינה הזאת.
וואו, יש לנו מדינה,
כן,
אה?
אז מדינה,
מדינה בהתפעלות, ועוד איזה מדינה.
השאלה, מה התוכן של המדינה הזאת?
זה לא מספיק שיש לנו בית לאומי,
מה יש בתוך הבית?
זה חשוב מאוד.
מה צריך להיות בתוך הבית?
רוח, נשמה,
זה מה שצריך להיות בתוך הבית.
וזה התפקיד של הדור שלנו והדור שיבוא אחרינו.
להפיח רוח בתוך המדינה, בתוך הבית הלאומי.
שאלו אותי איך עושים את זה,
עושים את זה.
שווים לשורשים, ליהדות,
באהבה, באמונה כמובן.
וזה לא רק אמירה, זה מציאות, זה תהליך היסטורי.
לא בגלל שאנחנו בוחרים בזה,
אלא בגלל שזה התוכנית.
כן, שהקדוש ברוך הוא לא נטש ולא ייטוש את עמו ולא את נחלתו.
וכולם, בלי יוצא מן הכלל, יחזרו לשורשים,
כמו כל עץ.
כל הענפים חוזרים לשורשים.
צריך סבלנות.
זה ייקח עוד כמה ימים, עוד כמה חודשים,
עוד כמה שנים, עוד כמה דורות,
אבל ההבטחה הזאת שהקדוש ברוך הוא מבטיח לנו,
לא רק הקיבוץ גלויות,
אלא גם לשוב אל תורת ישראל,
אל מסורת ישראל,
אל אמונת ישראל,
היא מתקיימת, תתקיים בגדול בדורות שלנו בעזרת השם.
זאת היא הנחמה וגם הנקמה של אותם,
של מה שעשו לנו בשם.
זאת אומרת, יהי זכרם ברוך של כל אלה הקדושים
שאנחנו בעשרה בטבת,
נזכרים כל אחד בפינתו, כל אחד בפינתו. יישר כוח!
