טוב, שלום, צהריים טובים.
אנחנו לומדים פה חסידות,
תורה אור לפרשה של אדמו״ר הזקן.
אני מקווה שכזה
הבנתם את הקונספט
בתורות החסידיות לפרשה, אז בעצם לוקחים
מאורעות או דמויות
ומתרגמים אותן לכוחות או למדרגות רוחניות.
כל דמות מבטאת איזה מדרגה רוחנית מסוימת, או תנועה רוחנית, כוח רוחני מסוים, ואז בעצם עוסקים בכוחות.
עד היום תורה הוא
הפרשה,
ואני אעשה כאן איזה הקדמות,
כמה הקדמות, ואז ניכנס לעניין הזה פה. כן, אנחנו עסוקים בנושא חפירת הבארות
אל עבדי יצחק.
יצחק
עסוק הרבה מאוד בחפירת בארות,
זה אומנם אותן בארות שאבא שלו חפר, אבל אברהם
לא כתוב שהוא חפר בארות, רק כתוב שהוא מתלונן שסתמו לו את הבארות, אבל לא כתוב כמעט שהוא חפר בארות, נכון? ואצל יצחק כתוב שהוא חופר וחופר וחופר, וכן זה הדרך.
באופן בסיסי,
מערכות היחסים בין יצחק לאברהם זה שיצחק הוא הבאור של אברהם,
ולכן הוא חופר באר.
כלומר, אברהם זה נהר גדול מאוד, נחל זורם,
ויצחק, הוא צריך לבאר את הנהרה הזאת, את הדבר הזה, הוא מבאר את זה. ותמיד כשמנסים לבאר,
זה לבאר, כמו...
כן, באלף, באלף, באור, באור.
באר, זה גם מלשון לבאר.
יצחק מבאר את אברהם.
אברהם זה תנועה ענקית, גדולה, בלתי נתפסת, ויצחק בונה את זה בתור שיטה.
כן.
אז בסדר?
עכשיו עוד הקדמה נצרכתי,
שיש לנו, גם בהלכה יש לנו שלושה סוגים
של מים עם דרגות טהרה שונות.
דרגה אחת זה 40 סיעה מים שאובים,
שכן, הם מתארים מטומאה, מים שאובים, כן, מתארים מטומאות קלות ביותר.
דרגה שנייה זה 40 סיעה מי גשמים,
שהם מתארים מטומאה
יותר חמורה, אבל
כמו טומאת נידה וכולי.
אמרתי, 40 סיעמי גשמים. כן, 40 סיעמיים שאובים מטהרים, כן, מטומאת קרי,
מטומאת קלה.
והמדרגה הבאה היא מי מעיין
או מי באר,
שבעצם ההבדל בין מעיין לבאר,
שבמעיין המעיין בעצמו עולה למעלה, ובבאר אתה חופר אליו, אז יש להם אותו עניין,
מים חיים, מי תהום, מי באר וכולי,
שהם מטהרים מטומאות חמורות,
וכן על זה הדרך,
מטומאות מצורעת, מי מת, זב,
וכן על זה אדר. אנחנו רואים שיצחק יש לו משיכה
לאזור הזה, העמוק,
עם כוח הטהרה המוגבר,
עם ה... כן, יצחק הוא חופר בארות.
אז מה המערכות היחסים בין באר לבין נהר?
זה גם קצת מוזר, כי בסוף,
נגיד יש נהר, הוא זורם,
יורד גשם מהשמיים,
הוא מתכנס לתוך נהר, הנהר הזה זורם,
חלק מהמים מחלחלים,
ואז הם פורצים בתור באר. אם אתה בתור נהר, אם אתה תובל בנהר,
הנהר הוא כוח טהרה פשוט.
אבל אם המים האלה חלחלו ויצאו, יש להם כבר כוח טהרה מוגבר. וזה אותם מים של הנהר, אין פה.
על העניין הזה הוא ידבר קצת
וישווה את זה למערכות היחסים בין תורה לבין מצוות.
בסדר?
מערכות היחסים בנפש בין לימוד תורה לבין קיום מצוות.
בואו נראה.
ויחפרו עבדי יצחק בנחל, בערך הפרעו השרים, קרוע נדיבי עם וכו'.
איתא בגמרא על הפסוק והנהר הרביעי הוא פרת,
הוא דמעיקרא שממנו נפרדו לארבעה, הוא דמעיקרא, הנער פרת הוא הנער המרכזי,
וממנו נפרדו לארבעה ראשים,
דהיינו ג' יצאו ממנו, והרביעי זהו בעצמו.
ואמרו כל הנערות למטה מפרת,
וכל מעיינות שבעולם נובעים מסולמה דפרת,
פירוש מתחת לקרקע, נוקה והולך,
עד שבחפירה מועטת ימצא באר מים חיים. אז יש לנו את נהר פרת,
מצד אחד הוא נהר, מצד שני יש לו גם,
במקום הנביאה
זה מחלחל למטה, עד שזה פורץ ויש גם מעיין. אז יש לנו נהר פרת ומעיין פרת.
ולכאורה תמוה,
מפני מה יקרה באר מים חיים?
כיוון שעיקר נביאתו מנהר פרת,
זה אותו עניין, כאילו,
זה אותם מים שזורמים, הגשם שירד.
והעניין דינקטי ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן.
גן ג' נ' סדרה דאורייתא.
יש לנו 53 פרשות בתורה.
ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן.
פירוש כידוע שבתחילה צריך לקבל עול מלכות שמיים בשלמות.
דהיינו להאמין באמונה שלמה באחדות השם שהוא המהווה כל עולמות וכולי קמא כלח אשיב וכולי כחד.
וכאשר יתבונן האדם בקריאת שמע וישים ללבו היטב עניין האחדות
ויקבל עליו באמת על מלכות שמיים, כי יעקב חבל לכלתו, חפצם לדבקה בו, ובכל אוהבם אמינים באחד וחפצים בו.
אבל אין מקום שישרה בו בחינת אחד לאחר שקיבל עליו.
ואין לו מקום אלא בתורה.
דהיינו מיד אחר קבלת מלכות שמיים,
ילמוד בעיון מחשבתו ושכלו ודיבורו בתורה שבעל פה.
וקודם לימודו יתבונן, אני קורא קצת הרבה,
באחדותו השם, ועל זה יגרום לו העסק בתורה, וחלום את מחשבתו ולבבו.
וזה נקרא נהר יוצא מעדן. או, הבנו מה זה, אנחנו עסוקים כאן בזה. נהר, מה זה נהר יוצא מעדן?
קודם כל נהר זה דבר גלוי, נכון? הוא לא דבר סמוי, הוא דבר גלוי. רואים את הנהר.
הוא יוצא מעדן להשקות את הגן.
גן זה ג' נ' פרשיות התורה. עכשיו הוא מתרגם את זה לעבודת הנפש של האדם.
אדם רוצה להיות דבוק בשם המדבר.
אז הוא קיבל עצמו מלכות שמיים,
עכשיו צריך לתת לזה ממשות.
רוץ, תלמד תורה.
מה תעשה לך התורה? תגרום לך להזדהות,
להבין.
אנחנו לומדים תורה ומבינים את הרצון האלוקי, מבינים מה הקדוש ברוך הוא רוצה, מה הוא ציווה אותנו בהלכות שבת, מה הוא ציווה אותנו בהלכות מעשרות,
מה הוא ציווה אותנו בהלכות בן אדם לחברו. מובן, פתאום האידיאל האלוקי הוא נעשה לנו מובן.
אז זה העניין של הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן. יש לנו קבלת,
אם אדם לומד תורה
ללא קבלת המלכות שמיים זה לא פועל אליו, אם אדם לומד תורה בתור
איזה חוכמה אינטלקטואלית או סתם של סקרנות?
לא, לא הולך. אבל אם אדם אומר, אני עבד של השם יתברך,
אני מקבל אנציון המלאכות שמיים.
טוב, מה אני עושה עם זה?
איפה אני איזה?
תלמד תורה.
תבין איך הרעיון האלוקי בא לידי ביטוי.
אפשר ללמוד אמונה, אפשר ללמוד גמרא, וזה לקחת משהו ולפרק אותו לחלקים הכי קטנים שלו. בתורה כתוב,
בסוכות תישבו שבעת ימים. בואו ננסח את סוכה, לוקחים את הסוכות,
מפרקים אותה לסוכה כזאת, סוכה אחרת, סוכה מפה, סוכה משם, ארבעת המינים, מפה משם, גזול, שאול, אלף ואחד פרטים.
אנחנו בעצם הולכים ומנסים להבין את הרצון האלוקי לעומק,
אבל זה צריך להיות מובן בשכל טוב.
זה בחינת נהר.
טוב,
עכשיו אני אשאל אתכם שאלה.
אדם למד תורה, שעה, שעתיים,
קם
מהספר והלך לעבודתו.
הוא יזכור מה שהוא למד בעבודה?
זה יפגוש אותו?
לא.
אולי כן, או לא, זה... מה?
יש כאלה שכאלה שכאלה, כן.
אם הוא היה עסוק, אתה אומר, אם הוא היה עסוק,
וזהו,
לבוא אותו גם במקום העבודה, לא לדבר על אחד שהוא כל היום לומד.
הוא עכשיו למד, לא יודע, שעה בבוקר איזה דף יומי וזה,
הוא היה הולך לעבודה,
למחרת,
הוא זה, דף יומי, אז זה יתחיל, רגע, איפה היינו אתמול?
למה אתה שואל איפה היינו אתמול? אתה לא חיית את זה כל הזמן? לא.
באמצע,
היה פה כל מיני.
כלומר, הנהר הזה של התורה,
שתלוי במה?
בהבנה,
הוא קצת מוגבל.
הוא קצת מוגבל.
הוא פועל כשאנחנו לומדים אותו, אבל אחרי, אחרי,
אני זוכר שכשלמדתי למבחני הרבנות,
אז זה מאוד אינטנסיבי, אתה לומד כל היום נושא אחד.
כל היום.
כל דבר שראיתי הזכיר לי את זה.
כל דבר, כל דבר ראיתי, אה זה, לא יודע, ראיתי איזה,
אמרתי, חוטא נידה, אז ראיתי איזה...
במיץ היה איזה כזה פטל כזה שערד, זה הזכיר לי איזה משהו בגלל שכל מיני זה,
משהו בשולחן ערוך, זה סעיף, מדברים שם על מין מראה כזה,
מתארים על רגע, אתה לומד ללכות שבת, כל דבר, אה, רגע, שבת, זה אסור,
כל דבר מזכיר לך, אבל זה באמצעות מאוד מאוד אינטנסיבית, שאתה לומד רק את זה,
וכל היום רק את זה. אבל אם אדם קובע עיתים לתורה, אז בגלל שהוא לומד תורה, בסדר, ואחר כך
אומרים בבדיחותא, בדף יומי, שכל דף שאתה לומד,
הוא גורם לך לשכוח את הדף הקודם.
אז שואלים, אז איך נשכח את הדף האחרון?
שזה אומרים, כתוב, להגיד את רמי מפאפה,
כתוב להגיד רמי מפאפה, רפה רמפה, כתוב למטה, ויועיל לשכחה.
ואם אדם אומר את זה, זה יועיל לו לשכוח את הדף האחרון.
זה מציג לכל זאת, כן.
כן, נכון.
זה מה שהוא אומר, תראו.
ראינו שמיד אחר קבלת מלכות שמיים ללמוד בעיון מחשבתו ובשכלו ודיבורו בתורה, שבעל פה וקודם לימודו התבונן באחדות השם,
ועל זה זה יגרום לו העסק בתורה בכל עומק מחשבתו וליבו, וזה נקרא נהר יוצא מעדן.
פירוש מעדן, מהקדוש ברוך הוא שנקרא עדן.
ונהר, יש משהו שיוצא מהקדוש ברוך הוא, נהר, זה התורה,
ולשון המשכה,
פירוש, כאשר ימשך אלוהות מלמטה למטה בקבלת מלכות שמיים,
ההמשכה הזו משקה את הגן שהיא התורה. אם אדם מקבל על עצמו קודם כל עול מלכות שמיים,
אז הוא יוכל ללמוד תורה וגם להתברך ממנה.
שידע לדמות של הלכה.
במקום קודשי הקודשים אורייתא היכל עדה מלכה שבה שורה אחדות השם.
כאשר יתקיים בבחינת נהר יוצא מעדן בתפילתו ושיעור ללמודו מיד אחר התפילה.
אוקיי, אבל אחרי זה יש לנו את החיים עצמם. הוא מדבר על אנשים שהם לא בחורי ישיבה, אנשים שהם באים בבוקר, אומרים קריאת שמע,
מתפללים, קוראים ממיתים לתורה, לומדים חצי שעה, משנה, הגמרא,
והולכים לעבודת יומם.
אבל אחר כך
צריך לעסוק בכל מחשב טוב בענייני עולם השפל.
יש עסקים,
צריך להזמין סחורה, צריך להוציא חשבונית,
צריך קבלה, צריך פה להרים טלפון לעוד, שלם לי, תחזיר לי, וזהו, אתה לא זוכר.
מה היה בבוקר? כבר זה עבר לך מזמן, מה שהיה בבוקר, אתה לא זוכר.
עד כדי כך שלמחרת אתה צריך לבוא ולהגיד, רגע, מה למדנו אתמול?
ושוכח כל התבוננותו בקבלת מלכות שמיים מפני גשמיות גופו,
על מיעוט דעת שלו,
והתרחק מאוד מבחינה שהיה לו דעת בתפילתו ועבודתו בתורה.
אז מה נעשה?
מה הפתרון?
מצוו...
אני אגיד לכם למה זה דומה קצת. טוב, אני עכשיו חזרתי קצת ללמוד תזונה,
ורפואה טבעית.
יש אוכל
שהוא נותן לך, בונה לך את הגוף לטווח ארוך.
אתה אוכל, אני אוכל ירקות וזה, כל מיני דברים, בונה הגוף.
אבל לפעמים אתה צריך אנרגיה מיידית, זמינה, עכשיו, לא לטווח ארוך.
מה הוא צריך?
לא שוקולד, שם ירחם, עזרא.
תמר. תמר.
יש להם פחמימות, אבל פחמימות זה לא...
תמר.
תמר אחד.
בוסט.
ענב גם, ענבים גם. ענבים הגיע זמן גאולתכם. הכי טוב להיות ענבים.
בסדר?
בטיח, כן, תמר, אתה מקבל את זה עכשיו, זריקה במקום.
כן, אתמול עשיתי רכיבה, באמצע הרכיבה, הרגשתי דווקא, נגמר לי הכוח, עוד לא רכבתי בגלל המילואים.
הצהרתי,
שולף תמר מהתיק, אוכל אותו, הוא אומר, איך בואו מתייעץ ביער, ישתבח שמו,
שתי דקות אחר כך, יאללה, יש כוח,
יודעים, ממשיכים הלאה.
תמר,
נכון?
לא שוקולד, עזרא, אנחנו...
גם שוקולד, כן, כן, אנחנו פה, אני...
המאה אחוז, בסדר, חצי מיליון.
אמריר, אה?
יש את המאה אחוז. זה כמו הזקן התימני שכל החיים היה אוכל, שותה, זכלאוי, 95%. בא לרופא, אמר לו,
הכבד שלך גמור, חזר לשתום הנתירים הזה, החמש אחוז מים האלה, מה עשו לי, איזה, איזה... אמרתי לך לו.
לקח נתן לנו מצוות, לעשותם כל היום.
כל היום יש מצוות.
אוכל, נותן לי ידיים וברכת המזון.
אתה יודע מהשירותים, ואיך אשר יצר.
רואה אני, נותן לו צדקה.
רואה... הכל מצוות, העולם מלא מצוות. מצוות לא מרפות מאיתנו כל היום, ברוך השם.
עוצר למישהו בדרך, קיימת גמילות חסדיים.
הכל מלא מצוות.
כי עניין המצוות... אז מה יותר? מצוות או תורה?
תורה או מצוות?
תורה,
נפסק להלכה שמצוות
צריכות כוונה, אבל מאוד מאוד מינימלית.
אבל, כן, מצוות לא צריכות כוונה כללית, אבל לא כוונה מפורשת.
אדם אם הוא לומד תורה בלי כוונה, בלי שהוא מבין,
בסדר, אפשר לקרוא בלי להבין, אבל זה לא זוהר,
שגורסים זוהר.
אם אתה לומד גמרא, צריך להבין.
אתה אומר, אני קורא משניות, זה לא רציני.
אז לכאורה, המצוות הן פחות מהתורה.
כי המצוות לא צריכות כוונה, והתורה צריכה כוונה.
אבל הוא אומר, זה בניגלה, בשורש.
אם יש משהו שלא צריך כוונה, זה אומר שהוא כל כך חזק,
שהוא עובד גם בלי שתצטרף אליו.
זה נותן בוסט כזה.
עוצמה מאוד גדולה
כי עניין המצוות המעשיות הן הגביה למעלה מעלה בפנימיותם ושורשם
אך שנתלבשו בכמה לבושים בהשתלשלות העולמות ומכל מקום רומזים
אל מדרגה הגבוהה שבשורשה כמו מצוות ציצית כן תכלת כמובן
שעניינה למעלה בעולמות העליונים ונתלבשה מצוותה בשמונה חוטים של צמר וחמישה קשרים
ולכן המצוות לא תצטרך להם עבודת האדם לתקנם ולכוון אל אמיתתם
כי מצוות הן צריכות כוונה לפי שהם בעצמם מתוקנים ונשתלשלים למעלה למטה.
התורה זה נהר שיוצא מעדן, וצריך ללמוד ולהבין אותו. המצוות זה קפסולה רוחנית מוכנה.
לא צריכה עיבוד, לא צריכה בישול,
לא צריכה הבנה. אתה לוקח, אוכל, מיד התחברת לקדושה.
אדם קיים מצווה, הבין, לא הבין, פחות הבין, זהו, הוא שם.
זו עוצמה אדירה.
עכשיו, תבינו, התורה הזאת נאמרת למה שקוראים היום בעלי בתים.
אנשים, הרי בתורת החסידות, לפני שהגיעה החסידות לעולם, כל מי שהיה לומד תורה כל היום, היה זה,
והאנשים הפשוטים היו לומדים ככה, הם מצליחים ללמוד קצת אחרי התפילה והולכים לעבודת יומם,
ופתאום הוא אומר להם, אתם לא יודעים מה אתם עושים.
אתם מקיימים כל היום מצוות, זה המדרגה הכי גבוהה.
זקף את קומתם,
זקף את האמון שלהם בעצמם.
ועושה המצווה,
המשכת האלוהות שגורם אינה מצד עבודתו, רק מחמת המצוות עצמם.
אשר קידשנו,
במה?
במצוות, לא, אשר קידשנו,
במצוותינו, הוא נתן לנו מצוות, לא, לא, לא, זה מצוותיו.
אתה תעשה את המצוות שלו, ובום, אתה מקבל
מנת קדושה, במקום.
בלי צורך לאדם לא מתורה, עד שהוא מבין, עד שהוא מקיים,
במקום.
עכשיו אתה עומד, תכף נעמוד מול נרות חנוכה,
בום, עובד במקום.
מה שאין כן בתורה ותפילה שהיא עבודת הלב תלויה דווקא בכוונת האדם ועיקר הכוונה הצריכה בעשיית המצוות
הוא שיתבונן בתחילה איך הוא מאוד רחוק מהשם
על דת ירדתו כל היום באבלי חפצי העולם הזה וגושמיות חומרו ועוונותיו,
מסך מבדיל לבלתי התקרב אל השם ואפילו מעט.
כן, אדם מתבונן,
כל אחד ניתן להתבונן איפה הוא נמצא, איפה הוא מונח,
איפה המחשבות שלו נמצאות, כמה אנחנו רחוקים.
ולכאורה על פניו,
אז כדי להתקרב היינו צריכים לעשות מאמץ מאוד מאוד גדול. והנה באה מצווה אחת, בואו, כמו טיל,
שוברת את כל המחיצות, עשה מצווה, מיד הוא
אחוז במקום אחר.
ואפילו מעט, ויתבונן בזה היטב הדק, וישבור ליבו בהתבוננות זה וייכנע לבבו,
מפני שמכל מקום חפץ לו להתקרב אל השם בתורתו,
ויכוון במצווה שנזדמנה לידו, ועשתו אותה,
שהוא כמו באר מים חיים, הנה הבאר חזר,
שנובע מתחת לקרקע, מנהר אחד,
שאף על פי שהנהר אינו נקרא מים חיים, אבל המים היוצאים ממנו ונוקה והולך עובי עפר הקרקע,
נקראים מים חיים, מפני שמתברר ומתלבן על ידי דחקם לשאת בעפר החוברי. זה החידוש של התורה הזאת, רבותיי.
בואו נסביר את זה, אני חושב שכבר סיפרתי לכם איזה פעם, נספר את זה עוד פעם.
היום היה טיפה בים, בסדר?
חיים טובים.
בים, טיפה בים,
ראתה עולם, שמש, גלים,
דיסקו, איזה ישן זה דיסקו, טרנס.
יום אחד הגיעה השמש,
שמה עליה את הקרניים,
עידה את הטיפה הזאת, העלתה אותה למעלה.
וואלה, עוד יותר טוב.
מחיל הים עברה לחיל אוויר.
עוד טיפות חברות שלה, כולם נהיו ביחד, מה הם נהיו?
ענן, חיים הטובים בכלל,
טסים בשמיים, הכל כיף, הכל סבבה, הכל טוב.
והענן הרוח לוקחת אותו לכיוון היבשה, גם טוב, נראה עולם, היינו בים, נראה יבשה.
הענן מגיע ליבשה,
נהיה לו ככה קצת מגרד,
מתחיל,
אומר לה טיפה, יאללה.
היא גם זורמת, מעולה, לא קרה כלום, מה?
נפתח מצנח, נצנח לאדמה,
ננחת על איזה מדף סלע או משהו,
נחליק,
נעשה סקי כזה,
לתוך איזה נהר,
כל הנהרות לאן זורמים?
והיא, נחזור לים.
עוד פעם סיבוב של טיול בחו״ל.
כל פעם טיול בחו״ל.
יוצאים לים, שמש, ככה.
מסתובבים בחיים הטיפה הזאת היא אזרח קוסמו-פוליטי של העולם.
פעם אחת
הטיפה הזאת היה רוח והמצנח לא כיוון לה אותה כמו שצריך, ובמקום ליפול על איזה משהו קשוח, היא נפלה על האדמה.
ופתאום היא התחילה להיבלע באדמה.
היא נבלעה.
חלחלת כלפי מטה.
חושך.
חושך.
ריח של אדמה חריפה.
וגם התחיל להיסגר עליה המשקל של האדמה מעליה.
טונות עפר. היא יורדת, יורדת.
זהו.
אמרה לעצמה הטיפה,
הלך עליי, נגזרתי,
לא תהיה קבורתי,
גמרתי לראות עולם.
הלך עליי, איזה באסה, איזה חיים טובים היו לי, עכשיו איפה אני תקועה?
וככה יורדת, יורדת, יורדת, עד שהיא מגיעה לשכבת סלע,
נעצרת שם.
היא מגלה שיש שם עוד כמה
חברות שלה שגם כן נטרע מזלם ונדפקו.
הן ביחד בוכות, נזכרות, איזה יופי היה לנו פעם, איזה חיים מאושרים היו, פחוש.
אשוך, אשוך.
טונות מעליהם,
וגם כוח המשיכה, עוד גרביטציה, מושכת אותם כלפי מטה.
פתאום אחת הטיפות,
כנראה למדה במכון מאיר,
אומרת לחברות של הבנות,
בוא ננסה לטפים פה.
תגיד, איך נצא? מה, הסתכלתם?
בוא ננסה,
בוא נדחוק.
הנה, כאן יש איזה גיד כזה, איזה מין חריץ כזה. בוא ננסה, נדחפו, נדחפו.
תחשבו על איזה עוצמה חומרית צריכה להתגבר
הטיפה הזאת כדי לצאת גם על כוח המשיכה,
גם על טונות האפר שמעליה,
גם על הלחץ,
גם המשקל וגם הלחץ.
והם דוחפו את אחת את השנייה עד שמה קורה?
מעיין.
זה כוח טהרה עצום שמקביל למי?
לבעל תשובה.
זו טיפה שהתגברה על כל העומס החומרי והצליחה לצאת, יש לה כוח טהרה עצום.
אומר אדמור הזקן, זה מצווה.
כשאדם לומד תורה, אנחנו משתדלים כאן לבית המדרש, שהמציאות תהיה מציאות סטרילית.
לומד תורה, בית המדרש, ספרים, יש לו ספרים,
יש לו תאורה,
יש לו הכל זמין, רבני, הכל מותק, הכל פיקס.
מצווה,
איפה הוא פוגש את עצמו בדרך כלל?
באמצע החיים,
באמצע האפר, באמצע הזה, ואתה זה. רגע, יש מצווה.
אז כדי לקיים מצווה צריך ללכת, כאילו,
בהרבה פעמים נגד החומר, נגד האפר.
זה כוח טהרה עצום.
זה אדיר.
יצחק חופר בארות.
יצחק צריך להתמודד עם המציאות.
הוא, בשונה מאברהם ויעקב שהיו רועי צאן, יצחק הוא עובד אדמה.
הוא רוצה לגלות את הקדושה בתוך המציאות. זה המצוות.
זה מה שהוא אומר כאן.
ויכוון במצווה שנזדמנה בידו בעשות אותה,
שהוא כמו באר מים חיים שנובע מתחת הקרקע מנהר אחד שאף על פי שהנהר בעצמו לא נקרא מים חיים,
אבל המים היוצאים ממנו ונוקב והולך עובי העפר,
נקראים מים חיים.
ושמתברר הוא מתלבט, מתלבן על ידי דחקם לצאת בעפר החומרי,
וכן ממש עשיית המצוות,
כשהיה לו בתחילתו בתפילתו ואהבותו בחינת נער יוצא מעדן.
בחלב הוא היה בבית המדרש, הוא למד, הכל היה טוב,
אבל נתכסה ונתעלם בתוכו על ידי גשמיות תשוקת גופו כל היום.
בסדר?
עכשיו בחורף,
תפילת מנחה זה נהיה אירוע.
אתה תמיד באמצע משהו.
צריך להפסיק תמיד משהו באמצע. בקיץ, מנחה בסוף היום. גם ככה כבר
סיימתי.
אתה צריך תמיד
לעצור מאיזה משהו ולעצור ממך.
כאילו לעצור את היום באמצע.
אנחנו אומרים שיהודי טוב אוהב להיות
פרווה ואחרי מנחה.
לשמור על...
אז זה,
העצירה הזאת,
אתה מוצר, זה בעצם אחת הסיטואציות היחידות שאנחנו אפשר לראות אנשים מתפללים בחוץ,
זה בחורף בתפילת מנחה.
אתה רואה, הרבה פעמים, בכביש מספר אחת אני נוסע, אתה רואה אנשים עוצרים את הצד ברכב מצד הדרך,
צריך כמובן לעצור בזהירות,
מתפעלים ממך.
זהו, באמצע נסיעה הוא אומר, עוצר.
מה?
עצור בתחנת דלק, עצור בזהירות. בקיצור,
אז אכן ממש עשיית המצוות, כשהיה לו בתחילה בתפילתו ועבודתו מבחינת נהר וכו', נחצה,
וכשעושה המצווה שנובעת מהנער הנעל, פירוש,
מפני שזוכר שכבר קיבל על עצמו מלכות שמיים בכל לבבו,
לכך עושה מצוותיו. למה אני עכשיו עוצר ועושה את המצוות? כי אני עבד של הקדוש ברוך הוא.
בלי להבין, בלי יותר מדי הכרנות, עושה את המצווה.
זה אור גדול,
אור אלוקי גדול,
שכבר קיבל על עצמו עול מלכות שמיים בכל לבבו, ולכך עושה מצוותיו להיכנס בעול מלכותו.
אף על פי שעכשיו אין לו בחינת נער הנעל,
הוא עכשיו לא מרגיש, הוא מקיים את המצוות, לא מחובר, אבל הוא זוכר שבבוקר הוא קיבל את המלאכות שמיים.
סומך ליבו על שכבר גמר בליבו לעבוד השם באמת.
וזהו כמו באר מים חיים, מפני שמאוד ערב לו זאת המעט בעבודת השם,
מפני שהתבונן שמאוד מאוד רחוק הוא מהשם.
ועושה המצווה היא על דרך הנזכרת לאל,
שמאוד מתוק וערב לו לעשות את המצווה,
כמו הבאר שחופרים בקרקע ומוצאים מים חיים.
מפני שעברו את עובי העפר.
כן, עשיית המצוות,
עשייתו אותה נובעת מהנהר.
זהו. וזה מה שהיה, אריזל שמח בעשיית המצוות.
רבנו אריזל, יש סיפורים שבעשיית המצוות אותה מאוד מאוד שמח, עפיית מצות, דברים מהסוג הזה.
כי הוא אומר, עכשיו אני נוגע בדבר עצמו,
שלא תלוי בהבנה שלי.
ולכך זכה לאורח הקודש.
ולא שמח בעבודתו בגלל שהוא הבין או משהו כזה, כי המצוות בפני עצמם, קדושתם.
כנ״ל ועשיותה בא מהתבוננות שפלות התקרבותו אל השם,
שזוהי מידת הנאוה באמת
שנאמר על משה רבינו עליו השלום.
כי עיקר השפלות בפני כל אדם.
כן, אז זה,
אז זה מסביר, אתם יודעים שהרבי היה לו עשרה מבצעים, ואחד המבצעים היה ימצא תפילין.
בוא סיודית אני הולך לתפילין.
תלכוד אותו.
מה זה מועיל?
בוא נלמד איתו אמונה,
נלמד איתו גמרא, נלמד איתו, נסביר לו. מה ההואיל ששאלה, שמת לו על הראש תפילין?
לא יודע בשקווה ובקומה.
אז קודם כל זה מועיל שהוא לא יהיה בגדר קרקפת דלו מלך תפילין.
אבל דבר שני זה מועיל,
כשאתה לומד איתו, אז הוא הבין, או שהוא הבין, או שהוא לא הבין, זה הכל נשאר ברובד ההבנה.
הוא הניח תפילין,
הוא פגש
חתיכת קדושה.
בום.
איך אתה יודע מה זה יעשה לו אחר כך?
הוא מטלטל את הנפש.
שמעתי, פגשתי יהודי שממש חזר בתשובה שלמה,
מלאה. הוא היה שומר בבית ספר של חב״ד, שומר.
יום אחד אחד הילדים בא,
בשליחות המנהל, הביא לו תפילין.
אומר לו, מה זה? הוא אומר, המנהל אמר, אני רוצה לתת לך תפילין מתנה.
הוא לא יודע מה עושים, זה בכלל לא הולך מניחים.
ומה הדבר הזה? הוא התגלגל עד שהוא חזר בתשובה.
זהו שהיה הארי זל שמח מאוד בעשיית המצוות,
ולכך זכה לרוח הקודש,
ולא שמח בעבודתו שלו.
לא, אני קיימתי, אלא המצווה עצמה מצד עצמה,
כי המצוות, תדעו לכם, זה ממש,
נגיד, אוכלים מצה, אני אוכל מצה, הקדוש בחוץ ובלאכול מצה, אני לא אוכל שם כוונות,
אוכלים מצה, פשוט, זהו.
יושבים בסוכה, יושבים בסוכה, זהו.
שזוהי מילת הנאווה באמת שנאמר למשה רבנו עליו שלום, כי עיקר השפרות בפני כל אדם, שאמרו, אי אפשר להיות,
כי אם על דרך זה שרואה חברו יותר קרוב להשם,
וזהו נפש שבעה תבוש נופת שאפילו הדבש מר לו, אבל נפש רעבה כל מר מתוק.
פירוש, עכשיו הוא מסיים לפרש את זה, פירוש באר מים חיים הנזכר לאל על ידי חפירתו
בעפר גופו שיוצא מעט מים מתוקים ערבים לו מאוד
מפני שגופו רועבה בעבודת השם וזהו באר חפרו השרים.
אז כשכתוב איך פירו עבדי יצחק באר בנחל זה מדבר עלינו שאנחנו בבחינת עבד,
כשאדם לומד תורה, הוא בחינת בן, הוא לא, המלך
חושף אותו לכל הסודות, לכל ה... זה, הוא מבין.
כשאדם חופר
באר,
או כשאדם מקיים מצוות, הוא בחינת עבד,
אני מקיים מה שאומרים לי.
מה גבוה ממה? תגיד, הוא בן גבוה מעבד, נכון,
אבל יש צד שעבד
הוא מיד דבוק, זה לא עובר את ההבנה שלי, זה לא עובר, אני הבנתי, לכן אני קיימתי. לא הבנתי כלום, קיימתי כי אמרו לי.
אני זוכר שקיבלתי ללכות שעמיים בבוקר, אבל אני... זה מדרגת באר מול נהר.
הבאר דווקא בגלל שהיא צריכה להתגבר על האפרוריות ועל ה...
כן, כל בוקר יש קלים תפילת שחרית.
אני עוד לא אתגבר. מצטער, הייתי בטח שכבר בגיל... בגילי המופלג.
אני כבר אתגבר על זה וכל זה. עוד לא. אני כל בוקר עדיין מנהל משא ומתן עם השמיכה, עם הכרית, עם המניין השני,
ואולי עכשיו עוד סיבוב, עוד חצי בורג לפה, חצי בורג לזה, כל מיני כאלה.
נכון? לא להתגבר כארי.
משתדל בסוף כן להתגבר כארי, אבל...
נכון? אבל בסוף כשאדם מצליח לקום
מיסוד העפר, זה יסוד העפר, העייפות,
הוא מתגבר, וואי, יש בזה אור גדול.
כשאתה לומד תורה, זה מי שאוהב ללמוד,
הסוגיות הן תענוג.
חושבת ללמוד סוגיה בגמרא או סוגיה בהלכה, זה כיף, זה תענוג. מי לא נהנה מזה?
זה נהר.
אבל לחפור באר
בתוך האפרוריות של האדם ולפגוש שם את הקדושה,
באמת השם יתברך זה הפלא.
קבלת עול.
ולכן זה מי שהוא עבד יצחק,
מבחינת עבד,
הוא לא יסתפק רק בנהר.
הוא יבקש את הבאר,
את המצווה.
וזה מדהים,
כי כמו שאמרנו,
במיוחד למי שלא זוכר ללמוד הרבה תורה וכל זה, צריך ללמוד תורה, ומי שלא זוכר ללמוד.
כל מצווה שאתה מקיים, אתה ביד עבוד בשם יתברך.
אתה נוגע בבאר, באר מים חיים זה כוח טהרה עצום.
מצווה יש לה עוצמה אדירה, עוצמה רוחנית אדירה.
בצד מסוים אפילו יותר מהתורה.
יותר מהתורה. ולכן,
למרות שכתוב במסכת סוטה שהתורה הגוניה גנא, הגוניה מגנא, צולי מצלע, גם בזמן שעוסק בה וגם בזמן שלא עוסק בה,
ומצווה
היא מגינה רק בזמן שעוסק בה, מצד אחד. מצד שני,
כל מצווה דוחה תלמוד תורה.
אדם לומד תורה,
פתאום הוא צריך ללכת לעניה לולב.
הוא צריך לנעניה לולב.
שבסוכה,
צדיק נראות חנוכה, תקרא מגילה, אפילו מצוות דה רבנן, קריאת מגילה, דוחת תלמוד תורה.
למה?
קדושת,
הקדושה המרוכזת במצווה
היא עמוקה וגבוהה יותר מהקדושה
שבאה לידי ביטוי
בלימוד תורה. כלומר, בלימוד תורה אנחנו,
עוד שנייה, אנחנו פוגשים את הרצון של השם יתברך,
וקיום מצווה אנחנו מתאחדים איתו.
לא רק לומדים ומכירים, אלא
נעשה אחד,
אני והרצון של השם יתברך, אחד.
כי אני עושה מה שהוא אומר, מבין או לא מבין?
עושה מה שהוא אומר, כן.
כן, הקדושת,
כוח הטהרה של תפילה במעיין,
זה מים שנבעו מלמטה, או באר,
הוא גדול מכוח הטהרה של מי גשמים שירדו והתכנסו בבור של ארבעים סיער.
כן, זה יכול לתאר רק מידה,
וזה יכול לתאר גם זב, מצורעת, ממת וכולי.
מה הדין של הים?
מקווה.
הים הוא מקווה, והכינרת?
לא, הכינרת היא מעיין.
הכינרת תחשב את מעיין, אין רקט, כי הכל, הכל...
שנזכה
לחפור בארות, להיות מחופרי הבארות, אמן ואמן. חזקו ולמצוא אחריו אליי, שבת שלום ומבורך.
