טוב, שלום לכולם,
צהריים טובים, אנחנו לומדים ספר שמואל.
והגענו, לאן הגענו?
י״ז, לאמצע י״ז, נכון?
בואו נתחיל מפסוק הבא. ויאמר דוד אל האנשים העומדים עמו לאמור, מה יעשה לאיש
אשר הכה את הפלישתי על אז והסיר חרפה מעל ישראל?
כי מי הפלישתי יערה לזה? כי חירף מערכות אלוהים חיים.
ויאמר לו העם, כדבר הזה לאמור,
כה יעשה לאיש אשר יעקנו וישמע אליהו אחיו הגדול בדברו אל האנשים ויהי חרף אליהו בדוד
ויאמר למה זה ירדת ועל מי
נטשת הצון מעט הצון ההנה במדבר אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבביך כי למען ראות המלחמה ירדת.
ויאמר דוד מה עשיתי על אתה לא דבר הוא וייסוב מאצלו אל מול אחר ויאמר כדבר הזה וישבוהם דבר כדבר הראשון.
אז דיברנו בפעם הקודמת שדוד
לא מבזבז אנרגיה פרק יז פסוק כו התחלנו לקרוא
לא מבזבז אנרגיה מיותרת על ויכוחים עם אחיו
ולהתחיל להסביר לו, הוא אומר לה, אני מדבר איתך,
מדלג הלאה,
אבל מה הוא כן עושה?
איך הוא מפיח רוח בלוחמים?
הוא פשוט עובר מקבוצה לקבוצה, מדבר, מעודד.
בזמנו, בשיעור הקודם נתנו דוגמה
את המעשה של אורי אור,
מחט 679 ביום כיפור,
שהוא היה מחט חדש, הוא בסך הכול התמנה באוגוסט,
לא הכיר את החטיבה,
לא הכיר את הלוחמים, לא הכיר אף אחד.
צריך לצאת איתנו למלחמה.
אז הוא עמד בגשר בנות יעקב, פשוט עלה על כל טנק,
הוציא את הצוות,
לחץ להם ידיים, אמר להם, אני עם אחת שלכם,
זה מלחמה, אנחנו ננצח, יהיה בסדר.
ואז הם מספרים, הרב סבתא כותב בספר שלו,
ששמעו בקשר את אותו נותן פקודות, ידעו מי עומד מאחורי המד.
מאוד משמעותי, זה מה שדוד המלך עושה, ולכן כתוב,
וישמעו הדברים אשר דיבר דוד,
ויגידו לפני שהוא.
מה זה ויישמעו?
זה נוצר איזה וייב כזה, איזה רוח, איזה פתאום
יש איזו אווירה,
כן, קצת אולי כמו שנקרה במלחמה הזאת.
ברור לכל שהכניסה הקרקעית לעזה בתמרון הראשון הייתה תוצאה של הדברים שנשמעו למטה.
חיילי מילים אמרו, אם אתם הפעם נכנסים לעזה, אל תקראו לנו בפעם הבאה, אנחנו לא נבוא.
אנחנו לא מוכנים שעשו ממני צחוק, תקראו לנו וזה, לא, הפעם צריך להיכנס.
וזה עלה עד למעלה, ויישמעו הדברים,
והוביל את ההרעות וההכנסות הנכונות.
ברוך אתה ה' במלחמת שעה כל יום זוהר.
אני מזכיר קצת,
רגע,
וקטן עם כל שבן, איזה קצת תורה.
כן, מזכיר הרבה דברים, יפה.
דוד מגיע לשאול, ויאמר דוד אל שאול,
אל יפול לב אדם עליו, עבדך ילך ונילחם הפלישתי הזה. אני מזכיר לכם שדוד מכיר את שאול.
הוא יודע היטב
ששאול יש לו רוח רעה
והוא לא מסוגל לתפקד.
גם בשגרה הוא לא מתפקד, ודאי במצב לחץ.
ודוד מחזיק בכיס מכתב שהוא כבר נמשך למלוכה על ידי שאול.
אז מה יותר,
על ידי שמואל, סליחה, תודה.
אז מה יותר קלאסי מעכשיו שדוד יגיד לשאול, תקשיב, זה פיקוח נפש על עם ישראל,
וזוז הצידה,
ואני אתפוס את מקומך.
דוד יכול היה לחלק סטיקרים, אנחנו חיים על זמן שאול.
הוא לא עשה את זה.
אלא מה הוא עושה? הוא מנחם את שאול.
הוא מעודד אותו.
ואומר לו, ויאמר דוד אל שאול, אל יפול לב אדם עליו, עבדך ילך בפלישתי הזה, אני אלך בשבילך להילחם.
ויאמר שאול אל דוד, לא תוכל ללכת אל הפלישתי הזה להילחם בו, כי נער אתה,
והוא איש מלחמה מנעוריו. כן, זו טענה, באמת, גוליית הוא מאוד מיומן, לפחות ככה זה נראה במבט ראשון, נכון?
ודוד הוא נער, נער בן 28, דוד היה בשלב הזה.
ויאמר דוד אל שאול רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שם מהעדר.
ויצאתי אחריו והיכיתי והצלתי מפיו ויקום עליי ואחזקתי בזקנו והיכיתי ואמיתיו.
גם את הארי גם הדוב היכה עבדך ויפל אשתי הרי לזה כאחד מהם כי חרף מערכות אלוהים חיים. אלה פסוקים חשובים וצריך להתעכב עליהם.
מה דוד רוצה להגיד לשאול? מה הסיפור?
אז אתם יודעים
הרמב״ם מביא במורה נבוכים,
גם תוספת המסכת בבבא מציע,
שכשאדם מתעוררת בו איזה רוח גבורה להציל יחיד או רבים,
זוהי המדרגה הראשונה ברוח הקודש. יש מעליה עוד עשר, תשע מדרגות, אבל המדרגה הראשונה זה שיש איזושהי התעוררות להצלה.
אז המדרש, את הפסוקים האלו,
קצת פותח. האמת שזה מדרש שלא נודע מקורו, אבל הוא מצוטט בהרבה מקומות.
לדוגמה,
איפה קצת יטטים אותו?
עמל בביבי רצון, פה, במקום.
מה אומר המדרש?
מביא המלך רועה צאן.
רואה?
עכשיו מגיע אריה.
יש פה גם הרבה ראוי, גם את הארי, גם את הדוב,
בכל זאת שהם באו ביחד, אחד לאחד השני, לא ברור, ויש פה גם פעמיים,
או בכל זאת שהיה יותר מאריה אחד.
כל פנים, בואו נלך על הגרסה המצמצמת.
מגיע אריה, נותן שהאגר, רוצה לאכול כבשה.
מה אמרו לעשות רועה צאן, תקני?
ויהיה לו לבריאות.
הלכה הכבשה, אלף שקל נזק,
טמבון,
אבל אתה לא צריך להתכניס לך בשביל כבשה,
נכון?
דוד,
לא ברור לו למה, הוא מסתער על האריה והורג אותו, אתה לא תיקח לי כבשה.
אם הוא היה בא לשאול פוסק,
פוסק אמרו לו, אסור לך, מה אתה עושה?
מי התיר לך לסכן חיים בשביל כסף?
דוד,
לא מוכן לוותר.
טוב, אולי תגידו מקרה,
באותו יום היה לו איזה מצב רוח קרבי במיוחד,
קורה עוד פעם אותו דבר, אבל פעם עם דב.
זה סוגים שונים של בעלי חיים.
דב הוא חיה,
יש בה, היא יודעת לעמוד על שתי רגליים, חיה חזקה מאוד.
גם אתה הריג אם אתה דוביק עבדיך.
אומר המדרש,
אחרי שדוד הרג את שני בעלי החיים הללו,
אמר דוד המלך, מה אני ספון
שהרגתי לשני בעלי חיים אלו?
כלומר,
אני אגיד את זה בלשון שלנו, מה עבר עליי?
מה הסיפור הזה?
שווה לסכן את החיים בשביל שתי כבשים?
שני כבשים.
אלא אמר דוד המלך, עתידין כל ישראל להיוושע על ידי.
האריה והדוב זה לא אריה והדוב,
זה פרומו למשהו שעתיד להיות.
יום יבוא,
ועם ישראל יצטרכו את הגבורה שלי.
יום יבוא.
ולכן, מה עשה דוד? פשט את הפרווה של האריה והדוב,
ועשה לעצמו מעיל מהדברים האלה, שיהיה לו תזכורת.
כל הזמן, דבר שאתה מעיל,
נזכר, יום יבוא ויקראו לי.
הערב והדוב הם לא העניין, יש פה עניין אחר לגמרי.
ולכן, כשתמיד אומר לשאול, ואומר דוד אל שאול, רואה עבדך אליו בצאנו, ובא הערב והדוב ונסע שם מהעדר,
אז חזל אומרים, סתה, אל תקריסי אלא זה,
זה, את זה, את זה הוא נסע, כאילו, זה המעיל שעשיתי עליי,
זה מהפרווה. אני מחכה.
כבר הרבה שנים לרגע הזה שיקראו לי.
הנה באתי.
ככה דוד מנחם את שאול, מעודד אותו.
שימו לב, דוד לא מנצל את המעמד לרעה, זה אבן יסוד בכל המדיניות של דוד, שהרבה מאוד לא יבינו אותה.
דוד יעשה כל מאמץ להיות המשך לשאול ולא תחליף,
ולקבל ברכה משאול.
כי הוא מבין שאם הוא יהיה תחליף,
אז אוקיי, זה לא בעיה להחליף את שאול, שאול כאילו לא מתפקד,
אבל הוא יהיה זמני.
ורק אם הוא יהיה
מה,
אם הוא יכלול את שאול בתוכו,
ומהמקום הזה ימשיך את שאול,
אז מלכותו תהיה מלכות נצחית.
אני אגיד כאן משהו בשם הרב חנן פורץ, זכר צדיק לברכה.
אחת התורות הנפלאות של הרב חנן היא קשורה להפטרה שלנו שקראנו בשבת,
נכון?
מה קראנו בשבת?
עץ אפרים, עץ יהודה,
ויהיו לאחדים בידיך, ואחרי זה ויהיו לעץ אחד.
אז בדרך כלל ההבנה הפשוטה, נקרא לזה כך,
שעדיין שזה קרש, כתוב עליו אפרים, ועוד קרש כתוב עליו יהודה, והנביא מחבר אותם ביחד, הנה אפרים ויהודה,
והם ביחד, אחרי זה הוא קושר אותם אולי, ואז הם נהיו עץ אחד.
אומר לנו הרב חנן פורת,
כן?
זו הבנה של עירוני,
שמעולם לא ראה מטע,
אבל מי שהוא חקלאי יודע שמדובר במה?
בעצים חיים. לא מדובר בעצים יבשים, זה עצים חיים, מדובר במלאכת הרכבה.
יש לנו בהרכבה קנה ורוכב,
הקנה זה העץ החזק, כשאתה רוצה שהוא נהיה את התכונות של החוזק שלו, נגיד, כמו תפוז.
אז אתה רוצה שתפוז, אבל העץ התפוז הוא חלש, הוא מחלות וכל זה.
אתה תרכיב אותו על מה?
חושחש. חושחש הוא עץ חזק, חוש... כן, חושחש, ומי תעסק איתו?
רק מהשם שלו אתה מפחד, קניבל.
אז הקנה היא חושחש, הרוכב הוא תפוז,
מקורי, כן?
והעץ יודע, אם אתה עושה את הרכבה בצורה נכונה, יש כל מיני סוגי הרכבות, יש הרכבה בצורה T,
יש הרכבה בצורה, אתה מכיר את השיטות?
יש ככה, ואתה מכניסים, העץ יודע, אם אתה מרכיב את זה בצורה נכונה, נדמה לי שצריך להרכיב את זה מתחת או מעל העין, אני לא זוכר.
צריך להרכיב את זה מעל העין, מעל העין,
ואז העץ יודע, וחוכמת הבורשת הבאה בו, שבעצם
הוא צריך להיות תפוז.
הפירות צריכים להיות תפוז, אבל ה...
כן, יש לי,
לאחותי בגינה, יש לה עץ, עשו הרכבה, לא כמו שצריך,
ויצא פירות חושחש, נראה טוב, אי אפשר לאכול את זה.
אז זה הרכבה,
הרכבה זה אומר שזה עץ אחד,
מורכב משתי התכונות המשובחות של שני המינים, וזה עץ אחד, אתה לא יכול להבחין,
מעל העין גדל עץ אחד.
אז במקום להגיד, הרב חנן פורט אמר את זה על מערכות היחסים
בין הציונות החילונית לציונות הדתית.
כן, יש כאלה שאומרים, זה מרוץ שליחים,
הציונות החילונית, הרצל בן גוריון, רצו,
את הקטע שלהם, שם הם יתעייפו,
אובדן דרך, אובדן ערכים, עוד כל מיני דברים כאלו,
והמקל היבש, שם יעבור אל
מי שממשיך לרוץ את המרוץ הזה. מכירים את המשל הזה?
ויש רגע שבו זה מתחבר, כאילו, המקל הזה מתחבר למקל הזה.
אז אתה אומר, יפה, תודה על הישר כוח למה שעשיתם עד עכשיו, עכשיו תורנו.
Now it's ours.
בא הרב חמאן פורט ואומר, לא, זה לא ככה.
זה לא מרוץ שליחים, זה הרכבה של עצים חיים.
זה משהו שהוא, זו התלבשות,
זו אחדות אמיתית.
הציונות החילולית לא סיימה את תפקידה, היא עכשיו בתוך הדבר הזה צריך לשתול
את האירוע,
את הקומה הבאה, ואז נוצר כאן איזה משהו שהוא ביחד,
שהוא איזו שותפות,
בסדר? זו תורה חשובה מאוד, יש לה המון המון נפקא מינות,
איך אנחנו מתייחסים למי שלא חושב כמונו.
שאול הולך להתנגד, לכן זה ניסיון מאוד קשה.
לכן, כן.
יש לדוד את כל התירוסים שבעולם,
למה להגיד יאללה, אני עכשיו אראה לכם מה זה, ואנחנו נראה שהוא יצליח לעמוד כמעט בכולם,
בסדר?
טוב.
ויאמר דוד,
אדוני אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב,
הוא יצילני מיד הפלישתי הזה, וכאן יש שתיקה,
הפסקה, שאול חושב.
ויאמר שאול לדוד, לך, ואדוני יהיה עמך.
ויעלבש שאול את דוד מדיו ונתן כובע נחושת על ראשו
ויעלבשתו שריון.
ויחגור דוד את חרבו מעל למדיו ויואל ללכת כי לא נישא.
ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כי לא ניסיתי ויסירם דוד מעליו".
כן, חז״ל אומרים כאן שדווקא זה,
שאול התקנא בדוד כשהוא ראה אותו לבוש בבגדי המלוכה האלו, בבגדי הצבא וכל זה,
ואז דוד לא רצה שחלילה שאול יקנא בו.
בסדר, זה מדרש כנראה בגלל שבעמוד הבא אנחנו כבר נקרא,
שיונתן נותן לדוד את המעיל ואת מדיו ועד חרבו, ואז מתאים והכל פיקס.
אז זה לא רק עניינים של אקסטרה לארג' לארג'
ששאול היה גבוה משכמו וכל העם ומעלה ודוד היה פחות,
אלא גם עניין נפשי מסוים, דוד ראה שזה לא...
אבל גם מבחינה קרבית,
זה לא מה שדוד תכנן.
מה דוד תכנן?
זוכרים? מה אמרנו?
דוד תכנן, לנצל את היותו קל רגליים,
נייד עם אש למרחוק. אגב, מישהו כאן השתמש פעם בכלא?
מה?
לא, זה לא ארוגת ככזאת, שאתה מוריד את היונים.
זה כלא כזה,
יש לו כף ארוגה, עושים ככה, מה זה ככה?
כמו שהערבים באבגלון, כמו שגם היהודים, ברוך השם, באבגלון. לא רק הערבים, גם היהודים.
האירוע הזה, הוא מנפץ גולגלות. אם אתה בונה אבן
משטת אבן עגולה טובה,
שם אותה בכלא ואתה מאומן בדבר הזה, כי צריך לזה, ושחרר רק אחד.
שחרר צד אחד, נכון? אחד נשאר לך ביד ואחד אתה משחרר,
וזה פוגע. זה מרסה גולגולות, הדבר הזה. זה כלי נשק קטלני לכל דבר ועניין.
בסדר?
צריך לדעת איך לעבוד איתו.
אני זכיתי לראות
במו עיניי.
כשהייתי בכיתה ו',
היה לנו חידון ארץ ישראל
בבית ספר, וזכיתי במקום ראשון או שאני לא זוכר.
שלושת המקומות הראשונים קיבלו פרס יציאה לטיול.
זה היה שלושת המקומות הראשונים מכל בתי ספר בפתח תקווה.
מילאים איזה אוטובוס בעירייה, ויצאנו לטיול
בגבעות שייח' אברק.
ומי שהדריך אותנו בטיול היה גיורא זייד,
הבן של אלכסנדר זייד.
הוא הדריך אותנו בטיול.
הוא היה מבוגר כבר.
זה אדם, היה נראה כמו גזע עץ אלון, זה היה הבן אדם, הוא היה רחב,
בעיקר הוא היה רחב,
כן?
הוא היה ככה, כמובן דובר ערבית שוטפת,
וסיפרנו על אבא שלו, על אלכסנדר זייד,
השומר,
שנרצח, ועל כל ה... זה, ולשאר הוא הראה לנו כל זה, והוא הראה לנו איך יורים בכלע.
ככה, זה היה לו כלע, סיבב איזה 100 מטר, הוא פגע באיזה פח ששמנו שם,
זה כלי נשק אימתני, בסדר?
יפה.
אז בואו נראה מה קורה כאן. ויאמר שאול אל דוד, לך ואדוני יהיה עמך,
וילבש שאול אל דוד את מדיו, ונתן כובע נחושת על ראשו,
וילבש אותו שריון,
ויארגור דוד את חרבו מעל למדיו, ויואל ללכת
כי לא נישא.
ויאמר דוד אל שאול, לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי בעשרים דוד מעליו. וייקח מקלו בידו,
ויבחר לו חמישה חלוקי אבנים מן הנחל,
מיישם אותם, איזה נחל אגב?
איזה נחל זה יכול להיות? מה אתם אומרים?
איך?
איזה נחל זורם שם?
נחל, לא נחל גרם. יש שם נחל, נחל שורק יכול לזרום שם, גם נחל זנוח עובר לא רחוק משם.
יש שם אגב מי שהיה בתל הזיקה, אני לא יודע אם זה עדיין שם, יש שם בתל הזיקה,
מי שעולה לתל הזיקה לטייל,
יש שם על התה למעלה, תבליט.
מאוד יפה,
שאתה מוריד גשם בירושלים,
וזה מראה לך את כל הזרימה עד המרכז.
זה פשוט תבדיל של ארץ ישראל, אתה בא עם בקבוק מים,
שהופך מים בירושלים,
ואז אתה רואה את קו פרשת המים, חלק מהמים יורדים דרומה,
מזרחה וחלק מערבה,
ופשוט רואים איך זה,
יש אחד שהולך דרומה לבשור, אחד נחל איילון בעצם,
אחד נחל, נחל איילון, נחל,
שיל, לא שילום, שיליק השבוע ראיתי את זה,
נחל איילון ונחל, תכף אני אזכר.
קיצור, כל הנחלים עד שהם בסוף כולם מתנקזים לכיוון נחל איילון.
טוב.
וישם אותם בכלי הרואים אשר לאו בהלקוט וקלעו בידו ביגה של הפלישתי.
עד כאן.
רבותיי, פה קורית דרמה
שאנו לא שמים אליה לב.
היא מאוד אופיינית לפלישתים.
פלישתים הם רמאים ושקרנים.
אני מזכיר לכם את ההצעה של גוליית.
מה הייתה ההצעה של גוליית?
נכון?
הלא אנוכי הפלישתי ואתם עבדים, נשאול ברו לכם איש וירד אליי. אם יוכל להילחם ויקאני, יהיה לכם עבדים. אם אני אוכל, לא, ויקטיבו, יהיו עבדים. אחד על אחד.
דוד יורד לקרב, מה הוא מגלה?
כמה זה?
שתיים על אחד.
ויקח מקלו בידו, ויבחר לו חמישה חלוקי אבנים מן הנחל, וישם אותם בכלי הרועים אשר לו וילקוטו,
ויגש אלו על פלישתי. וילך על פלישתי הולך וקרב אל דוד, והאיש נושא הצינה לפניו.
זה שתיים על אחד.
נגיד שדוד יצליח לחסל את גוליית,
מי לידו לא יתקע שנושא הצינה הזה לא פשוט יתקע לו חרב בגב, הוא יראה עליו איזה חץ.
זה קריטי.
באחד על אחד, עוד מישהו, זה שינוי כל הכללי המשחק.
אבל אמרת אחד על אחד, נו, גוליית אמרה.
אז מה?
שמתם לב איזה פעם?
אה?
נו, אז מה הבעיה שלו להוריד את המגן ולתקוע לדוד חרב בגב?
עוד מישהו,
עוד מישהו, זה שתיים נגד אחד.
מה זה משנה, יש פה עוד מישהו, אחד על אחד ושתיים על אחד, זה הבדל שמים וארץ.
הוא בצל, אבל הוא ממש לא בצל.
אני רק מדלג איתכם
לפסוק מ״ח.
תכף נעבור על כל ה... זה לאט לאט, אבל בפסוק מ״ח.
והיה כי קם הפלישתי וילך ויקרא לקראת דוד, וימהר דוד ויראו את המערכה לקראת הפלישתי.
וישלח דוד את ידו אל הכלא, ויקח משם אבן.
ויקלע, וייקח את הפלישתי על מצחו, ותתבע אבן על מצחו ויפועל פניו ארצה.
ויחזק, דוד נהל פלישתי, בקל אהוב האבל, בלחץ הפלישתי וכו' ובחר בן מאד דוד.
מי חסר פה?
נושא הצינאה, הוא נעלם.
הוא נעלם.
חז״ל, שמו לזה לב.
הוא היה.
פתאום דוד יכול לגשת לגוליית ונושא הצינאה...
אז תכתוב לי שהוא נס.
הוא נבהל.
גם משמע שגוליית היה חשוף.
שהוא לא החזיק צינה, כי עובדה שדוד הצליח לקלוע בו.
יש כאן דמות
מאוד מעניינת,
שהייתה ואיננה, נעלמה,
וחכמים שמו לב לדבר הזה,
והם
מניחים פה איזה משהו שאנחנו נשתמש בו בעזרת השם
בהמשך הספר.
חכמים מזהים את נושא הצנע עם אוריה החיתי.
ודוד,
הוא הבין שהוא הולך,
הוא יפסיד את הקרב,
אם זה שתיים על אחד, אז גם דוד המלך
לא יוכל לנצח.
הוא הצליח לשכנע את אוריה החיתי לפרוש.
לפרוש.
זה היה שכנוע.
מה היה שכנוע?
המדרש מביא ואומר לו,
תפרוש,
אחרי זה תבוא,
אנחנו נגייר אותך ונחתן אותך עם אחת מבנות ישראל.
תזכרו את זה.
מדרש פליאה, אנחנו נשתמש בו בהמשך,
אבל המדרש, צריך לדון עליו, זה כאן או לשם,
אבל המדרש בא לענות על קושי בפשט.
יש כאן עוד בן אדם, זה קריטי באחד על אחד, שהיה ואיננו.
מישהו גרם לו להיעלם.
המדרש אומר שדוד הצליח להגיד לו, שמע, תלך מפה,
ואני אחרי זה אסדר אותך, אל תדאג.
טוב.
ויאבט הפלישתים ויראה את דוד ויבזהו,
כי היה נער באדמונים יפה מראה.
ויאמר הפלישתי אל דוד, הכלב אנוכי,
כי אתה בא אליי במקלות. חז״ל אומרים שהכלב אנוכי, גוליית היה בנה של עורפה,
שביום שהיא פרשה מהירות
ומנעמי
היא התמוטטה מוסרית, ובאותו יום באו עליה
מאה פלישתים וכלב.
ככה חז'ל אומרים, ולכן גוליית אומר, הכלב אנוכי, כאילו יש
מקורו טמא.
ויקלל על פלישתי את דוד באלוהיו.
ויאמר הפלישתי אל דוד לך אליי ואתנה את בשרך לעוף השמיים מול במת השדה. טוב, הפלישתי מקלל, מקלל, מקלל.
כמובן, הקללות האלה עושות הרבה רושם וכל זה, ופתאום, בשלב מסוים, דוד מתחיל לענות לו.
ויאמר דוד אל הפלישתי אליי.
למה דוד בוחר לענות אותו דווקא פה?
למה הוא לא חתך אותו לפני כן?
חז'ל אומרים שדוד המתין.
לראות מה קורה עם הפלישתי, הרי הפלישתי הוא איש מלחמה מנעוריו.
אבל פתאום זה מתערער לו, הוא ציפה שיבוא מולו מישהו כמוהו.
ופתאום בא לו דוד בכלל בלי זה, וכזה נייד. הוא, פתאום היה לו איש המגן, פתאום איש המגן הזה נעלם לו.
הוא מתחיל להתבלבל.
לכם זה נראה דבר פעוט,
אבל לאיש מלחמה מנעוריו יש טקס שלם.
כיצד יוצאים למלחמה, מה אומרים, איך מתנהגים.
והוא מתחיל להתבלבל לו המילים.
למה מתבלבל?
ויאמר הפלישתי אל דוד, לך אליי.
מה צריך להגיד?
בוא אליי, לא לך, מה זה לך? בוא אליי.
ואתנת בשרך לעוף השמיים ולבהמת השדה.
בהמה אוכלת בשר?
לא אוכלת בשר.
אני אשמע לכם דבר פעוט, מה זה? זה לא פעוט.
גוליית הרי 40 יום מייצר
הרתעה דרך הנאומים שלו, הוא יודע בדיוק מה להגיד.
בדיוק מה להגיד, נכון? אנחנו מבינים שכשחמאס משחררים סרטון של חטופה,
הם לא עושים את זה,
הם עושים את זה כי הם רעים, כי הם איזה זה, והם רוצים, יש להם איזה מטרה בדבר הזה,
מטרה כזו או אחרת, נכון? הם,
הכל, מה אומרים, איך משחררים, איך הסרטון ייראה, הכל מתוכנן שם.
אז פתאום דוד שם לב שהוא מתבלבל.
במקום להגיד, בוא, הוא אומר, לך.
במקום להגיד,
אתנא את בשרך לעוף השמיים ולחיית השדה,
הוא אומר, בהמת השדה. מצוין.
הוא יצא מהשיווי משקל.
משהו באיזון שלו,
זה סימנים קטנים.
שם אליהם לב
ולכן דוד מדבר
ויאמר דוד אל הפלישתי אתה בא אליי בחרב ובחנית ובחידון
אבל בלי מגן אין לו מגן כבר
ואנוכי בא אליך בשם אדוני צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חירבת
היום הזה
יסגרך אדוני בידי והכיתיך
והסירותי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלישתי מהיום הזה לעוף השמיים
הוא חיית הארץ הוא מדייק הוא מדויק הוא מכוון
וידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל,
וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יאשיע אדוני,
כי לאדוני המלחמה ונתן אתכם בידינו.
עכשיו, למי מיועד הנאום הזה? גוליית מעניין את הנאומים של דוד?
הנאום הזה מיועד למי?
לא, גם אותם זה לא מעניין.
זה מיועד למי?
לעם ישראל.
כלומר, זה ברור לדוד שההריגה של גוליית היא הכרח,
אבל היא לא הסיום של האירוע.
אחרי זה יצטרכו.
האם יהיו כאלה שיצאו אחריו לקרב? בשביל זה עומד דוד, זה נותן נאום שלם,
הוא מדבר בצורה ודאית, זה כבר קרה,
יסגרך,
יקיתיך.
הוא לא אומר, אסגר אותך, אכה אותך, אסיר,
לשון עתיד,
אלא הוא מדבר לשון עבר, נכון?
וכאילו אתה כבר, אתה, אני כבר, אתה כבר, אני כבר אחריך.
ונתתי פגע מחנה פלישתים, היום זה לאופן וכו',
וידעו כל הארץ, כי יש אלוהים לישראל, זה פלישתים,
וידעו כל הקהל הזה, מי נקרא קהל?
אה, עם ישראל נקרא עם קהל?
כי לא בחרב ובחנית יאשיע אדוני,
כי לאדוני המלחמה ונתן אתכם בידינו.
והיה כי קמה פלישתי,
למה הוא צריך לקום?
מה?
למה הוא צריך לקום?
אני רק קורא את התנ״ך, זה הכל. אני לוקח ברצינות את המילים שכתובות.
אם כתוב... למה הוא ישב?
למה הוא לא יכול לעמוד?
כבד.
אמרנו מקודם את המשקל, נכון?
כתוב.
משקל השריון, 5,000 שקלים נחושת.
כן,
נכון,
זו אפשרות אחת,
הקם להורג לך, אבל כאן כשכתוב, והתנ״ך מתאר פה, הוא הולך, וזה, כשכתוב קם,
הכוונה שהוא כנראה נשען על איזה סלע, על איזה משהו.
אתה יודע, מי שהיה עם, כיוון שיצא לי להיות עכשיו מילואים, אתה הולך עם וסט יום שלם,
אתה, זה כבד, אתה מחפש להישען על איזה מקום.
זה כבד עליו.
5,000 שקלים נחושת, חתיכת משקל.
והיה כי קם הפלישתי וילך ויקרב לקראת דוד,
וימהר דוד וירוץ המערכה לקראת הפלישתי.
דוד עושה כאן תנועה מפתיעה. במקום להימלט,
במקום לברוח, הוא רץ לקראתו.
כן, קדימה, הסתער. התנועת ההסתערות ממשאירת הפלישתי אמור. רגע, למה הוא לא בורח? למה הוא בא אליי?
למה דוד מתקרב? הוא רוצה מה? הוא לא צריך הרבה זמן. הוא צריך
שנייה אחת שהוא מספיק קרוב,
מדויק לרעוץ ולברוח.
וישלח דוד את ידו אל הכלי,
וייקח משם אבן, וייקלע,
וייך את הפלישתי על מצחו,
ותתבע אבן במצחו, וייפול על פניו ארצה.
כמו שהוא כבר עכשיו נהרג,
אבל יכול להיות שהוא לא נהרג, אלא רק חטף זעזוע,
אמרנו, אנחנו מתארים, הרי, שהיה לו כובע מגן כזה, אבל יכול להיות שהוא חטף כזה זעזוע שהוא הבאת שהוא עם משקל, כמו שאמרנו, הפלישתי היה כבד מאוד,
זה לא היה ממוגן, כי נושא הצנעה הזה נעלם,
אנחנו לא יודעים איפה הוא.
מה?
הכובע הוא הולך, הוא צריך לראות.
זה כמו הכובעים של הזה, היה לו כזה כובע ככה עם כל זה. אז הכובע מגן על פה,
מגן על פה, אבל הוא לא מגן עליו פה.
פה זה שכבת דקה כזאת, פגע לו פה.
ותתבע אבן ממצחו בפועל פנם ארצה, ויחזק דוד מן הפלישתי בקלע ובאבן, ויחת פלישתי וימיתהו בחרב אין ביד דוד. כלומר, ממש מה שבאמת גוליית מת
מהאבן הזאת.
טוב, מעולה.
לא מספיק, ויארץ דוד ויעמוד אל הפלישתי ויקח את חרבו וישלפה מטהרה וימוטטהו,
וידוי הריגה, מה שנקרא,
ויכרות בה את ראשו,
לטובת ההרתעה, נכון?
וייראו פלישתים כי מת גיבורה וינוסו.
עכשיו אפשר היה לעצור כאן, אבל דוד מלמד אותנו כיצד מנצחים במלחמה.
לא עוצרים באמצע,
לא מפסיקים, מנצלים את ההצלחה עד ההכרעה.
זה לא הסוף, כי הפלישתים עוד יחזרו,
אבל לפחות כאן.
ויקומו אנשי ישראל ויהודה,
ויריעו וירדפו את הפלישתים עד בואכה גיא ועד שערי עקרון,
ויפלו חדלי פלישתים בדרך שעריים ועד גת ועד עקרון.
וישובו בני ישראל מדלוק אחרי פלישתים,
וישוסו את מחניהם,
ויקח דוד את ראש הפלישתי,
ויביאו ירושלים, ואת כליו שם באוהלו.
טוב,
ניצחון מופלא.
כן,
ניצחון מופלא.
האזור שנקרא ירושלים, כן.
לא עיר יבוס, הר הבית.
כן, כן.
יפה.
עכשיו יש כאן רצף פסוקים מאוד מאוד מוזרים ומשונים, שכמובן צריך להבין אותם בצורה עמוקה ביותר.
וחירות שאול לדוד יוצא לקראת הפלישתי, כאילו,
התנ״ך מחזיר אותנו רגע אחורה, לתחילת הקרב.
אמר אל אבנר שר הצבא, בן מי זה ענה הר אבנר?
ויאמר הר אבנר, חן אף שך המלך אם ידעתי. מה זה הפסוק הזה?
זה מה, שאול לא יודע בן מי דוד?
הרי הוא שלח בעצמו לישי, נכון?
וישלח שאול מלאכים אל ישי ויאמר שילחה אלי את דוד מלחש אשר בצדון.
מה זה השאלה הזאת?
מה?
אלצהיימר. אלצהיימר אתה אומר.
זה לא שמענו על שאול. שמענו, אבל זה לא...
מה?
כן.
ובכן, מה התשובה? התשובה היא כזאת.
הרי שאול,
הוא יודע שמלכותו זמנית,
ושמישהו עתיד להחליף אותו, שמואל לא אמר לו מי זה.
הוא לא יודע מי זה.
רק
אחרי מות שמואל,
ששאול יעלה את שמואל באוב,
אז שמואל יגיד לו זה דוד.
אבל כאן הוא לא יודע מי זה.
כל פנים הוא רואה דוד יוצא להילחם,
אז יש פה בהחלט כוח עולה,
שיש מקום לחשוש, אולי הוא זה שיחליף אותי.
ולכן אומר שאול לאבנר, טוב, אני יודע שזה שאול בן ישי,
שזה דוד בן ישי,
תברר לי מה היחס המשפחתי, מאיפה הוא? מפרץ? מזרח?
האם הוא ראוי למלוכה? מי הוא בכלל? כאילו, אני יודע שהוא בן של נישי, זה ברור לי, אבל מי הסבא? מי הסבא רבא?
האם הוא מגיע מגזע ראוי למלוכה? אבנר אומר, אני באמת לא יודע, אני אברר.
ואז אבנר חוזר ואומר לשאול, הכל רגוע, אתה יכול להיות רגוע?
אל תפחד ממנו, ממנו לא יהיו לך בעיות, למה?
אתה יודע, מסבתא שלו,
מסבתא רבא שלו.
רות המואביה,
משפחה עם בעיות,
משפחה פסולים לבוא בקהל, אולי לפי חלק מן הדעות.
מואבי, לא מואבי, תמוני, לא מואבי, כל הדברים האלה.
אתה חוט רגוע.
הוא לא יאיים עליך מפני שהוא בעצם, סבתא רבא שלו, זרות המואבייה
וכל הדברים האלה.
טוב,
שאול מקבל את הבשורה הזאת,
אבל הוא רוצה לסגור את הפינה עד הסוף.
רבותיי, תראו את הפסוק הבא.
ויאמר המלך, שאל אתה במי זה ההלם.
במי זה ההלם?
וכשיהו דוד מהכות את הפלישתי, וייקח אותו אבנר ויביאו לפני שאול וראש הפלישתי בידו. תדמיינו את זה.
אבנר לוקח את דוד, דוד מחזיק את ראש
פרי הניצחון, כן, כולם מבינים, היטב, בדיוק, מי השמה.
שאול לא נמצא לבד אף פעם, יש איתו את
השר הזה, השר הזה, כל הקבינט, כל הממשלה, עיתונאים, לא יודע, זה אירוע.
דוד מגיע עם אבנר, שר הצבא, לשאול מכל הפמליה,
ויאמר אליו שאול, בן מי אתה?
הנער.
במושגים של תנ״ך אין פסוק יותר מבזה מזה.
קודם כל הוא קורא לו נער,
דוד בן 28. אז אתה איזה נער.
עכשיו בוא תגיד פה לכולם, תספר לכולם בין מי אתה.
יש כאן איזה מעשה גבורה, כל הכבוד, אבל בוא תצהיר גם אתה שאתה מגיע עם משפחה מאוד בעייתית ולכן אתה לא יכול להיות לעולם מלך.
כן? שאול שואל את דוד ברבים,
תזכיר לכולנו מי הייתה סבתא שלך.
זה הרגע
שדוד
יכול היה לפתוח את הכלפים ולהגיד, אני אגיד לך בדיוק בין מי אני, אני גם אגיד לך גם בדיוק מי אתה.
רבותיי, הוא לא תפקד,
באוהל הוא בכה, הוא רעד,
אני צריך להרגיע אותו.
אם היה תלוי בשאול, עוד היינו ממשיכים את הקרב ומפסידים בו.
פותח את כל הכלפים!
ספר לכולם מה היה, מדליף!
ככה היה,
היה אולי נוהג מנהיג בימינו,
און?
מה דוד אומר?
ויאמר
דוד בן עבדך ישי בית הלחמי.
אתה ממני לא תוציא כלום עליך.
לא משנה מה תעשה לי.
אני לא אבנה אפילו בגרם אחד מהגנות והכישלון שלך.
הוא מוריד את הראש ואומר, אני דוד,
בן עבדך ישי בית הלחמי.
זהו.
מה קורה ברגע הזה?
שדוד סתם את הפה ולא גילה את קלונו של שאול ברבים בזמן מלחמה.
ברגע הזה,
יהונתן,
ברגע הזה, סליחה, יונתן
מקבל ה' לשם שלו.
למה?
כי אומר יונתן, כזה אדם,
כזה גדלות,
הוא צריך להיות מלך, ולא אני.
ויהי ככלותו לדבר אל שאול,
ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויהווהו יונתן כנפשו. עד כאן זה יונתן בתנ״ך,
ומכאן זה יהונתן.
כיוון שיהונתן מזיז את עצמו הצידה,
הקדוש ברוך הוא אומר לו, אני שם לך אות של השם שלי, בשם שלך.
גילית גדלות.
וייקחהו שאול ביום ההוא
ולא נתנו לשוב אל בית אביו, ויכרות יהונתן ודוד ברית,
באהבתו אותו כנפשו.
ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו,
ויתנהו לדוד ומדיו עד חרבו ועד קשתו ועד חגורו.
ויצא דוד בכל אשר ישלחנו שאול ישכיל ויסימאו שאול על אנשי המלחמה ואיתם בעיני כל העם וגם בעיני עבדי שאול.
כלומר,
בעצם מה שקורה כאן
זה שהפצצה הראשונה נוטרלה, בסדר?
המוקש הראשון, מהו המוקש?
אם דוד מלך, אז מי בהכרח לא מלך?
יונתן בן שאול, הוא הנפגע המרכזי מהעסקה.
אבל אם יהונתן בן שאול מעוניין בזה, אז מה?
אז הכל בסדר.
אז מצד אחד יש עונש, מצד שני,
הכל בסדר, יונתן אומר, הלוואי שאתה תהיה מלך.
בסדר?
אז
הקרב עם גוליית
הוא הגדלות הראשונה של דוד, והגדלות השנייה הייתה שבסיטואציה מאוד מאוד נבזה,
ששאול ביזה אותו, הוא לא הגיב לו.
הוא שתק,
ענה בצניעות וענווה, ואמר לשאול, אני עליך לא אספר כלום.
אני תמיד אדאג לכבודך.
אני רוצה להיות המשך שלך ולא תחליף שלך.
וברגע הזה,
נפש יהונתן נקשרת בנפש דוד.
והוא בעצם חפץ בדוד מאוד.
אחרי זה יהיה פסוק, ויהונתן בן שאול חפץ בדוד מאוד. הוא רוצה שהוא יצליח.
אז הכל, יהיה בסדר.
מי שיהרוס את זה, או לא ייתן לזה לקרות, זה שאול בעצמו,
בעקבות כל מיני יועצים,
אבל בעזרת השם זה בתנועות הבאות, חזק וברוך.
