טוב,
אנחנו ממש, כתוב, אתם יודעים, בזוהר, כתוב לא תגנוב,
כתוב לא תגנוב.
כתוב בזוהר, שזה אומר שמכאן למדים שמותר לגנוב.
אם היה כתוב לא תגנוב לגמרי בבת אחת,
אז אסור היה לגנוב בכלל, אבל כיוון שכתוב לא, ואז אתנחת ואז תגנוב, אז למדו שמותר לגנוב.
מה לגנוב? לגנוב דקה בתור לאיזה משהו, ללמוד איזה משנה,
ללמוד, לגנוב איזה,
הזוהר אומר לגנוב את דעת רבו,
ואנחנו עכשיו גונבים שיעור נפש הפרשה, כי הזמן מתחיל מחר.
אבל אנחנו כבר כאן, אנחנו גונבים, שיהיה עוד שיעור שנרוויח עוד לפני ראש חודש אלול, בעזרת השם.
תראו,
פרשת שופטים שאנחנו נקרא בשבת,
היא פרשה מאוד מאוד כללית. יש בה המון המון דברים,
מינוי מלך, ויציאה למלחמה, ומצוות תמימות. בעבר למדנו את ה...
תמים תהיה עם השם אלוהיך.
ופרשה מאוד כללית, וללכת להקים סנהדרין, ולשמוע בקולם, וכן זה הדרך, בסדר גמור, מצוין.
והסיום של הפרשה
הוא בפרשת עגלה ערופה.
עכשיו,
יש איזו תובנה כזאת בחסידות ובעבודת הנפש, אנחנו כאן, עבודת הנפש בקודות הפרשה, הולכים בעיפות הדמור הזקן,
שהפרשות שמלוות, הפרשות וגם ההפטרות, שמלוות את,
מלוות את החודש הזה, הן קשורות כולן בתוך תהליך התשובה.
בסדר?
אז נגיד,
בפרשת שופטים, אז התמים,
הדבר הכי הכי תמים זה להיות בעל תשובה, זה להאמין שאפשר לתקן,
שגם אם קלקלתי אז אפשר להתחיל מההתחלה,
מה שהיה יקרה להתחיל מההתחלה,
וגם בכלל באופן כללי בעל התשובה הם תמימים, וזו תמימות חיובית.
אבל אני אמרתי לעצמי,
שאלתי את עצמי, מה יש שם בפרשת עגלה ערופה,
שהוא השער, ממש השער, לכניסה לחודש אלול.
אז קודם כל בואו נראה את הפסוקים,
ואז ננסה לראות שלושה פירושים
על האירוע הזה, ובסוף נראה
פירוש נפלא מאוד שדווקא של האבן עזרא,
וגם דברים של הרבי עליו. אז התורה אומרת ככה, כי אם אעשה חלל באדמה אשר אדוני אליך נותן לך לירשתה,
נופל בשדה לא נודע מי יכר.
מישהו מת.
בכבוד, תודה.
מישהו מת, נרצח,
לא נודע מי יכר, לא יודעים, קרה פה זו תקלה חמורה,
שפיכות דמים,
בלי שיודעים מי זה, איך זה יכול לקרות הדבר הזה.
טוב,
ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אליה ערים אשר סביבות החלל. והיה עיר הקרובה אל החלל ולקפו זקני העירי עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול.
והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל.
כן, לוקחים עגלה ועורפים אותה בנחל נחל איתן.
וניגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר אדוני הלכה לשרתו ולברך בשם אדוני ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ותזכרו את הפסוק הזה כך אנחנו נחזור אליו בהמשך על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע
וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו ידיהם על העגלה ערופה בנחל וענו ואמרו ידינו לא שפכו
כתוב
נראה
הגעגוע הוא הדדי הגעגוע הוא לגמרי הדדי והוא נואש גם
וכבר אמרנו מקודם שצריך להוציא את בן הזמן הם מחוץ לחוק,
בצורה רשמית.
אתה היית, אני לא הייתי, אני הבעיה, ירדת.
אז כן,
כתוב, וענו ואמרו, ידינו לא שפכו את הדם הזה וידינו ראו,
אז אשי כבר יגיד, אחי תעלה על דעתך,
שזקני בית הדין רצחו אותו חלילה? טוב, אלא מה, תכף נראה מה.
כפר לעמך ישראל אשר פדית אדוני ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם ואתה תבהר הדם הנקי מקרבך כי תעשה ישר בעיני אדוני.
עכשיו, אם אני קורא את הפרשה הזאת
הכי מלמעלה, היא פרשה מיסטית.
כלומר,
הם בעצם עושים כאן משהו
שלא קשור.
לא קשור. קרה פה איזה, כלומר, זה לא שהם בדווקא,
אנחנו תכף נראה בזה כל מיני דעות, אבל
הפרשה עצמה מדברת פה שיש צורך לכפר. מה קרה?
נשפך דם
על האדמה,
לא יודעים מי, לא, אין אפשרות לתקן את זה,
וצריך לכפר, בסוף צריך לכפר. אז מה עושים? לוקחים עגלה, הזקנים אומרים, מכיוון שאנחנו כאן אחראים,
אז אנחנו נציגי עם ישראל בכפרה, ומבקשים מהכדוש ברוך הוא שיכפר עלינו.
זה אירוע, כמו, כן, אירוע מיסטי כזה, כאילו, מיסטי במובן הקדושתי של המילה, חלילה, לא איזה משהו זה. אירוע, כן, צריך לכפר.
וכפר לעמך ישראל וכולי, ואל תתן דם להקים, ונכפר להם אדם,
בהקשר הזה, הזקנים, הם פשוט,
כמו שיש כוהנים,
כוהן גדול, נגיד, גם הכוהן הגדול הוא אחראי על הריגה בשגגה, נכון? אם זה רתח בשגגה, אז הכוהן הגדול הוא ה... יש כאן דפים קדימה, ככה כמעט?
הוא האחראי, הדפים פה.
הכוהן הגדול הוא האחראי, עד שהוא נכון, עד שהוא...
כן, אז זה קרה לידם, הם צריכים לעשות את מהלך הכפרה הזה. זה כאילו, ברמה הזאת נראה שזה שם.
שיש כאן איזה צורך, יש ודאי צורך לכפר, והם עושים את זה.
אמ... כלומר, אני רק בא להגיד, כאילו הם, זה לא קשור אליהם, זה לא שייך אליהם, לא, זה לא קרה בגללם,
זה, זה, הנה, קרה כאן איזה משהו,
אולי איזה ליסטי מזוין, אולי איזה מישהו, אז אנחנו צריכים לקחת אחריות
ולכפר על זה. אנחנו נראה בהמשך שזה כנראה דעתו של הרמב״ן.
אבל גם רשי, ועוד יותר מזה הרמב״ם, לא מוכנים לקבל את הדעה הזאת.
הם אומרים, יש כאן אחריות.
יש כאן אחריות.
לא סתם קוראים לזקנים,
כי כתוב כאן,
וניגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר אדוני הלוך לשרתו ולברך בשם אדוני ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגה. הכוונה הכהנים ובני לוי שנמצאים באותה עיר הקרובה וגם זקני העיר וכן על זה הדרך.
והם צריכים לקחת אחריות. מה האחריות? אז רשי כאן אומר ידינו לא שפכו וכי עלתה הלב של זקני בית דין שופכי דמים מהם אלא לא ראינו ופטרנו ולא מזונות ולא לוויה.
והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל.
אז הזקנים אומרים
אולי יש לנו כאן איזה אחריות.
יכול להיות בן אדם שנהרג ולא זה,
אולי לא,
מה הכוונה לא ראינו, אולי לא,
וואי, אין בר, איזה כיף לראות אותך, וואי, וואי, וואי, איזה געגועים.
מזל שלא עבר 30 יום, אז אני, לא, לא מזל, חבל,
שלא עבר 30 יום, הייתי בטח שהחיינו,
אם תהיו.
כן, אז אהההה,
כן,
בקיצור, הזקנים אומרים, אולי הדרכים לא היו מטופלות, לא היו מוארות,
לא היה תמרורים,
לא היה זה, לא ליווינו אותו, לא ליווינו, הכוונה לא שהזקנים צריכים ללוות, לא תיקנו,
לא חינכנו אנשים ללוות. בקיצור, יצר כאן מצב שהיה כאן איזה מישהו שהוא הסתובב לבד, ואף אחד לא השגיח, אף אחד לא פגיח. רבותיי, זה עניינים שלצערנו הרב, בצפת
יש שני ילדים שנעלמו.
המנט משהו, ומוישי,
היה לזה זה מוישי בחודש המשפחה שלו.
ילדים נעלמו, אז ילד הולך ברחוב, נעלם, איפה הוא? מי לקח אותו.
כן? אז הזקנים אומרים, זו אחריות שלנו. איך יכול להיות שלא
תיקנו פה שהדרכים יהיו מלוות, בין אם זה על ידי שוטרים,
או מפקחים, או לא משנה, בסדר? אז זה רשי.
הרמב״ם
אומר עוד יותר,
לא מספיק רק לקחת אחריות, אלא הרמב״ם אומר,
זה כל כך מתאים לרמב״ם, במורה נבוכים זה כל כך, זה,
הרמב״ם, ואנחנו, אבל זה רק איזו הקדמה,
זה כדי להגיע ליסוד של החסידות בשיעור הזה.
הרמב״ם אומר, מה פתאום, מה פתאום,
זה לא רק לקיחת אחריות כדי לבקש כפרה, זה ניסיון,
מה?
לגלות את הרוצח.
איך?
אומר הרמב״ם, המורה נבוכים, תראו,
אמנם עגלה ערופת תועלתה מבוערת.
יא מביא אותה יאיר קרובה אל החלל, ועל הרוב ההורג הוא ממנה,
הרוצח הוא משמה.
וזקני האיראים מעידים עליהם השם,
שהם לא יתרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולטייר כל שואל דרך, כבר להשגיח,
וכמו שבא הפירוש בדברי חז״ל,
ולא נהרג זה מפני ששכחנו התיקונים הקודלים, אנחנו לא נדע מי הרגו.
לא, זה לא קשור, הדרכים מתוקנות וכולי.
ואי אפשר על הרוב עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלאה,
שלא ירבו דברי בני אדם, ירבו דברי בני אדם, ואולי בפרסום העניין ייבדא ההורג.
אומר הרמב״ם, כל כך מתאים לרמב״ם, בוא נעשה טקס גדול, יגיעו הרבה אנשים,
יגידו מה קרה, מה קרה, זה,
נהרג, נהרג, מה אתה אומר, מתי זה עוד? שמע, אתרול, בדיוק, ראיתי מישהו עובר כאן, היה לו קצת דם עליו, מה אתה, כל הכינוס הזה, ההוא אומר לזה, זה אומר לזה, תגלו מי הרוצח.
הרמב״ם אומר, זה לא כינוס
שבא לכפר, בהקשר הכפרתי של בית המקדש, זה כינוס,
תיכנס הרבה מאוד אנשים, מה תקבל?
תקבל מידע.
רוב הסיכוי שבסוף מישהו יצרף משהו למשהו,
אחד ראה מישהו רץ,
אחד ראה את החולצה שלו מאחור הקרועה,
השלישי ראה שיש לו איזה סכין מהזה,
והרביעי ראה שזה טיפות דם, פתאום הם ידברו ביניהם. אה, רגע, ההוא רץ, ההוא פה, ההוא עושה, יחברו ביניהם, כן, מה זה?
יביאו את המידע.
ככה אומר הרמב״ם.
אז זה ממש לקיחת אחריות.
עכשיו אני רוצה להגיד שהמבוא לתשובה זה לקיחת אחריות.
יסוד של התשובה
זה שהאדם יודע שהוא יכול,
צריך
לקחת אחריות על החיים שלו, וגם על החיים של אחרים,
ולתקן,
ולתקן ולהושיע, זה היה מבוא לתשובה, ולכן הפרשה הזאת היא שער לחודש אלול, כי חודש אלול בעצם מה אומר? כשאומרים לנו בוא תחזור בתשובה, מה בעצם הכוונה? קח אחריות על החיים שלך, אל תגיד, אני כזה, ככה אני, אין מה לעשות, אני כזה, אני התרגלתי, זה ההרגלים שלי, אין דבר כזה, קח אחריות, תתקן.
אז זקני העיר, לפי הרמב״ם וגם לפני הרמב״ם, לוקחים אחריות,
קרתה פה איזו תקלה,
בוא נבדוק מה אפשר לעשות.
לפי הרמב״ם עושים פה טקס גדול מאוד,
עושים פה איזה אירוע,
ובריבוי הדברים נקבל מידע שיוכל להוביל אותנו אל הרוצח,
ככה הוא אומר.
ואולי בפרסום העניין יוודע ההורג ויאמר מי שידעו שמע עניינו או ראהו על זה אמתלאות פלוניו ההורג,
כי אחר שיעמוד אדם ויאמר אפילו אישה פלונית הרגו,
לא תיערף העגלה. העגלה נערפת
רק אם לא מוצאים את הרוצח.
אבל אם כתוצאה מהכינוס הגדול הזה נקבל מידע והוא יוביל אותנו
לחקירה שתוביל על הרוצח, לא עורפים את העגלה.
העגלה, לפי הרמב״ם, זה מין חוסר אונים כזה, הרי עורפים אותה מהעורף.
במקום לטפל בדבר פנים אל פנים, אנחנו חסרי אונים,
אין לנו מה לעשות, אז כאילו הרמנו ידיים.
אבל אומר הרמב״ם, המטרה היא לא להרים ידיים, המטרה היא לגלות
מיהו הרוצח.
טוב,
וכבר נודע שמי שידע, ההורג וישתוק ממנו,
הם יעידו השם על עצמם, לא ידעו, יהיה בזה עזות גדולה ועשן גדול.
אם כן, אפילו אישה, אם תדהר, הוא תאמר.
ואחר שהיא ודאי, הגיעה תועלת, שאם לא יהרגו בבית דין, המלך יהרגהו. אז חשדים מהרוצח, בית הדין יכולים להרוג אותו, המלך יכול להרוג אותו.
שהמלך יש לו להרוג באמתלאות ובדדם. אתם יודעים שמלך לא כפוף,
לא כפוף להגדרות של בית הדין, מלך יכול להרוג גם בעדויות של אישה, בסדר? המלך יכול להאמין לאישה ולהחליט שהוא הורג את הרוצח הזה.
אם לא יהרגנו המלך, אז גודל אדם יהרגהו,
ויערים עד שיתנכל עליו להורגו, הנה כבר התבהר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם את העורג, כלומר לגלות את הרוצח,
וחזק זה העניין בהיות המקום אשר תערב פה העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם,
שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקור עד שייבדא העורג כדי שלא תערף העגלה ולא תיאסר ארצו אליו לעולם. נפלא אומר כאן הרמב״ם.
הרי אם נגיד מצאו רוצח, סליחה, מצאו את ההרוג באיזשהו שדה,
אז ההלכה היא שעכשיו בשדה הזה,
זה, מה כתוב?
והורידו את העגלה על נחל איתן אשר לא יעבד בו.
השדה הזה, אחרי שעושים שם את עגלה ערופה, השדה הזה, אסור לו להעבד.
אז בא... מה, מה?
אוקיי, אז לשדה לערב.
הרמב״ם אומר אחרי, כן? הרמב״ם אומר אחרי.
המקום אשר תערב בו, העגלה, לא יעבד בו ולא יזרע לעולם.
אז בא על השדה,
אומר, אוי ואבוי, עכשיו הלך לי על השדה.
אז בא על השדה,
ילך ויעשה כל מיני מאמצים כדי לגנות מהרוצח,
כדי שלא תיפסד לו האדמה.
כלומר, לפי הרמב״ם ממש מדובר כאן על תוכנית לגילוי הרוצח.
מרימים פה את כל המוטיבציות.
בעל השדה יש לו מוטיבת לגלות מהרוצח כדי שהשדה שלו לא,
עוד שנייה, כדי שהשדה שלו לא תיפסד.
הכינוס ההמוני, שכולם מגיעים, דברים אחד עם השני, ככה נגלה מה הרוצח. זה בעצם, לפי הרמב״ם, זה פרשייה לגמרי לגמרי הגיונית שנועדה להציף את הרוצח. כן, איך קוראים לך?
ירון.
הוא יתאמץ יותר.
הוא ילך, יזכור חוקר פרטי, ישבע, יתאמץ. בית הדין, לא יכולים עכשיו לזה. בעל הסדה, יש לי, אין לו מוטיבציה.
מוטיבציה לגלות, בסדר?
אסור יהיה לעבוד בה, אסור יהיה לחוש ולזרוע אותה.
טוב,
הרמב״ן מביא כאן את הרמב״ם
וכל זה,
והוא בעצם מביא כאן את הרמב״ם, אבל הוא מצטט לפניו,
מצטט את רבי אלעז... את רבי אברהם אבן עזרא.
תודה.
וואי, איך ידעתה.
ואני רוצה להגיע איתכם לאבן עזרא הזה.
כן?
נמצא נראה לי בצד השני, כן.
סליחה, קודם כל בוא נגיד את דעת הרמב״ם. בעצם הרמב״ם מביא כאן את הרמב״ם.
תראו את השתי שורות האחרונות. ולפי דעתי יש בו טעם כעניין הקורבנות הנעשים בחוץ,
שעיר המשתלח ופרה האדומה,
ולפיכך מנעו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים. דעת הרמב״ן,
הרמב״ן לא מקבל את הרמב״ם, הוא אומר זה לא נועד.
גם כמו שאמרתי לכם, בפשט הפסוקים יותר משמע שזה עניין של כפרה.
כפרה, הכוונה שצריך לכפר, ולא עניין פרקטי של גילוי הרוצח.
אומר הרמב״ן זה כפרה, מה הכוונה? יכול להיות מצב שבאמת
נהרג פה מישהו,
וזה לא באחריות של אף אחד. כלומר, הרי אם אדם רוצה לרצוח את חברו, יכול להיות שהוא יעקב אחריו, אני לא יודע, שני תל אביבים, שאחד רוצה לרצוח חלילה את חברו, אז הוא יעקב אחריו עד אילת ויהרוג אותו שם, בסדר? אתה לא יכול לשלוט על כל דבר.
אז זה לא נועד לקחת אחריות על בני אדם, אין, זה נועד לכפר.
לכפר. עדיין לא התרפנו,
אומרים הזקנים והלווים,
מהנגע של שפיכות דמים.
עדיין אנשים הורגים אחד את השני.
צריך לכפר.
לדבר הזה ולכן אומר הרמב״ן לפי דעתי יש בו טעם קניין הקורבנות הנעשים בחוץ
שעיר המשתלח ופרה אדומה ולפיכך מנוח חכמים עגלה ערופה וקהל החוקים. אז אם כך ראינו עד עכשיו
שתי שיטות. שיטה אחת שיטת רש״י
והרמב״ן והרמב״ם
שאומר זה קשור לעניין פרקטי.
אומנם הזקנים לא רצחו
אבל יכול להיות שהם לא תיקנו את הדרך כמו שצריך
לא תקנו לוויה, לכן שיקחו אחריות, והרמב״ם אומר, וחלק מלקיחת האחריות של הזקנים זה מה?
זה העובדה שהם עושים את המעמד הגדול הזה, ודרך זה ניתן יהיה לגלות את הרוצח.
הרמב״ן אומר, לא, זה לא עניין מעשי, זה עניין
של צורך לכפר. בסוף קרתה פה איזו תקלה חמורה, גם אם אף אחד לא אשם,
זה מקסים הרמב״ן, זה אומר שגם אם אין אשמה,
עדיין צריך כפרה.
אתם מבינים? גם אם אני לא אשם,
לא אשם.
נתתי למישהו מכה בלי כוונה.
בלי כוונה, ממש בלי כוונה, לא שאני לא שומתי לב, בלי כוונה, לא יודע מה, אני...
אפילו חודש, אפילו הוא אשם, בסדר? אני עובד עם...
כן, זה קרה לי פעם,
באתי להוריד את הבגאז' של האוטו, ופתאום איזה מישהו בא מאחוריי, בלי שאני בכלל אראה אותו, ולא יודע איך...
צריך להגיד איש עליו, והכניס את הראש שלו כזה ככה, וזה...
הבגאז' פגע לו בראש.
קח לו הראש קצת.
אז אני יכולתי להגיד לו...
אשם?
מה קשור? ביקשתי ממנו סליחה, יו, סליחה, מצטער.
אתה מנתק בין האשמה לבין הכפרה.
אני צריך כפרה כי גרמתי לך כאב. נכון שאני לא אשם ואתה אשם, מה זה קשור?
אתה אשם, אבל אני גרמתי לך את הכאב.
נכון, זה כמו רופא שעושה איזו פעולת תפירה לילד.
אז הרבה פעמים הרופאים המתוקים אומרים לו, סליחה, אני מצטער שאני מכאיב לך. מה אתה מצטער, אדון רופא?
אתה עושה, אתה עושה לו טובה, אתה תופר לו את היד או את הפצע.
נכון שאני עושה טובה, ונכון שאתה אשם,
כי אתה נפצעת ואני רק מרפא אותך, אבל עכשיו, ספציפית, בנקודה הזו אני גורם לך כאב,
אז אני צריך כפרה.
בסדר, אתם מבינים את ההבדל הזה?
זה הבדל חשוב מאוד.
אנחנו לא מבקשים סליחה רק אם אנחנו אשמים.
צריך לבקש סליחה וגם כפרה,
גם אם אני לא אשם, אבל גרמתי לך כאב
וציירתי אותך, למרות שהכול מוצדק לכל אורך הדרך.
בסדר?
במובן.
עכשיו אומר
האיבן עזרא,
נריה, אני אתריח אותך עוד פעם, סליחה.
אומר האיבן עזרא,
ויש כאן,
לא מצאתי את זה במאגרים,
אבל תקעו בהוצאת המאור,
החומש המאור,
על האיבן עזרא יש פרשן שנקרא אבי עזר.
הוא קצת מרחיב,
אבל הוא אומר כאן משהו נפלא, שגם מאוד מאוד קשור להיום,
והוא
עבודת הנפש המדהימה.
תראו מה אומר אבן עזרא.
איננו לא ראו.
בואו נחזור רגע לפסוקים.
והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע.
תודה. וערפו שם את העגלה בנחל וניגשו הכהנים בני לוי וכולי.
ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגה.
איך אתם מבינים את הפסוק הזה?
יפה.
עכשיו,
יפה, מעולה. זה הפשט.
עכשיו תקרא את זה קריאה חסידית.
על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע,
מהפה שלהם
קוראים כל המריבות וכל הנגעים.
בסדר?
שלילי.
זו הקריאה החסידית.
על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, בגלל הפה שלהם קוראות כל המריבות וכל הנגעים. מה זה קשור?
ממשיך הפסוק ואומר,
וכל זקני העיר ההיא הקרובים לחלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערפה והנחל, וענו ואמרו ידינו לא שפכו את אדם הזה ואיננו לא ראו.
תראו מה אומר אבן עזרא, מדהים, מדהים.
ייתכן שהשם, איננו לא ראו,
ייתכן שהשם ציווה לעשות כן, העיר הקרובה,
כאילולי שעשו עבירה כדומה לה,
לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם,
ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו.
אומר האבן עזרא, זה סוד,
האירוע הזה הוא סוד,
אבל רק בואו ננסה להבין מה הוא אומר. הוא אומר ככה, אם בית הדין
לא היו עושים עבירה דומה,
לא היה קורה הרצח הזה לידם.
העיר הקרובה, סליחה, צודק, סליחה, זקני העיר,
זקני העיר, זה בית הדין, כן, אבל צודק, העיר הקרובה.
או,
שאלת את שאלת השאלות.
שכבר, יפה, או, באת לי מהשמיים.
כבודו אומר, אתה כבר, חז״ל כבר שאלו את זה? מה, וחי בית הדין שופכי דמים?
דקדק רגע באי בן עזרא,
כאילולי שעשו עבירה דומה לה.
אתה אומר עבירה דומה,
או רצח,
אז הם רצחו.
זו לא הכוונה של איבן עזרא.
זאת לא הכוונה.
הכוונה היא אחרת.
וזה מבאר שם, אבי עזר,
הוא מבאר את זה כך. הוא אומר, תראה,
אתה יודע, כולנו יודעים שהעולם הזה הוא יחסי.
הכל יחסי, נכון?
זה הכלל הבסיסי בפיזיקה, חוץ מהאור, שהאור הוא מהירות מוחלטת.
הכל יחסי.
אז איבן עזרא אומר כך.
בוא נגיד שבבית הדין,
שנייה, אני אלך רגע לזה.
מה זה רצח?
על מה קורה רצח?
המצח קורה שבני אדם רבים ביניהם,
לא מסכימים,
ויש להם מסוים, מישהו אחד אומר,
הפתרון
לסכסוך בינינו זה שאתה לא תהיה.
אם אתה לא תהיה, כל הבעיות שלי ייפתרו.
נכון?
זה ה...
כמובן, זה מלוי בכעס וכל הדברים האלה וכו' וכו'.
את המחשבה הזאת יצא לך פעם לחשוב?
את המחשבה הזאת?
אם רק
עוני לא היה פה,
היה כאן כל כך הרבה יותר טוב.
עכשיו, אתה לא רוצח.
וגם אני לא, אני מקווה, כן?
עכשיו, למה? כן, אנחנו פחות כעסנים, כי לא יודע, גדרנו מסוים מסוים וכל זה,
אבל המחשבה עברה לנו בראש או לא? אתה יודע מה מספרים?
זה סיפור על הבעל שם טוב, קודש קודשים,
איך הפך היה לב, שפעם
התלמידים של הבעל שם טוב דיברו ביניהם, ואחד מהם דיבר על חברו,
הוא אמר,
אם הייתי יכול, הייתי קורע אותו כמו דג.
ביטוי כזה.
ובדיוק הבעל שם טוב נכנס,
אז הוא אמר, תלמידים, תעצרו, תעמדו ביחד.
שבוע שטווה רוצה שהתלמידים יהיה להם איזה גילוי, הוא היה מעמיד איתם בעיגול,
והוא אומר להם להחזיק ידיים, לעצום עיניים.
ואז הם ראו מין דמות כזאת של התלמיד הזה,
מחזיק את החבר שלו וקורע אותו כמו דג.
הם ראו את זה מול העיניים.
עכשיו, נכון שהוא לא עשה את זה בעולם העשייה,
אבל בעולם עכשיו, הכוונה, הוא היה שם.
הוא היה שם.
למה פלוני רוצח ואלמוני לא רוצח?
הרבה מאוד סיבות.
יכול להיות שההוא יש לו יותר אומץ.
פחות מפחד, יש לו פחות גבול, לא משנה מה, לא בא להצדיק פה חלילה רצחנים.
אבל אומר ראי בן עזרא, תקשיב,
יכול להיות
שבעיר הזאת,
בחברה הגבוהה, באנשים הזה,
מישהו במקום לדבר,
מה הוא עשה?
הוא צעק.
במקום לדבר הוא צעק.
ואז מכיוון שכל עם ישראל זה ישות אחת,
זה מתחיל להשפיע כלפי מטה.
אז ההוא מתחתיו, במקום לצעוק, מה הוא עושה?
נותן מכה.
והוא מתחתיו במקום לתת מכה, מה הוא עושה?
פוצע.
והוא מתחתיו במקום לפצוע, מה הוא עושה?
רוצח. אנחנו מחוברים.
אם הראש עושה תנועה קטנה, לא במקום,
למטה ברגליים,
זה כבר עבור לידי ביטוי בצורה...
מה אתם חושבים, אומר האבן עזרא
לבית הדין, שזה רוצח? אף רוצח לא רוצח,
אם אין לו מלמעלה, הוא מקבל איזה,
מקבל איזה היתר. וזה יכול להיות, נכון?
ככה גם אומר הנציב על השנאת חינם בירושלים,
שזה התחיל מדעות ובסוף זה הגיע גם לרציחות. לא אותם אנשים,
לא אותם אנשים ששנאו, רצחו, אבל מכיוון שלמעלה היה איזה שנאה, זה התגלגל למטה עד רצח. ככה הוא אומר.
ייתכן שהשם ציווה לעשות כן העיר הקרובה כאילו ללא שעשו עבירה כדומה לה,
לא בכמות,
אבל כן באיכות.
באיכות. מה זה רצח?
הרצח זה הרצון שמי שכאן נמצא לידי ומפריע לי,
לא יהיה פה.
לא יהיה פה.
אני חושב שהוא לא יהיה כאן.
אז אפשרות אחת זה לרצוח, אפשרות שנייה זה להגיד, הלוואי שילך מכאן, ירד מהארץ, ייעלם, לא יודע, כל הדברים האלה.
עכשיו, בסדר, אז אתה אדם או אני, לא משנה, אנחנו אנשים מחונכים,
אנחנו רואים שאסור לרצוח,
לפעמים אנחנו אפילו לא מחונכים, אנחנו רק מבינים שאם נעשה מעשה כזה חמור, אז אנחנו נפסיד, אנחנו לא נעשה אותו.
בסדר? לא נאבד שליטה. אבל
במהות,
המחשבה הזאת,
שהלוואי שמישהו לא יהיה כאן, היא קיימת גם אצלנו. המחשבה הזאת שקיימת אצלכם, שאתם
אנשים רציניים, וזקני העיר, ולומדים תורה, וכל הדברים האלו,
כשהיא קיימת שם, היא הולכת ומתאבאה,
הולכת ונהיית יותר ויותר ממשית, ואצל האנשים בדרך
היא תבוא לידי ביטוי ברצח.
זה יסוד היסודות שאנחנו עם אחד,
והכל משפיע על הכול.
ממילא בואו נהפוך את זה.
כשאנחנו מדברים דיבורים טובים,
בסדר?
אתם צריכים להבין, זה...
סגי!
ארוחה הבאה!
איזה סגי.
עולם ומלואו. הגעת לשיא, הגעת ל...
כן?
עכשיו נהפוך את זה.
נהפוך את זה.
תבינו.
בואו רגע, נענה לצדקות קודם.
אם בתוך בית המדרש של מכון מאיר,
שהוא, הכותרת שלו כאן זה באהבה ובאמונה.
מישהו ידבר דברים לא טובים על חלקים בעם ישראל.
יכול להיות דבר כזה?
חלילה, לא יכול להיות. אבל נגיד, דבר כזה חלילה.
ידבר הם זה, והם זה,
אבל הוא רק מדבר.
אבל הוא מדבר במכון מאיר, בבית המדרש של אהבה ואמונה.
זה יתגלגל ויתגלגל ויתגלגל ויתגלגל, וזה חלילה יכול לגרום לכך שבאיזו הפגנה
מישהו ירים יד על מישהו.
למה? כי אתה דיברת.
אני רק דיברתי, לא אמרתי כלום, אפילו לא אמרתי את זה ל... לא אמרתי את זה ברבים, לא אמרתי את זה בערוץ, אמרתי את זה לחבר. כן, כן, כן, אבל אנחנו... זה אחד.
עשית דבר דומה, זה אותו עניין.
זה אותו עניין. העניין הוא שלילת הזולת.
אחד שולל אותו בדיבור,
אחד שולל אותו בהכאה,
אחד שולל אותו ברציחה.
בסדר, אבל האיכות היא אותו דבר.
וזה הולך ומתגלגל, כך אומר אבן עזרא. תסתכלו שם בפרשן האבי העזרי, גם הרב קוק אומר את זה באיגרת ש״א.
אבל הוא כלומר שכל הבריאה היא אחת, ואפילו בעלי החיים, הרי כתוב שלעתיד לבוא,
נכון, ושעשע, יונק, על חור, פטן, ואריה כבקר יאכל תבן וכולי.
למה, למה אריות
הורגים?
חשבתם על זה פעם.
למה הם הורגים? למה הם רוצחים?
כל הזמן הם צריכים לרצוח,
כל יום, יומיים, אריה, לביאה,
צריכים לקום עם מרבצם ולרדוף אחרי איזה זברה, לתפוס אותה.
למה?
אתם יודעים שבטבע,
החיות הגדולות ביותר,
שמאריכות ימים הכי הרבה, והן גם הכי חזקות, זה חיות צמחוניות.
בפלוס, היפופוטמים, פילים.
אפשר להיות גדול וחזק ולחיות 90 שנה כמו פיל ולהיות צמחוני.
ואריה, שהוא כל היום צריך לרוץ ולריב ולכת למכות עם כולם בטבע, אם הוא מגיע לזקנה ושיבה, הוא מגיע לגיל 15, זה לחוץ.
למה ככה?
אז כולם אומרים את זה,
שהבעלי החיים טורפים זה לזה כי בני אדם הורגים אחד את השני, זה משפיע עליהם.
זה משפיע גם על הבעלי החיים,
אפילו הבריאה, זה הרב קוק אומר באיגרת ג' נדמה לי,
אפילו הבריאה היא אחת.
בעלי החיים מושפעים מבני אדם.
טוב, זה ממש לגמרי, ולעתיד לבוא חזון הצמחונות זה לא רק שבני אדם יהיו צמחונים אלא בעלי החיים יפסיקו לטרוף אחד את השני.
וכמו שאמרתי לכם, זה לא כזה מסובך,
הבעלי חיים החזקים ביותר הם בעלי חיים שלא אוכלים בשר.
נכון?
נחזור רגע לבני אדם.
אז אם אתה מדבר בצורה שליטה, כיוון שכולנו איזה מין גוף אחד בצינור אחד, זה הולך ומתעבה, מתעבה, מתעבה,
ולמטה, איפה שזה לא בפנדרה של איזה רחובה של עיר,
ויש אמוציות,
אז מישהו, במקום לצעוק, ירים יד.
ומישהו אחר, במקום להרים יד, חלילה ישלוף איזה משהו,
ומישהו...
אספר לכם סיפור.
לפני שנתיים בערך, זה היה
הייתה תקופה, היו שבועיים פה במדינה, והיה בקיץ, שהיו פה דברים נוראים בכבישים. זה היה לפני המלחמה, אבל אתם זוכרים איזה סיפורים האלה בחבורה?
היו ממש, נהרגו אנשים.
מריבות, ומישהו האמיר למישהו, ויצא, ודפק לו את הקסדה שלו בראש, והוא איבד את ההכרה, והיה עוד מישהו, מעבר חצייה, שדקר איזה,
איזה, ממש היה נורא ואיום, אלימות מפחידה.
היה הכל מצולם, הכל פה, הכל שם.
אני נסעתי באותו שבוע, נסעתי בגוש דן,
אתם יודעים שגוש דן זה פקק מעליך, אתה לא משנה באיזה שעה שאתה נוסע ביום,
לא משנה, אתה תתקע בפקק. אם זה בבוקר, אז הולכים של הבוקר.
בצהריים חוזרים מהעבודה.
אז אתה אומר, אני אסע בלילה, 11 וחצי בלילה, אחי זה, סוגרים לך את הכביש כי עושים עבודות על הכביש.
אתה, אתה גר בפקק.
טוב, אני נוסע שם בגבעת, צריך לפנות ימינה לגבעת שמואל,
למחלף שם בקוקה קולה.
אז אני כזה עומד בימינה, מחכה בסבלנות יפה,
ומישהו נכנס, כזה חותך אותי.
טוב, נכנס, נכנס.
אבל אמרתי, אין מצווה להיות פרייר,
אז כבר נצמדתי.
ההוא שלפניי, כבר נצמדתי שאף אחד לא יוכל להידחם.
בעודי נצמד, נכנסת איזה מונית, ככה, נדחף.
אז אני ככה והוא ככה.
והוא ככה מולי. אז אני מוריד את החלון,
ואני אומר לו, תקשיב,
אם היית מבקש להיכנס, הייתי נותן לך.
אבל עכשיו שלא ביקשת,
חבו, תיכנס, השם יברך אותך, יהיה לך יום מוצלח.
אתם כל היום על הכביש,
תאגי מוניות, כמה סבלות אתם צריכים, ואז בירכתי אותו, בכוונה,
בצורה מוקדרת, כי אמרתי, היה כאלה שבועיים בכביש של אלימות,
אולי אם אני אעשה כאן איזו התרככות,
כמו שלמדנו, זה ישפיע.
אז הנהג הזה, בואו נסתכל עליי, ככה, אני לא מבין איפה, כאילו, זה...
לא, לא, לא, לא, היה עם איזה...
ואז הוא מחפש בדשבורד שלו, מוציא סוכריה, זורק לי,
אומר לי, קח, תעשה ברכה.
ואני מסתכל ואומר לו, אי, זה לקריץ, אני לא אוהב.
הוא עושה לך ככה,
והנה, ככה, באמת היא חמנתה.
אז אני יודע, שהכל דודו,
נשיקות נפרד.
הרגשתי שהדבר הזה,
אתה עושה את זה כאן, סיפור קטן, אתה יודע איפה זה משפיע?
אנחנו אחד, זה מה שאומר כאן ראי בן עזרא.
אז ההשפעה שלנו, המחשבות שלנו,
הדיבורים שלנו לאנשים,
שאנחנו לא מסכימים איתם,
ואפילו לפעמים מרגיזים אותנו ומעצבנים אותנו,
ויש היום הרבה על מה להתעצבן, הרבה על מה להתרגז,
וזה גם נוגע לכל אחד במקומות הכי הכי כואבים.
נכון?
קצת,
לי זה קצת קשה שסוגיית החטופים נהייתה כמו סוגיה פוליטית. זו לא סוגיה פוליטית.
כולנו מבינים את המחויבות של עם ישראל כולו להחזיר את החטופים,
וכולנו מבינים שחייבים להכריע את הרוע הזה מהעולם חמאס, שלא יהיה, כמו שכתוב על עמלק, לא יהיה, לא שור, לא סל, לא כיבשה, כלום,
שכתוב על עבודה להכריע את זה.
וצריך לפרנס את שני הדברים האלה גם יחד.
לעשות, לא יודע, זו חוכמת המנהיגות.
אבל זו לא סוגיה פוליטית, מישהו כאן לא רוצה את החטופים,
מישהו כאן ללב שלו לא נקרע ביום ראשון ששמענו מה הרוצחים האלה עשו,
שרצחו אותם בדם קר.
לא שאנחנו חשבנו שמשהו אחר, ברור שהם רוצחים שפניות.
אבל מהמקום הזה שכאילו,
ומי שמדנו לא מבין את הזעקה שזועק חלק אחר בעם,
שזה אצלו, שכולנו זועקים את הדבר הזה, נכון?
אז
הדיבור, האמפתיה, האהבה, לקיחת האחריות גם, לדעת שאם אני עכשיו מתבטא בצורה,
בצורה שהיא מלאה בחלילה, בשנאה או בכעס,
ותאמרו, רק דיברתי, רק כתבתי בפייסבוק איזה פוסט רעיל וכל הדברים האלה, א', זה עצמו גרוע, ב', זה משפיע.
זה משפיע. זה הפוך,
וגם הפוך,
הפוך פי 500. אם אנחנו מסתכלים בעין, אני חושב שהיום, עכשיו, במה שאנחנו נמצאים בו,
צריך רק עין טובה,
רק להתבונן,
רק על הדברים הטובים. אין לנו היום אפילו גרם אחד של יכולת וכוח לביקורת.
ביקורת כמו בין בני זוג.
ביקורת, בני זוג,
טוב שיגידו, אני לא מחזיק עם ביקורת בכלל, אבל נגיד שזה רוצים לברר כל מיני דברים, זה כשמותרים.
שאתה יכול לתת, אשתך, יכול לתת לה איזה חיבוק.
כשאסורים, בזמן הריחוק,
שם צריכים להיות רק באהבה,
בנחמדות וזה, זה לא עזור עכשיו לביאורים.
אנחנו עכשיו בזמנים מתוחים של מלחמה, יש היום לוויה בפתח תקווה,
חייל נהרג,
ארז נבון, יש לוויה בירושלים,
פה בארבע,
הקדוש הירש גולדברג, פולין,
יש לוויה בבארי, כל כך הרבה כאבים יש לעם הזה.
מה עכשיו צריך עוד את השנאה ועוד את הזה?
רק עין טובה, וכשעין טובה מדברים אותה,
מנחיכים אותה,
מפזרים אותה, היא משפיעה.
אז גם בקצה למטה, בסוף, בסוף, באיזו הפגנה, שמישהו חלילה נורא נורא יכעס וירצה להרים איזה יד, הוא לא ירים יד, הוא רק יצעק. או שבמקום לצעוק, הוא אפילו ידבר.
זה משפיע, אנחנו עם אחד.
זה מה שאומר אבן עזרא.
זה נפלא, לא?
זה נפלא בעיניי.
אתה כאילו, יש לך השפעה, אנחנו גוף אחד.
ככה למדנו בתניא, נשמה אחת בגופות מחולקים.
אתה עכשיו נמצא בראש, נגיד שאנחנו בראש.
בראש לא בכוונה בראש,
אלא חלק האיבר שנקרא ראש.
מעמיקים, זה כאילו המורחין, המורחין של עם ישראל.
עכשיו הכל דבר קובע, איך אתה מדבר, איך אתה... זה המבוא לחודש אלול.
מבוא, עבודת התשובה, כל דבר קובע.
גם דיבור משפיע.
והאי בן עזרא אומר, כשאתה רואה משהו אצל הזולת,
משהו חמור מאוד, אל תגיד, מה זה קשור אליי, איך קשור אליי, אני רוצח, אני...
תסתכל פנימה, עשית משהו באותה איכות, לא באותה כמות,
אבל באותה איכות.
מה זה האיכות?
אתם יודעים, יש סיפורים על...
אדמורי חב״ד, הסיפורים עליהם שהם לא היו עונים על זה מספרים על האדמו״ר אמצעי,
לא בטוח שהוא לא היה עונה לאף אחד,
האדם היה בא ומספר כל מיני צרות שיש לו, הוא לא היה עונה לאף אחד עד שהוא לא היה מגלה
איך הדבר הזה נמצא אצלו.
אז מספרים שפעם מחר הגיע אליו איזה מישהו
והתוודע בפניו על איזה מעשה מאוד מאוד חמור שהוא עשה,
שאם אני זוכר נכון, הוא התוודה בפניו שהוא היה גונב מהמתים.
אם הוא היה נפטר,
הוא היה מחפש בזה שלו, על הגופה, על הגונם, כאילו.
הוא בא לנסה להגיד לרבה, אני מה,
אני כאילו.
אז האדמו״ר אמר לו, טוב, אני צריך
לחזור והוא
מתעסק ולחשוב
איפה הדבר הזה קיים אצלו.
דבר כזה מעוות,
דבר כזה...
בסוף הוא מצא.
מה הוא מצא?
הוא אמר, אני מנהגה ניגון חסידי
בהתוועדות
והרבה פעמים, או לפעמים קורה לי שאחרי שכבר מיציתי את הניגון, אני אמשיך לנגן אותו עוד כמה פעמים,
כי בשביל החסידים וכל הדברים האלו,
ובזה אני נהנה מהמתים.
הניגון כבר מת, זהו, הוא גמר את הזה, יש לו ואתה ממשיך.
אתם צוחקים, אבל הוא עשה עבודה. זה אותה נקודה, אבל בעצם, אנחנו עם אחד.
עם אחד, המחשבות שלנו משפיעות, הדיבורים משפיעים.
לטוב
ולהפך מזה.
וזה הפסוק, על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע,
הפה שלך משפיע, מהפה שלך, אחרי זה יש מריבות ונגעים, אם אתה מדבר בצורה מזלזלת או בצורה צינית על חלקים אחרים מעם ישראל.
לא מתחבר אל הכאב, מה, מי שעכשיו צועק, עסקה עכשיו,
שאני לא מסכים עם זה,
אני לא מסכים עם זה, כן, אבל הוא צועק מה? כי הוא רוצה מה? הוא צועק כי כואב לו.
מה כבר, אי אפשר להתחבר אל הכאב? תתחבר אל הכאב, אנשים פה כואב להם, אם זה, כואב, אתה לא מסכים איתך, אבל קודם כל, אני שומע את הכאב שלך.
על פיהם יהיה קולריב וקולנגה.
מהפה שלך קולריב.
תראו, יש כאן איזה
דיבור נפלא מאוד של הרבי,
יסכם לנו את הכול.
המילים פה בפסוקים זה כי נצא חלל באדמה.
מכאן לוקחים אגב את המילה חלל.
מילה מאוד מאוד משמעותית בעם ישראל, חלל.
זה גם מי שנפל,
אבל גם מה שקרה בעקבות מה שהוא נפל, מה קרה? נוצר חלל שאי אפשר למלא אותו.
אז הרבי אומר, הוא ביאור העניין בעבודת השם. חלל,
במובן רוחני, הוא זה שנפסקה דבקותו בהקדוש ברוך הוא,
שהוא מקור חיותו.
וכמו שנאמר, ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם, חיים כולכם היום.
והגורם לזה הוא להיותו נמצא בשדה,
מקומו של עשו איש שדה.
בחודש אלול המלך בשדה, נכון?
המלך בשדה, הכוונה, המלך,
אגב, נגיד את זה בשתי דקות, יש הרבה שטועים בהבנת המאמר הזה.
המלך בשדה, הכוונה, קל לגשת אליו, לתת כיפים וכל זה. אדמו״ר הזקן לא דיבר על זה.
אדמו״ר הזקן אומר שם במאמר ההוא, המלך בשדה, הכוונה, המלך בא לבדוק אותנו בשדה.
קל גם לפגוש אותו, אבל הוא רוצה לראות איך אנחנו עובדים.
לא איך אנחנו נראים בשבת,
שבת כל אחד לובש בגדים יפים והוא מחייך והכול טוב.
אין לו חוכמה.
איך אתה נראה ביום חול?
איך אתה נראה בכביש?
איך אתה נראה עם הזולת? איך אתה נראה במקום העבודה?
שם הוא בא לבדוק, המלך בשדה זה סיבה לדאוג קצת.
הוא בא לבדוק איך אני נראה, המלך הזה.
הגורם לזה הוא להיותו בשדה,
האדם הזה, מקומו של עשוויש שדה,
שמתנכל לאותם שנמצאים בשדה,
כן? לנתקם חלילה, מדבקותם באלוקים חיים מקור חיותם, להפילם חללים,
חלל בשדה, על כל פנים להחליש בהם את העניין דלתם מדבקים באשר אלוקיכם.
אז יש כל מיני אנשים שהם חללים בשדה,
והם צועקים כל מיני צעקות שלא נראות לנו.
אז מה אומרת לנו התורה? תיקח אחריות עליהם, תתקן.
יכול להיות שהם מתנהגים ככה בגלל שמשהו חסר אצלך!
ועל זה באה הוראת התורה ויצאו זקניך ושופטיך,
שזה מתפקידם ואחריותם של זקני ושופטי ישראל,
ובכלל,
כולל בית דין הקדוש בירושלים,
לעשות את כל התלוי בהם,
לתקן את המצב ולשלול מכל וכל את המציאות בחלל בשדה. אם יש איזה יהודי שמרגיש שהוא חלל,
שיש בתוכו איזה חלל,
תמלא אותו! במה תמלא אותו?
באהבה,
באמפתיה, בכבוד, בהערכה, בחיבור, בתשומת לב,
גם אם אתה לא מסכים איתו.
במקום זה, דוחפים וזה, מגבילים את התפקיד שלנו, כך אומרת התורה.
א', ב', זה השער לחודש אלול, זה הרצון להגיע לזולת ולהתחבר איתו.
לתקן את המצב ולשתול מכל וחול את המציאות וחדל בשדה.
וכמודגש גם בהכרזתם, ידינו לא שפכו את הדם הזה,
לא ראינו ופטרנו ולא מזונות ולא לוויה.
מה זה לוויה?
מה זה מזונות? זה מזון רוחני.
תן איזה מזון, תן איזה, לוויה תתלווה אליו, תהיה חבר שלו.
הוא מסכים איתו, לא מסכים איתו, אני איתך, קודם כל, לא רוצה לדבר איתך, לא רוצה לשמוע איתך, לא רוצה איזה, שים עליך איקס.
דהיינו, זו חובתם של זקני העיר ללוות כל איש ישראל היוצא מהעיר אל השדה, להספיק לו צידה לדרך. מזון, זו תורה שנקראת מזון, וכן לבושי, מצוות.
כי דעית ביתנו ואליהו, על הפסוק כי תראה אהרם וכיסיתו.
אם ראית אדם שאין בו דברי תורה, אך ניסעו לביתך ולמדהו בקריאת שמע ותפילה וזרזרו במצוות, לפי שאין לך ערום בישראל למי שאין לו בתורה ומצוות,
כדי לחזקו ולהגן עליו מכל הסכנות האורבות לו בהיותו בסביב.
כך אומר הרבי על ה...
בשיחה בפרק דת וייגש, הוא מדבר על המצווה הזו.
אז פרשת עגלה ערופה,
לפי פירוש האי בן עזרא, והשיחה של הרבי
חוזרת חזרה אליהם.
אתה רואה דברים לא טובים?
תסתכל פנימה, אצלך, ותמצא שם בנקודה דומה.
נקודה זהה, נקודה קרובה. לא אותו גודל וחריפות של המעשה, אבל כן,
אותה איכות כמו בתרופה הומאופתית, נכון?
מה זה תרופה הומאופתית? לוקחים את החומר ומדללים אותו, מדללים אותו עד ש... אבל זה נקודת האיכות נמצאת שם.
למי שמאמין בזה, כן?
אז גם פה אתה לוקח את הנקודה הזאת הפנימית,
ואיתה אתה עובד.
היא משפיעה.
אם בעיר הזקנים הם נהגו בהקפדה אחד כלפי השני,
אז באיזה 200 קילומטר למטה מישהו חליל להרוג מישהו.
אבל אם אנחנו יודעים לדבר בכבוד, באהבה, בלי ציניות, בהתחשבות, בהכרת הכאב וכל הדברים האלו,
אז זה משפיע על כל עם ישראל.
רבותיי, תדעו לכם, אנחנו בשנה,
אף אחד לא חלם את השנה הזאת,
והיא אתגר לכולנו ובמבחן לכולנו.
וסוד הסודות
של השראת שכינה בישראל זה אחדות.
דוד אתה לא עושה עם מי שדומה לך ומי שמדבר כמוך,
דוד אתה עושה עם מי שהוא לא כמוך,
אבל כואב לו.
וכדי לעמוד על מבחן, הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו,
צריך להסתכל בסופר עין טובה,
בלב טוב, בלב פתוח,
לשאת את הכאבים, לשאת את הקשיים.
לא חלילה להתנתק, לחפש כמה, זה ממש מבחן, זה ממש מבחן לנו.
על הפה שלנו, בטח הפה של לומדי התורה, הפה של לומדי התורה הגואלת,
הוא הפה שעל פיו יכול להיות כל ריב וכל נגע מצד אחד,
מצד שני, על פי ויכול להיות כל החיבור וכל האהבה, מצד שני.
הפה שלנו צריך להפיק רק אהבה ואמונה לכל עם ישראל, לחשוב טוב, לראות טוב, לדבר טוב.
והדברים האלה הולכים ומשפיעים, בעזרת השם,
על המעגלים כולם. כן, ירון.
מילה בהכרח היא זה, אבל בדרך כלל,
כשאתה רואה איזה משהו, לא כל דבר, אבל כשאתה רואה משהו שמקפיץ אותך,
אז תדבוק את זה אצלך.
זה קיים גם אצלך.
שנזכה, רבותיי, תזכו ואמצו.
מחר בתשע ורבע, חבורה שחור על שחור.
איש בא לייעדר.
