טוב, שלום, רבותיי, צהריים טובים, תודה רבה על הברכות.
ושמחות אצל כולם, יהי רצון, וחופת, חופות ילדיכם, ביניכם, בנותיכם.
בעזרת השם וסוב השמחות לכל ישראל, אמן ואמן.
טוב, אנחנו לומדים כאן דברי חסידות לראש השנה,
והשבת החותמת את השנה, תמיד,
ללא יוצא מן הכלל,
היא שבת ניצבים. תמיד ניצבים,
לפעמים גם ניצבים וילך,
לפעמים וילך זה כבר שבת תשובה,
תלוי בשנים, מעוברות, לא מעוברות,
אבל תמיד שבת ניצבים חותמת השנה.
וכן, מעבר לעובדה שנדמה לי שהרייבד אומר,
הררייבד שואל,
פרשת כי תבו,
יש המון המון קללות ואין שם שום פסוק נחמה, כמו במחוקותיי,
שכתוב ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים, לא געלתים,
וזכרתי את בריתי יעקב,
ואף אחד בראתי אברהם אזכור, ואז יצחק, והארץ יזכור. אז אלה דברי הברית, זה לא נחמה, זה תיאור.
אז אומר הרייבד, לא, לא. הנחמה של פרשת כי תבוא היא פרשת ניצבים.
אתם ניצבים היום כולכם.
זו הבטחה אלוקית שלמרות כל מה שיעבור עלינו, ועבר עלינו מה שעבר עלינו, פרעות, ושמדות, ושואה וכולי, ועד השנה הזאת, עם כל הקשיים והאתגרים והמלחמות והאסון הנורא בשמחת תורה,
אתם תהיו ניצבים. ניצבים זה קיימים לעולם.
קיימים לעולם.
כן? עשה אותם, רש״י אומר, עשה אותם מצבה.
מצבה, הכוונה, משהו שאתה אומר,
כמו שזה, אז בסדר, אתה, נקודת ציון, מצבה זה כמו נו צדיק.
נו צדיק שלא זז, לא נעלם.
זה נחמה.
נחמה. אז קודם כל צריך לדעת את זה, שאנחנו,
נכון? כן יעמוד.
ברוך אתה, אדוני.
איך אומר הנבי כן יעמוד?
זרעכם בשמכם לפניי לעולם.
וגם בנבואות הנחמה, הערים ימושו והגבעות תמותנה וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תמות, אמר מרחמך אדוניי.
נתון.
על גבי הדברים האלה, דברי האמת והשלום הללו, אומר,
יש דרשה נפלאה ביותר
של אדמו״ר הזקן, שזה ממש מצוות עשה ללמוד אותה השבת,
שנלמד רק חלק ממנה,
על גבי הדברים האלה, לגבי פרשת ניצבים,
וראש השנה.
וזאת יש לדעת שהמילה היום,
הפרשה מתחילה במילים אתם ניצבים היום בפניכם.
אתם ניצבים היום בפני השם לא ככם. אז המילה היום באופן כללי חז״ל
דורשים אותה שתמיד כשמדובר על היום זה היום והיום הוא ראש השנה. לדוגמה כתוב ויהי היום ויבואו בני האלוהים
ויבואו המלאכים להתעצב עליהם, נכון באיוב, ויבואו בני האלוהים להתעצב ויבואו גם הסתם בתוכה. ויהי היום, אמרה שזה ראש השנה.
או מה כתוב?
ויהי היום ויעבור אל אישה שונם, ושם אישה גדולה ותחזק בו לאכול אחר. ויהי היום, זה ראש השנה.
סתם יום, זה ראש השנה.
אז אם כך, יוצא שפרשת ניצבים היא פרשה שמתארת את האופן שבו אנו עומדים לפני השם יתברך,
ואת העבודה המרכזית הנעשית ביום ראש השנה לפי פרשת ניצבים. כלומר, יש כאן איזו הקדמה לראש השנה. אתה רוצה לדעת מה הולך להיות בראש השנה?
אתם ניצבים היום, כולכם,
לפני השם אלוקיכם, שזה באמת הפשוט. אנחנו מתייצבים לפני הקדוש ברוך הוא, עומדים לדין, עומדים למשפט,
לפני השם יתברך.
מתייצבים, כן,
אבל כבר במילה ניצבים אנחנו מבינים שאנחנו נעמוד במשפט, כי אנחנו ניצבים, לא כתוב אתם באים, אתם ניצבים, אנחנו נצליח לעמוד.
טוב, ויש בפסוק הזה גם עשר מדרגות,
עשר מדרגות.
אתם ניצבים לפני ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל,
טפכם נשיכם,
גרך אשר מקרב מחניך, חוטא ביתך שאוהב מימיך.
עשר מדרגות זה מבטא מה?
כלל.
איך אומר המהר״ל? עשר זה כלל.
תתני לפני השם יתברך עם כלל הכוחות שלנו. הדין, המפגש,
זה לא איזה דין צדדי על חלקים באישיות, על חלקים, זה דין על הכל מלמעט למטה.
על המעשים, על המחשבות, על הרגשות,
על הלבבות, על הכל, הכל. יש דין.
קצת מפחיד, נכון?
קצת מפחיד.
אבל,
אבל זה הדבר המרתק בראש השנה.
אני אומר כאן כמה הקדמות, ואז נראה בפנים את המילים.
שהתורה מגדירה שמטרת
המפגש הזה ומטרת הדין
היא אחת. מה?
לעבור בברית.
לעבור לעובריך בברית אדוני עולהיך ובעלתו.
אתם מפרשים חלילה עלה כמו קללה,
אבל עלה בתורה זה שבועה, זה ברית עם שבועה.
אשר אדוני אלוהיך קורא תימך היום. אז למדנו שיום ראש השנה הוא יום כריתת ברית, קצת כמו,
או הרבה כמו חופה, שאתמול זכינו לעמוד מתחתיה עם בנינו וקהלתנו,
תודה רבה.
אז מה המשמעות של ברית
בין בני אדם, ומה המשמעות של ברית עם השם יתברך?
מה הכוונה כאן?
ולמה זה עטוף בתוך אירוע של דין,
של איזה משפט, כנראה זה הדרך, בסדר?
זה בעצם נושא המאמר שלפנינו.
אני אקדים עוד הקדמה אחת, ואז טיפה אני אכנס פנימה.
המילה דין, שאנחנו שומעים אותה,
היא מפחידה.
אותם דינים, הדין וכל זה, זה נראה כזה.
למעשה,
דין,
דין,
זה הדבר הכי טוב שיכול להיות לנו.
אין דבר יותר טוב מדין.
למה?
כי, איך אנחנו יודעים?
כי הקב' ברוך הוא שברא את העולם,
הוא ברא אותו מתוך רצון חופשי,
מתוך אהבה,
מתוך בחירה, נכון?
אף אחד לא היה כופה להשם יתברך, לא היה לו מכריח.
דיברנו על זה נכון שאנחנו מזכירים את הדבר הזה היום מראה עולם,
מזכירים את הרגע שבו הקב' ברא אותנו,
ולא היה לו נעים לו לברוא אותנו, כי לא היינו כאן.
ובכל אופן,
החכמים אומרים שהקב' ברא את העולם במידת הדין.
ואז עמד ושיתף עם מידת הרחמים.
מידת הדין זה בעצם למה אתה מסוגל.
למה אתה מסוגל?
כשבא אלינו הקדוש ברוך הוא ואומר לנו, תקשיבו,
זה מה שאתם מסוגלים,
זה עומק האהבה.
כי אנחנו עד היום חשבנו שאם אנחנו קצת משחקים גולות,
וקצת פורפרות,
ומעיפים בלונים לאוויר, מילאנו את תפקידנו בעולם, מה רוצים מאיתנו? זהו, קצת מצוות, קצת מעשים טובים, קצת זה, אנחנו בסדר.
בא הקדוש ברוך הוא אומר, לא הבנתם, חבר'ה, אתם F-35,
אתם F-35, ואתה משחק איתי על קורקינט,
אתה מסוגל לפתוח מבירים, ולהוא, ולהפציץ, וזה, ומה זה פה הדבר הזה? הציפיות שלי ממך... כשהקדוש ברוך הוא מספר לנו על הציפיות שלא מאיתנו, זה לא איזה סיפור חיצולי, זה בעצם לגלות לנו
מה יש בתוכנו.
אה, לא ידעתי.
זה מי שאני, זה מי שאתה.
מילא, לא נעים.
מישהו בא לך, תשמע, אתה F-35,
ואתה מבין שעד היום שיחקת בגולות, אז אתה מתבייש.
אבל זו תוצאה כאילו משנית.
הלב האירוע זה הגילוי. מי אנחנו?
ולכן זה הדין בתורה,
וזה גם הדין בראש השנה,
בסדר?
זה האירוע.
זה יודע שהדין הוא לא כזה,
זה לא בית משפט שתגיד מה עשית, תספר, אלא הדין בא להגיד, רגע, תקשיב, בראתי אותך, תתתי לך, אין הרבה מאוד כוחות, יכולות מאוד מאוד גבוהות, רוחניות וכל זה, מה עשית איתה? אלה היכולות שלך. אתה משחק בבריכה של הקטנים, אתה מזמן צריך לקפוץ לבריכה של העמוקים, וכן על זה הדרך, בסדר?
דין זה אמת נכון.
יפה.
אז
ממילא, איך תוגדר חזרה בתשובה?
מה זה חזרה בתשובה? כשאדם חוזר אל מי?
אל עצמו, אל המקור שלו, אל הנקודה האלוקית שבו,
מודה שהיא קיימת בו, ומתחיל לעבוד איתה. זה חזרה בתשובה.
אתה לא צריך להיות מישהו אחר,
אתה לא צריך להיות מישהו שאתה, לא אתה, אתה צריך להיות מי שאתה, שהקדוש ברוך הוא נתן לך את הכוחות האלו, את הנקודה האלוקית הזאת. טוב, בסדר.
על גבי הדבר הזה,
אנחנו נוכל להבין שבתוך המעמד המופלא הזה
של ההתרעות מול השם יתברך,
והידיעה
שאנחנו נשלחנו לכאן, לעולם הזה,
לכך וכך שנים, בעזרת השם עד מאה ועשרים,
עם כך וכך יכולות כדי למצות ולהוציא את הכל אל הפועל,
בתוך האירוע הזה קורה עוד משהו, וזה
בעיטת ברית. אז בואו נראה טיפה את המשפטים פה.
אני דילגתי על פתיחת המאמר, כי הוא, בואו נראה כאן איזה
build up וכולי,
ובואו נראה מי ב'
אך איכו דרך הייחוד
ומהו עניין התשובה
ולמה דווקא בראש השנה
ביאר הכתוב אחר כך לעובריך בברית.
אנחנו באים לבית דין הזה של הקדוש ברוך הוא למטרה אחת, מה? לעבור בברית.
והעניין,
כמו למשל שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתה,
שאילו היה הדבר שהאהבת אלויה בו קיים לעד, לא היו צריכים לכריתת ברית ביניהם.
אלא לפי שיראים,
שמא יבוטל הדבר ובטלה האהבה,
או שמא יגרום איזה מניעה מבחוץ,
ועל ידי כריתת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית, בעל תימות עולם ועד,
ולא יפרידם שום מניעה מבית ומחוץ.
והיינו מפני שעושים ביניהם קשר אמיץ וחזק,
שהתייחדו והתקשרו באהבתם בקשר נפלא ולמעלה מן הטעם והדעת,
שאף על פי שהטעם והדעת היה צריך לפסוק אהבה או לגרום איזה שנאה,
אף על פי כן מחמת הכריתות ברית מוכרח להיות אהבתם לעד קיימת.
ועל כל פשעים תכסה אהבה זו בקשר אמית זה,
לפי שבאו בברית והתקשרות כאילו נעשו לבשר אחד,
וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו על עצמו, כך לא יוכל לפסוק מעל חברו.
ולכן נקרא בלשון כריתת ברית,
כמו שכתוב,
אשר כרתו את העגל ויעברו בין בית עליו, כלומר להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים. זה המשל.
בואו נעמיק בו.
לכאורה המשל הזה הוא פרדוקסלי.
למה?
כי הוא אומר ככה,
שני אוהבים,
הכל בסדר,
אבל הוא אומר, רגע, אנחנו מפחדים שיום אחד, מה?
האהבה תיפסק. למה?
כי הסיבות שהחזיקו את האהבה יפחתו, יתלשו.
אז מה צריך להגיד להם?
טוב, אז אם האהבה תיפסק,
אז בסדר, אז כאילו, אז זהו, אז זה היה 10-20 שנה, ומספיק.
לא, אבל הם כל כך אוהבים אחד את השני,
מהמקום של האהבה,
שהם לא מוכנים לקבל את האפשרות,
שמה?
שזה ייפסק.
אז בזמן אהבתם הם כורתים ברית, שמה?
שגם כשהם לא יאהבו,
הם ימשיכו להיות ביחד.
מה זה עושה?
זה מחלץ מהאהבה,
שהיא
דבר מובן, על פי טעם ודעת, מיד אנחנו נשליך את זה גם על איש ואישה וגם על הקשר בינינו למה השם יתברך.
זה מחלץ מהאהבה שהיא דבר מובן, אם אני אוהב אותך ואתה אוהב אותי,
או את אוהבת אותי, אז אנחנו נחיה ביחד, יהיה לנו נחמד, יהיה כיף וכולי, אבל זה הגיוני.
זה הגיוני, זה עדיין דבר הגיוני.
זה מצליח לחלץ ממנו את הממד הלא הגיוני,
את הממד האלוקי, את הממד שהוא למעלה מטעם ודעת.
הבנתם?
רבותיי, זה מה שקורה בחתונה. הרי מה קורה בחתונה?
למה איש ואישה צריכים לכרות ברית?
להתחתן. טוב לכם ביחד, תגורו, תחיו, תגידו ילדים, לא טוב לכם, תתפרגו. איש ואישה כל כך אוהבים שאומרים, אנחנו רוצים,
על גבי הקומה של ההכרה שלנו,
להניח עוד קומה
שאומרת שהקשר בינינו הוא קשר אלוקי, וזאת נשמה אחת, ו... ו... ו... ולכן בקשר יבואו לידי ביטוי צדדים כמו התמסרות, ונאמנות,
וקרבה וכולי וכולי, ואז אתה יכול לראות את המופע המופלא הבא.
מה המופע המופלא הבא?
שבני זוג, שהם כבר מבוגרים מאוד וזקנים,
ואחד מהם כבר לא מתפקד,
השני מטפלו בו במסירות, אין קץ.
כל מה שהרכיב את האהבה איננו,
אין גוף,
אין משיכה מינית,
אין משיכה גופנית, אין לפעמים גם אפילו עם מי לדבר, כי הוא כבר כל זה. אז מה נשאר?
ברית.
קרדנו ביחד.
קרדנו ברית.
וזו אהבה עמוקה ביותר, ההתמסרות הזאת,
שלמרבה זה, היא לא יכולה לבוא לידי ביטוי כשטוב.
כלומר, יש צדדים בעומק הקשר בין בני אדם
שלא יכולים לבוא לידי ביטוי כשהכול טוב. כי כשהכול טוב, אז הכול טוב. הם באים לידי ביטוי רק כשמשהו לא טוב.
אז פתאום צפה מלמטה איזה עומק תהומי כזה של קשר שהוא למעלה מטעם ודעת.
ורואים את זה עכשיו, אתמול,
אתמול,
למעשה אתמול, היה שלושים של דוד שלי
שנפטר באור עקיבא, נפטר ברוך השם
זקנה ושיבה, רבי יצחק רוקח, בן גמילה ואודי, רוח השבת יחיון בגן עדן.
היה בעל תפילה, חזן, פייטן, מנהל בית ספר הרבה מאוד שנים, שירות שפה דתית, באור עקיבא.
היה לו קול מדהים, הספרתי לכם עליו נדמה לי פעם.
תפילה כמו שלו, לא שמעתי בחיים, תפילה טריפולטאית, יפה. וגם היה האח הבכור, והיה לקח חטוט על כל המשפחה שלו וכל זה,
כי הסבא נפטר כשהם היו צעירים.
אדם, אדם, איש המעלה, רב האשכולות.
היה בא לתוקע על המצבה, עשו ציור של שופר.
עכשיו, אשתו, הדודה, דינה,
הייתה מסורה אליו, זה היה לראות איזה מסירות, כל החיים, וכזה כבוד וכל הדברים האלה.
הם שניהם כבר, היא כבר סיעודית וכל זה,
היא נפטרה לפני,
כאילו נפטרה לפני חודש,
לפני חודשיים,
והוא היה צלול כשהיא נפטרה.
הוא הרגיש כבר היה סיעודי וכל זה,
וברגע שהיא נפטרה, הוא הפסיק לדבר,
השתתק.
עוד פעם אחרי זה הוא נפטר.
זה מרשים.
כאילו זה מעורר קשר כזה ביניהם, כזאת אהבה, כזאת זה, שכאילו, היא לא פה, אין לי מה. והיא הייתה סיעודית יותר ממנו.
זה לא שהיא טיפלה בו או משהו, היא הייתה סיעודית לגמרי, היא הייתה במצב יותר קשה.
ברגע שהיא נפטרה,
זה ברית.
זה ברית.
זה קשר של נשמות. אנחנו עמדנו, הוא נפטר די בפלומיות, הוא היה זה.
כולם אמרו, עמדו בלוויה, אמרו, אנחנו מבינים שזהו, זה. קבורים אחד ליד השני. וזה ממש חודש הפרש.
קבור חודש כמעט.
ככה.
יפה, נכון?
הלוואי על כולנו, בעזרת השם, בגיל 120, ככה.
אז נדמה לי שגם שולי רנד.
שולי רנד ישב שבעה, 11 יום ברציפות.
תוך כדי השיבה על אבא שלו או אמא שלו נפטרה,
או הפוך, לא זוכר?
אז היה לו 11 יום בעצם.
פעם ישבתי איתו, הוא סיפר לי על זה,
על
החוויה הזאת.
אז זה ברית.
זה אירוע.
אוקיי, עכשיו בוא נשליך את זה על השם יתברך.
הקשר של עם ישראל עם השם יתברך.
ונבין מה קורה בראש השנה.
בגדול,
התורה מציעה, אני קורא לזה במרכאות כפולות ומכופלות עסקה.
תלכו בדרך השם, יהיה לכם טוב.
לא תלכו בדרך השם, יהיה לכם רע.
זה כאילו היה, זה ה...
אוקיי, ואם אנחנו לא הולכים ויהיה רע, אז מה?
אז לכאורה הרע הזה אמור להמשיך להידרדר.
בשלב מסוים, ליצור איזה נתק.
אבל מכיוון שבאנו בברית עם השם יתברך,
אז זה אומר שגם במקומות שלא יהיה שום דבר שמחזיק את האהבה הזאת.
כלומר, לא יהיה לנו ארץ, לא יהיה לנו...
שפע, לא יהיה לנו לא תנומת השדה, לא דגן, לא תירוש, לא יצהר,
הם מפוזרים על פה אלף ואחד מקומות,
ולא יהיה שום הצדקה, כלומר, ברגע
להגיד שאתה יהודי זה בעצם לקבע על עצמך את כל השנאות והצרות שבעולם.
לא יהיה לך שום אינטרס להגיד שאתה יהודי.
ברגע שאמרת שאתה יהודי, ירדפו אותך, יהרגו אותך, ינסו לרצוח אותך, לא תוכל לגור בחלק מהמקומות, לא תוכל להתקבע, לא, זהו, זה המקצוע הכי מסוכן בעולם.
לא יהיה לכם איזה שום נחת.
נמשיך.
למעלה מטעם ודעת.
מנומן. הרבה מאוד היסטוריונים גויים אומרים שכל תולדות העמים הם
אותו דבר.
הם מתכנסים, הם עולים, הם מגיעים לאיזה שיא, לשיא,
מתחילים להתפרק, מתפוררים ונעלמים ונבלעים באומות אחרות.
תסתכלו, תיקחו את מפת אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה, תראו שם כל מיני אימפריות,
כמו אוסטרו-הונגריה,
וכל מיני זה,
לא קיימות היום, מדינות באות, נעלמות, קמות, הולכות, היה פעם מדינה שקראו לה יוגוסלביה,
היא מפורקת היום לזה חמש מדינות,
נכון? סרביה, בוסניה,
קרואטיה, כל מיני, מה?
ברית המועצות, פעם, בקיצור, הבעיה עם זה.
הוא אומר, יש רק פנומן אחד ששובר את כל המשוואות, וזה עם ישראל.
הוא לא מתכנס לשום משוואה,
כי הוא עומד בברית.
בראש השנה,
אנחנו באים לקדוש ברוך הוא,
וגם הוא בא אלינו,
אומרים לו, אבא,
האהבה שלנו אליך לא תלויה בדבר.
לא משנה מה יהיה.
יהיה שכר, יהיה טוב, לא יהיה טוב, אנחנו ביחד.
הדבר הזה בעצמו ממתק את כל הדינים ואת כל הזה, כי זה כאילו אתה מגיע עם נשק אטומי, זה לא קונבנציונלי.
וגם הוא אומר לנו,
לא משנה מה תעשו, כמה חטאים, תחטאו וכל הדברים האלה,
הקשר בינינו לעולם לא ייפסק.
אתם מבינים שזה גוף הטענה הנוצרית.
הטענה הנוצרית היא הטענה,
אני מקווה שלא אי פעם יוציאו לי איזה משפט מהשיעור,
אז אני אומר מראש שלא יהיה אפשר להוציא.
זה משפט שהוא לא נכון, בסדר?
טיעון.
הטענה הנוצרית היא הכי נכונה בעולם. מה הטענה הנוצרית אומרת?
שזה משפט לא נכון, כן?
עם ישראל חטא, חטא, חטא, חטא, חטא. טוב, מי שכל הזמן חוטא, חוטא, חוטא, יאללה, שא ונביא את זה אחד,
אחד ג'דיד, אחד שהוא לא חוטא,
אחד שהוא מתור חדש.
זה ישראל,
ישראל החדש, זה זה.
אומרת, אומרת לנו התורה, אין דבר כזה. הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו הבטחה נצחית.
מה?
אני לא אעזוב אתכם לעולם. גם אם יהיה עונש, גם אם... לא אעזוב אתכם.
הקשר בינינו הוא נצחי גם כשאתם לא תעשו את הדבר שלישבו נשלחתם כדי להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש וכולי וכולי,
ונעשה גם הפוך,
אז יהיה עונשים ויהיה צרות ויהיה... אבל לא יהיה ניתוק קשר.
זה לא יהיה.
והנה, ככל המשל הזה, עשה לנו השם אלוהינו.
דכתיב.
הנה אנוכי קורא ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות.
פירוש נפלאות זה למעלה מהטעם והדעת.
כמו שאמר דוד ליהונתן, נפלאה אתה אהבתך לי מאהבת נשים.
מאיזה אהבה? אומרים, אהבת נשים, מאיזה אהבה?
מי זה נשים?
איך?
עזר אומר בעלבישה. משהו שזה נשים ספציפיות, אומרים כאן הדרשנים,
מאהבת רחל אל לאה. זה נשים.
רחל,
כשהיא קיבלה מיעקב את הסימנים,
מסרה אותה ללאה.
וכשרחל מסרה את זה ללאה,
אף אחד לא הבטיח לה שיעקב
יהיה מוכן לעבוד עוד שבע שנים בשבילה. היא מבחינתה ויתרה על יעקב, וואו.
אומר לנו דוד המלך,
האהבה של יהונתן אליי גדולה מהאהבה של רחל ל...
למה? מדוע?
כי אומנם רחל לא הייתה מתחתנת עם יעקב,
אבל היא הייתה מתחתנת עם מישהו אחר.
בסוף היא לא הייתה נשארת רבקה, היא הייתה מתחתנת, לא עם יעקב, מישהו אחר, נכון, הפסד גדול מאוד וכל הדברים האלה, אבל הייתה מתחתנת עם.
לעומת זאת, יונתן לא יהיה מלך בחיים.
הוא לא יהיה מלך בחיים.
כן?
אז זו מדרגה יותר גבוהה.
ובמיוחד שבסוף רחל,
יעקב כן התחתן איתה, אז היא לא הפסידה כלום,
הרוויחה.
ופה יונתן ויתר על הכל.
זה למעלה מטעם ודעת.
כי על ידי ג' מידות הרחמים,
שהמשיך משה רבנו עליו השלום, נעשה כביכול כריתת ברית והתקשרות להקדוש ברוך הוא עם ישראל,
לעורר את אהבה וסלחתה, שלא יהיה אומנותיכם, מבדילים וכו', כי חלק ה' עמוק. כלומר,
אנחנו באים,
אני אתן פה משל שאני מספר אותו כל שנה, ונראה לי השנה עוד לא סיפרתי אותו, בסדר?
נעמיק בו טיפה.
מה עשה משה רבנו?
הוא ככה יותר טוב, אתם תשמעו אותי יותר טוב ככה, נכון?
משל, מביאים משל למלך, שהיה לו בן יחיד,
והבן הזה,
אבא שלו כמובן טיפח אותו, וגידל אותו, ורומם אותו, וכל הדברים.
והבן הזה, לא פחות ולא יותר, מרד באביו, מורד במלכות, שם מרחם.
עשה לו, ארגן עליו מרד,
פרופגנדה וכל הדברים האלה. טוב, האבא כל כך התאכזב מהילד, כל כך...
הוא מסר אותו לשרים, היו תשפטו אותו,
ואני אפילו לא רוצה לדעת מה זה, לא, הוא מעניין אותי.
וטוב, שפטו את הבן הזה למה ששופטים,
מורד במלכות.
זה היה רדין מוות.
בית התלייה נמצא מחוץ לעיר,
אז מוציאים אותו מחוץ לעיר.
יש בדיחה, אספר לך בדיחה?
היה אחד, דנו אותו לתלייה.
אז לקחו אותו, הגיע היום של הזה שלו, הוציאו אותו לתלייה, בית התלייה מחוץ לעיר, ומוציאים אותו, ויום גשום, סוער, גשם וזה.
אז הוא אומר לתליה, איזה יום בחרתם להוציא אותי להורג, תראה איזה גשם, אני צטנין, אני חולה, אין לכם רחמים.
אז התלייה אומרת לו, אתה מתלונן? אני עוד צריך לחזור את זה.
כל פנים,
מוציאים אותו.
בכל אופן, האבא הוא אבא, והוא לא מתאפק, הוא עולה על הסוס ורוכב כזה ומסתכל ורואה את הבן עולה ומובילים אותו.
ואז הבן קולט את האבא, הוא צועק לו, אדוני המלך,
אדוני המלך,
נפנף לו, אדוני המלך.
טוב, הוא לא יכול להתאפק, הוא אומר לו, כן, מה אתה רוצה?
אז הוא אומר לו, אני רוצה משאלה אחרונה.
מגיע לי משאלה אחרונה, אני נידון למוות, מגיע לי משאלה אחרונה.
אמרתי לו, נכון, הממשלה האחרונה מגיעה לך, בכבוד, מה אתה רוצה?
אז הוא אומר לו,
אם על המלך טוב,
ואם מצאתי חן לפניך המלך,
יותן לי בפעם האחרונה בחיי לרוץ תפנה מרכבת אדוני המלך ולצעוק
יחי אדוני המלך לעולם.
וכשהמלך שומע שזו הבקשה שלו,
והוא לא ביקש עושר, והוא לא ביקש פה, והוא לא ביקש... זה?
מה?
אז הוא מבטל לו את הגזרדין.
כלומר, כשבא הנידון ומציף,
בא הבן ומציף לפני המלך, הוא אומר לו,
בסדר, עשיתי מלא מלא דברים, אבל אתה המלך שלי.
הקשר בינינו הוא בלתי ניתן.
משהו הוא לא רלוונטי.
הוא נהיה לא, לא... אתם מבינים?
זה כמו, ניתן פה עוד איזה משל,
זה כמו, שגם אותו הבאתי כמה פעמים, אני אוהב אותו.
כמו איזה חייל בגולני בגדוד 51,
הוא הופרע, הלך בלי גומיות, בחולצה,
עשה מדי פעם עריקות פה, עריקות שם, הרביץ לפה, הרביץ לשם, ויש לו מלא משפטים על כל הדברים האלה, מחכים לו.
ואז מתחילה מלחמה בעזה,
והוא, מה זה, גיבור גדול, נכנס, מחלץ תחת אש וכל הדברים האלה, והעוצמה האדירה, הוא הכי טוב,
והוא מקבל צנשים.
אחרי זה, בחיי המלחמה.
אתם מדמיינים לעצמכם כזה חייל שאחרי שהוא מקבל את כל הצנשים, הוא הולך בבסיס והשר אומר לו, בוא, בוא, בוא, בוא, בוא,
רינתן, לפני המלחמה היית בלי גומיות, עכשיו אני אשפוט אותך.
אומרים במרוקאית, שומה.
אתה תעשה, אתה תעשה,
אתה תשפוט אותו עכשיו, אחרי שהוא כזה. זה לא מתאים, מי שיתבייש זה הרסאו, הוא צריך להתבייש.
לא,
זה ברית.
זה משהו מעל המעשים.
אני חייב לספר לכם על הבדיחה, כי אני פתאום נכנסה להיות בדיחה, אז אני זה.
היה איזה אחד, הוציאו אותו, רצו להוציא אותו להורג,
אמרו לו, יש לך משאלה אחרונה, היה גם כן, חורף.
חורף,
שאלה אחרונה, אני רוצה, שאלה אחרונה שלי, כן.
לפני שאני זה, אני רוצה לאכול נקטרינה.
אמרו לו, תשמע, עכשיו חורף, אין נקטרינה, אז נחכה.
אהבת?
נחכה.
עד ש... נחכה.
יופי, עכשיו, מה מביא לידי ביטוי את מימד הברית?
איך הוא בא לידי ביטוי?
תקיעת שופר.
תקיעת שופר.
בתקיעת שופר יש שני דברים, יש את החפץ שנקרא שופר,
והרחפש שנקרא שופר, רומזו, שפרו מעסיך וכל הדברים האלו, אבל יש את הקול.
הקול הוא צעקה פשוטה, פרימיטיבית.
דברים הגיוניים צריכים
שיהיו מולבשים במה?
במילים.
יש לי מילים, אני מעביר לך אותם, אתה מבין אותי, אני מבין אותך, הכל סבבה.
צעקה היא בעולם אחד מעל המילים.
היא בעולם עמוק.
היא ביטוי הברית.
והנה אמרו חזל,
אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני מלכויות
שתמליכוני עליכם זיכרונות,
שיעלו זיכרונכם לפניי לטובה ובמה בשופר.
כי הנה ראש השנה, וזה היום תחילת מעשיך,
זיכרון ליום ראשון,
שנברא בו אדם הראשון בראש השנה, נברא אדם, לא נברא עולם,
ואמר השם הלך גאות לווש.
וכפי שאז נתגלה מלכותו יתברך, ואז זה בהתערות הדלילה בלבד, הקב' רצה, הוא רצה, ועכשיו צריך להיות זיכרון ליום ראשון.
על ידי טרותא דלתתא, אנחנו מזכירים את עומק הרצון ואת עומק הברית החופשייה בין השם ואחרי ביתנו.
לעורר התגלות מלכותו יתברך עלינו על ידי זיכרון הברית וההתקשרות בין השם ובינינו.
והיינו על ידי השופר.
למה?
שהוא בחינת תשובה עילאה.
תשובה עילאה זה תשובה שהיא לא בגלל השכר או בגלל העונש או בגלל הפחד,
אלא היא בגלל הרצון להיות בקשר,
כן?
בחינת צעקת הקול מעומקא דליבא,
מנקודת פנימיות הלב.
עד שאין כלי הדיבור יכולים להגבילה מפני שהיא
קול בלבד.
ולכן אין אומר ואין דברים אלא בחינה, תקיעה, קול פשוט
ושברים הוא גם כן אינו אלא קול,
אלא שיש בקול עצמו כמה בחינות ותנועות, גניח וגניח וכו' וכו'.
צעקה.
צעק ליבם אל השם. נכון שאני זוכר
שנסענו לחדר לידה פעם ראשונה שנולדה בתינו הבכורה,
הגדולה, לידה ראשונה, כן?
אשתי לא ידעה. אז המיילדת שהייתה הייתה מיילדת נמרצת וטובה,
ופה בהר הצופים.
אז היא אמרה לאשתי, תצעקי, זה עוזר, תצעקי, תצעקי. כאילו, הצעקה היא, נכון?
אז הצעקה היא, זה משהו שאתה,
לידה זה בכל מקרה אירוע למעלה מטעם, ודעת זה פלא, זה נס גמור, אין איזה שום,
אין לזה שום הסבר, עולה בן אדם אחד למיטה, יורדים שניים. זה נס גמור, אין לי שום הסבר לדעת, זה שום דבר לא הגיוני פה.
הדבר שעוזר להביא את הפלא הזה לעולם זה צעקות.
צעק ליבם אל השם.
אז צעקה היא איזה אירוע דרמטי למעלה מטעם ודעת.
זה כל השופר.
זה כל השופר.
הם צועקים אל השם יתברך ומזכירים את הברית.
שהקשר,
קורה בשבת ניצבים,
או בראש השנה, הקשר בינינו ובין הקדוש ברוך הוא הוא לא קשר הגיוני,
הוא בחירה למעלה מטעם ודעת, ולכן אנחנו כאן עד היום.
אגב,
בחבורה הזכרנו שכל מגילת העצמאות
שנכתבה היא בדיוק
מתעלמת מן הנקודה הזאת, בגלל סיבות פוליטיות.
מגילת העצמאות חלקה חוברה כדי למנוע מראש כל מיני טענות של אומות העולם,
ולכן בארץ ישראל קם העם היהודי.
המשפט הזה הוא משפט לא נכון.
העם היהודי לא קם בארץ ישראל, הוא קם בהר סיני.
אם היינו קמים בארץ ישראל, לא היינו חוזרים לכאן.
כי אם אתה קם בארץ ישראל, זה אומר שזה עניין טבעי, אתה גדל כאן וכל זה. אם זה טבעי, אז כמו שהטבע מקיים את זה, גם הטבע יפרק את זה.
אבל מכיוון שלא קמנו בארץ ישראל, אלא קמנו בהר סיני, והקשר עם עם ישראל, בין עם ישראל לארצו, הוא קשר על-טבעי, נצחי, אז גם חזרנו לכאן.
אבל כתבו את זה כי הגויים רצו לטעון כל מיני טענות, אז כשסתומם את הפה,
אז זה בשבילם.
בסדר, אבל מצידנו, בהר סיני קם העם היהודי, ושם הובטחה לו ארץ ישראל לדורי דורות, לנצח נצחים. ככה צריך להתחיל את זה.
והוא ביאור הדבר, הוא מבאר לנו את זה, עוד הכתיב,
לך אמר ליבי,
בקשו פניי, היינו פנימיות הלב.
הקדוש ברוך הוא מבקש פנימית הלב, מה הכוונה?
שתי צעקות.
יש בבחינת צעקת הלב שתי בחינות,
בחינה פנימית וגם בחינה חיצונית.
מה זה חיצוניות הלב? צעקת הלב בחינת חיצוניות?
הוא נמשך מן הדעת והתבוננות בגדולת השם, בהתפשטות אור אינסוף ברוך הוא על הנבראים,
לעבוד מעין לאשכול, צפה השמיים וכו', אדם,
אני אתן לכם את זה,
אדם מתבונן על הבריאה ואז יוצא לו איזה, וואו,
מה רב רומאס, סליחה השם. קרה לכם פעם שהגעתם לתח תקווה, אמרתם, וואו, לא, זה לא יקרה,
אבל עמדתם על שפת,
על שפת, אני יכול לצטרף לתח תקווה, אני אישה,
על שפת מצוק מחטש רמון.
קרה לכם?
מבחינת חיצוניות הלב.
זה התפעלות, אבל זה חיצוניות הלב, כי אתה מתבנה לאיזה גודל, וואו.
בסדר?
עולה עולה עולה באיזה פעם, עליתי איזה מקום, ראיתי את זה שולל,
עליתי, עליתי, עליתי, הגעתי, בום.
מאגר עצום, מאגר בני ישראל.
זה אצלך וואו בלי שליטה.
זה חיצוניות הלב, נכון?
אז גם כשמתבוננים בקדוש ברוך הוא, ברא את הכוכבים, את המזל ההוא, את היקום, את הפועט השם,
לא מזמן מישהו שלח לי איזה סרטון מאוד יפה,
כאילו,
מין סרטון כזה שאתה נוסע במהירות האור,
מרים את המסע שלך במהירות האור,
אתה יוצא מכדור הארץ ומתחיל לנסוע במהירות האור.
מה קורה אחרי שמונה דקות, אחרי שנה, אחרי מאה אלף שנה, אחרי... בקיצור,
אתה רואה שזה כזה נקודה קטנטנונת ותוך איזה פינה
שנקראת זרוע אוריון בגלקסיה מאוד קטנה,
שנקראת גלקסיית שביל החלב, שהיא אחת ממאה גלקסיות שנקראות הקבוצה המקומית,
כן?
והם בקושי תופסים איזה משהו מבין מיליארד גלקסיות הידיעות לנו כיום, והיקום כל רגע הולך ומתרחב.
והמחשב לוקח, והסרטון לוקח, ו...
מסע בזה, אתה כאילו,
מאה אלף שנה במהירות האור אנחנו מגיעים לאיזה...
סתם, וואו, מה קורה כאן? אז כל זה חיצוניות הלב.
אני מדלג על הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה דברים.
אשר בהרכיב את אותם דברים אלה, כי הצבע נמשך לאדם מבחינת צעקת הלב,
ויצעוק לבו אל השם, למשוך אחריו לדבקה בו יתברך
בתשוקה ובצמאון, וזו אחרי השם ילכו, כי הרי ישאג.
שיש מבחינת צעקה גם מבחינת חיצוניות הלב.
כן?
כמו יהיה, וכן גם זה הדרך.
כל זה חיצוניות הלב.
אבל דילגתי פסקה, אבל הקדוש ברוך הוא ובכבודו ובעצמו ראה ומתנשא,
לשם זה לא מגיע. עכשיו דילגתי לעמודה השמאלית,
לפסקה השנייה, אבל בגילוי אלאותו יתברך בעצמו ובכבודו,
לא שייך שום השפעה, לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב, ולכן נקרא אל עליון,
כלומר שהוא רם ונישא וגבוה מאוד.
ומשם נמשך להיות לאדם בחינת צעקה בפנימיות הלב,
למעלה מן הדעת,
שלא להיפרד מייחודו ואחדותו יתברך, ולהיות ליבו בוער ברשפי אש,
שלב את העולם אליה, מעצמה בלי טעם ודעת, להשתפך נפשו על חיק אביה,
ולמסור נפשו באחד, כי חלק אשר עמו וישראל למחשבה, בחינת פנימיות וכו'.
וזהו לך, אמר ליבי, בקשו פניי, פנימיות הלב,
אנו לדעת פניך, ויאבקש. אני אסביר את זה במילים פשוטות,
ואנחנו נבין את זה.
טעקת חיצוניות הלב זה כמו,
יש לך מלך גדול,
את הארמונות שלו, הוא לא מפסיק להתפעל.
הוא לא מפסיק להתפעל.
בשלב מסוים בא לך איזה תשוקה, אני חייב לפגוש את המלך בעצמו.
אני לא יכול לחיות בלי המלך.
מי זה המלך הזה?
כל מה שאני מסתכל, אני אומר, זה שיא,
אתה מסתכל על הבריאה, איזה בריאה הוא ברעה, השתבח שם, מהווירוס הכי מאפן הכי קטן, עד היקום כולו. אין סוף חוכמה אלוקית. באמת, אני, לפעמים רק צוער, אם לא הייתי רב, הייתי כנראה, לא יודע מה, אסטרונאום, פיזיקאי,
כי אתה לומד טיפה פיזיקה, אתה אומר,
מי ברא את זה? מי סידר את האטומים? זה סדר מופלא, את הביולוגיה, הכל.
אז אתה אומר, זו חוכמה נפלאה. אחרי זה אתה קורא את,
לומד על תולדותיהם של בני האדם, וההיסטוריה, ומה זה.
בשלב מסוים נכנס לך איזה בעירה וחשק לפגוש את המלך בעצמו.
אומרים
שזה
התהליך זוהר,
רבנו הארי,
והבעל שם טוב.
היה איזה מלך כזה שנורא נורא רצו לזה,
ואז אמר מישהו, טוב, אני אלך
ויביא לכם
אה... מכתב מהמלך.
כי היה מלך אחד שהיה לו המון המון
חוכמה וראו את זה מהחוקים שהוא כתב,
כל חוק יותר נבון משני,
אז היה מתלהב.
אז מישהו אמר, אני אביא לכם מכתב מהמלך, לא חוקים אלא מכתב אישי.
אבל הביא להם מכתב, קראו אותו,
איזה מכתב, איזה אהבה, איזה זה... עוד יותר התגבלה בהם ההתלהבות,
מה נעשה? אמר אחד,
תקשיבו, אני אלך אביא לכם תמונה של המלך.
כן,
אין לכם תמונה.
מביא תמונה, ראו את התמונה עוד יותר.
התלהבו וזה.
בא אחר המשלי, אמר, אני אלך אביא לכם את המלך בעצמו.
חוקי המלך זה התורה.
הראשון שהביא מכתב מהמלך זה רבי שמעון בספר הזוהר.
השני שהביא תמונה של המלך זה רבנו הארי.
בציור כל העולמות זו ההשתלשלות.
ומי שהביא את המלך עצמו זה הבעל שם טוב.
בחסידות.
שאומר, האדם, תסתכל פנימה,
יש בתוכה אלוהים קטן, כך הוא אומר.
כשאתה לוקח הר וחוצה ממנו אבן קטנה,
האבן היא קטנה, אבל היא חלק מההר.
הנשמה שבתוך כל אחד מאיתנו היא חלק אלוה ממעל ממש.
אפשר לפגוש את אלוהים, איפה הוא נמצא?
פה, בפנים.
כל אחד מאיתנו יש חלק אלוהים קטן.
אז זה הבעל שם טוב בתורת החסידות.
אז הרצון לפגוש את המלך, לא את המעשים שלו, ולא את החוכמות שלו, אלא אותו בעצמו,
זה צעק ליבם אל ה'. חצוף, אתה תפגוש את המלך?
הסתכלת איך אתה נראה במראה?
מלא מעשים לא טובים, מלא...
לכן זה מופיע במילה ניצבים, כי המילה ניצבים היא ביטוי לחוצפה.
שנאמר, ודתן ואבירם יצאו,
ניצבים פתח העולם, נכון?
התייצבו, ראו את אשר יעשה, אשר ראיתם, לא תוסיפו לראות עד עולם. כאילו, זה התייצבות בתוקף.
בחוצפה, בעוז,
אנחנו נתייצב בראש הלב ונגיד לקדוש ברוך הוא, אנחנו לא רוצים,
לא את זה, אנחנו רוצים אותך, אותך, קשר איתך. ועל זה אנחנו צועקים, צועקים, זה למעלה מטעם ודעת. אנחנו לא רוצים רק את החוכמה שלך ואת הזה, וגם לא את השכר וגם לא את העונש.
רוצים את הקשר איתך.
וזה עצם הצעקה הזאת
ממתקת את הדינים ומבטלת אותם, כי
הקדוש ברוך הוא רואה שאנחנו לא באים אליו כדי
לשחות ממנו תרומות, מה שתקרא.
הוא יגיד לנו, תרמתי.
אנחנו באים אליו
כי אנחנו רוצים את הקשר איתו,
את עצם הקשר.
אה, עזרא.
עזרא צוחק.
אנחנו באים כי אנחנו רוצים את עצם הקשר, וזה ראש השנה.
זה אתם, ניצבים היום כולכם, מבחינת צעק ליבם אל השם, מבחינת לך, אמר ליבי,
בקשו פניי את פניך, השם אבקש.
אמן ואמן. מוריי ורבותיי, זה בעצם השיעור האחרון
בחסידות לשנה זו. יהיה גם שיעורים בשבוע הבא, בחמישי זה אחרון.
אז מי שמגיע לשיעורים בחמישי,
יארח אתכם שנה טובה מתוקה, בשורות טובות.
לאדוני כל ישראל תכתבו ותחתנו בספריו צדיקים גמורים לאלתר!
כן יהיה רצון ונאמר אמן!
