טוב רבותיי שלום, ערב שבת שלום כבר אפשר להגיד
אנחנו נפגשים פה ביום חמישי כדי ללמוד את הפרשה החסידית בעזרת השם
זה אומר מתוך ספר תורה אור של אדמו״ר הזקן
או ממאמרים אחרים שלו בקצרים לפרשה, בסדר?
שנה שעבר למדנו תניה, שנה
תניה דרך הפרשה
זה המשבצת
והיום זה תורה מתוך ספר תורה אור
התורה האחרונה בפרשה שלנו,
שעוסקת ביציאת יצחק לסוח בשדה.
בפשט,
יצחק יוצא לסוח,
בראש הבא אומר שהוא יצא להתבודד.
הוא אומר, הכי פשוט,
הוא היה מוטרד
האם אליעזר יחזור, האם הוא יצליח.
אז כדי לעשות איזו הפוגה,
הוא יצא להתבודד.
אז אלה אומרים שהוא יצא להתפלל.
שיחה, לשון תפילה,
הוא יצא להתפלל.
כל מיני אפשרויות.
אני רוצה רגע להסביר איזה עיקרון בחסידות,
בחסידות לוקחים איזה סיטואציה ומפשיטים אותה לגמרי מההלבשות שלה,
ומזקקים רק את האיכות.
ואז עובדים עם האיכויות, בסדר?
לוקחים את הסיטואציה, מה ש...
אומרים, אוקיי, יצחק זה ודאי הדמות, זה אבא שלנו, אבל יש בחינה שנקראת יצחק,
בחינה כזאת,
ויש שדה,
עדיין היה שדה, שדה ממשי, אבל יש גם בחינה שנקראת שדה,
ואז מנסים להבין מה הכוונה שיצחק יוצא לשדה, מה האיכות
שנקראת יצחק,
מה האיכות שנקראת שדה, ומה זה אומר שיצחק יוצא לשוח בשדה.
זה פחות או יותר הרעיון, המבנה, בסדר?
ואז מגיעים בזה לכל מיני תובנות מרתקות ביותר,
ואחת מהן נמצאת כאן אצלנו בפרשה,
בסדר?
עכשיו, הוא מתחיל מאיזה סיבוב לבאר את ההבדל בין משנה לבין ברייתא,
בואו נהיה בסיבוב הזה, כי הוא חשוב,
ולקראת הסוף הוא תופר את הכל, וסוגר את הכל, וממש איזה, אבל בואו נזרום.
ביצי יצחק, ויש פה גם כמה תובנות חשובות בוידה.
ביצי יצחק לסוח בשדה, לבאר זה דינש, משנה וברייתה.
נכון?
מה ההבדל בין משנה לברייתה?
למה היא לא נכנסה?
פחות חשובה.
חלילה.
איך אתה אומר פחות חשובה?
עדיפות, אבל למה?
ארוכה יותר. היא אשכנזית, היא ספרדית.
עושים אפליה?
אומר לך רבי יצחק, דברי אלוקים חיים, הבריתה יותר מפורטת.
רבי, ברוח קודשו,
כשכתב את המשניות, כתב את זה, לשונו זהב. אי אפשר עכשיו, הוא הבין שהוא חייב משהו,
הרי כל המטרה של כתיבת התורה שבעל פה הייתה שאנשים יזכרו ולא ישכחו. אם תכתוב משהו ארוך ומפורט, אף אחד לא יזכור.
אז רבי, המשניות שקולות בשקל הקודש, מתומצתות.
ברגע שהמשנה נהייתה מפורטת מדי, הם מזכירים את הדעה שלו והדעה שלו, זה לא יכול להיכנס לקובץ
של המשניות, שהוא קובץ מדויק, מדוד, יש לו אפילו גם מנגינות, נגיד,
אתם ודאי זוכרים שבבבות זה תמיד עשרה פרקים שבכל פרק יש עשר משניות בדרך כלל, יש חריגות פה ושם, אבל כאילו זה איזה קצב כזה, ואפילו המשנה יש לה גם מנגינה,
מתי קוראים את שמע בערבית, משעה שעקו, אני נכנס, יש לך כאילו זה משקל כזה,
בסדר? אז זה
מה אומר דני?
איך?
הילדים שאלחים את זה, כן, כן, בתלמוד תורה.
נכון?
זה אומר שבוודאי היו למשניות,
היה להם לחן,
וזה אומר שגם קל להלחין אותם.
גם קל להלחין אותם, הן בנויות במקצב כזה שקל להלחין אותם. טוב?
אז הברייתא היא לא פחות חשובה, אלא יותר מפורטת.
זה העניין.
לכן היא נכנסה. טוב.
אומר אדמו״ר הזקין,
ברייתא פירוש המשנה, כי המשנה,
היא מפרשת את המשנה, כי המשנה הוא הכלל, וברייתא היא הפרט של המשנה,
ואין בכלל למה שבפרט.
בסדר? כלומר, הברייתא היא פירוט של הכלל, אבל הכלל בסוף הוא כולל בתוכו את הפרטים.
ולכאורה,
אומר אדמו״ר הזקן, כמוך רבי יוסף חיים, הברייתא היא למטה מן המשנה,
שנשתלשה יותר למטה. המשנה עוסקת בכללים וכל זה, הברייתא מתחילה להתעסק בפרטים, פה, שם, ימינה, למטה.
אז זה נראה שהיא...
פחות חשובה ויותר למטה.
אבל האמת הוא שהברית הגבוהה יותר,
לסוף מעשה במחשבה תחילה.
כלומר, כבר נגיד פה את העיקרון.
ככל שהאור האלוקי
יורד יותר למטה ויותר מסובך,
מופיע ביותר דברים שהם מסובכים,
ככה הוא יותר גדול,
ככה הוא יותר גבוה.
וככל שהאור האלוקי הוא בסביבה סטרילית,
נקייה,
הוא יותר חלש, הוא פחות משמעותי, בסדר? פחות, כלומר,
המקומות המסובכים, המקומות המורכבים, איפה שיש אנרגיות, ויצרים, ותאוות,
ששם הופיע האור האלוקי,
שם הופיע האור האלוקי באיכות הרבה יותר גבוהה מאשר המקומות שהם הכל טוב, והכל נקי, ולומדים, והכל בנחת, וכן על זה הדרך.
במקום אחר אומר אדמו״ר הזקן,
שהאור שמופיע, האור האלוקי, שמתגלה בבית הדין,
כשיש שם טענות של בעלי הדין, וצעקות, וזה, ולא נכון, הוא אומר, והדיין
פוסק את ההלכה לפי דבר השם,
הוא גדול מהאור האלוקי שמופיע בדף הגמרא והשולחן ערוך שממנו הדיין פסק את ההלכה.
כי בגמרא, וזה, זה הכל,
ובבית הדין היו אמוציות, והיו התרגשויות, והיו זה, בסדר?
אז לכן אומר הברייתא יותר גבוהה.
דינא התורה נשתלשה למטה אפילו בדבר שקל.
כגון זה אומר אני המצאתייה וזה אומר אני המצאתייה.
אדם פותח,
נכון?
אלינו היה מורה בכיתה ז', נספטתי לכם עליו,
מורה בכיתה ז' לאנגלית שהגיע מארצות הברית, הוא היה מאוד תמים.
פעם אחת הוא תפס ילדים מעתיקים.
הוא היה, הוא אומר, boys, I don't believe, בישיבה מעתיקים, הוא לא צריך להבין איך בישיבה מעתיקים.
טוב, אז הסבירו לו איזה דבר אחד או שניים,
לא שזה טוב להעתיק, אבל ילדים, זה...
אז גם פה אדם, אתה יודע, מגיע בחור, אולי שיבה,
כוונות טובות, מכון מאיר, רוצה לחזור בתשובה,
רוצה לזגור את האמת, ואומרים לו, בטח, בטח, בוא תצטרף לכיתת גמרא, מה לומדים? עושים מסכת במציאה.
משנה, פותח את המשנה הראשונה, שניים אוחזים בטלית.
זה אומר
כולה שלי, וזה אומר
כולה שלי. זה אומר אני המצאתי אב, זה אומר, לא, בלבלת אותי.
זה אומר אני המצאתי אב,
וזה אומר הניזציה, זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי.
זה אישורה שלא פחות מחציה, וזה, יחלוקו...
על המדינה ראשונה יש פה שקרן.
הגמרא תעשה איך זה הוא קים, שניהם תפסו בו באחד, אבל יכול להיות שגם אחד שקרן,
לכן צריך להשביע אותו.
שקרנים בגמרא?
במשנה?
מי ששקרן, שלח אותו לכיתת אמונה, שיעבוד על המידות.
למשנה הגיעו שקרנים,
הגיעו שקרנים למשנה, אוי ואבוי.
כן,
התורה משתלשלת גם לחבר'ה האלה,
ולפי הנראה היא ירידה למטה מאוד, ומכל מקום הוא גבוה, כי סוף מעשה במחשבה תחילה. כלומר, האם יש כוח בתורה לקחת מציאות של מאבק?
הגמרא אומרת שממש
שניים אוחזים בטלית,
נכון?
הרי הגמרא שואלת, מה פתאום יחלוקו? הרי הדין הוא,
הם מוציאו חבורה עליו הראייה.
אין הלכה כסומכוס שאומר יחלוקו, אלא אחר כחכמים.
אבל מכיוון ששניהם אוחזים, אז הם ממש רבים.
האם התורה יכולה להגיע לשני חבר'ה שרבים ביניהם,
ובמקום שזה ייגמר כמו קין והבל,
שזה נגמר ברצח,
זה ייגמר בצורה אחרת.
יש לי הוכחות חזקות מאוד
שסוגיית הפתיחה של מסכת בבא המציע היא בעצם
התיקון של קין והבל.
בסדר?
פשוט המשנה משקפת לגמרי את קין והבל, שהם שניהם מחזיקים בעולם. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי,
אבל איך הדרך,
במקום שזה ייגמר ברצח, שזה ייגמר משהו אחר.
יש לזה המון המון ראיות גם בסוגיית הגמרא וגם באופן שהמשנה מנוסחת.
זה ברור לי שככה הגמרא, הרבי ניסה לנסח את המשנה.
אפילו יש שם איזה גימטריה כלשהי שיצאה לי,
שאני זוכר אותה קיץ.
אז הוא אומר,
תורה שמצליחה להיכנס לשני אנשים כועסים,
שהם עכשיו, הייתם פעם בבית דין כמה אנשים על כסף, יוצא להם אמוציות, והלב דופק וזה,
ולהגיד להם, אנחנו ניתן לכם עכשיו דרך שבה אתם תצליחו לא לרצוח אחד את השני, אלא להגיע להסכמה בתוך בית הדין, זה אור.
אלוקי גדול מאוד,
הרבה יותר מהאור האלוקי כשלומדים דברים שאין בהם סכסוכים, ואין בהם עימותים, ואין בהם שקרים, ואין בהם ואין בהם.
האם התורה היא tough guy שיכולה לצאת לרחובות ולנהל קרבות ולנצח,
או שהיא
נסיכה עדינה בתוך ארמון וכל יציאה שלה לרחוב מבהילה אותה?
זה האירוע.
אז אומר כאן האדמו״ר הזקן, הוא כמשל השופרת הנכנס ראשון, יוצא אחרון,
הוא כמו האדם שהוא סוף כל הנבראים,
ארוך הבא ארגמן והוא במעלה על כולם והכל נברא בעבורו
ולכן נמצא העולם כולו באדם אחד להורות שהכל נברא עבורו כי זה כל האדם.
טוב, וזהו מאמר חזה ליפה שעה אחת וכולי, אז זה,
יפה.
זהו מאמר חזה ליפה שעה אחת, תהנה בעלי, בעולם הבא, סליחה.
צדיקים יושבים בעטרותיהם בראשם,
ורק מבחינת אחוריים כמעט ראית את האחוריה. בואו עכשיו הוא מפרט את זה.
והתענוג שמשיג האדם בעבודתו
הוא בחינת אחוריים,
ופניי אינו באפשרי להשיג כי לא ירניה אדם וחי.
ועל דרך זה גם הגילוי בגן עדן הוא רק מבחינת זיו והערה לבד, ולכן יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, שהוא המעשה עצמה בלי תענוג ובלי שכל מכל חיי העולם הבא, וסוף מעשה במחשבה תחילה". עכשיו, צריך טיפה להסביר את הדבר הזה, בסדר?
צריך להסביר,
ואנחנו נסביר אותו.
לדעתי הוא אומר כאן חידוש עצום.
יש דברים של שכל טוב.
דברים של שכל טוב.
הוא מנסה להסביר את הפירוש יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. יפה שעה אחת, נכון?
מה ההבדל? בעולם הבא אנחנו זוכים לאיזושהי מדרגה של הבנה.
אנחנו מבינים.
אנחנו מסולקים מכל הדברים החומריים של הגוף שמעכבים אותנו,
ואנחנו, יש לנו שכל טוב.
זה בעולם הבא. בעולם הזה אנחנו הרבה פעמים עושים דברים בלי להבין אותם.
או בלי להבין אותם לגמרי, או בלי להבין אותם בצורה מלאה.
מקיימים את המצוות, כי צריך לקיים את המצוות.
חלק אנחנו מבינים, חלק יותר, חלק פחות, אבל מקיימים את המצוות, זה עולם העשייה, קודם כל תקיים.
נעשה ונשמע.
על זה אומרת הגמרא, עדיף העולם הזה מהעולם הבא.
למה?
אני חוזר כאן.
לכן יפה שעה אחת שהוא המעשה עצמה, בלי תענוג ובלי שכל מכל חיי העולם הבא, ובסוף מעשה במחשבה תחילה.
כאילו, המעשה גבוה מהמחשבה.
אז אולי קצת אותיות של קבלה, בסדר?
המחשבה היא בחב״ד.
חוכמה בינה דעת.
המעשה,
בלי שאני מבין איפה הוא נמצא,
ברצון.
והרצון הוא חלק מספירות הכתר.
כלומר, זה ברור שאם אני עושה ומזדהה, אז זה מדהים.
אם אני מבין מה אני עושה.
אבל אם אני לא מבין מה אני עושה, או לא מבין לגמרי,
אז אני עושה כאן מעשה שהוא מאוד מאוד גבוה, ולכן הוא מצליח לרדת מאוד מאוד מה?
למטה.
אם אני מגביל את עצמי להבנה, אז טוב, את זה אני מבין אני עושה, את זה אני לא מבין אני לא עושה.
אבל אם אני לא מגביל את עצמי להבנה, אני אומר, אני עושה כל דבר, כמו שהתורם צבא אני עושה.
אז אני יורד יותר למטה, זה כאילו יותר למטה זה יותר זה, אבל זה בעצם עולה יותר גבוה.
כי זה בעצם אומר שאני פתחתי את עצמי למדרגות שהן מעל השכל האנושי.
מעל השכל האנושי, כן?
חייב אדם לברך על הרע כשיש מברך על הטובה, איך אפשר?
איך אפשר לברך על הרע כשיש מברכים על הטובה?
אני מבין שצריך לברך על הרע, אבל אותו דבר כמו הטובה,
אם אתה אומר, אני לא מבין,
או יש לי צד שאני לא מבין, אני עבד, מקבל על עצמי עול של השם יתברך,
אז כן.
וזה האפשרות הזאת, היא מעלה דברים מלמטה למעלה.
הוא ממשיך ואומר, הרב שאלה. כן.
זה ככה בכל הדברים שקשורים לקודש?
אז שזה רק, אמרת, עברה איתה, נכון? יותר במעלה שלו יותר גדולה משל המשנה.
כן.
אז אני אומר, זה ככה בכל הדברים שאתה טועה?
לא יודע, לא יודע, בואו נבין את זה. דברים ספציפיים.
הוא מסביר כאן עיקרון, אבל אני לא יודע אם זה...
כן?
וזהו גם כן עניין משנה וברייתא, שהמשנה הוא כלל כמו ארבע ציציות מעכבות, וכן סוכה שהיא גבוהה מסרימה פסולה.
ויש למצוא טעם לזה, למה ארבע ציציות מעכבות? למה סוכה שהיא גבוהה?
כי עניין תחיל ודומה לים, כי הגמרא נותנת טעמים.
וגם בסוכה יש טעם, למען עדו דורותיכם,
שבסוכות יושבתי, לכן סוכה עד עשרים יומה. אבל הברייתא הוא פרט לבאר את המשנה בכל דקדוקים הפרטיים,
כמו סוכת גנבך, כן, סוכה גנובה, סוכת נשים, סוכת וכו' וכו', ורקבש, מה זה רקבש?
ברחלי, סוכת רועים,
סוכת כל ה...
שאין טעם לדבר,
ונראה בחושו למעלה מהשכל והטעם, כן, כל ההלכות האלה בסוכה,
לבוד, הכל כאילו למעלה מהטעם והדעת,
וזהו אין בכלל אלא מה שבפרט,
שאין במשנה בכלל יותר מבפרט הברייתא.
ומה שלא נתגלה טעמה של המשנה הוא יותר גבוה,
כי טעמי המצוות לא נתגלו, ולעתיד לבוא יתגלו.
וזהו שרבי שמעון דורש טעם הדקראי,
שדרש שמה שנאמר בפסוק טעם של דבר לא זהו העיקר,
רק שיש טעם בזה גבוה יותר למעלה מהטעם.
ונמצא שבמצווה שאין משיג בה טעם הוא יותר גבוה,
ומה שמשיג טעם ותענוג הוא רק בחינת אחוריים.
כלומר, אתם מבינים? זה כאילו הפוך על הפוך.
אפשר לטעון קצת מהמצוות, אבל תדע לך, זה לא העיקר. מה העיקר?
הרצון שאתה עושה את רצון הבורא יתברך.
עכשיו,
הרבה פעמים, נגיד, יש מצוות
שיש לנו הזדהות מלאה איתן.
נגיד, אם אדם עושה מצוות,
נגיד, מצוות ברית מילה,
מצוות ברית מילה,
ללא כל ספק,
ללא כל פקפוק,
היא רק רצון השם יתברך.
אף אחד מאיתנו לא היה עושה את זה מעצמו בצורה הגיונית. אף אחד לא היה לוקח תינוק בין שמונה ימים ועושה לו ברית מילה, נכון?
זה היה נתפס כאכזריות. לא סתם באירופה הם הגויים שם. אנחנו עושים את זה כי זה רצון עכשיו מדבר, אבל כיבוד אב ואם.
מצווה הגיונית.
גם אם לא היית ניתנת תורה היינו מכבדים מורים, נכון?
או חסד. חסד זה גם דבר הגיוני. תעזור לאחרים, יעזרו לך.
אז לכן
היו מגדולי ישראל וגם מקטני ישראל וגם מבינני ישראל,
שגם כשהם היו מקיימים מצוות הגיוניות,
הם היו דואגים להכניס שם איזה רכיב לא הגיוני,
כדי להגיד,
זה שקיימתי את המצווה זה לא רק בגלל שזה שכל טוב,
אלא כי זה רצון השם יתברך.
ובזה אתה מעלה את המצווה למקום אחר לגמרי, והיא מעלה את הכל הרבה יותר, בסדר?
מעלה אותו הרבה יותר,
במה?
במה?
מצוות טרמפי.
תשמע, אם אתה נוסע, אתה יוצא מהיישוב מסוסיא,
ויש מישהו בטרמפיאדה,
אבל אתה נוסע לירושלים,
אז זה סתם רשעות לא לעצור.
אלא אם כן יש לך סיבה,
יש לך שיחה אישית, אבל מה, לא תיקח אותו.
נכון?
זה היגיון.
אבל אם הגעת לירושלים ואתה אומר לו, לאן אתה צריך?
הוא אומר לך, אני צריך לאיזה רחוב. אני אקח אותך עד הרחוב.
למה אתה עושה את זה?
זה כבר לא הגיוני.
כאילו, לקחת מישהו, אני אקח אותו עד שאני מגיע,
עושה אותו בתחנה,
ימשיך משם.
לא, לא, אני רוצה ללוות אותך עד המקום.
זה המצווה.
זה רצון מה שמתברך.
זה כבר לא הגיוני. זה מעבר, מצד ההיגיון, אני לא צריך,
אני לא המונית שלך.
אבל עם אדם, בסדר?
אז אני משתדל לעשות את זה. כמו לקח מישהו טראמפ,
לא יודע, אני...
לפעמים בתוך השכונה, אתה לוקח מישהו,
הוא אמר, תשמע, עד עכשיו זה בכלל היה מצווה, זה היה בדרך שלי בכלל. זה לא לקחת, כדי לא לקחת צריך להיות ממש...
אני אקח אותך עד הבית.
נעלה אותך עד ה... בסדר?
זה דוגמה.
לא, זה לא הידור.
הוא לא קורא לזה הידור.
הוא אומר, זה הנכחת הרצון במצווה. לפני כן המצווה הייתה הגיונית.
תשמע, אתה רואה חבר שלך.
הוא צריך, אתה עם רכב, ואתה עכשיו נוסע לזה, והוא צריך. לא תיקח אותו?
זה הגיוני.
אבל כבר לקחת אותו עד הפתח,
זה כבר משהו אחר.
בסדר?
ובכן, אז זה הדרך. ממש ככה להנכיח במצוות.
יש מצוות שאנחנו לא מבינים,
אז בזה אין שום בעיה.
אין בעיה. מצוות ברית מילה, זה רק רצון השם יתברך. אין בזה שום איזה... אבל הרבה מאוד דברים, אנחנו מזדהים איתם.
אז איך נדגיש את ממד הרצון במצוות?
ממד הרצון זה דווקא המקומות שהם לא מובנים.
אני לא מבין. בלי טעם.
ואז הוא אומר כאן,
אני קורא את המשפט הזה עוד פעם, נמצא שמצווה שאין משיג בה טעם
הוא יותר גבוה. מה שמשיג טעם ותענוג זה קצת צמצום.
הוא רק מבחינת אחוריים, ולא כמו שסוברים מהעולם שהעיקר הוא הלב שמשיג תענוג ועובד בהתלהבות. ואינו כן האמת,
רק העיקר הוא המעשה בלי תענוג.
והלב אינו כי עם סיוע מבחינת גדפין.
עוזרים לנו כנפיים כאלה שנרגיש חביבות במצווה ויהיה לנו טעם וכל זה, אבל המטרה היא להגיע לאיזה מקום
שאני מקיים בו את המצווה גם אם אני לא מבין. אז למה אתה עושה את זה? כי הקדוש ברוך הוא צביבה.
זה ארץ עם השם.
שעטנז, כן,
כל מיני דברים כאלו.
שאתה אומר, שמע, אני כבר לא מבין, עד פה הבנתי, מפה אני כבר לא מבין,
אבל אני עושה את זה. למה?
זה רצון השם. וואי, רצון השם
הוא יותר גבוה.
אתם יודעים, אני אתן לכם דוגמה יותר מובנת, מזוגיות.
בעל ואישה
חיים ביחד,
יש להם איזה מחלוקת. יכול להיות דבר כזה?
יכול להיות דבר כזה. בדרך כלל, מה עושים? מה שהאישה אומרת, נכון?
הבת שלי חזרה יום אחד מהדייט, שהיא בעלה, שהתחתנה איתו.
אבסוטית, אמרתי לה, מה קרה? היא אומרת, היום התקדמנו.
אמרתי לה, מה התקדמתם?
היא אומרת, היום הוא הבין שאני תמיד צודקת.
זו התקדמות חשובה. טוב,
אז נגיד שלבעל יש להם איזושהי מחלוקת.
אבל הם אנשים טובים, עם מידות טובות,
ועם לא יודעים, אז הם מדברים,
או שהוא שכנע אותה, או שהוא שכנע אותו.
עושים, בסדר?
מה קורה אם אין שכנוע, לא יצליחו להשתכנע?
זו ההזדמנות שלך, נגיד, אני מדבר כרגע על גברים,
להראות לאשתך כמה אתה מסור לה למעלה מטעם ודעת.
תקשיבי אשתי,
אני לא מבין מה את אומרת,
אני חושב אחרת,
אבל מכיוון שככה את חושבת אנחנו נעשה מה שאת אומרת.
בלי צחוק, בלי צחוק, בלי צחוק. למה?
כי סוף סוף יש לי הזדמנות
לבטא את המסירות
שהיא למעלה מטעם ודעת.
כי בסך הכל, תראו, אנשים מתחתנים כי הם אוהבים אחד את השני. אנשים גם מתחתנים כי בדרך כלל יש להם איזה עולם משותף, בסדר?
אז באמת ברוב הדברים בדרך כלל יוצא,
שמסכימים?
נגיד ככה, לפחות ברוב הדברים הגדולים.
הוויכוחים הם דברים קטנים. ברוב הדברים אנחנו לא מסכימים.
מסכימים שתהיה שבת משמעותית, חגים משמעותיים, לחנך לתורה ולמצוות וכו'.
האם לחנך לתורה ומצוות אומר ככה או ככה, אז על זה מתווכחים.
בסדר?
אבל ברוב הדברים מסכימים.
ההזדמנות שיש לנו להביא לידי ביטוי את העובדה שאנחנו,
הקשר שלנו הוא לא רק קשר של טעם ודת, אלא הוא למעלה מטעם ודת,
ובדיוק במקומות שבהם אין הסכמה.
למדנו פעם את הדרוש של אדמור הזקן לפלט ניצבים למה כורתים ברית.
למה כורתים ברית? למה שני אוהבים כורתים ברית? הרי אתם אוהבים.
אומרים האוהבים, אנחנו מפחדים שיום אחד האהבה תיפסק.
אנחנו לא רוצים להפסיק את הקשר,
אנחנו כורתים ברית כדי שהקשר יתקיים גם כשהסיבות שלו יופסקו.
אז אותו דבר גם לגבי המצוות.
המצוות הן מתוקות והן טעימות ונחמדות ויש בהן טעם. זה לא העיקר. העיקר הוא מה?
עד היום אני מזועזע מהתוכנית הזו-זי.
מזועזע.
הביאו,
הגיעו מסינגפור,
סינגפור, הגיעו כאן לארץ לעשות תחקיר.
מה קרה? הסינגפורים ראו שאצלם כל הבגרות כולם מקבלים 100 שם,
עותמטיקה, פיזיקה, הכול 100, אנגלית, הכול 100,
אבל כשהם מגיעים לסטארט-אפ, כלום, אפס, שום יזמות.
והם הסתכלו על ישראל, פה כולם בים תיכון, השכלה ים תיכונית,
לא עושים כלום,
ובהייטק, כי זה הכול הלכה פופקורן, ההוא ממציא חברה, ההוא ממציא חברה. אמרו, מה אנחנו לא מבינים שהיהודים יודעים?
באו לכאן לעשות תחקיר. בשלב מסוים נכנסת להם בראש שהסיבה שהיהודים כאלה הם יצירתיים כי הם לומדים גמרא.
אז הם החליטו ללכת לזה, הלכו לפונוביץ', ואת הדבר הזה הסריטו.
את הסינגפורים האלה שמגיעים לפונוביץ' כדי לראות הגמרא וכל הדברים האלה. טוב, יפה מאוד, הגויים זה.
אבל הכתב שם תופס איזה חברותה
שלומדת, ושואל אותם, תגידו, למה אתם לומדים גמרא? כי זה מצווה או כי זה מחדד את השכל?
הם לא חיכו שנייה לפני שהם ענו, כי זה מחדד את השכל.
הם ענו את זה במקום, מחדד את השכל.
אני כמובן הייתי מגייס את שניהם במקום, כן, אבל...
עוד פעם, יכול להיות שהם היו חבר'ה צעירים,
ואנשים היו עונים תשובות אחרות, זה לא מלמד כלום על אף אחד וכל זה, אבל בכל אופן, הדבר הזה היה.
למה אתה לומד גמרא?
כיף ללמוד גמרא.
אתם מכירים, היה אחד שלמד קצות ועישן.
אמרו לו, תגיד, ככה לומדים קצות?
הוא אומר, לא, ככה מעשנים סיגריה.
זה כיף.
היו מספרים בפרנקפורט וכל אלה, היו כאלה שהיו משכילים גמורים ולא שמעו שום טוב, והיו לומדים רב שמעון.
אוכלים יום כיפור, אבל לומדים רב שמעון שקופ, כי זה רב שמעון,
שערי עושר זה פסגת המוחין האנושית, איזה חקירות וכל הדברים האלו.
התורה היא מתוקה ויש לה גם שכל טוב,
אז אתה יכול גם ללמוד אותו מהמקום הזה.
למה אני לומד תורה?
רצון השם, רצון ירא אב יעשה.
איפה זה, נגיד, לדוגמה בא לידי ביטוי? אנחנו צריכים עוד להגיע ליצחק, טוב, תכף זה.
איפה זה בא לידי ביטוי? אצל
שמעון האמסויני.
שמעתם עליו?
יש שאומרים שזה נחום, יש גמזו.
אומר לך, יריב יצחק,
שמעון האמסויני היה לו בית מדרש. איך קראו לבית מדרש הזה?
בית מדרש עת.
מה עשו בבית המדרש?
כל פעם שכתוב עת, אמרו זה בא לרבות? בואו נראה מה זה בא לרבות.
בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, לרבות השמש הקוחיים והמזלות.
בסדר?
כבד עת אביך ועת אמך לרבות
אחיך הגדול,
לא אחיך הגדול.
כבד עת אביך ועת אמך, לרבות אשת אביך שאילו אימך, ולרבות
בעל אמך שהוא לא אביך וכו' וכו'.
ובמדרש מוצלח, אברכים, מלגות,
חיבורים, ספרים, הכול טוב.
עד שיום אחד הגיע שמעון העמסויני לפסוק, את השם הלוי חתירה. ואופס, בעיה.
את מי אני יכול לרבות חוץ מהקדוש ברוך הוא?
אז אם הוא היה שואל אותי אותו, הוא לא בסדר,
על זה תדלג, תמשיך הלאה, יש עוד עצבם שלו, ונשאיר לסוף.
לא תסגור את כל הכולל עכשיו.
נכון, פרנסה.
שמעון העמסויני הודיע, הכולל נסגר.
למה? אני לא עובד עכשיו בשמעון אמסוני, אני עובד ברצון השם יתברך. אז אם זה לא רצון השם יתברך, אז הכל לא רצון השם יתברך. נגמר הסיפור.
ואז הוא אמר את המשפט המונומנטלי הבלתי נשכח.
מה המשפט?
כשם שקיבלתי. כשם שקיבלתי שכר על הדרישה,
הוא ככה לקבל שכר על הפרישה, כי מה שאומרים לי זה רצון השם.
לא ה...
עד שבא רבי עקיבא ודרש,
יש דרשה, אל תדאג, לרבות תלמידי חכמים, צריך להיראה מתלמידי חכמים וכו' וכו'.
זה נקרא רצון השם.
בסדר? עכשיו, זו בעיה.
למה זו בעיה? כי התורה היא גם מתוקה, וגם המצוות הן מתוקות.
אז אם משהו מתוק, אז איך אתה מנכיח את הרצון שלו?
אתה מנכיח את הרצון,
הוא אומר את זה כאן, בפרטים.
לדוגמה,
אני יכול להבין למה מניחים תפילין.
אני יכול להבין שקרה אירוע רציני, נכון, איך קוראים לו? חיילים, לוחמים,
הולכים עם סמלים.
אם אדם עשה, קיבל עיטור המופת לפני 30 שנה,
הוא עדיין בצבא, הוא ילך עם זה, נכון?
מזכיר לכולם.
אנחנו, היה לנו אירוע מופת לפני 3,336 שנה, יצאנו ממצרים,
אז צריך לשים על עצמנו,
גם לשים את זה בציר הזמן,
פסח,
וגם לשים את זה על הגוף, שנזכור.
זה מובן.
אבל למה תפילינים המרובעות?
אני שם.
למה פה,
ולא פה, פה?
למה כאן, ולא כאן, ולא כאן, או כאן?
למה שחור ולא צהוב ולא ירוק ולא לא יודע מה? למה דווקא את הפרשיות האלה ולא אחרות?
כל פרטי המצוות, אתה לא מבין אותם למה.
ואז מישהו אומר, מה זה משנה?
מה זה משנה?
העיקר העיקרון, העיקר הנחתי כללי, תפילין, פה, פה, פה.
הרב קוק כתב על זה ספר שלם, חבש פאר,
שורה אנשים מניחים תפילין, לא במקום.
היו יוצאים ידי חובה.
החפץ חיים מאוד שמח שהמציאו את הרדיו.
מה לחפץ חיים ולרדיו תשאלו?
כי הרדיו היה צריך לכוון את הסקאלה ככה, בדיוק עד שאתה שומע, או,
סוף סוף אני אוכל להסביר לאנשים למה צריך שתפילין יהיו בדיוק,
אם זה ככה, קצת ככה, או קצת ככה, זה בדיוק, זה משדר ישירות.
כן,
זה היה לו משל טוב.
אז הנאמנות לפרטי המצוות,
בדיוק איך שצריך לעשות אותם,
מצע זה לא יותר מ-18 דקות, תפילין זה מרובע, נרות חנוכה זה נרות חנוכה, תכף חנוכה מתקרב,
מדליקים הנאמנות לזמנים, לפרטים,
היא המביאה לידי הביטוי את רצון השם.
וקל להתמוטט, להגיד, אני רוצה להתחבר רק לווייב,
לרוח, לאווירה, לכל זה, אל תיכף את זה לכל הפרטים האלה, הילכות בורר, הילכות פה, הילכות שם, בסדר?
רב, אבל אתה רואה פה פסק, גם שיהיה טעם למצוות,
שנוכל להמשיך. הוא ענה לך, אבל, אדמו״ר הזקן, הוא אומר, הטעם למצוות זה בשביל סטארטר,
שתתחיל.
אני לא יכול להתחיל להגיע ישר למדרגת הרצון.
זאת אומרת, צריכה להקיף לך וכל זה. אבל אחרי זה, כשאדם מתקדם, הוא אומר, אוקיי,
אני עושה את זה בעיקר בשביל מה?
למלא רצון הבורא יתברך.
הוא אומר,
התענוג והלב זה סיוע מבחינת גדפין.
בעניינים שנקרא עיר וברייתן מבחינת שדה לשון בר חוץ לעיר,
ולכאורה העיר הוא העיקר, שדברים בה בני אדם, נכון?
העיר זה העיקר.
לא.
אך מי מחיה אותם?
אם לא תביא אוכל מהשדה לעיר, לא צריך, רבי יוסף חיים, לא צריך, לא צריך, שב, שב.
אם לא תביא, אז העיר תמות.
מי נותן חיים לעיר?
השדה.
אז ככה גם ככה. העיר זה כאילו הדבר ההגיוני, אבל מי שנותן חיות לדבר ההגיוני הזה,
זה דווקא השדה שהוא בחוץ.
השדה מחוץ לעיר, שבאים שם תבואה.
כך הוא הבריתא,
מחיה את המשנה ומבאר את ההלכה יותר בפרט,
איך לעשות? כי התנאים מבלה עולם שמורים מתוך המשנה. אם אתה רוצה להרוס את העולם,
תלמד רק מהמשניות.
אבל אם אתה הולך לברייתות, יורד לפרטים,
אז זה מעמיד את הכל, כי אתה
פוגש את הרצון.
עכשיו הוא מסביר את הפסוקים.
וזהו, ויצא יצחק לשוח בשדה.
הוא לשון דיבור ושיחה ולשון שחייה למטה.
יצחק יוצא לשוח בשדה, כלומר להתכופף לדברים הנמוכים שנמצאים בשדה.
ולא תמיד יש להם טעם, ולא תמיד יש להם היגיון,
ולא תמיד אתה מבין אותם,
אבל הוא שם.
ושחו בנשים וחלק אשר יפרש אשוכה לשחוט וכו',
בשדה שעובר לפנות ערב חושך,
והנה התורה נשתלשלה בחושך כמאמר במחשכים מושיבני, זה תלמוד בבלי שנשתלשל למטה אפילו בשקר.
ולמה הוא כך? כדי לפנות הערב והחושך ויהי אור.
כמאמר לעת ערב יהיה אור.
כמשל מי שרוצה לפנות איזה דבר,
צריך הוא לכנוס בתוכו
כדי לפנותה.
אבל לא שיישאר בתוכה.
גם מה שנשתלשלה התורה ונתלבשה בחושך טענות שקר, וכדי לפנות
החושך לאהפך חשוך לנהורה.
המוכנות להיכנס בתוך החושך
צריכה להיות מוכנות להיכנס בתוך כל הג'יפה.
התורה צריכה להסכים להיכנס בתוך דברים נמוכים, בתוך טענות שקר,
בתוך כל מיני מוטיבציות שליליות,
וגם להסכים לעשות דברים בלי שאתה מבין אותם.
אם אתה כל דבר רק תבין, אז אתה קצת סייגת את עצמך. לא, אני עושה דברים גם שאני לא מבין.
בסדר?
יש חלק מובן וחלק לא מובן.
אם אני נעצר רק בחלק המובן, אז בעצם נעצרתי איפה?
בעצמי, מה שאני מבין, אני עושה.
אבל אם אני אומר, לא, לא, אני מדקדק גם בפרטי המצווה, ואותם אני לא מבין.
למה המצווה היא דווקא כך ולא כך?
למה עושים,
למה ציצית היא כזאת ולא כזאת? למה ארבע כנפות ולא שלוש? למה זה, כל הדברים האלו?
אני אומר, אבל זה דבר השם.
זה מביא לי את הביטוי אצל זה שאני עם הרצון,
והרצון יכול להרים את הכול.
עוצמה אדירה של מצווה.
אגב, זה מסביר את מבצע תפילין של הרבי,
נכון? אתה תופס יהודי, בוא תניח תפילין. בוא תניח תפילין, קודם כל תעשה לו סמינר באמונה,
תעשה לו זה, תסביר לו, מה אתה מניח לו תפילין?
אומר לך הרבי, לא.
דווקא העובדה שמצוות תפילין היא לא מובנת,
ברובה כל הפרטים,
וגם הוא לא מבין למה הוא מניח תפילין,
אבל הוא מניח,
אז מה הוא עשה עכשיו?
הוא פגש את הרצון האלוקי.
זה חתיכת
מכת חשמל האישיות.
אחרי שתוריד ממנו את התפילין,
משהו קרה לו.
הוא חטף איזה מכת חשמל.
הוא עכשיו התחיל לשאול שאלות.
זאת אומרת, אל תגיד, קודם כל אני אסביר לו, אחרי זה אני אלמד אותו, ואז בעוד 50 שנה אני אניח תפילין.
הפוך!
תן לו מכת קודש אלוקית בלי להסביר,
ותראה לאן זה הולך.
רבשליים הכר לי בהכזכת צדיק לברכה, אני אספר לכם סיפור מרבשליים מהשבוע היורצייט.
רבשליים היה תקופה שהוא היה ב-770,
והרבי אמר לו,
הרבי אמר לו, אני רוצה שכל יום תפגוש יהודי חדש.
כל יום.
אחרי זה הוא יצא והלך ל...
אז הוא מספר שהוא ישב ולמד, ישב ולמד, ישב ולמד,
פתאום הוא נזכר, היה כבר שתיים-שתיים-עשרה בלילה,
אוי, ברור, הוא לא פגשתי יהודי חדש.
טוב, אין בעיה, בניו יורק זה 24-7, ירד למטרו,
לא למטרו, לסאבווי.
סאבווי, בניו יורק יש סאבווי.
התחיל לנסוע קצת, וזהו, שהוא חיפש את האף המתאים.
מה?
לא, מטרו זה לא סאובוי. בניו יורק המטרו זה...
סאובוי זה הפנימי כאילו, והמטרו זה גדול.
אז הוא ראה איזה יהודי.
הוא מספר שהיהודי הזה, התחיל לדבר איתו, שאומר עליכם, נכון?
אז הוא אומר לו,
You are so happy, my friend.
אתה כל כך שמח?
הוא אומר לו, yes, I'm going to marry, I'm going to get wet.
הוא אומר לו, איזה יופי, מתי?
הוא אמר לו, בשבת, בקיצור, בשבת הוא הבין שזה...
בקיצור, עם בחורה נוצרייה,
עם כומר, חתונה בשבת.
רבי שלומו אומר לו, וואו,
I wish that you can meet my רבי
so you can bless you.
הלוואי שהיית יכול לפגוש את הרבי שלי,
שיברח אותם,
but seriously?
רבי יכול...
הוא אמר לו, כן, זהו.
אז איך אפשר להגיד? הוא אמר לי, נו וואו,
קם נאו.
לקח אותו ככה, ב-02 בלילה,
דופק בדלת של הרבי,
הוא אמר לו, רבי, I brought you rotten fish.
עשיתי לך דג חולה.
הרבי הכניס אותו,
והוא אומר, רב שלמה חיכה בחוץ,
חיכה בחוץ,
אחרי שעתיים הוא יוצא כולו בוכה, והרבי אומר לרב שלמה,
קח אותו למקווה ותניח לו תפילין ויהיה בסדר.
הוא דיבר איתו, אבל
מקווה ותפילין זה שני דברים שאתה לא מבין,
איך הם פועלים,
מה אתה עושה אותם?
אומר כאן האדמו״ר הזקן,
כן, וכן, בעסק התורה לדחות החושך והכושיות המסתיר על השכלת הדין אמת לאמיתו,
למצוא, האמת, גילוי רצון העליון ברכו.
וזה, ויצא יצחק לשוח בשדה.
כי כדי לפנות הערב והחושך ולתקנו,
הוא על ידי יצחק.
הוא מבחינת פחד ויראת השם.
הרצון לעשות רצון, דווקא לא התחברות, אלא פחד ויראת השם.
וכמאמר, אם אין ירא אין חוכמה,
וזהו האומר, אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו.
מי שאומר, אני רוצה רק תורה. תורה, כוונה, רק דברים שהם מבינים.
אז אפילו תורה אין לך.
כי גם החלק שאתה מבין בתורה הוא המעטפת
שמסתיר בתוכה את החלק שאתה
לא מבין
ואתה מקיים אותו כי זה רצון השם. אז מי שאומר אין לי אלא תורה, אני רוצה רק את המעטפת,
אז גם תורה אין לו, כי התורה מורכבת אותיות שחורות ואותיות לבנות.
שחור זה מה שאנחנו מבינים ולבן זה מה שאנחנו לא מבינים.
ונשאר בה חושך, אבל באמת כתיב,
יש את חושך סטרו,
שאף שהוא חושך מכל מקום הוא סטרו וזהו לפנות הערב והחושך הוא לאת ערב יהאור,
ראינו ליבו נלך איתה וזה, וגם זה פירוש ברכו בתורה. אז טוב, הבנו את העניין הזה,
איך יצחק שיוצא לשוח בשדה,
זה בעצם החוכמה,
יראת השם,
שיוצאת לטפל במציאות.
היא לא מפחדת מהמציאות, היא לא נסוגה ממנה.
המציאות היא הכתובת, למרות שזה מאוד מאוד נמוך, ומלא שקרים, ומלא פרטים, וכל הדברים האלו.
זו הכתובת המרכזית, פעם אחת. ופעם שנייה, כדי לנצח במקום הזה, אנחנו חמושים לא רק בשכל טוב,
כי השכל הוא מוגבל,
אנחנו חמושים ברצון, ככה עושים.
זה רצון השם יתברך.
לא משנה מה זה היגיון, בסדר? נגיד,
יכול להיות נגיד הגיוני, שאם אדם יש לו, עוד שנייה, אגב, לאדם יש לו איזה הפסד ממוני מרובה, וזהו, עוד שנייה, בשבת, עוד רגע, רק נכתוב, עוד מכתב אחד אחרון.
שום דבר.
הגיעה שבת,
זהו, העט נופל מהיד, המחשב נכבה, לא משנה מה העט, כן?
היה פעם שנסעתי לאיזושהי שבת, והיו תאונות ופקקים וכל הדברים האלו,
וממש התחלתי לחשוש שאני לא מגיע.
למרות שיצאנו בזמן, אני משתדל להקפיד לצאת תמיד פי שתיים זמן וכל זה, אבל היה ממש רצף תאונות שחסמו את הכל, גם את כביש 6, גם את הכביש...
ואז אמרתי לעצמי, השתבח שמו,
שבת, זה קודם לכל.
כמה יעלה לי קנס, אם אני עכשיו, בזהירות,
לא נסעתי ככה בהפקרות, בזהירות מרובה ויתרה, הכל זה בסדר?
אבל עכשיו כמה יעלה לי קנס אם אני נוסע בשוליים?
יתפוס אותי שוטר, כמה יעלה?
מה ייתן לי? 1,500 אלף? כן, בואי, אני עכשיו,
אלף שקל מוכנים.
שוטר יעצור, אני אגיד לו, אני אקח את האלף שקל ותצטה לפניי.
זהו.
נגמר הסיפור. אני עכשיו רצון השם יתברך. היגיון, לא היגיון, פקק, כל הדברים האלה. לא רלוונטי.
בזהירות, כן, אני אומר, אני מזהיר ממש. בסדר? אם זה היה בסכן מישהו אחד, אז לא עושה את זה, חלילה.
אני אעשה שבת בכביש 6. אבל זה העניין הזה. להנכיח.
יצחק יוצא לסוח בשדה, להנכיח.
זאת אומרת, אתה יודע את הרצון האלוקי ולא רק את השכל טוב שנזכה לזה, ברוך אדוני לעולם.
אמן ואמן שבת שלום ומבורך.
