טוב, רבותיי, אני ממש מודה לכם
שבאתם לפה,
כי השיעור הזה הוא חלק מאיזה תהליך
של התכוננות לראש השנה,
תשפה,
שברקע יש כל הזמן מחשבות, אוקיי,
משהו בשנה שעברה לא עבד, נכון?
משהו בשנה שעברה לא פעל, לא היה,
אולי כמו שאומרים שצריך, לא יודע מה, להחליף את ההוא ואת ההוא ואת ההוא. יכול להיות שגם הדרשנים ובעלי התקיעה והרבנים, כל מי שהיה חלק מה...
צריך גם להתחלף.
אבל זו תחושה אמיתית שאתה אומר, אוקיי, יש כאן איזה משהו ששמע שעברה עמדנו בתפילה, התפללנו,
השם יתברך.
ועבר עלינו מה שעבר עלינו.
אז לכן ההתכוננות שלי, שלנו, לראש שנת תשפ״ה, בעזרת השם, בעוד שלושה ימים,
עוברת דרך הקמת סוג של ועדת חקירה.
לראות רגע מה היה,
מה קרה ברוב שנה תשפ״ד,
מה לא עבד שם, מה היה חסר,
ואז את הדבר הזה בדיוק לנסות לתקן בתש״פ.
עכשיו, כמובן, כל מה שאני אומר זה הכל בדרך,
זה לא שאני הייתי מאחורי הפרגוד,
ואמרו לי, ואני עכשיו זה,
אני אספר לכם את המחשבות שלי ואת התהליך שאני עובר בשבועיים האחרונים,
במחשבות ובזה, כדי להגיע לראש שנה יותר מכוון, יותר מדויק,
אז אי אפשר להגיע אותו דבר, נכון?
שנה שעברה עמדנו
בתפילה ממתנה תוקף, שהיה כתוב על המדינות בואי ייאמר, איזה לחרב, איזה לרעב, אני בראש שלי עבר, אוקראינה, רוסיה, כאילו ככה, יש להם מלחמות.
אתה לא יודע שאתה, אתה הסרט, נכון? אתה, זה נדבר עליך, לא ידענו.
קצת כמו נתן הנביא, שאומר לדוד המלך את המשל,
ודוד אומר, כן, הוא בן מוות, האיש העולם, אתה.
אני, וואו, חתיכת...
עכשיו תראו, יש,
לי יש איזו תופעה, אולי גם לכם,
שמשמחת תורה אחורה אני לא זוכר כלום.
זה נראה לי קרה כל לפני המון המון זמן.
נגיד אנחנו השנה היינו בחול המועד סוכות,
תשפ״ד התפללנו בחברון,
בתפילת חול המועד עם הרב שמואל.
ברוך השם הבן שלנו התחתן עכשיו עם השבוע שעבר,
אז הוא עוד לא הכיר אותה, אבל התחתן עם בחורה מקריית ארבע,
שיש להם בית בחברון, הם געלו את הבית בחברון,
זה היה ממש קרוב לבית הזה, אבל אז הוא עוד לא הכיר אותה.
כל פנים, אשתי אמרה לי, כן, השנה שהתפעלנו באיזה קטע, התפעלנו בחברון והביתה, אני אומר לה, לא, זה לא היה שנה, אלא היה לפני שנתיים.
אמרתי לי, לא, זה היה השנה,
אולי אין מצב, יש לי בדרך כלל זיכרון לתאריכים,
אין מצב, זה לא היה השנה,
עד שהיא הראתה לי, תקשיבי,
כאן דמונות וזה, זה היה השנה.
לא זכרתי בכלל.
כל מה שקרה לפני שמחת תורה נראה לי עולם אחר.
ועוד דבר שלא זכרתי, ואני לא יודע אם אתם זוכרים,
אני אזכיר לכם,
שבראש השנה של תשפ״ד, אנחנו עדיין תשפ״ד, אנחנו בסוף השנה, ואנחנו רואים שברוך השם בסוף שנה אפשר להספיק עוד כמה דברים, נכון?
זה יום שישי כבר...
כל פנים, בראש השנה של תשפ״ד לא תקנו בשופר.
היה א' ראש שנה בשבת. אתם זכרתם את זה?
מאיר לא זכר.
אמרת, רבי רן?
אני בדרך כלל זוכר, רק הפעם אני לא זוכר.
אתה...
לא תקענו בשופר.
ראש שנה היה בשבת.
עכשיו, אני רק רוצה להגיד לכם שבדרך כלל כשלא תוקעים בשופר,
בראש שנה אני זוכר את זה מצוין.
מדוע?
כי אני זוכה להתפלל מוסף של היום השני,
אצלנו בקהילה, אשכנזי.
גם ערבית, אבל גם שחרית ותיקית, ספרדי, אבל מוסף של היום השני, זה התפילה המרכזית.
והעובדה שזה מוסף של היום השני,
וכבר לפני כן
התפללו ביום הקודם, ותקעו בשופר, אז אני מגיע יותר רגוע, אני מרגיש שכבר, בסדר,
הפציצו את היד בצצות הכבדות, אני עכשיו כבר... אבל בשנה שלא תוקעים בשופר,
אז הכל על הכתפיים של המוסף הזה, אני מרגיש את זה, מרגיש את זה מאוד מאוד חזק.
זה היה שנה, ולא זכרתי את זה בכלל.
לא זכרתי.
אמרתי, הופה, טוב, אז יש לנו כאן איזו התחלה של ריחוח,
מה היה שם, מה קורה בשנה שלא תוקעים בה בשופר,
בתחילתה.
הגמרא אומרת.
אז מה שרק, אני רק רוצה לספר את השיעור הזה. המטרת השיעור הזה היא ראש שנה תשפ״ה.
הכוונות, כוונות הלב,
בעזרת השם, בראש שנה שיבוא לפנינו. אבל לדעתי, לא נוכל להגיע, כמו שצריך, לראש שנה, אם לא נעשה איזה חקירה קטנה, חקירה,
מה היה? מה, אנחנו עדיין בתשפ״ד,
בואו ננסה רגע להבין מה היה שם שלא התלבש,
ואז מהמקום הזה נגיע מכוונים ומתוקנים לתשפ״ה יותר,
בעזרת השם, בסדר?
אי אפשר להגיע כרגיל, אתם מסכימים איתי?
אנחנו באמת דעים בדבר הזה, יפה.
אומרת הגמרא, רבי יוסי אומר,
קודם כל,
אני רק רוצה שנבין מה הכוונה.
הגמרא אומרת, במסכת ראש השנה, בהקשר אחר, בדף ט',
הגמרא מדברת על יובל, כשיובל נכנס, איך הם מקבעים את היובל? יש כל מיני פרוצדורות.
משחררים את העבדים, מחזירים את הקרקעות. הגמרא אומרת, לא שחררו את העבדים, יובל.
לא החזירו את הקרקעות, גם יובל.
אבל אם לא עשו מה?
אם לא תקעו בשופר, בקצת היובל, היובל לא נכנס, הוא לא בתוקף.
כן? גמרא אומרת, רבי יוסי אומר, יובל היא.
אף על פי שלא שמטו,
אף על פי שלא שילחו,
גם אם נעשו את זה זה יובל.
יכול, אף על פי שלא תקעו!
תלמוד לומר, היא!
וכי מאחר שמקלה אחד מרבה ומקלה אחד ממעיט,
מפנימני אומר יובל היא?
אף על פי שלא שילחו ואין יובל, אלא אם כן תקעו.
למה אם לא שחררו עבדים, ואם לא זה, אז זה נחשב יובל? אבל אם לא תקעו בשופר זה לא.
אומרת הגמרא, לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים, ואי אפשר לעולם בלי תקיעת שופר.
לא תקעת בשופר, העולם לא יכול להתקיים.
עכשיו, הגמרא אומרת את זה כאן בהקשר של היובל,
אבל המשפט הוא משפט מהדהד, מטלטל.
אתה לא יכול להסתדר בלי תקיעת שופר, אתה לא יכול להתחיל את השנה אם לא תקעת בשופר.
אנחנו ננסה להבין בהמשך מה עושה תקיעת השופר הזאת.
אבל הגמרא אומרת, העולם לא מתקיים.
וממשיכה הגמרא בדף טז להגיד, זו גמרא מפורסמת.
אמר רבי יצחק,
למה תוקעין בראש השנה? למה תוקעין?
רחמנא אמר תיקוע. תורה הציוותה אותנו לתקוע.
אלא למה מרעין? מרעין?
רחמנא אמר זיכרון תרועה.
אלא למה תוקעין ומרעין כשהן יושבין
ותוקעין ומרעין כשהן עומדים? כדי לערבב את השטן.
מה הכוונה לערבב את השטן? נגיד איזה משפט וחצי, זה לא נושא השיעור.
לערבב את השטן, הכוונה זה הביטוי הכי קרוב למה שהיו אומרים היום לערבב. אתה מערבב מישהו, כאילו לא...
השטן מגיע למשפט.
הוא מגיע למשפט.
אז הוא מגיע מוכן עם כל התיקייה, עם כל הזה.
עכשיו, משפט, בדרך כלל אתה משתדל לדחות אותו כמה שיותר.
המשפט תדחה את המשפט וזה. ופה עם ישראל לא רק שלא דוחים, אלא מקרבים.
אנחנו יצרנו מעמד תקיעות.
עיקר התקיעות מהתורה זה על המלכויות זיכרונות ושופרות.
ועם ישראל,
אנחנו מקדימים ועושים תקיעות מיושב,
מקדימים את המשפט. אז השטן לא מבין, לאן הגעתי? הגעתי לבית משפט, הגעתי למקום שלא...
הוא איבד את הצפון.
מצוין, ערבב את השטן.
אומרת הגמרא, ואמר רבי יצחק, כל שנה שאין תוקעים לה בתחילתה,
מריעין לה בסופה.
שנה שלא תקוע בה בתחילתה,
יהיה בה עניינים.
מריעין לה, אתה יכול לפרש,
יהיה רע,
רוע,
ואתה יכול לפרש מה?
יהיה תרועה, למה?
תראו רגע את התז, אני מדלג לתז.
בשורה האחרונה בתז.
ויחדמר ימלה בסופה פירש בית יוסף,
שיבואו עליהם אויבים ויאריהו בשופר ובתרניתות, ורשאל פירש יבוא עליהם רע.
יבואו אויבים ואז יצטרכו תרועות של מלחמה.
ככה כתוב בגמרא, ינון.
הכרת את הגמרא הזאת?
דרמה.
עכשיו, תכף אנחנו נשאל פה שאלות חמורות, כן.
אומרת הגמרא, מה הייתה? מה זה לא ירבב שטן?
ואמר רבי יצחק,
ממשיכה הגמרא, כל שנה שרשע בתחילתה
מתעשרת בסופה,
שנאמר מראשית השנה, מראשית כתיבה עד אחרית, סופה שיש לאחרית.
זה שתי מימרות של רבי יצחק, אחת ליד השנייה,
ובואו נשאל רגע על המימרה הראשונה. מה זאת אומרת שנה שלא תוקעים בה בראשיתה?
זה לא פייר, מה, יש שבת,
חכמים אמרו לנו לא לתקוע בשבת, אז אנחנו לא תקענו, אז זה לא פייר, זה לא הוגן, מה רוצים מאיתנו?
נכון?
אז באמת, כנת אספות אומרים, לא, לא, זה לא הכוונה בשבת,
שבת זה, אם לא תקעת בשבת, לא נורא. הכוונה היא אם לא תקעו במזיד,
אם לא תקעו באונס, אבל אם לא תקעת בגלל שבת, אז...
אבל גם המשך חוכמה וגם
המרשם, תסתכלו כאן,
אומרים, זה לא עוזר.
יש לך סיבות מוצדקות, זה כמו אדם שהוא צריך לקחת איזה תרופה,
אבל יש לו סביבות נורא מוצדקות למה הוא לא לקח אותה. בסדר גמור, אבל אתה לא תהיה בריא, התרופה היא השופר.
אז
זה ברור,
זה ברור שאם לא תוקעים בשופר,
אם לא תוקעים בשופר בשבת, אנחנו בבעיה, יש איזה בעיה כלשהי,
אבל זה ברור שגם לא משאירים אותנו חשופים לגמרי, כנראה יש איזשהו פתרון
לסיטואציה הזו.
קהילת הפתרון זה בשתי הממראות של רבי יצחק.
יש כאלה שאומרים שהממרה השנייה של רבי יצחק באה לענות על הממרה הראשונה.
הממרה הראשונה, אמר רבי יצחק, כל שנה שרשע בתחילתה,
שאין תוקינה בתחילתה, מרעינה בסופה. אז מה נעשה?
אז מה, יהיה לנו רע חלילה?
אמרתי לך, שנייה, רגע.
רגע, יש פתרון, מה הפתרון?
אמר רבי יצחק,
כל שנה שרשע בתחילתה מתעשרת בסופה.
אם תהיו ראשים,
ידע ראשים, נעלשים, תכיר את הפיוט הזה?
זה ספרדים.
השפיעו את ידי ראשים לחלשים.
אם תהיו ראשים, אומר ראשי, מה זה ראשים?
שרשע בתחילתה שישראל עושים עצמם ראשים בראש שנה לדבר תחתונים ותפילה,
ואומר תוספות, שרשע בתחילתה שמתוך שישראל ראשים ליבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמיים,
אם תהיו באיזה מעמד סדוק קצת, כלומר, כשיש לנו תקיעת שופר,
אנחנו מגיעים עם ביטחון.
כאילו, כל המתח זה האם בעל התוקע יצליח לתקוע, נכון? זה המתח, אבל בדרך כלל הוא מצליח.
ועם ביטחון, יש לנו שופר,
שופר זה המלכה,
ממליכים את המלך, עושים תרועה, עושים שברים, עושים הכול, ברוך השם, וזה עבד, איך היו התקיעות, החוזר, שמע, לא יודע, הבעל תוקע, הפציץ, חבל לכם על הזמן,
טו טו טו טו, רגועים.
יש לנו מנגנון שעובד.
אין תקיעת שופר,
אז רגע, שנייה,
קצת פחות ביטחון,
קצת פחות תחושה שאני יודע הכל וכל זה.
איך אומר התוספות?
ישראל ראשים, ליבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמיים. אפשר לרחם עלינו כי אנחנו תוקעים בשופר,
אפשר לרחם אם ליבנו נשבר. לב נשבר זה אומר שאתה מתהלך בעולם בקצת יותר רגישות.
קצת יותר חוסר ודאות. אתה יותר רגיש, אתה יותר בעדינות, אתה בסדר? זה כמו שאתה ניגש לאדם שהוא עבר איזה כאב, איזה קושי.
אז אתה לא עכשיו מתחיל איזה, אתה לאט לאט, נכון?
אז, כאילו, יש איזה מענה.
אם אין תקיעת שופר, אז צריך שיהיה משהו אחר, מה?
איזה רעדה כזאת.
כך אומר הטז, תראו,
אחי נמי,
תקיעות של ראש השנה, אם נאנסו ולא תקעו,
היא סיבה מאיתו יתברך, שירא להם, כן. וגם, לצורך העניין, גם אם זה נופל בשבת.
ובזה מראה להם הקדוש ברוך הוא שירא עליהם בסוף שנה. ונפקא מינא, מה? מה הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות לנו רע?
שיחזרו בתשובה, ויצטערו על זה.
ועל זה זה יתכפר להם מה שהם התחייבו.
ועל כן אמר בהר כשאם נקלע בשבת אין שייך לומר כן שהקדוש ברוך הוא מראה להם אלא דווקא בהירה מקרה כזה יראו ויצטערו ויעצבות מספקת
שלא ייאמר להם רע אחר כך צר הכלל וגם נמצאו דברי מהרעיל צודקים.
אז הוא אומר התז שאם זה קורה בשבת אז אין בעיה לא מראים לך כלום.
אבל המהרשם אומר
והתז הקשה
האונסה רחמנה פטרה, ולפי מה שכתבת יאוזה שפיר, דה תקיעת שופר בא לרצות ישראל לפני אביהם שבשמיים ולסתום פי סטן המקטרג על עוונותיהם. אם כן, מה בכך שאירע אונס?
מכל מקום אונסה כמאן דלא אבית והקדתי לו קיימום מצוות תקיעת שופר.
אז מה אם זה יוצא בשבת?
עדיין עובדתית לא תקעת בשופר. אז חייבים להגיד שאמור להיות איזשהו מה?
פשוט תחליף.
שאם לא תוקעים בשבת,
סגי, ברוך הבא.
אנחנו פתחנו כאן ועדת חקירה, סגי, על מה שהיה בראש שנה תשפ״ד כדי לכוון את הלב לתשפ״ה.
שאם לא תקענו בראש השנה תשפ״ד אמור להיות איזשהו תחליף.
בספר נהר שלום לרבנו שלום שרעבי המקובל
הוא כותב כך
כבר נודע
כי עיקר חזרת המוחין בזרענפין היום הוא מיתוק הדינים הוא על ידי השופר.
וכל עצמו של שופר הוא לעורר לבבינו לשוב לתשובה.
מה עושה שופר?
מה עושה תקירת השופר?
היא מעוררת את הקול הזה, הוא קול מרעיד. האמת שלא הבנתי את זה עד ש...
מה זה שופר? עד ששמעתי פעם אחת,
באותה תפילה וגם בעוד תפילות,
בהרכב המוזיקלי של הלהקה, יחד עם הרב שמואל, יש שם הרבה מאוד כלים, יש אחד?
שהוא נגן על חלילית וגם על שופר.
הוא יודע לנגן על... באמצע הזה הוא עוזב את הזה ועובר לנגן על שופר.
ואז אתה מרגיש מה זה העוצמה של השופר.
כי כששופר לבד, אז הוא לבד, אז אין לך למה להשוות.
אבל כשהשופר הוא ליד כלים אחרים, אתה רואה שכל הכלים פוגעים לך באוזן.
והשופר זה אגרוף לבטן.
יש לו עוצמה בלתי רגילה, אז הוא ממש מעורר
את הלב.
מעורר לתשובה. כלומר, הוא ראשוני מתרדמתכם, ושובו אל השם.
ואז תשוב, היי מעל, התפשט באיזה רמפן, אני לא מספיק רגע את כל המושגים הקבלים, אין לנו זמן.
נמצא כי עיקר הכל היא התשובה.
התכלית של השופר, המצווה אמורה להביא למשהו, היא אמורה להביא למה? לתשובה, ערעור תשובה. תכף נבין מה זה הערעור תשובה הזה, בן אדם למקום, בן אדם וחברו.
אם אין שופר,
תערער בתשובה.
עכשיו אני רוצה להגיד לכם מה זה בעל תשובה. אתם יודעים יותר טוב ממני, בסדר?
אבל ראינו את זה ברמב״ם.
אבל אמר לי את זה גם כמה חברים בעלי תשובה אמרו לי את זה.
אחד המאפיינים המרכזיים של בעל תשובה זה חוסר ביטחון, חיובי, בסדר?
בעל תשובה, לפני שהוא מניח את הרגל שלו,
הוא בודק.
זה יציב, זה לא יציב, מותר, אסור.
את כל מה שיש לנו לכל מי שגדל בבית דתי וכל הדברים האלה, ויש לו כאילו מהילדות,
בעל תשובה הוא לא יודע.
הוא הולך כזה ברגישות.
רגע, זה מותר, זה אסור, אני צריך שיגידו לי, רגע, אני... יש איזה...
איך אמר לי חבר שהוא 25 שנה, בעל תשובה אומר, אני עדיין מהגר בעולם הדתי.
לא יודע בדיוק מתי קמים, מתי יושבים, בתפילות שלכם, עומדים, אני תמיד נעמד כשכולם יושבים,
עומד כשכולם נעמדים, משתחווה, לא, הבן שלי נותן לי כזה, אומר הבן שלי לידי, נותן לי אגרופיה, אבא, עכשיו לא עומדים,
25 שנה, אני עוד לא סגור על הפינות של ה...
בסדר?
יש איזה משהו בתהליך תשובה,
שבו כמו שהרמב״ם אומר, בעל תשובה, נפשו
שפלה ביותר,
הוא תמיד באיזה חוסר ביטחון כזה מסוים. חיובי, לא חוסר ביטחון שלילי.
הוא תמיד, אם הוא נזכר בדברים העולמיים שהוא עשה, אז הוא דווקא שמח, כי הוא אומר, אני עדיין צריך לתקן ולכפר.
הוא לא מתהלך בעולם באיזו ודאות שהצדק אצלו.
הוא יודע שיש לו הרבה מאוד מה לתקן.
בעל תשובה הולך בתחושה שהוא צריך לתקן.
איתו, הוא צריך לתקן בתוכו.
אז כשיש שופר, בסדר, כשאין שופר,
זה התחושה, זה האירוע.
כן, שופר, שופר עושה את העבודה.
כן, שופר, אומר הנער שלום,
כי עיקר הכל היא התשובה.
ובלא תשובה אי אפשר למוחין להתפשט, כי כל איבר וגיד פגומו שעדיין לא נברר ולא נתקן, אי אפשר למוחין להתפשט
בו
ולנוע. לפיכך נחפש על רחל ונחקור ונשוב אל השם,
כל אחד לפי שיעורו, אחד המרבה ואחד הממית,
ובלבד שלא יפחות כל אחד לשוב, מאיזה חטא קל או חמור, אפילו תחזור בתשובה מחטא קל,
אבל תודה שיש אצלך משהו שאתה צריך לתקן.
משהו.
קטן, לא גדול. קטן, צריך לתקן. או, תתחיל.
ואז אוכל להיות צדיק בעל תשובה ומכריע את עצמו בכל העולם וכף זכות,
ונכתב ספר צדיקים לחיים.
ודבר זה הוא הכרח גדול בכל עת.
ובפרט ביום שאין בו תקיעת שופר,
שזה היה השנה, תשפ״ד.
אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים,
שעל ידי הרהורי תשובה זו יחזרו המוחין להתפשט
בזער האנפין והתמתקו הדינים.
צריך למתק את הדינים, למתק אותם.
עכשיו אני רוצה כבר עכשיו להניח פה את האקדח המעשן.
אתם זוכרים את האווירה שהייתה כאן במדינה לפני שמחת תורה?
הכל היה פה דיני.
ומראש השנה יצאו פה, לא משנה כרגע, אני לא מדבר מאיפה זה, אבל יצאו
כל הקבוצות בעם ישראל כטילים מונחים של צדק.
הצדק איתנו? או הצדק איתנו, לא הצדק איתנו.
לא הייתה שום התרככות,
לא הייתה שום איזו התבוננות, לא הייתה שום איזו רעדה קטנה, רגע, אולי אנחנו, אולי אני צריך לתקן אצלי, אולי אני משהו אצלי, קטן, לא גדול, כמו שאומר הנהר שלום, לא יודע, בגדול אני צודק, אבל אולי משהו קטן, אולי בסגנון,
אולי בדרך, אולי אני צריך,
כן?
סיפר לי, לא משנה, איזה מישהו שעשו איזה כינוס וכל זה, ושאלו את הזה, האם יש משהו בציבור שלנו שצריך לתקן, כן? לא משנה כרגע איזה ציבור זה.
עמדו שם, זה חוצבי להבות, שום דבר, אנחנו מושלמים.
אין כלום מה לתקן,
אתה יודע, יכול להיות שאתה צודק בדרך, אבל אולי בסגנון,
אולי ב...
והטילים האלו, הם יצאו מראש השנה,
והייתה להם מטרה אחת, הם הלכו והתכנסו כולם, לאן?
לנקודה אחת, לאן הם התכנסו? ליום כיפור.
תפילת יום כיפור.
וביום כיפור בתל אביב, בכיכר דיזינגוף,
התקבצו
המון אנשים צודקים.
אלה צודקים, הם צריכים להתפלל בחובה של עיר, העיר העברית הראשונה,
היהודית.
ואלה מבחינתם צודקים.
שם לי פה מחיצה וזה, מהפכה משפטית וזה,
מגיע לי לתוך הבית, תל אביב, כי רוב המתפללים שם לא היו מתנהגים מחוץ. אני כרגע לא,
אתם מבינים שהעמדה שלי נמצאת, זה בוודאי צריך להתפלל בכל מקום בעולם, וכן על זה הדרך.
אבל בסוף אני שואל,
כשבערב יום כיפור, שזה יום של, כתוב ביום הזה, יום אהבה ואחווה ושלום ורעות, יום
יהודים רבים בתל אביב על מחיצה.
זה מיתוק הדינים או לא מיתוק הדינים?
וואלה, בכתי, וואלה, זה בדיוק המילים.
אני מזכיר לכם, לא תקענו בשופר עשרה ימים קודם.
אתה אמור להגיע שיא הרגיש.
כגון, אני אומר את זה, אני מבטיח לכם שאני אומר את זה,
לא הייתי אומר את מה שאני אומר לכם עכשיו, אם לא הייתי חושב את זה אונליין,
בעשרה ימים לפני יום כיפור,
כשהבנתי לאן זה הולך, אמרתי לעצמי, רגע, אני לא מבין.
האם תפילה ברחובה של עיר בכיכר דיזנגוף זה דבר שירד למשה מסיני?
לא.
זה גם אירוע חדש, זה לא איזה מסורת תל אביבית בת 150 שנה של העיר העברית הראשונה, בת כמה,
במאה ה-20.
זה התחיל מהקורונה.
אז בכזה שנה שהכל ספוג באדי דלק,
וכולם כועסים על כולם וכל הדברים האלה,
אז נחלק פליירים, חבר'ה, השנה אנחנו לא נתפלל פה,
כי הכל זה, אנחנו לא רוצים להביא סתם כעס מחלוקת.
מזמינים אתכם לבית הכנסת הקרוב, שם לפרוס את כל הזה.
מה אתם אומרים? מה פתאום שנוותר? מה פתאום שניסוג? אנחנו צודקים.
אני אתחייב לגמרי, אני, סבבה, צדק עם זה, נכון?
אבל רק מהצדק הזה, מהטילם הולכי צדק, מה היה?
מחיצות שנפלו במריבות ודינים,
ולא היה מיתוק הדינים.
ואם אין מיתוק דינים, אז...
עכשיו, אני לא יודע מה אתם הרגשתם.
אני עושה כאן שחזור.
תנסו רגע כל אחד מכם לחשוב מה הוא הרגיש במוצאי יום כיפור שהוא שמע מה היה בתל אביב.
אני אומרתי לעצמי, אוי ואבוי.
מישהו נגע בכור הגרעיני של עם ישראל.
ועוד פעם, זה לא, זה לא משנה, לעניין שלנו זה לא משנה כאן מי צודק.
זה לא,
וכמובן שהדופק הולך וגדל, כי אתה אומר, אוקיי, זה הסיבוב א', מה יהיה סיבוב ב'?
שמחת תורה, הקפות שניות, גם כן, יש מחיצות, אין מחיצות,
וזה כבר עם ספרי תורה.
אתה כבר מתחיל לראות את הספרים ש...
ההוא לוקח, ההוא מחזיר, השם ירחם.
מהצהרה הזאת הקדוש ברוך הוא גאל אותם, כן?
לא היה את זה.
עכשיו,
מי אחרי שמחת תורה, יש את זה בטונות.
אהבה, ערבות, מיתוג, כמה מיתוג של דינים יש בשנה הזאת. כמה מיתוג, כמה עזרה, כמה גבורה, כמה מסירות, כמה אחד ממען השני.
אבל אתה שואל, מה היה שם לפני כן?
בשנה שבה לא תקעו בשופר.
על גבי הקומה הזאת,
כי ראש שנה יצא בשבת.
אה... כן, סליחה, אתה צודק. סליחה. אני אעיר את ה... אתה צודק.
אנחנו היום,
היומיים שלנו,
הם לא ל' וא', שאתה לא יודע מתי ראש חודש. זה א' וב'.
היום השני, אמנם כתוב עליו שהוא יום האריכה וכל הדברים האלה, אבל היום השני הוא דרבנן.
מצוות עשה מן התורה היא לתקוע ביום א', בתשרי.
אנחנו תוקעים גם ביום ב', בגלל, אני לא אכנס כרגע לכל הסוגיה, מה היה, וזה, ותקנות,
זה רבי יוחנן זכאי, וכבר השאירו את זה, וכן זה הדרך,
אבל זה בית בתשרי, זה לא א',
אתה מבין?
אז לכן, התקיעה ביום השני היא דרבנן.
כבוד החתן, זה שאלה מדהימה, נדבר על זה בחבורה,
זה נושא ארוך, למה הם אסרו, מה הייתה הסיבה וכו' וכו', בסדר?
אני אגיד לך,
המצווה דאורייתא, היא מגינה, היא זאת שפועלת, אתה רואה את זה, וכולם מדברים כאן.
ביום השני זה דרבנן.
טוב.
על גבי הדברים האלה, אתם איתי כן, על גבי הדברים האלה של הנהר שלום,
גמור הזקן בונה עוד קומה.
הוא בונה עוד קומה.
וזו קומה סופר חשובה.
סופר חשובה. ומהקומה הזאת אנחנו, אני מקווה, נוכל להצטייד ביחד
בכוונות הראויות לתשפה.
וגם ברמז, אני לא יכול להשתחרר מתשפה-ד', מה היה תשפה-ד'?
איזה, מה, תשפה שנת מה?
מה אמרו על תשפה-ד'? תשפה שנת מה?
איך?
פתיחת דלתות וכל זה.
אני, לי זה יוצא תשפדלית תשנת שפיכות דמים.
עם כל כך הרבה דם נשפך של עם ישראל.
זה ה...
אה?
כן.
צריך לתקן את ה... השנות היא גם הביאה איתה המון המון המון דברים גדולים בעם ישראל.
אדמור הזקן בונה עוד קומה. אדמור הזקן אומר כך.
אני אגיד ככה בקצרה, במילים, אחרי זה נקרא בפנים.
הוא אומר כך.
בעצם,
למה אין לך צריך לתקוע בשופר?
צריך להמליך את הקדוש ברוך הוא. למה צריך להמליך אותו?
מי הדיח אותו? בתשפ״ג הוא היה המלך, למה צריך לתקוע בתשפ״ד מחדש?
והתשובה היא שהקדוש ברוך הוא הדיח את עצמו כביכול.
כלומר,
ניתן משל רגע, בסדר?
נגיד מורה, מורה, מורה מלא בתבונה, מלא בשכל טוב, מלא בזה, הוא נכנס ללמד בכיתה ח', בסדר?
יש לו המורה, זה באמת המון המון ידע וגם המון מוטיבציה, וכן על זה הדרך.
הוא מגיע לכיתה, והכיתה עושה לו בית ספר.
מנשא בטוב לא הולך לו, ומנשא ברע לא הולך לו,
לנסה בשתיהם גם לא הולך, לנסה לקבל ייעוץ, לקבל עזרה, לא הולך, לא הולך, לא.
יום אחד, באמצע שנה, אחרי שהם עוד שימו לעוד איזה תרגיל,
הוא עומד, אומר להם, חבר'ה,
מיציתי אתכם.
זהו, נמאס לי. הוא כבר יוצא מהכיתה.
הוא איבד את העונג.
העונג הוא אחד מגימל,
דימל ראשים שבכתר.
זה כאילו הסיבה, בגלל אנחנו עושים כל מיני דברים.
אז המלוכה של הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא הרי הוא אין סוף וכו', זה שהוא בכלל מסכים למלוך על העולם מבחינתו זה השפלה, צמצום.
אבל הוא הולך כי יש לו עונג, מה עונג?
כשבני אדם עושים את רצונו וכן על זה הדרך, אבל כשבני אדם לא עושים את רצונו, הוא מאבד את העונג, אז הוא אומר טוב, אז תסתדרו לבד.
כשאנו תוקים בשופר,
אנו מעוררים מחדש את העונג של המלך לבוא למלוך עלינו, כי אנחנו צועקים אליו, רגע אבא, שנייה, אנחנו כאן,
אנחנו נילחם בשבילך, אנחנו נהיה בשבילך, אנחנו... אם אני חוזר חזרה לכיתה הזאת, המורה יוצא,
אתם יודעים, בהתחלה אתם אומרים, יש, ניצחנו את המורה.
אחרי זה התלמיד הנבון אומר להם, שוטים שבעולם, לכו תדעו איזה מורה עכשיו יביאו לנו,
יחזיקו אותנו קצר, וגם ההורה הזה היה מורה טוב, אנחנו היינו לא בסדר, בואו ננסה, טוב, עזרו לו, כן, כן, אתה צודק, צודק, בואו נגיד לו שיחזור, הוא לא יחזור עכשיו,
הוא לא יחזור,
אז מה נעשה?
אז התלמיד הנבון אומר, יש לי רעיון,
מתקשר לאשתו,
נשאל איפה הוא גר,
המורה הזה,
והיא תגיד לנו, אנחנו נבוא אחרי צהריים עליו הביתה,
נבוא עם הספרים,
נשב בסלון,
נגיד לו, המורה, באנו ללמוד.
לא נבקש אפילו סליחה
על מה שהיה, פשוט זה מה שהוא יראה.
וזה מה שהם עושים, באים, הולכים לזה,
מסדרים את הסלון וזה, ספרים, הוא נכנס אחרי צהריים, מה אתם עושים פה?
באנו ללמוד.
מה קורה ברגע הזה?
וואלה, נדלק אצלו מחדש הרצון? יאללה.
הם לא צריכים לבקש סליחה,
הסליחה זה קטן על האירוע, הם צריכים לעורר מחדש את העונג שלו למלוך.
בתקיעת שופע אנחנו מעוררים את העונג של הקדוש ברוך הוא למלוך עלינו מחדש.
בסדר?
אבל תשימו לב, ממה, הכל אומר אדמור הזקן, אני רק מתרגם את זה,
ממה מורכב העונג של המורה? אם היה מגיעים רק התלמידים המצטיינים אליו לסלון, הוא היה חוזר?
הוא היה אומר, אה, יותר חוכמה, אתם המצטיינים,
חנפנים, הוא היה יכול להגיד להם, מה אתם בערב?
העונג הוא שהגיעו כולם.
הנבון ההוא,
המצטיינים, ההוא שהעיף עליו את הטיירה, ההוא שהדביק לו מסטיק לעננה,
כל הפושטקים גם הגיעו.
ואז הוא, איזה יופי, במקום הזה התעורר העונג מחדש למלוך.
זה מה שקורה בתקיעת שופר.
תראו,
אומר האדמו״ר הזקן, ולכן,
טיפה דילגתי על הנהר שלום, אחרי זה תראו את זה בעצמכם.
ולכן תיקון החודש שופר, פירוש תיקון תקיעה הוא קול פשוט,
היוצא מעבל הלב,
מפנימיותו.
והוא בחינת צעקת הלב היוצאת מפנימיות הלב שלמעלה למעלה מהחוכמה שאי אפשר להוציא בשפתה בדיבור, שהדיבור נמשך מבחינת חוכמה,
כמו שכתוב השם בחוכמה יסעד ארץ.
ועל זה נאמר שמעה בקולי. לא כתוב השם שמע את קולי,
אלא שמעה בקולי.
אני אגיד על זה כמה מילים.
אנחנו בעצם בשופר צועקים.
הצעקה היא מאחדת.
למה? כי הדיבור הוא מבדיל.
קודם כל, הדיבור מבדיל כי אחד יודע לדבר יותר יפה, ואחד יודע לדבר פחות יפה.
ודבר שני, הדיבור מבדיל כי אחד אומר את דעתו פה, ואחד אומר את דעתו שם, ואז ממילא יש בינינו הבדלים.
בשופר אין זה, זה צעקה פשוטה, כמעט פרימיטיבית.
אז לכן הצעקה היא מאחדת.
אנחנו למדים שהעונג בשופר הוא מזה שכל הכיתה הגיעה. כי הצעקה, אם זה רק דיבור, אז רק החכמים יודעים לדבר. אבל בצעקה כולם צועקים אותו דבר.
גם הצליל של השופר הוא פחות או יותר אותו צליל, שופר כזה, שופר אחר, זה לא חליל צד עם שסתומים וכל מיני אוקטבות, זה אופר, הוא עוד די פשוט.
אז אנחנו משתמשים בצעקה.
על זה נאמר שמעה בקולי פירוש בקולי מה שבתוך קולי.
דהיינו תוכיותו ופנימיותו שהוא בחינת פנימיות הלב,
מה שאין כן,
הקול בעצמו נמשך בחיצוניות הלב שלמטה מן החוכמה והדעת, כן?
יש קולי, קול ויש בקולי, עומק הצעקה.
וזה בחודש, תיקום החודש שופר, פירוש חידוש העולמות.
כשרוצים לחדש את העולמות, את הרצון של המלך למלוך
מעין לאש, המתחדשים בכל ראש שנה, וידבר השם ברוח פיו והוא יתברך, הוא על ידי תקיעה.
מה עושה התקיעה?
הוא המשכת פנימיות,
עונג ורצון העליון ברוך הוא,
שלמעלה-מעלה מבחינת החוכמה המתגלה מבחינת שופר,
שהוא עניין שפרו מעשיכם מבחינת שיפרה משפר את הבלן. נפלא מה שהוא אומר כאן.
השופר, החפץ, השופר,
אומר לך להשתפר.
טוב, אבל מהשופר, אין מצווה בירושלים להחזיק שופר, נכון?
אין מצווה להחזיק, יש מצווה
לתקוע בשופר.
יש כאלה שיש להם מצווה לשתות ערק מהשופר, המרוקאים, כל השופר בא לערק.
המצווה, הכלי השופר אומר לך להשתפר.
הקול של השופר, מה הוא אומר?
הוא מעורר עונג
אצל הקדוש ברוך הוא. אנחנו אחד, אנחנו צועקים אליך, רוצים אותך. עזוב רגע להשתפר, מה עשינו? אנחנו נסתפק בהמשך, אבל קודם כל תדע לך, אנחנו רוצים אותך.
התלמידים של הכיתה, אני חוזר למשל המוצלח שלי,
כן, התלמידים, הם באו למורה, הם לא אמרו לו, ומעכשיו אנחנו לא, זה לא רלוונטי, הם אמרו לו, קודם כול, אנחנו רוצים את הקשר איתך.
זה הקול של השופר.
דהיינו,
שבחינת עונג העליון ורצון העליון שלמעלה מסדר השתלשלות,
יהיה בבחינת גילוי, להיות גילו מלכותו יתברך למטה,
וזה, תראו איך הוא מפרש את הפסוק בצורה נפלאה, עלי אלוהים בתרועה והיה בקול שופר.
פירוש,
שהתעלות אלוקים מלמטה למעלה יהיה בתרועה,
בבחינת חיבה ורעות,
והמשכת הוויה מלמעלה למטה יהיה בקול שופר,
בבחינת עונג העליון. אה, הוא מסביר לנו כאן עוד משהו.
המורה הזה שיצא מהכיתה,
הוא לא באמת התכוון לעזוב אותם.
הוא התכוון להסתתר בהם כדי לעורר אצלהם את העונג.
כשהקדוש ברוך הוא מסתתר מאיתנו זה כמו משחק מחבואים.
שיחקתם פעם מחבואים?
משחק מארבעים הוא משחק קדוש בכל מיני קדושות.
תנסו לחשוב על הדבר הזה.
זה משחק שמדמה את החיפוש של האדם אחרי הקדוש ברוך הוא. מי מסתתר מהקדוש ברוך הוא. האדם עומד ואומר, סופר עשר, עשר, עשר, שלוש, ואז הוא אומר, מי שעומד מאחוריי ומלפני מצדדיי,
הוא העומד. כלומר, זו הכרזת
השראת שכינה.
הקדוש ברוך הוא ממלא כל עלמין, מסובב כל עלמין, ואז מה אומר האדם?
מכריז מה?
יוצא לחיפושים, רוצה לחפש את השם, ואיפה הקדוש ברוך הוא מסתתר?
אבל הקדוש ברוך הוא מסתתר כדי שנגלה אותו, שזה הוא מסתתר, הוא לא מסתתר כדי שנגיד אותו, אם אתה מסתתר, אני הולך לאכול במדיצ'י.
הוא מסתתר כדי שנגלה אותו, אז אנחנו צריכים לחפשים,
מחפשים, מחפשים.
ורגע הגילוי במארבואים הוא רגע של שמחה, נכון? אה, מצאתי אותך.
ואז רצים ואומרים,
1, 2, 3,
רוחמה בין הדעת, אפילו אומרים דפקתי,
כן, דפקתי אותך,
נכון, דפקתי אותך, הכל דודי דופק.
כן, מה אתם צוחקים?
אף פעם לא שיחקתם, אחבוי, אני אומר.
כן, זה ככה, חבר'ה, אחבוי.
כשהקדוש ברוך הוא מסתתר,
הקדוש ברוך הוא מסתתר,
זה כתוב, נכון,
התעלות אלוקים מלמטה למעלה, ההסתתרות שלו היא בתרועה,
בבחינת חיבה ורעות.
אם אני רוצה שישימו אליי לב, אז אני מסתתר כדי שיחפשו אותי.
והגילוי שלו הוא מה?
המשכת הוויה מלמדה למטה
יהיה בקול שופר מבחינת העונג העליון.
להמשיך תורת מלך בו שיהיה נמשך עלינו עונג וחיבה ורעות של מלכותו יתברך.
אוקיי, אז מה מעורר את העונג לקדוש ברוך הוא?
מה מעורר את זה? יש כל מיני דברים שאומרים את העונג.
לדוגמה, מה שמעורר את העונג, שאנחנו עושים את רצונו. מצוין.
יש משהו יותר מזה. מה?
אומר לנו רב אלה,
ואזי כתיב ההיא באישורון מלך,
בהתאסף
ראשי העם יחד שבטי ישראל. מתי הוא מלך?
שזה בהתאסף ושזה יחד ושבטי ישראל. מי זה שבטי ישראל?
שבטי מלשון ענפים.
כלומר, אפילו בחינת ענפים נפרדים יהיו יחד, בחינת ייחוד עליון להיות יחד לבבנו.
אם הנפרדים נמצאים ביחד, זה מעורר את העונג.
וזה מה שעושה תקיעת שופר,
כי הצעקה מחברת את כולם ביחד.
אבל אם אין שופר
ואין רעדה של כל שנה שרשע בתחילתה,
ואין יחד של הנפרדים,
וזה מוקרן על מסך ענק לעיני כל עם ישראל בערב יום כיפור.
ושוב פעם, אני בכלל לא נכנס,
זה בכלל לא רלוונטי מי התחיל ומי צודק ומי לא.
תדעו לכם, אתם כולכם תהיו עודת השם חלק פה, הורים וכל זה,
אני מאחל לכם שיהיה לכם אהבה ואחווה ושלום בין הילדים שלכם.
הנחת הכי גדולה להורים זה שהילדים ביניהם הם בחבורה,
חבורה.
פעם הילדים שלנו באו, לפני כמה שנים הילדים באו אלינו,
אמרו לנו, רוצים לדבר איתכם, איתי אשתי, כן, בכבוד,
אנחנו רוצים לצאת לטיול. הוא אמר, ודאי, טיול, נעשה טיול בקיץ. לא, לא, לא, לא, לא הבנתם, טיול אחים.
אה, טיול אחים?
מה זה אומר? זה אומר בלעדיכם.
בסדר גמור, מה זה? לא, אבל באנו גם,
טיול אחים, אבל האוטו כן צריך להיות שלכם, וגם הדלק צריך להיות שלכם.
שימח אותנו מאוד, אשתי ואני, היינו מבסוטים, איזה כיף, וואי, בטח, בשמחה, יצאו, יצאו שלושה ימים, אנחנו נסענו באוטובוסים,
אין לך יותר נחת מזה.
זה הפוך,
אם ילדים לא מדברים ביניהם,
בסדר?
למרות שזה כאילו אחד צודק ואחד אשם, זה משנה להורים?
זה משנה, הצער של ההורים משתנה מהדבר הזה? זה אותו צער, מה זה משנה מי צודק ומי לא צודק בהקשר הזה? זה אותו צער, אותו כאב.
אז יחס שבטי ישראל,
אז אומר האדמו״ר הזקן, רגע, רגע, אם זה ככה, אם כל הסיפור הוא סיפור של עונג,
אז מובן שכשראש שנה חל בשבת, זה לא שלא תוקעים בשופר, אלא
לא צריך לתקוע בשופר.
לא צריך, זה מיותר.
זה כמו תפילין בשבת.
מה, אתה גנוב?
אתה מניח תפילין בשבת, תפילין זה זכר יציאת מצרים. בסדר, אתה נזכר. שבת זה כולה יציאת מצרים, אתה בתוך מקווה. תתחיל עכשיו לעשות תפילין.
זה לא שייך, אתה בשבת, זה מיותר לגמרי.
השבת היא האות המרכזי.
אז כשאם כל העניין הוא עונג,
שבת היא לגמרי בעונג, אומר לנו ענבר.
מה העונג בשבת?
חלק גדול מהעונג בשבת זה הביחד,
זה הקהילה,
המשפחה, זה העונג.
אז אומר לך האדמור הזקן,
תכף תראו, בשנה, שראש שנה יוצא בשבת,
יש לך לתת את כל הראש בעונג. עכשיו, מה זה עונג?
עונג זה
כיף להיות.
אתה מגיע לאיזה מקום, תשמע, וואלה, כיף להיות, כיף פה, נחמד לי פה.
נחמד.
האם היה לקדוש ברוך הוא עונג בשנה שעברה?
ההוא צודק, ההוא לא צודק, ההוא אומר, ההוא זה, ההפגנה פה, ההפגנה שם.
רק כנראה,
היה כיף, היה, היה חן, היה...
אתם יודעים, המשפחה של אבא שלי,
הדודים שלי, שלושה אחים, שניים נפטרו כבר,
השם רוח השם תיכן, הם שלושה אחים, משפחה גדולה, מרוקאית.
וכמו עם ישראל, הם כאילו מיקרו-קוסמוס, יש חרדים,
דתי לאומי,
מסורתי, אין מרוקאים, חילונים ומסורתיים,
ובסוף עוד חרדים.
בנים, בנות.
כשהם ביחד, הם נהנים מהביחד.
כיף להם להיות ביחד. אנחנו רואים את זה, אנחנו מתפללים. יושבים, צוחקים, אוכלים טוב, כל אחד מבין את הפלפל חריף שלו, עושים תחרות פלפל חריף וזה.
לא מדברים על הנושאים שוודאי מבדילים ביניהם,
ההוא שומר, ההוא לא שומר, ההוא יותר, לא עוסקים בזה, עוסקים.
כיף לנו להיות ביחד, והם המון שנים ביחד.
נפגשים, מתלהבים.
פלק כזה.
שכינה שורה במקום הזה,
בעיניי.
היה את זה בפרק הזמן מראש השנה עד שמחת תורה.
האוויר היה טעון, טעון באווירת צדק, ולא היה עונג, לא היה כיף.
לפעמים אתה מגיע למקום, אתה אומר, בואנה, הוא צודק, והוא צודק, אבל לא כיף להיות פה.
אין חן, אין איזה התיישבות.
אם כן הוא שבשבת נמשך מצד עצמו גילוי התענוג עליון,
שמתענג מכל אשר עשה, ממילא לא נצח לשופר,
שהוא גם כן רק עניין המשכת התענוג במידת המלוכה,
על כן נדחה מצוות עשה של שופר בשבת.
אבל אומר אדמוור זקן עוד משהו.
מה הוא אומר?
עשה טובה, תביא לי, מאיר.
סליחה.
הוא אומר, יש למלך,
יש למלך כל מיני סוגים של תענוג. תודה.
תענוג אחד,
העניין מה שכתבתי וכולי, לגבי היפה שעה חדשה, שיש שתי מיני תענוג למלך,
לפני המלך. האחד בעשיית המצוות.
המלך רואה שעושים את הרצון שלו וכל זה, שמאל ימין, הוא מבסוט.
השני יותר גדול,
כשרואה את בנו בא מרחוק, כשיש זמן רב אשר לא ראהו.
וקיראות המלך את הבן נתמלא חדווה ותענוג.
זה תענוג יותר גדול. והבן הזה שמגיע מרחוק, איך הוא נראה?
איך הוא נראה? מה אתם אומרים?
איך?
לא יוכלה. עכשיו אני אספר לכם סיפור.
אתם חייבים להאמין לי שהסיפור הזה היה, כי אתם לא יודעים, שלא היה לכם סיפור דמיוני, אבל הסיפור הזה היה,
ואני זוכר אותו כמו היום,
וגם ליתר ביטחון, אני הייתי בכיתה ה' שהסיפור הזה קרה, תודה.
היתר ביטחון, שאלתי את אח שלי.
יש לי אח גדול ממני בשלוש שנים, אמרתי לו, תגיד, אופיר, היה דבר כזה? הוא אמר לי, בטח, מה?
אבל גם בלי, אני זכרתי.
כשאנחנו היו ילדים,
אז הרב של הבית הכסף שלנו, שהיה אדם גדול,
איש צדיק וכל זה, היה לו בן שהיה כזה אדם,
אדם מאוד סוער, נקרא לזה ככה.
מאוד מאוד סוער, גם היה חזק פיזית, גבוה,
חזק.
הוא היה מבוגר מטה, אנחנו היו ילדים,
הוא היה בן עשרים ומשהו, לא יודע מה.
אנחנו פחדנו ממנו, ראינו אותו, היינו חוששים ממנו.
והוא היה אדם מאוד סוער.
הוא מאוד כיבד את אבא שלו, היה לו כיבוד הורים מפחיד,
אבל הוא היה,
ומדי פעם היינו שומעים שהוא הסתבך פה, הסתבך שם, עברייני פה, עברייני שם, כל מיני דברים כאלה.
יום אחד, בערך בחודש סיוון,
אבא שלי יושב ליד הרב ואני ליד אבא שלי.
אז הוא רואה שהפנים של הרב ככה עצובות.
אבא שלי כבר אמר, מה קרה? אז הוא אומר לו, הבן, עוד פעם, מסתבך עם איזה חבורת עבריינים, משהו, ו... והוא ברח,
פחד על החיים שלו,
וברח לסיני.
אז זה היה בערך, נראה לי, שנת 84, משהו כזה,
לא הרבה זמן אחרי שישראל מסרה את סיני למצרים,
לצערנו,
לא טלפונים, לא פלאפונים, לא כלום, פשוט תפס את הרגליים וברח לסיני.
והוא לא יודע איפה הוא, והיה לו עצמות על הפנים.
ככה היה כל הקיץ, סיוון, תמוז,
אה, ואלוד.
הגיע יום כיפור, רבותיי,
אני זוכר את זה כמו היום,
תפילת שחרית, קריאה בתורה.
באמצע הקריאה בתורה, כמו שעכשיו היהודי הזה נכנס,
עומד בפתח,
הגבוה, חסם את כל הפתח, עומד ככה, והבן של הרב,
אדום,
חול על השיער,
בגדים חול, תיק על הגר,
וארנק סטפא עם מלא לירות מצריות מאחורה,
עומד ככה. אז התחילה מהומה, רבי טלב, מה עם איזה...
מה התברר?
שהוא החליט שהוא חוזר כיפור הביתה.
הוא אומר, מה הוא חוזר?
יצא לדרך,
התגלגל, תפס טרמפים, עניינים, סיפורים, הגיע יום הקדוש,
והוא לא הספיק להגיע, ירד מהרכב, לקח אותו טרמפ,
הלך ברגל, היה לו כוח פיזי רב, הלך ברגל כמה שהלך חצי לילה, נשקע באיזה תחנת אוטובוס, ישן, קם לפנות בוקר, המשיך ללכת,
עד שהוא הגיע.
עכשיו, אני ילד, אני עומד, אני רואה
מה קורה ברגע הזה.
זה בן סקייה בתורה.
היה לנו גבאי,
רבי דוד צלם זכר צדיק לברכה,
אז אני קולט אותו
כמה המקום,
ובא לך בא, בן חבא, הוא היה מתדלק את עצמו,
בן חבא, בן חבא.
הוא בא אליו, שם עליו יד מחבק אותו, תוך כדי תנועה שם עליו כיפה,
תוך כדי תנועה מוריד לו את התיק ודוחף אותו לעלות לתורה במקום, פשוט תעלה אותו ככה.
ואני מאחורה, רואה אותו עולה לתורה, והארנק מאחורה,
מהכיס האחורים, ככה, בכיפור.
ובירך הגומל, ובירך זה.
הבן הגיע,
הבן הגיע, שאנחנו נראה, איך הוא הגיע, מה אף אחד לא שאל.
הגיע הבן, אין עונג יותר גדול לאבא מהדבר הזה.
אין עונג יותר גדול.
שהבן מגיע.
זה מושג על ידי תקיעת שופר.
שבת זה העונג שהכל כזה מסודר יפה.
שופר זה הבן הרחוק הגיע. לא תקעת בשופר, תתאמץ לפחות על הבן הרחוק הזה.
אם הוא רחוק, הוא לא יודע,
הוא שוגב וכל זה, תתאמץ עליו.
זה לא היה.
וכן בנמשל,
אף על פי שהמתרחק אדם בחטאיו מכל מקום על ידי תשובה,
נתקרב למקורו ושורשו.
ועל דרך זה יש לומר להפרש בין תענוג המתגלה בשבת, שמתענג בכל אשר עשה, כן המין הראשון. אומנם התענוג שעל ידיעת שופר הוא בחילת תשובה כעניין,
כמשל שרואה את בנו בא ממרחק, שהוא פנימיות תענוג יותר.
הבן שהגיע ממרחק הוא מה שמעניין את הקדוש ברוך הוא.
זה לא היה.
ואז
הוא מסכם את זה,
אומר אדמו הזקן,
ועתה יובן שורש עניין תקיעת שופר, זה כבר מקום אחר בסידור,
שהוא בחינת כל פשוט דווקא יוצא מהבל הפה, אחר הלב כידוע.
בהיות ידוע, דעיקר מקור העולמות ומידת מלכותו יתברך, כמו שכתוב מלכותך מלכות כל עולמים, ובראש שנה וזמן חידוש העולם.
זה היום תחילת מעשיך הזיכרון ליום ראשון, צריך לחדש בחינת המלכות ממקורה הראשון.
הוא בחינת עולם התענוג העליון למקור החוכמה, כמו שאמרנו לעוררת התענוג של המלך,
כמו על דרך משל כוח המשכיל שמשפיע שכל או מתאבד טיפה במוח,
הוא רק על ידי התעוררות כוח התענוג בעצם הנפש.
והוא שורשה מבחינת לחלכות.
כך גם בבחינת התחדשות מידת המלוכה. דהיינו, על ידי שיהיה רצון ותענוג במידה זו,
צריך להמשיך תענוג ממקורו,
שהוא מבחינת עצמיות כוח התענוג העליון שבצית ומעצית, לעורר את העונג של הקדוש ברוך הוא למלוך מחדש על העולם.
והדבר שהכי מעורר את העונג של הקדוש ברוך הוא זה מה?
זה הביחד הזה, יחד שבטי ישראל, הבן שמגיע מרחוק.
אבל לא היה, האוויר היה צפוף, מלא בדינים.
ומי שהיה רחוק, עוד יותר ריחקו אותו.
וכאילו, הכול זה, ואתם לא זה, ואתם פה.
הייתה דינמיקה כזאת.
וכידוע, אתה צריך לעורר ולהמשיך לתת המלכות שלו בתענוג. העניין ידוע להיות על זה,
ועניין דרך למשל באדם שלא מתענג עם מה שהאיברים בטלנו נשמעים מרצונו.
זה לא תענוג.
האיברים נשמעים, זה כאילו הצדיקים,
כשהם עושים אותנו, זה תענוג אבל חלקי,
מאחר שמבחינת עצמותו.
אם אדם, אני עכשיו הרמתי את היד וגירתי, היה לי איזה תענוג,
אה, הצלחתי, זה טבעי.
אבל אם אני אעשה איזה ג'אגלינג, אה, איזה יופי, איך אני מצליח, איזה,
איך, בסדר, זה דבר שהוא,
מה שאין כן בזולתו הנפרד,
התענג מביטול זה, וכן המלך.
עיקר התענוג במלכותו הוא מביטול עבדיו הנפרדים.
כשהעבדים של המלך מבטלים את הפירוד ביניהם,
זה עיקר התענור.
בשנה הרגילה שתוקעים בה בשופר, ובשנה שאין בשופר, עוד יותר תהיה דרוך על הנקודה הזאת, עוד יותר תהיה עליה שיהיה אחווה ואמה.
זה לא היה.
אני אומר עוד פעם, זה לא רלוונטי מי צודק.
כי התוצאה היא שלא היה עונג, אז לא הייתה המלאכה.
אז זו שנה חשופה.
היא חשופה.
בקיצור, אני מסיים פה, בסדר? חמש דקות עכשיו נסיים.
ראיתם מה עשינו לחיזבאללה ביום שישי, נכון?
אני לא מצליח אפילו לדמיין איך עשו את זה.
רמת המודיעין, איך?
גם כשאתה מנסה לדבר, אני עכשיו מתפרע, איך?
זבוב עושה אבצ'י בביירות, ישראל יודעת.
ואתה אומר לעצמך, זה הרי אותו מודיעין,
זה אותם אנשים,
זה אותם יכולות,
זה אותו זה, עשרה חודשים קודם, 11 חודש קודם, מתחת לאף,
מתחת לאף,
שלושת אלפים מחבלים פולשים ליישובים, ולא ראינו ולא שמענו וכל זה.
איך קוראים לזה בעברית?
הסתר פנים.
עכשיו, אני חושב שהסתר פנים הצבאי
הוא פשוט היה שיקוף של ההסתר פנים החברתי.
אנחנו בהסתר פנים אחד מהשני, מסתירים את הפנים, לא רוצים, מסתכל, לא רוצה לשמוע אותך, אתה לא זה.
אז הסתר פנים זה קובץ שיורד מהשמיים,
והוא בא לידי ביטוי בכל המעגלים במדע לחברתי, ועוד. הוא הולך ומתאבה, מתאבה, מתאבה,
עד שהוא בא לידי ביטוי ברובד הצבאי. וברובד הצבאי,
אי אפשר להתעלם מזה, זה בולט חבל על הזמן.
כלום לא עבד, בשמחת תורה, כלום לא עבד.
שום מערכת, לא ויזואלית, לא סטיגמטית, כלום, כלום לא עבד.
ועכשיו אנחנו מבינים איזה יכולות יש לנו,
מה אמור לעבוד שלא עבד.
כשאתה אומר לך, בואנה,
מדינת ישראל זה טירוף, אירוע מטורף, יודעים איפה חיזבאללה, איפה נסראללה נמצא.
עשה אפצ'י, התפלל, חזר מהתפילה, איפה הוא, יודעים עליו הכל.
וזה לבנון, זה טיפה יותר רחוק, הדאחיה בביירות זה לא עזה, עזה זה מתחת לאף שלנו.
אז אנחנו מבינים גם את הפער פתאום,
איך זה מסתדר?
הסתר פנים.
והסתר פנים הוא לא, הסתר פנים הצבאי הוא פשוט השיקוף בעיניי, הדרוד,
של ההסתר פנים החברתי.
ומשמחת תורה הכל התהפך.
הארת פנים, גבורה, עוז.
ואנחנו רואים, הגמרא אומרת, כל שנה שהיא, משמחת תורה אנחנו ראשים מאוד,
בלב נרעד.
אני בכלל המשכתי להגיד, אחרי שמחת תורה, אני המשכתי להגיד, זוכרנו לחיים.
איזה שבועיים עוד הייתי אומר את זה.
כולם מתו,
נהרגו כל כך הרבה.
והנה, הנה, סוף שנה, תשפ״ד,
שבוע האחרון,
אנחנו מכים באויבים, מכה אחרי מכה, בתימן, בלבנון, ההוא ההוא, אני לא מקנא במר... עכשיו, נאום של המחליף של נסראללה,
הוא מזיע כל הנאום, הוא סופר את הדקות, מתי ישראל תחסל אותו, מה הוא יספיק?
מה הוא יספיק בדקות שיש לו לחיות, אולי יורידו גם אותו.
גבורה, חזרה גבורה, זה כבר האור של תשפ״ה.
רבותיי, תשפ״ה, אין רמז אחר.
תהיה שנת הארת פנים.
זה הרמז, הארת פנים.
יש לנו שופר השנה,
ואנחנו מיד מהשופר עוברים לשבת.
והעניין הוא הארת פנים למי? לנפרד, לרחוק.
זה הכל, לא צריך יותר מזה.
הרי זה מה שקורה במילואים.
אתה מגיע למילואים, ההוא יש לו דעות, אבל אתה איתו, אתה באחווה.
באהבה, מאיר פנים. יאללה, אחי, מסתדרים, בוא לא נדבר על זה, בוא, זה יהיה בסדר, אנחנו ביחד.
שנת הארץ, כשיש הארת פנים, המלך, האבא, כיף לו לבוא.
יש לו בן אחד עם גוזמבו,
בן אחד בלי גוזמבו, בן אחד עם כיפה כזאת, בן אחד עם קעקוע,
אבל הם ביחד, הם באהבה, באחווה.
המלך אומר, אני איתכם,
ונסתדר.
אבל כשהוא מסובב את הגב,
וההוא לא מדבר עם זה, וההוא, אני לא אח שלך,
ואני לא... אז אין המלכה.
אז אין המלכה.
זה התיקון.
בראש שנה תשפ״ד לא היה עונג,
כי לא היה ביחד,
כי לא היה יחד שבטי ישראל.
בתשפ״ה, הרמז כאן, תהה שנת הארת פנים, להאיר פנים. אגב, זו מחויבות בכתובה של בעל לאשתו.
אתם יודעתם את זה? והספרדים עוד נשבעים על זה.
כי אחד מהדברים כתוב, אנא אפלח ואזון, והסובר,
הסובר זה יהיה בסבר פנים יפות. מתחייבים על זה בכתובה להיות בסבר פנים יפות.
תרייך, תאיר פנים.
תמצא חן. מה זה למצוא חן?
יוחאי, אני מוצא חן בעיניך?
למה? אתה יודע למה אני מוצא חן בעיניך?
כי אני מוצא חן בעיניך.
אני מוצא את החן שלך בעיניים שלך,
אני מחפש אצלך את הנקודות הטובות, ולא מחפש מה לא בסדר, ומה זה נעליים טובים, חישונות כאלה, מה זה הטריקו הזה, אמניים, מתי כבר תתבגד?
לא, מחפש את הדברים הטובים,
ולכן אני מוצא חן בעיניך. כולנו אוהבים שמסתכלים עליהם בעין טובה.
תסתכל בעין טובה,
למצוא חן, לעורר את העונג של המלך למלוך.
וכשהמלך ימלוך ניצחונות, ישועות, ברכות,
שמחות, נחמות על כל ישראל,
לשנה טובה ומתוקה, אמן ואמן.
