טוב,
אנחנו לומדים מכוסו חכמינו,
סיפורי חזל,
אגדות חזל, קדושות.
אני רוצה להתחיל בסיפור.
אתם יודעים שעכשיו יש איזו אפליקציה שנקראת עמית
לכל המילואימניקים.
יש שם דברים נחמדים.
אז ביום חמישי,
חנוכה, אחרון של חנוכה,
אז אשתי ואני אמרנו בואו נעשה איזה משהו, נצא ביחד.
שיפשנו את זה, מה יש קרוב אלינו,
ראינו שיש בית ספר לאומנות העץ,
לא רחוק מהבית שלנו.
מי יוחנן?
כן?
אחלה בן אדם.
אז טוב, נסענו.
נסענו.
זה מסגולה. באמת מגיעים למקום ענק, חסיד גדול וכל זה, זה נראה...
אה?
כן.
זה נראה נגריה, אבל הוא לא מייצר כלום. זה רק אנשים באים, הוא מלמד אותם חוגים,
כאילו קורס נגרות,
ואחרי זה הם באים לעבוד.
ויש שם אנשים, מה זה, זה חרדת קודש,
תרפיה, הם לא מדברים,
הוא עובר מאחד לאחד, נותן עצות, משהו מדהים,
זה בית ספר,
הוא לא קורא לזה נגר, הוא קורא לזה בית ספר.
אנחנו באנו בקטע להכין מגש לחנות, יש לנו מגש כזה קצת מזכוכית וזה, רצינו משהו מעץ.
טוב, אז הוא,
התחלנו, הראה לנו איזה עץ כזה שהוא הגיע, אמרנו, תשמע, אנחנו עושים עץ אחר, יותר אותנטי, אמרנו, כן, זה האפליקציה,
זה התקציב, אנחנו נוסיף.
בקיצור היה לארג' ומתוק ואמרנו טוב טוב בואו והוציא לנו חתיכת עץ חרוב.
רק ראינו את החתיכה הזאת.
מדהים, עץ.
יש לו גזע כזה אדמדם.
הוא הסביר לנו שזה עץ יחסית, אין, אין חרוב, לא קורטים חרובים.
זה עץ שנפל באיזה סופה בצפון ואיזה חבר הביא לו אותו.
והתחלנו לעבוד עליו.
זהו, עבדנו עליו אשתי ואני ויאחד איזה שעתיים.
פה נשאר מנסרים, חותכים, וזהו, ממש מלמד אותנו. היה מאוד סבלני, והיה כיף, ממש נהנינו.
אבל תוך כדי עבודה,
ואני מזכיר לכם, זה היה היום האחרון של חנוכה, כן? זה היה,
ממש היינו שם, נגיד, ממש בצאת חנוכה, הגענו בשקיעה, והיינו עד איזה שמונה בערב.
אז תוך כדי עבודה, אתה משייף וזה, העץ נהיה יותר בהיר.
מקבל צבע בהיר כזה.
זה נראה כמו בהיר, או אפילו דהוי, אם תרצו.
אז אומרים לו, בסדר, אל תדאגו, יהיה בסדר.
בסוף, בסוף שהגענו לצורה שאנחנו רוצים פחות או יותר, וזה כמעט לא לגעת, כי זה עץ נורא נורא יפה בפני עצמו. קצת, הצבנו אותו בזה, אבל לא יותר מדי.
ניקינו אותו עם לחץ אוויר, ואז הוא אומר לנו,
אני כזה בראש שלי לקה.
כאילו, לא, זה עץ,
שמן זית.
שם אותו על השולחן.
עכשיו, הוא כאילו מכיר את הסטריטות שלי, הוא הביא לנו שמן זית מארץ ישראל.
ראוי לאכילה.
פעם את השמן על העץ, זה מזנק,
מזנק,
אונייה כאילו...
עשינו פעם אחת אצלו,
אחרי זה עוד פעמיים בבית,
כאילו נותנים לזה להתייבא, להיספק, ועוד פעמיים,
משהו מיוחד.
יש לנו בבית מגש לכלות,
שאנחנו נכנים אותם מקמח מלא של ארץ ישראל,
מסוסיה,
על מגש עץ חרוב מצפת,
עם שמן זית בתוכו, אני לא זוכר, שמן זית מהגליל משהו.
נפלא.
זה עץ נורא יפה.
מאוד מתרגשים בבית. כבר שמתי אותו לשולחן.
כבר מוכן לשבת.
אז אמרתי, לכבוד הדבר הזה, בוא נראה לו משהו על חרוב ועל חוני, חוני המעגל.
בא לכם?
כן. אתם באנרגיות חיוביות?
מה?
כן, אז זה הסיפור עם הבצורת, אולי נמרד את השבוע הבא,
בעזרת השם.
אולי עד השבוע הבא כבר ירד מספיק גשם ונירגע.
זה הסיפור, הסיפור השני, אין הרבה סיפורים על חוני, יש בסך הכל נראה לי שניים או שלושה.
זה הסיפור המפורסם השני.
אמר רבי יוחנן,
כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על המקרא הזה,
שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.
אמר הצדיק, חוני,
וכי יש מנמנים שבעים שנה בחלום.
מה זה הדבר הזה? מה, אפשר לישון שבעים שנה? אולי אפשר לישון כמה חבר'ה היום יגידו, כן, ואללה, אפשר.
אני מכיר כמה שישנו ארבע שנים בתיכון,
זה אני מכיר.
70 שנה, באמת קשה.
המיטה הכי יקרה זה המיטה של התיכון.
פעם אחת היה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהוא מוטע חרוב,
אמר לו, זה לכמה שנים טוען פירות,
אמרנו לו ל-70 שנה.
אגב, אתם יודעים שהמילה קראט
זה מהגרעינים של החרוב?
זה המשקל של קראט, זה מהגרעינים של החרוב.
קראט זה בעצם גרעיני החרוב.
כן, להכין אבישי,
מקטרסים, צריך לקנות משהו עם הרבה קרט,
כזה בולט, גונזיל כזה, הכין את הכסף.
אמר לו, אני מצאתי, אמר לו, כלום בריא לך שתחיה 70 שנה ותאכל ממנו? אמר לו, אני מצאתי את העולם בחרובים,
כשם שנטעו אבותיי לי, קח את העני לבניי.
וזה משל ידוע, נכון? כאילו, כבר פגשנו את זה בעוד מקומות, שאנשים, אני קיבלתי, אני אתן גם הלאה.
ישב חוני לאכול, לאכול בירושלמי את פיתו, לא, את חרוב לו, כי אין חרוב,
נפלה עליו שינה ונתנמנם
עלה צוק סלע
והקיף עליו ונתכסה מן העין וישן שבעים שנה
איך לפרש את זה?
ישן שבעים שנה? מה אתם אומרים?
אה?
מת.
קומה.
כן, מי אתה יודע. טוב.
מתנמנם.
אפשרות.
בוזמה.
אז כמה הוא ישן?
הרבה.
מנהרת הזמן.
טוני ודג.
אני ואתה מכירים, די לי שאני ואתה מכירים את...
אני רוצה לפרש שזה היה חלום.
ככה אני מפרש.
שהוא חלם
את הדבר הזה, הוא קיבל תשובה בחלום.
אל תיכעסו עליי,
החלום כתוב אגדה, כי אפילו הרמב״ם אומר,
ידוע המחלוקת של הרמב״ם והרמב״ן,
הרמב״ם אומר שכל פרשת ויראה,
הכל היה בחלום.
והקדוש ברוך הוא נגלה אליו,
והיה בחלום, אין בעיה, הקדוש ברוך הוא בחלום, והוא ראה מלאכים בחלום, והוא דיבר איתם בחלום, הכל היה בחלום.
הרמב״ם כועס עליו, אבל הרמב״ם אומר את זה. אם הרמב״ם אומר את זה, אני אפשר...
כן?
הוא מתנמנם והוא כאילו חולם שהוא זז 70 שנה קדימה בחיים שלו.
כשננער ראו לאדם אחד שהוא מלקט מאותו חרוב, אמר לו, אתה הוא של נטעתו, אמר לו, אבי אבא,
זה לא אני, זה הסבא שלי.
אמר, ודאי, מנמנם הייתי 70 שנה.
מכירים את זה כשאתה חולם חלום ואתה חולם בחלום שהתעוררת מהחלום ואתה אומר לעצמך זה לא חלום ובסוף זה נכון.
אמר ודאי מתנדם הייתי 90 שנה ראה אתונו שילדה לו עיירים עיירים.
הלך לביתו אמר להם בנו של כל ימי הגל לכאן אמרו לו בנו אינו בעולם
אבל יש בן בנו.
אמר להם אני כל ימי הגל ולא האמינו לו.
הלך לבית המדרש שמע חכמים אומרים ברורה לנו שמועה זו עכשיו כבימיו של כל ימי הגל
שכשהיה נכנס לבית המדרש כל קושייה
שהייתה להם לחכמים היה מיישבה.
אמר להם אני חוני ולא האמינו לו
ולא נהגו בו כבוד כראוי לו.
חלשה דעתו
ביקש רחמים ומת.
אמר רבא
זה שומרון הבריות או חברותא או מיטותא.
זה הסיפור.
מעניין אותי לשאול אתכם על מה הסיפור?
מה נושא הסיפור לפי דעתכם?
שאלה טובה נכון?
זה אחד הסיפורים הבולטים שאפשר להשתמש בהם בדברים של הרמב״ם, תפוחי זער, מזכירות כסף.
יש הרבה אפשרות ללכת.
הרבה אפשרויות להבין את ה...
על פניו אפשר היה להגיד שהסיפור הוא חברותא, לא?
זה כאילו החוט... מה?
שורה התחתונה, כאילו אם אין לך חברותא...
אבל זה לא הופיע לפני בכלל. אבל זה לא הופיע לפני. אומר לנו אבישי מאיר את עינינו,
זה לא הופיע בכלל לפני, מה זה פתאום עכשיו...
חברותא זה... אז מה אתה אומר?
מה הנושא?
כן.
זה סיפור שאנחנו מכירים.
מי לא מכיר את הסיפור הזה?
מי לא קרא אותו לילדים שלו וקרא סוכח חכמינו?
או קראו לו כשהוא היה ילד.
שאלה. באמת זה סיפור מעניין מאוד.
טוב, אני אגיד לכם את הפרשנות שלי.
אבל אני אומר עוד פעם,
בסיפור הזה אני באמת לא, אין לי איזה פרשנות דווקא מובהקת. אם יהיו לכם הצעות אחרות אז יותר טוב.
ובשמחה.
אני חושב שהנושא של הסיפור הזה זה הצדיק והגאולה.
בסדר?
זה נושא הסיפור.
הצדיק
והגאולה.
אבל אני אסביר את הבעיה,
את המורכבות, ואז נקרא את הסיפור הזה עוד פעם.
אנחנו כולנו אנשי ההווה.
אנחנו אנשי ההווה עם תודעת עבר ותודעת עתיד.
אבל אנחנו אנשי ההווה.
ההקשר שלנו הוא ההקשר של כאן ועכשיו.
זה רוב האנשים.
ישנם אנשים מועטים,
חז״ל אומרים שהם מועטים,
שנקראים צדיקים,
שההגדרה, מה זה צדיק, תגדיר לי מה זה צדיק,
ההגדרה של צדיק זה איש העתיד שנשלח להווה
להכין את העתיד.
אתם מבינים?
הוא לא מכאן, הוא מעוד מאה שנה קדימה.
הוא רואה מה העולם צריך בעוד מאה שנה ומתחיל להכין את זה עכשיו.
זה האירוע, בסדר?
ולכן,
הרבה פעמים לצדיקים אין סבלנות.
אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו בעוד חמש, עשר שנים. אנחנו היום, חיים את היום, מחר, ולא תשמע, וואי, אי אפשר, קדימה, שנה אחורה.
הצדיק יודע לאן צריך להגיע, הוא אומר, אוקיי, למה להתמהמה? מה זה כל הבזבוז זמן הזה? בואו נגיע לשם כבר.
ורואים את זה שזה ממש מאפיין.
נכון, יש אצל הבעל שם הרבה סיפורים של קפיצת הדרך,
נכון?
עם העגלה, עם אלכסי.
כן.
היה לי השבוע, זכיתי לקפיצת הדרך.
ממש.
רכבנו ביום שישי קבוצת חברים, רכבנו בדרך הסוכר פה.
הירידה ממעלה אדומים לצומת אלמוג.
הרוב זה ירידה במדבר.
זו רכיבה מאוד כיפית, מאוד משמחת, אקסטרמית זאת.
הרוב זה ירידה, יש שם גם כמה עליות,
קשבתי שם עלייה אחת שהיא קצת קשוחה.
אז אחד החברים הגיע, מפעמים חשמליים.
אז הוא הגיע עם רצועה,
הוא קשר אותי,
סחר אותי את כל העלייה, איזה כיף זה היה.
זה מגניב לגמרי.
כמובן שזה מאוד מפתה לקנות כאלה, אבל בינתיים אני עומד על פיתוי.
סיכמנו בגיל 60, בעזרת השם.
אבל פתאום הוא פתאום, הוא קורא לדווש, נגיד, זה דיבור של איזה עשר דקות בעלייה,
12 דקות בעלייה, רק מדווש.
זה היה כזה, זה טס.
אז הרבה סיפורים של הבעל שם טוב נוגעים לקפיצת הדרך, כי זה הסיפור של הצדיק.
הצדיק, הוא לא צריך את כל הזה, הוא, קדימה,
בוא נגמור עם זה כבר, בוא נקדם את העניינים.
זה לא רק שהוא יכול,
לא רק שהוא רוצה, לזה הוא נשלח. הוא בעצם נשלח
לזרז תהליכים.
לספר מה קורה, להסביר מה קורה ולזרז את התהליכים.
זה האירוע.
בסדר?
זה האירוע
של הצדיק.
ולכן, נגיד, גם הרבי מאוד מאוד דחף למשיח עכשיו.
משיח נאו, מה הלחץ? מה הבעירה?
זה לא רק העניין של הצורך בגללו, זה המהות של הצדיק, שהוא אומר,
הדברים צריכים לקרות, כאילו, מה נשאר?
הוא רואה, הנקודת הכצפית שלו היא אחרת, והוא רואה דברים מהעתיד לפה,
ולא רק
מההווה קדימה, בסדר?
במובן?
זה נשמות מיוחדות, יש נשמות כאלו.
נכון.
נכון, לגמרי, מאוד.
הרב קוק בא לגמרי, אה?
עכשיו, מה במירכאות הטרגדיה באירוע הזה? שהצדיק בהגדרה סובל.
לא יבינו אותו בדור שלו. יבינו אותו, מתי יבינו אותו?
אחריו.
אז זה נורא מתסכל.
אתה מגיע, אתה בטוח שאתה אומר את האמת, אתה צועק אותה בכל הכוח,
ואנשים מסתכלים עליך,
במקרה אתה אומרים, אוקיי, הוא צדיק, אנחנו נכבד אותו, אבל לא זה, אבל הוא לא ברור למה הוא מדבר.
והמקרה פחות טוב, גם התנגדו אליך מאוד. יש לזה המון המון דוגמאות. הרמחן רדפו אותו, הרב קוק כותב, שלא מבינים אותו, מה הוא רוצה?
לא מבינים, הוא אומר, האדם היחיד שמבין אותי זה הבן של הרב ציודה.
הוא כותב, ולא מבינים אותו, וכמובן שגם היו התנגדויות,
והיום זה בילדין, היום התורה של הרב קוק היא,
היא ה-DNA שלנו כבר, אנחנו בכלל לא, זה בפנים לגמרי, נכון?
אבל כשהוא כתב את זה, מה זה, בספר אורות, בלי מקורות, ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים,
לא הבינו מה הוא רוצה.
רבי נחמן כותב סיפורי מעשיות, היום אנחנו מבינים כמה זה היה חכם לכתוב סיפורי מעשיות וכמה,
אבל אז אמרו, מה קורה לרב הזה? מה עובר איתו? מה נסגר? הוא כותב כל מיני דברים?
אין לו, ביטול תורה, כן, הוא עושה ביטול תורה, והוא כותב כל מיני שתי דברים. לכן, על זה הדרך, בסדר?
אה?
יפה שלמכר לבך, כן.
האירוע של הצדיק זה שהוא,
את הפירות של הפעולה שלו עכשיו הוא בדרך כלל לא יקצור
או לא יקטוף, מישהו אחר, דור אחר, לפעמים זה יותר מדור, דור וחצי, שני דורות.
בסדר?
זה אירוע.
זה הסיפור.
אז בואו עכשיו נקרא את הסיפור. זה כאילו, זה העיקרון.
עכשיו אני רוצה לאור העיקרון הזה, לקרוא את הסיפור.
חוני המעגל היה מצטער על הפסוק הזה, שיר המעלות
בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים.
כלומר, שיבת ציון היא איזה מין תהליך,
נכון?
ארוך, ייקח 70 שנה. 70 שנה זה ארוך אצלו.
ואתם יודעים גם שמבחינת תהליכים בגוף,
חלק גדול מהתהליכים קורים כשאנחנו בכלל ישנים.
תהליך הניקוי,
וגדילה גם,
לכן באמת ילדים צריכים לישון הרבה, כי בזמן הזה הם גדלים.
בלילה אתה שומע בחדר שלהם,
מעצמות גדלות, ומשלא ישן בשנים האלה, אז באמת הגדילה שלא יכולה להיפגע.
אין לו זמן לחוני, הוא רוצה לזרז את העניינים, מה הסיפור הזה?
עכשיו, חוני, מבחינת התקופה, הוא סוף,
הוא תנא מוקדם מאוד, כלומר הוא ממש סוף תקופת החשמונאים,
מקביל, כן, שמעון בן שטח,
בעצם החברותה איתו זה שמעון בן שטח, שמעון בן שטח הוא אח של שלומציון המלכה שנשואה לינאי המלך שהוא דור שלישי לחשמונאים.
אז הוא די בתחילת
תקופת התנאים, בתקופת הזוגות, בסדר?
הוא עזבית המקדש שקיים בתקופתו
וכל זה, והוא, קדימה, בואו נקדם את העניינים.
טוב,
יש מנמנם 70 שנה בחלום, מה זה כל החלום הזה? מה זה כל הנמנום הזה? גם המילה נמנום זה שלפצח כזה. בואו נעיף את הדברים,
בואו נגרום שהדברים יהיו בהירים. כשחוני נמצא,
אנחנו רואים בסוף הסיפור,
שכשחוני נמצא, הדברים בהירים, הדברים ברורים.
חלק גדול מהעיכוב בגאולה זה לא עיכוב טכני.
מה, יש למדינת ישראל היום עיכוב טכני לזנות את בית המקדש?
אין שום עיכוב.
אם עוברת החלטת ממשלה שבונים בית המקדש, נגמר הסיפור.
נכון?
מוציאים צו פינוי, אין שם אפילו מסגד.
המסגד אפשר להשאיר אותו, באל-אקצא יכול להישאר, לצורך העניין.
אתה כיפת הזהב, זה מין מבנה שנועד לשמור על כיפת ה... על ה...
מה?
החקרא קוראים לזה, לא?
האבן שם.
ובעיה, תוכניות וזה, מונים.
מה הבעיה? איפה הבעיה?
הבעיה בתודעה, נכון? הבעיה בבהירות.
להרבה מאוד מהאנשים,
גם פרטים וגם כלל, בכלל לא בהיר למה אנחנו צריכים את הדבר הזה. קוראים לזה כאב ראש? תפוח אדמה לוהט?
איך אמר דיין,
כשישראל כבשה את הר הבית, הוא אמר, מה אני צריך את ה...
מה הוא אמר? אתם זוכרים?
מה אני צריך את הוותיקן הזה אצלי? כאילו משהו כזה, את הכאב ראש הזה. מהר מהר הוא מיהר להעביר את זה לוואקף, שזה אולי הפשע הכי גדול נגד הציונות ונגד עם ישראל בכל הדורות.
להעביר את הר הבית לידי הקדוש ברוך הוא נתן לנו אותו. טוב,
אז אין בהירות.
כשחוני נמצא, הכל בהיר, הכל ברור.
הכל מובן. אגב, מישהו אמר לי,
הם אמרו את זה לאשתי,
מאוד מעניין, אני מזדהה עם זה לחלוטין.
מזדהה עם זה לחלוטין.
ככה,
נכון, אתה מגיע לאיזה מקום, יש מקומות שאתה מגיע לזה, אתה מרגיש שהכל ברור לך.
אני הרגשתי ככה,
לפעמים זה זמנים, יום כיפור, שאלת נעילה, לפעמים זה מקומות.
מקומות.
אז אני הרגשתי ככה חזק מאוד כשהייתי אצל הבעל שם טוב, בצירום של הבעל שם טוב, ואני נכנס,
הכל ברור.
הכל ברור, מה צריך לעשות, מה לא צריך לעשות,
או תניעתה, הכל, יש איזו בהירות כזאת.
ואשתי לימדה הרבה שנים בבית רבקה,
מכללה שלך בעד,
ושם הבנות יש להן נסיעה לרבי,
קבוע בתכנית לימודים.
אז הם נסעו וחזרו, אז אשאלו אותם, נו, מה היה? אז הם אמרו לה,
קראו לה רבנית, המורה, לא זוכר איך קראו לה.
מה זה? אמרו לה,
הכל ברור שם.
כשמגיע לשם, הכל ברור לך.
זה משהו מאוד מאוד אמיתי.
אז כשחוני נמצא, הכל ברור.
טוב,
יפה.
אני אומר לך דרך ורע, אדם אחד שהיה נוטה חרוב.
אמר לו, לכמה שנים טוען פירות?
עכשיו, זו שאלה של מי?
של צדיק. מה אכפת לך לכמה שנים?
כמה אני צריך חכות?
לצדיק הרבה פעמים אין סבלנות.
בגלל שהוא בוער, בגלל... כלומר, השאלה היא, האם הסבלנות שלנו נובעת מסבלנות לגאולה,
או סתם היא בטלנות?
לא, זה לא באמת בוער לנו.
מישהו כאן קם בבוקר ואמר, יואו, בית המקדש.
זה לא כבר בוער אצלו, אז אנחנו מוכנים לחכות.
אבל להגיש דוח מס הכנסה ולקבל איזה החזר, זה דחוף, זה דברים טלפון, מה קורה עם המסמכים, הטפסים, כל הדברים האלה.
עד כמה זה בוער?
אז הוא שואל, עד כמה זה נותן פירות? אומר לו, 70 שנה.
פה עוד דנים האם יש חרוב שנותן פירות ל-70 שנה. נגיד שיש מין כזה, זן כזה.
אמר לו,
כלום בריא לך?
שתחיה 70 שנה ותאכל ממנו?
כן.
אז יש פה דבר מאוד מעניין.
אני קורא את המילים נטיעת החרוב כמו נטיעת החורבן.
מבחינת חוני, מי שנוטע את החרוב זה מי שמשלים.
החלטת להשלים עם הקצב האיטי של העולם שלא זז לשום מקום.
טיטה עץ אחר, מה אתה נוטע חרוב?
לנטוע חרוב זה לנטוע את החורבן, אתה מנציח את החורבן.
עד 70 שנה, עד שזה יגיע, עד שנהיה פרי, עד שזה... מה צריך עכשיו?
היה פעם משפט של הרבי, הפוך את העולם היום.
לעשות מהפכה היום,
לא לחכות למחר, מה מחר? עכשיו.
אז הוא כאילו,
הוא אומר לו, מה אתה...
אז אותו אחד אומר לו, תקשיב,
אתה צודק,
אני לא אוכל מהפירות, אבל לפניי,
אחריי.
כלומר, יש פה גישה אחרת לגאולה.
מה הגישה?
היא מתקדמת,
היא מתקדמת לאט,
והיא תלויה בכך שכל אחד יעשה את חלקו.
יש כאן איזה מירוד שליחים.
כל אחד מוסר את המקל לחברו,
זה מתקדם לאט, נכון, זה חרוב,
ואני נוטע אותו, בכוונה,
אני לא אראה מהדבר הזה פירות,
אבל אחריי יראו פירות, אנחנו מתקדמים.
לאט לאט מתקדמים.
יש כאן כאילו איזה קצת ביקורת על הצדיק,
בהקשר הזה,
שאין לו סבלנות.
אני אתן לכם דוגמה, בסדר?
הגמרא מספרת,
אנחנו תכף, בעזרת השם, עוד שבועיים פותחים חומש חדש.
הגמרא מספרת, מדרש מספר,
שכשפרעה גזר על...
בקיצור,
אני מייד אגיד את זה, אבל הצדיקים הם אנשי קצה לכל הכיוונים.
פרעה גזר כל הבן הילוד הירוטה של כל הבתי חיון, מה עשה אמרם?
גירש את אשתו. מה עשו כולם?
גירשו את נשותיהם.
מה הרעיון?
מה...
בכל מקרה,
הורגים את הבנים, הבנות חיות, אפשר להמשיך.
זה מזכיר את הגמרא בסוף בבא בתרא,
אמר רבי יהושע בן לוי מיום, או רבי ישמעאל, שאני לא זוכר,
מיום שפשטה מלכות הרשעה וגוזרת עלינו גזרות
ולא נותנת לנו להיכנס לשבוע הבן, כלומר גזרה גזרה למילה,
דין הוא,
רבי ישמעאל,
דין הוא שלא נישא אישה ולא נוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם כלה מאליו.
אלא הנח להם לישראל, מוטב יהיו שוגגים ואליו ומזידים. זה דבר דרמטי.
אומר רבי ישמעאל בן אלישע אומר את זה,
כן, אתה צודק.
רבי שואל בן אלישע אומר,
אם זה לא, עד הסוף, זהו, מספיק.
כמו אמרם.
ואז באה מרים ואומרת לה, אבא, אתה יותר גרוע מפרעה.
כאילו, הכל או כלום הזה
הוא גרוע מהגזירה של הגוי.
יש כאלה, חתם סופר, נדמה לי, מסביר,
שהיא אמרה לו, עם ישראל בכל מקרה ימשיך.
מה אתה חושב שכל המפרשים מנשותיהם?
יפרשו, אבל הם יהיו איתם ביחד. מי יהיה ביחד? הפחות מוצלחים, הרשעים.
אז עם ישראל ימשיך מהרשעים,
אז כדי שכולם יחזירו. עמד והחזיר את אשתו.
ומזה נולד משה.
כלומר, משה נולד מההסכמה של עמרם
לא ללכת על הכל או כלום.
אלא להגיד, אוקיי, אוקיי, אז יש בנים, יש בנות,
בואו ננסה להקדיל מה שאפשר,
נולד משה, נשים אותו בטבע, נשים אותו ביאור.
משה נולד מההסכמה הזאת.
זה, כאילו, הסיפור כאן מאפיין במידה מסוימת איזה,
קרא לזה בעיה של הצדיקים שהם רוצים את הכל כאן ועכשיו.
מרוב שהם מראים לו, תקשיב, יש לי עוד אפשרות,
חרוב.
ואז הוא ישן.
ומה, איך שתקראו את זה, אם אתם רוצים לקרוא לזה חלום,
כמו שאני אומר חלום, לא משנה אם נגיד שהוא באמת ישן 70 שנה.
מה מראים לו בדבר הזה?
מראים לו,
איך כתוב,
מתנמנם על העצוק, הקיף עליו, נתנמנם ישן 70 שנה.
כן? כשהוא ראה, ננער רואה את הדוח היות מלקט מהחרוב,
הוא מצוין כמו אחלה.
הוא אומר לו, אתה אומר לו, אז אני הלכת.
הנה הוא רואה בעיניים שהתהליך הזה מצליח.
הנה הרב קוק הקים ישיבה,
אתם יודעים שאם אתם תיקחו את מה שהרב קוק כתב על הישיבה
במאמרי הראייה, הישיבה המרכזית העולמית,
ותשימו את המאמרים האלו על הישיבה שהייתה, אתם לא תבינו מה הקשר בין המאמר לבין הישיבה.
הישיבה הייתה ישיבה של איזה 25 אנשים,
לא, היה כל מיני בירושלים, היה כל מיני שמואס על הישיבה,
ישיבה כזאת של זה, במיוחד אחרי שהרב נפטר.
ישיבה הלכה וקטנה מאוד.
ואתה אומר לעצמך, מה הוא כתב, ישיבה, מכל העולם יגיעו ללמוד, בקושי היו פה עשרים חבר'ה, עשרים וחמישה אנשים שהיו,
חלקם היו רווקים כאלה מבוגרים וכל הדברים האלה.
אבל הוא בנה את התשתית, וכעבור שבעים שנה,
ואפילו פחות,
כן, מי שביקר במרכז הרב,
רואה שפרצו שם את הזה,
והגדילו את בית המדרש, ואין שם מקום, והכל צפוף, והכל ברוך השם.
כלומר,
הדבר שעובד זה החרוב.
הנה הוא עובד, הנה הפירות שלו.
זה לוקח זמן.
לעומת זאת,
מראים לחוני,
בוא תראה מה היה קורה אם אתה היית כאילו מתנגש במציאות, נכון?
הייתי בן 70 שנה, ראה אתונו ילדה הערים הערים, גם זה מתקדם,
המציאות החוק מתקדמת, הלך לביתו,
אמר להם, בנו איפה הוא? אמרו לו, בנו אינו בעליו, אבל יש בן בנו.
אמר להם, אני חוני המעגל, ולא האמינו לו.
עכשיו, זו כמובן
המורכבות של הצדיק,
שלא מאמינים לו.
הנוכחות שלו מורגשת.
הלך לבית המדרש,
שמע החכמים אומרים,
בורה לנו השמועה עכשיו כמעט אשר חוני המעגל.
נכון, הנוכחות שלו מורגשת, יש כאן איזה בהירות.
אבל, סליחה,
הנוכחות לא מורגשת, יש כאן איזה
תגושה שהוא נמצא,
אבל לא מאמינים לו.
ואפילו בני המשפחה לא מזהים אותו.
כאילו, הוא נהיה חלק מהנצח.
הוא התנתק לגמרי מההקשרים ולא מזהים אותו.
חשבתם פעם, מה היה קורה אם היה נכנס לחדר?
סבא של סבא של סבא שלכם.
הייתם מזהים אותו?
הייתם יודעים,
מסתכלים עליו, לא יודע מי אתה.
מה זה, אני סבא של סבא? אני שלוש מאות שנה לפניך.
אבא, בן, בן, מי אבא? תעלה למעלה, אני זה אני.
משלב מסוים עוברת הקרבה. יש גם מבחינת ההלכה.
מה?
מבחינת שלי.
כן, שלי.
שזה מדהים. כלומר,
אב ובנו פסולים לעדות. זה ראשון בראשון.
אב ונכדו זה ראשון בשלישי.
אב ונינו זה ראשון ברביעי אולי.
והבן השני זה ראשון בחמישי, זה כבר לא קורה. נדמה לי שהרב מליאה שעשה פעם איזה סולט הודיה,
שנולד לו
הצאצא הראשון שהוא לא היה קרוב משפחה.
יש לו.
הרב אלישיב נפטר,
היה בן יחיד והוא השאיר הרבה יותר מאלף צאצאים.
אז פלא עצום.
אז אפילו המשפחה לא, כלומר, חוני נהיה חלק מהנצח.
ואז מראים לו, בוא תראה,
בוא תראה את הבעיה, כן?
כאילו, מה אתה רוצה לעשות?
אתה רוצה לפעול, אבל לא בהקשר של הדור.
נכון? אתה אומר, הכל זה מוכן, אני, קדימה, אי אפשר לחכות, לא 70 שנה, לא חרוך.
מראים לו שאין לך אפשרות לפעול שלא בתוך
הדור שאתה נמצא בו.
כאילו, נראה שיש פה איזה מין רגישות לכבוד שלו, נכון?
לא נהגו בו כבוד כראוי.
זה לא רגישות לכבוד,
בסוף אתה אוהב לעבוד עם אנשים,
אוהב לעבוד עם איזושהי חבורה, אתה חייב לעבוד עם איזה, אם אין לך חברותה, אם אין לך עם מי לעבוד,
אז אתה מנותק.
אתה, אתה, כלומר,
האומנות של הצדיק זה מצד אחד,
אני אתן אולי דוגמה, הזכרת כאן את הרב קוק וגם הרבי אותו דבר, הרב קוק היה מצד אחד כאילו הוגה דעות ודיבר עתיד מהשנה קדימה אבל גם היה רב ראשי.
הוא הכניס את הידיים שלו עמוק לתוך הבוץ
של ההתיישבות ושל ארץ ישראל ושל הגאולה ותלמדו את איגרות הרב
ותראו שיש שם המון המון איגרות של ועד המושבה עקרון איך לשתול את האקליפטוסים
וכמה מרחק לשים בין אקליפטוס לאקליפטוס, שלא יהיו כל מיני בעיות כאלה ואחרות.
ולוועד ההוא, והמון המון דברים מעשיים ופרקטיים,
שהיה לגמרי לגמרי בתוך ההווה.
ואז היה כאן איזה איזון, מצד אחד הוא כותב איזה תשתית,
שתעשה כאן 100-200 שנה קדימה,
מצד שני הוא עסוק נורא נורא בהווה,
במצוקות היומיומיות.
וגם הרבי,
הרבי מתעסק בגאולה ובהתוודעות,
אבל הוא לוקח את החסידים שלו ושולח ואומר, חבר'ה, לכו תהיו עם היהודים במצוקות שלהם.
ותלהגו שהם יניחו תפילין, ויהיה להם נרות שבת, ויהיה להם מצע,
וכל הדברים, ומאוד מאוד נע על שני הכתבים,
והוא פועל בתוך עמו.
הרי השיחה האחרונה של הרבי שהוא
העביר את זה בכח ניסן תשנא א', השיחה הידועה, שהוא אמר, אני עשיתי כל מה שאני יכול,
עכשיו אני מוסר את זה אליכם.
הוא אומר, תראו, אני לא יכול לפעול,
יש שיחה חשובה, הוא אומר, אגב, זו הייתה שיחה מקרית.
כלומר, זה לא שהודיעו, הרבי הולך לדבר, זה לא היה מקרית, אבל זה לא היה משהו שהודיעו,
יש כאן שיחה חשובה,
זו הייתה שיחה אחרי מנחה של יום חול.
וגם מי שהיה בשיחה לא הבין מה נאמר בה.
הוא לא הבין שיש כאן איזה דרמה, רק אחר כך הבינו שהוא בעצם, מה הוא אמר.
אבל הוא אומר, תשמע, אני לא יכול לפעול יותר מכם, אני חלק מכם, אני רוצה משיח.
אבל
אתם לא רוצים.
הלוואי, ככה בשיחה היא אומרת, הלוואי שהיו מתכנסים
עשרה אנשים, ואפילו שלושה,
והיו צועקים באמת שרוצים משיח, והיו מטכסים עצה. אבל לא רוצים באמת.
אומרים כן, כן, וכל זה. איזה חבר אמר לי שאחרי השיחה הוא אמר למזכיר שלו,
למרות שדיברתי, לא נגע ולא פגע, עדיין לא זזו.
כאילו, לא...
אז אני מוסר את זה אליכם.
זה נפלא, כי זה ממש הסיפור הזה של חוני.
הצדיק יכול לבחור להתנתק, להגיד, אני מתנתק,
אני קומן דין כזה על הדור,
והוא יכול להגיד, אני חייב לפעול בתוך הדור.
חוני חלשה דעתו,
ביקש רחמים ומת,
ואמר רבא,
זה שלום הבריאות, או חברותא או מיטותא,
כן?
כאילו, מצד אחד מראים לחוני שהכול נע לעבר הגאולה, ומצד שני מראים לו שהגאולה פועלת בתוך הקשר.
אתה פועל בתוך דור, זה הדור.
זהו, זה הדור, זו המציאות, וצריך סבלנות.
אתה יכול לקדם את זה מהר, אתה יכול לזרז את זה יותר.
בסדר גמור, אבל תיקח בחשבון שאתה פועל בתוך דור מסוים, ולפעמים צריך לחכות לדור הבא.
לדוגמה,
משה רבנו,
עבד, עבד, עבד, עבד, עבד, עבד, עבד, עבד, עבד. בסוף הדור
שהוא הכי הרבה עבד עליו,
לא נכנס לארץ ישראל.
זה הדור הבא.
יכול להיות דבר כזה?
יכול להיות.
המנהיג האמיתי אומר, אני רוצה להיכנס, אני רואה את העתיד, אני מבין לאן זה הולך, אבל אני פועל בתוך דור.
זו הפעולה.
אז חוני זה מין אב-טיפוס, יש כל מיני טיפוסים,
המילה טיפוסים היא כמובן צדיקים, כן?
אצל התננים שהם אב-טיפוס,
דמות אב נקרא כך לצדיק, נכון?
חוני המעגל ורבי חנינה בן דוסה,
כאלה שאין מהם הלכות כמעט, והם איזה מין דמויות כאלו שהן רבות הוד וכל הדברים האלה, הם רואים, כאילו, אנשי העתיד.
אז מראים לחוני, בסדר גמור, אתה איש העתיד,
איש העתיד נועד להביא את העתיד להווה, אבל תוך כדי שזה תואם
לדור שאיתו הוא עובד.
אל תשבור את הכלים.
וכשמראים לו, הנה בוא תראה, בוא נראה, נראה לך את הפער הזה.
ניקח אותך 70 שנה, שים אותך,
ותראה שאף אחד לא מתקשר איתך.
אתה כאילו כבר מהנצח ואתה לא מסוגל.
או חברותא או מיטותא.
כן.
מראים את איש העתיד, מה קורה שהוא באמת מבדק מההווה כמו שהוא עושה? כן, בדיוק.
בדיוק, תודה, תודה, עזרת לי, נכון, בדיוק. הוא אמר, בוא נגשים לך את המשאלה.
בוא, נריץ אותך מהר, במהירות הזמן.
בדיוק, רק עתיד, אתה כאילו, אתה מגיע מהנצח, אתה מגיע מזה, בוא תראה אם אתה מסוגל.
הוא אומר, אני לא...
אף אחד לא מתייחס אליי, אף אחד לא...
אי אפשר לפעול כך.
והדבר הזה, אני חושב שהוא לימוד חשוב
לקראת
הגלות שעם ישראל הולך אליה,
לכל העתידים להיות צדיקים.
איך אתה מצד אחד,
זו קצת, זו מין מלאכה עדינה כזאת, נכון?
שמור את החבית ושמור את החבית ושמור את יינה כזה.
איך אתה מצד אחד דוחף קדימה
את העתיד ואת כל הזה, מצד שני אתה עסוק
ופועל בתוך ההווה, בתוך ה...
אז אני אומר עוד פעם, בעיניי האפטיפוס הנכון,
מה שאנחנו רואים, כיצד הצדיק שהוא איש העתיד,
לא אומר לעצמו, טוב, זה בזבוז זמן להתעסק עם כל המצוקות של ההווה, אלא אם ה... לא.
הוא איש העתיד.
יכולת להגיד, אוקיי, זה בזבוז זמן, הרב חוק, חבל שהוא רב ראשי.
מבזבז את הזמן על כל
הפרקטיקות, בזמן הזה יכול לכתוב עוד איזה כמה ספרי אורות, עוד כמה... לא.
זה תורה שלמה.
תורה שהיא
דוחפת לעתיד וקשורה גם להווה.
וכנע לה רבי.
הוא היה, כן, התוועדו עוד ארוכות,
כמה פעמים הוא דיבר על משיח, בכלל אי אפשר לספור.
אבל הוא היה מקבל אנשים ליחידויות בלילה,
שלוש פעמים בשבוע,
ואנשים שיחסו לב ליחידות, רובם דיברו איתו
על ההצהרות,
על העז ועל הכבשה ועל הפרה ועל השידוכין ועל הפרנסה ועל זה, וחלק גם דיברו איתו בטח על סוגיות בחסילות, אבל לרוב דיברו על מה שמעסיק יהודים, ההצהרות שלהם.
נו, נו, זה כבר, אנחנו עוד רגע מגיע הגאולה והכל ייפטר וכל זה. לא, זה מספיק חשוב כזה שתעסוק בדבר הזה.
זה נכון לכל אחד, זה נכון למורה בכיתה.
מורה בכיתה, מורה טוב, הוא רואה את העתיד של הכיתה, הוא רואה לאן אני צריכה להגיע. בסדר גמור, אבל יש גם הווה.
יש גם דברים שקורים עכשיו.
אתה מחובר לזה?
הוא גם רב בקהילה. גם אבא במשפחה, היה לי איזה תחביב, כשהילדים היו קטנים.
גם עכשיו, האמת, התחביב הזה הוא לא רע בכלל.
אבל כשהילדים היו ממש קטנים,
אז הייתי, עם זה, נכנס לחדר שהם היו ישנים,
ככה, זה רגעים כאלה קדושים, שאתה שומע רק את הנשימות כאלה, זה.
והייתי מסתכל ומדמיין אותם בעוד 20 שנה.
מה היא תהיה?
מה היא תהיה? מה הוא יהיה?
מה?
פשוט אתה מבין שאתה מגדל בבית, לא ילדים, אתה מגדל פה...
הם יום אחד יהיו אנשים עצמאיים, גם אנשים גדולים, ההוא יהיה חייל, היא תהיה מורה, היא תהיה כאילו... טוב, היום אני לא צריך לדמיין, אני לא חושב שרואים את זה בעיניים.
אז זה טוב להיזרק רגע לעתיד, אבל
לחזור חזרה אחר כך להוביל. כלומר, הציר הזה, הווה עתיד,
הוא המדובר כאן, והצדיק הוא איש.
קצה של העתיד.
ומנסים כאן להראות,
כמו שאמרת יפה איתי, להראות לו, להקצין לו, בוא תראה איך זה נראה.
אם אתה לא מחובר
לאנשים ולא מחובר לזה ואתה כאילו לא מזלזל ומעביר ביקורת על מי שנוטע חרוב על הסבלנות הזאת,
אז אתה תראה שאתה לא מצליח
ללא מידו.
אתה לא מצליח ל...
אתה בעצמך לא יכול לפעול שום דבר.
אז על השאלה שאיתה פתחנו,
מה מועילה גאולה שמתקדמת לאט לאט, עונה המדרש? זה מועיל.
כי הגאולה מתקדמת, והיכולת שלנו לפעול
היא בדור
שבו יש לנו חברים.
כלומר, כשאנחנו, יש לנו חברים, ויש חברותה,
ויש עם מי לדבר, עכשיו אנחנו יכולים לפעול.
אתה יכול לקדם את זה מהר, אתה יכול לקדם את זה לאט, לא משנה, אבל...
הצדיק יכול לקדם את זה מהר, בסדר?
אבל זה בכל אופן חייב להיות קשור,
מקושר,
עם האנשים שאיתך.
בסדר.
אי אפשר שתקדם.
כן.
אז אני חושב ש...
אתה יודע, הגאון מווילנה היה לו...
הוא אמר שהוא מתעקש על הפשט של הפסוק.
אני אשם בעיטה אחישנה,
שזה לא או-או,
אלא גם כשהגאולה תהיה בעיטה, יהיו בה קיפוצים של אחישנה.
יהיו בה איזה דילוגים, בסדר?
המסגרת של בעיטה,
היא לא חייב להיות מסגרת איטית.
יכול להיות מסגרת שיש בה איזה דילוגים או יש בה איזה קצב יותר מהיר. אז הצדיק נועד,
כי בוא נגיד רגע, מה סכנת אישה הווה? סכנת אישה הווה, אפשר להגיד, הכל טוב עכשיו, מה, לאן צריך להתקדם? הכל סבבה, מה רע? מה, מה, הכל בסדר, הכל טוב.
לא, מה קרה לך? אתה לא יודע לאן...
האיש העתיד, הוא נותן קצת עם הרצועה והשוט, ואומר, חבר'ה,
זו לא התחנה האחרונה של הרכבת הזאת.
יש לה עוד הרבה תחנות להגיע, בסדר?
של אל תחשבו שכל התכלית של אלפיים שנות גלות זה כדי שנגיע לארץ ישראל ונקים כאן מדינה עם מלא מגדלים ומלא רכבות ומלא הייטק
ונוכל לטוס לחו״ל בלואו קוסט וכל הדברים האלו. באמת, יש לנו מלחמות, זה באמת בעיה אבל יגיע תכף שלום ונוכל ללכות פה כמו אנשים נורמליים וכל זה. זה לא.
זה חשוב, זה מצוין שיש לעם ישראל ארץ
ושהוא יכול ללכות בו בבטחה בעזרת השם אבל זה לא התחנה האחרונה ממש זה אולי גם אפילו לא התחנה האמצעית.
אז מי נותן לו על הראש? הצדיק.
אבל זה עם המון סימפתיה ואמפתיה גם למצב הנוכחי.
זה עם המון התחשבות
והמון כבוד.
וכמו שאמרתם, כשהצדיק מתנתק
מהדור שלו ואין לו עם מי לדבר,
אז הוא חסר השפעה.
חסר השפעה.
אז מה ש...
מה?
לא הבינו אותו. לא, לא, נכון.
לא הבנתי את השאלה.
כי אתה קצר, רק בדורוק שלו לא הבינו אותו. לא, בדורוק שלו לא הבינו אותו.
זה לא שלא הבינו אותו בכלל,
הבינו אותו בצורה חלקית, לא הבינו את כל מה שהוא רצה לספר.
אבל היה לו חברים.
הוא נכנס לבית המדרש, כיבדו אותו. הבינו שהוא אדם גדול, אמרו, יש פה משהו שאנחנו צריכים להבין.
בסדר? אני שומע שיעורים של... מה של אב גינזבורג, משהו כזה, אמרתי, שמע, אני לא מבין אותו.
אבל ברור לי שיש כאן המון המון מה להבין, וייקח עוד הרבה זמן עד ש... אבל
אבל יש איזה קשר, יש איזה משהו, יש איזה מאור פנים, יש איזה... בסדר?
מבינים חלק.
הסיפור כאילו הצליח לנתק את חוני ולהפוך אותו רק לנצח.
אם כשחוני חי בדור שלו הוא גם נצח
וגם הווה,
אבל הוא הולך בנוטה יותר לכיוון הנצח מתוך איזה מין הבעת ביקורת על כל ההתמהמהות,
הוא אומר לו אין בעיה, כמו שאמר איתי, בואו נעיף אותך במהירות הזמן, הפוך אותך רק לנצח.
ואז הוא רואה שרמת ההשפעה שלו יורדת למה?
לאפס.
כלומר, כל נצח שבסוף לא מחובר לאיזשהו הווה, לא מצליח להשפיע.
לא מצליח להשפיע.
ואילו ההווה המתקדם, החרוב, העייר גם, זה
גם כן רומז למשיח, כי המשיח יבוא,
רכוב על, כן,
חמור בן העיר, כך כתוב, שיבוא, נכון?
רכוב על חמור, חמור בן העיר.
אז גם העיירים,
זה מתקדם, זה מתקדם. עכשיו, מצוין, כי אם אתה תהיה ליד החרוב ותקדם אותו, זה יוכל להתקדם יותר מהר.
תוכל להאיץ תהליכים, אתה תוכל לדחוף את זה בקצב יותר, זה נורא מתסכל,
כי הצדיק רוצה שזה ינוע במאה קמ״ש, ובמקום זה הוא רוצה רק לעשות את זה בחמישים קמ״ש.
אבל בלי הצדיק זה גם לא יעזור בחמישים קמ״ש.
שכל אחד יגיד, ישים יד על הלב, יגיד כמה הוא היה עסוק בענייני משיח,
ושיבוא משיח וכל הדברים האלו, לא בתור איזו אמירה של משהו שלא יגיע.
כן, אלא בתור משהו קונקרטי, בלי שהרבי היה משתגע על הדבר הזה.
הרבי השתגע על זה, ואז זה הכניס את זה לכולנו,
אנחנו הרבה יותר מדברים על הנושא הזה, בגלל שהיה צדיק אחד שהשתגע על העניין הזה, בסדר?
זה לשנות במעשית, כשמגלגל את העברנו מה עשינו ניגע למעשית. אנחנו ביהדות, אנחנו כאילו מייצרים איזושהי עשייה.
כאילו אנחנו, יש לנו השפעה על עוד שנה שלנו, על נשיאת המועדים, וזה כאילו המהות.
כל שבועות תפקידת הוציאו לגרום לעשייה עם תהליכים כנראה באמת של העניין.
אני חושב שאתה, העשייה היא בקצה.
היא תוצאה, הייתה לא יודעת, אתה יכול להאיץ תהליכים, בטח, נגיד מלחמה.
זה מאיץ תהליכים, חבל על הזמן. הקורונה
האיצה המון המון תהליכים של דיגיטציה, נכון?
חדירת המחשוב לציבור החרדי התקדמה בצורה מאוד מאוד נוירה בגלל הקורונה.
המלחמה האיצה המון המון תהליכים של הצטיידות ושל בנייה ושל תודעה.
יש דברים שהם מאיצי תהליכים.
וכשאתה מאיץ תהליכים, אז יש לך גם בסוף, בקצה, עשייה.
אבל הצדיק, התפקיד שלו, זה התפקיד, זה גם התסכול.
זה להאיץ את התהליכים, אבל הוא חייב להסכים להיות מחובר.
לא להגיד, הכל עכשיו, אם לא, אני מפוצץ את העסק.
הנה, בוא תראה, אנחנו מאיצים אותך במהירות העור,
מעבירים אותך זמן,
ותראה שאתה לא יכול להשפיע כלום.
כשאין לך חברותא, זה נורא, זה, זה, אני, זה, אני מסיים, זה מאוד נוגע ללב.
הצדיק,
שהוא בדרך כלל לא צריך אף אחד, הוא עם עצמו, הוא מלא, כאילו, יש לו עולם רוחני עשיר בשביל עצמו.
אפילו הצדיק כמו חוני, לא לדבר איתכם על רש לקיש, שהוא זקוק לרבי יוחנן, ורבי יוחנן זה רבו. חוני המהגל, הוא צדיק, הוא מוריד גשם. הוא מוריד גשם, הוא רוב הזמן הוא בכלל לבד, הוא רוב הזמן מתמודד וכמה דברים האלה. אפילו הוא צריך חברותה.
אפילו הוא, בלי חברותה, בלי איזה הקשר לדור, אני לא יכול לפעול כלום, עדיף למות.
נזכה לחיים ארוכים, נזכה לפעול בדור שלנו בשמחה ותולבה, אמן מאמן.
היזכו וימצו.
