בשבת הקרובה זה ידחת אלול.
חי אלול זה יום הולדת של שני המאורות הגדולים,
הלוי מה?
הבעל שם טוב בשנת תקה,
בשנת תנח,
תנח,
ואדמו״ר הזקן בשנת תקה.
כמה הפער ביניהם?
כמעט 50 שנה,
משהו כזה.
אז חי אלול,
שני המאורות הגדולים,
ובהרבה מאוד שנים,
חי אלול, שבו, שבו, אני כאילו,
בהרבה מאוד שנים חי אלול יוצא
בכיתה בו,
סביב שבת כיתה בו.
התיאור שכרגע נלמד אותו ביחד,
מופיע בלוח היום-יום. לוח היום-יום זה בעצם הספר הראשון שהרבי חיבר.
זה נקרא אור זרוע, לוח אור זרוע לחסידי חב״ד.
והלוח הזה הוא בעצם,
יש פה כל מיני אמירות חסידיות וביהויות של לימודים לכל יום,
ובלוח היום-יום של שבת כי תבוא, חי אלול,
יש סיפור מאוד מאוד מעניין
על שבע תורות
שהבעל שם טוב התגלה בחלום לאדמור הרשב, ובעצם אמר לו אותם לאורך אותה שבת,
לפני תפילת ערבית,
אחרי קבלת שבת,
לפני שחרית,
אחרי, לפני נוסף, כאילו, זה שבע תורות כאלו,
שנאמרים על הפסוקים שחלקם בפרשה אצלנו.
לפני שאני אכנס כאן אל התורה הזאת,
לא את כל השבע תורות, אלא את השתיים הראשונות,
אני רוצה רגע להתכתב שנייה עם הנושא שכתבנו כאן, המלך בשדה, ולהזכיר לעצמנו את
השאלה ששואל אדמו הר הזקן
במאמר הזה, המלך בשדה. אדמו הר הזקן שואל, אנחנו כולנו,
כשאומרים את הביטוי המלך בשדה, אנחנו אומרים, כן, המלך בשדה הכוונה באלול,
קל לפגוש אותו.
במקום לתאם פגישות בארמון ובכל העניינים, המלך בשדה,
קרה כזה, לגשת אליו וכל הדברים האלה.
זה המשמעות בתחילת המאמר שם, אבל המאמר הזה ממשיך לכיוון אחר לגמרי,
זה מאמר ארוך,
שאת הכיוון הזה, אני חושב שהם פחות לומדים, אז לא...
הוא שואל שם עוד שאלה, אדמר הזקן, והוא שואל, למה אם חודש אלול כל כך
חשוב ומהירות בחודש אלול י״ג מידות של רחמים, חודש הרחמים והצליחות,
אז הוא שואל, אם כך, למה
החודש הזה לא יהיה אסור בעשיית מלאכה?
אם זה ככה,
אם זה כזה,
אז חודש שלם בוא נעשה מלאכה.
והתשובה שהוא עונה היא שהפירוש המלך בשדה,
זה אומר שלא רק קל לפגוש אותו,
אלא הוא גם בא להסתכל איך אנחנו עובדים.
כשמגיעים לארמון, כשהמלך בארמון,
אז מתנהגים יפה,
חובשים חליפה,
אנחנו מכירים את כל כללי הנימוס, אם אנחנו לא מכירים אז לפני כן יגידו לנו מה עם כללי הנימוס, בסדר?
לטערי הרב, יצא לי להיות לפני חודשיים בערך.
הייתי מנושאי הארון של קצין אצלנו
ברבודו ביוסף חיים, חיכיתי לך, כי עכשיו אני מתחיל את השיעור מההתחלה.
הנה, אני פה למטה.
בדיוק עכשיו זה התורה, להיות למטה.
אז יצא לי להיות מנושאי הארון של קצין אצלנו בחטיבה שנהרג, איתי גליה,
בר סרן איתי גליה, השם ייקום דמו,
שנהרג במחנה ירדן,
בהתקפה של כתביו,
אז היו צריכים קצינים של נוצרנט שיישאו את ה... זה, זה,
של החטיבה.
אז אתה מגיע שנתיים לפני הטקס,
והנגד שם מסביר לך,
יש כללים,
איך הם עושים את הארון, ואיך הולכים בשמאל ימין, מי הולך ראשון, מי הולך שני, מה עושים פה, מה עושים שם, עושים איזה חזרות,
יש טקס.
אז בין אם זה פה, בין אם זה, לא משנה, בארמון, אתה מגיע, אתה מגיע מוכן, אתה מגיע מאורגן.
אבל כשהמלך בשדה,
לא רק קל לפגוש אותו, הוא לא סתם מגיע, זה לא חד צדדי, הוא מגיע לשדה כדי לבדוק מה?
איך אנחנו נראים בשדה.
איך אנחנו נראים כשאנחנו עובדים. ולכן חודש אלול איננו חודש שאסור בעשיית מלאכה, כי זה בדיוק העניין, איך נראות המלאכות שלנו.
איך אנחנו נראים כשאנחנו עושים מלאכה. איך אנחנו עובדים, איך אנחנו עם האישה, איך אנחנו עם הילדים,
איך אנחנו עם בני הבית, איך אנחנו בדיני ממונות, המלך בשדה, המלך בא לבדוק איך אנחנו עובדים, איך זה נראה.
אז רגע, רגע, אז בעצם אני רוצה שחודש העלו לו איזה מין מעבדה כזאת,
שאם אנחנו כרגע נמצאים בריכוז מרובה,
ואנחנו ככה,
אנחנו מכוונים,
אז אנחנו מצליחים להרים את ימי המעשה שהם יהיו כמו שצריך, כי המלך בשדה.
כשהמלך בארמון, אני יכול לחפף בשדה, אבל כשהמלך בשדה,
למשל, למה הדבר דומה? אתם יודעים מה הדבר דומה?
זה נקרא, איך זה נקרא?
כוח רמה ממונה.
מכירים את זה?
כן, הבן שלי השבוע ביקש שאני אכניס איזה משהו,
נכניס לו את הכבל המתן באוטו, ולא הצלחתי, הוא אמר לי, זוזוז, זה כוח רמה ממונע, תן לי לעשות את זה.
נכון, אתה לא מצליח,
אתה לא מצליח לעשות משהו,
מגיע המפקד ומצליח.
מה קרה? יש לרמה ממונע איזה כוח.
אז זה דומה, אני באתי לתת משל, תרגיל שעושים, אתה עושה תרגיל בצבא,
אתה עושה תרגיל, תרפל של פלוגת טנקים.
פתאום באמצע רוצים לך את הטפל, חבר'ה, האלוף הגיע לצפות.
הופה, אלוף הגיע לצפות, שנייה, פתאום אתה שומע שכל המפקדים בקשר מחדדים את הפקודות,
הכל נהיה יותר, מה קרה? מישהו בא לצפות בך, מישהו בא לבדוק.
איך אתה נראה? והמישהו הזה גם יכול להיכנס לך לתוך רשת הקשר, עושים את זה,
ולהתחיל לשאול לך שאלות, רגע פה, רגע שם, מה עשית? למה? בסדר, זה,
השבוע הייתי ביום מילואים בפיקוד צפון, איזה ארחות כזאת.
היו שם כמה אלופים ביום-עיון הזה.
וכל פעם עלה איזה מישהו והציג את התוכניות הלוגיסטיות והמבצעיות
כאלה ואחרות, ומדיוק פעם האלוף עוצר אותו והתחיל לשאול את השאלות, רגע, מה פה, מה שם,
וקיצור, אנשים ענו כי הם הגיעו מוכנים, כי מראש אמרו,
יהיה פה האלוף, הוא ישאל אתכם שאלות,
אתם צריכים להגיע מוכנים.
אז המלך בשדה,
זה מבחן, זה לא רע, אנחנו כאילו, יאללה, אפשר להריץ תחקות עם המלך, אפשר לעשות תוקיפים,
לא, המלך בשדה, איך אנחנו נראים?
זה שם את חודש אלול בציר מאוד מאוד מעשי של תיקון המעשי.
איך נראה הדיבור, איך נראית התפילה, איך נראה העבודה, איך נראה הנהיגה שלנו בכביש,
נהיגה בכביש,
איך נראה בן אדם לחברו שלנו, איך נראים כל הדברים האלה, בסדר?
זהו.
על גבי ההקדמה הזאת של מה זה המלך בשדה בכלל,
מופיעה התורה הנפלאה
של הבעל שם טוב. הפסוקים בפרשה ידועים לכם. אני אומר, רבותיי, זה חי אלו, אני מבקש להתוועד בשבת, כן.
והיה כי תבוא אל הארץ אשר אדוני אלוהיך נותן לך נחלה וירשתה,
יש פה דפים, אייל, בכבוד.
יש פה דפים.
כדאי שיהיה לכם דפים.
והיה כי תבוא אל הארץ
אשר אדוני אלוהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבתה בה.
ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר אדוני אלוהיך נותן לך ושמת בטנא.
בהלכת על המקום אשר יבחר אדוני אלוהיך לשכן שמו שם.
ובאת לכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו,
הגדתי היום לאדוני אלוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע אדוני לאבותינו לתת לנו".
אני אומר כאן איזו הערה קטנה שהיא לא קשורה לשיעור שלנו, היא רק הערת פרשת שבוע.
הגדתי היום לה' אלוהיך כי באתי אל הארץ.
הבן אדם שמביא ביקורים, גם יכול להיות שהוא מביא ביקורים אחרי 100 שנה שנכנסו לארץ וגם אחרי 200 שנה וגם אחרי 400 שנה, נכון?
והוא עומד עם ביקורים ואומר, אומר לכהן, אני רוצה להגיד לך משהו, מה?
באתי אל הארץ.
אנחנו יודעים שבאת אל הארץ. אתה נולדת פה, אבא שלך נולד פה, סבא שלך נולד פה.
שבעה דורות אתם פה, מה?
אני קורא לזה תודעת הדורות.
תודעת הדורות.
אתה פה, בזכות מי?
מישהו שלפני כך וכך שנים עלה לכאן.
אז אל תשכח אותו.
לכן תגיד, הגעתי היום, כאילו אנחנו באנו היום. טוב, זה, סגרו סוגריים.
כל פנים, בחסידות,
לוקחים את המילים האלה, כי תבוא אל הארץ,
היה כי תבוא אל הארץ, לשון שמחה
לבוא אל הארץ,
ומתרגמים את זה לשפה קיומית נפשית, בסדר?
מה זה כי תבוא אל הארץ? אומר הבעל שם טוב.
תוכן תורת הבעל שם טוב בשבת פרשת כי תבוא, חי אלול תרנב,
אחרי קבלת שבת,
כן?
והיה כי תבוא אל הארץ,
ארץ לשון מרוצה ולשון רצון,
כדהית במדרש.
כשאתה תבוא לרצון
שהוא מתנה מלמעלה ובירושה בכל אחד מישראל,
אזי העבודה צריכה להיות וישבת להורידה בהתיישבות
ולקחת ושמת בטנא להמשיך אורות בכלים. בואו רגע נעצור כאן וננסה לפרק את התורה הזאת אחד אחרי השני, בסדר?
וזה כמובן תורה שקשורה לחודש אלול.
אחד מהראשי תיבות של חודש אלול
מופיעים בספר הקדוש רמזי אלול,
זה אומה לשם
עת לבבך ועת לבב זרעך, עת לבבך ועת לבב ראשי תיבות אלול.
ושם מבואר, בספר הקדוש שהזכרתי,
שהרבה מאוד פעמים הרהורי תשובה של הבנים הם תוצאה של תהליך שעושים מי?
האבות. כי הלבבות קשורים.
וזה ממש עצה, שאם אדם רוצה שבנו ישנה את דרכיו,
שהוא יעשה עבודה על עצמו,
כי הלבבות קשורים.
כשאדם מל את ליבו שלו, זה משפיע על כל המקושרים האלה, בוודאי על ילדיו,
בסדר?
זה גם עובד.
מה שהתורה אותי באה להגיד זה שלפעמים
פתאום נגיד מתעורר אצלך איזשהו רצון כלשהו,
ולפעמים זה לא רצון, לפעמים זו משיכה.
יש לאדם איזושהי משיכה כלשהי, הוא בטוח שהוא המציא אותה.
למעשה, זה לא אתה.
המשיכה הזאת אצלך היא
מירושה מהאבות.
ירושה מהאבות.
סיפר לי איזה חבר שמאוד אוהב לטבול.
הוא בנה אצלו בבית מקווה.
שלא צריך ללכת וכל זה, יש לו מקווה בבית, סבבה, הכול טוב.
מה? לא פשוט, כן.
לא, אתה יודע מה עושים אבל.
רבי יוסף חיים אמר לא פשוט, כי יש מרבי יהודה חסיד, נדמה לי, שאדם לא יעשה מקווה פרטי בבית,
ולכן מי שיש לו מקווה בבית, הוא מזמין אחרים לטבול.
ואז זה מקווה כללי.
וכבר היה לי כמה פעמים שהזמינו אותי לטבול במקווה, כדי שמישהו עשה בבית.
יום אחד הוא פגש, עכשיו, זו משפחה שכל המשפחה,
אבא שלו בעצם נשאר יחיד מכל המשפחה.
כאילו, הסבא והסבתא נרצחו בשורה, ואין לו, לא היה לו דוד, יש לו רק את אבא שלו.
ויום אחד הגיע איזה דודה מחוץ לארץ,
שאחות של הסבתא שלו, שנשארה,
אז הוא ישב איתה ודיבר איתה וכל זה, ואז היא סיפרה לו שהאבא של הסבא,
המקצוע שלו היה בונה מקוואות.
אתה חושב שזה אצלך.
ופתאום אתה מגלה שבכלל מישהו עשה את זה לפניך מהמשפחה, איזה ציר כזה.
בסדר?
זכרתי את הסיפור הזה.
לפני כמה שנים חמי הביא לי ספר,
האמת הספר הזה, לא יודע איפה הוא נעלם לי,
והספר הזה הוא,
מישהו הלך וצילם במרקש את הבית עלמין
של הרבנים, חלקת הרבנים
במרקש, צילם, בכל מצבה יש תמונה ויש
איזה פירוט על החכם, מה יודעים עליו.
עכשיו, המשפחה שלי,
מהצד של אימא שלי נראה לי שאני הרב היחיד,
מהצד של אבא שלי יש יותר רבנים, כי זה שם גם חרדים.
אמרתי לעצמי, בוא נראה, אתה חושב שאתה נמצאת את הגלגל, אתה הרב שזה,
בוא נראה אם יש שם איזה רבנים לפניך,
בתלמיד הזה.
המשפחה של אבא שלי הם ממקנס, אבל הם היו בעצם עם מרקש,
שהם עברו למקנס בשלב מאוחר. התחלתי לחפש, חפש, בום, אני מוצא.
שם משפחה עקוקה, אני מוצא שם רב.
לא, לא כתוב עליו הרבה,
אבל פתאום אתה מרגיש שאתה מקבל איזה דרישת שלום מהעבר.
תקשיב,
לא אתה,
לא, לא, לא, פתאום, אבל, כן, אבל לא, לא, אתה מרגיש שאתה מקבל איזה דרישת שלום מהעבר. אומר הבעל שם טוב, בחודש אלול,
האנטנות פתוחות.
מגיע לאדם פתאום איזה ערעור תשובה.
הרבה פעמים עם ירוש תשובה שמגיע לנו, זה לא כי עשינו משהו או למדנו משהו. פתאום נכנס לך איזה ירוש תשובה, אתה פתאום רוצה להיות יותר טוב. אומר רבי השם טוב, זה ירושה מהאבות.
הנשמות למעלה
שולחות פולסים של רצון, אנחנו קולטים אותם בחודש אלול.
והיה כי תבוא אל הארץ ארץ לשון מרוצה ולשון רצון.
קרה לכם?
עשיתי פעם סבב פה כמה פעמים במכון, לאורך השנה.
מגיעים פה, הרי תלמידים חדשים
כל יום מגיעים, זה לא באלף אלול או בראשון לספטמבר.
אנשים חוזרים בתשובה כל השנה.
כל פעם אחרי כמה פעמים עושים איזה עצירה ועושים איזה סבב.
ואחת השאלות ששאלתי בשנה שעברה,
לא מה הביא אותך, זו השאלה, אבל בעצם,
איפה נפלה לך המחשבה לבוא למכון מאיר?
והיו שם מחשבות מכל העולם.
מתחת לקוקוס בתאילנד,
בטרק בארגנטינה,
בסוואבל הדרומי באוסטרליה, וכל מיני כאלה.
עכשיו, שם, שם פתאום הבנתי שכשאני אגיע לארץ, אני...
מאיפה זה הגיע, המחשבות האלו?
בסדר?
והרבה מאוד מהם מאוד הם ירושה. היה פה תלמיד במכון שהגיע לכאן,
כי סבא שלו למד פה,
במחלקה הצרפתית בכלל.
סבא שלו למד פה,
וסבא שלו אמר לו, תגיע, תגיע, תגיע, תגיע, תגיע.
אז הוא הגיע, ואז סבא שלו בא לבקר אותו,
והם נכנסו ביחד לשיעור.
את השיעור הזה העביר הרב טויבר,
ותראו שסבא שלו נורא נורא מתרגש מהשיעור.
אז הוא אומר לו, מה קרה?
הוא אומר, כשבאתי למכון מאיר,
בדיוק העבירו את השיעור הזה, את המאמר, למדו מאמר של הרב קוק במאמרי העירייה,
זה המאמר אני זוכר.
עבוב כזה, הרב צוקרמן העביר, אז לא, הרב צוקרמן לצרפתים.
על אבא שלי.
אז אומר כאן הבעל שם טוב,
בעטי תבוא אל הארץ, ארץ, לשון מרוצה ולשון רצון, כי הייתם במדרש,
כשאתה תבוא לרצון שהוא מתנה מלמעלה,
אתה מקבלי מתנות בחודש אלול?
מי לא אוהב מתנות?
שונא מתנות, תחיה.
איך אפשר לאכול בלי מתנות?
מתנות כאלה אנחנו רוצים.
אדם מקבל מתנות.
אוקיי, קיבלתי מתנה, מה אני עושה איתה? הרי הטרגדיה במתנה שאפשר לאבד אותה.
קיבלת איזה משהו,
איזה רצון טוב.
אגב, אחד הדברים הכי הכי נפלאים בעיניי זה שבחורים,
נערים, אנשים שחוזרים בתשובה,
והם מצליחים להעביר את המסר להורים שלהם שזה לא תחליף וזה לא במקום, אלא זה ממש המשך.
זה כאילו הירושה, קיבלתי את זה מכם.
התרגום שאני מעניק למה שאתם נתתם לי, זה התרגום, אבל זה אותה איכות.
חינכתם אותי לישרות, לביקורת, לבחינה, לעצמאות,
לנאמנות וכל זה. זה בדיוק מה שעשיתי, הפעלתי ביקורת, בחנתי את עצמי,
אני נאמן לאדם שלי, תודה לכם אבא ואמא, בזכותכם אני.
זה מאוד מאוד מנחם את ההורים,
אז אתה בעצם מקבל איזה ירושה. טוב, עכשיו אפשר לאבד, אפשר לאבד את זה, חלילה.
קצת לבוא לרצון שהוא מתנה מלמעלה וירושה וכל אחד מישראל, אזי העבודה צריכה להיות וישבתה להורידה בהתיישבות.
התיישבות בשפת החסינות זה נקרא יישוב הדעת. רבי נחמן אומר שמה שאנשים מאוד מאוד טרודים, כי אין להם יישוב הדעת.
התיישבות הכוונה שיהיה לזה יציבות,
שיהיה לזה קביעות, בסדר? יש לי איזה רצון מאוד מאוד גדול, אוקיי.
איך אני לוקח את הרצון הזה ובונה לו כלי יציב,
קבוע,
שנשאר לאורך זמן.
לא עכשיו לעשות איזה אירוע כזה, תורה,
אחרי זה אתה
החזקת מעמד פעם-פעמיים ונעלם.
איך אני בונה לדבר הזה תשתית קבועה?
אדם רוצה להתחיל,
יש סיפור נפלא, סיפרתי את זה לחבר'ה כאן בחבורה,
קראתי את זה לפני איזה שבועיים-שלושה,
על הרב טיינזלץ.
בא לכם לשמוע סיפור על הרב טיינזלץ?
בא איזה תלמיד אחד לרב עדין ואמרנו, אני רוצה שתחתן אותי.
לא יודע אם אתם יודעים, אבל לחתן תלמידים זה חלק מהמשימות של מי שהוא רב ויש לו תלמידים, ברוך השם,
וזו משימה מאוד משמחת,
קודם כל מאוד משמחת,
זו משימה שלוקחת זמן.
זה ערב, נסוע, נחזור, נשארים וכל זה, וכשיש הרבה תלמידים אז זה פתאום יכול להיות.
אז הרב טלנד אמר לו, לא, אתה לא תלמיד שלי,
אז אני לא חייב לחתן אותך.
תלך לרב שלך, הוא יחתן אותך, אני אדם עסוק, שליווה לדברים.
לא, הרב, בבקשה, תחתן אותי, אני חייב שהרב יחתן אותי.
ואז,
לרב שטיינזר היה לו כזה מבט,
כשהוא היה זה, נדלק לו איזה מבט כזה שובר, הוא אומר לו, אתה יודע מה, אני מוכן לעשות לך עסקה.
הספקתי לכם את זה.
הוא אמר, אם אתה מוכן להבטיח לי
שאתה תלמד שתי משניות, מהיום עד יומך האחרון,
כל יום שתי משניות,
אז תהיה תלמיד שלי,
ואז אני אוכל לבוא לחתן אותך.
אז הוא נבהל.
הרב שטיילץ אמר לו, נו, עשינו עסק?
רגע,
חצת את היד.
ואפשר לעצור, הוא כבר סיים כמה פעמים שס משניות, התלמיד הזה, מהשתי משניות ליום שהוא הבטיח ללמוד.
תבנה לזה כלי.
גם שתי משניות, שזה לא הרבה,
זה כלי.
יש לך איזה רצון.
אגב, התורה הזאת היא נכונה, גם באלו, היא נכונה במיוחד,
במיוחד אחרי החגים, או האמת, אחרי כל דבר.
ראש שנה.
קצת מראש שנה, בעזרת השם נצא מראש שנה עם התרוממות,
אז נזכה להמליך את המלך וכל הדברים האלה.
מה נשאר עם זה אחר כך, חוץ מזה?
אבל אם נדע להגיד, אוקיי, היה כאן איזה משהו גדול, מהדבר הגדול הזה אני הולך ועושה איזה פעולה מסוימת, מקבל על עצמי איזה קבלה מסוימת, פרק תהילים נוסף, תפילה מסוימת,
הידור נוסף במצווה,
חפץ מצווה שקניתי בעקבות הדבר הזה,
אז ברדתי לאור הזה כלי,
והכלי הזה הוא קבוע.
הכלי הזה הוא קבוע.
זה כמו מסמר בקיר,
הוא כלום,
אבל על המסמר אתה יכול לצאת את התמונה.
התמונה זה החוויה, הפעולה בהתיישבות זה המסמר.
תקעת המסמר בקיר, גם החוויה נשארת תקועה.
אתה יכול להגיד, רגע, מאיפה ה...
נגיד, אני כותב על ספרים,
ואני קונה ספר בעקבות איזה אירוע,
או מקבל מתנה ספר,
קיבלתי מתנה מפלוני בעקבות הדבר הזה,
אני פותח את הספר, אה, זה בעקבות הדבר, איזה יופי.
חוזרת לי החוויה, חוזרת לי ה...
זה נקרא לעשות דבר בהתיישבות.
יש לך רצון?
יש לך איזה מרוצה?
בראת לו כלי?
יצרת לדבר הזה איזשהו כלי, איזשהו תוכן? זה קריטי הדבר הזה.
זה נפלא מאוד.
יש אצלנו בקהילה כמה וכמה מנהגים שהם בדיוק הדבר הזה.
היה איזה פורים מאוד מאוד גדול,
אישה כזאת של זה, אוקיי, מה נעשה עם זה?
אז פעם אחת הצעתי כאילו לגבאים, בואו נעשה
נגיד ביחד, כל הקהל, פרקי תהילים במוצאי שבת.
סביב הבמה, אנחנו מתכנסים, אומרים לדוד השם ברוך צורי ולנצח, זה קרה בעקבות פורים.
אולי פורים שחל במוצאי שבת, משהו כזה, כאילו,
פעם אחת, בדרך כלל זה הולך לשבת, פעם אחת עשינו,
גם כן בעקבות איזה, היה איזה מועד טוב, וככה, הייתה תחושה שזה, אמרנו, מה נעשה, מה נעשה?
פתאום בא לי רעיון,
הייתי רואה בלוחות שמוצאים,
גם אם מוצאים לוח כל שבת,
קצת שבת, ערבית,
שבע עשרים ושלוש.
אתם מכירים דבר כזה?
אמרתי לה, חי ורעי בקהילה, תגידו, יש לכם עוד משהו בחיים שאתם עושים לפי השעה שבע עשרים ושלוש?
כאילו, שאתם מדקדקים עד כדי כך שאנחנו, לא יודעת, אנחנו?
אתה מעגל, עשרים וחמש, עשרים שנות.
ארוחת צהריים בשבע,
זה כאילו, מספרים בדיחה על בית הכנסת של אייקים בפתח תקווה,
שפעם אחת באה,
שאל את הגבאי, תגיד מתי עכשיו אינך אומר לו לא, אומר לו מתי אומר לו עכשיו.
אנחנו לא עובדים ככה.
אז קיבלנו על עצמנו
שאנחנו כל פעם מעגלים
לחמש דקות הקרובות.
אם שבת ב-7.23, ערבי תהיה מתי?
25. אם שבת ב-7.25, ערבי תהיה 7.25, כי גם ככה 7.25 זה כבר עם התוספות של התוספות.
אבל אם היא ב-7.23, 7.24, כל מיני שעות כאלה מוזרות,
7.25. אם היא תהיה 7.20, בסדר?
כאילו מעגלים.
שבע, עושים עיגול כלפי זה. מה?
גם הלאה. כן, עוד שתי דקות שבת.
מה שקורה בעצם, תלילים לשער.
כן.
אתה יודע מה אומרים? לעשות את השבת.
ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת דורותם ברית עולם.
מה זה לעשות את השבת? מגיע יהודי לשמיים אחרי 120, אומר לו, כבודו שמר,
זורקים לו מספר של שבתות. לא יודע מה.
הוא אומר, איך יכול להיות? אין כאלה מספר שבתות בחיים. אני אומר לך, כן.
כבודו קיבל שבת חצי שעה לפני הזמן.
כבודו הוציא שבת חצי שעה אחרי הזמן.
אז כל שבת הוספת שעה.
24 שבתות הוספת שבת שלמה.
לאורך חיים שלמים יש לך איזה 20 שבתות שאתה עשית
לעשות את השבת.
נפלא.
אז אומר לנו הבעל שם טוב בחי אלול, חיות באלול.
אזי האבוי דעת צריכה להיות וישבת להורידה בהתיישבות.
איך?
ולקחת ושמת בטנא להמשיך אורות בכלים. טנא זה כלים.
במקום אחר הוא אומר שתן לזה רשת לבות טעמים נקודות אותיות.
תיצור לזה כלים.
טוב, בסדר, הלאה.
והלכת אל המקום אשר יבחר השם אלוהיך.
תראו,
אני חושב
שלא היה כתקופה שלנו,
זמן בהיסטוריה שאנשים נסעו כל כך הרבה.
כולם נוסעים לכל היום, כל היום כולם נוסעים.
כל היום,
פעם, כשהוא היה גר, היה עובד, היה גר פה, עובד שם,
אדם גר בפתח תקווה ובירושלים.
נוסע כל היום.
אתמול הייתי בפתח תקווה, ואז בירושלים, ואז בפתח תקווה, ואז בנתניה, ואז בפתח תקווה, ואז בבני נצרים, ואז בפתח תקווה.
מה קרה?
ככה זה. היום נוסעים. נוסעים, טסים, חוזרים, וגם אנשים עובדים בחו״ל.
אז הם טסים, חוזרים, והכל כזה, נכון.
האמת זה גם נכון, גם בירושלים.
הוא גר בקריית משה, אבל התלמוד תורה של הבן, שבדיוק הוא רוצה, זה בהר חומה. אז הוא נוסע להר חומה. והוא מהר חומה, הוא גר בהר חומה, אבל יש לו תלמוד תורה, הוא רוצה דבר.
כל היום, כל היום עושים ככה.
יש בזה עניין.
כל שמתקדמת הגאולה,
יותר ויותר אנשים צריכים להגיע ליותר ויותר מקומות ולתקן.
אז הוא אומר,
בהלכתן המקום שרבחר השם אלוהיך. יהודי צריך לדעת
כשהוא הולך ממקום אחד לשני, הוא אינו הולך לבד,
אלא מוליכים אותו מלמעלה.
לא הגעת בטעות.
לא למחול מאיר, לא לפתח תקווה, לא לכל אחד מהמקום שלו. מישהו לקח אותך.
אבל לקח אותך למה? והכוונה היא
לשכן שמו שם.
שיפרסם אלוקות במקום בו הוא נמצא.
איך?
יש כל כך הרבה דרכים.
זה יכול להיות על ידי ברכה,
זה יכול להיות על ידי שיחה,
זה יכול להיות על ידי
זיכוי הרבים,
זה יכול להיות, אבל הגעת לאיזה מקום,
התכלית של ההגעה למקום זה להוריד בו אלוקות.
בסדר?
לא סתם הגעתי עד לכאן, למה הגעתי עד לכאן? לפעמים זה סתם פסיעה, חברים כזה.
דבר עם מישהו,
ולפעמים זה יותר מזה.
יפה.
תפרסם אלוקות במקום בו הוא נמצא.
אז אם כך זה אומר, שבעצם אם אנחנו כאילו בסיפור של חודש אלול,
זה אומר שהמהות של חודש אלול זה עוד פעם המלך בשדה.
המלך בארמון זה יפה מאוד.
הוא מלך בארמון.
אבל האם הוא מלך גם במקום שהוא רחוק מהארמון?
האם כשהמלך יגיע,
המלך צ'ארלס השלישי, להבדיל, כן, בין מלכות בשר ודם למלכות שמיים,
המלך ברור שבלונדון,
בבקינג אמפלאס,
או בווינסדור קאנסל, שם הוא מלך, הדגלים נמצאים, אתם יודעים שכשהמלך נמצא זה דגל למעלה, כשהוא לא נמצא בארמון זה דגל למטה,
כולם יודעים את זה.
אבל האם המלך צ'ארלס יגיע לאיזה מקום בניו זילנד, שזה גם ארץ שהיא תחת הכתר הבריטי,
יזהו אותו, יכירו אותו,
יעשו לו כבוד?
והמלך בשדה, מקווים שכן.
כן, הם מקווים שכן.
אז המלך בשדה,
האם כשהקדוש ברוך הוא נמצא לא בארמון, כלומר לא בשבתות,
מועדים, חגים,
האם הוא יזהה את המקום בתור מקום שהוא המלך פה?
או שיתעלמו ממנו.
סליחה, מי אתה? לא מכירים אותך.
זה תלוי באנו.
אחר תפילת ערבית
חזר עוד פעם הבעל שם טוב,
התורה הקודמת, זה הכל בחלום, כן, זה אחרי שהוא נפטר.
תר נב, הבעל שם טוב נפטר הרבה לפני.
הוא נולד בתנח,
הוא נפטר בן 60, משהו כזה.
זה הכל בחלום.
כן, הוא נגלה בחלום לרבה הרשם.
אחר תפילת ערבית חזר עוד פעם התורה הקודמת ועושה בעיה כי תבוא,
בכדי שתבוא לרצון,
זהו על ידי והלכת אל המקום. כאילו בתורה הקודמת, אני אומר לך, שמע,
אם התגלגלת לאיזה מקום, זה בשביל שאתה עשה שם איזה אלוקות. בוא ואומרים רגע, לא, לא, לא.
התכלית
שהאדם יהיה נזוז ממקומו.
איך מגיעים לידי רצון ה' שזזים,
שהולכים למקומות ומפיצים בהם תורה ומצוות ואהבת ה' ואמירת תהילים, כאילו, תזוז, תזוז.
זה מאזור הלוחות.
זה תוספת מדרגה.
זהו על ידי והלכת אל המקום לשכן שמו שם,
שתמסור את נפשך לפרסם שם אלוקות.
יפה.
ובמה מפרסמי לוקות?
ברכה ופסוק תהילים.
אני רוצה להעמיק גם בדבר הזה, בסדר?
סדור לנו הרי להבין את זה בצורה פשטנית.
תגיד, ברכה ותהילים.
מה זה ברכה?
ברכה זה לחבר את המציאות לדבר השם.
זה כל הרעיון של ברכה. קרה לך משהו?
קרתה לך איזושהי חוויה,
בין אם זו חוויה של הנאה,
ברכות הנהנין, או ראייה, ברכות הראייה, או התפעלות, ברכות השבח.
לחבר את זה.
אז כשאדם הולך כל הזמן במציאות, והוא כל הזמן מסתכל ורואה את הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו דרך הטבע,
דרך המעשים,
דרך ההיסטוריה, והוא כל הזמן מברך,
מברך, מברך,
שחלק מחוכמתו, שעושה מעשה בראשית,
שעשה את הים הגדול, בורא מיני מזונות, בורא, מברך כל הזמן,
הוא מנחיה חילוקות, הוא חי כך.
אז זה ברכה.
וזה על התיאור וכל הדברים האלה. ופסוק בתהילים,
אז זה ממש קשור לכמה זמנים שצריך להגיד. תראו,
שאלו את הרבי הרייץ, מה העיקר בראש השנה?
בראש השנה נהגו לקום,
מי שיכול לקום לפני הנץ,
זה לא כזה קשה, כי הנץ עכשיו מאוחר.
שש וחצי כמעט מתי הנץ היום? שש ועשרים? שש ועשרים?
זה מאוחר.
אז קמים לפני הנץ, טוב מאוד, לומדים.
ויש תפילה ארוכה, בזמן הפנוי מה לעשות? ללמוד מאמרי חסידות או תהילים?
אמר הרבי הרייץ, תהילים.
אמרו לו, תהילים.
תגיד תהילים.
למה?
מה זה תהילים?
תהילים זה הקלטות בעצם.
מישהו הלך מאחורי דוד המלך
והקליט אותו,
מתפלל תפילות אונליין
סביב מאורעות.
אנחנו נמצאים בכזה מצב רדוד וירוד,
מה זה אצלנו תפילה? אנחנו אומרים שתפילה, כן, שחרית נדחה ערבית. יש זמנים כאלו קבועים שאתה מתפלל וסוגר את הפינה.
אבל תפילה ברמב״ם ובכלל
זה לדבר עם השם יתברך סביב איזה מאורע, יש לך,
זה נקצת תפילה מהתורה, יש לך איזה קושי, איזה מצוקה, או לחלופין,
שמחה גדולה, הודיה, דבר עם השם יתברך,
בשפה שלך, בלשון שלך, וזה מה שדוד המלך עושה,
משכיל לדביבי אותו במעלה תפילה, מזמור דוד וברוכו בפני אבשלום בנו,
מזמור דוד ובועז יפים ויגידו לשאול, בא שאול, כל הכותרות,
זה הכל דברים שקורים לדוד, הוא אומר לקדוש ברוך הוא, אבא תציל אותי, אבא תעזור לי, אבא תושיעי,
הוא הולך עם השם יתברך, ביד ביד כל הזמן.
כל דבר.
הוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא, לא שומר את הדיבורים עם הקדוש ברוך הוא, הורס אותם באיזה אריזה ומוציא את האריזה הזאת שלוש פעמים ביום וסוגר ושם את זה באיזה תיק.
אלא הוא כל הזמן עם השם יתברך,
דוד המלך, כל הזמן.
כשאדם מתרגל לומר תהילים, ומייחסים לזה המון המון חשיבות. ואם יצא איזה פרי מעשי מהשיעור הזה, אם מישקולן במקרה עדיין לא אומר תהילים
לפי ימי החודש,
היום טז אלול,
זה לוקח חמש דקות, לא יותר.
להגיד תהילים לפי ימי החודש.
כשמים את הספר
כל חודש,
לוקח חמש דקות, לפעמים לוקח פחות.
נגיד את זה בנחת, זה עולם אחר לגמרי.
זה נראה לנו תהילים, שייך לסבתות שאומרות תהילים וכל הדברים האלה.
אתה שייך לכל אחד ואחד מאיתנו, כי האדם מתרגל דרך תהילים להרגיש את הקדוש ברוך הוא איתו,
במצוקות, בקשיים, ב...
כן, לפעמים כשיש צרות,
אז כמה פעמים שהיה לנו כמה עניינים במשפחה, רפואיים, וזה, הייתי הולך לכותל,
פותח ספר תהילים.
זה הוזל שעתיים.
וכשיש לך צרה ואתה קורא תהילים,
אתה מנדהם, כל פסוק מדבר אליך, איך הוא ידע דוד המלך את כל הקשיים ואת כל ההתלבטויות? מי גילה לו?
אתה פתאום מבין שספר תהילים זה לא ספר, זה הקלטה.
זה הקלטה שמישהו שכתב.
הוא לא חיבר תפילות, דוד המלך, באיזה חדר סגור ונכנס לזה. הוא היה תוך כדי עניינים.
הוא טייל, הוא ברח משאול במדבר יהודה, והוא היה צמא למים. הייתם פעם צמאים?
צמאים, צמאים.
הוא היה צמא, לא היה לו מים.
אז הוא צמא נפשי, משם יצא הפסוק.
צמא נפשי לאלוקים לקהל חי. והוא היה פעם, הלך לבניאס.
הייתם בבניאס?
והוא ראה את המפל בניאס.
אז מה הוא אומר? אלוהיי,
על כנס כורחה,
מארץ ירדן, וחרמונים, מהר מצער.
כל משבריך וגליך עליי עברו, הכל מזכיר לי את זה שהמים המתנפצים זה אני.
תהום אל תהום קורא לכל צינוריך.
כל משבריך וגליך, הוא ראה את המפל, הוא המפל, הכל מתנפץ עליו.
זה חי.
ורבי נחמן אומר שתהילים זה סגולה,
שמי שאומר את התהילים, החיות הזאת עוברת אליו גם עכשיו.
ספר תהילים מדבר אל כל יהודי בכל מצב.
זה לבנות כלים.
ברכה,
איך איך?
לא חייבים להבין.
ברכה הוא פסוק תהילים.
עוד קצת.
זה בעצם, אני רואה שזה כפול.
רק כי תבוא, בכדי לבוא לגילוי הרצון שיש לכל אחד במתנה.
כן, זה אותו עניין.
זה הרצון שדיברנו במתנה, הוא על זה לשכן שמו שם, למסור נפשו, לפרסם אלוקותו בעולם. וכיצד?
על ידי ברכה הוא פסוק תהילים. ואמר, זה סיום התורה,
בעולם הזה ההפלאה היא על ידי השכלה.
בעולם הזה, אה, מתפעלים.
איזה השכלה, איזה שיעור, או איזה מאמר, או איזה...
אבל שם ההפלאה
היא על ידי חומש ותהילים.
במקום אחר הבעל שם טוב אומר,
שעצמות פשיטותו
של יהודי פשוט
מרמזת על פשיטותו של הקדוש ברוך הוא.
או סליחה, לדייק את המשפט,
עצמות פשיטותו של הבורא יתברך באה לידי ביטוי בפשיטותו של יהודי פשוט.
הוא אומר תהילים וקורא חומש,
חומש, כמובן חומש עם רשי,
זה מה שהוא עושה,
בשמיים,
מחשיבים את הדבר הזה.
אפשר גם להסביר למה, כי בהשכלה יש גם איזה הנאה.
יש לו איזה מהלך,
יש לו איזה מיילך,
וזה ככה וזה ככה, וגם מתפעלים, וזהו גם, מעורב בזה גם קצת, מקצת מהאגף.
אבל כשאדם אומר תהילים,
חוץ מלהיות עם השם יתברך, אין פה לא מהלך,
אין פה לא איזה הברקה, לא שום דבר, הוא דובר עם השם יתברך.
בעל שם טוב מאוד מאוד
מאוד מאוד החזיק מיהודים אומרי תהילים. פעם,
זה סיפור שפעם החברה היתה קדישת לבעל שם טוב,
ישבו ולמדו, עסקו בענייני חסידות, ובחדר החיצוני היה יהודים פשוטים שאמרו תהילים.
והתגנבה קצת מקצת גאווה על החברה הקדישת, שהם שאומרים תהילים, אנחנו עוסקים כרגע ב...
ואז הבא שנכנס, אמר לכולם, לעשות פה ככה,
חצי עיגול, עצום עיניים,
ואז הוא הראה להם את התהילים שאומרים הפשוטים.
זה ממש כאילו,
זה ממש כאילו, הוא הראה להם איך המילים עולות,
ואיך הקדוש ברוך הוא מקבל אותן, וכאילו, כל אחד,
היי ריבונו של עולם, תעזור לי, כאילו, ממש הוא הראה להם את הכתר שנעשה מהאמירת תהילים הפשוטה הזאת.
זה את הפחות,
הרבה פחות שנעשה מהלימוד הזה,
זה שיש בו גם צדדים של הנאה עצמית.
אז זה תהילים וחומש,
חומש עם רשי.
קורה חומש עם רשי.
אתה לא מכיר את הרשי הזה? למדת אותו, מכיר.
עוד פעם את הפסוקים,
עוד פעם את הטעמים,
עוד פעם את ה... זה עוד פעם, חומש עם רשי.
זה לא בא חלילה שלא נהיה משכילים וכל הדברים האלו, אבל התורה הזאת,
כשאומרים שהבעל שם טוב יחיה את אלול,
זה בגלל שהרבה מאוד אנשים עד אז הרגישו מתוסכלים,
כי לא היה להם את ההשכלה וכל הדברים האלה, הם ידעו להגיד תהילים ולהגיד חומש.
פתאום בא אל הבעל שלטון ואמר להם,
אתם, הקב' הוא דבוק, אוהב אתכם, מחבב אתכם,
אתם עושים כלים לרצון,
יש לכם רצון ואתם יוצקים לו כלים קבועים.
זה הסיפור, ואנחנו צריכים לאכול גם וגם.
מזה ומזה הלתה הנחה. מצד אחד, אתה יודע, מאמרי החסידות, העמוקים והארוכים וכו' וכו',
מצד שני, לברוא לרצון ולאורות כלים.
הרצונות שקיבלנו בירושה, לברוא להם כלים, והכלים האלה הם ממש,
ברכה, אמירת תהילים ותנועה.
ללכת ממקום למקום ולפרסם אלוקותו בעולם, על ידי ברכה, על תהילים,
על ידי התבוננות,
על ידי דיבור,
על ידי כל הדברים כולם.
מאירים את האור האלוקי.
אני אספר לכם, אסיים בסיפור אחרון.
עכשיו כשהיינו בחודשיים וחצי שהייתי עכשיו במילואים בעזה,
אז הקדמית שלנו ישבה איפה שהיא ישבה,
ואיך שהגעתי צחקים בית כנסת.
אז הקמנו בית כנסת, והיה שם זה, והרוח עיפה אותו, כל זה.
אז כשמצאתי, הבאתי אוהל אחר, וזה,
מצאתי איזה מקום, והיה מישהו, אחד הקצינים אמר לי, לא, זה לא מתאים פה.
כאן אנחנו,
אמרתי לו, תקשיב,
אנחנו פה, כל היום עוסקים פה בחיי נפשות.
היה לנו איזה דוץ גם בשבוע קודם.
אתה רוצה שיהיה פה סייעת הנשמע, נכון? שיהיה לנו, זה צריך בית כנסת על האגם. אם הייתי שם חוטו בתוכו, הייתי שם חוטו בתוכו,
שם חוטו הכי צמוד לאגם,
שכל פעם שאתם מעלים איזה זיק,
זה יפגע במחבלים שצריך ולא חלילה הפוך.
אנחנו בבית כנסת, ברוך השם, היה
ישועות גדולות.
שבת שלום אחיי ורעיי, אזכורים, צאו.
