לחיים לחיים אין דפים כי אנחנו עושים את זה ביהדות
התווהדות זה בלי דפים לכבוד יוצאת כסלו הערב
יוצא לנו בהשגחה פרטית שהשיעור שלנו
הוא ביום חמישי ועכשיו זה ממש הערב יוצאת כסלו אז ננצל את ההזדמנות
לדבר טיפה על עניינה של תורת החסידות באופן כללי ולתת גם שתי דוגמאות
בחינת תאמורו כי טוב השם
אהוד שב, חבוד שב.
בבחינת האמור הוא כי טוב השם,
להדגים את מה שאנחנו מדברים עליו
גם בשתי שתי תורות,
בשתי שיחות של הרבי.
אבל קצת לפני כן קצת דיבורים כלליים בכלל. מה זה חסידות?
מה זה תורת החסידות?
עסוקים בה כאן. לומדים טניה, לומדים תורה אור.
אז באמת,
זו באמת שאלה טובה.
מה זה תורת החסידות? יש לנו תורה אחת, תורת משה, נכון?
בעצמם חסידות זה חידוש, חסידות זה חידוש.
אז אומרים שהחסידות לא שינתה כלום,
אבל שינתה את הכול.
בלימוד תורת החסידות דומה לאדם שנכנס לחדר חשוך והדליק בו את האור.
מצד אחד, כלום לא השתנה לפני כן, מצד שני, הכל השתנה,
כי לפני כן היה חשוך,
ועכשיו יש אור. או דוגמה אחרת שאומרים,
זה שאדם
הבחין מנגינה למילים,
זה אותן מילים,
כלום לא השתנה במילים אבל זה אחרת לגמרי כשאתה מנגן את המילים האלו
פתאום יש להם טעם אחר, צורה אחרת,
כוונה אחרת ובכן על זה הדרך.
אז בעצם מה שעשתה תורת החסידות
בעקבות אדמו״ר הזקן לקחה את תורת הקבלה הנסתה,
תפיצה אותה,
הדגישה אותה ובעצם זרקה נשמה בהמון המון גופים של תורה.
כן, בהלכה. בעצם לומדים נשמתא דאורייתא, לומדים את הפנימיות הדברים, ותכף נדגים את זה.
הדברים מקבלים אור חדש, מקבלים מאור חדש, מקבלים שמחה יתרה.
החסידות גם באופן כללי גם הדגישה מאוד את אהבת חברים, את הדבקות, את אהבת ישראל,
את השותפות, את ההתוועדות המשותפת בין חברים.
בוודאי חסידות חב״ד,
כן, ההתוועדות החסידית.
אז
בעצם החסידות לא חידשה דבר, אבל היא חידשה את הכל.
אפשר להגיד שהיא כמו, היא גם הדגישה כל מיני דברים. לדוגמה,
משיח, זה דבר שכתוב ברמב״ם, נכון? כתוב ברמב״ם כל.
אבל האמונה הזאת, היוקדת, וגם הפעולה כדי להביא
לימות המשיח, כדי להפוך את זה למשהו שהוא נוכח,
אז זה החסידות.
או לדוגמה אהבת ישראל. אהבת ישראל, לא החסידות המציאה, נכון?
לא החסידות המציאה.
אבל הבעל שם טוב אמר
שהאהבה,
אומרים שאם אתה לוקח חסיד וסוחט אותו, מה שיוצא ממנו הטיפה האחרונה זה אהבת ישראל.
זה כאילו המהות שלה.
אז בא שאתה אומר, מה זה אהבת ישראל? מה עם מדרגת אהבת ישראל?
לאהוב
גם יהודי הכי רחוק שמעולם לא ראית, מעולם לא תראה.
כמו הכי קרוב אליך.
זה וורד כזה, נכון? וורד חסידי?
אבל הרבי הפך את זה לשיטה,
הוא שלח את השלוחים כדי להגיע לכל מיני יהודים שהם
לא ראו ולא יראו אם לא היו נוסעים אליהם.
אז לקחת דברים שכתובים לפני כן. אהבת ישראל כתוב.
משיח כתוב.
לימוד פנימיות.
לפני החסידות גם דיברו על זה. המהרל ועוד.
אבל להפוך את זה לשיטה.
לאירוע. לאירוע מגובש. לשיטה שמאירה את הכל ונותנת שמחה.
אז יש כל מיני משלים.
כן,
אחת הסיבות שאדמו״ר הזקן נכנס למאסר,
הסיבה הפנימית היה שהיה דין על השיטה הזאת, האם באמת הגיע הזמנה להתגלות בעולם, האם הגיע הזמן להתגלה בעולם
האור הגדול הזה בצורה גלויה עד אז היה אצל אנשים בודדים.
ועל זה היה הדין שהתאבא ונהיה כאן איזה מין דין בארץ
על שנה כלפי אדמו״ר הזקן.
וכשאדמו״ר הזקן יצא מן המאסר ביוטט כסלו,
אז התברר שכן, שהשיטה הזאת, היא צריכה עכשיו
להופיע בעולם
ולהוביל אותנו
באופן של הרבייה גדולה מאוד בלימוד פנימיות התורה,
הרבייה באהבת ישראל, הכרת מעלת היהודים הפשוטים,
שמחה בעבודת השם.
נתנו לזה הרבה מאוד משלים, כן,
מה פתאום אתה יורה את התחמושת הכי יקרה שלך לכל עבר, כי המלך, בת המלך מאולפת, ואם לא ישקו אותה
בנוזל הכי הכי יקר, שמורכב מהיהלום,
שטחנו מהכתר של המלך, אז היא חלילה יכולה למות, ולכן טוחנים את העלולה ומשקים אותה, והרבה נשפך החוצה, אבל המעט שנכנס לה לתוך הפה,
מחיה אותה ומקיים אותה. זאת הדינמיקה, זה העניין.
ולכן היום הזה, יתת כסלו, נהפך לראש השנה החסידי,
כי בעצם ביום הזה התברר שהשיטה הזאת החסידית של לימוד פנימיות התורה בהרחבה לכולם,
בעבודת השם,
וגם בקשר ישיר עם השם יתברך, היא בעצם נפסק עליה מן השמיים, שהיא צריכה להתפשט. ואנחנו רואים את זה בעיניים, אנחנו, נכון,
הבעל שם טוב עשה עליית נשמה, והוא פגש שם את המשיח בהיכלו,
ואז הוא אמר לו, מתי קראתי מהר? מתי תגיע? אז הוא אמר לו,
תשתיך שיפוץ ממנו, תהיה לך החוצה, ויעשו כולם, יוכלו לעשות כולם ייחודים כמוך.
אנחנו רואים את זה בעיניים, ותת כיסאו, לפני 30 שנה,
לא כל כך היה הרבה התוועדויות.
והיום יש מלא התוועדות בכל מקום,
הם מתוועדים ומתכנסים,
ממש רואים איך תורת החסידות,
פנימיות התורה, גם לך את הספרים,
יריד החסידות וכל זה,
הפרצה עצומה
של העניין הזה.
וגם שיוכלו כולם לעשות איחודים כמוך,
איחוד לדוגמת תורה ומדע, להראות איך יסודות בתורה באים לידי ביטוי במדע,
להראות איך יסודות בפסיכולוגיה באים לידי ביטוי, אתה ממש רואה איך התורה כוללת בתוכה את כל החוכמות כולם,
וכל מיני יסודות
שהם מתעסקים איתם היום, אתה מוציא אותם בתוך התורה, עושים ייחודים, זה לא רק לומדים תורה כדי לקיים מצוות, והעולם, כל העולם הוא חול.
לא, האלוקות נמצאת בכל מקום.
בכל מקום היא נמצאת, אתה מגלה אותה.
והולכת ומתגלה התורה שמחייה ומקיימת את המציאות כולה.
אז ביום הזה,
יש, אנחנו עושים את זה כל השנה, לומדים כאן תורה אור של אדמור הזקן.
גם היום נלמד
קצת דברים שלו.
אבל זה בעצם היום שבו אנחנו שמחים ומברכים בעקבות בעל הגאולה. האדמו״ר זקן אמר, מי שישמח לשמחתי,
הוציאנו מן המיצר אל המרחב.
צריך לדעת, היום הזה הוא יום מסוגל ליציאה מן המיצר אל המרחב.
אנחנו נמצאים היום במצר חמור מאוד של אחינו השבויים.
צריכים לחזור, בעזרת השם, לשוב מן השבי.
והיום הזה הוא יום מסוגל ליציאה מן המצר.
עכשיו,
תורת החסידות אומרת שהמיצר של השבויים
זה העיבוי של כל מיני מיצרים אחרים שגם כן קיימים. אז כל אחד מאיתנו שיוצא מאיזה מיצר שלא יהיה,
מיצר כזה, יכול להיות מיצר של מידות מקולקלות,
יכול להיות מיצר של תאוות, יכול להיות מיצר של כעסים,
וכן איזה הדרך, כל אחד מאיתנו שיוצא מאיזה מיצר,
הוא מוליך את האנרגיה הזאת של יצאה מן המיצר, ובעזרת השם אנחנו נראה, אמן,
שיהיה בי תת כסלו, שיצאו מן המצר כבר היום, כבר מחר, ועד חנוכה ידליקו נרות בבתים שלהם,
הוציאנו מן המצר אל המרחב, כן?
ואדמו הרשב אמר על היום הזה, אור וחיות נפשנו ניתן לנו.
וזה מדויק,
זה אור וחיות, כאילו אור וחום, ונפש.
אור וחיות נפשנו ניתן לנו, כן?
החסידות מאירה, תכף ניתן לדבר הזה כמה דוגמאות, היא מאירה דברים שלפני כן היו נראים עמובים וחשוכים,
היא נותנת חיות בדברים,
פתאום זה הרבה יותר חי, הרבה יותר זה, וזה נוגע לנפש,
זה לא שם, זה פה, בפנים,
כן? המשל הוא האדם עצמו.
אתמול התוועדתי עם הרב אשר דייש,
השליח אצלנו מפתח תקווה, אמר דבר מאוד יפה.
הרי כל ספר התניא בנוי,
שער ספר התניא בנוי על מה?
על הפסוק, נכון? ככה אדמור זקן אומר,
מיוסד מפי ספרים ומפי סופרים,
על הפסוק,
כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך וביואבך לעשותו.
מה זה הדבר? הדבר זה בעצם מצוות תשובה. זה מה שמופיע שם. באמת, אדמור הזקן התלבט, והתחלה לקרוא לאלה שהולכים איתו.
התחלה רוצה לקרוא להם בעלי תשובה.
אחרי זה הוא אומר בעלי תשובה, אז נגיד שהם היו עבריינים,
אז החליטו לקרוא להם חסידים.
כי חסיד עושה לפנים משורת הדין. חסיד מבין את המגמה.
אבל כל התניא בעצם בא לברר איך הפסוק הזה,
איך מבארים אותו.
זה קרוב, זה זמין.
מה זמין?
יש שם שלושה איברים.
פיך ולעשותו, ובאמצע יש לב.
פיך זה מה אני מדבר. טוב, זה באמת קרוב.
כל יהודי יכול לסתום את הפה, בסדר? כאילו, לא לדבר לשון הרע ולא לזה. כאילו, סתוק.
אפשר לשלוט על הפה.
לעשות, גם אפשר לדרוש מכל יהודי, תקשיב, אל תעשה דברים רעים.
אל תגנוב, אל תגזול, אל תכה חלילה.
אבל לב,
שתהיה הזדהות,
שתהיה קרבה,
שתהיה הפנמה, שתהיה, שיהיה רצון,
זה נראה, וואו,
זו מדרגה מופלגת,
זה נראה מדרגה של צדיקים, לב.
אבל הפסוק אומר, לא ככה,
כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך, ובלעובך גם הלב קרוב.
וכל ספר התנא בעצם בנוי להסביר איך זה קרוב ללב.
איך זה,
כן, אנחנו מבוזים, ומה כוחות הנפש,
והנפש האלוקית, והנפש הבאמת,
עצם העובדה שהאדמו״ר הזקן מחליף את הטרמינולוגיה,
ובמקום לקרוא ליצר הרע,
יצר רע הוא קורא לו נפש בהמית, זה כבר מקרב את זה אל הלב.
כי זה בעצם אומר שהאדם ביסודו הוא לא רע. יש לנו צדדים בהמיים, אבל הם לא רעים.
בהמה היא לא רעה, היא בהמה.
צריך לעזור לה.
אז זה בנוי כל,
איך הדברים הוגים אל הלב, איך הם משנים את הלב, בסדר?
איך הם...
אז זה היום הזה.
זה ספר התניא ש...
אתם יודעים שהספר התניא בעצם הודפס ב...
נגיד ככה, אדמור הזקן, אולי אני אגיד איזה כמה מילים על התאריך הזה, ואז ניתן איזה שתי דוגמאות, אחת
כללית ואחת מהפרשה, שיעירו לנו, אני מקווה, באור יקרות,
ימקיקו לנו מאוד את התורה.
אדמור הזקן
רצה להדפיס את ספר התניא,
שההדפסה שלו תיגמר ביוטט כסלו. למה?
בגלל שיוטט כסלו זה היורצייט של רבו.
יוטט כסלו זה לא רק שחרור אדמור הזקן מן המאסר,
אלא זה גם היורציות של הרב המגיד,
המגיד ממזריץ', שנפטר גם כן י.ט. כיסלו.
ואומרים שלפני שהמגיד נפטר, אז הוא אמר לאדמו״ר הזקן,
זה יהיה יום טוב שלי ושלך.
אז י.ט. כיסלו, צדיקים נפטרים עושים הילולה,
אז זה
הילולה של הרב המגיד.
אז הוא רצה להדפיס את זה ל.י.ט. זה לא הצליח, זה הגיע בכף.
בסוף התברר שאדמו״ר הזקן,
בעצמו השחרור שלו נפרס על פני תאריכים י.ט. וכף.
הוא שוחרר ביוטר, אבל הייתה שם איזו טעות והובילו אותו לבית
של אחד שחשבו שהוא חסיד שלו, אבל בעצם היה מתנגד גדול.
הוא היה שם בבית הזה והגיש לאדמו״ר הזקן לשתות, כוס תה וכל זה, אבל הוא לא הפסיק להציק לו על השיטה וכל זה.
והחסידים חיפשו אותו, רק כשכבר היה שקיעה הם גילו שהוא בכלל בבית של המתנגד ולקחו אותו.
אדמו״ר הזקן אמר שהשהות אצל המתנגד הייתה יותר קשה לו מכל המאסר.
כלומר, זה שגויים מתנגדים בסדר, ושיהודים לא מבינים את האור והמאור שבתורת החסידות זה יותר קשה.
אז זה התאריך הזה,
ומכיוון שאדמו״ר הזקן יצא מן המאסר,
והוא הבין, כמו שאמרנו,
שמהשמיים יש הסכמה על השיטה, אז יש הבדלים גדולים מאוד בין,
בכלל יש הבדלים גדולים מאוד בין ספרי החסידות הכללית לבין ספרי אדמו״רי חב״ד.
ספרי החסידות הכללית הם ספרים שבדרך כלל מראות חסידיות קצרות,
מטלטלות,
מלהיבות, אבל קצרות,
ובכבוד זה מאמרים מאוד מאוד ארוכים. אבל גם אצל אדמו״ר הזקן בעצמו יש הבדלים בין המאמרים שהוא כתב
לפני המאסר לבין אחרי.
לפני המאסר, יותר קצר, זה נקרא מאמרי אדמו״ר הזקן הקצרים,
יותר קצר, יותר מצומצם. אחרי המאסר, הרחבה עצומה,
באריכות וכל זה. למה?
זה גם כן קשור ל... להביא לימות המשיח. אומרים על הרבי כל ימיו להביא לימות המשיח.
כתוב בהלכות מלכים שבימות המשיח
תרבה הדעת, דעת השם, כמיים לים, כל ישראל יהיו חכמים גדולים ונבונים גדולים, וידעו את השם כולם מקטנם ועד גדולם,
ומלאה הארץ דעה את השם כמיים לים מכסים. כלומר, יהיה ארבע נמון.
אז כדי להתכונן לימים הללו,
אתה לא יכול להסתפק בדברים קצרים.
אתה צריך להתחיל
להתכונן ל...
ברחבות, ללמוד, בהרחבה, בהיקף, בעומק, זו ההכנה שלך.
ולכן, תורתו של אדמו״ר הזקן מכינה,
וגם אחרי זה, גם האדמו״רים אחריו מאוד מאוד העריכו, גם הרבי, יש לו מאמרים מרוקים וכו',
איזה מין תורה, אתה לוקח איזה נושא פנימי ומרחיב בו וכו', וכמובן, ספר התניא בראשם לוקח את הנושא הזה של עבודת השם,
וכתב איזה פעם ראשונה שזה נכתב בצורת ספר שיטתי, מגובה, שעם התחלה נמצא בסוף, עם שיטה שאתה מתחיל ויוצא.
פלפליין, בסדר?
זה היום הזה.
כל מי שנגעה ידו, רגלו וליבו בפנימות התורה, זה היום החג שלו.
כי החסידות לקחה את פנימות התורה, הפכה את המושגים של רבנו הארי, שהם מושגים לא מובנים.
העולמות והפרצופים והכל זה, תרגמה את זה לשפה שניתן להבין איזה, שפת נפש שניתן להבין,
ועם זה אפשר גם לעבוד.
תאמו, ראו כטוב השם.
מחסידות נוגעת בהכל.
ניגונים, עבודת הנפש, מצוות, קיום מצוות ממקום פנימי,
גאולה, משיח, כל הדברים כולם מחסידות נוגעת.
במקום לדבר על, בואו ניתן שתי דוגמאות,
נלמד את.
נתאים לכם?
יפה.
עוזי אומר כן, אז אנחנו צריכים לשמוע בקוראים עוזי.
אז בואו ניתן שתי דוגמאות. נתחיל מדוגמה אחת כללית,
ואחר כך נמשיך לדוגמה לפרשת השבוע.
שתיהן שיחות של הרבי.
הרבי ביוט כסלו תשכ העביר התוועדות,
שבהתוועדות הוא התייחס לשאלה ששאלו אותו,
מה עניינה של תורת החסידות?
בסדר?
מה עניין?
יש לנו תורה לפני, מה באתם לחדש?
הרבי בהרבה מאוד מקומות היה עונה, האמת זה לא שאלה. הוא אומר, למה אתה שואל את זה?
מה מציק לך?
אתה רואה שבכל מקום שיש חסידות, יש יותר יראת שמיים, יותר הקפדה על המצוות, יותר אהבת השם, יותר תפילה בזמן ארוך וזה, אז מה אתה מקשקושיות?
אבל באותה פעם הוא התייחס
והוא אמר שעניינה של תורת החסידות
זה שמן,
קשור לחנוכה, רזין דה רזין,
שתכונת השמן שהוא חודר בכל דבר,
מפעפע בכל דבר,
אבל לא מתערבב עם שום דבר,
וזה מרמז למדרגת יחידה בנפש,
וזה מרמז למדרגת משיח.
משיח, אותיות,
משיחי אותיות, חמישי.
והיחידה היא המדרגה החמישית בנפש. נפש, רוח, נשמה, חיה.
יחידה.
אז הוא אומר, תורת החסידות היא בעצם תורתו של משיח,
והיא מגיעה ממקום היחידה שבנפש,
והיא רומזת לשמן שהוא מאור פנימי עמוק,
שחודר בכל דבר ומשנות אותו מן הקצה לקצה וגם מתפשט ומתרחב.
זה כאילו ההגדרה.
אז הוא אומר, בואו, הוא אומר, אפשר להדגים את זה על היפך הדברים, בואו נדגים את זה על הדבר הכי פשוט.
אמירת
מודה אני לפניך בבוקר.
מי כאן אומר מודה אני בבוקר?
אומרים, יפה. איפה אומרים את זה?
במיטה, אדם שוכב על המיטה.
רבי יצחק, אמרנו פעם את הסוגיה הזאת?
של מודה אני?
אני שואל אותך, רבי יצחק, אתה זוכר?
לא, לא. נו, אם אתה לא זוכר. אתה הזיכרון הארגוני של השיעור פה.
זה שאומרים לא, זה לא ראייה, חושבים או לא יודעים. אתה זוכר.
אז אומרים, מודה אני, נכון?
זה 12 מילים. מודה אני לפניך, מלך חי וקיים,
שהחזרת בי נשמתי וחבלה רבה אמונתי. 12 מילים.
אמרו ייחודי, מישהו ראה איזה כתבה שכתוב שאדם, לפני שהוא קם, צריך לחכות 12 שניות
כדי שהמערכת לא תקום בבת אחת.
בדיוק 12 מילים. טוב,
יפה.
עכשיו, באמירת מודה אני,
פותחת את היום.
הפתיחות הן חשובות.
יש קושייה.
מה הקושייה?
איך אנחנו אומרים משפט שבקדושה
לפי נטילת ידיים.
נכון?
במיטה אומרים את זה. הידיים טמאות, רוח רעה, יש לנו בלילה.
זה לא... זה טומאה.
כשאדם היה בשירותים, זו לא טומאה.
זו לא טומאה ללכת לשירותים, זה חלק מצורכי החיים.
אבל זה ניקיון. אז לכן אתה יכול גם, לא צריך ליטות ידיים. מספיק לרחוץ אותם מתחת לברץ ואפילו לנקות במידה דמנקי ואפשר לומר איך אשר יצר. אבל בלילה, אחרי שהדג ישן,
אז הוא צריך ליטות ידיים. איך אנחנו אומרים?
אור.
אומר לנו עדי,
יש לדבר הזה כמה תירוצים.
תירוץ אחד,
בגלל הבעייתיות שבדבר הזה,
אז אין בזה שם השם.
בסדר?
מודה אני, אבל עדיין, לא תרצת לנו. אוקיי, למה לא לשים שם השם
ולהגיד לאדם תקופתי אותו לידיים? ואז תגיד מודה אני, נכון?
אז אומרים, בהלכה, תירוץ בהלכה,
לא טוב.
למה?
בגלל שצריך לסמוך, גם מבחינה הלכתית,
צריך לסמוך כמה שיותר את ההודיה לפעולה.
לפעולה.
עכשיו,
אם אדם יתעורר ואז הוא יקום ואז הוא ישטוף פנים ואז הוא ייטול ידיים
ואז הוא יתלבש ואז הוא יגיד מודה אני, כבר התעוררת לפני עשר דקות, רבע שעה.
הפלא הזה, זה שהתרגלנו לזה, זה לא הופך את זה,
זה לא הופך את זה לא לפלא,
אבל הפלא שאדם ישן, בכלל שינה זה פלא.
כשאדם ישכב על המיטה, עושה תוק, ופססס, רק מי שמאבד את השינה יודע איזה מתנה זאת השינה.
יש כאלה שלא צריכים להירדם בלילה, צריכים כדורים.
כדור שינה, כדור זה, כדור זה. שינה זה פלא, זה קסם.
אדם שם את הראש על הכרית, אומר קריאת שמע על המיטה, עוצם עיניים, אופס, הגוף נכנס למצב מאוזן,
מצב דופק נמוך,
הוא חולם חלומות, וזה כמה אחרי שש שעות, שש וחצי,
ז'נגלר, חדש, רענן, מוכן ליום חדש, פלא, קסם.
אתה מתרחק מהקסם הזה, ההודיה תהיה פחותה.
אז לכן יש עניין הלכתי להקדים,
להצמיד את ההודיה, למה?
לפעולה. ולכן צריך להגיד מודה אני מיד שקמים.
אה, אבל יש בעיה הלכתית. מה הבעיה הלכתית?
הבעיה הלכתית היא שאסור להזכיר
שם שמיים וזה. אז אין בעיה, אז לא נזכיר שם שמיים.
בסדר?
זה הרעיון. המבנה הלכתית.
טוב.
חוץ מזה,
אמירת מודה אני יש בה גם משמעות ברמת הדרש והרמז.
לא רק פשט.
אז עכשיו דיברנו פשט. יש בה גם סוד, אבל את הסוד אני לא אגיד כרגע.
פשט ורמז, רמז ודרש, ברמז אומרים שמודה אני מרמז גם לתחיית המתים.
כל אדם שהולך לישון הוא קצת מת,
והנה הוא קם.
אז כמו שהיה לי תחיית המתים בבוקר,
כך תהיה תחיית המתים בעזרת השם לעתיד לבוא,
בצורה מלאה.
ומכיוון שזה מרמז על תחיית המתים,
ובתחיית המתים היא תקרה מיד כשיעלה הרצון לפניו יתברך, לא יהיה. ברגע שהקדוש ברוך הוא יחליט, מיד תהיה תחיית המתים.
אם לא יהיה איזה תהליך אבולוציוני,
קודם כל המת יתעטש, אחרי זה הוא יפהק,
אחרי זה הוא יתמתח,
אחרי זה מיד יקומו המתים שיעלה הרצון ופעם יתברך, אז גם פה אנחנו צריכים להגיד את מודה אני מיד כשאנחנו קמים.
בסדר?
זה ברמת, באמת, ברמת הדרש,
אמירת מודה אני נדרשת על ידי חז'ל,
נדרשת על ידי חז'ל
כמקבילה להחזרת פיקדון.
שאלתכם שאלה בהלכה.
בסדר?
שמעון, אתה מוכן לשאלה?
עוזי חייב לי אלף שקל.
חייב לי אלף שקל.
בסדר, חייב לי אלף שקל.
עכשיו, אחרי כמה זמן,
עוזי בא ואמר לי, שמע, אני צריך ללכת לאיזה מקום, ואני, אתה יכול לשמור לי על,
לא יודע מה, על האקדח,
או על ה...
כן, נגיד שהאקדח שלו שווה אלף שקל, כן, זה שווה יותר, אבל נגיד.
לא, בוא, תביא את האקדח.
ואז הוא אומר לעצמי, רגע, רגע.
הוא חייב לי אלף שקל.
והוא לא משלם לי, הוא מתחמק, הוא לא משלם לי.
עכשיו הוא זמר לי את האקדח.
נפתור את הבעיה, אני אקח את האקדח, אני אמכור אותו. קח את האלף, כמה שאני אקבל. שעוזי יחזור, אני אגיד לו, תקשיב, הנה, קח.
הבאתי לך עודף, עודף עם האקדח, מכרתי לך אותו.
אלף שקל לקחתי, והנה העודף.
מותר?
למה לא?
אבל הוא חייב לי אלף שקל.
מה?
למה לתבוע? הוא יפקיד לי אלף שקל.
מה הבעיה?
מה?
ערך. ואם הוא הפקיד אצלי כסף.
עזוב, אני הלוויתי לו אלף שקל.
עזוב, הוא הפקיד אצלי אחרי זה.
לכאורה, הגיוני שאני אקח.
כתוב בזוהר, תיזהר מלעשות את זה.
דיר באלכ.
אל תערב חוב עם הפקדה. למה?
למה?
כי כשמישהו מפקיד אצלי משהו, הוא נותן בי אמון.
נותן בי אמון.
אם אני משתמש באמון הזה כדי לפתור לי את הבעיות,
בסדר?
בגלל החוב שלו,
אז אותו דבר התנהג איתך הקדוש ברוך הוא. אנחנו כל לילה הולכים לישון, מפקידים את הנשמה אצל הקדוש ברוך הוא.
מי חייב למי?
אנחנו חייבים.
אז אנחנו עם הקדוש ברוך הוא. תראה, אני יודע שאני חייב לך,
אני חייב ללכת לישון,
אני סומך עליך, אני מפקיד לך, את הנשמה תחזיר לי אותה. אחרי זה מחובות תסתדר בהמשך, כשאני אתעורר אני אשתדל להיות יותר טוב וכל זה, אבל את הנשמה תחזיר לי.
אומר הקדוש ברוך הוא, ודאי, אני מחזיר לך את הנשמה.
אבל אם אדם, מה,
לוקח, לא עבירות, לוקח פיקדון שנתנו לו וגובה מזה את החוב,
אז אומר הקב'ה, טוב, אז גם אני יודע לעשות את זה.
הפקד תעצית הנשמה,
אני אגבה את החובות.
לכן אומר הזוהר, להיזהר מהדבר הזה מאוד,
הרב אמנונו אומר את זה בזוהר,
והאמירת מודה אני היא מיד צריכה להיות מיידית, שהקב'ה יחזיר לנו את הנשמה למרות שאנחנו בעלי חוב.
אז אתה מיד אומר תודה, אתה יכול היה גם לא להחזיר.
זה הסיבות, אמרנו סיבה,
סיבה הלכתית.
צריך תמיד להצמיד את ההודיה לפעולה,
זו סיבה הלכתית.
סיבה של רמז, זה רומז את תחילת המתים.
כמו שתחילת המתים תהיה מיידית.
אני מאמין באמונה שלמה, נכון,
שבעת שיעלה הרצון לפניו יתברך. שתהיה תחילת המתים בעת שיעלה הרצון לפניו יתברך.
כן,
חידה על הירושלמים הוותיקים בינינו,
הכבדים.
על איזה קבר של איזה צדיק כתוב המשפט הזה,
שצריך להגיד אותו.
רב אריה לוין, יפה.
אחי, שאלתי אותכם, תראו מי שם.
אה, יפה, אבל אתה יודע אפילו.
רב אריה לוין כתב על הקבר שלו וביקש שכל מי שמגיע יגיד את המשפט הזה. אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחירת המתים
בעת שיעלה הרצון מלפניו יתברך.
קשה לקרוא?
הרעפים האלה, כשם שבער, רעף, זה, כך היא באה.
כן.
אז, כן, אז זה כתוב על הקבר של רב אריה לוין,
המשפט הזה.
בירושלים, כששואלים מישהו
כמה זמן אתה גר בירושלים,
אז מה התשובה,
הירושלמית?
אתה לא עונה 40 שנה, זה לא, כמה דורות?
דור רביעי, דור חמישי, אתה יכול להתחיל לדבר.
40 שנה אתה עוד לא, עוד לא צעיר, עוד לא, עוד לא זה.
מדברים פה בדורות.
טוב,
אז זה, זה, זה, זה, והדרש, כמו שאמרתי לכם, כמו שמיד,
מיד כשמגיע אליך בעל הפיקדון, אתה מיד צריך להשיב לו,
ולא תגיד לו מה,
פיקדון, וזה, תאכל לי אלף שקל, אני אחזיר לך, אל תעשה משחקים, מיד.
ככה גם אנחנו מיד אומרים,
הקדוש ברוך הוא החזיר לנו את הנשמה, איך שרצינו לקום, הקדוש ברוך הוא החזיר לנו את הנשמה,
הרבה פעמים אני הולך לישון,
אני אומר לקדוש ברוך הוא, אבא, אני ממש מבקש שתעיר אותי ב-5 בבוקר.
ו-5 בבוקר עת הקם.
אז מיד אמירת מודיען. אלה ההסברים. מה אתם אומרים על ההסברים?
עדי.
חילום?
אחיבט?
אהבת?
עכשיו, באה תורת החסידות,
תורת משיח,
רזין דה רזין, שמן, נשמטה דאורייתא,
ואומר את הדבר הבא,
ואחרי שנבין את ההסבר החסידי, נחזור לכל ההסברים ונראה איך הם פתאום מוארים באור חדש.
אור חדש לגמרי.
מה אומרת תורת החסידות?
יש טומאה בעולם.
יש טומאה.
צריך להיטהר מהטומאה.
אבל כשיהודי אומר,
מודה אני לפניך,
כשהוא מדבר על נקודת האני העצמי שלו,
מודה גימטרייה עדן, הנקודה העצמית,
שמה שום טומאה לא יכולה להגיע.
כלומר, לפי תורת החסידות, זה לא שאנחנו
צריכים לטול ידיים, אבל אנחנו עוקפים את הבעיה, אלא
אין צורך לטול ידיים בכלל. למה?
כי מה? כי אתה מודה אני,
באני הפנימי של יהודי,
שמשם הוא מוסר את הנפש, שמשם הוא הולך להילחם,
שמשם, זה הפח הקטן של הכהן הגדול, שם הטומאה בכלל לא יכולה להגיע.
ולכן זה לא שאין צורך להזכיר שם השם,
כן?
אין צורך לטול ידיים, אגב תכף נדבר על שם השם,
אין צורך לטול ידיים,
כי הטומאה בכלל לא הגיעה לשם.
וואו, עצום.
אוקיי,
אז עכשיו בואו רגע נעבור על התשובות,
ונראה איך זה מעיר אותם באור חדש.
מה אמרנו התשובה ההלכתית הייתה? מה? מה אמרת עדי?
לא מוזכר?
שם השם.
שים לב, אני יכול לקרוא לך, מה המשפחה?
דרורי, אני יכול לקרוא לך מר דרורי, איך זה?
קצת מרוחק, נכון? אדון דרורי, מר דוקטור דרורי, לא יודע.
שם פרטי, עדי,
עדי, יותר קרוב.
עדי, אנחנו סחבקים.
מה הכי קרוב?
בלי שם.
בלי שם.
כאילו, בלי, נגיד בעל קורא לאשתו,
לא קורא לה בשם.
בא?
אתה בא? זה הכי קרוב.
אם אני מכיר מישהו מאוד מאוד, אני לא יכול לפנות לאדם ברחוב ולומר לו, אתה בא? סליחה, מי אתה?
מה?
שלום אדוני, איך קוראים לך?
רציתי לבקש ממך, נכון, אני לא יכול להגיד לו, אתה בא? מה זה התנפות אותי? אני לא מכיר אותך, הלכת מפה.
רק לאדם מאוד מאוד קרוב אני יכול לפנות
בלי השם.
אז מכיוון שברגע שאנחנו מתעוררים, משנתנו,
והנשמה חזרה למעלה, והיא נטהרה מכל טומאותיה וכל זה, והיא חוזרת חדשה שדידה, חוזרת מהשם ידברו, הכי קרובים לקדוש ברוך הוא,
אז אנחנו אפילו לא צריכים להזכיר את השם של הקדוש ברוך הוא.
אנחנו הכי קרובים, מודה אני לפניך, לא צריך להגיד מי זה, הכל ברור, אני... נכון?
מאיר את זה באור יקרות, פתאום.
הלאה, מה אמרנו?
התשובה של המדרש, של הרמז, שזה רומז את תחילת המתים, נכון?
מאיפה מגיע יסוד תחיית המתים?
יסוד תחיית המתים מגיע מזה שהרי כל דבר בעולם הזה חותר לכיליון.
זה חוק החוקים.
חוק החוקים זה שכל
דבר בעולם
מגיע למוות, זה נקרא חוק האנטרופיה.
כל דבר, כל חומר, כל יצור חי, בסוף מת.
אין דבר יותר בטוח מהדבר הזה. אתה רוצה להשקיע משהו בטוח, תשקיע באיזה מניה של מוות.
זה בטוח יגיע.
נכון? למרות שאנשים עדיין מופתעים. הוא נפטר?
כן, כולם מתים בסוף.
כולם מתים, וגם כל הדברים,
גם הסטנדר הזה, בעוד 200 שנה כנראה לא יהיה פה, יהיה מפורק לאיזה אלף ואחת חתיכות, וזה כאילו, או שהוא יישרף,
או שהוא יזרקו אותו, והשמש תאכל אותו.
כל דבר, תשים אותו מספיק זמן בחוץ, יאמרו אלף שנים, לא תמצא אותו.
ככל שמדרגת החיים נמוכה יותר,
אז הכיליון שלו קטן יותר, אז אבן יכולה להישאר,
כי אין בה חיות כמעט,
אבל
כשאנחנו מאמינים בתחילת המתים, אנחנו מאמינים שישנה נקודה שהיא לא נטמאת, היא נשארת חיה לעולם.
נכון?
חז'אן אומרים זה העצם, עצם הזנב, עצם הנוסקוי, נכון? שנותנת, מקבלת...
מה?
לוז. לוז, עצם הלוז.
אתה אומר, זה למעלה, לא?
הצוואר, כן.
בהבדלות. בהבדלות, עושים ככה, עצם הלוז, כן.
נוסקוי, עצם ה... כן. אני רואה שכולכם כבר מוכנים בעצם הזה, כן, יפה.
עצם הלוז, זה אומר, האמונה בתחילת המתים,
אנחנו אומרים את זה בתפילת... הם עולם בתחילת המתים, זה לא אומרים את זה ביום כיפור, בתפילת נעילה, אומרים את זה בכל תפילה
רגילה בזה, ב-18, ומחיה מתים ברחמים רבים.
ליד צומח נופלים, ליד רופא חולים מחיה מתים. כלומר, זה משהו שהוא...
היא תלויה בעובדה שאנחנו מאמינים שישנה נקודה במציאות שהיא לא מתה.
כל אחד ואחד מאיתנו, גם אחרי 120 וגם אחרי שנהיה בקבר.
רגע, אופ סליחה,
ישבתי את הטלפון פתוח כי אני נכוסים בחנייה,
לראות שאני לא מציק למושב.
וגם אחרי 120 וכל זה, יש לה נקודה שלא מתה.
מהי הנקודה הזאת?
נקודת המודה אני,
שהיא לא מתה,
היא לא נתמת,
היא לא כלום, היא נצח.
אתה יכול לחוות אותה גם כשאתה חי, לא רק אחרי זה, גם כשאדם חי,
הוא יכול לחוות את נקודת מודה אני.
מה אמרנו בעולם הדרש?
פיקדון, תחזיר מיד פיקדון וכל הדברים האלה, נכון?
פיקדון ופקידו אצלך וכל הדברים האלה.
אנחנו מבינים.
עכשיו, למה? למה באמת? למה לא לעשות?
מכובדים שזה רמות שונות.
יש רמה של הלוואה,
בסדר, אני עם עוזי עשיתי עסקים, אני הלבדתי לו, הוא לא מחזיר לי, זה רמה אחת.
אבל יש רמה יותר גבוהה של אמון.
פיקדון מוותר על רמה יותר גבוהה.
אל תערבב בין הרמות.
אל תערבב בין הרמות. אל תגיד, אני אקח מהפיקדון ואני אעביר להלוואה. לא, ערבבת.
אותו דבר אצל יהודי. יש מה שיהודי עושה.
וכל אחד מאיתנו עושה,
משתדל לעשות מצוות, וגם עושה כמה עבירות, לצערנו הרב.
או,
נגיד, אולי לא צריך לעשות עבירות, אבל,
כי מי שעושה עבירות הוא כבר לא בינוני, הוא רשע, אבל אנחנו לא מקיימים את המצוות כמו שהיינו צריכים לקיים אותן.
זה עייפות, זה עצלנות, כל הדברים כולם, בסדר?
זה המעשים.
אבל מי אני באמת?
מהי הנקודה הפנימית?
מי אני באמת?
אתה יודע מי אתה באמת?
אתה באמת הנקודה הפנימית העמוקה הזאת, זה מי שאתה.
אל תערבב, אל תגיד,
טוב מכיוון שאני אעשה מעשים כאלו,
סימן שאני כזה.
לא.
בבוקר, כשאתה קם,
בנקודת האמון הראשונה,
תפגוש אותה.
ואל תערבב פה עכשיו שיקולים הלכתיים. רגע, לא אמרתי זה, לא נוטלתי ידיים. לא, לא, לא, אל תערבב את זה.
זה שייך לעולם אחרי שאתה קם, לעולם העשייה.
שם אנחנו צריכים כל הזמן לתאר את עצמנו, כי אנחנו מדי פעם נטמעים בכל מיני דברים הטובים, בסדר?
כאילו, מי אני באמת?
האם,
אצלי הרגע הכי הכי, שאני כאילו מרגיש שאני שם, זה בתפילת נעילה,
זה לספרדים, אני אומר את זה, אני מבין אשכנזי,
אבל אני אומר את זה לעצמי,
שבע פעמים להגיד את הפסוק, קראתי בחולב ענני אדוני, חוקיך אצור, שבע פעמים,
תפילת נעילה אחרי כל הצום, אתה אומר, זה מי שאני, זהו.
הקב'-הוא, זה מי שאני באמת.
טוב, האם אני חי כל החיים באותה מדרגה של תפילת נעילה?
לא.
אבל כשאתה חווה את הדבר הזה, אל תגיד, טוב, כאילו מחשבה כזאת,
נו נו, ביום כיפור, בתפילת נילה, מה אתה צועק, קראתי בחולה, וענני חוקי חיי צהורה.
אל תשכח שעוד יומיים אתה כבר לא תהיה שם. איזה מין מחשבה מבאסת כזאת. לא לתת לה להיכנס,
לא להסכים לה, זה יצר הרע, אתה עכשיו זה מי שאתה באמת.
וכל השאר זה,
הפיקצות פחות, הם פחות עני.
ולכן יהודי בא להגיד מודה, אני אמרו לו, לא, לא, לא נטלת ידיים. מה קשור לנטלת ידיים?
אל תערבב לי בין הזה. עכשיו אני נמצא במרגע הכי פנימית. לא יטול ידיים.
תראו איך ההסבר, זה הכל שיחה של הרבי, כן? ההסבר של תורת החסידות,
למה לא אומרים, למה אומרים מודה אני מיד כשקמים,
לא רק שהוא הסבר נפלא בפני עצמו, אלא כשאתה חוזר על כל ההסברים הקודמים שאמרנו,
הם פתאום מקבלים אור אחר לגמרי,
אור יקרות,
פילי פלאות.
לא ככה?
אתם מתרגשים כמוני?
הבטחנו עוד משהו מהפרשה.
בסדר?
זה קשור
הפעפוע הזה של השם שלי, הבאת משל על החסידות שזה מפעפע. שמן. חודר, ראית עכשיו. חודר לכל דבר. ודאי. אבל לא נדבק בו כלום. כן, כלומר זו מדרגת יחידה.
ראית איך הביאור, יכולת להגיד שהביאור החסידי עומד בפני עצמו.
יש לנו ארבעה ביאורים, עוד ביאור חמישי.
אבל הביאור החמישי הזה, המשיחי,
הוא מפעפע בכל הביאורים הקודמיים, ומאיר אותם ביאור יקרות.
אתה מבין? הוא נותן להם משמעות. פתאום אתה, בתוך ההלכה, יש פתאום נשמה.
אתה מבין? זה הפעפוע.
בואו ניתן עוד דוגמא אחת.
שיחה של הרבי מהשבת, פרשת וישם.
מי אשם במכירת יוסף?
ביבי.
כן.
מי?
אבא שלו.
הוא.
האחים.
מי עוד?
כן.
מי אשם במכירת יוסף?
בדיינים, הישמעאלים,
חוכמה עליונה, מי זה החוכמה העליונה? אתה מתקרב.
למה, למה הוא אשם?
למה, איפה, איפה זה בנדל ביטוי בפרשה? הוא מנהל את הכל, אבל אתה...
האיש, האיש. אומר לנו עדי,
רבותיי, אנחנו לא שמים לב איך אנחנו מרוכזים באחים וכל הדברים האלה,
יש בפרשה גורם קריטי
שבלעדיו
בלעדיו יוסף לא היה נמכר, וזה האיש.
אתה אומר גבריאל, כתוב איש, וימצאו איש.
האי בלעזרא אומר זה היה אדם רגיל.
רשי אומר מלאך, לא משנה, זה אותו דבר.
נגיד שזה היה איש רגיל.
מה הסיכוי שיוסף יגיע לשכם
ולא ימצא את האחים שלו? זה מקום ענק שכם.
איפה הם יהיו? פה? פה? איך הוא יחפש אותם? וימצא אותו איזה איש אקראי,
ויגיד לו, גם יפנה אליו, וגם יגיד לו, אה, האחים שלך, אני גם יודע איפה הם, וגם יודע לאן הם הלכו,
וגם יוסף ימצא אותם שם.
סיכוי אפס נקודה, מה, כאילו, שטח עצום.
זה לא היום טלפון, מיקום, תן לי את המיקום.
מי ימצא אותה?
זה נראה
שהקדוש ברוך הוא יתערב
כדי שיוסף יימכר.
זה מה שנראה.
כלומר, זה ברור שהעם צריך לרדת למצרים.
זה כבר נאמר לאברהם בברית בין הבתרים.
יש הרבה דרכים לרדת למצרים. לכאורה, הדרך הקלאסית לרדת למצרים,
הפשוטה ביותר, זה להעביר רעב בארץ כנען.
כמו שקרה לאברהם, וכמו שקרה ליצחק,
כי יצחק הקדוש ברוך הוא אמר, אל תעשה את זה,
אמרה, ואז יעקב ייקח את כל המשפחה ויראו למצרים,
נכון?
זה האירוע.
הקדוש ברוך הוא,
בכבודו ובעצמו, מגלגל את האירועים
שישראל ירדו למצרים דרך מכירת יוסף.
למה?
עכשיו, איך שטרלון סובב את זה?
יופי, אחים מכרו את יוסף, אמרו מאוד.
למה הם עשו את זה?
מה ההכרח בדבר הזה?
אז אומרים, אחים מכרו את יוסף,
כל זה, לא רצו למכור אותו, הרשב״א אומר שהם לא מכרו אותו, הוא נעלם, לא משנה כל מיני דברים. בסוף אתה לא יכול לדלג על העובדה שהיה כאן אירוע חמור ביותר.
אוקיי, אז אתה יכול להגיד, האחים לא בסדר.
אבל עכשיו יש פה קושייה על מי?
על הקדוש ברוך הוא. הוא לא בסדר.
כי אם הקדוש ברוך הוא לא היה שולח את המעך הזה, או גם אם זה אדם רגיל,
אנחנו יודעים שככל שדבר הוא יותר מקרי,
ככה הוא יותר רקום מהשם יתברך, המקריאות הזאת.
אז יוסף היה מגיע לשכם, לא מוצא את האחים,
חוזר הביתה והכל היה בסדר.
הרבי גם מנסה לבאר שם ירושלמי.
ירושלמי אומר שבגלל שהאחים מכרו את יוסף ב-20 כסף, נכון?
ההפטרה בעמוס, על מוכרם בכסף צדיק
ואביון בעבור נעליים. כתוב, וימכרו את יוסף
20 כסף.
זה כתוב או שזה מדרש?
כתוב אצלנו, 20 כסף.
20 כסף זה אומר שכל אחד מהם קיבל
שתי מאות כסף, עשרה אחים.
שתי מאות כסף זה מחצית השקל.
אומר ירושלמי בגלל הדבר הזה,
התחייבו בני ישראל במחצית השקל ובפדיון בכור.
מילא מחצית השקל אני יכול להבין,
כי מחצית השקל זה מה?
כופר.
זה ייתנו כל העובר על הפיקודים, מחצית השקל,
כופר, לכפר על נפשתיכם.
האחים צריכים לכפר על נפשתם, על מה שהם עשו,
אז הם צריכים לתת מחצית שקל. אבל מה קשור פדיון בכור?
כאילו, פדיון בכור זה כי יוסף הוא בכור של רחל,
והאחים מכרו את יוסף, אז עכשיו צריך לתת, אבל פדיון בכור זה,
פדיון בכור זה משמע כאילו שהם
שהם נתנו ליוסף איזה, הם צ'יפרו אותו, כאילו, בסדר?
הם הרימו אותו, נתנו לו איזה מעלה,
וכתוצאה מהדבר הזה,
יוסף צריך לשלם להם. הרי הבכור צריך לשלם לכהן, נכון?
אז זה לא ברור.
ואז אומר הרבי דבר נפלא,
נפלא, ממש.
והדבר המדהים הוא,
אתה אומר וורט חסידי.
וורט חסידי,
זאת אומרת, כאילו, יש את הפשט,
אבל הוורט הוא כאילו זה... אבל אתה רואה שהאמירה החסידית
היא עומק הפשט גם, הרבה פעמים.
אומר ככה הרבי, תראו איזה מתיקות של תורת משיח,
שהיא פתאום נכנסת ואומרת,
אנחנו עד עכשיו מתייחסים,
בכל האירוע הזה אנחנו מתייחסים למכירה בתור דבר שלילי.
בסוף היה מזה דבר טוב, בסוף, בסוף יוסף היה משנה למלך והכל הסתדר, אבל המכירה עצמה הייתה, היינו מעדיפים לדלג עליה.
אומר הרבי, אי אפשר לדלג עליה. מדוע?
יש כלל,
גם בהלכה וגם בזה, אין איסור חל על איסור,
אין בעלות חלה על בעלות.
אם אני בעלים של משהו, אף אחד לא יכול להיות בעלים עליו במקביל אליי.
אם גבר נשוי לאישה, והיא הלכה וקיבלה קידושין ממישהו אחר.
זה כלום!
שום דבר לא תופס.
אין בזה שום דבר.
אומר הרבי כך, ברגע שהאחים תפסו את יוסף,
הפשיטו אותו מבגדיו,
שמו אותו בבור ואחרי זה מכרו אותו,
הם בעצם הפכו את יוסף למה?
שלהם.
הם שולטים עליו.
יוסף היה ישות עצמאית, הם תפסו אותו,
שביתו אותו לגמרי, הורידו לו את הבגדים,
ומכרו אותו כרכוש שלהם.
כלומר, יוסף משועבד למי?
להכין.
וזאת הסיבה
שאף אחד אחר לא יכול לשעבד אותו.
יוסף יורד למצרים,
ואף אחד לא מצליח לשעבד אותו. בבית פוטיפר,
הוא,
פוטיפר כאילו נבהל ממנו, אומר לו, טוב, אתה תנהל את הכול.
זה אשת פוטיפר, רוצה שהוא יהיה הבעל שלה.
ואז, אוקיי, בית האסורים,
רואה אותו שר בית האסורים ואומר לו, תשמע,
אני לא יודע מה יעזור לך, תקח, תנהל אתה.
אף אחד לא מצליח לשעבד את יוסף במצרים.
למה?
כי הוא משועבד לאחים.
הם מכרו אותו.
מכירת יוסף הייתה איזה מין מעטפת הגנתית כזאתי,
שהוא כבר משועבד לאחים שלו.
לא,
זו הייתה טעות,
כן?
קודם כל, כשאתה מוכר משהו, מה?
לא, כשאתה מוכר משהו, אתה...
מכירה זה הביטוי העליון של בעלות.
אם יש לי משהו,
אבל אני לא בטוח שהוא שלי, אני לא אמכור אותו.
רק משהו שהוא 100% שלי, אני יכול למכור אותו. עכשיו, כדי למכור צריך גם...
יפה, אבל כדי... שנייה, אבל כדי למכור צריך גם קונה.
אין קונה, בצד השני.
אין, המדיינים, הכל, הכל איזה...
האחים מכרו כדי לבטא את הבעלות שלהם, ולכן הרבי אומר, זה היה במניין, היה עשרה,
נשעה בגלוי ואחד בנסתר,
אבל לא היה קונה בצד השני.
כלומר, יש כאן את ביטוי הבעלות הטוטאלי,
בלי שיש שם קונה, כי אי אפשר כבר לקלוט אותו, כי הוא שלהם.
ואז הוא אומר, זה הסיבה, עכשיו הוא אומר, זה הסיבה שגם כשבני ישראל מגיעים למצרים,
אז הם משועבדים למי?
ליוסף ולא למצרים.
כי יוסף משועבד לאחים,
והאחים משועבדים ליוסף, וזה מין מעגל סגור.
ואין שם שום שיעבוד למצרים.
בני ישראל לא משועבדים להם, ליוסף לא משועבד,
עד שבאר מות יוסף וכל אחד וכל הדור ההוא,
ורק אז המצרים מתחילים להרים עליהם את היד, אבל בהתחלה אין שום.
עכשיו, זה הסבר משיחי מדהים, חסידי,
נשמתי, למכירה עצמה,
מהאירוע שהמכירה היא משהו
גרוע וכל זה. פתאום יש כאן איזו המתקה שמסבירה למה הקדוש ברוך הוא מאוים למכירה. אומר הקדוש ברוך הוא, איך אני אצור מצב, אני צריך להוריד את עם ישראל למצרים, איך אני אצור מצב שהם לא יתבוללו?
אני צריך להוריד את יוסף. אם אני אוריד את יוסף ככה, או את משפחת בית יעקב ככה,
אז הם יתבוללו.
אה, אני אוריד את יוסף ולפני כן אני אדאג שהאחים ימכרו אותו, הוא יהיה שלהם והכל יהיה משועבד. זה מין הסבר פנימי כזה,
שמסביר את הפשט איך אף אחד לא מצליח לגעת ביוסף. כולם רואים את יוסף,
הולכים צעד אחורה ורוצים להיות תחתיו.
גם זה דוגמה,
והוא מסביר שם, לכן מחצית השקל זה מצעד הפגם של השבטים,
אבל פדיון בכור זה מצעד המעלה שהם נתנו ליוסף.
הם הפכו אותו למשועבד להם.
הצילו אותו בעצם.
אף אחד לא יכול לגעת בו, כי הוא שעבד להם.
שתי דוגמאות מתוך אין סוף דוגמאות, שתורת החסידות באה
והופכת את הדברים ונותנת להם מאור חדש.
לכן תאמו וראו כי טוב השם בלימוד
תורת החסידות. הוא מסיים בדרכה המסורתית לשנה טובה בדרכי החסידות ולימוד החסידות, ככתוב ותחתמו, אמן ואמן.
רבי חנניה בן הקשר מרצה הקדוש, בחוץ זעקו ובכיכה אחרי, באה להם תורה אמיתו שנאמר,
אדונייך אף עת למען צדקו יגדיל תואב יאדיר על ישראל אמן
