טוב, שלום וברכה, צהריים טובים, אנחנו בשיעור הקדוש נפש הפרשה,
עבודת הנפש בעקבות הפרשה,
ובעקבות אדמו״ר הזקן, שאמר שצריך מה?
לחיות עם הזמן,
והזמן זה זמן פרשת השבוע,
והיום אנחנו נצא בעקבות רבותינו בעלי החסידות
למסע בעקבות השכחה.
בואו נתחיל קודם כל מהמובן, מהמובן, בסדר?
אם אנחנו שואלים את הפשטנים, נשאל את הפשטנים, תגיד, איזה חטא יותר גרוע?
שוגג או מזיד?
אז אני אגיד, ברור שהמזיד יותר גרוע. אדם חצוף,
עשה עבירה במזיד,
שוגג, הוא לא מתכוון,
לא קרה כלום. כאילו, לא בסדר, תתקן.
אדם לא מתפלל,
לא בסדר.
שכחת להתפלל, טוב, לא בסדר, בפעם הבאה תזכור.
זה הפשטנים.
אבל בחסידות,
אתם יודעים שאחד הרמזים לחודש אלול זה קשור לעיר מקלט.
ואשר לא תדע, ואלוהים עינה לידו ושמתי לך מקום
לנוס שם כל רוצח, שכאילו חודש אלול הוא מקלט,
עיר מקלט לשוגגים דווקא,
ולא למזידים.
למה?
כי זה מאוד מאוד תלוי
על איזה סוג מערכות יחסים אתה מדבר.
אם אני פועל במפעל, עובד, שכחתי משהו,
אז יש הבדל אם אני שכחתי או עשיתי במזיד.
אבל אם מדברים על מערכות יחסים של אוהבים,
מה יותר גרוע לבעל
להגיד לאשתו, תקשיבי, מחר יש לך יום הולדת, אני לא הולך לקלוט לך מתנה,
אני כועס עלייך, לא יודע, אנחנו וזה, אני לא מסוגל לקלוט לך מתנה, תדעי לך.
או שבא ואומרים, יואו, תקשיבי, אתמול הייתה יום הולדת ושכחתי.
מה יותר גרוע?
שכחתי,
זה תהיה הפעם האחרונה שתשכח, קודם כל צריך לדעת מי שזה קרה לו,
זה הפעם האחרונה.
למה?
כי כל העניין במערכות יחסים בין אוהבים זה תשומת הלב.
מה בדיוק משמש את התירוץ שכחתי? מה זה אומר? זה אומר שאתה לא חשוב לי, לא אכפת לי ממך, לא...
מה זאת אומרת שכחתי? This is all about.
זה כל העניין. התכנסנו לכאן בשביל אהבה,
בשביל תשומת הלב, בשביל הגעגוע. מה זאת אומרת לא שמתי לב?
הרבה יותר גרוע.
לכן יש צעד שהעבירה בשוגג,
שאדם הוא כאילו לא שם לב.
לא שמת לב.
איך לא שמת לב?
אתה לא...
שבת?
לא שמתי לב ששבת שכחתי.
תגיד, איך אתה יכול לשכוח ששבת היום?
שבת!
האמת שמה שאני כרגע מספר לכם קרה לי במילואים האחרונים.
התפללתי מנחה קטנה,
בקדמית שלנו,
ובאמצע התפילה התפילה נראית לי מוכרת.
אני מרגיש שאני מכיר את התפילה.
אז נזכרתי שהתפללתי, באותו יום ביקרתי איזה גדוד,
באותו יום הייתי בפנים ואז יצאתי.
אז ביקרתי איזה גדוד באיזה מוצב,
ואז העברתי שוב, אמרו לי, עזוב, בוא נעשה מנחה, אמרו לי, יאללה, נתפלל איתכם מנחה.
התפללתי באחת, ואז אחרי זה עברתי לו עוד מקום, וזה, ועד שיצאתי מה... זה, והגעתי ממש ככה, זה, והגעתי לקדמית שלנו, איפה שהיה זה?
מנחה?
אז שכחתי שהתפללתי מנחה.
זה גרוע מאוד.
כל העניין של תפילה זה תשומת לב. טוב, יש לימוד זכות, זה מלחמה וזה, הייתי במקומות שונים, כניסה, יציאה, אז בסדר, אני מאמד עליה זכות גם, בסדר, שאני לא אצא רק זה, אבל
יש דברים שהם,
עוד שנייה, ירון, יש דברים שכל העניין שלהם זה תשומת לב.
כל העניין זה תשומת לב, אז תשכח.
אנחנו תמיד מאוד מאוד מזדעזעים, ושלא יהיה אף פעם שאדם שוכח את ה... חלילה, שוכחים את הילד באיזה מקום.
מה זה, זה...
זה מסטיק, איך אתה שוכח? תשכח.
ולכן התורה מצווה עלינו לא לשכוח, בהרבה מאוד מקומות לא לשכוח.
בספר דברים יש הרבה מאוד פעמים.
תשמר לך ושמר לך מאות פעמים, תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבביך כל ימי חייך.
זה לגבי מעמד הר סיני.
בפרשת עקב,
יש פה סכנה של מתוך השפע,
אז אולי להגיע שכחה.
והיה כי באחד אדוני אלוהיך לארץ אשר נשבע על אבותיך, לאברהם, ליצחק, ליעקב,
ערים גדולות, בתים טובים, אלוהים כל טוב,
בורות חצובים וכולי, והאכלתה וסבת. אישה אומר לך, פן תשכח את אדוני אלוהיה, את אדוני ה' שרוציח המרץ מצרים ותעבדים. אל תשכח את הקדוש ברוך הוא, איך אפשר לשכוח?
מה כן לשכוח?
אפשר מדי פעם לשכוח דברים שהם לא חשובים.
מדי פעם שאני שכח את הטלפון, אני מבסוט.
יש כאלה שהטלפון יותר מהתפילין, לא מסיחים דעתם, אין מצב שישכחו אותו.
איפה אתה, יואו, שכחתי אותו בבית, מצוין, טוב נו.
שכח כל מיני דברים כאלה.
נשכח דברים לא טובים,
אבל יש כוח את ה... אז קודם כל, יש בחסידות,
התורה מאוד מאוד מזהירה אותנו מן השכחה,
וגם בחסידות היו מדברים על כך שאחת התופעות שחוזרות על עצמם בסיפורים על צדיקים זה שהם זוכרים.
הם זוכרים. לא רק שהם זוכרים את התורה
ואת כל מה שהם ראו הם זוכרים, הם זוכרים בני אדם,
הם זוכרים פגישות,
הם זוכרים סיטואציות, נכון? הם זוכרים. הצדיק הוא נוכח, הוא נמצא, הוא זוכר.
הוא בוודאי זוכר להתפלל.
נכון, זוכר?
קרה לכם פעם שאכלתם ושכחתם לברך?
איזה יכול להיות?
יש כוח לברך.
נזכור, צריך... טוב.
אבל,
כמו בהרבה מאוד דברים, אין דבר שיורד,
אין דבר שיורד מהשמיים ואין לו שימוש.
והשכחה היא מתנה מהקדוש ברוך הוא. זה פלא, נכון? שאנחנו לומדים דברים,
או מכירים דברים, או פוגשים דברים,
וגם מסוגלים לשכוח אותם,
אם הם זוכרים הכול.
תארו לעצמך, מי שהיה פוגע בך, היית כל הזמן באותה תחושה של רגע הפגיעה.
ככה עובר זמן,
קצת שכחנו,
קצת התרכך, לפעמים שוכחים באמת.
אז שכחה היא מתנה.
על זה אומרים בעלי המוסר,
צור ילדך תשי ותשכח אל מחולליך. הקדוש ברוך הוא ברא אותך עם כוח השכחה.
כדי שנשכח את האכזבות שלנו, את הנפילות שלנו,
נשכח את הדברים הלא-טובים,
נזכור את הדברים הטובים.
ואתה, מה?
שוכח, בכוח השכרה, את מי אתה שוכח?
את הקדוש ברוך הוא.
תפרי איזה בדיחה, אתה יודע שמה בדיחה?
היה אחד שהיה חייב מלא כסף.
היה חייב מלא כסף לאיזה מישהו.
הוא אמר, מה אני אעשה, מה אני אעשה, מה אני אעשה?
הלך להתייעץ עם איזה עורך דין כזה מפולפל.
הוא אמר, תשמע, אני חייב מלא כסף וכל זה.
התייעצות בתשלום כמובן, מה לעשות?
תקשיב.
הוא ישלח לך מכתב, תגיד לו כן בעוד חודש.
ואז נשלח לך מכתב, תגיד לו כן בעוד חודשיים, ואז נשלח לך מכתב, תגיד לו כן, אני מגייס את הכסף. ככה, תמרח אותו, תמרח אותו שנה, שנה וחצי, בסוף הוא יעזוב אותך ויתייש.
בסדר, הוא אמר, תודה רבה על העצה.
אז העורך דין אומר לו, טוב, הפגישה עלתה אלף שקל. הוא אומר לו, כן, בעוד שבועיים.
הוא אומר לך, צור, אני ליבדתי אותך ואתה מתהפך עליי, מה זה דבר?
צור ילדך תשי, ותשכח אין מחוללך, אתה שכחת כזה דבר.
אז השכחה היא לדברים מסוימים.
לא צריך דברים, כן? לשכוח דברים מסוימים. דברים לא טובים שקרו לנו, אם מישהו העליב אותנו, מישהו פגע בנו, דברים כאלה.
לפעמים גם טוב לשכוח,
אם אני כותב איזה מאמר במחשב,
ופתאום המאמר נראה לי מוכר.
אני מכיר את המאמר הזה, ואז אני טיפה חופר המחשב, ורעיון שכבר כתבתי אותו.
זה רעיון שכבר כתבתי, והוא כבר כתוב לי, אבל עבר הרבה זמן.
אז זה יכול להיות מעצבן מצד אחד.
מצד שני, אני אומר, רגע, אולי יתחדשו דברים.
אז לפעמים אדם לומד משהו והוא שוכח, וכשהוא מגיע לסוגיה מחדש הוא רואה אותה באור חדש.
השיר חי היא גם כן מתנה.
היא מתנה, בסדר גמור.
אבל בפרשה שלנו
יש מדרגה נוספת של שכרחה שהיא בלתי רגילה לגמרי.
כתוב כך
כי תקצור כצירך בשדה
ושכחת עומר, סליחה, כי תקצור כצירך בשדהך,
ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו,
לגר, ליתור ולאלמנה יהיה,
למען יברכך אדוני אלוהיך בכל מעשה ידיך.
עכשיו זה פסוק מאוד מאוד חשוב, מאוד מאוד מעניין.
הפסוק מקודם, הפסוק לפני הפסוק הזה מדבר על כי תבוא,
מי זוכר?
איך?
בקמת רעיך.
מה ההמשך?
ואספת מנהילות בשדה, נכון מאוד.
כי תבוא בקרמת רעיך, על מי זה מדבר?
על פועל או על בעל הבית?
פועל.
הפסוק הזה על מי מדבר? כי תקצור כצירך בשדה. על מי זה מדבר?
בעל הבית.
פועל ששוכח,
זה אני יכול להבין.
בעל הבית?
בעל הבית הוא בעל הבית.
הוא שם לב לכל דבר. אז הפסוק הזה מדבר על בעל הבית, שקרה לו משהו
מאוד מאוד נדיר. מה קרה?
הוא שכח.
שכח עומר בשדה.
דרך כלל בעל הבית מסתכל, רואה
שכל העומרים אספו אותם, שהפועלים החזירו את כל הכלים למקום, שהטרקטורים עומדים באישור קו.
הוא בעל הבית, זה שלו, הוא לא פועל שלא אכפת לו ברמה חלקית.
כאן קרה לו איזה משהו, הוא שכח עומר בשדה.
טוב, אומרת לנו התורה, תשאיר לעניים.
אבל היא מסיימת,
למען יברכך אדוני אלוהיך בכל מעשה ידיך.
לכאורה דבר איזוטרי, קרה, שכחו, התורה אומרת לך, תקשיב.
אם הייתי שם את זה, נגיד,
הייתי מנסה לדרג את זה ברמות הצדקה.
לכאורה זה בדרגה הכי נמוכה.
צדקה שאדם נותן בצורה אקטיבית.
היה צריך להתגבר על הקמצנות שלו, לא משנה, לתת את זה לעני.
פה, כבר אתה בבית, נזכרת, יאללה, שיקח את זה. התורה דווקא אומרת, שמע, קשיב, אם אתה לא תחזור, לקחת,
תקבל ברכה מהקדוש ברוך הוא,
לא רק בשדה הזה, אלא בכל מעשי ידיך.
מי לא רוצה ברכה מהקדוש ברוך הוא?
אבל השאלה היא למה?
מה כל כך מיוחד בדבר הזה?
מה כל כך נפלא בדבר הזה, שאם אדם
מקבל את השכחה הזו ומאפשר לה לקרות, והוא לא...
צגי, מה קורה?
אני יכול להזכיר את השם שלך בשיעורים,
למה אחרי זה שואלים אותי איפה אתה?
צגי, יש פה מקום כבוד.
אתה רוצה לשמוע?
אין בעיה, גם ת'אוזי, שאפו.
מה כל כך מיוחד במצווה הזאת,
בשכחה? הרי קודם כל אמרנו ששכחה באופן כללי זה דבר גרוע.
אז טוב, אוקיי,
קרא לאדם דבר גרוע והוא שכח את עומר בשדה הזאת, התורה אומרת לו, טוב,
תוציא מהלימון לימונדה ותשאיר אותו.
אבל הפסוק פה מתפוצץ.
הוא אומר, תקשיב, תהיה פה ברכה גדולה מאוד. למה? מה הסיבה?
יש בזה דברים גם בקבלה,
אבל בואו נראה קודם כל איזה מדרש שרשי מביא כאן, רשי מצטט את המדרש הזה, תוספתא בפאה.
מעשה בחסיד אחד
ששכח עומר בתוך שדהו, קרא לו הדבר.
ואמר לבנו, צא ואקריב עליי,
פר לעולה ופר לשלמים. לך תביא שתי קורבנות, קורבן אחד, שני קורבנות,
פר זה עולה הרבה כסף.
אחד לעולה, אחד לשלמים.
אמר לו, אבא,
מה ראית לשמוח במצווה זו
מכל מצוות האמורות בתורה?
אמר לו, כל מצוות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו.
זו
שלא לדעתנו,
שאילו הסינוע ברצון, ברצון לפני המקום,
לא באת מצווה זו לידינו.
זאת מצווה
שאתה לא יכול לקיים אותה ברצון.
אני לא יכול לכוון לשכוח.
כי אם כיוונתי לשכוח, אז מה?
אז לא שכחתי.
צריך לשכוח. זאת מצווה שאני לא יכול לתכנן אותה.
אז אם זה קרה,
אז מה זה אומר?
שמה?
שהקדוש ברוך הוא בחר לתת לי נשיקה.
אני אתן לך נשיקה. רוצה נשיקה? כן.
שכחת משהו. מגיע בטח, יואו,
שכחתי עומר בשדה.
יש, כל כך הקדוש ברוך הוא אוהב אותי,
כל כך אני יקר בעיניו, כנראה עשיתי כאן איזה תהליך, לא יודע, זו תשובה, זו תיקון, הפרשתי את כל מה שצריך,
את כל התרומות ומעשרות שאני חייב עליהם,
שהקדוש ברוך הוא אמר לי, קבל ממני נשיקה.
זו נגיעה אלוקית,
זאת ברכה אלוקית,
בסדר?
אפשר לפרש את זה,
שיש פה איזה גם איזה,
איזו אינדיקציה טובה לאדם, מה אתה שוכח.
אדם ששוכח את, כמו שאמרנו, תפילת מלכה, תפילת ערבית, זה אומר שזה לא מספיק חשוב לך.
אדם ששוכח אומר בשדה, זה אומר שהוא לא כזה בהול על ממונו.
כל דבר, הוא סופר, יש כאלה אנשים שיש להם,
לא שוכחים שום דבר, קבלות,
מחזיקים איזה שבע שנים, כל החוזים, כל דבר שבממון אצלהם מאוד מאוד מדויק, אבל זה מגיע למצוות פחות. יש כאלה שמדויקים בהכול, לא סותר.
בסדר, אומר פה, אומר שם, פחות קריטי.
אבל החסיד הזה כנראה לא התכוון לזה,
והחסיד אמר,
שכחה וזיכרון
אלו דברים מאוד מאוד סובייקטיביים.
מאוד סובייקטיביים. מתי אני זוכר? מתי אני שוכח?
אי אפשר לתכנן את זה.
אז אם שכחתי משהו,
לפעמים אתה שוכח איזה משהו,
ואיך שכחתי את זה? איך זה יכול להיות? אני...
קדוש ברוך הוא,
כמו שכתוב אצל שר המשקיעים,
ולא זכר שר המשקיעים את יוסף וישכחהו.
הקדוש ברוך הוא עשה את זה.
אז כאן, לפעמים זו שכחה שאני מתבאס עליה.
אתה שוכח איזה אירוע מיוחד, אתה שוכח איזה...
ולפעמים זו שכחה שגוררת בעקבותיה המצווה.
המצווה כאן היא בעצם לאפשר את התחושה של האדם להגיד, הקדוש ברוך הוא נתן לי מתנה.
נתן לי מתנה.
עכשיו,
איזה מצווה היא, הרי כל מצווה תכליתה להפגיש אותנו עם הקדוש ברוך הוא, אשר קידשנו במצוותיו וציווהנו על,
נכון?
איפה אני יותר נפגש עם הקדוש ברוך הוא? כשאני מקיים את המצווה
מרצוני,
או כשאני מקיים מצווה שבעצם, של שכחה, שזה לא...
אז אפשר להתבונן בזה בכל מיני דרכים.
אפשר להגיד, ככה, אדמור הזקן בליקודי תורה מתלבט בדבר.
הוא אומר, מצד אחד, כשאדם מקיים את זה ברצונו,
אז הוא למד על המצווה, הוא מכיר אותה, הוא מוריד אותה למטה, הוא מקיים אותה, ולכן הוא מקווה, הוא מברך.
פה אי אפשר לברך על המצווה הזאת.
מצד שני,
כשקרתה לך מצווה משכחה, זה הקדוש ברוך הוא עשה את זה, לא אני עשיתי.
אם אני עכשיו הולך לדמנה, אני לוקח את התפילינג, אני מניח אותם, זה אני,
אני מקיים את רצון השם יתברך.
במצוות שכחה זה לא אני.
מי עשה את זה?
הקדוש ברוך הוא דפק לי בדלת, נכנס. וואו.
אם אדם מאפשר לדבר הזה להיות,
הוא פתוח לכל הברכה שבעולם.
אפשרת לקדוש ברוך הוא להיכנס לך לחיים ולנהל אותם לרגע.
למה אתה מה? שכחתי? אין דבר כזה. אצלי אין שכחה. אני חוזר לככה.
לא יעזור כלום.
לא, שכחתי.
שכחן.
ולכן החסיד הזה הביא קורבן מרוב שמחה, תכף תראו, יש כאן פירוש נפלא מאוד של,
איך קוראים לו? אגרא דה פירקה.
ממשיך המדרש ואומר,
הלא דברים קל וחומר, מה אם מי שלא מתכוון לזכות וזכה,
מעלים עליו כאילו זכה,
הוא מתכוון לזכות וזכה לאחת כמה וכמה.
כן?
אז כאילו,
הוא לא התכוון וקיים מצווה, אז מי שמתכוון,
לפי התוספתה הזאת יוצא שהמתכוון הוא עדיף.
אם אדם לא התכוון ויצא לו מצווה, אז הלכת קבע וחבש, כשהוא מתכוון המצווה היא יותר חשובה.
אבל אנחנו מיד נראה בחסידות שהכיוון הוא הפוך,
או אפשר לפרש גם הפוך.
דווקא כשאני פוגש משהו שהוא לא קרה דרכי,
זה מזכיר לי מה שאומר השפת אמת. השפת אמת שואל,
למה יצחק,
שהוא ברך את יעקב, הוא לא ידע שזה יעקב?
מה הסיבה?
למה זה היה צריך להיות, למה הקדוש ברוך הוא עשה שיצחק יחשב שזה עשה וכל זה?
אז הוא אומר,
אם יצחק קרה למערכת יעקב, כשהוא יודע שזה יעקב, הוא היה מצמצם את הברכה.
והוא היה אומר לי, יעקב, תראה, העיקר העניין שלך זה תורה ומצוות.
אתה צריך גם ענייני העולם הזה, אבל זה לא מאוד חשוב.
והקדוש ברוך הוא רוצה שהברכה ליעקב תגיע בצורה שלמה, בלי שיצחק יתערב.
אז הוא סידר ליצחק את המחשבה ההפוך, כשזה יסע, ואז ככה יצחק היה צינור בלי להתערב. מי בעצם ברך את יעקב?
הקדוש ברוך הוא ברך את יעקב דרך יצחק כשהיה צינור עיוור,
בבנייה שמכניסים, הוא יצחק לא מעורב, הוא לא ידע את מי הוא מברך.
זו ברכה יותר חזקה.
אז כשאדם חווית איזה שכחה כזאת,
מי עשה את השכחה הזאת? רק הקדוש ברוך הוא, רק הקדוש ברוך הוא, כן?
תראו מה אומר אלשיך.
עניין הכתוב
הוא שאומר, הוא יתברך,
הלא תראה כל מה שאני מצווכה על גר, יתום ואלמנה.
אל יעלה על עורכך כי לתועלתם אני מצווה עליך שתרחם עליהם.
אל תחשוב שהתורה באה ואומרת,
נו, תרחם על היתום, על הגר. שכחת איזה עומר בשדה. מסכן היתום הזה, אין לו מה לאכול, תשאיר לו.
אומר אלשיך, לא, לא, לא. הקב'ה אומר, לא, לא, אל תדאג ליתומים.
אני האבא של היתומים, אם אתה לא תפרנס אותם, אומר הקב'ה,
אני, יש לי עוד הרבה מאוד דרכים לפרנס אותם, אל תדאג.
זה לא בשבילם.
הקב'ה הוא אביהם של יתומים.
אז למי זה?
כי אינך בזה אלא טועה.
כי אדם לא יחסר לי לפרנסם בלעדיך.
אדם חושב שהוא נותן צדקה לעני, הוא מחיה את העני. העני, הגר, היתום, האלמנה,
בנים של הקדוש ברוך הוא.
הוא מפרנס אותם בכל מקרה, כל השאלה אם לנו יהיה
חלק בדבר הזה.
אך בזה חפצתי למען זכות אותך,
שאברכך בזכות מצווה זו שתעשה.
והנה לך ראיה מוחשת, והוא,
כי הסוחר פועל יקצור כצירו.
אם אדם סוחר פועל, יקרה שישכח עומר בשדה,
כי לא לא יהיה הזרע אשר יקצור לשים כל מעייניו בו שלא ישכח עומר.
אדם פועל, שכיר, הוא לא הבעל הזה, אז הוא יכול לשכוח.
איך קוראים לעצמאי? קוראים לו מה?
בעל עסק בדרך כלל. למה? נכון.
הוא עסוק כל הזמן בעסק. אדם שהוא עצמאי, הוא כל הזמן 24-7.
איך העסק? מה העסק? נכנס? הכנסות? הוצאות? זה שלו. הוא...
נכון.
איך אומרים על ה... אמרו על רב חיים קנייבסקי,
שהוא היה כמו בעל מכולת.
אתה הולך לבעל, מכולת בשכונה, כן?
אתה הולך לבעל מכולת, אתה אומר לו, אני צריך משחת שיניים, איפה זה? אומר לו, אתה רואה שם את הסרדינים מאחוריהם, שם המשחות שיניים.
אתה אומר לו, אני צריך מנג'טים.
המנג'טים, עליו, המדף מתחתיו, תיקח.
הכול הוא יודע, למה? הוא המכולת, זה שלו המכולת, הוא סידר אותה, הוא יודע כל דבר איפה הוא נמצא.
הוא יודע.
אם הקופאי,
איפה המנג'טים? מסתכל עליך ככה.
לא יודע, תחפש, שם אולי, לא.
הוא יודע כל דבר.
אז
אומר האלשך,
אך הקוצר כציר של עצמו בשדהו,
כמו שדקדקנו בפסוק, שהפסוק מדבר מי? על בעל הבית, לא על הפועל, נכון?
למה שממונו חביב עליו ישיט ליבו ולא ישכח,
הוא לא ייתן לאיזה עומר לחמוק לו מהעיניים.
אך אמר ראנה איך כל חפצו יתברך ולמצוא לך מקום לברכך,
כי הלוקי תקצור את כצירך של עצמך בשדך,
שאין דרך לאנשים לשכוח משלהם עומר שלהם,
כי ממונם חביב עליהם, אדם בדרך כלל לא שוכח
את הכסף שלו ואת העומר שלו, הוא לא שוכח.
עם כל זה אני מבשרך,
הקדוש ברוך הוא אומר, אני מבשר אותך שבמידה ותעבוד ותתקן מידותיך ותהיה אדם ראוי וכן על זה הדרך, אני אתן לך מתנה.
מה המתנה?
לגרום לך לשכוח עומר כדי שתוכל לפרנס את העני. זה נשיקה מהשם יתברך.
אם כל זה אני מבשרך, כי ושכחת עומר בשדה, כי ממני יצא הדבר שתשכחהו.
למען תעשה מצווה שהיא לא תשב לקחתו לגר.
ולמה יעשה לך כן שתשכחהו ומצווה שלא תשב לקחתו?
הלא הוא למען אברכך, כי ממציא לך זכות
למען אביא הברכה עליך. אתם מבינים את החוויה?
הקב' ברוך הוא אומר לך, אפשר לפענק אותך?
אפשר לתת לך פינוק קטן? אפשר לתת לך חיבוק?
אני ממש אוהב אותך, אתה התאמצת באלול, עשתה כל כך הרבה דברים וכל זה, הקמת לסליחות,
התפללת, עשית וידוי, תן לדעתך איזה חיבוק.
יאללה, שכח את העומר בשדה.
זו תחושת קרבת אלוקים מאוד מאוד גדולה,
ולכן למען אברכך.
אל תהרוס את זה, אל תחזור לקחת, הקדוש ברוך הוא עזר לך פה.
זה כאילו קצת מבוא לכל התקלות שקורות לנו, יכולות להיות.
מכל תקלה זה בעצם מי עשה את זה.
אם אני עשיתי את זה, נכון?
זה ממש,
לפעמים אתה טועה,
אדם טועה, טועה בדרך.
טוב, אם טעיתי בדרך, אז אם אני עושה את זה, אז זה ודאי אני, אבל אם טעיתי בדרך, אז מי זה?
זה ודאי הקדוש ברוך הוא, אז בוא נראה מה הוא מתכנן לי.
קראנו את זה השבת,
ותמין תהיה יום השם עליך, הוא תצפה לו.
בוא נראה מה, לאן הוא ייקח אותי?
אוקיי, אם טעיתי, אז בוא נראה מה יצא מה הטעות. פתאום אתה מגלה, וואי, תודה רבה, הקדוש ברוך הוא, על הטעות הזאת, איזה פינוק הבאת לי.
זה חומש ריאלי,
זה חומש שפונה לארץ ישראל, אז בארץ ישראל יש גם זיכרון וגם שכחה.
כן, נכון.
עכשיו בואו נעמיק עוד במתנת השכחה,
בסדר?
הרי אמרנו שזיכרון ושכחה זה דברים מאוד מאוד סובייקטיביים.
אנחנו לא זוכרים כל דבר
ואנחנו לא שוכחים כל דבר.
באופן כללי דברים שאנחנו אוהבים,
או נגיד ככה, דברים שאנחנו שייכים אליהם, אנחנו זוכרים אותם בקלות.
אדם למד לאיזה, למד למד מבחן שלא הזדהית עם הנושא.
צריך לעבור את המבחן.
דקה אחרי המבחן, מה קרה?
רלוונטי, זה...
לעומת זאת, מי שאוהב איזה זמר,
הוא זוכר את המילים של השירים, בלי להתאמץ, זה לא שהוא עכשיו הלך ולקח את המילים ועשה נדנד ועשה חזרות.
אני אוהב את זה, אז אני זוכר.
זה מאוד מאוד סובייקטיבי.
מה לגבי המצוות והעבירות שלנו?
זוכרים אותה
או לא זוכרים אותה?
זה תלוי.
עכשיו, בעמדת הבסיס,
דוד המלך אומר, והרמב״ם פוסק את זה בהלכות תשובה, אדם צריך להתאמץ לזכור את החטאים שלו, שנאמר, כי פשעי אני עדה,
בחטאתי נגדי תמיד. זה טוב שאדם יזכור, יזכור.
יזכור את ה... בסדר, כדי שלא תזוח עליו דעתו, לא יגבה ליבו, שלא יהיה לו אף משמיים.
זה יזכור, אתה לא חייב לפרסם את זה לכולם.
זה גם לא אמור לשבור אותך,
חלילה. אבל אדם טוב שיזכור גם את התצורות הפחות מוצלחות שהיו לו בעבר, בסדר?
אבל יכול להיות, לפעמים בא לך מישהו ואומר לך, תשמע, וואי, אני אספר לך.
קורה הרבה פעמים. וואי, אני אספר על אבא שלכם משהו, בואו, ילדים. אני למדתי על אבא שלכם בכיתה, והוא עשה את הדבר הזה.
תשמע, אני לא זוכר. איך אתה לא זוכר?
אמרתי לך, אני לא זוכר. אה, אתה עושה את עצמך.
אומר רב צדוק, תראו, זו תורה נפלאה.
מה אתה חייב להגיד היום?
אה?
כבר, ט' אלול זה היורצת של רב צדוק.
אומר רב צדוק, סימן לתשובה גמורה שאינו זוכר כלל את החטא.
לא זוכר.
אסור ליזום את זה.
אבל זה יכול לקרות.
מאיפה הוא יודע את זה?
כמו שאמרו, שלא יאמר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים.
כלומר, נכון? כך כתוב בגמרא, כיצד היא הונאת דברים.
לא יאמר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים. סימן שבעל התשובה בעצמו,
לא זוכר.
איך הוא לא זוכר?
הוא לא זוכר.
הקדוש ברוך הוא עשה לו קונטרול אל-דילית,
מחק לו. הוא אומר, אתה זכרת את זה
לאורך כל הזמן שהיית צריך,
לא, עכשיו אתה לא צריך את זה, אני משכיח ממך את זה.
שכחה דקדושה.
וכן השם יתברך, אין מזכיר לבעל תשובה הגמור
וממילא אינו זוכר,
כי כל כוחות האדם מהשם יתברך, ומי סמפה לאדם,
וכן כל כוחות המחשבה והזכירה.
ואם אין השם יתברך שופע לו ומזכיר לו, אינו זוכר.
כלומר,
כל עוד אנחנו זוכרים את החטאים שלנו,
זה כי הקדוש ברוך הוא אומר,
אתם צריכים לזכור אותם, אז אני משפיע עליכם זיכרון.
ברגע שגמרנו לתקן, אומר הקדוש ברוך הוא מיותר, סתם, למה יסחבו את זה?
נעשה להם מצוות שכחה,
נגרום להם לשכוח.
מה אומרת לנו התורה?
אל תחזור.
אל תחזור ללקט את העומר בסד, תשאיר את זה, ליתו, תשחרר.
אני חייב לומר שלדעתי אנחנו מדי פעם מפריעים לקדוש ברוך הוא במלאכה הזאת,
אנחנו כל הזמן עסוקים בלהזכיר לעצמנו דברים דרך
דרך תמונות, דרך פייסבוקים, דרך כל מיני דברים. מה היה לפני שנה, מה לפני שנתיים, מה לפני 200 שנה?
מה אתה צריך את זה? אי אפשר כבר לשכוח כלום היום.
היום הכל צולם וזה, וכל יום הוא מקפיץ לך גוגל את מה שהיה לפני שנה או לפני שנתיים. תשחרר, תן לי, אני התקנמתי כבר שנה, אני כבר לא אותו בן אדם, אני זה. פתאום מזל... יואו, בכלל לא זכרתי שהייתי שם, הוא מזכיר לי את זה בכלל.
עכשיו בגלל המלחמה, אני כל השבוע, כל השנה אני מתווכח עם אשתי.
אני אומר לה,
היא אומרת לי, בסוכות האחרון היינו בחברון, והצפילה אומרת, מה פתאום, זה לא היה בסוכות האחרון, זה היה לפני שנתיים.
אמרתי, לא, זה היה עכשיו, אין מצב, לא, אני זוכר.
לא, היא אומרת לי, הנה, תסתכל.
כאילו, לפני המלחמה נראה לי,
ככה הדברים,
זיכרון ושכחה זה דברים חמקמקים כאלו.
אז בגלל שאנחנו היום מאוד מאוד מנוהלים, והכל הכל מאוד מאוד כתוב ומתועד ומצולם,
אולי אנחנו לא נותנים מספיק מקום לשכחה מבורכת.
אדם לא צריך לשאת על עצמו כל הזמן את הזיכרונות של כל מה שהוא עשה, כי הקדוש ברוך הוא דואג שאין מה שאנחנו לא צריכים,
ולא משרת אותנו,
נשכח את זה. אגב, זה ידוע, זה מנגנון פסיכולוגי מפורסם של הדחקה.
אם אדם עבר איזה טראומה כזו,
שהיא מאיימת לו על המשך החיים,
והוא לא יכול לשאת אותה, אז הנפש עושה איזה מין, אורזת את זה באיזה קופסה עמוקה,
תוקעת את זה עמוק עמוק בנבחי האישיות, מדחיקה,
וממשיכה הלאה.
וכשיחלוף מצב הסכנה, ויהיה יותר בטוח,
אז ילכו לאיש טיפול,
יעלו את זה, יטפלו בזה, יפרקו בזה, אבל הדחקה היא גם סוג של פתרון,
בסדר?
אז אומר רב צדוק,
לא יאמר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים,
וכן השם יתברך אין מזכיר לבעל תשובה הגמור,
וממילא אינו זוכר, כי כל כוחות האדם מהשם יתברך,
ומי שם פה לאדם, וכן כוחות המחשבה והזכירה.
ואם אין השם יתברך שופע לו ומזכיר לו, אינו זוכר.
ובתנא דביא אליהו רבה,
עתיד הקדוש ברוך הוא לומר, איני זוכר עוונותיו ואין עולים על ליבי.
לא זוכר. תגיד, הקדוש ברוך הוא, אתה לא זוכר את העוונות שעם ישראל עשו? לא, לא זוכר.
אתה בטוח? לא, לא, לא. אין.
נפלא, לא?
טענו.
בתור הורים,
אנחנו צריכים לפעמים לשכוח
כל מיני דברים שהילדים לפעמים עשו לנו ומצערים אותה, שכח, בסדר, יאללה, שכחתי, באמת שכחתי,
לא זוכר.
וכבר אמרו, הקדוש ברוך הוא, ליבם של ישראל,
שנאמר, צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם,
וממילא גם הליבו של האדם אינו עולה,
וזה מעין עולם הבא.
תחושה כזאת היא מעין עולם הבא, זה מתנה.
כמו ששכחה בשדה היא מתנה, גם זה מתנה.
אי אפשר לתכנן את זה,
אי אפשר ליזום את זה,
אי אפשר לקחת איזה חומר שיגרום לי לשכוח.
אני, אז עיקרון משהיך חיים אצל השם יתברך.
אז אם שכחתי משהו,
קיבלתי מתנה.
ושלא יבוא מישהו ויתחיל להזכיר לך.
אה, מה, אתה לא זוכר?
אני אזכיר לך עם איזה... עזוב, שחרר.
וכל זמן שלו הגיע האדם לעומק התשובה, כזה שהוא תכלית השלמות הכפרה אינו בנייך.
ועל זה אמר דוד המלך, עליו השלום,
הרב כבסני מעווני כי פשעי אני אדע.
והאדם מצידו צריך להיות חטאתו נגדו תמיד.
כלומר, דוד המלך אומר תראה הקדוש ברוך הוא, אני כל הזמן זוכר את החטאים שלי, אבל יהי רצון שתכבס אותי כל כך,
אתם יודעים, זה כמו נגיד בגד שהתלכלך.
אם אתה עושה לו כזה,
אומרים בערבית, חפיף ונדיף.
אתם יודעים מה זה נדיף בערבית?
נדיף זה לנקות.
חפיף, לא צריך להסביר לכם מה זה חפיף, נכון?
נקה כזה חפיף, צ'יק צ'יק צ'יק.
אז אתה מנקה צ'יק צ'אק, החולצה, אתה רואה עליה עדיין כתם.
עשית כביסה עמוקה, יסודית, אתה מסתכל,
ואתה אומר, תשמע, לא רואים פה שום כתם.
לא רואים.
לא, לא, אין, זהו, נעלם, לא קיים.
אז דוד אומר לו, לקדוש ברוך הוא,
הרב,
הרב,
הרב, בבית, הרבה,
כבסייני מעווני,
הקדוש ברוך הוא תחפש אותי, שלא יישאר כלום.
וחטאתי נגדי תמיד. אני מצידי לא עסוק בלהשכיח את הדברים,
אבל יהי רצון שאני אשכח אותם.
יהי רצון שאני לא אצטרך אותם יותר איטי.
זה עומק מצוות שכחה.
מצוות שכחה.
בשדה, מתנה מהקדוש ברוך הוא.
מותר לקבל מתנות?
מהקדוש ברוך הוא מותר.
האדם המודרני, המנהל, השולט, אומר לא, אני כל דבר רוצה לשלוט ולזכור ולדעת וכל זה.
מותר.
אתם יודעים, לפעמים אני,
לא יודע, מכין איזה שיעור דרשה, ופתאום אני,
זה קורה להרבה.
אחרי השיעור אני פתאום,
אוי, שכחתי להגיד משהו.
יש לך איזה רצון כזה, תהיה רגע, שכחתי להגיד משהו, לפעמים זה משהו הכי חשוב.
כנראה לא הייתי צריך להגיד את זה. קבל את זה, את המתנה הזאת.
כן, אנחנו מבקשים ממנו שיזכור לנו וישכיח מאיתנו.
זה שתי בקשות אחרות.
אומרים שהקב״ה זוכר כל הנשכחות עתה.
מה שהאדם זוכר, הקב״ה שוכח,
ומה שהאדם שוכח, הקב״ה זוכר.
אז אם אדם מתאמץ להשכיח את העבירות שלו, הקב״ה זוכר אותן.
אבל אני אתן לכם עוד דוגמה, לשכחה טובה.
מהי שכחה טובה?
גם זה לא כדאי,
יותר מדי לזכור את המעשים הטובים שעשית.
למה?
כי עוד לפני גאווה, תחושת מלאות.
אני מסודר, אני כבר מלא.
עשיתי דברים טובים.
עשית משהו טוב?
אני מאוד אוהב את המשל הצבאי.
חתמת על משהו?
השתמשת בו, מה אתה עושה עכשיו?
תזדקה עליו.
יאללה, קחו. עכשיו אני פנוי לחתימה חדשה.
זה שאתמול עשיתי משהו טוב,
הוא לא אומר כלום על היום, אבל היום צריך לעשות גם כן משהו טוב.
אז גם את ה...
כאילו, בסדר, עשינו, יאללה, ממשיכים הלאה, קדימה.
אם אדם כל הזמן זוכר, זוכר, זוכר מה הוא עשה, זוכר מה הוא עשה, אז הוא נהיה מלא מלא מלא, אין לו מקום להכניס דברים חדשים.
האור הפנימי שלו לא מסתלק,
ככה אומרים, למה זה טוב ללמד?
כי אדם, הוא למד תורה, ברגע שהוא מלמד,
הוא לוקח את האור הפנימי ומוציא אותו החוצה,
ואז הוא מפנה מקום לאור מקיף חדש.
הוא כאילו שוכח, הוא שחרר, הוא שוכח מה שהוא למד.
אתם יודעים, עכשיו,
ברוך השם, יצאו שני ספרים,
גם לי ביער וגם פניך אבקש יצא השבוע.
יצא כבר, אבל השבוע הוא יהיה בזה.
אז אחת התופעות שמי שכותב ספר, או אצלי, לא יודע אם כולם,
זה ברגע שאתה כותב ספר,
אתה לא יכול לקרוא אותו יותר.
אתם מבינים מה אני אומר?
כאילו, שחררת אותו, הוא כבר לא שלך, וזהו.
כתבתי, הוא יצא,
לי קשה לקרוא את הספרים שאני כותב.
זה מין פרידה כזאת,
ובעיניי הפרידה הזאתי מאפשרת לך מה?
לרצון לספר חדש. כי פתאום, זהו, זה... אם אני כל הזמן אקרא את הספרים שלי, איזה ספרים רפים,
איזה ספרים מעולים, אז אתה כל הזמן ממלא את עצמך,
שכח מזה, עזוב, זהו, שכח, זה...
כמו הטילים היום, שגר ושכח, זהו, זה כבר, זה כבר, זה, עכשיו תביא משהו חדש.
טוב, בואו נראה את התורה, זו תורה טיפה ארוכה, אבל היא שווה מאוד.
אגרא דה פירקה אות רש כד.
נפלא מאוד, תראו מה זה עושה עכשיו.
ריבונו של עולם, זה נפלא מאוד, כי זה נותן לנו כאן תיקון.
הרי אנחנו חיים בדור שרמת הסחת הדעת לא היה כמוה אי פעם.
כל הזמן בהסחות דעת, כל היום מרצדים סביבנו מסכים,
פרסומות, קולות, נצנוצים, צפצופים, אתה לא יכול.
נסעתי היום באוטובוס,
אין לי כלום עוד, כי נסעתי היום בשעה טיפה יותר מאוחרת, אז שאלתי כבר, אנשים עובדים וכל זה, ובכל אופן,
איזה מישהי שם דיברה בקולי קולות באוטובוס,
ושיחת ועידה, לא שיחה זה, רגע, שנייה, אני ממזגת את ההוא,
רוצה לשבת ללמוד, אפילו לא רציתי ללמוד, רציתי להסתכל על החלון לבעוט, אני מאוד אוהב לבעוט.
זו הייתה החתונה של הבת שלנו, אז אני כאילו,
איך הרשמים ככה,
גם לבעוט כבר היה קצת קשה מרוב ה... טוב,
אז מה לעשות דעת?
וגם כשאנחנו באים להתפלל או לקיים מצווה, אנחנו לא מרוכזים כמו שהיו מרוכזים אבותינו,
מה נעשה עם זה?
על מה עשה השם יתברך ככה?
שתעשה המצווה דווקא בלא הודעה, איזה מצווה מוזרה זאת שהיא נעשית ללא שום תודעה.
שכחת וקיימת מצווה.
היה לנו להשם יתברך לצוות,
שיניח הקוצר כך וכך עומרים, מצורך עניים, תכתוב בתורה, כי תקצור שדך,
נא להשאיר ארבעה עומרים לעניים. זהו, ואז אני מסודר, אני מגיע לסוף השדה,
אוסף ארבעה עומרים, כותב שמור לעני,
מברך, אשר קידשנו מקצה וציוונו,
להשאיר עומרים בשדה, שם פתק והולך הביתה.
זה מצווה, נכון? מה זה המצווה המוזרה הזאתי שאני צריך
להיות בנוי על כך שאני אשכח,
אם זה לא קרה לי ואם לא שכחתי אף פעם בחיים.
כן?
דאז היה עושה המצווה עושה בכוונה כדרך כל המצוות.
ונראה לומר, דירי ידוע,
כל מה שהאדם עושה בזה העולם,
אין שום דבר לבטלה כנודע.
כל מה שאנחנו עושים הוא בעל משמעות,
כזה או אחרת.
ואפילו מחשבה שחשב לא תתבטל.
כאן יודע מה שאמרו חז״ל, בפסוק מוריד שאול ביעל,
שאם לא עשה האדם תשובה, רק חשב לעשות תשובה,
גם מחשבתו לא תתבטל.
ויורד לשאול ומצפצף ועולה.
כלום לא עובד לבטלה, אדם הוא נזר הבריאה.
רצון שלנו לא הולך לאיבוד.
מחשבה לא הולכת לאיבוד. כלום, ודאי לא מעשה.
והנה,
אם מחשבה לא תתבטל,
מכל שכן דיבור ומכל שכן מעשה,
דרגו רגע לדוגריים,
מה שהוא מביא כאן את הזוהר וכו',
ולכן הזיר שלא יוציא אדם מפיו שום דבר לא טוב אפילו דרך גוזמה.
שכל דיבור בוודאי לא יוצא לריק, אתם מכירים את זה.
שאדם לא יוצא מהפה שלו דיבורים לא טובים. כי, נכון,
כמו אבש גגה יוצאת מפי השליט, שאדם מוציא איזה דיבור לא טוב מהפה,
שככה יהיה לי, אז איך תדע, הדיבורים האלה מושכים אנרגיה לא טובה.
כמו שיעקב אמר, נכון? מי אשר תמצא בידו לא יחיה.
ואז חלילה,
רחל נפגעה מהדבר הזה.
טוב,
אין בספר עשרה מאמרות.
בעניין הספרים הנכתבים לכל מעשה בני אדם,
שאינם מהתנועות הנרשמים באוויר מכל מעשה בני אדם, בנעיינו הידיים והרגליים והראש וכיוצא בזה.
הכל נרשם באוויר כדרך אותיות ואין שום דבר לבטלה ואין מאוד העניין. זה הספרים שלנו שנפתחים.
ספרים זה ספרי המעשים שהאדם עושה.
והנה,
אם התפלל האדם שלא בכוונה, קרה לכם פעם שהתפללתם לא בכוונה?
אה?
התחלתם את התפילה ונכנסתם למצב המראה,
מצב טיסה,
עשיתם קניות בשוק,
ביקרתם את הסבתא,
חזרתם, קניתם נעליים, כשמזמן רציתם לקנות נעליים,
ואז נזכרתם שלא שילמתם את הארנונה,
ואז פתאום נזכרתם זה, ונחתם בשלום.
קרה לכם הדבר הזה?
מה? אם היה זה.
יפה.
אז זה קורה לנו. אז מה עם התפילות האלה שבלי כוונה? מה קורה איתן?
אומר הרב פה,
חס ושלום לומר שתהיינה מוצא שפתיו הריק. בכל אופן, עמדנו בתפילה, מול סידור,
והוצאנו בשפתם את האותיות הנכונות. לא מדובר באדם שאמר מילים לא נכונות, הוא אמר את המילים, אבל הוא ריחף.
ומבואר בזוהר,
שאותן האותיות נתונים המה בשימור תחת יד ממונה אחד,
התפילה הזאת נכנסת לעמדת המתנה הולד.
עד שאדם יתפלל תפילה אחת בכוונה,
והוא יעלה אותה.
את כל התפילות שבלי כוונה, תפילה אחת בכוונה,
זה מין מטוס כזה מטען, מכניסים שם את כל התפילות בכוונה,
עוד על השמיים.
עד
אשר בא הזמן, אשר יתפלל אדם תפילה כזאת בכוונה, זה יעלה גם את התפילות הקודמות.
אוקיי, זה לגבי תפילות. מה עם מצוות?
קיימתי מצוות בלי כוונה.
אדם בא, קם בבוקר, וואללה, הניח תפילין על הטומט. אתם מכירים את זה?
נכנס על הטומט.
לא כל כך...
לא התכוון, לא אמרת לשם ייחוד לפני.
קיים את המצווה, מצוות אנשים מלומדה כזאת.
יש הרבה מצוות שאנחנו עושים את זה.
מצוות תפילה, מצוות תפילין, על התרומת כזה, שהגר מושכח.
ממילא מובן הדבר גם באמצעות מעשיות, אם עושה אותן האדם לא בכוונה.
עלילה לומר שתהיינה לבטלה לגמרי,
רק עת לכל זמן ולכל חפץ תחת השמיים,
לעלות להשם יתברך את כל המעשה אשר נעשה תחת השמש,
גם בלי כוונה.
גם אם לא התכוונת,
קיימת את המצווה באיזה, נגיד אדם עלה לתורה.
לעלות לתורה זה מצווה, לברך.
הוא לא יום מרוכז, הוא בירך.
לפעמים רואים ילדי בר מצווה
עולים לתורה בשבת.
קודם כל, אתם יודעים שילדי בר מצווה צריך מאוד לדקדק איתם,
כי הם קוראים בעל פה.
בגלל שהוא חזר על הפרשה מיליון פעם, הוא לא קורא.
הוא לא קורא.
הבעל קורא צריך לקרוא.
אסור לו להגיד, אם הוא אומר בעל פה, לצידור הצעד החובה, איך אני יודע שהם לא קוראים?
בספרים הספרדיים אתה רואה את זה יותר חזק.
הספר הספרדי זה העמודה, נכון?
פסוק האחרון בעמודה,
נגיד, כתוב, וידבר משה אל כל בני ישראל לאמור.
אז הוא אומר, וידבר משה אל כל בני ישראל. הוא כבר עם העיניים פה, והוא עדיין קורא פה. איך? כי כל הפרשה, הכל בעל פה.
אז אני, כשאני פוגש בר מצוות, אני אומר להם, תשימו לב שאתם קוראים וכל זה.
ותופעה נוספת שקורית, הוא עודד לתורה בר מצווה,
התרגש וכל זה. איך הוא עודד לתורה?
איך הוא מברך?
ברכו את השם המבורך.
ברוך השם המבורך.
הוא לא מזכיר שם השם.
לא אומר שם אדנות. למה? כי כשהוא התאמן בבית על הבר מצווה, אז אמרו לו, אל תגיד שם השם, אסור.
אז הוא קרא לאוטומט.
אז יכול להיות שגם בן אדם מבוגר יעלה לתורה, והוא אוטומט כזה. אז מה נעשה עם כל המצוות שקיימנו ללא כוונה?
והנה הסגולה הפרטית,
לזה ציוונו יוצרנו, יתברך שמו מצוות עשה על הזו, מצוות שכחת העומר,
שהיא מצווה הנעשית מבלי כוונה.
ובקיימו המצווה הזאת, הנה המצווה הזאת תעלה למעלה גם בלי כוונה כי כן מצוותה.
יש רק מצווה אחת שאתה הדרך היחידה לקיים אותה,
זה בלי שתתכוון.
אז כשאדם מקיים את המצווה בלי הכוונה,
הוא מעלה דרכה את כל המצוות שהוא קיים בלי כוונה.
כי כן מצוותה,
אזי בסגולה הזאת תפרוס כנפיה לתימן, לכל התמונים, לכל הזה,
להעלות אימה, איתה אימה המצוות אשר נעשו דוגמתה,
דהיינו, מבלי כוונת המכוון,
וזה שאמר השם יתברך בטעם המצווה למען יברכך השם אלוהיך בכל מעשה ידיך,
ולא אמר אשר תעשה.
תמיד התורה מסיימת בכל מעשה ידיך אשר תעשה.
כאן הוא לא אמר אשר תעשה.
תהיה לך ברכה גם בדברים שלא תעשה.
גם יהיה לך ברכה.
כי אשר הוא עולם המחשבה,
בבחינת בינה המאשרנו.
וכאן אדרבה, לא אמר אשר תעשה.
והכוונה כאן,
ועל ידי המצווה הזאת הנעשית בלי כוונה,
יברכך שמלוהיך בכל מעשי עדיך נעשים מבלי כוונה.
גם כשלא נתכוון, יצא טוב.
איזה מתוק זה.
אתם לא מתלהבים?
מה? גם כשלא נתכוון, ואללה, יצא טוב. ואללה, בכלל לא התכוונתי לדבר את זה. האמת, התכוונתי לדבר משהו אחר.
קרה לי את זה השבת, השבת באתי להעביר שיעור נשים, הכנתי כבר שיעור נשים.
אני תמיד מכין, כן?
כאילו באתי לדבר משהו שם, הסתכלתי על הקהל,
וגם אימא שלי הייתה, כי היה שבת חתן,
אמרתי לעצמי, זה לא מתאים לדבר על מה שהכנת,
זה לא... בוא נדבר על משהו אחר,
שלא התכוונת.
וכשיצאתי אשתי, היא אומרת לי, אתה מדויק,
מה שלימדת, אתה בדיוק,
לא התכוונתי בכלל, לא הכנתי את זה, לא זה.
אז יהיה לך ברכה גם בדברים שתעשה, בלי כוונה.
בטעויות שלנו יהיו ברכות.
זה נפלא.
כי המצווה הזאת
תעלה את הכול.
אממ...
אני אדלג רגע על הסוגריים, כי זה עוד נושא.
מה שאין כן, בשאר מתנות עניים, נאמר, למען אברכך, השם אלוהיך, בכל מעשי עדיך, אשר תעשה די כה.
כי מצוותן ומצוות עניים, כמו צדקה וכולי,
להינתן בכוונה,
ולהיותן גם כן מצווה כוללת, שאינה בכלל מצוות צדקה.
מצוות צדקה נקראת בחסידות מצווה כוללת, כי האדם מקיים את הצדקה עם כל איברי גופו.
הוא טרח כדי להשיג את הכסף, הזיע, עמל, תכנן,
ואז את זה הוא נותן לעני, אז זו מצווה שבעצם בכל גופו.
אז בגלל שזו מצווה צדקה, מסוגלים להעלות את המצוות הנעשים בכוונה.
רק אף על פי כן, לא נעשו כהוגן.
יש מצוות שלא נעשות כהוגן, כגון שלא נעשו בלתי להשם לבדו.
אדם עושה מצוות גם בשביל המצווה, אבל גם כדי שיהיה לו כבוד או דברים מהסוג הזה.
או נעשו, על מנת לקבל פרס וכיוצא בזה.
אבל אף על פי כן, נעשו בכוונה לשם מצווה. אז בסדר, אז מצוות מתנות עניים
מעלה את כל המצוות שנעשו בכוונה, אבל לא בכוונה מלאה.
וזה אשר תעשה. היינו אותם מעשי ידיך שעשית מבחינת אשר,
היינו במחשבה ובכוונה.
מה שאין כן מצוות שכחה,
סגולתה להעלות אותן המצוות
אשר נעשו מבלי חפץ ורצון.
זה מתנה מהקדוש ברוך הוא, זה נשיקה אלוקית.
אני אסיים רק ואזכיר
אתם זוכרים, למדנו את זה בחבורה.
עוד מתנה שבעל תשובה יכול לקבל זה רמב״ם הלכות תשובה.
הרי הרמב״ם אומר, היה הכי תשובה גמורה.
היה הכי תשובה גמורה, מה?
שיגיע לאותו מקום, לאותה אישה, אותו כוחו, והוא עומד בזה.
אז שואלים כולם, איך הוא הגיע למצב הזה?
אם הוא בעל תשובה, איך הוא נמצא עם אישה בייחוד אסור?
מה התשובה?
אה?
לא, להפך. למה? הרמב״ם אומר, הפוך.
הרמב״ם אומר, מהי תשובה גמורה? איזו תשובה גמורה
שהגיע לו בדיוק אותה ניסיון, הוא נמצא במדינה, אותה מדינה, עם אותה אישה, והוא בכוחו, והפעם הוא עומד בניסיון.
אז שואלים כולם, איך זה יכול להיות המציאות הזאת?
איך בעל תשובה הגיע למצב שהוא נמצא ונשא בתשובה,
אומר לנו הרמב״ם, הוא אומר,
הקב' ארגן לו את זה.
הקב' ארגן לו את התקלה הזאת כדי שהוא יוכל
לחזור בתשובה בצורה מלאה גם ברובד המעשה, באמת הוא לא תכנן את זה,
זה קרה, פתאום עוד הוא נכנס למעלה, ופתאום הבחורה הזאת שבמעלה.
שלום,
תברך אותך, תראה רכסנה טובה, יוצא.
הקדוש ברוך הוא אירגן, לא הוא.
מתנה.
יש מתנות מהשם יתברך, והשכרחה היא אחת מהן שנזכה גם לזכור מה שצריך וגם לשכוח. הקדוש ברוך הוא ייתן לנו את מפת השכרחה, אמן ואמן.
יזכו וימצאו.
חמש ורבע כוח סוחרמנו.
