טוב, שלום וברכה.
אנחנו פה נפגשים על אגדות חזל, כוח סו חכמינו.
היום זה לא לגמרי אגד...
זה אגדה, כן, זה אגדה. אפשר להגיד שזה אגדת חזל,
אבל קצת שונה מכרגיל.
זה קצת פחות על בני אדם ויותר על מלאכים ועל משה ארברנו בשמיים,
אבל זה חשוב מאוד.
ואנחנו הולכים ללמוד היום,
בעקבות הדבר הזה גם ראיתי את השם משמואל והכל יהיה ביחד,
את הפסוקים שפותחים את הפרשה,
שאני אומר, כל לב,
כל לב רגיש נזדעזע מהפסוקים האלה. איך אפשר?
איך אפשר?
פסוקים כאלה.
כי אלה היא שאומרת התורה,
בן סורר ומורה,
איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ואישרו אותו ולא ישמע עליהם.
וטפסו בו אביו ואימו,
והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו.
ואמרו על זקני עירו,
בננו זה סורר ומורה, איננו שומע בקולנו זולד ושובע.
וגמור כל אנשי עירו באבנים ומת,
וירתע הרע מקרבך,
וכל ישראל ישמעו וירארו".
קשה ביותר.
לא ככה?
זה עד כדי כך קשה שהגמרא אומרת שזה לא...
אה, מה נשמע, איזה כיף לראות אותך.
ביד.
בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות,
אלא למה נכתב דרוש וקבל שכר.
לדרוש, דרוש וקבל שכר, אני יודע, ענייני חינוך, איך לא מגיעים להיות בן סורר ומורה, איך זה?
נמנעים מזה.
נכון, זה מחלוקת בגמרא, רבי יוסי אומר, אני ראיה, היה וישבתי על קברו, אבל דעה בגמרא שזה כל כך, כי יש כאן המון המון תנאים, שכדי שביקרו אז צריך שיהיה גם וגם וגם שגם ההורים יהיו אותו קול, והכול יהיה... עכשיו, זה כל כך מוזר, הפרשה הזאת.
יש כאלה שקראו את הפסוקים האלו שאנחנו כרגע קראנו,
קראו אותם,
עיוותו את הפסוקים, כן? עד מתי אתה מעוות את המילון הכתובים? עיוותו אותם
וקראו אותם באופן הבא.
כי יהיה לאיש בן.
נקודה.
סורר ומורה איננו.
זה הבן שלי. יכול להיות סורר ומורה? זה הבן שלי.
שומע בקול אביו ובקול אמו.
וישרו אותו ולא ישמע עליהם. אם יסרו אותו וכל מיני אנשים, אז יהיה בעיה, הוא לא ישמע עליהם.
טוב,
מה קורה עם הילד הזה עושה בלאגן וכל זה ולא שומע?
ותפסו בו אביו ואמו. הם תופסים אותו.
לא מוותרים עליו, מחזיקים אותו חזק, אתה הבן שלנו.
והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו.
ואמרו אל זקני עירו, בננו זה,
זה הבן שלנו.
זאת אומרת, אנחנו לא בטרימון, אנחנו מחזיקים אותו חזק.
סורר ומורה עינינו,
שומע בקולנו,
למרות שהוא זולל ושובט.
אתם צוחקים, אה?
ואז, אני ממשיך לקרוא את זה בצורה מעוותת, כן?
הורגמו כל אנשי עירו באבנים ומת.
אתם, הסביבה, השופטת,
השיפוטית,
אה, אבא שלך רב, איך אתה נראה?
מה זה? מכירים את זה?
אה?
כל מי שיש לו,
כל מי שהוא רב, נכנס לקבוצת סיכון שהבן שלו יהיה בן של רב.
אה, כן?
אז הוא, אה, כל הסביבה, איך אתה נראה, ורוגמים אותו באבנים,
רוגמים אותו,
פוגעים בו, וזה מה?
אז זה פסוק שהולך לסביבה.
הורגמו כל אנשי רוב האבנים ומת.
הסביבה, יכולה להרוג אותו. ההורים תופסים בו.
ההורים תופסים בו.
אבל הסביבה תהרוג אותו חלילה.
וביערת הרע מקרבך, שכל אחד יבאר את הרע מקרבו,
ולא יהיה שיפוטי כלפי ילדים של אחרים,
וכל ישראל ישמעו וייראו. כל ישראל יראו את ההורים האלה שתופסים בבן ונותנים מוסר לסביבה,
ולא יזדו נות.
התלבטתי מה ללמוד, האם את הזוהר, או ללמוד סיפור נפלא על רבי שמעון.
אני אגיד את הסיפור הזה בעל פה אולי,
אני לא יודע, אחרי זה נלמד אותו פעם.
הגמרא מספרת שפעם רבי שמעון,
הבן שלו, רבי אלעזר, אולי אז רבי אלעזר, הוא היה אלעזר ברבי שמעון,
היה אכל המון, הוא ישב, אכל ואכל, בדיוק נכנסו אנשים
לקנות תבואה לחמורים שלהם, והם ראו את הבן של רבי שמעון, שהוא אוכל,
ואוכל, ואוכל,
ולעגו לו קצת.
אמרו, מה, כמה הוא אוכל הילד הזה, הבן של רעב, רבי שמעון, ואיזה בן יצא לו?
הוא כל כך נפגש, הוא לקח להם את החמורים והעלה אותם לעליית הגג.
כשהוא בא לחפש את החמורים, הם לא מצאו אותם.
אז הם באו לרבי שמעון, תראה את הילד המופרע שלך, תראה מה הוא עשה.
אז הוא אמר להם, אתם דיברתם עליו?
פגעתם בו?
הוא אמר, אוקיי, דיברנו בקטנה, שהוא לא הפסיק לאכול.
אז רבי שמעון אמר להם, מישהו ביקש מכם לדבר על הילד?
מה, זה אוכל משלכם?
הוא...
מה הדבר הזה? מה אתם מכניסים בו?
לשון המדרש, מה אתם מכניסים בו? עין רעה וצרה.
כך אומר רבי שמעון, מה אתם מסתכלים עליו בקוטייה?
זה הבן שלי, אני יודע מה אני עושה.
רק אהבה, רק נתינה, רק זה. אחרי זה, רבי אלעזר ורבי שמעון יהיו עם אבא שלו במערה 13 שנה.
מי מאיתנו מסוגל להיות עם ההורים באותו חדר?
יש כאלה לא יכולים 13 דקות להיות עם ההורים שלהם, לא 13 שנה.
הוא אומר, עכשיו לך תבקשו ממנו סליחה,
ותגידו לו שאני ביקשתי שיוריד לכם את החמורים.
מה אתם מסתכלים?
אז זה פסוקים, כאילו, אנחנו קוראים את זה בצורה מעוותת,
שההורים תופסים בילד ומזהירים את הסביבה, אדיר בלקום,
שחררו,
תפסיקו להיות כאלה שיפוטיים.
סביבה זה, נכון, סביבה זה מקום שיפוטי.
איך אבא שלו כזה, והוא כזה, וכל הדברים האלה.
טוב, אבל עד כאן זה שיעור ב... כמעט הייתי אומר ליצנות. מה, אתה לוקח את הפסוקים וקורא אותם איך שאתה רוצה?
מה יהיה?
הוריי ורבותיי,
הזוהר הקדוש.
למה לא נלמד זוהר?
זוהר.
תראו איך הזוהר מספר סיפור, הגדות חז״ל, תראו את הסיפור.
אמר רבי אבא,
תבענה,
תבענה,
עליו דכתיב
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ותפסו בו אבי ואימו.
מה זה דבר?
רבי אבא אומר, איך זה?
אתם מכירים בדבר? בעולם יש ציור כזה שההורים לוקחים את הילד שלהם
ומביאים אותו לאיזה בית דין שיהרגו אותו? איזה מין דבר זה? אנחנו פה בחודש אלול, אבינו מלכנו, יש הורים כאלה, חלילה.
תפסו בו אבי ואימו.
תנינן, שנינו,
דבאי שעתה אמר קודשא בריחו למשה כתוב. כשהקדוש ברוך הוא הכתיב למשה רבנו
פרשת בן סורר ומורה, זו פרשה שמופיעה רק בספר דברים, היא לא הופיעה לפני כן.
אז הקדוש ברוך הוא אומר משה, תכתוב, כי אלה איש, בן סורר ומורה, תכתוב, תכתוב, תכתוב.
אמר למשה מרדה עלמא שוויק דה.
ריבונו של עולם, תעשה טובה,
בואו נוותר על הפסוקים האלה.
כך אומר הזוהר.
אית אבא דעביד כדין לברי.
יש אבא עושה ככה לבן שלו?
משה אבא מבקש מהקדוש ברוך הוא,
בוא נוותר על הפרשה, בוא נדלג עליה, מה זה הדבר הזה?
ומשה,
מרחיק האוה חמי בכוכמתי,
כל מה דזמין קודשא בריחו לבני ישראל,
אמר מר הדעל משבוק מלעדה.
משה הבין שהפרשה הזאת
היא משל לפרשה הרבה יותר גדולה ממנה. מה הפרשה הגדולה?
מי זה האבא?
הקדוש ברוך הוא. מי זה הבן הסורר והמורה?
עם ישראל.
אז משה רבינו אמרוי ואבוי, אז מה זה הפרשה הזאת? אז אם עם ישראל יהיו סורר ומורה, אז עכשיו הקדוש ברוך הוא יתחיל חלילה.
אז הוא, מה?
לא חלק גדול, חלק קטן,
אבל ננחי נעמי.
אז גם על זה משה רבינו אומר, בסדר, זה היה מקרה חד פעמי,
וזה היה רק את העם המתעבים,
לא כתוב כמה, את העם המתעבים,
אולי זה היה חלק מהערב רב, חלק מהלשע הבא במצרים, אבל אתה רוצה עכשיו לקבוע את זה לדורות?
קיבוץ הצבא, היה איזה אירוע חד פעמי. עכשיו אתה רוצה לקבוע כזאת פרשה לדורות, יש הבדל בין סיטואציה חד פעמית
לבין דבר שאתה מכניס אותו בתורה בתור מצווה נצחית.
לכן אמר משה רבנו, אמר מרא דה עלמא שבוק מלעדה.
ריבונו של עולם, בואו נוותר על הפרשה הזאת.
וואו,
מפתיע מאוד, נכון?
אמר לקודש אבריחו למשה,
אמינא מה דעת אמרת. אני רואה, אני מבין את הכיוון שלך,
אני מבין מה אתה חושש.
כתוב וקבל אגרא. תכתוב,
ויהיה לך שכר על זה שאתה כותב.
את ידעת, אתה באמת יודע,
לכן אתה מבין לאן דברים הולכים, שזה לא רק בן סורר ומורה של שני הורים,
ראובן ולאה, שיש להם איזה בן, אלא זה משל הרבה יותר גדול על עם ישראל וכולי, אתה יודע.
אבל אנא ידיי יתיר,
אומר הקדוש ברוך הוא, יש לי כוונה יותר עמוקה ממה שאתה מבין.
מה דעת חמי עליהו עובדא דראש קרא ותשכח.
כן?
אני אומר, מה שאתה רואה,
מה שאתה כאילו חושש עליי, את העובדה הזאתי,
תעיין בפסוק ותמצא את סודו.
כלומר, הפסוק הזה אומר, הזוהר מראש כתוב בצורה שמי שקורא אותו בצורה שטחית,
אז הוא עלול להיבהל וכולי.
ואז הוא יכול לברוח למה שאני עשיתי ולקרוא אותו לגמרי בצורה מעוותת.
אבל אם נקרא את הפסוקים בעצמם בצורה מעמיקה,
מגלה את עומק כוונתם.
הנה,
בהאושעתא רמזלה, יש פה שם קדוש שלא אומרים אותו,
רבנא דאורייתא.
יש מלאכים שממונים, כל אחד על התפקיד שלו. המלאך רפאל ממונה על רפואה, המלאך מיכאל הוא סנגורם של ישראל.
המלאך, כל מיני מלאך, כל אחד ממונה. המלאך הזה שמופיע כאן השם שלו הוא רבנא דאורייתא,
הוא המלאך שממונה על עיבוד תורה.
כשאיזה חכם מתקשה ולא מצליח להגיע לזה, הקדוש ברוך הוא שולח את המלאך הזה שיעיר לו את דעתו ויהיה לו הבנה בתורה.
אז הוא שולח את המלאך הזה, אומר לו, תפתח למשה רבנו,
פקח לו את עיניו,
שיבין את עומק הפסוקים.
אמר למשה,
אנא דריש נא להיקרא. בואו נדרוש את הפסוק הזה ביחד.
כי אלה איש, מי זה איש?
קודשא בריחו.
צדקת משה רבנו, האיסא הקדוש ברוך הוא. דק קודשא בריחו דכתיב השמש מלחמה.
בין
דא ישראל, באמת זה ישראל.
סורר ומורה,
נכתיב כי כפרה סוררה סרר ישראל. באמת, עם ישראל, יהיו שלבים, יהיו זמנים בהיסטוריה שהם יהיו,
חלילה,
סוררים ומורים.
טוב, מה יהיה המצב, מה יהיה התגובה במצב הזה?
איננו שומע בקול אביו ובקול אמו,
דא קודשא בריחו וכנסת ישראל. עכשיו, פה חייבים להבין ממש דבר בסיסי ביותר בקבלה.
יש צמד, קודשא בריחו
ושכינתי, אוקוצ'ה בריחו וכנסת ישראל. זה כמו אבא ואימא, כמו בעל ואישה, כמו אבא ואימא.
אתה הקדוש ברוך הוא, וכנסת ישראל הכוונה, הרעיון העמוק,
הנשמה של עם ישראל.
וכמו להבדיל, להבדיל, להבדיל, אבל זה לא לגמרי להבדיל, כי מלכותא דערא כאין מלכותא דירקיה.
אתם יודעים איך מקבלים חוק בארצות הברית? איך מחוקקים חוק?
אתם יודעים?
לא.
לא רק.
יש שם שני בתי מחוקקים, יש את הקונגרס ויש את הסנאט.
הקונגרס זה כל מדינה לפי הגודל שלה שולחת נציגים. מדינה עם הרבה תושבים, יהיה לה הרבה נציגים.
בסדר? נגיד נציג לכל מיליון,
מדינה עם עשרים מיליון תשלח עשרים נציגים, מדינה עם חמישה מיליון זה חמישה נציגים.
ואילו הסנאט
זה שני נציגים לכל מדינה, לא משנה גודלה.
זה כל מדינה שולחת שני נציגים,
אפשר לעשות, עושים בחירות,
ואתה שולח, לא משנה אם המדינה גדולה או קטנה.
כדי לקבל חוק בארצות הברית, החוק צריך לעבור את שני בתי הנבחרים.
הוא צריך להתקבל בקונגרס,
ועל הסנאט, גם,
כאילו, הסנאט נותן יותר יכולת בלימה למיעוט.
צריך, אז כן, אז להבדיל או לא להבדיל,
גם כדי לגזור גזירה על ישראל,
צריך הסכמה של קוצ'ה בריחו ושכינתי.
גם אבא וגם אמא.
גם הקב'ה וגם כנסת ישראל, נשמת, היא גם צריכה להסכים לדבר הזה.
אז עכשיו עם ישראל, הנציגים של כנסת ישראל בדור הזה,
שזה עם ישראל, מי שחי
בדור מסוים,
להגיד לא יפה,
עכשיו רוצים לטפל בהם, אז צריך להיות ביחד.
אומר הזוהר כך,
איננו שומע בכל אבי ובכל אמו, דקות שבריחו בכנסת ישראל, ואיסרו אותו,
לכתיב ויעד השם בישראל וביהודה ויעד כל נביאי כה חוזה, ולא ישמע עליהם,
באים איסורים, לא שומעים.
לכתיב לא ישמעו אל השם,
ותפסו בו אביו ואימו בדעת אחדה, בהסכמה אחדה.
אבא ואמא מסכימים ביחד מה הולכים לעשות.
זה לא רק אבא,
אמא מסכימה.
זאת אומרת שיש פה מה?
מתחילה פה איזו התרככות. ותראו כאן, הזוהר מדקדק את הפסוקים בצורה נפלאה. אני קראתי את הפסוקים בהתחלה בצורה,
אמרתי, אי אפשר לקרוא את הפסוקים רגיל, בואו נקרא אותם בצורה, נשים את הפסיקים במקום אחר.
אגב, הרמב״ן על התורה אומר,
הרמב״ן, בפרשת בראשית,
הוא אומר שהדרך שאנחנו קוראים את התורה היום היא דרך אחת.
אבל לעתיד לבוא,
יקראו את התורה בעוד דרכים.
יהיה עוד פיסוקים ועוד כל מיני כאלה וכו'.
כן, כן, מייד תראה, מייד תראה.
אומר הזוהר,
והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו.
אל זקני עירו?
אל זקני עירם ואל שער מקומם היא בא אלה.
זה עברית לא נכונה.
אביו ואמו תופסים את הילד, והוציאו אותו אל מי אל זקני?
עירם, של האבא והאימא.
אז כבר זוהר אומר, יש פה בפסוק עצמו, יש פה כאילו שגיאה, שגיאה תחבירית.
אלא מאי אל זקני עירו ואל שער מקומו,
אלא אל זקני עירו דא קוצ'א בריחו
ואל שער מקומו דא כנסת ישראל.
כאילו, לוקחים את עם ישראל,
טוב, תופסים,
ואומרים, רגע, רגע, רגע, לא משנה מה אתם עושים,
הדור הזה, המעשים המשובשים,
אתם שייכים לקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל.
לא אלינו, זקני עירם ושער מקומם זה הדור הזה,
המציאות הזאת.
זקני עירו ושער מקומו זה למי אתה שייך?
אז יכול להיות שהדור הזה הוא ככה, אבל למי אתה שייך? בני מי?
על מי מדובר כאן?
יש לי איזה חלום שפעם תקום חברת סטארט-אפ,
תעשה אפליקציה,
שכל אדם שילך ברחוב,
אנחנו נראה מעל הראש שלו הולוגרמה עם שבע
בועות כאלה כמו קומיקס,
שנוכל לראות את הדורות מעליו.
כל מי שילך מולך, אתה תראה שבע דורות מעליו.
מי אבא שלו? סבא שלו?
סבא רבא שלו? אתה תראה את הדורות הולכים.
מה יקרה לנו?
וואי וואי וואי, אנחנו נלך ברחוב,
נראה איזה מישהו, פתאום אתה מסתכל למעלה, אתה רואה את הסבא שלו מסר נפש באיזה מקום,
הסבתא שלו, אתה כאילו
נראה את כל הדורות. והוא אומר לך, תקשיב, זה הזרע שלי, מה קרה לך? איך אתה מתנהג איתו?
תעבור לו,
עבר אותו לנתח ישראל, לדורות.
אז אל זקני ירעות דקות שמריחו ולשם מקומות לכנסת ישראל,
ואם כל דע אף על גב דקולה ידין דינא לאלה איהו,
בגין דבי דינא דא אמא ואבא קריבין אינון לישראל,
ואך דין באו,
וכל קריב לה דין דינא לקרובים ופסול איהו לדינא.
אומר הזוהר, אבא שלו ואימא שלו תופסים אותו,
ומביאים אותו,
נכון, אבא זה הקדוש ברוך הוא, אמא זה כנסת ישראל, מביאים אותו לבית הדין, כלומר,
לשפוט אותו לאור הנצח של עם ישראל, אבל אומר הזוהר,
ואם כל דעה, אף על גב דכולי הדין דינא, כולם יודעים שצריך לשפוט כאן איזה דין,
לאלה היו, ויש גם דין למעלה,
אבל בגין דבי דינא, דא אמא ואבא, קריבין אינון,
הקדוש ברוך הוא קרוב אלינו,
וגם כנסת ישראל, שכינתא, גם היא קרובה שלנו, היא הקרובים,
צולים לדון.
כלומר, למה אבי ואימו צריכים להביא אותו אל שער מקומו?
הם צריכים לדון אותו,
אבל הם פסולים לדון, אז אין דין.
כך אומר הזוהר.
בקדמיתא מכתיב אל זקני עירו ואל שער מקומו.
בהתחלה כתוב שמביאים אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו.
כיוון דחם הקודש הבריחו דידאון קרבים,
האבא והאימא קרבים לבית הדין,
מיד סליק דינה משער מקומו.
מה כתיב בתרי?
ואמרו אל זקני עירו לחוד ואל שער מקומו לא כתיב אלא אל זקני עירו.
נכון? הוא מדקדק את הפסוקים. בהתחלה כתוב ותפסו בו אביב עמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו.
ואחרי זה כתוב ואמרו אל זקני עירו. למה לא כתוב אל שער מקומו?
מה? אל שער מקומו הכוונה אל יושבי השער.
יושבי השער, הקדוש ברוך הוא אומר תמחק לי את השער הזה, כי ברגע שהקדוש ברוך הוא רואה שצריך להגיע לאיזה דין,
הוא מסלק את עצמו מהדין, הוא אומר, אני לא רוצה לדון, יש פה קרובים, אני מסתלק.
לכן זה מחוק.
סוהר קורא את הפסוקים, זה פשט.
מדהים, לא?
אל שער מקומו לא כתיב, אלא על זקני עירו, ואז מה הם אומרים?
בנינו זה, ודאי,
כמו שקראתי.
זה בני הבן שלנו.
נכון שהוא ככה, והוא כזה, הבן, זה אנחנו,
ולא שאר המין, זה לא איזה סינים או יפנים, זה הבן שלנו.
ואמרו על זקני עירו, בנינו זה.
הדבר הכי הכי חשוב,
אני מברך את כולנו בדבר הזה.
בחיים,
בחיים שלא תתבייש בילד שלך.
עשה איזה תספורת,
מוי כאן, מזעזעת,
נכנס הביתה, נכח עושר בעיניים. מה עשית?
גם ככה אתה מכוער, עכשיו עוד יותר.
ואז מה?
שבת, כנסת, אני אבוא,
לך איתי לידי,
עם התספורת,
עם הקרחת הבוגרה מאחורה,
כל עוד כזה תסתכל וכל זה.
הוא אומר, שמע, אולי אתה רוצה עכשיו להתחתפלט בסניף, מה אתה אומר?
אולי ככה...
אולי אתה רוצה לישון, אולי תישאר פה לעזור לאמא וזה, עד ש...
יבייח את שערו לצמח כאשר גולח, עד שקצת משהו זה.
קח אותו ביד,
תשאירו אותו לידך ברכת כהנים עם שתי ידיים.
זה לא יעבור לו במחשבה אחת בראש, אולי אבא שלי או אמא שלי מתביישים בכלל.
בנינו זה.
בנינו זה ודאי, ולאו שאר המין.
דורר ומורה, איננו שומע בקולינו.
אז שואל הזוהר,
מה איש נא דבקדמית הלא כתיב זודל וסובה ולבטר כתיב זודל וסובה? בהתחלה אולי היה זודל וסובה, פתאום הוסיפו כאן עוד כתב אישום, זודל וסובה. מה?
אלא מן גרים להו לישראל למהבה סורר ומורה לגבי אבו הונדי בשמיא.
עכשיו, בעצם הזוהר אומר שכל הפסוקים זה בעצם לימוד זכות על עם ישראל.
בננו זה סורר ומורה, איננו שובע בכולנו. למה?
איך זה קרה?
בגלל זולל וסובה. מי זה זולל וסובה?
בגין דהיהו זולל ושובא בשאר העמין.
דכתיב ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם.
וכתיב ויאכל עם וישתחוו.
דהיקרא ויסודה אכילה ושתייה כדבדין בשאר העמין.
דה גרים לאון למה ובן שורר ומולה לגבי אבו הון שבשביים". מי אשם? הגויים אשמים.
אנחנו, בגלל שאנחנו מעורבבים איתה.
אז זה מה שקורה, אנחנו לומדים ממעשיהם הרעים.
אבל זה היה קדוש ברוך הוא, אנחנו, אם היינו בארץ ישראל, הכל היה טוב, שמת אותנו עם כל הגויים האלה. זו השפעה שלילית.
מדהים, לא?
כי בהתחלה לא היה כתוב.
זה לימוד זכות.
אומר הזוהר, ועל דעה
הורגמו כל אנשי עירו באבנים.
אילין כל שאר עמין, דעיו ומקלין לו באבנים.
וסטרין שורין, ומנצין מגדלין, ולא מהני ליום כלום.
וגם הוא, כל אנשי עירו באבנים המת,
זה לימוד זכות.
מה זה לימוד זכות, רבותיי?
כאילו באים אביב ואמרו לקדוש, רגע, רגע, רגע. אנחנו מבקשים שתשים פה על כף המאזניים את כל הצרות שגרמו לנו הגויים.
את כל השמדות, את כל הגזרות,
את כל הפרעות, את כל הפיתויים, את כל... שים פה על כף האזריים.
זו הסיבה שבגללה אנחנו כל כך חשה לנו.
זו הסיבה.
הם כל הזמן רוגמים אותנו באבנים עד שהרגו אותנו.
אז אנחנו זוללים וסובעים בגללם,
הם רוגבים אותנו באבנים,
כמעט רוצים להרוג אותנו, כמו שכתוב בשיר השירים, כמעט שעברתי מהם, עד שמסעתי את שעבר נפשי, כמעט שהרגו אותי.
אז בגלל הדבר הזה, אז חלק מהיהודים היו צריכים להסתתר,
וחלק צריכים להימלט, וחלק נשברו ולא החזיקו מעמד. הגמרא אומרת,
הגמרא אומרת על חנניה מישאל ועזריה שמסרו את הנפש וקפצו לכבשן האש,
אז הגמרא אומרת, אבל אם היו עושים להם עינויים,
אלמלא נגדוה לחננה מישאל ועזריה, פלחו לצלמה.
הם היו משתחווים לצלם אם היו עושים להם עינויים.
אז כמה עינויים עשו לנו לאורך הדורות וכמה... זה לימוד זכות.
הורגמו כל אנשי עירו באבנים, אילין, כל שאר עמין.
כאלה, כל השאר עמין.
דאבו מקללו באבנים, שזורקים אבנים.
וסטרין שורין, הם נאצים מגנים, החריבו אותנו, סטרו אותנו,
ולא עזר להם כלום. לא מעזר להם כלום בסוף. למה?
כי אנחנו...
תשימו כמה תארים שאתם רוצים, סורר, מורה, פושע, אבל בהתחלה מה כתוב?
בן,
ברית מילה יש?
יש, אנחנו הבנים שלך.
כמה ניסו
להפריד אותנו מעל אבינו שם, ואנחנו,
יש פסוק בתהילים, נכון? כל זאת בעטנו, וכל זאת,
לא,
לא,
משהו כן, כן, לא הפרנו בריתך, לא הפרנו שמך, משהו כזה,
בתהילים בהתחלה.
כל זה לימד המלאך, רבנא דאורייתא, את משה רבנו. איך לקרוא את הפסוקים האלה כמו שצריך.
עכשיו, אז למה זה מוסתר?
כי הרבה פעמים לימוד זכות גדול מאוד מסתירים אותו.
שהשטן לא יקטרג.
אתה יכול לקחת יהלום בכספת של ברינקס, ואז כל הגנבים בעולם ידעו שיש לך פה יהלום,
ואתה יכול לשים אותו בשקית נייר של השופרסל,
ואז יכביש לך שם סנדוויץ' מים מינרליים.
בסדר? אז כזה יהלום,
שעטפו אותו בפסוקים, שזה נראה, כן, כן, לימוד זכות הכי גדול על עם ישראל.
בנינו זה,
תפסו בו אבי ואמו, לא זקני עירם, זקני עירו, הם שמים אותו על הנצח. אמנם
הדור הזה או האיש הזה נראה ככה, לא הכי מוצלח. אתה יודע מי זה? הוא שייך לכלל ישראל.
הוא שייך אל הנצח.
תראה את אבא שלו, תראה את סבא שלו.
אני זוכר ששמעתי פעם את הרב דרוקמן, זכר צדיק לברכה,
תלך איתי כל החיים.
ברדיו, נסעתי באוטו,
היה ראיון עם הרב דרוקמן ברדיו.
זה היה באיזו תחנה חרדית כזאת,
וראיינו אותו על הגיור,
אז הוא עמד בראש מערך הגיור של מדינת ישראל.
והמראיין היה מאוד כזה פרווקטיבי,
הוא אמר לו, מה אתם מגיירים אותם, אותם,
אותם, גויים, מצוות.
אז הרב דרוקמן בקול שלושה גויים,
מה זה אותם?
מה זה אותם?
זה שלנו, זה... אז הוא אומר לו, אתה יודע מי עכשיו נמצא באולפן, איזה שמות משפחה?
איגר,
עקיבא איגר,
סופר, חתם סופר,
כן?
הוא מנה לו כל מיני שמות של...
מוליבר היה לו, מוליבר.
זה בנים של הבנים הכי גדולים, שהאמא,
כאילו האבא נשא את שם המשפחה בברית המועצות, הרי
הזהות הדתית שלך הייתה לפי האבא.
אז אם אדם, אבא שלו היה יהודי, היה לו כתוב בתולת זהות, יאי, ו...
אז הנכד של רבי עקיבא איגר,
שהשם שלו איגר, הוא התחתן עם גויה.
אבל הילד הזה, הוא אומר, אתה לא רוצה שנחזיר חזרה את זרוע של רבי עקיבא איגר לעם ישראל? מה זה? מה זה אותם? מה זה הם? זה שלנו? זה אנחנו?
עבוד זכות.
כיוון שמשה שמע את הפירוש הנפלא הזה,
כתב פרשת הדם.
הסכים לכתוב את הפרשה.
אז איך שקראנו את הפרשה בהתחלה, זה לא כזה רחוק.
כאילו מהזוהר, נכון? אפשר לקרוא את זה כמו שקראתי.
ממש קרוב.
על גבי הזוהר הזה,
אומר כאן השם ישמואל יסוד מאוד מאוד גדול,
שמקשר אותנו חזק מאוד לחודש ראול ולראש השנה.
אומר השם ישמואל כך, בש״ס,
בסנהדרין פרק רטש, פרק בין סורר ומורה, מסכת סנהדרין,
אומרת הגמרא, בין סורר ומורה שרצו אביו ואימו למחול לו, מוחלים לו.
הם לא חייבים לקחת אותו.
אז איזה אב אב אמה לא ירצו למחול לבן שלהם?
ויש להבין, הלוא אינו נהרג אלא על מה שאימרה נגדם,
אלא על שם סופו.
עוד על הסתמת הבריות, אם כן, למה תועיל מכינתם?
הרי כתוב בגמרא שבן סורוב ומורה לא נהרג עכשיו על מה שהוא עושה, אלא אם תשאיר אותו עכשיו,
בתור בן 12 וחצי, הוא גונב פיסטוקים מהקיוסק,
בגיל 20 הוא יהיה עבריין גדול.
אז כאילו נהרג על שם סופו.
אז מה זה מועיל שההורים אוכלים לו עכשיו על מה שהוא עשה? גנב להם יין ומאה שקל מארנק. הבעיה היא לא עכשיו, הבעיה היא קדימה.
אומר השם משמואל, אלא הכלל,
שכל עצמה של תשובה שמועלת
היא מפני ההשתלשלות
עד האבות.
ממילא, זה שהוא סורר ומורה, נפסק חיבורו מאביו ואימו.
ושוב אין לו חיבור בשלשלת הקודש,
בוודאי לא יעשה תשובה.
ואף אם יעשה, לא תתמיד התשובה ויחזור לסורו,
וסופו ללסתם את הבריות.
אדם שאיבד את הקשר עם ההורים שלו,
גם איבד את הקשר עם הקדוש ברוך הוא.
כי דרך ההורים אתה קשור לכל הדורות. אבא, סבא, סבא רבא, גם מי שלא הכרנו ואנחנו לא יודעים, אבל דרך ה... אני קשור.
והדורות הרי מתפללים עלינו.
נכון?
עכשיו נפטר דוד שלי, אח הגדול של אימא שלי.
בן 91, ברוך השם, דודי יצחק רוקח.
נשאיר אחריו משפחה בתפארת, כולם מחונכים, אנשים טובים לתורה,
היה חזן, מה אני אגיד לכם?
אני אמרתי לאמא שלי, תקשיבי, שבעה שמחה, אין לי מה להגיד.
כל כך הרבה צרות, כל כך הרבה אנשים נהרגים, בקיצור ימים משנים, בסוף אתה הולך ללוויה של אדם שנפטר בן 91. אז הלכתי לבתי העלמין בלוויה, אז הלכתי להגיד שלום לסבא ולסבתא.
סבתא שלי נפטרה כשהייתי בכיתה ז', סבא שלי נפטר כשאימא שלי הייתה בכיתה י״א.
מעולם לא ראיתי אותו ולא זה.
אבל להגיד שלום, להגיד תודה.
הם לקחו את הפקלאות,
עלו על האונייה, האונייה גלילה,
עזבו את טריפולי,
חצו את הים וחיו פה חיי עוני ודחא כדי שאני אוכל ללמד כאן תורה במכון מיר בירושלים.
אחרת אדם הייתי תקוע באיזו שכונה שם בטריפולי.
לא צריך להגיד תודה?
פעם בשנה תעלה לקבר, תגיד תודה לאבותיך,
תתחבר לדורות.
כל מי שמסר את הנפש
ושמר על היהדות שלו, בכל אחד מהמקום שבו ההורים שלו הגיעו, פרס, איראן, פולין, מרוקו, צרפה, לא משנה, כל אחד, אתיופיה, כל אחד איפה שהדורות הקודמים, בזכותם אנחנו כאן, לא תגיד תודה.
פעם בשנה תעלה לקבר, תגיד איזה כמה פרקי תהילים ואיזה אשכבה.
אנשים כאילו, מה זה הדבר הזה?
נכדים, יש אזכרה לסבא והסבתא, התייצבות מלאה.
בזכותם אתם פה עכשיו נהנים מהחיים, הם סבלו, הם היו חיים קשים, לא היה להם מה שיש לנו.
כיבשו ביד.
אני כן זוכר אותם, את הסבתא הייתה נראית לי,
נפטרה בגיל 70, היא הייתה נראית לי מטמעה.
חיים קשים היו להם.
אז החיבור אל הדורות.
אז אם הילד הזה ניתק את החיבור שלו מהדורות,
זה לא ידבר שהוא חזור בתשובה,
הוא בדרך כלל יידרדר.
אבל כשאבי ואימו מוחלים לו,
הנה הוא עדיין נקשר בשלשלת הקודש,
שוב אינו נהרג,
שיכול להיות שעוד ישוב בתשובה שלמה מתקבלת כאן.
ולפי דרכנו, יש לומר,
דכל עונש בין סורר ומורה ומחמת שנפסק חיבורו מאביו ואימו. אני אומר את זה במיוחד במכון מאיר, הרבה פעמים אנשים חוזרים בתשובה,
יוצר אצלם מתיחות מול ההורים.
המתיחות היא כנראה בילדין, אי אפשר לדלג מעליה.
אבל צריך לזכור,
תשובה אמיתית
מביאה לחיזוק הקשר עם ההורים ולא להחלשה שלו.
אתה עכשיו תהיה בן עוד יותר טוב,
עוד יותר אכפת לך, עוד יותר מתעניין, עוד יותר מרים טלפון,
עוד יותר בלבקר, עוד יותר זה, עוד יותר.
גם מביאה לחיזוק בזוגיות,
וגם מביאה לחיזוק ב...
בגלל שיש כאן איזה מרכיב של מתח, פתאום אתה לא אוכל, באוכל במטבח וכל הדברים, עוד יותר.
אל תבוא עם חומרות מהמכון, תבוא עם זר פרחים.
הביתה.
ולפי דרכנו יש לומר, דקול העונש בין סורר ומורה ומחמת שנפסק חיבורו מאביו ואימו,
וכל זה שייך באדם פרטי. אבל כלל ישראל,
מה שראינו בזוהר,
כשלוקחים אותו ומחבבים אותו לכלל ישראל,
שבלתי אפשר שיופסק חיבורם משורשם בפנימיותם,
ושוכן איתם בתוך תחום אותם כתיב,
ועדיין חביבו את הגבן,
ובאותה פרשה גם כן רמז לימוד זכות
שעל ישראל בננו זה, ולא שאר המין.
ופירש הרמז, הרמז זה אחד הפרשנים על המדרש,
שאף שלאחר כל אלה,
שאף לאחר כל אלה, אחרי כל הצהרות, הם חלק השם,
ולא דבוקים להשית רע אחרא,
זולל וסובב בשאר עמים כתיב.
כן, זה הזוהר.
ויתערבו בגורים ולבנו מעשיהם כמובן בזוהר.
ואז משה לא התיירא,
שהרי יישארו בפנימיותם טובים,
ואם יבוא עליהם עונש, לא יקים בחיצוניותם.
כמו דמי מסיים הזוהר הקדוש,
וסטרין שורין מנאצים מגדלני ולא יענו להם כלום באבין.
שואל השם ישמואל, ויש להבין, מה חידש לו המלאך רבנא דאורייתא?
הלא גם משה ראה מראש לפרשה רמוזה על ישראל,
ושעל כן ביקש מהקדוש ברוך הוא שביק מלעדה. משה הבינו שזו פרשה כללית ולא רק פרשה פרטית.
ומה זה שנחה דעתו מדריכת המלאך?
ואני אזכר לאלה, יש לומר,
שנחה דעתו מסיפא דה דרשה,
שתלה הכל בהתערבות בין הגויים,
ומהם באה כל הרעה הזאת.
אני רוצה להגיד שגם היום,
גם היום, שאנחנו כבר, ברוך השם, יש לנו מדינה 76 שנה וחצי,
בסדר?
מבחינה היסטורית, כמה זה 76 שנים?
כלום, בפסיק.
אז אם תיקחו את עם ישראל,
בואו נדמיין שהעם ישראל זה אישה.
אישה אחת.
בת כמה היא?
היא בת 3,336 שנים, מהר סיני עד היום.
האישה תהיו לה ילדים.
עכשיו, משהיא נולדה עד היום,
במשך רוב הזמן שהיא חיה, ניסו לרצוח אותה.
כמה פעמים, הרסו לה את הבית,
גנבו לה חלק מהילדים, רצחו לה חלק אחר מהילדים,
עד שהגיע לחוף מבטחים, שוב פעם ירצו לרצוח אותה ולהרוג אותה. וזה מי שהגיע כאן למדינת ישראל.
מי שהגיע לכאן, לארץ ישראל,
זה מי ששרד בכלל את כל הצרות של הגולה ולא נרצח בדרך.
מבחינת הפרופיל הנפשי, אנחנו אמורים להיות,
נורא נורא מבוהלים וכל זה, וברוך השם יש לנו,
עם ישראל נותן אמון ואופטימיים ושמחים וממשיכים קדימה.
אבל צריך להבין, חלק מהבהלה וחלק מהזה, זה כי אנחנו עדיין
עדיין במרחק פרומיל מהשואה ומכל הפרעות, מכל הגלות.
ועכשיו המלחמה הזאתי שפתאום הכניסה לנו את השואה כאילו בפנים,
בתוך מדינת ישראל.
זה היה נפשית, אנחנו עוד
לא גמרנו להתאושש מהאירוע הזה.
אז זה לימוד זכות.
יש כאלה עובדים עם שעון סטופר, נו, מה קורה? מה קורה? למה אתם לא חוזרים לתשובה? מה, איפה זה?
רגע, שנייה,
מתאוששים, נושמים.
רק לפני רגע באנו מהגלות.
תן רגע לנשום.
אך יש נאחר לומר נאחר דעתו מספר הדרשה שתלה הכל בהתערבות בין הגויים ומהם באה כל הרעה הזאת
ובזה רעש השם יתבך משגיח עליהם מנקודת עומק המשפט
ומעיקר הוא היה מתיירא פן בחטא עם גרמו לעונשם
לפי שטחיות מעשיהם
כמו שהם הלכו אחר השטחיות והחיצוניות ותאוות העולם הזה
אבל כששמע שתולה את הכל באומות העולם
שוב ידע שסוף כל סוף ישראל יזכו בדין הגדול
כי עצם נקודת ישראל היא טובה ואינם מעוותים משפט.
עצם נקודת ישראל היא טובה. כל הצרות שיש לנו וכל העיוותים זה הכל בגלל...
הרב ציודה אומר את זה.
הרב ציודה אומר,
על חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב. הוא אומר, תימהון לבב זה מה שקרה לנו כתוצאה מהשואה.
אתה מאבד,
לפעמים אתה, לפעמים אדם הולך לאיבוד,
אבל הוא לא יודע איפה הוא נמצא, אבל הוא יודע איפה זה צפון, איפה זה דרום, הוא כרגע לא יודע איפה הוא נמצא. לפעמים אתה מאבד כיוון לגמרי, אתה לא יודע איפה, כלום, אין לך מושג, לא צפון או דרום.
אז השואה, זו הייתה כאילו הצהרה האחרונה הגדולה, זה כאילו שמיטת הקרקע מתחת לכל,
מה הולך כאן?
זה הכניס אותנו לאיזה,
בסדר, בסדר.
אז כל מיני תוצאות כאלה ואחרות, אבל פנימיות ישראל כולם טוב.
ואז אומר השם ישמעו את העיקרון הנפלא מאוד.
לא סתם אנחנו פותחים את חודש אלול עם הפרשה הזאת כי תצא.
ונראה שלעניין זה מיוסד חודש אלול,
קודם יום הדין בראש השנה,
להשגיח כל אדם הדקת עדק היטב בנקודת פנימיות לבבו.
יש ציר של תשובה שמתקן את המעשים.
אני צריך לתקן את המעשים, אני צריך להתפעל בכוונה,
לקום בזמן התפילה, לשים ציצית, בסדר גמור.
אבל יש שאלה אחרת.
מה השאלה?
תגיד, של מי אתה?
איפה אתה נמצא?
עזוב רגע את המעשים, איפה אתה?
איפה אתה בחיים?
אחד הרמזים לאלול זה
כי ישאלך אעשהו אחי,
למי אתה ולמי אלה לך?
למי אתה ולמי אלה זה ראשי תיבות אלוף, כן? בספר הכדוש רימזי אלול זה מופיע.
למי אתה שייך?
עזוב רגע את הפרטים, הכלל, לאן זה הולך?
בחודש ידעו לאדם צריך לשאול את עצמו, איפה אני נמצא?
אצל מי אני עובד? מי הבוס?
בסדר?
אם אדם אומר, אני שלושם יתברך,
אני... עכשיו, בואו נבדוק את הפרטים, צריך לדייק את זה, צריך לדייק... אבל אם אדם אומר, אני מקיים את המצוות,
אבל מה שמעניין אותי זה לא, מה שאינו אותי זה דברים אחרים.
מה אתה חולם בלילה?
אם תהיה לך שעה פנויה, מה תעשה בה?
פתאום, התבטל לך איזו תוקלית שלך שעה פנויה.
מה היית רוצה לעשות?
אם קיבלת חודש פנוי, פתאום יכל לך תקשיב, אתה צריך להתחיל איזה עבודה? לא, בעוד חודש מתחיל, אבל עודדתו יש לך רק עכשיו, קח משכורת.
אבל תבוא בעוד חודש, מה אתה עושה עכשיו בחודש הזה?
קוקוס בתאילנד, מתחת לעזר.
מה שאתה אומר, יש לי חודש פנוי.
אז אתה מבין דרש, עכשיו לומד, הוא עושה דברים כאילו.
איפה אתה מונח?
איפה האישיות?
אומר הרב,
ונראה שלעניין זה מיוסד החודש אלול, קודם יום הדין בראש שנה,
להשגיח כל אדם מדי כתה בנקודת הפנימיות לבבו.
ולעומתו, השם יתברך, שופט ביום הדין לפי נקודת פנימיות לבב ישראל,
שלעולם אינה מתקלקלת, ולכן אנחנו תוקעים בשופר, כי השופר הוא הקול הכי פנימי,
זה נקרא קל הפנימה.
אתה מוציא את השופר בפנים מהאוויר הכי הכי עמוק כדי להגיד, הקדוש ברוך הוא, אנחנו יכול להיות שפספסנו במעשה הזה ובמעשה הזה, אבל באמת, מי אנחנו?
שלך.
כל שנה אני מאוד אוהב לספר את המשל הזה, האמת זה לא משל, זה גם מקרה שהיה.
היה בגולני,
איזה גדול?
51. מופרע, בורח, הביא, הכניס מכות להרסה,
הולך בלי גומיות, חולצה פתוחה,
בית הפוך, כל... אה?
לא, ואני עושה את זה יום כיפור. אבל גם, כן, גם יכול להיות. הוא בסוף הרי לצערנו התאבד.
הוא מקבל משפטים, מקבל פה, מקבל שם.
טוב, פתאום מתחילה מלחמה,
והבחור שלנו במלחמה, מה, זה גיבור.
גיבור על.
מצטער, הציל, עם עמד, עמד, חיפה, כל הדברים כולם.
בסוף המלחמה מקבל ציון לשבח.
והמלחמה חוזרים לבסיס,
באו מלוהר הסף, בוא'נה, בוא'נה, בוא'נה, בוא'נה, אתה לפני המלחמה,
יש לך איזה תלונה על גומיות. בוא, אני צריך לשפוט אותך.
ביתר סץ, בוא. מי יתבייש? בושה למי זה עכשיו?
ביתר סץ. בסדר, הוא צריך לשמור על משמעת, אבל אתה גנוב, אבל האדם הזה,
מי הוא?
תלוי. אם אתה מדבר איתי בבסיס, אז הוא חייל בעייתי, אבל בקרב, במבחן האש, הוא עמד ב...
אז מי הוא באמת?
מי הוא באמת? זה מי שהיה בקרב, שמה.
ככה תתייחס אליו, אז מה? אז תעלה לי בית, בסדר, הלך לי גומיות, תגיד, עושים גומיות, נו,
יש פה חיילים צעירים, ילמדו ממך.
הלוואי שילמדו ממנו להיות כאלה גיבורים.
אז אומר,
בנראה שלעניין זה מיוצא על חודש אלול,
קודם יום הדין וראש שנה,
להשגיח כל אדם עדי כתב בנקודת פנימיות לבבו,
ולעומתו השם יתברך שופט ביום הדין לפי נקודת פנימיות לבב ישראל. לא ישפוט אותנו לפי הגומיות בנעליים,
תשפוט אותנו לפי הלב,
שלעולם אינה מתקלקלת
וכל הרע הוא מפאת הגלות.
זה שאנחנו אומרים כי השם שופטנו, השם מלכנו וכולי,
כי שם הוויה ממנו נטבעו כל ההוויות, ועל כן הוא צופה ומביט את מסתרי לבב ישראל,
כמו שכתוב, אם יוצר עין עליו יביט,
ומזה עצמו באה הישועה לפי עומק בינת המשפט.
המשפט,
בדרך כלל מפחדים ממשפט, אבל משפט בא לברר מה הנקודה באמת.
וכשאתה חופר בעם ישראל מה הנקודה באמת, אתה מגלה רק טוב, רק יהלומים,
רק שבח.
זה הפסוקים,
הזוהר הנפלא בעקבותם, כה עשו חכמינו, הסיפור על משה רבנו והמלאך, רבנה דאורייתא,
וההכנה לחודש אלול, לכולנו.
לפני תיקון המעשים,
איפה אנחנו בחיים?
מה מעניין אותנו? מה אנחנו שואפים? מה נקודת המרכז?
והמקום הזה לתקן את המעשים, שנזכה לזה, אמן ואמן.
אמן. סקו ברור.
מה הזוהר לפנים?
לא?
זוהר לווריד.
חבר'ה, לקחת את הזוהר הזה רק אחרי האוכל, כי לפני האוכל זה יכול ממש לעשות להעיף את המוח.
