טוב שלום צהריים טובים אנחנו לומדים פה תנ״ך
והבטחנו שהיום נעשה שיעור לתשעה באב.
בעזרת השם מהרה התהפך לנו לצסום ולשמחה.
ומה שנעשה היום זה נעבור בבת אחת ומלמעלה על כל מגילת איכה.
נשבור שיא עולמי בלימוד מגילות
ושיעור אחד נעבור על כל המגילה.
הכוונה היא
הכוונה היא לא לעבור על פסוק-פסוק ולבער אותו, אלא
לנסות להבין איך הנביא ירמיהו, זה שיעור תנ״ך, כן, אתם יודעים את זה, הייתי צריכים להחזיק תנ״ך ממש.
איך הנביא ירמיהו, שהוא כתב את מגילת איכה, בעצם איך הוא בונה תודעת חורבן.
עכשיו, זה מאוד חשוב,
תודעת חורבן,
כי אם נשאל את עצמנו,
יש תנ״כים לכולם?
יופי.
אם נשאל את עצמנו,
מה הסיבה שבזכותה
חזרנו לארץ ישראל אחרי אלפיים שנה?
אז כנראה תהיינה שתי תשובות. תשובה אחת, זו ציפיית הגאולה, וציפיית הישועה, ולשנה הבאה בירושלים הבנויה,
שאנו אומרים בסוף ליל הסדר, ושאנו אומרים בעוד הזדמנויות, בברית מילה,
ובעוד מקומות, אבל הסיבה השנייה, ואולי אפילו גדולה מן הראשונה, זה תודעת החורבן, זיכרון החורבן והאבל,
שגם בא לידי ביטוי בחופה בשבירת הכוס,
וגם בא לידי ביטוי בעוד הזדמנויות ובתקנות השונות,
וכמובן באבל על תשעה באב אצל הספרדים,
אז כל שנה יושבים על הארץ ואומרים, אחינו כל בית ישראל שמעו,
נכון עכשיו כך וכך שנים לחורבן בית מקדשנו, לנו כחתנו.
הספירה, הזמנים, ידוע הסיפור על נפוליאון,
שבמסע הכיבושים שלו של ארץ ישראל הוא
ראה בית כנסת וראה אותם יושבים על הארץ ובוכים, אז הוא שאל, מה קרה? אני חבר בית המקדש, הוא אומר, מתי זה היה? לא שמעתי, אני... הוא אמר, לא, היה לפני אלף שנים. אז הוא מאוד מאוד התפעל ואמר שהעם שככה מתאבל על דבר שקרה לפני אלף שנים, הוא ודאי ישוב.
אז תודעת הכוון היא מאוד מאוד חשובה.
או תודעת ה...
כן, היא מאוד חשובה לבניין.
לא רק למה היה, אלא למה יהיה.
ולכן ירמיהו בעצם בונה כאן במגילת איכה, יש כאן חמישה פרקים שבעצם בונים,
בתודעת החורבן המלאה השלמה אנחנו נראה שגם אנחנו נגיד ביחס שלנו אל השואה בעצם די הולכים במסלול של מגילת האיכה באותו מסלול, בסדר?
אז זה מה שנעשה.
טוב, אז פרק א', בסדר?
זה מתאים לכם הנושא הזה?
אתם באנרגיות חיוביות?
לא, רק רציתי לדעת.
בסדר, אז בואו נתחיל פרק א'. פרק א',
אני רק אומר במאמר מוסגר שפרק א'
נכתב על ידי ירמיהו הנביא בשנה הרביעית ליהויקים, שזה 11 שנים לפני החורבן.
זו אחת הדרמות הגדולות,
כשבעצם מגילת היכה נכתבת בלשון עבר, כלומר היא כאילו כבר קרתה
11 שנים לפני החורבן.
זה כמו שבאים למישהו שהוא חולה,
בא אליי ואומרים, שמע, אפשר לקרוא לך משהו? כי אני רוצה לקרוא לך את ההספד שאני הולך להספיל אותך בעוד חמש שנים, כשתמות,
יש לי הספד, כבר כתבתי, מוכן, והוא קורא לו, היה עליו השלום, היה זה, היה פה משהו, אני עוד בחיים, מה קורה לך?
זה בעצם מה שעושה ירמיהו,
הוא קורא, ולכן שם בפרק ל״ו בספר ירמיהו,
יש שם דרמה גדולה מאוד, והשרים פוחדים, ונורא נורא נבהלים, וכל זה, רק יהויקים,
לא מתרגש מהדבר הזה, וקורא את המגילה,
כי המגילה גם כתובה,
היא גם כתובה,
לא היו כותבים אז כלום,
והיא גם כתובה בלשון עבר,
הרי כבר ישבה עבדה, זה כבר קרה.
וכל זה נועד כדי לנסות לזעזע אותם שיחזרו בתשובה. בשנה הרביעית ליהויקים עדיין אפשר לחזור בתשובה. רש״י אומר את זה, זה רש״י הראשון במגילת איכה,
זה מה שהוא אומר. המגילה הזאת זו המגילה שכתב ברוך בן אריה מפיו של ירמיהו בשנה הרביעית ליהויקים.
על כל פנים, במה עוסק פרק א'?
ממש נעבור כרגע פרק מלמעלה וננסה להבין מה עוזר.
פרק א' עוסק
במשהו שכדאי מאוד לעסוק בו גם אנחנו,
וזה בהשוואה.
איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו, בסדר?
איפה היינו,
איזה גודל היה, איזה כבוד, איזה, מאיפה אנחנו עכשיו?
למה? מה, מדוע? כי אחת הבעיות החמורות של הגלות, והרב קוק מדבר על זה בעין היה,
ברצף פסקאות מדהימות,
שכדאי ללמוד אותן בתשעה באב,
הגמרא אומרת במסכת שבת, דורשת את הפסוק ממגילת איכה.
ותזנח משלום נפשי,
נשיתי טובה.
זה פסוק פה במגילת איכה.
תרגום, אין לי שלום, ונשיתי, שכחתי את כל הטובה שהייתה לי.
אז אומרת הגמרא, מה הכוונה? ויש לה כל מיני דברים.
נשיתי טובה זה בית נאה ואישה מקושטת לתלמיד חכם,
או בית מרחץ, או כל מיני דברים כאילו של אסתטיקה של החיים.
אז הרב קוקה אומר שם שהצרה היותר גדולה של הגלות היא העובדה
שאתה כבר לא יודע מה חסר לך.
אתה כבר לא, אתה כל כך סמרטוט,
שאתה כבר נראה לך המצב שלך טבעי.
מצב טבעי, אתה כבר בתוך הבוץ,
כולך מזוהם, כולך מלוכלך, וזה נראה לך שתמיד שפה גדלת, פה נולדת, פה תחיה, פה תמות.
אז הגמרא אומרת כבר שכחנו איך זה היה כשהיינו אומה מכובדת,
והיה חשוב לנו יופי ונוי ואסתטיקה וכלים נעים,
זה כבר לא רלוונטי בכלל.
אומר הרב קוק, זו הצהרה היותר גדולה של הגלות. אז לכן, כדי לזכור את הגלות, צריך לזכור מה היה לפני כן.
יש רצף סרטונים מאוד מאוד
מומלצים בעיניי של מכון מגלים שהפיקו בצורה מאוד מאוד יפה.
שם במגוון נושאים שקשורים לחלק מהסרטונים זה נגיד בית שני בתפארתו.
אתה רואה את בית שני בתפארתו.
איזה גדלות,
איזה נוי, איזה יופי.
ומכל העולם היו באים, היו עולים לרגל, גם יהודים וגם גויים,
היו באים לראות את המבנה שעשה הורדוס, כן?
מי שלא ראה מבנה, לא ראה בית יפה מימיו.
אומרים שזה היה המקדש הגדול והיפה יותר בכל האימפריה הרומאית.
עד כדי כך, בסדר?
איפה היינו?
הכבוד היה.
אז
אתה רוצה להבין מה היה, כאילו להבין את החורבן,
הכל יחסי בחיים.
למה אתה משווה?
תשווה!
את...
קראתי פעם איזה ריאיון עם איזה אומנית
שהייתה אומנית מאוד נחשבת בארץ וכל זה, לפני הרבה שנים.
ואז היא ירדה מהארץ,
הגיעה לברית, והיא התמכרה לסמים.
וממש ירדה מדחי אל דחי,
וממש זאת אומרת, היא מצאתה עצמה הומלסית וגונבת כדי לממן סמים.
לא יצא לה המון זמן להסתכל במראה.
בפשט, כאילו, לא...
ובאחת הפעמים, עכשיו, אז היא זכ... בראש שלה, הדמות שלה זה מי שהיא ראתה תמיד בתור... הייתה זמרת, וצילומים, ותמונות, וזה.
באחת הפעמים היא הלכה לאיזה בית מרקחת, או משהו, והיה שם מראה, והיא הסתכלה, והיא לא זיהתה את מי רואה במראה.
היא לא זיהתה.
כל כך הבהיל אותה המראה.
פתאום היא הבינה,
וזה גרם לה איזושהי מכה כזאת, ומשם היא התחילה את הדרך שלה לתיקון.
לתיקון.
אני שמח שאתם בקיאים בתרבות הישראלית.
אז זה פסוק הפתיחה. היכה ישבה בדד, מי?
העיר רבת ים.
בירושלים את הצפופה.
לא רק ביהודים.
גם גויים היו באים לראות כאן את הפלא הזה. יש תיאור נפלא מאוד,
מופיע במחזור המקדש לפסח,
של איזה גוי רומאי שהיה כאן בפסח בירושלים, ומתאר דברים בצורה, מה?
תיאר את הכול, והוא עושה את זה בחשבון מה הוא מתאר נכון, מה הוא לא מתאר נכון, איפה הוא טעה,
אבל הוא מתאר ממש אלפים ורבבות וכל זה, גם גויים הגיעו לכאן.
הייתה כאלמנה, רמתי בגויים, שרדתי במדינות, הייתה למ״ס.
שרדתי במדינות, זו הייתה, הייתה לנו מדינה, צריך לדעת, המדינה של החשמונאים,
הייתה מדינה חשובה, העלו לה מיסים,
התחשבו בה, זימנו אותה לכל מיני כינוסים בינלאומיים וכל הדברים האלה, ועכשיו הייתה למ״ס,
היא מעלה מיסים לאחרים, וכן על זה הדרך, ולכן כל פרק א', הנושא שלו,
אם נצטרך לתת נושא לפרק א', הנושא שלו הוא הבדידות.
עם ישראל שהיה, מדינת ישראל הקודמת שהייתה מאוד מאוד מרכזית,
מאוד זה, וכולם הגיעו לכאן וראו וכל זה,
פתאום נותרה לבדה בודדה. אמרנו את זה גם השבת,
נכון ונותרה, קראנו בהפטרה ונותרה בת ציון,
קראנו את זה השבת, לא?
זוכה בכרם,
המלונה במקשה כעיר נצורה. אני קראתי את זה, כן, אני קראתי את ההפטרה שם.
כן, אז זה בדידות כזאת, נכון?
תראו את הכל.
זה ממש הכל הזה. גלתה יהודה מהון אמרה ועבודה, יושבה גם למצא מנוח, כל רודפי סיגוה. דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד.
אתה עובר באותה דרך, פה הדרך,
שאי אפשר היה לעבור מרוב צפיפות.
בום.
ריקה.
מה היה? מה יהיה? איך היה נראה המועד לפני? איך נראה המועד עכשיו?
מבלי מועד. אני טיפה מדלג. ויצא מבת ציון כל הדרה.
דר!
יצא ממנה.
תריע כאיילים וכולי.
זכרה ירושלים.
את מה? את ימי עונייה ומרודיה לעומת כל מחמודיה אשר היו ימי קדם וכולי, נכון?
חטא חטא, כן, לנידה הייתה, נידה זה עוד פעם תיאור לבדידות,
תיאור לריחוק,
לנדידה.
כל מכבדיה יזילו הקיראו ירוותיו וכולי.
כן, כל ה...
סילה כל אביריי, אדוני בקרבי היו לי אבירים,
קרא עליי מועד לשבור בחוריי וכולי.
זה מתאר את הפער הגדול, העצום,
שהיה איפה שהיינו,
להיכן שאנחנו עכשיו,
כן?
עכשיו, אנחנו, אני כל פעם אשווה את זה רגע לשואה.
עד ה... כל מי שהיה בפולין,
או באוקראינה, אתה יכול להגיע למקום אחד, תקשיב, פה היה, מה?
80% יהודים
מגיעים לוורשה.
וורשה עם 300,000 יהודים.
400,000 יהודים.
בית העלמין בוורשה זה בית עמין של מאות שנים של קבורה יהודית.
מקום מפואר, מקום ב... יהדות של אלף שנים.
אין.
הרחוב הראשי בוורשה נקרא רחוב ירושלים,
ירוסלימסקה.
אין.
תרגיע למקומות שהיו בהם...
לובלין!
ישיבת חכמי לובלין, היום יש שם איזה מוזיאון וכל זה, לובלין, אמה עתירה וכל זה. אין, אין ריק, מת, הכל תרקג.
הכל אבוד, הכל.
מקומות שהיו בהם, נכנסים לבית כנסת בטיקטין,
טיקוצ'ין, כן, טיקטין.
בית בתי כנסת של מאות שנים מפוארים, קהילות גדולות. כלום, אין.
אלה המקומות שנשארו, הרבה מקומות לא נשארו, הרבה מקומות החריבו את המד היסוד, אבל המקומות שנשארו, באמת אני חושב שאחד המקומות היותר מיטלטלים זה טיקצין,
טיקוצ'ין, טיקטין, כשאתה נכנס לבית כנסת, שהוא נשאר, עומד על עובדו.
אתה רואה את הגודל, אתה יכול לראות כאן את הבר מצוות, את החתונות, את ההסמכות שהיו.
את האלף שנים של קהילה יהודית
נמצאת ביער.
יש מקומות של מאות אלפים, כמו שאמרנו, ורשה,
לודג',
אובלין,
מקומות שהיו בהם,
נכון?
מינסק, אני הייתי במינסק בשליחות.
מינסק הייתה עיר, היו בה מאות אלפי יהודים לפני המלחמה.
אין להם זכר, שם ושארית.
גם במקומות שבהם הנאצים הרגו
בורות הרג במינסק, כתוב שם כזה, נקרא ימה,
באמצע מינסק יש בור כזה,
וכתוב, כאן
רצחו הפאשיסטים הנאצים
5,000 אזרחים סובייטים, זה מה שכתוב.
אולי היום זה כבר השתנה,
אבל אז זה מה שכתוב, לא כתוב יהודים.
לא כתוב.
אתה רואה את הפער, הפער הוא דרמטי.
זה פרק א',
בסדר?
תודעת החורבן תלויה,
מי שרוצה לדעת איך היינו נראים,
איך היינו נראים לפני בית שני וכולי, אז תסתכלו בסרטים האלה, מכון מגלים,
אפשר לקרוא דברים שכותב יוספו, זה,
הייתה פה, הייתה, תקשיבו, כל מי שטייל, מה, לא טיילתם ביודפת?
טיילתם ביודפת, אבישי?
חייב לטייל ביודפת.
לא טיילתם בגמלה?
עכשיו זה...
גמלה!
גמלה עכשיו זה לא הזמן.
אתה רואה איזה מבצרים, איזה עוצמה, איזה,
מי שעובר ברמת הגולן, רואה כל כך הרבה בתי כנסת,
אומקה נתיר, בקצרין, בית מדרש רבי אלעזר הכפר,
בתי מדרש שלמים, היו שם ערים,
אתה קורא במשניות, בציפורי, בית שערים וכל זה.
היה פה עוצמה גדולה מאוד של תורה, פשוט נעלמה.
אז זה בניין,
תודעת החורבן זה לדעת מה הפסדנו, מה היה. זה פרק א', בסדר?
אתם איתי?
רבי יצחק, אתה מאשר את האבחנה הזאת?
יפה.
פרק ב',
עוד פעם, זה הכל כאילו אנחנו עוברים על זה מלמעלה, לא פסוק פסוק.
פרק ב',
הוא מדבר על מחיר הכבד באובדנה של המדינה.
אני רוצה להסביר למה אני מתכוון.
נדברנו בינינו בסוד שיח בחבורה, בלמעלה,
שיש בעצם
חמש אפשרויות לחורבן.
כל אחת חמורה מן השנייה, אבל
לא היה חייב שיקרו כולם.
האפשרות הראשונה לחורבן
זה שמגיע איזה אימפרטור,
רבי חדנצר או מי שלא יהיה,
ואומר, אתם שלי.
מעכשיו אין לכם עצמאות מדינית,
אתם מעלים לי מיסים. הוא משאיר כאן את המלך,
משאיר את בית המקדש, אבל אתה לא יכול לנהל מה שאתה רוצה.
כאילו אתה, זו האפשרות הכי קלה, הכי לייט.
אפשרות שנייה חמורה ממנו, מגיע מלך, אימפרטור,
תופס את המלך שלנו,
זורק אותו לכלא, כמו שנבחדנצר עשה לאי אויכין,
מעמיד כאן איזה מין מלך בובה, ואומר לו, זהו, אתה עכשיו,
ואף אחד כאן, אני כאן, או נציב מטעמו אפילו,
כמו שעשו הרומאים, נגמר הסיפור.
אין אפשרות שלישית
שמגיע אותו אימפרטור ומחריב את בית המקדש.
זה שלישית כבר, חורבן הבית.
אבל עדיין, עם ישראל על אדמתו.
הבית נחרב, אבל אנחנו לא בלי גלות.
אפשרות רביעית זה להגיע לכאן, גם להחריב את הבית וגם להגלות.
גלות.
אפשרות חמישית, הגווה מכולם, זה לבוא לכאן,
להחריב את הבית ולהגלות את עם ישראל, אבל לא למקום אחד,
כמו שנגיד גלינו לבבל, אלא למלא מקומות.
זה נקרא זריעה בגויים, פיזור.
בבית ראשון זה יכול היה להיעצר בכל אחת מטחנות, בסוף זה נגמר בחורבן הבית וגלות למקום אחד.
בבית שני זה היה חורבן הבית,
חורבן ארץ ישראל, אני מדבר על שתי המרידות, גם המרד הגדול וגם מרד בר כוכבא,
חורבן הבית, חורבן ארץ ישראל,
והגליה להמון מקומות, זריעה בגויים,
שמהם בסוף התקבצנו לכאן.
פרק ב' מתאר את הטרגדיה והטראומה
בחורבן המדינה, לא רק בחורבן המקדש, שזה כולנו מתאבלים עד היום,
אלא גם מה קרה כאשר המדינה, המערכת המדינית, נחרבה.
איך אני יודע שזה מדבר על המדינה? כי כתוב,
חי, האם באפו אדוני את בת ציון ישליך משמיים ארץ, תפארת ישראל. תפארת ישראל זה הכבוד
האר שלנו, נכון?
A ב-R זה יסוד שבה,
יסוד שבה,
יסוד שבתפארת.
מה יהיה?
אז תפארת זה קשור.
כבוד, וכן על זה הדרך.
לא זכר הדום רגליו ביום הפעם. אדום רגליו זה המקום שכאילו הוא שם את הרגליים.
זה התשתית המדינית.
ואז תראו מה כתוב. בילה לוחמה לנאות יעקב, מבצרי בתעודה, מבצרים, חילל ממלכה ושריה. הממלכה, השרים.
קרן ישראל, גם כן, הכבוד של עם ישראל.
אחר כך כתוב,
כתוב
בילה עוד פעם כל ארמונותיה, שיחט מבצריו,
אחר כך
שיכח אדוני בציון מועד ושבת, אין סנהדרין.
אתה מבין, זה חלק מהמלוכה.
אם אין סנהדרין, אז גם אין מועד.
כן, אם שיקבע את המועד.
אחר כך, וינאץ בזעם אפו מלך וכהן.
אז זה מדבר על הממלכה.
אחר כך,
גם המקדש, אבל הסגיר ביד אויב,
הסגיר ביד אויב חומת ארמונותיה,
אחרי זה שוב פעם, אז חומת תמיד מוותרת את הביטחון.
חשב אדוני להשחית חומת בת ציון,
נתקב לו אישי וידום מבעליה, ויעבר חיל וחומה יחדיו ומללו. יש כאן הרבה מאוד חומה וכל זה.
טבעו בארץ שעריה, איבד דשיבר ברכיה, מלכה ושריה בגויים. אין תורה, גם נביאה לא מצאו חזון מאדוני. עכשיו, זה עוד אספקט
מאוד מאוד משמעותי
של חורבן המדינה.
מהו האספקט?
א', אין לנו כבוד,
רומסים אותנו, אין מי שיגן עלינו, אין מי שיתבע את כבודנו, נכון? אומרים, אומרים בצדק, ששמחת תורה היה איזה מין יום, יום בגלות, שדפק לנו פתאום בתוך מדינת ישראל. פתאום היינו כמו יום בגלות, כמו יום בפוגרום, זה נכון.
אבל ההבדל הוא שבגלות זה היה יום, או יומיים, או שבוע, או חודש, או חודשיים, כמה שהרגו אותנו,
ואחרי שהגוי החליט שהוא נרגע,
אף אחד לא היה שם כדי לתבוע את דמנו.
זהו, זהו, ממשיכים הלאה, מקבלים שלא יהיו עוד פוגרום. וכאן, אחרי היום הזה,
מדינת ישראל
טובעת את דמם של ההרוגים והנרצחים,
ומכים באויב, אנחנו רואים שזה לא מספיק, וצריך עוד ועוד, אבל בינתיים, ברוך השם,
מחריבים את עזה היטב,
וגם מתאמצים להביא את החטופים כמה שצריך, לכן זה הדרך.
יש פה איזה, אז זה העניין.
עכשיו, כאן יש פסוק מאוד חשוב,
מלכה מסערי הבגויים אין תורה. איך אין תורה?
הרי התלמוד הוא תלמוד בבלי, רוב התורה שאנחנו לומדים היום נכתבה בחוץ לארץ.
לא כתוב שאין לימוד תורה,
אלא כתוב אין תורה.
התורה זה המפגש בין דבר השם לבין המציאות.
זה דבר השם, זה המציאות, פה קורית התורה.
פה קוראה התורה לשון הוראה.
ככל שהמציאות היא יותר מוקטנת, מוחלשת, מצומצמת,
ככה יש פחות תורה.
כשיש ממלכה,
אז יש הרבה תורה, כי צריך לתת מענה למגוון תחומים.
כלכלה, ביטחון, חוץ, כל הדברים כולם.
כשאין ממלכה, אז אומרת הגברה במסכת ברכות,
מיום שחרב בית המקדש, אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא דלת אמות של הלכה בלבד. דלת אמות זה ביטוי או לקבר או לרשות היחיד.
כלומר, כל התורה מצטמצמת לרשות היחיד, שבת, כשרות, הרת המשפחה, קצת חגים, מועדים וכל זה.
חוזרים חזרה להקים מדינה, התורה צריכה לתת מענה לסוגיות רלוונטיות.
יהודי אתיופיה,
להביא אותם או לא להביא אותם, בום, העובדיה פוסק, להביא אותם, יהודים.
חשמל בשבת, זה, איך עושים את זה? צבא בשבת, משטרה בשבת, תרומת איברים, מותר, אסור, מצווה.
מלא מלא דברים
שהמדינה צריכה,
פונה אל התורה כדי
לקבל מענה.
בסדר?
אז
זה העניין.
וזה גם מדבר כאן על ישבו לארץ, ידמו זקני בציון, זה מדבר על איזה אובדן,
גם אובדן של חוכמה מדינית.
זה לדעתי מה שהגמרא מתכוונת לספר.
בסיפור עם רבי זכריה בן אבקולס,
שהוא ממש דמות
מקבילה לצדקיהו מלך יהודה.
זה פשוט אותן דמויות,
צדקיהו ורבי זכריה זה ממש דמויות מקבילות זו לזו,
ושניהם מדובר באנשים מאוד מאוד צדיקים,
גם רבי זכריה וגם צדקיהו, הגמרא אומרת על צדקיהו שהיה צדיק,
שאיבדו תבונה מדינית.
תבונה מדינית,
יודעת לבחור בין אפשרויות,
יש גרוע וגרוע ממנו, אז אתה בוחר בגרוע,
ורבי זכר היה נכנס לאיזה מין שיתור, כי נעשה את זה ככה, יגידו ככה, אם נקריב, יגידו בעלי מבין קרבין, אם נהרוג, כל מיני דברים ששם עצמם, אבל אי אפשר ככה לנהל מדינה,
צריך להכריע, גם צדקיהו המלך, עבר על השבועה, כן עבר על השבועה, לא עבר על השבועה,
השרים אומרים לו ככה,
שתי דמויות כאילו שאיבדנו את התבונה המדינית,
שהיא צריכה להוביל דברים,
בסדר?
אז זה פרק ב',
שוב פעם, תראו את פסוק ט״ו,
ספקו עלייך כפיים, כל עוברי דרך שרקו,
ויניעו ראשם, אבל באתי ירושה. אז זאת העיר שיאמרו כלילת יופי ומסוס כל הארץ,
וכו' וכו'. כן.
אז זה מדבר על אובדן המדינה, אבל שאין מי שיתבע את כבודנו.
פסוק כ', ראה אדוני וביתה, אם למי עולדת הכה, אם תאכל אנשים פרי ולא טיפוחים,
אם יהרג במקדש אדוני כהן ונביא.
במקדש נהרג כהן ונביא, ולכן
הכל הכל נחרב.
טוב, אז זה פרק ב'.
אם כך, פרק א' מדבר על ההשוואה,
נכון?
על הפער, על ההשוואה ועל הבדידות. פרק ב' מדבר על המחיר לא רק בחורבן בית המקדש, אלא על המחיר באובדן המדינה.
בסדר?
ממילא,
אנחנו שזכינו היום למדינה, יודעים
כמה הדבר הזה הוא יקר וצריך לשמור עליו.
להתאמץ.
פרק ג',
תודעת החורבן, שימו לב.
אגב, עוד פעם, רק משווה את פרק ב' לשואה, אז שוב פעם,
מה היה קורה אם הייתה מדינת ישראל בזמן השואה?
הנראה אחרת, נכון?
טוב, פרק ג'.
כל דבר שאתה מתאר אותו באופן כללי,
אתה מצד אחד מרוויח רוחב יריעה,
רוחב ידיעה,
מצד שני משהו בחוויה הוא לא מלא ולא שלם.
אם אני הולך רגע ללימוד השואה, אז אפשר ללמוד את השואה,
ללכת ליד ושם ולראות את התוכנית של הפתרון הסופי, וועידת ואנזה,
והגירושים, וטרבלינקה, והמלחמה, והפה ושם, וכל ה... להסתכל, להתחיל מ-33, ועליית יתר לשליטון, וכל ה... להסתכל על כל התהליכים הגדולים.
זה לא יהיה שלם עד שלא תעשה גם מה?
תפגוש.
עדויות,
אנשים,
שורדים,
שיספרו את הסיפור שלהם.
הסיפור שלו זה הסיפור של כל השואה, יש
שישה מיליון סיפורים כאלו,
או יותר.
זה לא יהיה שלם עד שלא תפגוש.
יצא לי בשנתיים האחרונות,
חלק מההכנה לסדרה שהעברנו בחבורה לסוס ציונה, אז ראיתי עוד פעם את הסדרה עמוד האש.
ובפרקים על השואה בעמוד האש יש איזו אישה אחת שמתראיינת, שקוראים לה בלומה שנידר או שניידר.
היא מתראיינת,
היא הייתה נערה בגטו ורשה.
אני אספר את שם את כל הסיפורים, זה היה ככה,
אבל עוד פעם, זה נגיד עשר דקות מתוך פרק שלם.
אבל זה היה נורא נורא מאוד מעניין,
מאוד זה.
ואז טיפה חיפשתי וגיליתי עדות שלה.
יש לה, היא הייתה נדמה לי מקיבוץ
אפיקים בצפון,
והבת שלה
היא מקיבוץ יוטבתה,
והיא יום אחד באה
לבת שלה ונתנה עדות,
איזה שעה וחצי שהיא סיפרה מה היה, גם לא סיפרה את הכל.
וכשאמרתי לה,
עדות בלתי רגילה.
אדם אחד, זה אדם אחד, זה גרגיר, אישה, נערה אחת היא הייתה אז מספרת.
מה קרה לה, איך היא שרדה את כל האקציות, היא השגיחה על האחים הקטנים שלה,
זה מה שנתן לה את הכוח,
היא השגיחה על האחים הקטנים שלה, והיא הסתירה אותה, הסיפור, עומק הטרגדיה הוא שהיא הסתירה את האחים הקטנים שלה,
והשרדו את כל האקציות וכל זה, ובסוף אמרו לה,
גלומה, הילדים פה לבד והם משתעממים וזה, ויש פה, פתחו פה גן ילדים, זה כבר היה אחרי האקציות הגדולות של יולי ואוגוסט וספטמבר של גטו ורשה וכל זה, אחר אוקטובר, משהו כזה,
והיא השתכנעה, והיא לקחה אותם לאיזה גן שפתחו,
והייתה באה לבקר אותם כל יום לפני שהיא הולכת לעבודה, הולכת לעבודה, כן,
הולכת שעה וחצי ברגל וחוזרת וכל זה,
והייתה מביאה להם קצת לחם וזה, ומשחקת איתם וכל זה, ויום אחד היא הגיעה, ואין ילדים ואין שום דבר, ולקחו את כולם.
והיא כמובן נושאת בליבה את זה שהיא בעצם לא הצליחה להגן על ה... היו האחים הקטנים שלה.
בעמוד 10 זה נשמע שזה היו הילדים שלה, אבל באמת זה היו האחים הקטנים, אבל זה כמו הילדים שלה.
וכל זה.
כשאתה שומע עדות כזאת, אז כל הידיעות הרוחביות פתאום מקבלות איזה עומק וכל זה. זה פרק ג'.
פרק ג' מדבר
על אדם אחד. מי?
ירמיהו.
ספר לך מה עבר. בוא, תראה את החורבן מהמקום שלי.
אני הגבר העוני ושפט אבוותו. כאילו,
תיקח מישהו אחד.
דבר עם מישהו אחד. בסדר, גם המלחמה הזאת,
המלחמה שאנחנו בתוכה, יש כל כך הרבה דברים. זה, אבל בסוף יש הרבה, יצאו כל מיני סיפורים על מישהו אחד.
אז חייב גם את הדבר הזה. כמו התורה, פרט הוא כלל, הוא פרט. אתה מתחיל מהכלל, אבל אם אתה לא יורד לפרט, אז הכלל הוא חסר,
חסר, אני הגבר העוני, או תנהג וכולי.
הכל מדבר פה על ירמיהו,
הוא בעצם מראה לנו את החורבן כפי שהוא עליו.
בסדר? אני רק אגיד משהו אחד על הפרק הזה, כן, תראו, זה הפרק, נכון?
יש לו גם, אגב, גם אשכנזים קוראים אותו במנגינה מיוחדת, נכון? מחליפים מנגינה.
אני הגבר העוני בשבט עברתו, נכון, זה המנגינה, נכון?
יש פה אשכנזים שמאשרים את זה או לא?
אז, כן?
אה, וואו.
ומה, והפרק הקודם, איזה מנגינה?
לא, התימנים, תשתדעו לכם, התימנים,
המנהגים של התימנים בחורבן הבית הם מאוד מאוד מכוונים, כי התימנים שמרו על זה הכי מדויק.
התימנים הרי הולכים כל, תראו פה בערב תשעה באב, קהילות, קהילות שלמות של תימנים באים עם שטיחים ומתאבלים בכותל.
זה מרשים לראות את זה.
אז, נכון, נכון, נכון.
אז ירמיהו מדבר על עצמו, כאילו בוא תראה את החורבן דרך
דרך
מה?
דרך העיניים של אדם אחד.
רק אני אגיד משהו אחד,
שהפרק הזה יש לו מהפך באמצע.
הוא הרי הולך לפי האלף בית, שלושה פסוקים לכל אות.
אני הגבר העוני, אותי נהג ויהיה לר חושך, אך ביאטה.
ויש כאן מהפך, מה המהפך?
תראו את האות זין.
נגיד, נתחיל מהאות ה'.
השביעני במרורים, הרבני לענה, ויגרס בחצת שיניי, הכפישני באפר,
ותזנח משלום נפשי, נשיתי טובה,
ואומר אבד נצחי ותאכלתי מה׳ זכור אוני ומרודי על הענב הראש זכור תזכור ותשוח עלי נפשי ואז זאת אשיבי ליבי על כן אוכיל
אה יש פה ישועה
מי זאת הזאת הזאת?
זאת אשיבי ליבי על כן אוכיל
אומרים רבותינו המקובלים זאת זה סמידת המלכות ספירת המלכות
זאת הפעם עצם העצמי בשר מבשרי
אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח
זאת נחמתי באוני אמרתך חייתני נכון?
זה המידת הזאת, היא בעצם ספירת המלכות דולית לה מגרמי כלום.
זאת אשיב אליבי, שמה, שהקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותנו,
וגם כשאין בנו כלום אנחנו חפטים בו, על כן אוכיל, ואז מתחיל פה איזו אופטימיות.
חסדי אדוני קהילותם וקהיל לאכול לרחמיו,
חדשים לבקרים רבה אמונתך, חלקי אדוני אמר הנפשי על כן אוכיל לו,
טוב לקובע ונפשת את ראשינו, כי יש פה איזה מהפך.
אבל בעצם, אחרי זה הוא חוזר לדבר על המציאות שלו.
כן, הפרק הזה בעצם הוא עובר מהכלל אל היחיד.
גם כאן בתודעת החורבן,
יש מקום ללמוד את המהלכים הכלליים,
ויש מקום גדול מאוד לפגוש
אחד על אחד.
בסדר?
טוב.
הלאה.
היום
יש לנו מצלמות, אפשר לצלם.
לירמיהו לא היה אינה מצלמה.
ובין השאר,
עד עכשיו הוא דיבר על המשמעויות של החורבן.
תראו איפה היינו, תראו מה יש לנו עכשיו.
עכשיו בואו תבינו מה זה בלי מדינה.
רגע בואו נספר לכם מה קרה לי, סיפור לשון יחיד.
בפרק ד' ירמיהו מנסה לקחת מצלמה
ולהכניס אותנו לירושלים בזמן החורבן.
כמו סרט, הוא מנסה להראות לנו סרט.
בואו איתי,
בסרט של קלוד לנצמן על השואה,
אתם מכירים את הסרט הזה?
עשר שעות של סרט, אני לא ראיתי את הסרט הזה,
ראיתי חלקים ממנו,
אבל יצא תמלול של הסרט.
יש ספר, שאותו אפשר לקרוא יחסית בזמן לא ארוך,
ודאי לא עשר שעות,
פשוט תמלול של הסרט.
אבל ראיתי חלקים.
בתוך הספר הזה יש אירוע שבו מצליחים לברוח מהגטו,
שניים מהמחתרת, ולהגיע לאיזה בעל השפעה פולני,
הוא שם חבר בפרלמנט הפולני, מצליחים להבריח אותו אל הגטו כדי להראות לו בעיניים, בוא תראה מה קורה.
כי הרי גטו ורשה היה בלב ורשה הפולנית.
אני מזכיר לכולכם שלגטו ורשה היה מחולק לשני חלקים
שבנו גשר מעליהם.
מתחת לגשר הייתה עוברת הטרמווי, הרכבת הזה,
ושם החיים וזה, ומשתי החלקים של הרכבת,
גטו וגטו וגשר מעליהם, ושם, פה הגהנום, פה אנשים מתים מרעב,
כל יום ניזונים מ-200 קלוריות בקושי, ושם החיים ממשיכים כרגיל.
אז הם הצליחו להבריח מישהו, אומרים לו, תראה, תראה.
הם אומרים לו כל מיני דברים, תראה, תראה, הוא מת,
הוא מת ברחוב.
אין להם כסף לקבור אותו.
אז הם מעדיפים שימות ברחוב ויפנו אותו כאן היודנראט.
מכסים אותו בנייר, אין כל מיני מראות מזעזעים כאלה.
אז פרק ד' זה בעצם לקחת מצלמה ולהיכנס לתוך ירושלים בזמן הרעה והחורבן.
בבית שני יש לנו תיאורים הרבה יותר מפורטים של יוספוס וכולי.
תראו מה כתוב כאן, אחי יורם הזהב, בני ציון,
גם תלים חצושה דניקו גוריהם בת עמי לאכזר,
דבק לשון יונק על חיקו בצמא, עודדו לחם פורסן להם, ילדים צמאים,
כן, האוכלים למעדענים נפשם הוא בחוצות, אנשים מתים בחוצות וכולי,
הנזירים העדינים נראים שחורים,
אנשים שמתים ברעב,
עיוורים הולכים בחוצות,
וכולי. בקיצור, הוא מכניס אותנו לתוך ירושלים,
לתוך הסמטאות שלנו, תמונות.
בעניין החורבן, תודעת החורבן.
רוח אפינו משיח אדוני נלכד בשחיטותם אשר אמרנו בצילו נחיה בגויים.
נכון?
זה פסוק אחד, ואז יש כאן גם איזה מין פסוק מאוד חשוב.
שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ,
גם עלייך תעבור כוס, תשקרי, תתערי.
דם עוונך בת ציון, לא יוסיף לעגלותך, פקד עוונך בת אדום, גילה לך תותייך.
הפסוק הזה, אתה לא יודע כשאתה קורא אותו אם לשמוח או להצטער.
מדוע? כי מצד אחד הוא אומר, הנביא ירמיהו,
זהו, יהיה סוף לגלות.
אבל מצד שני, על מי הוא מדבר?
על בת אדום.
את בית ראשון מי החריבה?
בבל.
מה אתה מדבר איתי על אדום?
אומר ירמיהו, זה לא החורבן הראשון, יהיה עוד חורבן,
תדעו לכם.
יהיה עוד חורבן של אדום,
ואחרי החורבן השני כבר לא יהיה חורבן שלי. זה אחד הפסוקים
שמהם מוכיחים שלא יהיה חורבן של ישיערב הרצוג ועוד,
כי כתוב,
לא יוסיף לעגלותיך אחרי אדום.
אז זה פרק,
זה פרק ד' שמדבר גם על ירושלים וגם על נפילתו של המלך יהושייהו.
פרק ה',
כן, כן, נכון, נכון.
פרק ה', הפרק האחרון, הוא בעצם קינה אחת שבה
אנחנו כולנו פונים להשם יתברך.
בוא נראה קדוש ברוך הוא.
בוא תראה מה היה.
לזה התכוונת?
זה מה שרצית שיקרה?
כן.
כאילו,
עם ישראל כאילו אומר, תשמע, העניין יצא משליטה.
לא נראה לנו שגם אתה התכוונת עד כדי כך.
תראה מה היה לנו.
מה?
כן, תכף תראה.
אני אגיד לך יותר מזה, בסדר?
זה לא הזמן כרגע, אבל במגילה אחרת, בשיר השירים, זה ממש בולט.
כי אומרים עם ישראל לקדוש ברוך הוא, אנחנו אחרי אלפיים שנה
שברנו לך נאמנות.
למרות שרק צרות היה לנו עם זה, ורק סבל, ורק זה.
מעכשיו זה משתנה.
אנחנו לא נחזור
עוד פעם על תנאי,
ועוד פעם תרצה לגרש אותנו. איך אומר הפסוק הראשון בפרק האחרון בשיר השירים?
מי יתנך כאח לי יונה כשדי מי.
דוד וראיה, שכל פעם שהדוד כועס ומגרש את הראיה, נגמר הסיפור הזה. אנחנו אח ואחות.
אי אפשר לגרש אחות, זהו, אנחנו ביחד.
אמצעך בחוץ ישר לך, אנהגך אביאך אל בית אימי, אני אנהיג את העניינים פה.
נגמר טיפור.
שילמנו מחיר כבד מאוד.
מתארים פה את הכול. הקדוש ברוך הוא, תראה.
כל זאת בעטנו, וכל זאת שמך לא שכחנו.
נשארנו נאמנים.
דיברנו כמה פעמים על אישה שבעלה נעלם, והיא מחכה 10, 20, 30, 50, 100 שנה, השכנות אומרות לה, חלאס, הוא לא יחזור, הוא לא שלח אפילו איתות.
תתקדמי בחיים, לא מוותרת ממנו, נשארת נאמנה לו.
השארנו נאמנים לקדוש ברוך הוא.
שטירות נפש.
מתארים פה את כל
הצרות, כן.
ואז אומרים, למה לנצח תשכחנו,
תעזבנו לאורך ימים?
מה זה?
הקדוש ברוך הוא.
השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם, כי אם האוס מעשתנו, קצבת עלינו עד מאוד.
השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. טוב,
כאן המדרש מתאר איזה ויכוח.
יש ויכוח.
הוויכוח הזה, המדרש אומר ככה.
כנסת ישראל אומרת,
אשיבנו השם אליך ונשובה חדש. תשיב אותה, אנחנו אין לנו כוח לחזור אליך, אנחנו גמורים.
ככה כתוב בזוהר. אנחנו פה שוכבים ברצפה, אין לנו כוח לזוז.
תחזיר אותנו, אתה תעשה את העבודה.
ואז הקבוצה אומר, מה פתאום? שובו אליי ואשובה אליכם.
אתם רוצים, תבואו אתם.
אלה לא זזים, אלה לא זזים.
בסוף אומר המדרש, נעשה פשרה. מה הפשרה?
שובינו אלוהי אישנו ואפר כעסך עימנו.
ובינו זה, אנחנו נקום, אתה תקום, ביחד.
זה לשון המדרש, נדמה לי בלושע.
אבל כאן
עם ישראל, וזה זוהר מפורש,
אומרים,
קב' ברוך הוא, אתה תשיב אותנו.
אנחנו אחרי אלפיים שנה
עם לשון בחוץ.
שיבנו אדוני לך ונשוב וחדש ממנו כקדם,
כי אם האוסנה עשתנו, קצבת עלינו עד מאוד, כאילו...
עזרנו על הפסוק האחרון.
כנסת ישראל טובעת מהקדוש ברוך הוא. אתה תבוא אליי.
אני נתתי כל מה שאני יכולה.
הכול.
עכשיו תבוא אתה אליי.
יש תביעה כזאת
של נחמה וגאולה.
זו מגילת איכה,
ואני רק רוצה להגיד מילה אחרונה על השאלה, על המילה הזאת, איכה. איכה זו מילת שאלה. איך?
והגאולה
היא מפסיקה להתקיים ברגע שאתה מפסיק לשאול שאלה.
כלומר, ברגע שאתה אומר, טוב, זו לא שאלה, זה המצב,
נגמר הסיפור.
הרבה יהודים אמרו,
אין מה לשאול, זה המצב, ולכן צריך או להתבול על משהו כזה.
כל עוד אנחנו שואלים שאלה, איך?
איך זה יכול להיות, איך, אה?
אנחנו בסוד הגאולה.
כי שאלה, יש עליה תשובה. מה התשובה?
שיבנו אדוני אליך ונשובה,
נחדש ימינו כקדם, אמן ואמן.
חזקו ואמצו.
שתהיה, בעזרת השם, שיהיה לנו בשורות טובות בין הזמנים.
נכה באויבינו, אמן ואמן.
