טוב חברים שלום, צהריים טובים, אנחנו נפגשים פה בעזרת השם כל יום חמישי ללמוד,
זה נקרא הסדרה החסידית, הפרשה החסידית.
מאמרים של אדמו״ר הזקן לפרשת השבוע או מספר תורה אור או ממקומות אחרים. היום ממקום אחר יש כאן שני מאמרים מאוד מאוד, הם בעצם דומים רק יש להם זהים לא דומים חוץ מהבדל בסוף בסיום והמאמרים האלו זה מתוך
ספר מאמרי הגמור הזקן הקצרים, כמו שתראו שהם קצרים.
והם פירוש נפלא ביותר על פסוקי ההפטרה שנקרא השבת.
הפטרת פרשת
ויירא היא, מה ההפטרה?
אישה אחת.
ואישה אחת מנשה בני הנביאים צעקה אל אלישה לאמור עבדך אישי מת ואנשה בא לקחת את שני ילדיו לא לעבדים.
זו ההפטרה.
מדבר על אלישה וזה הסיבה שזאת ההפטרה בגלל שבפרשה אצלנו
הקדוש ברוך הוא שולח מלאכים שמבטיחים לאברהם ולשרה
שוב ושוב אליך כעתך אביני בן עשרה אשתך וגם בהפטרה
יש הבטחה של הנביא אלישע על האישה השונמית שהיא תיפקד בבן את חובקת בן וכולי בסדר זה כאילו היה קשר
אבל אדמו״ר זקן לוקח את זה זה הדרוש הזה זה דרוש שאדמו״ר זקן אמר את זה לאיזה אברך אחד
שבא אליו והתלונן ואמר לו שאין לו התלהבות בעבודת השם
הוא מתפלל, הוא מקיים מצוות, הוא עושה הכל, אבל זה...
זה רדום.
אין ברן, אין אש.
מה לעשות עם זה?
הוא מזכיר את זה גם בהקדמה לספר התניא,
את הבעיה הזאתי,
בעיה, אני חושב שהיא התמודדות שהיא רחבה, אנשים דתיים,
הם מאמינים באלוהים, הם מאמינים בקדוש ברוך הוא, אין פה ספקות באמונה,
אבל המעשה של המצוות והתפילה זה כזה,
וכל בוקר הוא קורא בסידור, והוא עושה ככה,
הכל כזה רדום.
הבעיה הזאתי מוכרת לכם?
אה? אבישי נאנח, איזה הנחה נאנחת?
משבר את חצי גופו של אדם.
בעיה ידועה. אז אברך הזה בא, האדמו״ר הזקן נפל עליו עם תורה,
משהו, פצצה.
אז רבותיי, רק בשביל הסדר הטוב, אני קודם כל אקרא את הפסוקים, שיהיה לנו ככה זיכרון טוב מול העיניים, ואז נראה את הדרוש
של האדמו״ר הזקן. ובכן, הפסוקים נמצאים כמובן בצד שמאל למטה.
ואישה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמור,
זה במלכים ב' פרק ד',
צעקה אל אלישע לאמור עבדך אישי מת, ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את אדוני.
העבד הזה זה היה עובדיה,
שהוא היה נביא, זאת אשתו של עובדיה, והוא החביא 100 נביאים ועוד 100 נביאים בשתי מערות.
כתוב עליו פעם אחת היה ירא את השם, אחרי זה פעם אחרת כתוב וירא את השם מנעוריו,
מאוד.
והנושה בא לקחת את שני ילדיי לא לעבדים, יש חובות,
והנושה בא לקחת את הילדים לעבדים כדי לפרוע את החוב.
ויאמר אליה אלישע, מה אעשה לך?
אגידי לי, מה יש לך בבית?
יש איזה משהו?
ותאמר, אין לשפרתך קול בבית כי אם אסוך שמן.
ענייה מרודה,
יש לה איזה בקבוקון של איזה שמן זית, משק אחייה.
ויאמר, לכי שאלי לך כלים מן החוץ,
מאת כל שכניך,
כלים ריקים אל תמיתי.
תוספי כלים מהשכנים.
עוות וסגרת הדלת בעדך ובעד בנייך.
תסגור את זה, זה סוד, זה נס, זה צריך צניעות.
ויצקת על כל הכלים האלה, ועמלת השיאי.
כלי ממלא,
תעבירי אותו.
ועמלת השיאי, זה בגלל שאם זה מלא, אז אין מקום לשף עליו, אז צריך לדעת, ועוד פעם, שיהיה ריק.
ותלך מאיתו ותסגור הדלת בעדה ובעד בניה, הם מגישים אליה, והיא מוצקת.
ויהי, כי אם לא את הכלים,
בתומר אל בנה הגישה עלי עוד כלי,
ויאמר אליה אין עוד כלי,
ויעמוד השאמן. טוב, זה כלל גדול מאוד, דיברנו על זה היום בחבורה,
שהשפע הוא לפי הכלים.
אם אדם הכין, נכון הרבי היה אומר, אורות דה תוהו בכלים בתיקון. צריך להכין הרבה כלים, ולתוך הכלים האלה ירד השפע.
צריך להכין כלים,
בעזרת השם.
כן,
הייתי בהקפות, בסמיכת בית השואבה,
אז זכיתי להיות בישיבת מרכז הרב. בדיוק היינו בירושלים,
אז נכנסנו,
לא יודע, מזמן לא נכנסתי לבית המדרש, אז לא ראיתי, יש שם, הרחיבו את בית המדרש.
הרחיבו אותו לכיוון...
אז נזכרתי, כשראיתי את זה, כשבאו לרב צבי יהודה, זכר תזיק לברכה,
ושאלו אותו, לכמה אנשים לבנות את הבית המדרש החדש?
אז הוא אמר, תבנו לאלף איש.
אלף איש, הייתה ישיבה, וכל זה שהיו בה חמישים לומדים.
אמרתי לו, לא שמעו בקולו,
בנו לחמש מאות, נדמה לי,
ועכשיו צריך להרחיב.
תכין לאלף איש, שיהיה אלף איש.
תרחיבו עליך, תכין את הכלא.
ויאמר, ותבוא ותגיד לאיש האלוהים,
ויאמר לה, ויאמר לך ימכי את השמן ושלמי את נשייך ואת ובנייך תאכי בנותר.
עד כאן הפסוקים ברורים והסיפור ברור, נכון?
חכם גודמן, אתה מסכים?
יפה.
בואו נראה מה אומר, איך מפרש את זה אדמוור זקן.
שימו לב, אני קורא בעמוד קלו, יש פה קלו וקלז, זה נראה אותו דבר, אנחנו נקרא את קלו ואחרי זה,
ואישה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע, הפסוקים שקראנו,
עד ועדו בנייך תחי בנותם.
אישה,
אם זאת אישה,
די נשמתה.
זו הנשמה שיש לכל אחד מאיתנו, שנקראת בזוהר, והיא נקראת גם בת כהן.
ברתה דאברהם אבינו עליו השלום.
ביתו, כן, זה נקראת בזוהר, נקראת בת נדיב.
מה יאפו פעמיך בנעלים? בת נדיב. בת נדיב, ביתו של אברהם אבינו עליו השלום, זה כינוי לנשמה.
הנשמה יש לה הרבה שמות.
היא נקראת קלה, היא נקראת רעיה, היא נקראת יחידה, היא נקראת חיה, היא נקראת בת נדיב,
היא נקראת אהובה, יש לה כל מיני שמות בזוהר.
אז כאן זה בתו של אברהם אבינו על אבא שלום שהתייחדה באור אינסוף הפשוט
שהיא חלק אלוה ממעל.
הנשמה שיש לכל אחד מאיתנו
היא חלק אלוה ממעל. אדמו הר זקן בספר התניא כבר מוסיף גם את המילה ממש.
יש בתוך כל אחד מאיתנו אלוהים קטן.
חלק אלוהים. אנחנו אומרים כמו הר גדול
כשאתה חוצב ממנו אבן קטנה, אז האבן היא קטנה, אבל היא אבן מהר גדול.
אז בכל אחד מאיתנו יש חלק רוחני עליון וגדול ונשגב,
שדורש מאיתנו להתרומם ולהיות ראויים ולהיות אלוקים.
מנשי בני הנביאים
נקראת כן,
מה זה נשי בני הנביאים? נקראת כן,
שכשהייתה בגן עדן,
הנשמה,
לפני שהיא הגיעה כאן לעולם הזה, לתוך גוף שאותם אותנו,
הייתה משגת השגות רבות ונכבדות
בגילוי אלוקותו המתלבש בתוך העולמות לאחיותם,
כמו שהנביא משיג בעולם הזה. כל אחד מאיתנו
הוא בעצם איזה נביא קטן.
כי יש לנו נשמה שהיא מנשי בני הנביאים,
הנביא הוא יכול לראות מציאות רוחנית, גם הנשמה שלנו היא יכולה לראות מציאות רוחנית. הגמרא מתארת את זה במסכת מידה בדף ל',
נכון, עמוד ב', הגמרא אומרת, מתארת את התינוק
במאי אמו.
אז הגמרא אומרת למה התינוק דומה,
המהר״ל מסביר את זה מאוד יפה, לפנקס,
מקופל,
ושתי ילדיו, ונר דלוק לו על ראשו,
וצופה מסוף העולם ועד סופו, נכון? ואלה לך ימים שאדם שרוי בטובה, כמו ימים האלו, שנאמר,
פסוק באיוב, נכון?
יזכרך ירחי קדם, נכון? מי יתנני כי ירחי קדם,
ובעילו נרו עלי ראשי, זה הפסוק?
זה אדם שרוי בטובה עד שהוא ננער,
אז במאי אימנו אנחנו, הייתה לנו צפייה רוחנית מאוד מאוד גבוהה.
טוב, אז זו הייתה נקודת המוצא.
מה קורה לנשמה הזאת?
היא יורדת לתוך הגוף,
ואחרי שעובר זמן מה היא צועקת.
צעקה.
הגוף
אל אלישע.
אל הקדוש ברוך הוא.
אלישע.
האישה, האישה אחת, הנשמה,
צועקת לקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נקרא כאן אלישע,
תושיע אותי.
מה הצעקה?
לאמור עבדך אישי מת.
רצה לומר אישי.
אש יוד ארישפה אש שהיה לי להקדוש ברוך הוא, באהבה ואירה, מת.
מת.
אין דופק.
רוחני.
שאין לי שום אהבה להשם ואירה מפני השם.
אפילו איראת העונש.
לא אהבה, לא אירה, לא זה.
כמו שאמרנו, בודקים דופק, לא קיים.
דתיים!
מתנהגים לפי הכללים.
כי אנחנו חלק מחברה, כי התרגלנו, וזה.
אבל אם אתה שם, אתם רואים, יש לי עכשיו,
אני הולך עם גרמן, אחרי יום של הספורט,
ומודד לך את הדופק, נכון?
אם אתה שם איזה מה דופק
בזמן התפילה או המצוות, כלום, אין שום שינוי.
לא חל שום שינוי בדופק,
בהתנהלות, הכל, אותו דבר.
אה?
אבל המצב הוא יותר גרוע, מדוע? מפני שהוא אומר,
ואתה ידעת,
כי עבדך, היה ירא את השם,
שכשהייתי בגן עדן, היה לי אהבה ואיראה להשם אחד,
כשאר כל הנשמות.
יש לנו נקודת מוצא.
נקודת המוצא היא שהנשמה שלנו היא חלק אלוקא ממעל ממש, והיה לנו אהבה ואיראה ורצון להתקרב,
כן, וחיות בתפילה.
יש איזה,
גם אולי כשהיינו ילדים, אז הייתה איזו תמימות, אבל לאט לאט, עם החיים,
הדברים נשחקו,
ולא רק שזה המצב,
כן, ואתה ידעת כי עבדך היה ראה את השם שכשהייתי בגן עדן, היה לי אהבה ויראה להשם אחד,
כשאר כל הנשמות, רק אתה,
מצד התלבשות בגוף,
הנה הנושה בא לקחת את שני ילדיי לא לעבדים.
הנושה זה מי שגורם לנו לשכוח
את התכלית שלנו.
נשייה.
והוא רוצה לקחת את שני הילדים שלו לא לעבדים. מי הם שני ילדים?
היצר הרע רוצה לקחת את האהבה ויראה.
אהבה ויראה זה שני הילדים של הנשמה.
במקום שאהבה שלנו,
יצר אהבה והיראה יפנו לדברים גדולים,
שנאהב את הקדוש ברוך הוא,
ונאהב את מצוותיו, ונאהב את עם ישראל, ונאהב את ארץ ישראל,
ותהיה לנו יראה, תרוממות מהקדוש ברוך הוא, ותהיה לנו גם יראה לפספס את עמית וכל הדברים האלו,
במקום זה הנושה לקח לנו את האהבה ואת היראה למקומות אחרים.
מה אני אוהב?
אני אוהב סטייק.
תשמע, אני אוהב אותו מדיום,
הוא מתכין לי אותו ככה, אני אוהב את זה, זה מה שאני אוהב.
מה אתה עוד אוהב?
אני אוהב בגדים, קניתי גודל.
נכון, הרב שטיינזלץ,
זכר צדיק לברכה,
אומר שקשר בין איש לאישה, צריך לנדל אותו במילה חברות ולא במילה אהבה.
כי במילה אהבה חל פי חוט.
אדם יכול להגיד גם אני אוהב שניצל.
אדם לא אומר אני חבר של שניצל.
אז צריך לשאול, האם אתה,
כתוב, הלא היא חברתך, אשת בריתך.
המילה חברות היא יותר...
אז אנחנו אוהבים כל מיני דברים נמוכים.
באמת צריך, אני חושב, להשתדל להשתמש במילה אהבה לדברים גבוהים.
אהבת הורה, אהבת עם ישראל, אהבת איש ואשתו, אהבת הורים לילדים.
אוכל,
הוא טעים.
מה תרצה לאכול? זה טעים לי.
אוהב?
אם זו מילה גבוהה, אהבה.
אהבה בגימטריה האחד,
שמע ישראל השם, ואהבת את השם אלוהיך.
צריך לשמור על המילה הזאת, להשתמש בה ל...
צריך להמציא מילה אחרת.
כל פנים,
אנחנו אוהבים כל מיני, וגם יראים,
לא יודע, מפחדים מהשוטר, מפחדים מהקנס, מפחדים ממס הכנסה, מפחדים מ... יראים מכל מיני דברים, מכל מיני דברים נמוכים,
כן?
מקום שתהיה לנו יראה אמיתית, אנחנו יראים מכל מיני, שיתפסו אותנו, שיראו אותנו, שיצלמו אותנו, כל מיני יראות כאלה נמוכות.
אז לקחנו את הכלים הגדולים הללו,
שנקראים הבנים של הנשמה, אהבה ויראה, במקום להשתמש בהם למה שהם נועדו,
בא הנושה וגנב לנו אותם.
בסדר?
יש...
מדי פעם אני ככה מציץ,
מציץ לראות...
אתה יודע, ללמוד הרבה דברים מכדורגל.
אז אני מסתכל על האוהדים.
נתח את האוהדים.
יש שם הרבה דברים שצריך לנתח.
קודם כל הם בלי חולצה.
למה הם בלי חולצה?
למה מורידים את החולצה? קר, בירושלים, בטדי, קר כבר חורף. בלי חולצה.
עכשיו, האוהדים, המדרגה הגבוהה ביותר באוהדים,
שאין מדרגה למעלה ממנה,
זה אוהדים שהם עם הגב אל המשחק בכלל.
מבינים?
הם לא, הם עכשיו, הם מחממים את הקהל.
הוא לא רואה את המשחק, הוא לא בכלל, לא, אני עכשיו כל כולו קודש לקהל, הוא כאילו מוסר את עצמו, זה סירוס טייפש.
לא לראות את המשחק, אלא לחמם את הזה.
ואז אני עושה עוד ניתוח קטן, ואתה רואה מה קורה כשיש,
כשהם מבקיעים גול.
ראיתם את זה פעם?
ראיתם?
פרץ עצום של שמחה,
שעגה, וורידים פה בצוואר בולטים,
ומתחבקים בעוצמה וכו'.
עכשיו אני אומר, אני לא מתווכח, אוהדי כדורגל ש... אני לא מבין ב...
אבל אני שואל, האם בעוד איזה מקום בחיים שלך,
אדון אוהד,
אתה מתנהג אותו דבר?
זאת אומרת, האם את פרץ השמחה העוצמתי הזה, הצעקה זה...
ככה זה...
ואת החיבוק, האם זה קרה כשנולד לך, בן?
האם זה קרה כשהוא נולדת של אשתך?
האם זה קרה...
או שלא, זה שמור.
רק בכדורגל.
זה נקרא הנושה
בא לקחת את ילדיי לו לעבדים.
כזאת התרגשות, כזאת עוצמה,
אבל,
בסדר, כדורגל, אני לא נתווכח.
מי שאוהב את זה, שזה, אבל, אבל אגב, יצא לי, אני בחיים לא הייתי במשחק כדורגל, אתם מבינים את זה, אבל יצא לי פעם אחת ילדים במשחק כדורגל,
בטעות.
אמרתי, אני חייב להיכנס לראות איך זה נראה.
הייתי צריך להעביר איזה שיעור באיזה מקום מסוים לקבוצה,
אמרו לי זה,
איזה כיף לראות אותך, ברוך הבא בשם השם.
אמן.
שומע כעונה, יהי רצון.
חרבוד מלאכי, שב, תביאו כיסא ליד.
חד משמעית, מה זה?
אז איפה היינו?
אה, הייתי צריך להעביר איזה הרצאה בשיחה,
שיעור לחבורה מאוד מתוקה של חבר'ה שעושים קבלות שונות בכל הארץ.
אז אמרו לי, איפה היה השיעור?
מרכז הבנייה בנתניה.
רשמתי בוועז מרכז הבנייה, נוסע,
אני רואה שהוועז לוקח אותי לאיצטדיון נתניה.
אמרתי, מה זה מרכז הבנייה? קיצור, התברר שיש איצטדיון נתניה, אבל יש לו מתחת כל מיני,
כמו חנויות, משרדים, כל מיני זה, ומרכז הבנייה נמצא בתוך האיצטדיון. טוב, בסדר, אני מגיע, פתאום אני רואה שמאלי מחסומים ומשטרה וזה,
ופקקים.
אז אני כזה מגיע, אני אומר, אומרים לטה למשחק, אמרו, איזה משחק? יש פה עכשיו משחק. קיצור, היה משחק,
מכבי נתניה נגד הפועל באר שבע, שזה גם היה משחק עם נפקאמינה כלשהי, היה שם איזה,
לא זוכר כזה.
טוב, אני הצלחתי לחנות, חניתי, נכנסתי למרכז הבנייה, עליתי במעלית,
נפגשנו קבוצה מקסימה וכל זה. כשאני יוצא,
טוב, אני שם לב שהמרכז בנייה הזה הוא בעצם,
הוא פתוח ל-VIP,
ל...
איך זה נקרא?
היכל VIP, כן,
כן.
אמרתי, טוב, כיוון שהגעתי,
הבעל שם אותו אמר, אין דבר שאי אפשר ללמוד ממנו.
אני אכנס, נראה איך זה.
ואז תהיה לה, תראו, זו עוצמה.
זה עודד דגלים, ותופים, ושאגות.
אמרתי, אולי, מזל מזלי, יהיה גם איזה גול, אני ככה, זה, לא היה גול.
אבל ככה, שירים וכל דברים.
בסדר, אנשים מוצאים מזה משמעות, אבל אני שואל,
לא, תמשיך ללכת את הכדורגל, לא מתווכח איתך, זה היה משחק ביום חול.
אבל האם בעוד איזה מקום בחיים שלך,
אתה ככה שואג
על דברים שהם לפחות חשובים כמו זה?
האם אשתך, הילד שלך הביא איזה משהו, אתה צועק אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה חבר כזה. אם כן מצוין, אבל אם לא, בעיה.
אז זה נקרא, נושה בא לקחת את שני ילדינו לעבדים. דהיינו,
שהיצר הרע רוצה לקח אהבה ויראה שלי,
הנקראים בן ובת,
אשר להשם המה באמת האהבה היחידה שיש בעולם זה אהבת השם ומכוח אהבת השם אנחנו אוהבים איש ואשתו ואוהבים את הילדים ואוהבים את העם ואוהבים את הארץ וכולי, זה האהבות הגדולות
והוא רוצה לקחת אותם לעבודתו בתאוות רעות
וביראה חיצונית. עד כאן תיאור הבעיה, בסדר?
הנשמה צועקת לקדוש ברוך הוא, מה נסגר?
שלחת אותי לתוך גוף,
הגוף הזה אוטם אותי, אני לא מתגעגעת אליך וגם לא מפחדת ממך ובמקום
היום זה אני מתגעגעת לכל מיני תאוות רעות ומפחדת להפסיד אותן.
היום יש תופעה שנקראת פומו, נכון?
Fear of missing out.
אתה נמצא באיזה חוויה,
אה?
פומו, Fear of missing out.
פחד מלהפסיד משהו.
ויש גם פובו,
Fear of better,
better action.
כן, אז אתה מפחד כל הזמן להפסיד.
אני פה, יש לך יראה, רגע, אם אני כאן, אני לא שם.
אם אני זה, אולי זה, אתה כל הזמן רואה במדיות,
איפה קוראים הדברים, רגע, אני...
או שאתה עושה משהו, ואתה אומר, כן, אבל יכול להיות משהו יותר טוב, נכון? אז כל הזמן יש יראה שאני לא אפסיד את הרגע.
זו היראה, בסדר?
סיפר לי פעם איזה יהודי שהיה מארגן
שבתות רווקים רווקות כאלו, פנימות תנועות.
הוא אמר, היה שבת אחת ארגן, היה אוטובוס אחד, היה מעולה.
הייתה שבת טובה, ונוצרו קשרים, והיו חותמות.
ואז ארגנו עוד, ובגלל שזה היה מוצלח,
אז נרשמו פי שתיים, אז היו שני אוטובוסים, והיה על הפנים.
כי הוא אומר,
כי כל אחד היה בטוח שהחבר'ה הטובים באוטובוס השני.
שם זה המגניבים, והוא, שדפקו אותו עם כל אחד.
אז כלום לאט.
אז אין, אהבה ויראה שהולכות.
טוב, עד כאן תיאור הבעיה. עכשיו, מה הפתרון?
מה תיאורי הפתרון לכזה מצב?
תראו, הוא אומר את זה נפלא מאוד.
ויאמר לה אלישע, הוא הקדוש ברוך הוא, מה אעשה לך?
קודם כול,
תשמעי,
באמת זה בעיה.
באמת מושקילה.
באמת בעיה.
אם אדם משקיע את עצמו בעניינים של העולם הזה עוד ועוד ועוד ועוד,
בסוף הוא נכנס לבוץ,
מסה קריטית כזאת שכבר קשה לו לחלץ את עצמו,
כן?
מה אעשה לך?
אחר שנתבעת כל כך בעמקי הקליפות,
הגידי נא לי,
מה יש לך בבית?
איזה כוחות נשארו לך
שעדיין הם קודש להשם ואין בהם
שליטה ליצר הרע?
אמר לך איזה משהו, איזה ניקודה ששם העץ ההרה לא נגע.
יש דבר כזה.
בתומר פירוש הנשמה משיבה,
אין לשפרתך קול, כי את הקול לקח ממני. טוב, זה באמת מקרה קצה.
תשמע, הכול, אני...
מפורקת לגמרי.
כי אם אסוך שמן,
שמן,
פירוש שמן הוא חוכמה, והיינו שלא נשאר לי כי אם נקודת חוכמה היא לעד, דהיינו נקודה פנימית עלה ואיתכעסיה.
אני רוצה להסביר מה נשאר לה.
בואו נגיד שבן אדם הלך ולמד חלק מ... בתחילת, כשהיה צעיר,
הוא הלך ולמד תזונה נכונה.
תזונה.
מה אנחנו עושים בתוך הגוף?
למד חלבונים, פחמימות, סוכר, איזה נזק הוא גורם, מלח, למד את זה כמו שצריך.
ואפילו חלק מהזמן הוא גם התנהג כך. אבל,
אתם יודעים, היה חיים זהו,
הוא התגלגל לכל מיני מקומות,
התחיל להידרדר באכילה שלו, התחיל פה, התחיל שם.
בשלב מסוים התחיל להשמין,
בשלב מסוים לא בריא, בשלב...
שלב עוד היה אוכל איזה מלפפון פעם ביום, מכין סלט ירק עוד פעמיים ביום.
לאט לאט ירד המלפפון, נכנס במקום זה ג'חנון,
ירד הסלט, נכנס במקום זה לחוך,
הכל בעצמי.
בשלב מסוים הוא מסתכל ואומר, אני אוכל מבוקר ועד ערב ג'אנק.
זה המצב.
לא נשאר לי טיפת בריאות אחת.
אבל אני יודע מה נכון.
את זה הוא לא איבד.
את הידיעה
מה נכון נשארה לו. זה נקרא נקודת חוכמה היא לה.
הוא יודע מה נכון. הוא למד את זה פעם, הוא התחבר, הוא יודע מה נכון. הוא יודע שהוא עכשיו חי במצב לא טוב.
יש כאלה שגם את זה אין להם, כי הם מעולם לא למדו.
כל עוד הם היו באיזה מקום...
מישהו פעם אמר לי איזה סברה, תגידו מה אתם אומרים?
הוא אומר, איך יכול להיות
שקציני צבא, שבצבא עשו,
בכירים,
כשבצבא עשו דברים נפלאים וכל זה, יוצאים, משתחררים מהצבא, מדברים שטויות.
ורוצים למסור חלקי ארץ מולדת, ורוצים זה, ומדברים, אמרתי לו, עובד שאלה, אומרים לי, נראה לי שבגלל שכשהיו בצבא הם אכלו כשר.
צבא אכל כשר.
אז אתה רוצה, אתה מפסיק לאכול כשר, מתחיל להשתבש לך דעות הרבה פעמים.
זה,
אז זה, על כל פנים, הוא, הוא, הוא,
יש כאלה שגם את זה לא יודעים.
לא, אני ככה, וזהו.
אבל הוא, יש לו איזה נגד, הוא אדם חי, איך שהוא חי, אבל הוא יודע שהוא לא בסדר, שלא ככה אמורים להיראות את החיים.
שהאהבה, עוד שנייה, שהאהבה שלנו והיראה שלנו לא אמורות להיות מופנות כל-כולן
לעניינים של חומר. כן, מה רצית לשאול?
כן, זה המצב שהוא מתאר פה.
זה ידיעה, זה ידיעה ללא כוח. אם זה היה עם רגש, זה היה בא לידי ביטוי,
הוא היה נראה בתפילה, הוא יודע מה נכון.
אבל אין לו, אין לו כוח לבצע.
אז הוא אומר, זה מה שנשאר לי.
חוכמה,
והיינו שלא נשאר לי כי אם נקודת חוכמה היא לעד, היינו נקודה פנימית,
נקודת פנימיות הלב בהתכעסייה.
ויאמר לה אלישע, שהוא הקדוש ברוך הוא. עכשיו זה הפתרון.
לכי שאלי כלים מהחוץ.
כלים ריקים, אל תמעיטי.
לך עסוק בתורה ומצוות
שהם לבושי הנשמה, אף על פי שהם ריקים,
עדיין,
שתעשה אותם בלא אהבה ויראה,
ובאת וסגרת דלת בעדך ובעד בנייך.
טוב, שנייה, רגע, קודם כל, טוב, נקרא אותה,
פירוש שתלך ותאסוף כוחותיך,
דהיינו אהבה ויראה המפוזרים בין הקליפות,
ושוב אותם להשם, ויצקת על כל הכלים האלה, דהיינו על תורה, משהו שעשית בלא אהבה ויראה,
שוב אותם להשם.
בואו רגע נסביר מה הוא אומר כאן.
זה אדיר, זה בעיניי פירוש נפלא ביותר.
יש דברים,
אולי אני אתן דוגמה מכושר, בסדר?
כושר זו דוגמה טובה.
כשאדם מתאמן הרבה מאוד,
מה לך, תגיד לי אם אני צודק,
כי אתה נמצא במקום שמתאמן הרבה מאוד, אני רק אדבר על זה, אבל...
אדם מתאמן הרבה מאוד, נגיד, קונה לאיירון מן, דברים מהסוג הזה,
בשלב מסוים הגוף שלו נעשה,
נעשה כאילו אם הוא לא מתאמן
הגוף שלו מתחיל לצעוק מה קורה לא רצת בסדר כל כך הוא מזוהה עם הגוף נהיה מזוהה עם הכושר שהוא ממש צריך את זה
בסדר ברמת נכון עוזי אתה מסכים דבר כזה?
אה?
זהו נדמה לי שבתחרות של איירון מן אז הם שלושה ימים לפני התחרות
מה זה?
אין
בתחרות של איירון מן הם שלושה ימים לפני לא מתאמנים כדי שהגוף כאילו יהיה בסטרס
מה קוראים לזה?
טוב, זה במדרגס גבוהות ביותר,
עליון שאין עליון למעלה ממנו.
אבל רוב האנשים לא שם.
רוב האנשים מבינים שזה חשוב לעשות כושר, לא להיות, לא זה, נכון?
אמר לי איזה חבר שעשה מרתון,
אז הוא כתב איזה פוסט,
הוא תיאר את האימונים שלו.
אז הוא יצא לקראת, עד המרטון הוא עשה 400 ריצות.
כאילו עד שהוא הצליח לזה.
הוא אומר, זה 400 פעם לקום, הוא רץ מוקדם בבוקר,
לפתוח את העיניים ולהגיד, אוף,
לא בא לי לקום, אני לא רוצה.
וזה 400 פעם לשים את הנעליים, להגיד, מה אני צריך את השטויות האלה, יש לי פה את השמיכה,
ואני יכול להתכנסות את השמיכה,
ואז כשאתה יוצא כבר מהחדר לבוש, אתה עובר ליד המטבח, ואתה רואה את הכוס קפה, ואתה אומר, למה אני צריך את הכאב ראש הזה, ואני מסתכל פה כוס קפה, עם איזה כור אסון,
הרבה יותר מוצלח,
בסדר?
וזה 400 פעם להתחיל לצאת את הריצה ולקלל את עצמך ואת העולם, ואת מי שהמציא את המילה מרתון בשתי קילומטר הראשונים.
בסוף במדרגות הגבוהות של הצדיקים כאילו, זה כבר, אתה כבר נהיה משועבד לזה, אתה כבר זה, בסדר?
אבל זה עובד.
בסוף משהו קורה, זה מחלחל, ולאט לאט זה נהיה חלק ממך,
בסדר?
אז כן, להבדיל, כן, מה אתה אומר?
כן, זה מה שהוא אומר כאן, בדיוק.
כן,
הוא אומר, נכון, בוא ניקח את הדוגמה שלך מהלכי.
תפילה, הייתי רוצה שהתפילה שלי תהיה, מה זה, כולי מההתחלה ועד הסוף, מי מודה עד
אחד, כן, הכל, אז זה לא עובד ככה, אז מה? אז תתחיל להגיד, מה אני אומר? תגיד את המילים, אבל אני לא מתכוון, תגיד.
תגיד, תגיד, זה נקרא לבושי הנשמה, העסק מתחיל לזוז.
לאט-לאט משהו יקרה.
כלומר, ההסכמה, עוד שנייה, מה?
תכף, שנייה.
אבל קודם כל, קודם כל תיצור כלים. ההסכמה ליצור כלים
בלי שהם מלאים, אני עושה איזה התקפיה כזאת,
היא בסוף בונה,
בנפש את הכלים הללו, ואז הוא אומר,
בוא נקרא את זה עוד פעם,
וימר אלישע, או הקדוש ברוך הוא לכי, שאלי כלים מהחוץ,
כלים ריקים, אל תמאיתי,
לך עסוק בתורה ומצוות שהם לבושי, זה לבושי הנשמה,
אף על פי שהם ריקים, עדיין,
שאתה עושה אותם בלא אהבה וירא, אבל תעשה אותם,
ובאת וסגרת את הדלת בעדיך ובעד בנייך, פירוש שתלך ותאסוף כוחותיך,
דהיינו אהבה וירא המפוזרים בין הקליפות,
ושוב אותם להשם,
ויצקת על כל הכלים האלה,
דהיינו על התורה והמזוות שעשית בלא אהבה ואירה,
שוב אותם להשם. כלומר, אני אסביר,
זה חידוש עצום, כן?
אני עשיתי את ה... נגיד, התפללתי בלי כוונה, התפללתי, רק אמרתי את המילים בסידור. בסדר גמור. יכול להיות שאחרי שהתפילה נגמרת,
פתאום באמצע היום
התעוררת לי איזה משהו.
התעוררת לי איזה אהבה לקדוש ברוך הוא, איזה געגוע.
אם זה היה מתעורר בלי שהתפללתי לפני כן,
זה היה הולך סתם.
היה רגש כזה,
ו...
הוא היה נעלם. אבל עכשיו כשהתפללתי,
אז אני בעצם אומר, רגע,
הרגש הזה
הוא בעצם מזכיר לי את אחת הברכות שאמרתי. זה בדיוק זה.
כשהתפללתי על... נגיד, אדם מתפלל, אתה חונן על הדת, הוא ללמד איזושהי עונה, הוא מתפלל ואמר את זה.
זהו, סגר את הסיסורי, נגמר התפילה.
אחרי זה הוא הולך ללימודים בזה, ופתאום משהו לא... פתאום הוא הצליח להבין איזה משהו.
זה זיופי, ברוך השם.
אה,
זה מה שאמרתי בבוקר, אתה חונה, אבא, תודה רבה, הבאת לי את החוכמה.
הוא פתאום עושה את החיבור הזה.
אז ההסכמה לקבל, ליצור כלים בלי אהבה ויראה,
ולדעת שיכול להיות שזה יגיע בהמשך.
ואם תעשי כן,
אז אט ובנייך
ושניבה נותר ביתרון אור רבה מתוך החושך, שהוא גדול מאוד, כמאמר חזל,
מקום שבעלי תשובה עומדים וכו', אמן כן יהי רצון. אז זה הסבר אחד.
שנייה, בואו אני רגע אצא את קדם.
אותו דבר, אבל עם איזה שינוי קטן בסוף.
בואו נראה.
כשם שצועקים ביחידות על ריחוקו מאלוקים חיים,
ויותר מכן, כל נשמה בעלותה בלילה צועקת בקול מר על ריחוקה מאלוקים חיים.
ואמר על הפסוק, ואישה אחת מנשי בני הנביאים,
טוב, זה כבר, ראינו כבר.
ואישה, מבחינת נשמה, נקראת אישה יראת השם.
אחת,
אשר היא אחת עם השם, פעם אחת היא הייתה אחת עם השם, לפני שהיא ירדה לעולם.
מנשי בני הנביאים,
שהוא כעניין הנבואה,
שעניין הנבואה הוא לשון ניב שפתיים שמקבלים מבחינת דבר הוויה.
כן, כל נשמה היא כלי קיבול לקבל השגות וגילוי אלוקות.
זה התכלית של הנשמה.
צעקה אל אלישע,
נוטריקון אלישע, מלשון ביעש השם אל עבד ולנדחתו.
שעה אליי תשים אליי לב.
עבדך אישי מת!
פירוש אישי הוא אש יוד,
שבבחינת אש יוד, כן, לא אש, אלא האש שלי, האש הסובייקטיבית שלי. אישי מת,
אצלי.
חוכמה היא לאמת אצלי ואתה ידעת כי עבדך ירא את הוויה פירוש ירא אותיות יאר שהיה בי פעם כוח להוסיף
תוספת אור בהוויה
והנושה בא לקחת את שני ילדיי לא לעבדים פירוש והנושה מלשון כי נשני אלוקים
שזה קל על נפש הבהמית
שהיא משכחת אותי מאלוקות מה שאמרנו הנפש הבהמית
כל הזמן דואגת לאדם לייצר לאדם כל מיני תעסוקות למוחין שלו שהם קשורים לנפש הבהמית
וואלה, אז אדם,
הראש שלו תפוס בכל מיני דברים.
כן, הוא אוהב וירא מכל הדברים החומריים, ובמקום להיות...
בא לקחת את שני הילדיים,
בא לקחת את שני הילדיים שהם תחילו אורחים אוהבה ואיראה,
והוא רוצה שיהיו לו לעבדים, לאבות זרות,
תאוות הגוף,
ולראות זרות פן יחסר לחמו.
אוי, פרנסה, לא יהיה לי, וזה, לומד, עוד זה, עוד מקצוע, זהו, כאילו,
חיסרון באמונה.
ויאמר אליה אלישע, מה יש לך ודאי?
ואתה אומר אין לי כי הוא מסוך שמן
והראו שאין להקים עץ אל נקודת הנשמה,
שזה מה שאמרנו, חוכמה היא לאה.
ויאמר אליה תביא כדיר נקים,
וכאן השינוי,
כמאמר רב מטיבתא בגן עדן,
כמו שאמרו בישיבת גן עדן,
אה, עץ,
זה דבר שראינו אותו בתניא,
עץ דלוסליק בן נהורה,
עץ שהאש לא נתפסת בו,
מבט שין ליה, אז מה תעשה לו?
תחתוך אותו, תבטש אותו, ואז האש תוכל להתאפס.
כך גופא דלא סליג בנאורה דנישמטא, גוף שהאור של הנשמה לא מצליח להאיר,
מבטשין ליה, אז צריך לבטש את הגוף
בסליג בנאורה.
וזהו עניין כלים ריקים,
שצריך להתבונן הרבה, איך שהוא כלי ריקן,
בלי שום דעת במוח,
ובלי שום דחיל ועורכים אהבה ויראה,
ויתמרמר מאוד על ריחוקו,
ויצעק אל השם על ריחוקו מאלוקים חיים,
מקור החיים,
ואחר כך יבוא ליתרון האור מן החושך, הוא ממשיך את זה בעוד משפט וחצי,
שגדול היתרון של האור הבא מן החושך, שזה הרבה יותר על היתרון של האור בפני עצמו.
אני אסביר מה הכוונה כאן.
רבותיי,
יש לנו שתי דרכים לקרבת אלוקים.
דרך אחת,
כשאדם מרגיש שהוא על הגל,
והוא לומד, ומתפלל, וכל, זה דרך אחת.
אבל יש עוד דרך,
כשאדם מצטער על זה שהוא רחוק.
זה נקרא בחסידות לב נשבר.
לב נשבר ונדכה אלוהים לא תיזה.
קרוב אדוני לכל קוראיו לכל אשר יקראו באמת.
אז אומר אדמו״ר הזקן למישהו, תקשיב, לאותו אחד ששאל אותו,
במקום להגיד, אוקיי, תן לי עצותך להתקרב,
אז אדמו״ר הזקן אומר לו, אני אתן לך את העצה הכי טובה להתקרב.
תצטער על זה שאתה רחוק.
אבל איך אני, לא, לא.
עצם ההצטערות על זה שאתה רחוק מוליד לב נשבר, ולב נשבר זה קרבה גדולה מאוד.
אני אספר לכם סיפור, משל.
מספרים על, למשל כזה, סיפור.
שני יהודים.
יהודי אחד היה מתפלל,
איש כפיים, עמל, מתפלל בעניין פועלים, על אות השחר,
ויוצא לעבודתו.
יהודי שני היה מתפלל ותיקין,
וזה,
ואחרי ותיקין היה נשאר ללמוד,
ולומד גמרא, ולומד פה, ולומד שם.
והם היו נפגשים.
ההוא יוצא והוא נכנס.
וכשבאים נפגשים,
אז היהודי שרץ לעבודתו היה תמיד נאנח, הוא אומר,
מתי אני גם אזכה שיהיה לי פעם קצת זמן, אני חייב לרוץ לעבודה, רק היה נאנח.
וההוא שהיה נכנס,
הוא היה לו איזה סביעות, נו, ברוך השם,
שהם רצים ואנחנו רצים, הם רצים ואני, זה,
אני לא שומע,
מספרים שאחרי 120, שניהם עלו לשמיים,
אז אותו אחד, היה לו הרבה מאוד דפים,
גמרא שהוא למד וכל הדברים האלה, אבל הוא אמר, תקשיב,
הייתה שם גם איזה גאווה, שמו גם את הגאווה.
ואילו את השני, אמרו לו, לא למדת כלום. אבל לקחו את האנחה,
תמו אותה.
מי יותר קרוב לקדוש ברוך הוא?
דווקא כשאדם לומד ומתכוון ומצליח,
יש בזה גם שביעות רצון עצמית.
אם אדם למד גמרא, מה, זה חתיכת אתגר.
למדתי גמרא, הבנתי,
חציתי את המסכת.
הרב פורמן היה אומר, יש כאלה שאומרים לעבור על המסכת זה לשון עבירה.
צריך לחזור על המסכת, לחזור בתשובה.
אדם לומד גמרא יכול להביא אותה לידי גאווה חלילה.
למדתי, עשיתי וכל הדברים האלה.
דווקא מי שלא,
אז יש לו לב נשבר.
אז מי יותר קרוב לקדוש ברוך הוא?
לא, אני מסכים איתך, אני עושה כאן איזה,
הכי טוב זה גם וגם, הכי טוב זה גם ללמוד גמרא וגם להיות בלב נשבר.
אבל הוא נותן כאן איזה עצה, הוא אומר, אוקיי, אין לך.
דווקא ההשתאות במקום הזה שאני רחוק ואני לא,
גורמת לאדם להיות לב נשבר, ובהפוך על הפוך גורמת לו להיות
קרוב לקדוש ברוך הוא.
כלומר, מה שאני בא לומר, מה שאדמו הר זקן בא לומר כאן, זה עצה נפלאה.
לפעמים אנחנו נופלים.
אז אפשרות אחת זה להגיד, אוקיי, נפלתי, מהר מהר, כי נפלתי, קמתי, אני מהר אתקן, וכל הדברים האלה. אפשרות שנייה זה דווקא לשהות בנפילה,
ולהסתכל כמה אני רחוק, וכמה אני ריק, ודווקא המקום הזה מביא אותי לב נשבר, ואני צועק מהקדוש ברוך הוא, אבא, תקרב אותי!
וזה יוצר את הקרבה.
אז זה שני נוסחים לאותה התורה. בנוסח הראשון,
הוא אומר, תעשה בלי להבין,
תבנה את הכלים, וזה כבר ימלא.
תסכים לעשות בלי להבין, זה קצת הנמכת ציפיות.
האדם אומר, אם אני לא כמו הסיסמה של מרצדס,
מכירים? למטה, מה כתוב על מרצדס?
ואם יש כאן מרצדס? יש לך מרצדס? ראיתי, יש לך אוטו ככה של זה.
דומה.
מרצדס של תימנים.
אז על מרצדס כתוב,
הסיסמה שם, מתחת לרישוי, the best or nothing.
או מרצדס או ברגל.
לא באמצע, לא תתפוס אותי נוסע בסובארו בחיים, אין דבר כזה אצלי.
רק מרצדס, זהו.
אז יש גם ברוחניות,
או שאני מתפלל בכוונה, או אני לא מתפלל בכוונה,
לא, לא, לא, אין לי מה זה.
אז אומר לך, אדמו הזקן, לא תעשה ככה.
תעשה דברים גם בלי להבין.
גם בלי להבין, גם בלי להבין. תבנה את הכלים.
הכלים האלה, לתוכם אפשר יהיה, צריך ענווה בשביל זה.
לתוכם אחרי זה אפשר יהיה לצעוק את האהבה ואת היראה, אבל תביאו אותם.
וזה בתנאי שאדם מבין,
נשארה אצלנו קולת חוכמה אלה.
בנוסח השני,
הוא אומר,
אל תרוץ ללכת ולעשות מצוות וזה.
דווקא תשהה בהיעדר.
מה יהיה?
נכון? קרה לכם פעם שהתפללתם?
שחרית, לא מנחה.
ואחרי שאתה התפללתם, אתה אומר לעצמך, בואנה, איפה הייתי?
מהתחלה ומהסוף לא הייתי פה.
כל המחשבות שבעולם חשבתי רק לא על התפילה.
אז לפעמים זה קורה לי,
ואז,
כאילו אפשרות אחת, אתה אומר, וואלה, באתי להתפלל מחדש הכל, אני עכשיו אעשה נדבה.
נכון?
יש איזה מחלוקות, האם אפשר להתפלל נדבה או לא?
אפשרות שלי, אז זה לשבת רגע על הכיסא ולהתבאס.
ולהגיד, מה זה, רציתי לדבר איתך, ובאתי לתפילה, ולא הולך לי כלום, מה יהיה? מתי תרחם עליי? מה אתה...
אה?
כן, אבל מה הבעיה?
מי אמר לי שכשאני אתפלל עוד פעם, אני אכוון.
ולכן יש כאלה שאומרים שאין להם תפילת נדבה, כי גם בתפילת נדבה הם יאמרו שאתה תכוון.
יש בזה דעות, זו מחלוקת בהלכה.
יש לזה תשובת ראש חשובה ועוד.
לכן אומרים שאדם יפעל בציבור.
גם אם אתה לא התכוונת,
לפחות הציבור יתכוון, הרכבת נוסעת.
אז תשע, אתה אדם רגע יושב, מוריד את הראש, לא מתבייש. ודווקא הורדת הראש הזאתי, הלב הנשבר,
היא עצמה גורמת לקרבה גדולה ויתרה.
שתי דרשות נפלאות על פסוקי ההפטרה מאדמו״ר הזקן
מאירים את הנשמה. שבת שלום רבותיי.
