חברים, אנחנו כאן נפגשים בנפש הפרשה,
שזה עבודת הנפש בעקבות הפרשה,
בעקבות הציווי של אדמו״ר הזקן לחיות עם הזמן.
זה אדמו״ר הזקן ציווה על החסידים,
וחקרו בדבר וגילו שהכוונה לחיות עם פרשת השבוע.
אנחנו השבת בפרשת חיי שרה, תשפ״א.
בשבוע שעבר דיברנו על המתפלל על חברו,
ואני מאוד מקווה שלא הפסקתם להתפלל על אחרים.
לאורך השבוע אנחנו נמשיך.
השבת גם עם ענייני תפילה,
כי הפרשות מלאסות מלאות בתפילה,
אי אפשר להתעלם מזה.
והיום אנחנו במעקב אחרי מילה אחת מאוד מאוד מיוחדת, אני אתן רגע איזה הקדמה ואז טיפה ניכנס, בסדר?
קודם כל,
הפרשה שלנו היא פותחת פתח נפלא מאוד ליחס,
למערכות היחסים בין תפילה לבין לקיחת אחריות. אני בכוונה לא אוהב את המילים,
אתה מחפש דף או מה אתה מחפש?
מענק לי אותו בבקשה בדף.
בכוונה אני לא מדבר על ביטחון והשתדלות, אני פחות אוהב את הביטוי הזה.
כי השתדלות נראה כזה,
זה המינימום שאני צריך לעשות, וגם ביטחון נראה כזה, אני בוטח ולא ככה, לא.
לקיחת אחריות זה,
וואו, זה יותר משמעותי.
ומצד שני,
הישענות על השם יתברך.
אז פתיחת הפרשה מספקת לנו הזדמנות מקסימה
להתבונן ביחס בין הדברים, בסדר?
הרי אליעזר עבד אברהם מקבל מאברהם משימה מאוד מאוד ברורה ומדויקת,
כולל
שמות וכתובות,
נכון? אברהם אומר לאליעזר,
אני מבקש שתיקח אישה לבני ויצחק,
אליעזר מתחיל לתחקר אותו מפה, לא, תלך אל כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך.
ארצי ומולדתי זה כפילות, לא?
מה זה ארצי הארץ שלי, מולדתי?
המשפחה,
האוליד,
היכן שנולדתי זה הכוונה המשפחה, לא המולדת במובן שלנו היום,
אלא המשפחה. אז הוא אומר לו, תלך לארצי, לארץ שלי, ותלך למשפחה שלי,
ותביא אישה.
עכשיו, כמה משפחה יש לאברהם?
יש לו בסך הכל
אח אחד שם, נכון?
לא, היה לו אח הרן נהרג,
יש לו את לוט, שגם כן כרגע הוא לא רלוונטי,
יש לו את נחור,
זה היה ממש נחור, הנה ילדה, מילכה גם היא, בנים נחור, אחיך, דה דה דה,
כל החבר'ה האלה.
אז זה רחוב אחד בכל חרן, זה הסיפור.
יש פה משהו להתלבט? אין פה משהו להתלבט. המשימה ברורה, אליעזר צריך להגיע, לחפש
משפחה נכבדת, משפחת אברהם, מחפש איפה ייגע, ולהגיד, אני העבד של אברהם,
תנו לי את אחת מה...
בסדר?
בדיוק עכשיו נפטר דוד שלי.
אז הוא,
סתם, אני אספר לכם,
תנחם.
הוא,
אימא שלו,
של הדוד, היא אחות,
של
סבתא שלי, כאילו...
בקיצור, אימא שלו באה לסבתא שלי,
הם היו גיסות, כאילו, אימא שלו הייתה אחות של סבא שלי, זהו,
ואמרה לה, אין לך איזה בן לתת לבת שלי? אין לך איזה בת לתת לבן שלי?
הם בני דודים בעצם,
הדודה והדודה הם היו בני דודים.
אז אמרה לו, כן, הנה זאת.
תודה רחל.
אז התחתמה איתה.
אז זה מה שאליעזר אמרה מצווי את אליעזר, נכון?
תלך למשפחה, תיקח אחת הבנות.
טוב
משימה ברורה
זה קצה אחד מאוד מאוד מהודק
הקצה השני אליעזר מגיע
לפני שהוא נכנס לעיר הוא עוצר
והוא פותח את הכל פותח את הקלפים
אדוני אלוהי עקרנו לפני היום ועשה חסד עם אדוני עם אברהם הנה אנוכי ניצב על העין והיה הנערה אשר תאמר אליה עתיני יקדך ואשתה ואמרה אשתה וגם לגמלך אשה ואותה הוכחת לאדוני ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני עם אברהם
קיבלת כתובת ברורה, עכשיו אתה פותח תו, ואם תבוא מי ש...
המדרש אומר, אם הייתה בה אחת רשעה או אחת בעלת מום, אז מה הייתה עושה אז?
ואליעזר הוא עבד נאמן,
הוא לא עבד שמחפש פה לברוח מהמשימה.
למה הוא עושה את זה?
נכון שאלה?
רבי רן.
תשובה,
אליעזר הוא דמשק אליעזר, הוא דולה ומשקה מתורת רבו, הוא מבין את הראש של אברהם.
הוא אומר, לא יכול להיות
שאישה ליצחק,
שיצחק הוא כולו חסד אלוקי,
תגיע רק על ידי שליחות כזאת, היא נורא נורא אנושית.
איפה השם התברך? איפה הנגיעה של הקדוש ברוך הוא? איפה המעורבות האלוקית?
אז אליעזר מצד אחד נושא על גביו את השליחות.
הוא מגיע עם עשרה גמלים ועם כתב שליחות וכל הדברים האלו,
אבל הוא מבין שאפילו,
כאילו, אברהם גם היה אומר לעשות את זה. תשמע, תפתח את זה, תן מקום לקדוש ברוך הוא.
אתה נועל את הכל, הכל כאילו תפוס, איפה יהיה הקדוש ברוך הוא? אם אתה הולך לבד וסוגר את כל הפינות וכל הדברים האלו,
אליעזר פותח. מה מתברר בסוף?
מה קרה בסוף?
גם וגם.
זו גם רבקה שהיא בדיוק הבת של ביתואל הארמי, שהוא הבן של מלכה, כאילו, אנוכי בדרך, ברכה אני אדוני בית אחי אדוני. מי?
אבל גם זה היה עם חתיכת חסד, וזה נתן איזה תוקף,
ורבקה קיבלה מהדבר הזה כוח ללכת מיד, וכן על זה הדרך, בסדר?
אז אני אומר, הפרשה אומרת,
כן?
אתה, נגיד, יש לך איזה משימה,
וצריך לקחת אחריות, אנחנו בארץ ישראל, אנחנו לא בגלות.
לקחת אחריות,
תקתק את העניינים, לקחת כמו שצריך וכל הדברים האלו,
רב, ברוך הבא.
אני מברך אתכם.
בדרך ל... זה?
עוד לקוח, עוד לקוח מרוצה.
ברוך הבא, אלי.
פה יש לך מקום, פה ב...
לשכת הכבוד.
אז בסדר, נגיד, אתה לוקח אחריות על משהו, סוגר את הפינות,
דקה אחר כך, או לפני המעשה, תפתח את הכל.
ותגיד, השם יתברך, תיקח את זה, אתה, זה שלך.
אני מוסר לך את המושכות.
אני לא בטלן ואני לא עושה כלום, אבל אני אומר לקדוש ברוך הוא, תיקח את זה אתה.
זה לא חוכמה.
אני חושב שהקדוש ברוך הוא ייקח, אבל זה לא חוכמה.
אבל אני גם מצד שני לא סוגר את הכל בלי לתת לקדוש ברוך הוא להיכנס.
וכשנותנים לקדוש ברוך הוא להיכנס, מגלים
שזה הרבה יותר ממה שחשבת.
זה מתלבש בכלים שהכנו,
אבל אתה אומר לך, תשמע, אין מצב שאם זה היה רק,
אין מצב שזה היה,
אין מצב.
אם זה היה רק כמו שאני תכננתי, זה לא היה נראה ככה.
זה היה נראה אחרת, אבל פתאום זה מתלבש נורא יפה, וזה,
יש איזה סייעתא דשמיא יותר מהחלום שחלמת, בסדר?
אתם מבינים את ה... זה נשיאת הפכים כזאת.
נשיאת הפכים, והיא מגנימה, בסדר?
מיכאל, לפני חתונה.
עושים מחנות, עושים זה, כמה מחנות לפני חתונה.
רגע לפני, תעצור, תגיד, השם יתברך הכל שלך,
לא משלי.
אתה תנהל את הכל, אני מוסר את הכל אליך.
ואז הוא...
אז הוא רואה מישהי אחרת, ביקש לך אוזן. מה?
כן.
מה אומר?
כן, כן, מה אתה רוצה?
אבל הוא כן עשה, הוא סתם את מה שהוא נשאר לעשות. למה?
כי בסופו של דבר הוא נשאר להביא עם עצות בלילתו.
זה מקרה לתת לך, זה לא מקרה.
זה הקדוש ברוך הוא.
אני רק אומר, אליעזר עשה את זה
כי הוא הבין שלא יכול להיות
שאישה ליצחק תגיע רק בדרך
שאין בה שום נגיעה אלוקית, הכל בניו. מה הדבר הזה? במיוחד בשידוך, מה השם ישאל על אשתו.
עד כאן זה מסגרת כללית. בתוך האירוע הזה קורה עוד משהו שעליו אני רוצה להשתאות.
להשתאות, יצא לי בדיוק המילה.
הנה הפסוקים לפניכם. ויארץ האבד לקראתה ויאמר הגמינה למעט מים יקדך ותמר שתי אדוני ותמר ותקדל ידיו ותשקהו.
ותיכה להשקותו ותומר גם לגמליך אשאב עד אם כהילו לשתות.
אני רק רוצה לדייק כאן בפשוטו של מקרא.
החלק הראשון של השיר זה רק להבין את פשוטו של מקרא, אחרי זה ניכנס לעבודת הנפש פה.
אליעזר התנה תנאי ואמרה שתה וגם גמליך אשקה.
והיא אומרת שתה וגם גמליך אשאב.
שתה וגם גמליך אשקה, הנה יש לי קד, שתה אתה.
מה שיישאר בקד אני אתן לגבלים.
שתה וגם לגמליך אשאב, זה אומר תשתה אתה ואני אשאב לכל הגמלים עד שהם כאילו לשתות, וזה אירוע אחר לגמרי, עשרה גמלים שותים הרבה מאוד מים.
ותמהר בתער, כדאי לשוקת, ותר עצודו לבאר, לשאוב ותשאב מים לכל גמלה, והאיש משתאה לה מחריש לדעת
היצליח אדוני דרכו אם לא. תקשיבו, חבר'ה, הפסוק הזה, קודם כל, הוא פסוק יפה בעיניי, חבל על הזמן.
פסוק יפה.
הוא מתאר סיטואציה בלתי רגילה. אני אגיד לכם גם למה.
רוב התורה היא מלאה סימני קריאה.
נכון?
מדבר על משה אמור, כל דבר אמר ישראל, אמר להם, טאטאם, טאטאם, תעשו, לא תעשו.
יש מעט פסוקים עם סימני שאלה.
יש!
רוב הפסוקים עם סימני שאלה הם פסוקים מדהימים.
חלק הם פסוקים עם סימני שאלה, אבל זה סימן שאלה,
לא באמת סימן שאלה, כמו
כשאל נא לימים ראשונים.
השמע עם,
כל אלוהים מדבר מתוך האש.
או הניסה אלוהים לבוא ולקחת לו גוי מקרב גוי.
הנהייה כדבר הזה או הנשמע כמוהו.
זה סימן שאלה, אבל זה לא באמת שאלה.
תחפש והתשובה מה? לא.
אף עם לא שמע.
בסדר?
בכל אופן,
גם כך זה פסוק נורא יפה.
כשמציבים משהו בתור סימן שאלה, בתור סימן קריאה, זה כאילו פותח לך אפשרויות, נכון?
אתם גם מתלהבים מהפסוק?
אבל כאן זה פסוק אמיתי, כאילו, הוא באמת לא יודע.
הוא משתאה.
לדעת. יש פה שלושה פעלים.
משתאה, בחריש, ארבעה. לדעת, אתה מתבונן בסקרנות. רגע, זה קורה, זה לא קורה. זה זה?
זה לא זה?
רק בעדינות על הדלת.
זה פסוק בלתי רגיל בעיניי. כלומר, זה מעמד נפש
בלתי רגיל להיות בו באיזה עמדת ציפייה כזאת והשתאות.
והמילה משתאה היא מילה מיוחדת.
נכון? מה זה המילה משתאה? איך אתה מפרשים אותה?
מה זה משתאה?
איך?
מתפלא.
מצפה, קצת זה.
אז בואו תראו, קודם כל הפסיקתא אומר,
הפסיקתא אומר, האיש משתאה לה,
מחריש ממצמץ ומביטבה.
הוא משתאה, הוא עושה ככה, וזה
באמת קורה מה שאני רואה, כאילו,
כלומר, זה כל כך,
כל כך, סליחה, כל כך מדויק,
בדיוק מה שהוא אמר קורה,
יותר מה שהוא אמר,
שהוא כזה משפשף את העיניים, כן?
בואו נראה, הרשע עיר שהוא מאוד אוהב דקדוקים לשונים, מסביר טיפה את המילה משתאה.
רק לשון,
רק איזה בירור לשוני ואחרי זה ניכנס טיפה פנימה.
האיש משתאה עם משורש שעה בהוראת היסוד שהייה ושממה.
מכאן ערפול הרעיון תהיית הלב.
השתאה ל.
החזיק עצמו בתהייה מתמדת.
מילוי תקוותו עבר על כל מה שדהימה וציפה.
כל הזמן ביקש לדבר אך התאפק כדי לשמוע בסופו של דבר אם הנערה המתאימה כל כך לתיאורו מתאימה ביחוסה גם לתנאיו של אברהם.
זה את.
זה את, זה בטוח את, אבל רגע, זה באמת, היא מתאימה,
כמו שאתה אמרת,
הסמל ראשון,
בסוף זה גם צריך ל...
איך קוראים לך?
נתנלה סמר, כן.
אז כמו שאמרת, שזה בסוף גם צריך להתאים לעניינים של אברהם. טוב, אז הוא משתאה,
אך התאפק כדי לשמוע בסופו של דבר אם הנערה מתאימה כך לתיאורו,
מתאימה במכוסה גם לתנאיו של אברהם.
משתאה, לא פועל, לא פועל, כי אם שם נסמך,
זה לא פועל, כלומר, כי הוא באמת לא עושה כלום.
הוא מתבונן, הוא מתפלא,
הוא מסתכל ורואה איך הדברים קורים.
הוא היה משתאה לה, משתאה והולך כל הזמן. מה זה משתאה לה?
כאילו, מתבונן, מסתכל,
מסתקרן. זה באמת זה?
זה קורה מה שאני רואה?
מה?
כן, הפסוק בצפניה, כן.
כן, נכון.
טוב, ההצליח זה, נדלג.
טוב.
אז רק הבנו קצת, כאילו, זה מין איזה, אתה נכנס,
בניגוד לתכונה המרכזית של האדם, שאנחנו תמיד אוהבים להיות בעשייה, בדואינג.
וכאילו, אם אליעזר היה בדואינג, אז איך שהיית... וואוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו דקה לפני שהגעת, מה אני אומר לעצמי, רבקה?
אני אומר לעצמי, אם תבוא נערה, תעשה ככה וככה וככה, וזה בדיוק באת לי, וואלה, זה... ככה. לא, לא.
הוא עוצר, הוא משתער, הוא מסתכל, הוא מתבונן.
זה מקום לא קל להיות בו, אבל תכף תראו למה המקום הזה הוא מקום מאוד משמעותי.
עבור כולנו.
האלשך אומר, קצת מכניס אותי פה יותר פנימה.
בואו נראה. הנה במה שכתבנו יבוא על נכון.
שבה כתוב לתת טוב טעם ודעת מה היה לו
ומה הגיע אליו לבלתי שים הנזם על אפה והצמידים על ידיה,
מאז ראה ניסיונו עולה כהוגן. הוא שואל, הרי הוא ראה שהיא השקטה אותו כל הדברים האלה, אז למה הוא לא מיד
שם עליה את הצמידים,
הוא משתאה וכל זה, נכון?
ואז הוא אומר לה, הנה בואו נקרא כבר מהתנ״ך האבוד שנמצא,
נכון? היה צריך יותר פסוקים אולי.
אז הוא אומר לה,
ויהי קשה, כן,
כן, כאשר גילו הגמלים לשתות, ואי ככה איש נזן זעב בקע משקלו.
כאשר גילו, ברגע שהיא שקטה אותך ונתנה שלוק קטן לגמל, נגמר הסיפור.
הוא חיכה עכשיו שתגמור את כל העשרה גמלים.
המון זמן.
למה חיכית?
אומר האלשייח
הנה מה שכתבנו יבוא על נכון כי בא כתוב לתת טוב טעם מה היה לו ומה הגיע אליו לבלתי סימן עזם על אפה והצמידים על ידיה.
מאז ראה ניסיונו לקה עוגן באומרה אליו גם לגמליך אשאב כי אם היה כמחריש.
כי הנה היה מקום לחשוב
אולי היה מפקפק בניסיון, או אולי לא ישרה בעיניו.
לזה אמר לא חן הוא,
כי אם אדרבה האיש משתאה לה, משתוקק אליה, ברור לו שזאת היא,
ומה שהוא מחריש ומתעצל מלתת לה,
הוא לדעת ה' דרכו. והוא,
כי אמר בליבו,
הנה מהניסיון ידעתי כי היא האישה אשר הוכיח ה' לבן אדוני.
כן, היא עמדה בניסיון.
אך עדיין אפשר יגמור הדבר,
ולא על ידי בדרכי זה,
רק עד בו זולתי מאת אדוני,
גדולים ובני חורין להוליכה אליו.
וזהו אומרו מחריש בטעם זקף גדול,
כמרים קול ומטמיע על הדבר.
אני אסביר מה הוא מתכוון. אליעזר אומר,
אוקיי, אני רואה שזה הכיוון,
אבל אולי הקדוש ברוך הוא יבחר דרך אחרת.
אולי הוא יבחר,
הוא אומר לי ככה, הוא אומר ככה, ברור לי שזאת רבקה, זאת האישה.
אבל מי אמר שזה יהיה דרכי?
אולי,
אולי
הקדוש ברוך הוא יבחר מישהו אחר להוליך אותה. מישהו שהוא בן חולין, אני עבד, אולי אני לא ראוי.
משתאה לה,
אז אני מתעלם את זה מיד לשפת הנפש שלנו, בסדר?
משתאה לה, זה כשאדם רואה שמשהו מצליח,
אבל הוא מיד שואל את עצמו, האם אני ראוי?
האם באמת זה יעבור דרכי?
זה מצליח, אבל מי אמר שאני ראוי?
ראיתי תורה נפלאה של רבי מפיאסצנה,
בחשוון היה היום שהוא נרצח,
שהוא אמר שאדם צריך
כאילו, להשתאות גם על עצמו.
רואה שמגיע לו איזה שפע, לא להגיד, טוב, נו, ברור, מה זאת אומרת? כן, מה? כן.
למי, כמו שהמן אמר, למי יחפוץ המלך לעשות עיקר יותר ממני? ברור, מה זאת אומרת? יש פה מועמד יותר מוצלח חוץ ממני?
איזה להשתאות, להגיד, רגע, הוא הגיע, מי אמר שזה... מי אמר שזה בגללי?
אולי זה בגלל מישהו אחר.
אתם מכירים, היה פעם רבי אחד ישב
ודיבר על כך
שהמשיח לא יכול להגיע, כי אנחנו, אם משיח יגיע עכשיו, אז לא כולם יהיו בגאולה.
חלק לא,
חלק לא, אז צריך לחכות עד שכולם...
אז אחד החסידי אמר לו, רבא, נו, בכל אופן, אנחנו מחכים כל כך הרבה, שיגיע.
אז הרבא אמר לו,
אני מבין שאתה בטוח שאם הוא יגיע, אז אתה בפנים.
מי אמר לך את זה?
אולי אתה לא בקום?
פתאום.
אז אדם,
הוא לא אומר, אוקיי, ברור.
אפילו אליעזר, שזה קרה לו מיד,
הוא לא אמר, אוקיי, זה ברור שזה אני, הוא אומר, רגע, אולי הקדוש ברוך הוא יבחר לגלגל את זה בצורה אחרת, שרבקה תגיע לאברהם דרך גדולים ממני.
מה?
איך?
דרכו, כן, כן, נכון.
נכון.
וזה אומרו, מחריש, בטעם זקף גדול, כי מרים קול ומתניע לדבר.
משיב, הוא אומר, כי הטעם שהוא מחריש,
אם שהוא משתאה, הוא לדעת, ההצליח, השם דרכו. כן, מה שאמרת, נדב, דרכו, כלומר, הדרך שלו על ידו בדרכו זה אתה.
אולי הקדוש ברוך הוא מקפיד עליי,
שאני אעשה את הניסיון הזה,
ואז אני פתאום אישה, מי את רבקה, ותגיד, אני בת של איזה רשע.
אז הוא מתלבט, הדרך שלי טובה או לא?
עשיתי כאן משהו, העזתי, אליעזר טיפה העיז.
יש כאן איזה עת רצון או לא?
בקיצור, ההשתהות וההשתהות וההתפעלות זה איזה מין סימן שאלה, האם אני רצוי לפני השם יתברך?
אני בפעילה. מה?
הוא מחרש את חרישי,
רווח מצהיה אמרו ליהודים במקום אחר. זאת אומרת, שם כאילו ההכרשה כאילו היא לא מולכם בפק. אה,
כן, זו הכרשה אחרת שם.
גם זו הכרשה כמו מי שמחריש ממתקים.
והטעם שהוא מחריש עם שהוא משתאה,
הוא לדעת,
ההצליח השם דרכו,
כלומר הדרך שלו על ידו בדרכו זה אתה.
אם לא תבוא כי אם על ידי זולתו. וזהו, הוא אומר, אם לא, הוא מתלבט, ההצליח, אם לא, אולי הדרך שלי לא רצויה לפני השם יתברך.
אדם לא חי,
אנחנו, לא את כל החיים אנחנו חיים בסימן קריאה, לפעמים אנחנו שומעים סימן שאלה.
אולי זה לא נכון,
אולי זה לא... אני מחכה לראות אם אני מקבל איזה איתות מהקדוש ברוך הוא.
קורה לכם דבר כזה?
שאתה הולך באיזה דרך, אתה אומר, לא יודע, אולי.
לפעמים נגיד אני מתלבט,
מגיע למקום, מתלבט מה ללמד את זה.
מי אמר?
אולי זה.
אני משתאה.
אז פתאום הקדוש ברוך הוא שלח לך איזה סימן. פתאום בא מישהו,
שואל אותך שאלה,
בדיוק על הדבר שתכנת ללמוד. אה, טוב, אם שאלו אותי שאלה, אז בסדר, זה הכיוון.
זה הדבר. אבל כשאדם פותח את האפשרות,
אז הוא פותח גם את החלון בנפש לקבל תשובות מה שהמדברה.
אז קצת פחות סימני קריאה וקצת יותר סימן השאלה. הקדוש ברוך הוא, זה בסדר, אתה הצליח השם את דרכי, אתה יודע, אתה...
ולכן בראותו אשר כילו הגמלים לשתות לגמרי,
היה על ידי שאיבה אחת כמדובר,
אז נחת דאותו בהומרו הלוא גם בלי נס זה,
כי אם שתתחיל להשקותם,
ותלאה כי נערה קטנה היא, ואגמור אני להשקות, גם אם רק הייתה משקעה חצי גמל, ואני הייתי גומר את כל התשעה וחצי, גם טוב, אליעזר אומר, נכון?
היה מתקיים הניסיון בצד מה? היא עמדה בניסיון.
אבל כי הלו כבר השיבה גם לגמליך השקה כששאלתי.
אך הוא התברך,
כל כך החשיב את אליעזר, הקדוש ברוך הוא כל כך החשיב את אליעזר, שאומר לה, תקשיב, תקשיב, תקשיב, אליעזר,
היא תעמוד בניסיון שאמרת, הרבה יותר ממה שאמרת, נכון? אמרנו, אליעזר אמר שרק תשקה את הגמלים. היא לא תשקה את הגמלים, היא תשאב לכל הגמלים.
אז אליעזר אומר, אה, זה סימן שהקדוש ברוך הוא
רצה את הדרך שלי.
רצה להתקיים בכל דבריו לגמרי, גם בפועל ההשקעה,
שעל זה לבדה יכלו לשתות כל עשר הגמלים.
אז ההשתאות של אליעזר זה שהוא שם סימן שאלה. הוא לא רץ בוודאות, כן, מאה אחוז וכל זה, הוא שם סימן שאלה,
וכי קל לראות שהקדוש ברוך הוא ייתן לו איזה איתות
שבאמת הקדוש ברוך הוא שבע רצון מהדרך שהוא הלך בה,
זה היה,
זאת המיומנות, בסדר? אז כאילו, זה קצת פחות לשים
סימני קריאה וקצת יותר סימני שאלה.
בסדר? נשים בסוף איזה אולי,
אולי, כן, זה בטוח, זה בוודאי, לא יודע, אולי, אולי אפשר אחרת.
ולבקש מהקדוש ברוך הוא, תן לי איזה סימן.
וקצת ככה על הפסוקים עצמם, אבל מכאן ואלה אחרי שתיקוני זוהר וביאור הגרא וגם גמרא במסכת ברכות,
משנה וגמרא,
הבאתי את זה כאן דרך האלקוטר ראובני,
שהם מאוד מאוד חשובים,
ואז תקדם אותנו לשלב הבא. תראו,
יש איזה חוויה שאולי כולנו חווים אותה וגם הרבה פעמים היא עולה בתור סימן שאלה,
למה אנחנו מתפללים והתפילה לא נענית?
מתפללים כל כך הרבה מתפללים והתפילה לא נענית.
כולל בדיוק בשבוע שעבר אחרי השיעור של המתפלל חברו נענית תחילה, אז בדיוק קיבלתי כמה שאלות כאלו. כן, אבל אנחנו מתפללים והתפילה לא נענית, בסדר?
וקודם כל באמת ישנן תפילות שלפחות אנחנו לא רואים בעיניים
את המענה שלהן.
אבל הזוהר אומר,
וגם הגמרא במסכת ברכות,
שיכול מאוד להיות
שחלק גדול מהתפילות נענות,
ואנחנו לא רואים את זה.
למה?
כי אנחנו לא משתהים ומשתהים
אחרי התפילה.
ממתינים רגע להיות,
מתפעלים וממשיכים הלאה.
תראו מה אומר הזוהר.
אמרו מרי מתניתים, בעלי המשנה,
דצריך בר נש
לשהות שעה אחת קדם דמצלה. טוב, זה אני מבין.
שעה לפני התפילה? עכשיו תקראו את זה.
זמן מה לפני התפילה, לא ייכנס לתפילה לקפיצת ראש.
לתפילה ישר להסתער, בטח לא להגיע לתפילה ב... להשתבח.
להגיע לתפילה כמו בן אדם,
ללך תפילין,
להשתאות קצת,
קצת קורבנות, קצת ברוגע, לבוא בנחר, מה קרה?
לכוון את הדעת, להוריד את כל המסכים,
כל המפרידים, לכוון את הדעת. בסדר, גם זה אני מבין.
שעה אחת לפני התפילה, אבל שעה אחת אחרי התפילה,
לבתר דמצלי.
מה יש לעשות בשעה אחרי התפילה? אני כבר התפללתי.
ללמוד אחרי התפילה? לא, לא. צריך לשהות
אחרי התפילה.
מה תפקיד השהייה הזאת?
לעכל.
אז אומר לנו הר גמל לעכל את התפילה.
אפשרות אחת.
אפשרות שנייה?
להתבונן.
איך התפילה
באה לידי מימוש.
תן איזה מקום.
אם לא תתבונן,
יכול להיות שהתפילה באה לידי מימוש, אבל אתה לא ראית,
כי לא התבוננת.
אליעזר מתפלל,
תפילה ארוכה שמה,
ואז קורים דברים, והוא רגע משתאה, שנייה רגע, בוא רגע נראה איך זה... הוא משתאה? מה? הוא משתאה? הוא גם משתאה, כן.
הוא משתאה כאילו מהפלא,
אבל הוא, כמו שאמרנו, הוא עוצר רגע, הוא נותן מרחב
לאפשרות לדברים לקרות,
בסדר? הוא מתבונן בדברים. אולי אני כבר עכשיו אתן את הדוגמה שצריך לתת בהמשך.
אני אתן את הדוגמה הזאת, בסדר?
אני חושב שכל אחד מאיתנו יצא משנת תשפ״ד ואמר לעצמו, אה, איזה שנה הייתה.
מסכנה תשפ״ד, נכון? כאילו,
שני רחם, כמה צרות, כמה...
אני לקראת סוף שנה, בחודש אלול,
אמרתי לעצמי, זה לא... תשפ״ד, זה צריך לעשות להעלאת ניצוצות.
זה לא הוגן כלפיה.
מעבר לזה שקרו בהרבה מאוד דברים טובים, אפילו ברמה הלאומית.
עזרנו להילחם,
עזרנו להיות גיבורים,
הפסקנו למכור לעצמנו שקרים, אנחנו מטפלים ברוע, יש לזה מחירים כבדים כמובן מאוד,
עוד עדיין אבל אפילו ברמה הלאומית אבל לא הלכתי לשם כאילו גם שם אבל
כתבתי הודעה בקבוצה של המשפחה של אשתי והילדים
וכתבתי שם אנחנו בסוף שנה בואו תראו כמה דברים
טובים קרו השנה אצל המשפחה.
אפילו אני בעצמי כשהתחלתי לכתוב את ההודעה
לא ידעתי כמה דברים היו לי.
בסוף זה הגיע לי שצריך ללכות המשך לקרוא.
בסדר כאילו
היא התקבלה לזה, והוא התקבל לזה, והיא התחילה פה, והוא התחיל שם, ויצא עוד ספר, ויצא שני ספרים,
רשימה ארוכה, ממש.
עכשיו, זה לא, אני אומר לכם,
מה שמפחיד אותי זה אם לא הייתי עושה את הרשימה הזאתי.
אז הייתי באיזה חוויה?
שלילי, כאילו, הייתה שנה לכל השנה, והיו דברים קשים, גם אצלנו המשפחה,
אצלנו אחי אני שנהרגה,
היו דברים,
והרבה מאוד מילואים, להבדיל, כן, מילואים, אבל
כשאתה עוצר רגע,
משתאה, מסתכל רגע על השנה בפליאה,
זה גם טיפה משתאה,
אז פתאום אתה נותן מקום, אתה בורא מקום, ולתוך המקום הזה, בשנייה אחת
נכנסו מלא מלא דברים,
מלא דברים, רשימה ארוכה, אני אומר לכם.
ואיך אני יודע שזה היה משמעותי? כי בהמשך אותו חודש,
אז היה לנו, הבן שלי התחתן, אז ביום של החתונה עשינו ביחד איזה
התוועדות על הנחל,
עם החברים שלו וכל זה,
והוא סיפר את זה לחברים שלו, והוא סיפר להם כמה זה הדהים אותו,
כאילו, הרשימה הזאת, והוא אומר לי, והיה צריך, הוא לוקח את זה ממנו, אומר לחברים שלו, תבין, הוא היה צריך ללחוץ על ההמשך לקרוא, כדי לגמור את כל הדברים הטובים שם.
עכשיו, זה לא קורה אם אתה לא עוצר ומסתכל.
ופתאום מה מתברר? שהמון תפילות שהתפללנו,
קרו, התממשו.
אבל לא הסתכלנו, לא ראינו, לא היה לנו זמן.
אנחנו רצנו כבר לתפילה הבאה.
אבל הם ממש קרו. עכשיו, לא רק שהם קרו, הם אפילו קרו יותר ממה שחשבת, יותר מאכלו.
יותר מאכלו.
בסדר?
מגניב.
ככה אומר הזוהר,
תיקוני זוהר.
אמרו מארדה מתניטין
וצריך האדם בתפילתו לשהות שעה אחת קודם התפילה, בסדר גמור,
אבל שעה אחת אחרי התפילה.
ורזה דמילה דאישי בצלותי שעה חדה, מאיפה לומדים את הסוד הזה של השהייה שעה אחת אחרי התפילה?
בגין דאיתמר והאיש משתאה לה מחריש.
האיש משתאה לה מחריש.
מי זה האיש?
האהודאית מרבה, השם איש מלחמה.
הוא גם, אם אתה משתהה,
הוא משתהה ביחד איתך.
אתה כאילו מזמין אותו. אתם יודעים, זה כמו,
זה דומה לאדם שערך סעודה לאורח,
ערך סעודה, טרח, כל הדברים האלו,
וכשהאורח הגיע, איך שהאורח הגיע, אומר לו, מתי אתה הולך?
כאילו, יאללה.
מכירים, אה?
כן.
או נגיד ככה, איך שהסתמעה הסעודה, הוא אומר לאורח, טוב, הסעודה הסתמעה.
כולם יודעים שהדברים האמיתיים קורים מתי?
אחרי,
זה נקרא באנגלית מינגלינג, נכון?
כאילו, אחרי הסעודה, מג'אלה וכזה, שם קורים הדברים האמיתיים, שם באמת מתקרבים.
או כולם יודעים שהאינדיקציה לאם היה אירוע טונס, שאנשים לא ממהרים לעזור.
שרים, מדברים, פטפטים, כל זה, נכון?
אז גם בתפילה, נגמרה התפילה, תשתהה רגע.
תתבונן,
תשתהה הכוונה, לא רק שעה אחרי התפילה.
אתה מתפלל איזה משהו, תלך איתו רגע, ותנסה רגע להסתכל
איפה הוא קורא לך בחיים? תזמין את הנוכחות.
אנחנו לא מסתכלים, לא מתבוננים.
ואז הוא אומר,
לבתר דשאי, לברנש וצלי, אחרי שהשתהה האדם והתפלל, אם שגורה תפילתו בפיו,
ודאי התקבלה תפילתו,
ורזה דמילתא דברנש צריך למישהי ואיתתא לאקדמה,
כן?
כמו דעת אמרת, אישה כי תזריע וילדה זכר.
כן?
יפה. בואו תראו מה אומר על זה הגאון מווילנה.
ביאור הגרל, תיקוני זוהר, תיקון כא.
אולי הוא הולך פתאום G. כן, כן, כן. זה לא GH, גומרים, הולכים, ממשיכים לדבר הבא.
שנייה אחת, תשהה,
מחפש איפה הדבר הזה בא.
עכשיו, למה? כי לפעמים,
אתם יודעים, זה כמו כשילדים קטנים, אז אתה יוצא איתם לטיול,
אנחנו לא עושים כלום, רוצים לנסות לטיול,
ואז יוצאים לטיול וממשיכים להגיד, אנחנו לא עושים כלום, מתי כבר נעשה משהו? עכשיו, עכשיו עושים משהו, זה קורה עכשיו.
מרוב תלונות אתה לא שם לב שקורה.
אז לפעמים אדם מתפלל על משהו,
עכשיו
אנחנו מדמיינים שהמימוש של המשהו הזה יהיה בצורה מסוימת.
לפעמים הקדוש ברוך הוא מביא את המימוש הזה בצורה אחרת,
אבל זה אותה אנרגיה רוחנית.
אבל אנחנו לא פנויים לזה, אנחנו לא רואים את זה.
תעצור רגע,
תראה איך תפילות מתממשות.
תדעו לכם, באמת, אני עכשיו תוך כדי התפילה, השיעור, התפילה,
אני חושב על מלא מלא דברים שהתפללתי עליהם,
והיישום של הקדוש ברוך הוא היה הרבה יותר מהתפילה.
אבל הוא לא היה בדיוק באופן שביקשתי או באופן שדמיינתי,
הוא קרה בצורה אחרת.
והוא קרה, לדוגמה, אני אתן פה דוגמה, אני אספר דוגמה נפלאה של מעלת המשמחה.
אתם יודעים שחלק מהתפקידים של רב קהילה זה גם להתפלל על הקהילה שלו, לא רק ליותר,
גם להתפלל.
וחלק מהתפילות שלי היה,
בקהילה שלנו, שהקהילה שלנו גם תזכה לא רק להיות עסוקה בעצמה, אלא גם עסוקה בעם ישראל.
בסדר?
עסוקה בפרויקטים.
אז התפללתי על זה ואמרתי,
ואני מדמיין מה דמיינתי שבקהילה יהיו גם משפחות חילוניות,
נגיד. זה היה כאילו הדמיון. שאנחנו נהיה כאילו במשפחות חילוניות, תרגישו חלק. יהיו כזה.
זה כאילו הדמיון. איך נהיה כלל ישראלי ואיך זה?
אבל אצלנו בשכונה זה לא ריאלי. כאילו אין כמעט אין משפחות. יש מעט מאוד.
זה שכונה דתית.
היו פעם יותר, היו כבר כמעט אין.
אז זהו.
אבל תמשיך להתפלל על זה.
לפני כמה שנים הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו שהגיעה באיזושהי דרך,
לא דרך,
במקרה לגמרי, מהשם יתברך, משפחה אחת של עולים מברזיל,
קהילה, בדיקות המשפחה הזאת הגיעו אחריה 20 משפחות,
ועכשיו בחודש האחרון כלל עוד שלוש משפחות שעולות מאנגליה.
בקיצור, אנחנו עסוקים עד למעלה מהראש
בפרויקט קליטת עלייה,
שזה הכל, כי זה משפחות שעולות לארץ, אבל זה גם משפחות שהן רובן בעלות תשובה,
חלקן גם התגיירו.
כלומר, זה כל מה שאתה חולם עליו במשבצת הכלל-ישראלית,
אבל זה קרה בדרך אחרת, זה לא קרה בדרך המקובלת.
אז אתה יכול להגיד, כן,
מימש לך את התפילה או את תפילת הקהילה בצורה אחרת,
אבל תשתהה ותראה שזה קורה.
אז זה לא קרה בדרך שאתה חשבת,
הקדוש ברוך הוא יותר יצירתי מאיתנו,
הרבה יותר.
בסדר?
זה יכול להיות דבר כזה?
יכול להיות דבר כזה.
לא?
הנה, זה הדרך.
אומר הגאון, האיש משתאה, רבקה היא צלוטה,
כמו שכתבתי למטה.
רבקה היא התפילה.
וצריך להחריש מקודם התפילה
ולחשוב על התפילה,
ואז התפילה אחר כך שגורה בפיו.
כאילו התפילה,
טוב, אני עכשיו עוד, רק אתמול סיימתי מילואים,
רק אתמול נגמר לי הימ״מ, כן?
יש כאלה שקוראים לעצמם לוחמי הימ״ם, יש לי הרבה הימ״מ.
רק אתמול נגמר היתרעה, הנשק עוד אצלי, אני צריך עוד להזדקות.
אז אתה יודע, התפילה היא כמו שאתה יורה,
כמו שאתה יורה במטווח ליפוס, כן?
אתה קודם כל מסדר את עצמך עם הנשימות,
אתה מוציא כדור, הכדור כבר צריך להיות במטרה, אתה לא תתחיל להוציא כדור, ואז
זה לא מאג שאתה מוציא כדור על הארץ, זה מתחיל לכבב את זה, זה נשק.
אתה צריך לסדר את עצמך עם חמש נקודות אחיזה כמו שצריך, נשימות,
כדור במטרה.
התפילה היא כבר הירי.
תתארגן על עצמך לפני,
בסדר? אל תתחיל תוך כדי תפילה לסדר את זה, תבוא מאוחר, תבוא מאורגן,
טיפה תחשוב מה אתה רוצה,
ואז התפילה תהיה כמו ירי מדויק, כמו מקבץ מדויק.
ואז שאחר כך התפילה שגועה בפיו,
זה דבר שהאדם חושב קודם שידבר הדבר,
אחר כך הוא שגור ולא מגומגם. אז תקדיש טיפה תשומת לב לפני התפילה, למה אתה רוצה להגיד בכלל להשם יתברך.
אגב, כמו בשיעור הזה, תראו, יש כאן מלא מקורות, אבל בסוף אני תמיד שואל את עצמי לפני השיעור,
תגיד, מה אתה רוצה להגיד?
עם מה אתה רוצה שבלימוד הזה אנחנו נצא כולנו ביחד.
ובסוף לשם צריך להגיע, בסדר?
לא להתפזר על מלא מקורות. אז גם לפני התפילה,
וזהו עניין, מה שכתוב שצריך לסדר תחילה, וזהו מה שכתוב משתאה לה.
וזה מה שכתוב לבתר, אם שגורה תפילתו בפיו רזן דמילה,
דאם מחשב על התפילה,
אחר כך
התפילה שהיא נקבה, אישה,
מקדמת בפיו ושגורה.
וזהו זריעת אישה מתחילה.
כן, אז אחר כך התפילה מגיבה לך, היא,
אתה מכין את עצמך לתפילה,
כשאתה מגיע לתפילה היא כבר, היא שגורה בפיך,
ואז כשאתה שוהה אחר כך אתה גם תוכל לראות איפה היא באה לידי ביטוי.
רבותיי, אני חושב שזה, תראו, זה קצת כמו,
יכול להיות שזה טבע המין האנושי,
שאנחנו נדבקים יותר לכישלונות מאשר להצלחות,
נכון?
משהו שמצליח 100 פעם, פעם אחת הוא נכשול, אהה, זה דפוק, מה הדבר הזה, בסדר?
אבל אם אנחנו נתבונן,
אני חושב שהחוויה המרכזית צריכה להיות שדווקא התפילה נענית.
לא כל התפילות נענות, אבל תפילות נענות,
נענות בגדול,
גם ברמה הפרטית.
אדם מתפלל על משהו,
יש המון המון ניגרות של הרבי שהוא נכנס
באנשים שלא רואים את הדבר הזה.
אחד כותב לו, אני יש לי חיים דפוקים,
אני גרוע, גם אשתי אומרת את זה, גם הילדים שלי לא מרוצים ממני.
אז הרבי אומר לו,
אתה כותב שאתה נשוי ויש לך ילדים,
ונמצא באופן של כפיות טובה באופן מבהיל.
אתה לא רואה,
כי הוא אומר, התפילות שלי לא נענות,
הקדוש ברוך הוא לא אוהב אותי, אתה נשוי, יש לך ארבעה ילדים.
הרבי לא ילדים.
אז הוא אומר,
וזו זריעת אישה מתחילה, ואמר אהודי איתמר וכו', רצה לומר, כמו שאיש דלמאטה משתאה וממתין על התפילה,
כן הוא באיש דלמאטה וממתין על הצלות השכינה ומקבל אותה.
אם אנחנו משתאים,
משתאים אחרי התפילה,
ומתבוננים, אז גם הקדוש ברוך הוא נשאר איתנו.
בקיצור,
אנחנו מתפעלים על משהו?
זה לא סוף התהליך.
המשך התהליך זה לחפש, לראות איפה הוא בא לידי ביטוי.
אסור ליפול לעיון תפילה, שאתה אומר, תהיה פתוח,
תהיה פתוח.
זה יכול לבוא ככה, זה יכול לבוא אחרת, זה יכול לבוא בכל מיני צורות.
אבל תתפלל,
תתפלל,
וכאילו תחפש.
הרבה פעמים ההקשרים הם,
הקשרים, פתאום אתה רואה משהו מול העיניים. אני אספר לכם עוד משהו, הרבה חוויות מהחתונה.
רמי, עליו השלום,
הוא, כן, חמי, סבא של הילדים כמובן,
אדם יקר וכל זה, הוא היה מאוד מאוד קשור לבבא סאלי ומאוד קשור לחברון.
מאוד אהב את מערת המכפלה ואת חברון, ממש
הוא היה נוסע לחיי שרה וזה מאוד...
מרוקאים אוהבים, קברי צדיקים וכל זה, זהו.
וגם חמי, העולם אצלו התחלק לשניים.
אלה שמרוקאים ואלה שיהיו מרוקאים.
המצב הזה שיש אנשים שלא מרוקאים בעם ישראל, הוא לא היה ברור לו בכלל.
מה צריך להיות לתקלה הזאת,
אז הוא...
טוב.
עכשיו, אתם יודעים, אצלנו הספרדים,
אנחנו לא מחכים שאדם ימות כדי לעשות לו נחת,
אלא קוראים שם בחיים.
אז הבן שלנו קוראים לו,
קראנו לו אהרון דוד לכבוד סבא, אז הוא היה בא אלו.
היה בטח חייב אותו.
טוב.
עכשיו,
רחמי נפטר לפני עוד מעט שיהיה שלוש שנים.
הוא היה אמות זקן ושבע, מה שנקרא, בית 87, אמר לך שם,
קצת חולה לקראת הסוף, אבל בסך הכל חיים טובים.
לא זה.
זהו, אתה עכשיו,
אני כזה מסתכל, מתבונן, מה הולך כאן, מה...
אני רואה שבטלפון של הבן שלי,
השומר מסך זה תמונה שלו.
עד עכשיו.
עד לא אופייני.
עכשיו, אתה לא יודע, לא נכנס ללבבות של האנשים, לא זה, אבל זה.
טוב.
עכשיו, ברוך השם, כן,
הבן שלנו מתחתן,
הוא התארס, והמשפחה מכירה את הארבע.
האירוסין היו בצד של הכלה.
וגם המשפחה של הכלה גם כן משפחה מרוקאית.
אז היו האירוסין באולם,
הכי קרוב במערת המכפלה שם גוטניק,
ובשלב מסוים התחילה חינה מרוקאית.
אז אני כזה,
אתה שמח, אתה בתוך כל האירועים, אתה בתוך כל הזה, אתה מבסוט.
אבל פתאום לרגע אחד, שנייה, יצאתי, אמרתי לעצמי,
בואנה, סבא סידר לו פה חתיכת אירוע, כאילו,
בול, אם הייתי יכול, איזה בול!
כאילו, אתה רואה פתאום איך תפילה,
כשאתה מתפלל שהילדים יעשו נחת להורים, והנכדים יעשו נחת לסבא ולסבתא, והכל יהיה בדרך אבות וכל הדברים האלו.
רגע, שנייה, זה קורה, זה פה, זה האירוע. עכשיו, הוא נפטר כבר לפני שנתיים, הם עשו את זה בכלל בלי, כאילו, זה...
אבל פתאום נפל לי האסימון שהתחילו כל הזמן לבנות את המרוקאיות. התחילו שלב מסוים של חינה כזו מרוקאית עם כל הבגדים וכל הזה וזה,
והם מביאים את הנרות ורוקדים ופתאום אתה אומר, בואנה, זה פה, זה קורה.
תפילות נענות, אבל תשתהה רגע, תצא שנייה מחוץ לאירוע ותתבונן עליו רגע ותראה איך זה קורה.
זה יכול להיות דבר כזה?
הנה זה קורה.
אתה אמר בשבילי, רגע של רצתי לאשתי, אמרתי לה, תקשיבי, את יודעת מה קורה, אבא שלך פה. אני אומר לה, מה, אני פה.
תראה, הנה הוא.
רגע כזה של התבוננות.
רגעים כאלה יכולים להיות הרבה,
אבל צריך לתת להם מקום.
צריך להשתאות ולהשתהות ולפנות מקום ולחפש איפה זה קורה, ואז זה קורה.
טוב, בעצם אני רואה שאלכות ראובן די חוזר על הזוהר, כן? זה אותו דבר.
אז הכל גמרא, המשנה במסכת ברכות אומרת
שחסידים הראשונים היו שוהים, בדף ל״ב,
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה. אבל הגמרא בל״ד אומרת
שחסידים הראשונים היו שוהים שעה לפני וגם שעה אחרי.
אנחנו מנסים להבין מה העניין של השעה אחרי.
זה העניין. אז רבותיי,
היכולת לחיות את החיים ולשים קצת סימני שאלה,
כמו אליעזר עבד אברהם,
היכולת להתפעל,
לבוא ולהגיד, וואו, זה קורה, הנה,
קרה כאן משהו,
להתפעל ממשהו, כמו שאליעזר מתפעל,
לא ישר להגיד, וזה, רגע,
תן לדבר הזה רגע לקרות, תן לו רגע לגדול,
תן לו לצמוח.
אם אליעזר היה מתערב מיד בהתחלה,
היינו מפסידים את היופי הזה של רבקה,
ששמה, משקה את כל הגמלים, אם היה מתערב על ההתחלה,
איך שהייתה, משקה אותו ונותנת שלום בן גמל, שמה עליה את הצמידים,
אז לא היינו רואים את היפה ואת הפלא.
צריך לתת לה משהו לגדול, לתת לה את המקום הזה, כן?
שים את הסימן שאלה,
אני חוזר, עושה את זה חזרה,
להגיד רגע, האם באמת אני ראוי? האם באמת זה קורה לי?
לשפשף את העיניים באיזה התפעלות.
לא לכפות בתחושה שברור, זה מובן מאליו, שזה יגיע לי,
או גם הפוך, לא, מי אני? זה לא מגיע לי,
אין סיכוי שאני אקבל את זה, אין סיכוי שהקדוש ברוך הוא בכלל יתייחס אליו. לא!
שים סימן שאלה פה,
האחרון, אבל הקדוש ברוך הוא יכול לתת לי הכל.
מה, זה באמת קורה?
זה באמת משתאה, מחריש?
אתם יודעים, אני אספר לכם עוד משתאה מחריש כזה, בסדר?
הקדוש ברוך הוא זיקרתי להוציא כמה ספרים לעולם.
זה הכל ספר, זה שמחה גדולה וזה גם פלא.
ספר, פתאום יוצא ספר, איך הוא יוצא, מה פתאום... טוב,
אבל כשספר יוצא אז אתה גם עסוק בהרצאה שלו וגם...
אבל תכף יש עריד צמא בבנייני האומה.
אז אני זוכר את השנה הראשונה,
נגיד לפני חמש שנים, לא זוכר את השנה,
הלכתי לקנות, הגעתי לעירית סמובה, הלכתי לקנות ספרים, לא, בכלל לא,
הייתי עסוק בלקנות ספרים.
פתאום אני מגיע לאיזה
כזה משטח,
אני רואה,
הלכתי אחורה,
איזה ספרים פה, כאילו,
לידם, לא יודע, הספר של רב זאץ, ליד הרב שטיינזלץ, ליד רבנים חשובים,
נמצא כזה פרעוש וזה, ככה,
משתנה, בחריש, זה באמת שני, הספרים האלה.
לדעת, אתה הצליח,
קונים, לא קונים, לא יודע, אולי סתם זה פה, אבל אף אחד לא ייקח, אף אחד לא...
נכון? אז אתה שם סימן שאלה, פתאום, טוב, רגע, אבל השם יקנו, בטח יקנו, אני רואה בדיוק מישהו עובר לידים, ככה.
סלים, קונים שם ספרים בקילוגרמים, לא באיזה...
הוא אומר לי, כן, זה מבצע, קניתי כאן מלא, לחלק וזה.
לא יודע, לפעמים,
פתאום שהם שלחו לי תמונה, בסוף שנה שלחו לי תמונה,
שהלכו לתמונה,
סיום שנה של איזה צוות הוראה,
עם 40 ספרים, ככה על השולחן, מחלקים את זה במתנה לצוות.
וואו, אתה כתב את הספר, יישר כוח, מישהו הוציא אותו, עוד יישר כוח, למה שמישהו יתנה אותו בכלל?
אתה פתאום,
אתה מתפלא, אתה אומר, השם יתברך, וואו, הכי עצוב שיכול להיות, הכי גדול שיכול להיות.
בסדר? הדבר הזה.
אז אליעזר מלמד אותנו ממש איך נראית תפילה, הוא נותן מקום,
הוא משתאה,
הוא נותן מקום לתפילה להתממש.
וכשמתבוננים ככה, תדעו לכם, החוויה מתהפכת.
אני הולך בעולם בחוויה שהקדוש ברוך הוא ממש עומד התפילה.
הוא עומד התפילה בגדול. לא את כל התפילות,
לא את כל ה... זה וחלק מהדברים גם אתה מקבל לא, וחלק מהדברים אתה מקבל סתירה, אבל המון המון חיוב.
זה לא רק אבא שכל הזמן אומר לא, לא, לא, לא, לא. הוא גם כן, הוא
גם כן.
הרבה פעמים כן.
אבל כדי שזה יקרה את זה צריך לתת למקום.
אנחנו לא,
אנחנו בטח לא שוהים שעה לפני התפילה, אין לנו זמן,
אבל אנחנו גם לא שוהים שעה אחרי התפילה.
זה חבל.
לשהות שעה אחרי התפילה זה להסתכל על העולם בסקרנות ובפליאה,
ולהגיד, בוא נראה מה הקדוש ברוך הוא יעשה, ואיך הוא יממש את הבקשה שביקשתי ממנו,
אולי הוא יפתיע אותי הרבה יותר ממה שחשבתי, הרבה יותר ממה ש...
בסדר? דברים בעולם הזה מתהפכים הרבה פעמים,
אתה מגלה אותם בצורה מפתיעה,
ונזכה לזה, אמן ואמן.
