במורה נבוכים,
שדברי חכמים כתפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו.
כלומר,
אתה אף פעם לא מפסיד מזה שאתה לומד אגדות חזל,
תרוויח משהו, אבל אם המבט הוא מבט מהיר,
אז זה כמו אדם שמסתכל על ה...
יש איזה מין סבכה מכסף, בתוכה יש תפוח מזהב. הוא מסתכל מהר, הוא רואה רק את הסבכה מכסף.
אז לאט, בדיוק,
התנהלה לאיטי,
אז אפשר לראות את התפוח מזהב.
זה אומר שבדרך כלל הסיפור לא בא לספר לנו מה שהיינו יודעים בלעדיו.
הוא מסתיר בתוכו איזה משהו.
וגם הסיפור הזה שלפנינו עונה להגדרה הזאת.
בואו נראה.
יש פה איזו הקדמה,
יש מקום להבין איך היא קשורה לסיפור הזה, נקרא גם אותה,
ואחר כך נגיע לסיפור עצמו.
אומר לנו המדרש, לך יכול בשמחה לחמך, כי כבר רצה אלוהים את מעשיך,
רצה האלוהים את קורבנך רבי מונא דהישאב ורבי יהושע דהסכנין בשם רבי לוי
פתר את הפסוק הזה בראש שנה ויום הכיפורים
הכנות שונות
משל למדינה שהייתה חייבת ליפסין למלך ליפסין זה מיסים חוב
שלח המלך גבאי טמיון לגבותה
גבאי קצת אלים כן
טוב בריחוק עשרה מילים יצאו גדולי המדינה וכילסו והתיר להם שליש
דיברו איתו עם הזה,
ויתר להם על השליש.
בריחוק חמישה מילים יצאו הבינוניים וכילסו והתיר להם שליש.
כשקרב הגבה יצאו לקראתו אנשים ונשים וצף וכילסו
ומאכל להם את הכל.
אמר לון, מה דאזל אזל?
מנחה ולאללה אנו חשבנה.
כאילו מה שהיה היה מכאן ואילך חשבון חדש. כך,
ערב ראש השנה גדולי הדור מתעניין.
הקב' הוא מתיר להם שליש מעוונותיהם.
שנאמר כי עמך הסליחה למען תברא.
אמר רבי אחא, מה זה כי עמך הסליחה? מראש שנה סליחה מתוקנת לך למען תברא.
שתהיה יראתך על בריאותיך.
ואותם הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היחידים מטענים והקדוש ברוך הוא מתיר להם עוד שליש מעוונותיהם.
וביום הכיפורים מטענים כולם והקדוש ברוך הוא מתיר להם עוד שליש מעוונותיהם.
עד שמטענים אנשים ונשים וטף,
טף מעניין, כן?
מוכר להם הקדוש ברוך הוא את הקול ואומר מה דאזל עזל ומכאן מנהך ולהלאה אנו חוש בנה.
יצאה בת קול ואומרת להם לך יכול בשמחה לך. אני אומר לך כבר נשמעה תפילתכם.
טוב,
מה למדנו מהחלק הזה במדרש? שיש מדרגות מדרגות בעם ישראל.
יש את הציבור כלל, אנשים נשים ביתר, זה בבריגה. אבל יש אנשי קצה,
אפשר לקרוא להם,
קצינים אנשי קצה, חסידים,
צדיקים, שהם כבר
עושים ארטילריה, מרככים את היעד עוד הרבה לפני.
בסדר, אנשים כאלה, אנשים חשובים בעם ישראל.
והם כבר מקילים מעלינו את החשבון,
וכן על זה הדרך, בסדר? כבר מראש השנה הם כבר מורידים שליש מהעניינים, כן?
כאילו, לא כתוב שנמחה להם, אלא
הצדיקים האלו גורמים לכך שהאירוע יהיה פחות חמור, שליש.
פחות שליש,
שני שליש כבר יורדים בדרך, בסדר?
אולי בהקשר הזה,
באים לספר לנו על אחד מהצדיקים האלה. בואו נכיר אותו לעומק.
אבא טחנה חסידה
נכנס לעירו ערב שבת עם חשיכה,
וחבילתו מונחת לו על כתפו.
כן?
לא כתוב מה היה בחבילה,
כנראה
כסף אולי שהוא הרוויח,
או אולי כלי העבודה שהוא איתם עובד,
לא ברור.
מצא מוכה שכין אחד מוטל בפרשת דרכים.
אמר לו רבי, עשה עמי צדקה והכניסני לעיר.
לוקח אותי טרמפ, מה שתקרא.
אמר,
אבא טחנא, חסידה,
אם אני מניח חבילתי מלכת את פרנס עני וביתי,
אז משמע שבחבילה היה אוכל לשבת אולי שהוא קנה
לכל השבוע, או כסף, או כלי העבודה שלו, לא יודע.
אז אם אני מניח, כן, אני לא יכול לקחת את זה, אז אם אני מניח את חבילתי מלכת את פרנס עני וביתי,
ואם אני מניח את מוכה שחין, אני מתחייב בנפשי.
מה עשה?
המליך יצר טוב על יצריו והכניסו למוכה שכין לעיר
ובא ונטל את חבילתו ונכנס עם דמדומי חמה.
והיו הכל טמאים ואומרים זהו אבא תחמא חסידה.
אף הוא ערער בליבו ואמר שמא תאמר קיללתי את השבת.
באותה שעה הזריח הקדוש ברוך הוא את החמה דכתיב
וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפה בכנפיה.
באותה שעה ערער בליבו ואמר תאמר שלא נתקבל זכרי יצאה בת
כל באר אמרה לו, לך יכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יניך, כי כבר רצה אלוהים את מעשיך,
נתקבל שכרך.
זה הסיפור.
מה אתם אומרים עליו?
מה הוא בא ללמד אותנו?
חסד, לעשות חסד חשוב, נכון?
מה עוד?
חשבונות שמיים, אולי? חשבונות שמיים.
מה עוד?
איך?
אתה מפסיד, על חשבונך.
יפה מאוד.
כן.
אנשים אמרים, כן, יפה, יפה אמרתם.
למה צריך רבנים בעולם, אם אתם יודעים את כל התשובות?
תראו, אני
אסמן לנו את המילים החשודות במדרש הזה, בסדר?
מה חשוד פה?
הרי בסוף,
זה, מה, זה התלבטות? זה לא רק התלבטות, נכון?
מה, מה כאילו, מה העניין? אם אתה בתחנת, אתה תשאיר אותו בקצה הדרך? מה הסיפור?
ויש פה גם ביטוי, המליך יצר טוב על יצר רע.
אם זה כל כך ברור מה טוב ומה רע, לא צריך להמליך פה אף אחד על אף אחד,
בסדר? זה אומר שיש פה איזה אירוע מורכב,
שבו הוא היה צריך לזהות שמה שנראה כמו יצר טוב הוא בעצם יצר רע.
ולכן יש פה אימלכות, אימלכות זה איזה התבוננות,
איזה העמקה, איזה... בסדר?
יש פה איזה אירוע מורכב.
אתה שואל מה?
הכל די ברור פה, נכון?
כאילו, יש פה עוד כל מיני ביטויים מוזרים. לדוגמה, אם אני מניח את מוקש חן אני מתחייב, מה?
איך צריך להיות כתוב?
בנפשו.
אני מתחייב בנפשו.
נכון?
אם אני, אני אחת מקשחין, אולי יקרה לו משהו, אולי הוא ימות.
אני מתחייב בנפשו. מה כתוב כאן?
מתחייב בנפשי.
אם אתה מדבר על עצמך, אז אתה אומר נפשי. אם אתה מדבר על מישהו אחר, אתה מדבר על נפשו.
הביטוי הוא אני מתחייב בנפשו.
אני אצא חייב על הנזק שיגרם לנפש שלו, בסדר?
ואילו כאן כתוב, אני מתחייב בנפשי, מה אתה מתחייב בנפשך?
הכל בסדר, הנפש שלך נשארה, אתה לא חייב בכלום, אתה חייב על זה שהנפש שלו הלכה לאיבוד.
אין לו משמעות.
הוא לא ברור, המשמעות. לא יודע מה, תכף ננסה להבין, אבל אני רק אומר שהביטוי הזה הוא לא נכון.
אם אתה פוחד שמוקי שחין הזה יקרה משהו, נכון?
אז אני לא צריך להגיד, אני מתחייב בגלל נפשו, אני אתחייב.
אם אני מתחייב בנפשי,
אתה אומר, אני מתחייב ב...
על הדבר הזה אני מתחייב בנפש שלי.
הביטוי אני מתחייב בנפשו, כמו...
בנפשו קשורה בנפשו, כן?
טוב.
כן.
כן.
וגם, עוד שאלה על המדרש הזה, מה זה כל ההתחשבנות פה בסוף על השכר? כן, שכר, לא שכר, קיבלתי, לא קיבלתי, מה הולך כאן? מה זה? חסיד. עכשיו נו, חסיד.
אבא תחתא חסידה.
מתחיל להתעסק פה עם השכר, כמה קיבלתי, כמה לא קיבלתי. מה הולך כאן?
לכל אחד ואחד מאיתנו, תמיד תשאלו את עצמכם את השאלה הבאה,
האם ההתלבטות הזאת
נוגעת גם אליי?
כלומר, האם אני הייתי מתלבט בהתלבטות? לא יודע, אם מישהו מאיתנו היה רואה איזה מוכה שחין שזה לא, היינו מתלבטים? היינו בוודאי מכניסים אותו, נכון?
כאילו, מה, מה היינו, מה, לא יכול להיות שהבטח נכנסי להתלבט במה שאנחנו בכלל לא היינו מתלבטים בו.
אז מה, כן, תקשיב,
אין לי מה להגיד לך, זה הפעם היחידה שהוא מופיע בכל ה...
לא מכיר עוד פעם שהוא מופיע, אולי אני טועה, אולי יש עוד איזה פעם אחת, אבל הוא לא, זה לא רבי חנינא בן דוסא, זה אחד מהצדיקים,
יש סוגה
של צדיקים בתנאים,
רבי חנינא בן דוסא, חוני המעגל, אבא חלקייה,
אבא תחנא חסידה,
כאלה, צדיקים כאלה, חסידים, אדמורים כאלה, רבס,
והוא אחד מהם.
כן.
אם הוא ישאיר את החבילה,
אם הוא ישאיר את החבילה,
אז
אז הוא לא, אז איך הוא אמר?
הופה, כבודו חכם בחוכמת האלוהים וחושף לנו טפח ומגלה טפחיים.
בואו נראה.
הרי מה שאתה שואל זה שאלת השאלות. בואו, זה סיפור, תקשיב, הסיפור הזה הוא סיפור מכונן.
אני הולך איתו,
אני הולך איתו.
הוא עוזר לי המון בחיים,
ואני עכשיו אעביר את זה גם לכם.
בעזרתו היא תעלה.
בסדר?
הרי הסיפור הזה מתחיל, שאבא תכל'ה נכנס לעיר.
סליחה,
קודם כל בואו נדבר על מה הסיפור הזה לא מדבר.
הוא לא מדבר על פיקוח נפש.
המוקש חין הזה לא ימות אם אבטח מחסיד לא יעזור לו, ולכן לא כתוב מה
מתחייב בנפשו.
כי הוא יישאר בחיים, ומישהו אחר ייקח אותו.
מישהו אחר ייקח אותו. לא אבטח, זה כמו האדם עומד לעצור טרמפ.
אתה לא תעצור, מישהו אחר יעצור.
אלא מה? הוא פנה אליך.
זה כאילו זה. אבל לא מדובר כאן על פיקוח נפש,
ולא שהוא יישאר מחוץ לעיר שבת שלמה זרוק בקור, הכל בסדר.
מישהו ייקח אותו.
אממה, אבא תחנא חסידה הגיע הראשון, והוא פנה אליו.
ואז יש לאבא תחנא חסידה משוואה.
הוא אומר ככה,
יכול להיות,
יש לי שתי אפשרויות בלבד.
אפשרות אחת זה לקחת אותו,
ובעצם להשאיר פה את החבילה שיש בה אולי את האוכל או את הכסף של בני המשפחה,
ואז איך אני אפרט את בני ביתי?
יש לי מחויבות.
אפשרות שנייה זה לא לקחת אותו,
ומישהו אחר ייקח אותו,
אבל כשאני אבוא להסתכל במראה, הוא לא מסתכל במראה, כי חסיד לא מסתכל במראה, אבל כשאני אזכר במעשה, איך אני אוכל לחיות עם עצמי
שידעתי שאני לא הגשתי עזרה לבן אדם שביקש ממני. אפילו שמישהו אחר יכול, עשה את זה מן הסתם,
ואולי אני אפילו יראה את זה שהוא זה, אבל
אני לא אוכל להסתכל לעצמי במראה, נכון? אלה שתי התלבטויות.
אגב, זה עצמו כבר נושא לדבר עליו,
ושווה לדבר עליו. יחס פנים-חוץ,
בסדר?
אתה מורה, אתה לא יודע מה, ראש שיבה, כל זה,
ויש לה, אתה אמרת, אוויר שיעורים מלא מקומות, יש לך גם דבר כזה שנקרא משפחה.
שזה יצור כזה, שהוא דורש כל מיני דברים וכל זה. אתה אומר, אוויר שיעורים לכל העולם,
ורק המשפחה שלך היא...
אז זה הרבה פעמים האחרונה בסדר עדיפויות. מה קודם למה?
מי קודם למי?
בסדר?
האם המחויבות המשפחתית,
או עשיית חסדים עם כל העולם,
תמיד צריך וכל הדברים האלה, בסדר?
זאת שאלה, זאת שאלה. עכשיו מה תגידו? ברור של המשפחה.
אז אם ככה, אז אתה לא יכול להיות רופא, אתה לא יכול להיות מחת,
אתה לא יכול להיות ראש שיבה כנראה, לא יכול להיות רב וכל זה, כי כל התפקידים האלו באים בהגדרה על חשבון המשפחה.
באים בהגדרה.
כל מי שהוא בצבא, מ״פ, מג״ד או אפילו פחות, על חשבון המשפחה.
נכון?
משה רבנו,
תסמול את בני הרבנים.
התחילה אצל מי אצל משה רבנו. למה? אתם יודעים למה?
מי לא היה במעמד הר סיני?
כל עם ישראל היו. מי לא היה?
כן.
כי אם אתה אומר, כמו רשי,
שאין מוקדם או מאוחר בתורה,
ויתרו הגיע אחרי מתן תורה,
אני חותנך, יתרו בא אליך, ואשתך או שני בני אמא,
אז הם הגיעו אחרי מתן תורה. הילדים היחידים שלא היו בשיעור של הרב,
זה הבנים של הרב.
כן?
הנוער עובד והלומד, אתה מכיר את זה?
האבא עובד, הילד לומד.
ואז הנכד עובד, ואז האבא...
כן, היום זה היורצייט של סבא-רבא שלי,
אני קורא על שמו.
נכון? אז אפשר להגיד שזה המשכיעות כסף. וואלה, זה דבר ששווה לדבר עליו.
מה קודם למה? סדרי עדיפויות.
ברור שהמשפחה היא ראשונה, אבל האם המשפחה יכולה לשאת את העובדה שלאבא יש תפקיד כללי, וזה אירוע משפחתי?
ואיפה עובר הגבול? מתי אני אומר לא?
אחוז.
אחוז. אתה יודע, הרב קוק יש לו ביטוי נפלא בעין היה.
הרב קוק אומר, מה?
אה, הביטוי, התכוונת לזה,
שהמשפחה של האדם זה האחוז מכלל ישראל שאתה אחראי לו.
אתה דואג לכל עם ישראל, יש אחוזון קטן שנקרא כלל ישראל, רק הוא חונה אצלך,
אתה צריך לדאוג לו,
זו הגדרה נפלאה.
במילים אחרות צריך בדיקה, בסדר?
כי להבנה מתקשיבים, בן אדם יש עתיד, זה לא יכול כאילו לזה. כן, הוא גם לא נעים לסחוב אותו וקצת זה, והוא, כן, הוא קשה לו להתנייד,
הוא עם פצעים וכל דברים כאלה.
אבל מה מתברר אז?
מה מתברר?
שכל המשוואה הזאת של או-או
היא לא נכונה.
היא בנויה על הנחת יסוד.
כאילו, סירבת לגעת בהנחת היסוד. יש פה אקסיומה,
אתה מניח אותה, ועכשיו ממנה אתה בונה שתי משוואה שיש לה רק שני צדדים.
מה האקסיומה?
לא, כן, אבל למה זה ככה? מה האקסיומה?
הרי אנחנו רואים, כמו שאמרת, איך קוראים לך?
איתי,
ראשי תיבות,
אם אשכחך ירושלים, אשכח ימיני.
זה מה.
אומר לנו איתי,
אנחנו רואים בסיפור שבסוף קרה משהו שלישי, נכון?
בסוף הוא גם לקח את המוקה שחין וגם השיג את החבילה. מעולה, אז תראה בעיה.
למה הוא לא ראה את זה לפני כן?
הרי הסיפור סותר את עצמו מיני ובי. בהתחלה הוא אומר, אני אעשה את זה, אני אפסיד את זה, אני אעשה את זה, אני אפסיד את זה.
בסוף הוא עושה גם וגם.
איזה יופי. אז בכלל אין בעיה.
אגב, זה באמת, גם כן, דבר לחשוב עליו. הרבה פעמים אנחנו אומרים,
תעצור רגע, תחשוב, תתפלל לקדוש ברוך הוא ותראה שיש מה?
דרך שלישית שגם וגם.
עד שיבוא הכתוב בשלישי ויחריע ביניהם.
הכתוב לא מכריע כצד מסוים בפסוק, אלא הוא מסדל את שתי הפסוקים ששניהם יוכלו להתקיים גם יחד.
בסדר?
אז הנה הוא הצליח, אז מה הייתה הבעיה?
למה הוא לפני כן לא ראה את זה?
זה היה המליך.
המליך. הוא פתאום הבין שנכנס לו היצר הרע.
לבוש יפה, עם פירות, עם זקן, עם כובע.
כן, לא שכחתי את האקסיומה.
אני חוזר על האקסיומה, אל תדאג.
אני אוהב את המילה, מילה לועזית, כן, מילה חשובה.
האקסיומה היא שאבא טחנה הוא חסיד.
זה,
זה הזהות שלו, ככה קוראים לו.
הרי הוא לא נולד
עם ה...
נכון, הוא לא היה פרסי, שם משפחה חסיד.
יש, נכון, פרסים...
חסיד, כן.
או חסידים, יש אצל הפרסים שם חסידים.
נכון, יש להם כהנים, חסידים.
לא, הוא רכש את השם הזה
כתוצאה מההתנהגות שלו.
איך לדוגמה אדם רוכש את התואר הזה,
לא, לא רוכש, אולי זו מילה לא טובה, איך אדם,
פתאום קוראים לו חסיד.
לדוגמה, הגמרא במסכת שבת אומרת,
כתוב שכשכתוב בגמרא מעשה בחסיד אחד,
זה או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילאי,
נכון?
אז הגמרא אומרת,
איך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילאי בערב שבת?
ערב שבת אחר חצות,
מביאים לו ערבה של חמין,
ורוחץ עצמו ולובש לבנים ודומה כאל מלאך השם צוואר.
החסיד,
שמתואר בכוזרים, מתואר במצאת ישרים,
הוא לא נכנס לשבת בדקה האחרונה,
שיער רטוב, מגיע לבית הכנסת, מתפעל מנחה אחרי שקיעה.
תראה אותו בבית כנסת,
כמו חכם עזרא סימנטוב,
כמו עזרא סימנטוב וזה,
כבר שעה וחצי לפני כן הוא כבר בבית כנסת,
שולחן ערוך ביום חמישי כבר בכלל,
הוא יושב בבית כנסת,
אומר שיר השירים,
וכל מי שמגיע,
נשק לו את היד, הוא כבר שם,
זה המילהג שלו.
זה ככה, זה החסידות.
זה האקסיומה.
אבא תחנא חסידה אומר, אני צריך להגיע הביתה עד שעה מסוימת
כדי להספיק לטבול במקווה,
כדי להספיק לגזוז ציפורניים, כדי להספיק לבש את הבגדים הלבנים, כדי להספיק להגיע לבית כנסת לפני, להגיד שיר השירים בנחת,
לטפל מנחה עם קורבנות, פתח אליהו בחורף בערב שבת. זהו.
אז זה המאסט, זה זה.
ועכשיו, לאור הדבר הזה,
אז או-או,
לא,
זה ההמליך יצר טוב על יצר רע.
מבין, אתה מבין? החסידות שלך,
איך אתה נתפס בעיני הזולת,
שמה אותך במצב מסוים. אבל אם תוותר על החסידות,
תגיד, אוקיי,
אני הפעם אכנס שבת מאוחר,
אני אגיע לקשקש.
אז אפשר גם וגם.
המליך יצר טוב על יצר רע,
זה בסיטואציות שבהן היצר הרע לא מגיע עם גרזי מנבוט ועם קללות,
אלא היצר הרע, הוא אומר לך, תשמע, כאילו, זאת אומרת, אתה חסיד, ואם תגיע מאוחר, מה יגידו?
חידול השם, מה, חשבנו שאתה ארצילי, אני אומר, גם אתה ככה.
עד הרגע האחרון עם המקלחות וכל זה, מה עשית? הלכת עם אשתך
לגלת קפה היום? כאילו, מה זה, אתה חסיד, אנחנו ממך מצפים, נכון?
וכל הדברים האלו.
אתה מוכן לוותר על זה?
בשביל מוכה שכין?
או שאתה אומר, טוב, אני אשמור על הפרסטיג'ה החסידית שלי, ומישהו אחר ירצה את העבודה.
התלבטות.
התלבטות.
איך, איך?
בדיוק.
כשכולם רואים אותו, מה?
דהו אבא טחנה חסידה?
אתה עשו ככה את ההוא, ככה,
את הצקצוק הזה, הוא שילם את המחיר במזומן.
אנחנו נגיע, גם אנחנו עם איש גמזו.
חד משמעית.
כן.
רבותיי, זה אירוע.
זה מזכיר לי סיפור על אבנוח הוא מצ'רנוביל,
קודש קודשים.
אבנוח הוא מצ'רנוביל היה גבייץ דקה.
הוא היה נוהג ייחוד עם כסף.
הוא לא היה ישן בלילה כשיש לו כסף בבית.
מעביר את זה הלאה.
פעם אחת הגיע עשיר, הסיפרתי לכם את זה?
הגיע עשיר, הביא לו 5,000 רובל.
דקה אחרי שהגיע עשיר נכנס עני, בוכה, הוא צריך לחתן את הבת שלו, נדוניה, נדוניה, הוא צריך 5,000 רובל.
אמר לבנו החורים, בדיוק, ההוא הביא 5,000 ל-5,000, ניתן לו את הכל.
ואז פתאום באה לו מחשבה אחרת,
ומי אמר?
אולי נכון יותר לחלק את הכסף הזה לחמש חלקים,
חמישה חלקים,
ולתת אלף רובה לכל עני, למה הוא צריך לקבל את הכל.
אז הוא לא ידע מה יצר טוב ומה יצר רע.
איזה מחשבה היא יצר טוב?
עכשיו, אתם מבינים שהיצר הרע,
הוא הבין שאם יבוא נחום צ'רנוביל ויגיד לו, שמע,
5,000 רובה, על מה תן את זה לעני? קח את זה לעצמך, תעשה עם דסקי באלפי.
אז הוא היה מגלגל אותו מכל המדרגות, נכון?
אז היוצר, הוא מתוחכם,
הוא לא יבוא עליהם עם הצעות כאלה מגונות, הוא בא עליהם עם הצעות.
הוא התלבט, ואז הוא קרא לעני, נותן לו את כל הכסף.
הוא אמר ככה,
אם זה היה יצר טוב,
המחשבה הזאת לחלק את הכסף לעניים הייתה באה לראשונה.
מזה שהיא באה שנייה,
סימן שיתה מחשבה טובה,
ועכשיו היא באה להפר את המחשבה הטובה.
כי היצר הרע, אין לו כלום מצד עצמו.
הוא יודע מה,
הוא יגיד לך מה לא.
זה בסדר? אז אם הוא היה יצר טוב, הוא היה מגיע ראשון. ישר הייתי אומר, אוי, מצויין, יש לי עכשיו,
שעברו השנים, יש לי שקט, יש לי חמישה עניים, אני יכול לתת להם.
מזה שזה בא במחשבה שנייה, סימן שזה יצר רע.
אבל היה צריך להימלך בדבר.
זה נקרא המליך יצר טוב, צריך להימלך, להתבונן בדבר.
מה פה יצר טוב, מה פה יצר רע?
זה נשמע שדווקא העברית הייתה היצר הרע,
והוא המליך את הטוב אבל הרע, והוא בא בפרוטה.
הוא המליך את הכוונה, הוא התלבט.
כן. היה לו קשה לזהות בהתחלה.
הוא לא הבין מה זה, ופתאום הוא הבין שמי שיוצר לו את כל המשוואה,
זה בכלל העובדה שהוא מתעקש להישאר חסיד.
ולהישאר להתעקש חסיד זה לא רק בגלל שאתה יודע, כי מה יגידו ומה יאמרו, והיה פרסטיז'ה שלי והיה דמות שלי וכל זה, בסדר?
אספר לכם סיפור שקרה לי לפני הרבה שנים.
היו פה במכון,
באותו יום היו שתי חתונות של שני תלמידים.
זה דבר שהוא קורה, שניהם הזמינו אותי.
טוב,
ובאופן שאי אפשר להשתתף בשניהם, זה היה ברחוק מקום,
זה או-או.
אז אמרתי לה תמיד, טוב, לאן אני אלך?
אז תלמיד אחד אמר לי, כבוד הרב,
אני אשמח שתברך ברכה ושאר ברכות.
תלמיד שני אמר לי, אני אשמח שתגיע,
אבל אתה יודע, אנחנו משפחה מאוד גדולה וכל זה,
והכל כאילו חולק לפני.
עכשיו, זה לא שאני כמובן מודד כבוד וכולי, אבל בסדר.
עכשיו,
ההוא שאמר לי,
ביקש ממני לברך, החתונה הייתה יחסית באזור ירושלים,
ומי שאמר לי, זה היה רחוק, היה צריך לעשות על הצפון, רחוק.
אמרתי, טוב, לאן אני נוסע?
אז אמרתי, טוב, אני אסע לחתונה הקרובה.
ואז
המלכתי,
החלטתי להימלך בדבר רגע.
אמרתי לי רגע, נתן לך את התורה הקרובה.
אז כמובן דבר ראשון קפץ לי, תשמע, קרוב,
יותר קרוב, פחות מאמץ.
אמרתי לעצמי, לא, זה לא השיקול.
באמת זה לא היה השיקול.
לא, אין לי בעיה לנסוע רחוק.
אפילו שזה...
לא, זה לא היה רק קטע. זה לא היה...
זה היה רחוק, זה היה נסיעה,
כן, זה הייתה נסיעה.
אבל לא הרגשתי שזה הפונקציה.
ואז
אמרתי לעצמי,
פתאום הבנתי למה בחרתי לנסוע לחתונה הקרובה.
השיקול שעשיתי היה,
איפה יש סיכוי
שבכלל לא ישימו לב אם לא הגעתי.
הבנתם?
למה את עצמי בחתונה, הוא ביקש ממני להגיע ולברך.
אז אם אני לא מגיע, אני צריך להודיע לו שאני לא מגיע, אז הוא ידע שאני לא מגיע.
בחתונה השנייה, חתונה גדולה, משפחה גדולה, הוא כזה,
בכלל לא בטוח שהוא ישים לב שלא הגעתי.
אז אני ארוויח כאילו גם וגם.
גם, בסדר, אני לא אשקר, אגיד לא הגעתי, אבל לא בטוח שהוא בכלל ישים לב.
כמו שאמרנו חתונה גדולה, ואז הפכתי את השאלה.
ואמרתי, עזוב איפה ישימו לב, איפה אתה צריך להיות?
איפה יותר נכון שתהיה מצד התלמידים והקשר וכל הדברים האלו?
והתשובה הייתה בהירה, יצא לחתונה רחוקה.
בסדר?
זה תחום שבאו לי כבר בהתחלה, תקווה.
לא הבנתי.
נו, אבל, נכון, אבל אמר, רק אחרי שנמלכתי ושיניתי את המשוואה,
אז פתאום צפה לי אפשרות.
אפשרות, זו הייתה אפשרות שנייה, אבל מסיבה שלישית,
בסדר? לא מאותה סיבה, לכבטי ולא מטעמי, אתה מבין?
עכשיו, קרה דבר נפלא מאוד, נסעתי לחתונה ההיא, באמת, הייתה חתונה מאוד גדולה וכל הדברים האלה, באמת הייתה נסיעה מאוד ארוכה בסוף, זה היה, והייתי נורא עייף, הייתי צריך לעצור בדרך כדי לישון,
היה מאמץ, אני זוכר,
אבל כתוצאה מהדבר הזה שהגעתי, נוצר קשר מאוד מיוחד עם התלמיד הזה,
שממשיך אפילו עד היום,
כאילו זה, וזה נקבע שם, באירוע הזה, בסדר?
אז אתה נמלך רגע.
ההימלכות של אבא תחלה חסיד הייתה המוכנות שלו לוותר על הנראות, איך תופסים אותו.
איך תופסים אותו. ואז כשאתה מוותר על זה פתאום, יש שתי אפשרויות אחרות. אפשר גם לקחת את המוקה שחיים, וגם לחזור ולקחת את החבילה.
רק המחיר הוא שאתה תגיע לבית כנסת
אחרי מינכה קצת, או עם מינכה.
וואו, אירוע.
המליך יצר טוב על יצר רע, זה כל כך מילה חזקה, כאילו, אתה לא... רגע, שנייה, תבדוק.
היצר הרע הרבה פעמים אומר לך, תשמע, אני לא צריך להכשיל אותך, אני צריך ליצור לך את המשוואה, זה הכול. אם אתה במשוואה, אתה שלי, זהו.
מי אמר שזה במשוואה?
מי אמר שזה... או, או, רגע, תבדוק שנייה.
זה דרמה.
טוב,
באמת, כמו שאמרת, אלי, הוא שילם את המחיר במזומן.
והיו הכול טמאים ואומרים, זהו, אבא, תכנך, עשית.
חילול השם אולי אפילו.
ככה מתנהגים החסידים היום, מגיעים לבית הכנסת בדקה האחרונה.
הוא באמת היה על הגבול, היה על הקשקש.
אף הוא ערע בליבו ואמר,
תאמר שמא חיללתי את השבת, אולי חלילה.
הקב'ה הזריח את החמה,
לא תירגע, הכל בסדר,
לא חיללתי את השבת, זרחה לכם יראה שמי,
שמש צדקה ומרפא, כן?
זה ה... בסדר, לא חיללתי את השבת, בסדר?
כלומר, הוא זוכה לנס,
עננים שהתפזרו, כן?
זוכה לנס בגלל העובדה שהוא הסכים להתפשט מכל ה...
תראו,
יש כמה סיפורים כאלה על כמה יהודים חשובים ומתוקים ויקרים.
אני אספר
על אחד,
זכיתי להכיר.
הרב שמעון אדלר, זכר צדיק לברכה, הוא היה ראש החמד.
היום נבחר ראש חמד חדש, הבנתי.
הוא ראש החמד לפני, לפני, לפני.
ראש החמץ זה כמו שר החינוך של החינוך הדתי.
יש במדינת ישראל איזה מין אפליקציה כזאת שהחינוך הדתי הוא בעצם אוטוריטה בפני עצמה.
אז יש לו כמו שר חינוך.
זה נקרא ראש החמץ.
אז הוא היה ראש החמץ, זה כאילו מספר 1 בהיררכיה
של החינוך.
הוא סיים את הקדנציה, לא יודע כמה זה, חמש שנים, שבע שלא זוכר כמה,
מה הוא הלך לעשות?
ראש החמץ.
מה הלך לעשות?
חזר להיות מורה בכיתה.
הוא הקים את ישיבת חברותה בכפר בתיה.
חזר ללמד בכיתה.
מורה בכיתה, בכיתה ט'.
לצערנו הוא נפטר לא הרבה זמן אחר כך, החולה ונפטר.
תגיד לו,
החמד, כל החמד, רכב וכל הדברים האלה.
זה לא, האמת היא שאני מורה.
אני מורה.
אני הולך לשער.
זה צריך
הרבה ענווה, הרבה נקיות
בשביל דבר כזה.
אני מזכיר פה עוד דוגמאים מכיוון אחר.
בזמן השנייה,
אלוף פיקוד צפון היה אלוף אודי אדם.
הוא הבן של קוטי אדם.
אבא שלו היה גם אלוף.
אבא שלו היה צריך להתמלות לראש המוסד.
הוא נהרג בלבנון הראשונה.
נכנסו לאיזה וילה, לעשות שם איזה חפ״ק, והיו שם מחבלים ב...
לא עשו שם שחקה כמו שחק, היה שם מחבלים בקומת המרתף.
והוא נהרג שם, אלוף בצה״ל,
קוטי אל אדם.
היה ראש אגם, סגן הרמטכ״ל. הוא בעצם הוביל את, נגיד, בבצע אנטבה, אז הוא הוביל את זה ברמה המטכלית.
בוטה גור היה מאושפז בבית חולים הזה.
הוא, הבן שלו היה
אה... אלוף פיקוד צפון. אגב, אז אמר עומר אדם, שאתם מכירים אותו, אני יודע, הוא אחיין שלו.
הוא משהו כזה.
אה?
כן, אשתך?
לא ידעתי.
כי אני חושב שאתה מתעסק ככה, אתה מכיר את הפרטים, לא הרבה מכירים.
לא ידעתי. כאילו, היה אדם במשפחה?
מצד של האמא.
מה, זה כורדים כאלה? מה זה?
זה קווקל זה וואו.
אה?
של, כן, הם במשפחה, כן.
טוב,
מלחמת איבנון השנייה, כידוע לכולכם, לא הייתה הצלחה מסחררת בפיקוד צפון,
ממגוון סיבות. כל מה שלא עשינו אז, אנחנו ברוך השם עושים היום.
ולמעשה די באמצע המלחמה,
לא הדיחו אותו, כי לא מדיחים, אבל מינו אלוף מעליו,
קפלינסקי.
הוא הבין לאן עורך המשפט, וכשנגמר המלחמה הוא פרש מהצבא.
מה הוא הלך לעשות?
לא בעירייה, לא.
הוא,
יש לו רישיון למשאית, מסע כבד.
גם בתר אלוף פיקוד היה עושה ביקורות בבסיסים, עולה למשאית,
מוריד את הדרגות, עולה למשאית, נכנס, מגיע לבסיס, כן, אני פה, באתי לפרוק, באתי את זה, תפתח, נו, אני, מה זה? אנחנו נותנים לו להיכנס, אחרי זה כולם על טיל.
מה זה,
תיזהרו מהמשאיות, האלוף נוסע במשאיות.
מוריד את הדרגות והלך להיות נהג מוביל טנקים.
צריך לי פעם אחת לראות אותו.
ראצ'ר, איזה מעלה טנקים, כן, אני, מילואים זה חשוב, כן, צהל זה חשוב, כן. אני לא אלוף, לא?
נהיה נהג מוביל.
אדיר, לא?
היכולת לנוע בין דמויות ולפשוט מעליך
טיפת ווסח, כן, אלוף, דרגות, כל הדברים האלו,
ולא יודע, אני עכשיו נהג מוביל, גם מגיע בלי דרגות.
למה אתה חייב לחסיד? זה לפשוט את בגדי החסידות.
העילה של החסידות בשביל האמת.
כי אם אתה מוותר רגע על הכותרת חסיד, אתה יכול לעשות גם וגם.
גם להכניס את המוקש חין וגם להספיק את בני ביתך,
אבל אתה תשלם מחיר.
אנחנו מוכנים לזה.
לכן זה המליך.
כי זה יצר,
בסוף הוא מגדיר את זה יצר רע. הוא אומר, הרצון שלי להיאחז בהיותי חסיד,
פה,
במקום הזה, זה יצר רע.
זה לא, אה, חילול השם, אם אני זה, כולם יראו,
חילול השם, וזה, שמישהו אחר יעשה את זה. לא, זה יצר רע. זה נוגע בזה שאתה מפחד ממה יגידו עליך,
אתה מפחד לאבד את הדמות שקנית על עצמך בעמל רע וכל הדברים האלה, זהו, וזה יצר רע. עכשיו תחליט.
כן.
כן, נכון, כן, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון, נכון.
טוב, באותה שעה, רק נשאר לנו ללמוד לראות את הסוף של הסיפור.
באותה שעה ערער בלבו ואמר, תאמר שלא נתקבל שכרי?
יצא בת קול ואמרה לו, לכו בשמחה לארץ, כי כבר רצה אלימות מעשיך, נתקבל שכרך. מה זה הדבר הזה?
מה זה החשבון שכר,
כן?
כלומר, תאמר,
שלא נתקבל שכרי, הכוונה, תאמר שקיבלתי בגלל שהקדוש ברוך הוא עשה לו...
את המערופיה הזאת, והזיזו את העננים, כשהוא נראה שלא יחידה לשבת, אז אולי הוא כבר קיבל,
הוא קיבל שכר על הפעולה שהוא עשה.
והקודם כל אמר, אל תדאג, השכר שלך שמור וכל זה. מה עכשיו הוויכוח על השכר הזה?
אני חושב שהשכר, מהו השכר של המעשה?
אדם הציל, נגיד שאדם הלך ברחוב,
מישהו נפל, פתאום חטף איזה דום לב,
ואתה הסתערת עליו, ואתה הכי עצלת את חייו.
מה השכר על מעשה כזה?
זה!
שזכית להציל חיים.
אלף תעודות והכרת הטוב וצ'ק שייתנו לך, לא רלוונטי, אני זכיתי להציל חיים, זה השכר, אין שום דבר מעבר לדבר הזה.
נכון?
יכול להיות שייתנו לך איזה תעודה, יגידו לך תעודה וכל זה, אבל זהו, זה הדבר בעצמו.
שזכיתי, לא יודע, אני חושב שיש דבר אחד,
כאילו, הגרלה אחת
שהיא
הרבה יותר משמחת מלזכות בפיס.
לזכות בפיס ומיליונים, נכון?
מה יותר משמח?
כשמתקשרים לך ואומרים לך, תקשיב,
נמצאת מתאים לתרוע מח עצם. כל אחד עושה היום, נכון, יש מאגר כזה ענק,
היום כבר בבקווים, כל אחד נותן רוק,
אני נתתי דגימת דם. מתקשרים אליך,
אתה מוזמן לבוא להציל חיים.
או, זכיתי בפיס, איזה יופי, נפלא,
זכיתי בלהציל חיים. זה הסחר.
אז אבא טחנה אומר, רגע, רגע,
עד שרכשתי לעצמי את המיומנות הנפלאה, שהגדרת אותה מאוד יפה, ארגמן,
היכולת שהצדיק יגבור על החסיד,
זהו, זה היה חד פעמי,
כאילו עשיתי את זה, הנה קיבלתי שכר, אני יכול, אני רוצה להישאר עם זה,
אני רוצה להישאר עם היכולת לפשוט את בגדי החסידות כשצריך,
ולעשות את מה שנכון ואמיתי ולא את מה שמצפים ממני כי אני לבוש באיזה בגד כלשהו.
בסדר?
נפלא, לא?
תשמעו,
עד כאן זה לימוד תורה,
ומכאן ואילך זה פטפוטה דאורייתא.
בסדר? יש גם פטפוטה דאו ביתה.
הסיפור הזה, אבא תחנא חסידה,
הזכיר לי
במובן מסוים את הסיפור על חנלה ושמלת השבת,
או שגורסים
שמלת השבת של חנלה. אתם מכירים את הסיפור הזה?
מכירים, כן?
חברים, הסיפור הזה הוא סיפור עוד מעט יש לו מאה שנה. הוא חובר בשנת 1937 או 22. חיברו, הכינו גם חקרו,
יצחק דמיאל.
יצחק דמיל היה, כמו הרבה מאנשי העלייה השלישית,
היה גדל בישיבות בנערותו וכל הדברים האלה,
נהיה חלוץ,
עלה לארץ,
היה מראשי מפ״ם,
ממקימי ההסתדרות,
והוא היה פובליציסט בעיתון על המשמר,
כן?
כמובן הכל היה כרוך בהתרחקות מהיהדות ומהדת,
הוא היה גר ברמת גן ושם היה שליח חב״ד
שקראו לו הרב ברדיצ'בסקי נדמה לי, או משהו כזה,
ודרכו הוא התקרב ליהדות חזרה,
ואז הוא ניצל את מעמדו הבכיר יחסית שם,
והוא התחיל לכתוב מאמרים בעל המשמר שקראו לחזרה לשמירת תורה ומצוות.
הוא ארגן אצלו בבית חוגי סטודנטים,
שעסקו בעיקר, אז זה מאוד העסיק את כולם מהסתירה בין תורה למדע,
אבולוציה, הדר וכל הדברים האלו,
ויש איגרות ארוכות מאוד מאוד של הרבי אליו,
כי הוא היה שולח לרבי את כל השאלות לסטודנטים היו שואלים אותו,
והרבי שהיה מונח בכל החוכמות כולם,
היה עונה לו בהרחבה מה להגיד לסטודנטים.
בין השאר,
כחלק מהמגמה שלו לעודד שמירת יהדות, הוא חיבר את הסיפור הזה,
אחרנו למסיבת השבת, לגן הילדים, כדי לעודד את שמירת השבת, ולכן זה סיפור של עוד מעט 100 שנה, אין ילד שלא מכיר אותו.
הוא נהפך למחזמר,
עם שירים, מי אוהב את השבת, אמא ואב, כן, תכירים את זה, כן?
מי אוהב את השבת. זה היה ממש פלא עצמו.
מה הסיפור הזה מספר?
אני אספר לך בקצרה, לא סיפור ארוך, כן?
חנה לאמא שלה תפרה לה שמלה חדה לכבוד שבת,
שמלה לבנה וכל הדברים האלו,
והיא יוצאת החוצה, בא מולה הכלב,
היא רוצה לקפוץ עליה, היא אומרת לו, לא, זוזי, זוזי הכלב המנועה, היא אומרת לו, לא, אתה תתלכת לי את השמלה.
ואז באה עדנה הפרה, רוצה ללקק אותם, אתה לא עדנה,
תתלכנך לי את השמלה.
ואז היא יוצאת לזה, ורואה איזה זקן שנושא שק פחמים,
וכבד לו מאוד, היא מתלבטת לעזור לו, לעזור לו.
ואז היא עוזרת לו, ואיך שהיא עוזרת לו, היא רואה שכל השמלה התלכנכה בקטמי פחם.
היא בוכה, והיא מצטערת, מה היא תגיד לאימא?
פתאום מסתכל על הירח, אומר לה, למה את בוכה?
אז אמרתי לו, תראה את השמלה.
אז הוא אומר לה, הירח, את מתחרטת על מה שעזרת לזקן? אמרתי לו, לא.
הוא אומר לו, אם ככה, תלכי ויהיה בסדר,
הירח שולח את הקרניים והופך את
הכתמים לכוכבי כסף.
וכשהיא חוזרת, אימא לא מזהה אותה,
מרוב היופי של השמלה. עד כאן הסיפור, בסדר?
עשו את זה בחזרנו, נורא נורא יפה.
טוב.
פירוש על דרך אפשר לסיפור חנה אלה ושמלת השבת.
אומרים שהרבה פעמים דברים גדולים מתגלגלים בסיפורי ילדים.
אני לא יודע אם יצחק גלמיאל יתכוון לזה, אבל אני מכניס את הפירוש.
ולמה זה קשור לכאן, לאבא תחנא חסידא.
חנא, זה הנשמה.
יש לה חן לנשמה.
והיא, יש לה בגדים לבושים.
לבושי הנשמה זה המעשים.
אדם עושה מעשים טובים, יש לו לבושים יפים.
כתוב, בכל עין תהיו בגדיך לבנים ושמן העולם שלך נכסר.
בגדים לבנים.
חנא, אני מקבלת לבנים, בגדים.
והמטרה היא שהבגדים יישארו לבנים, שלא תקלקל את המעשים.
אימא נותנת את זה לחנה, כן?
ואז חנה יוצאת, וצריכה להתמודד עם כל מיני דברים.
הדבר הראשון שהיא מתמודדת, זה זוזי הכלב המנומר.
זוזי זה לשון עזות.
הכלבים עזי פנים.
נמר,
נכון?
אז כאן נמר. כלומר, יש כאן שלושה אלמנטים שהרב המחבר,
כן? זה גם זוזי, שזה עז,
וגם כלב שהכלבים עזי פנים, וגם אז כאן נמר. יפה.
זה רומז לכל היוצר הרע, כאילו הגלוי, כל התאוות, כל הזה, רוצים ללכלך אותנו.
חנה, בקלות מנפנפת אותו, אתה יודע,
כבר אמרנו, אני לא, אתה לא מפתה אותי. טוב,
הצידה.
ממשיכים,
מגיעה עדנה הפרה.
עדנה הפרה חוזרת מהמרעה.
כן, רק באמת, המחבר הזה, הוא מחק את כל הילדים שקוראים להם עדנה ממנו והלאה,
ונהיה אשם בהם.
אז זה, אבל זה כאילו, זה מרמת את הנפש הבהמית.
זה לא הנפש הרעה, היצר, זה נפש בהמית,
אכילה, שתייה, תאוות, תאוות בהיתר,
לא באיסור.
גם זה יכול לנכלך את הבן אדם, כמו שהרמב״ן מדבר על
נבל בראשות התורה, הוא אוכל בשר, מהדרין, אבל אוכל את זה בתאוותנות,
והוא עם אשתו, אבל זה גם כן בתאווה,
גם זה יכול לנכלך את הנפש,
תאוות היתר.
קליפת נוגעת?
קליפת נוגעת יכול לעטות אותה.
זה מותר,
אבל אתה עושה את זה בצורה גסה.
וגם את זה חנה לגלגלת מהמדרגות. אין לה בעיה עם הנפשי, לא, זה לא ילך לחלק אותי.
אני יודעת לאכול כמו שצריך, הכל וזה.
אבל אז מגיע האירוע שמתאר את ההתלבטות, ומהו האירוע?
המורכבות של החיים.
יש פה זקן,
ויש פה עכשיו שני ערכים.
שמירת השבת, לא, לא שמירת השבת,
כל האירוע קורה לפני שיש שם משוקעת, זה חשוב להדגיש.
שמירת הבגדים הנקיים,
או לעזור לזקן.
אם תעזור לזקן,
תתלכלך.
לצורך העניין,
מבקשים לך להצטרף להיות ועד בית כנסת, גבאי.
מאה אחוז, אם תהיה גבאי, יהיו אנשים שלא היו מרוצים ממך.
ההוא ייפגע, לא קיבל עלייה, ההוא ייפגע,
כי לא קראת לו, ההוא זה רצה להיות חזן, זה לא,
ההוא מזגן, כן מזגן, לא מזגן, ככה.
מה אתה תגיד לעצמך, מה אתה צריך את הקבר שלך?
שבצד, הכי טוב.
לא רוצה ללכת את הבגדים שלי.
בסדר?
אולי אפילו דיני ממונות, אתה גבאי, כסף עובר דרכך,
שכחת להעביר איזה 100 שקל, גזל, לא רוצה, עזב אותי.
אה, לא רוצה, אז אבל מי ייקח אחריות?
התלבטות.
חנה מתלבטת.
הנשמה מתלבטת, להיכנס או לא להיכנס.
אומר הזוהר,
פרשת משפטים,
שכשהנשמה צריכה לרדת לעולם, היא לא רוצה.
אומרת לקדוש ברוך הוא, מרא דעלמא לא באינה, לא בא לי, אני רוצה להישאר למעלה.
אומר לה הקדוש ברוך הוא, את לא הבנת,
כל מה שבראתי אותך זה כדי שתרדי לעולם.
הזוהר אומר את זה על הפסוק,
וכי ימכור איש את ביתו לעמה לא תצא כצאת העבדים.
איש זה הקדוש ברוך הוא, מוכר את ביתו, זה הנשמה לעמה,
בתוך הגוף.
והוא מוריד אותה על כרוכה,
ואז היא הולכה להסתבך.
וכאן עליה מכריעה להתלכלך.
לעזור,
וכתוצאה מהדבר הזה היא מתלכלכת.
אבא תח נכסית מתלכלך.
הוא לא נשאר נקי.
יש עליו את הפצעים של המוכה שכין הזה,
וגם את התמיהה של כולם, זה וואבא תחנון, היום הרבנים של היום לא כאלה רבנים, זה כן.
אתם מכירים את הבדיחה?
היה איזה מקרה אחד של פיקוח נפש בעיירה.
הרב קרא לעגלון, הוא אמר לו, קח את העגלה שלך בשבת, כן? טוס מהר לעיר, יש פה פיקוח נפש.
העגלון אומר, כבוד הרב, זה לא עובד ככה, אני לא יכול ככה, זה אני צריך, כפי שאני נוסע,
תדליק סיגריה.
תדליק סיגריה.
כבוד הרב, שנייה, זה לא ככה, אני גם, לפני שזה, צריך בשר, אבל על האש, טרי, תעשה על האש!
לא, כבוד הרב, זה לא עובד ככה, אני גם צריך, לפני שאני זה,
מקלחת, אבל מים חמים עכשיו, אומרים לו, תעשה מה שאתה רוצה, רק תצא.
הולך הגיון הציר, אומרים, וואנה, הרבנים האלה, כמה התירים יש להם והם לא מגלים לנו, כן?
להסחוט אותה, נכון?
אז זה,
אז חנה למכריעה, להיכנס,
בתוך האירוע,
נכון?
מתלכלך,
אני צריך לתת היתרים.
גם רב, שהוא פוסק הלכה,
אני שואל אותו, מה אני צריך להגיע עם הראש הזה, לפסוק הלכה לאחרים? אם אני טועה,
אני רוצה לשאול מכשיל את הרבים, לא רוצה.
אפשר לשאול מישהו אחר, אפשר לשאול באינטרנט, בסדר?
לכן הסיפור הזה התחיל עם הצדיקים שלוקחים אחריות, תיכנס פנימה.
ובאמת, היא מתלכלכת.
גם הבטח נחסידה התלכלך,
אז היא בוכה.
הירח, שהוא הביטוי לכנסת ישראל,
נכון? שהיא כמו ירח שהיא נגלית ונכסית,
הירח שבעצם הוא זה ששמח.
כנסת ישראל שמחה שאנשים לוקחים אחריות ועוזרים זה לזה למרות המחיר, אומר לה,
את מתחרטת, חנאלה?
לא, לא מתחרטת.
אם את לא מתחרטת,
כאילו זדונות יהפכו לזכויות.
המקומות שהתלכלכת בהם הם לא תקלות ולא עבירות, הם זכויות יהיו לך.
הם יהיו כוכבי כסף.
אבא תחמא חסידא, הערב שבת הכי מוצלח שלך בחיים, תדע לך?
זה הערב שבת הזה.
שהגעת בשנייה האחרונה, ושכולם עשו לך ככה כזה מבט.
זה הערב שבת הכי מוצלח, בשמיים. תגיע אחרי מאה ועשרים,
אוהו, פנו מקום לאבא תחנא חסידה על הערב שבת הזה במיוחד.
והלכלוכים נהפכים לכוכבים.
עניתי.
עניתי, עניתי.
אני אחזור על זה אבל.
אמרנו שהוא פוחד שזה נהיה רק אירוע חד פעמי. השכר זה הדבר בעצמו, כלומר שהוא הצליח בעצמו להתגבר על החסידות,
והוא רוצה שזה יישאר.
הוא רוצה שהתמונה הזאת תהיה חלק ממנו.
כן, הוא לא רוצה שזה יהיה אירוע סגור, אוקיי, עשיתי משהו אחד, קיבלתי משהו אחר, ואני יכול להמשיך בזה. לא, עד שהצלחתי להתרומם למדרגה שאני מסוגל לצאת מהדמות ולהיות מה שצריך,
אני רוצה שהדבר הזה יישאר לי.
כי כמו שאמרנו, זה השכר.
אדם הציל חיים,
אז השכר שלו שהוא הציל חיים, שזה חלק מהאישיות שלו.
אז זה הדרוש שלך, החלטנו לנסיעת השבת. אהבתם?
יפה מאוד.
טוב, חזקו ואמצו.
נזכה להיות מדויקים.
