רבותיי, שלום, צהריים טובים. אנחנו לומדים כאן
נפש הפרשה, עבודת הנפש בעקבות הפרשה.
ואנחנו בעקבות הציווי של אדמו״ר הזקן,
שאמר לחיות עם הזמן.
אז מדי פעם הזמן הוא גם מתחבר,
גם הזמנים בחודש, גם הזמנים בפרשה וגם
הזמן באופן כללי. והיום אנחנו בראש חודש אב,
תשפ״ד, הילולת אהרן הכהן.
הפרשה היא פרשת דברים, שפותחת את התחומה של דברים.
ואני רוצה לנצל את העובדה שאנחנו בחודש אב
ומתעסקים הרבה בענייני אבל על החורבן,
וממילא הצד השני של האבל זאת נחמה.
וגם בספר דברים משה רבנו מנחם את עם ישראל הרבה מאוד פעמים.
בפרשת דברים,
אולי מזה נתחיל,
מזה נתחיל, כדי שיהיה לנו גם איזו אחיזה,
אבל השיעור היום יעסוק
ממש עבודת הנפש, איך מנחמים?
מפני שרוח קודשם של חכמינו זיכרונם לברכה ידועה לכל,
והגאונות שלהם וכולי, אבל אם יש איזשהו תחום שבו בולטת במיוחד
הגאונות וההבנה העמוקה בנפש האדם
של חכמינו זיכרונם לברכה,
זה האופן שבו הם
תקנו את הלכות אבלות.
ולצערי הרב, או לא לצערי, אני נמצא בניחומי אבלים פה ושם, ואני רואה
תקלות, אנשים שלא יודעים איך לנחם.
ואם אתה לא יודע איך לנחם,
אז כל המוסיף גורע, ואתה במקום לנחם, אתה מצער,
וזה חבל, זאת מצווה חשובה מאוד, וצריך לדעת איך עושים אותה.
וחז״ל, כתבו לנו, הדברים האלה, ביטוי, זה תנועות נפשיות שבאות לידי ביטוי בהלכה.
אנחנו נלמד היום שולחן ארוך בעצם, זה מה שנעשה, קצת גם נדרשים וכולי,
אבל זה העניין, ואולי נתחיל
מהפרשה,
השפת אמת אומר,
הרי איך מתחילה הפרשה? אלה הדברים אשר דיבר משה
אל כל ישראל.
מעבר הירדן, במדבר בערבה, מול סוף בן פרן ובן תופל ולבן וחצרות ודי זהב.
רש״י אומר,
חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום שנקרא תופל, ולא מצאנו מקום שנקרא די זהב.
אלא מה?
תופל, טפלו על המן. די זהב,
תעשו עגל מזהב.
לכן על זה הדרך.
אז רש״י אומר שמשה רבנו מוכיח את ישראל ברמז
מפני כבודם של ישראל.
הוא עכשיו רוצה את זה לתוכחה, הוא עושה את זה בצורה עדינה.
הוא עושה את זה בצורה רגישה.
הוא קשוב, משה רבנו אומר,
ברמז, הוא לא אומר להם את הדברים בפנים.
וגם הוא מוכיח אותם סמוך לפני מותו, אחר רשי אומר,
שמוכיחים את האדם סמוך לפני מותו כדי שלא יהיה רואה אותו ומתבייש בו,
ולא יהיה רואה אותו ו...
אז הוא שואל ממנו, אני מוכיח אתכם, ואני אחרי זה נעלם, אני עוד חודש לא פה.
וכאילו זה לדעת איזה מרחב, והשפת אמת אומר עוד יותר מזה.
מה המשך הפסוקים?
והיה בארבעים שנה,
בשתי עשר חודש, באחד לחודש, דיבר משה את כל הדברים האלה על כל ישראל.
אומר השפת אמת, משה רבנו חיכה ארבעים שנה, שלושים ושמונה שנים.
הוא חיכה.
הדיבור הקודם היה,
התוכחה הקודמת הייתה בשנת,
השנה השנייה. ארבעים שנה הייתה שתיקה.
אומר השפת אמת, משה רבנו חיכה, כדי להגיד תוכחה לעם ישראל,
38 שנה, עד שהוא יהיה בטוח במאה אחוז שהם בטוחים שהוא אוהב אותם.
והנה, 38 שנה הלכתי אחריכם, לא אמרתי לכם מילה.
רק הייתי מסור ונאמן.
אתם בטוחים שאני אוהב אתכם עכשיו? כן.
אז בואו תשמעו.
38 שנים,
המתין משה רבנו
עד שהוא אמר איזה דברי תוכחה ברמז לעם ישראל, לא בצורה מפורשת.
כלומר, היכולת לנחם, היכולת להוכיח מישהו, היכולת להגיד איזה משהו,
קודם כל תלויה באהבה.
זו תהליכה מפורשת, אגב,
לא אוהבת שאתה כאן, או שכן, תכף נראה,
שאם אתה במתח עם מישהו,
אסור לנחם אותו.
זה גמרא.
כי הוא חושב שאתה כאילו עכשיו,
אתה במצב, האבל הוא במצב לא נוח,
מצב רגיש,
פתאום מגיע מישהו שהוא איתו במתיחות, בא לנחם אותו, זה לא מתאים.
המון המון רגישות צריך בדבר הזה. אדם שהוא אבל, הוא חשוף,
הוא בכאב,
אז הניחום מצד אחד יכול להיות המון המון כוח,
ומצד שני יכול נורא נורא לעצבן.
אז מה שנעשה היום, נלמד איך מנחמים,
לפי חז״ל, בסדר? את העקרונות הנפשיים היסודיים, זה שיעור חשוב מאוד,
אני חושב, לי, הוא היה חשוב כשלמדתי את זה.
מה אתה אומר, אילן?
זהו.
אומר הרמב״ם,
גמילות חסדים הוא שם נופל על שני עניינים מן המצוות.
האחד,
המזגן דולק, אבי, אתה אחראי פה על המזגן, רק תבדוק שהוא דולק.
האחד,
שיעזור האדם לישראל בממונו,
עכשיו קיבי את האוטו, עכשיו תדליקו.
האחד,
שיעזור האדם לישראל בממונו כגון צדקה ופדיון שבויים,
שזה בממונו, והשני,
שיעזור אותו בגופו כגון ניחום אבלים וללוות את המתים ולבוא לחופת חתנים ודומה לזה. אז גמילות חסדים בגופו,
אי אפשר לסקור מישהו שילך לנחם אבלים במקומך.
יש באמת דיון בפוסקים האם ניחום אבלים בטלפון מועיל או לא מועיל.
גמילות חסדים בגופו זה ללכת לנחם אבלים. אז כבר הגעת, טרחת,
נסעת,
עלית לבית, ישבת על הכיסא,
אבל לא קיימת את המצווה.
למה? כי במקום לנחם אמרת שטויות.
אז חבל.
נכון?
מצווה חשובה.
בואו ננסה להבין.
רבותיי, הזכרנו את זה כמה פעמים,
שיש עיקרון שהוא נכון מבחינה נפשית, רוחנית, הוא יעשה drill down עד ההלכה.
אנחנו נפגוש אותו בהלכה.
הוא לא ייעצר רק במדרשים, הוא יגיע עד ההלכה.
בואו תראו את השולחן ערוך.
יורד סימן שיניים ו' סעיף א',
אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה והאבל מסב בראש.
זה נקודה אחת. נקודה שנייה,
כיוון שנענה האבל בראשו בעניין שנראה שפוטר את המנחמים, אינם רשאים לשבת אצלו. אני רוצה להסביר את ההלכה הזאת מבחינה נפשית.
בסדר?
להסביר אותה.
ההנחה אומרת שהמנחם הוא צריך לשתוק ולתת לאבל לדבר.
תכף נתרגם את זה לשפה שלנו.
למה?
רבותיי, מצוות ניחום אבלים, ההגדרה היסודית שלה היא ההגדרה הזאת. האבל על אחד משבעה קרובים
הוא עבר איזה קטיעה של איבר נפשי.
בטח אם זה אבא או אימא, שזה מיום שהוא נולד יש לו הורים.
פתאום הרצפה מתחת לרגליים נשמטת לו.
אבל גם אם זה קרובים אחרים, לא עלינו, כן, אישה או ילדים, וכן על זה הדרך.
הצורך של האבל הדרמטי ביותר הוא לדבר,
לספר.
זה הדרך של הנפש לעכל את החיסרון.
מי שהיה כאן בישיבה וביקר כמה פעמים רעש, הרבה פעמים אבלים חוזרים על אותם סיפורים,
חוזרים ולא מתעייפים,
וחוזרים וחוזרים וחוזרים ולא מתעייפים. זה צורך נפשי.
איבר נקטע ואתה מספר, איבר נפשי,
אתה מדבר, מספר, מתאר, עד שזה איכשהו מתיישב בנפש,
שלושה, שבעה, שלושים,
שנה משהו נרגע.
ולכן אומרת לנו ההלכה, אתה מגיע להקשיב.
אתה בא להיות קהל.
זה העניין.
אתה מגיע להקשיב.
עכשיו, הקשבה זה לא... הקשבה זה הקשבה פעילה.
לפעמים אתה מגיע והאבל הוא ככה מכונס.
אז אפשר לשאול שאלת פתיחה, כן? כאילו,
זה...
ודווקא אני לא אוהב את השאלות,
תכף נדבר על זה,
יש כאלה מגיעים, קראו את ההלכה, אז שואלים שאלות את האבל,
פותחים ועדת חקירה.
אז מה היה לו?
אז מה, באיזה בית חול?
כן, במחלקה. לא, כי אם הייתם הולכים למחלקה, מה אתה עכשיו פותח ועדת חקירה?
אני אוהב לשאול,
ספר לי עליו, אתה יכול לספר לי טיפה עליו, אבל לפני שהוא היה חולה?
תקשיבו, יש לי מלא סיפורים.
אני חייב, אני צריך לשתף אתכם כאן הכל, כמובן, בעילום שם וכל זה. הלכתי פעם לכם, אבל זה היה דווקא,
זה לא נכון, אבל אם זה היה הספד,
באיזה לוויה,
יהודי שנפטר בגיל מבוגר, הוא היה חולה שנתיים.
ואני, בכל ההספד שלי, תיארתי אותו בתור אדם בריא.
איך
הוא היה,
איך אני ראיתי אותו בתור אדם בריא.
היה לו איזה,
יהודי, היה לו אצילות כזאת.
היה נכנס לבית הכנסת,
היה נכנס איתו אצילות ויושרה כזאת.
אז זה, טוב.
הגעתי אחר כך לנחם,
אז ניגשת אליי אשתו, אומרת לי, אני רוצה להגיד לך, תודה רבה
שהזכרת לנו איך הוא היה בתור אדם בריא. אנחנו שנתיים מתוך שהוא חולה, כבר פתאום אתה הזכרת לנו את זה.
אז גם בניחום האבלים, אם האבל לא מדבר, אתה
פותח איתו בשאלה, מגרר אותו קצת לדבר.
אבל התפקיד של המנחמים זה להיות קהל.
להיות קהל, לבוא ולהקשיב, הקשבה פעילה.
אה, אז ככה.
אני אספר פה עוד סיפור ואז אני אסביר מה הבעיה בזה,
למה זה כל כך קשה? לכאורה, הדבר מאוד פשוט.
אני מכיר את ההלכה הזאת היטב וכל זה, כן, אז לפני כמה שנים,
זה קשור לאיזה מקור שנראה בהמשך,
הלכנו לנחם חבר שאבא שלו נפטר,
אשתי זה אני, ואני, באמת,
כל השבעה, כל הניחום, ישבתי והקשבתי לו.
קצת שאלתי את זה, והוא דיבר לבד.
לקראת סוף הניחום, אז אשתי אומרת לי,
תגיד משהו.
אמרתי לה, לא, צריך להגיד, אני רוצה,
צריך להקשיב,
זה מה שצריך.
באמת לא אמרתי כלום.
היינו גם כזה, היינו מעט אנשים.
טוב, יצאנו.
אז אשתי אמרת לי בזה, מה אתה, תגיד משהו, תשמעי, לא צריך להגיד, המטרה היא להקשיב, ככה נראה לי, אולי טעיתי וזה.
למחרת,
אשתו של האבל הזה, התקשרה לאשתי עם חברות.
אנחנו רוצים להגיד לכם תודה רבה, זה היה מאוד משמעותי הניחום שלה, ממש,
זה היה כאילו, ביקש להעביר שזה היה לו.
הוא יהודי תמיד חכם,
והרבה הגיעו לנחם, וכל מי שהגיע לנחם, הוא היה צריך לדבר,
היה צריך כאילו להגיד דברי תורה, וסוף סוף מישהו בא ושאל אותו על אבא שלו.
אנחנו נראה את זה בהמשך, בסיפור.
תספר על אבא שלך, לא על דברי תורה עכשיו.
אז התפקיד של המנחמים זה להיות קהל.
עכשיו, למה זה קשה?
למה זה קשה?
כי אנחנו בני אדם, ותמיד קופץ לנו.
קופץ.
כשמישהו מספר לי משהו,
ישר זה מקפיץ אצלי את העולמות הפנימיים שלי שקשורים לזה, נכון?
אם מישהו אומר,
שמע, אתמול רכבתי באופניים, עוד לפני שהוא גמר את המילה אופניים, אני חושב כבר על האופניים שלי,
נכון? אני כבר עזבתי אותו,
הוא ממשיך לדבר, לספר, אני כבר באופניים שלי, ושאני באמת צריך לתקן אותם, אני צריך להחליף את הפנימית,
ומה יהיה, זה קורה.
שהאופניים זה לא נושא דרמטי, אבל מוות
זה נושא דרמטי.
והרבה פעמים אתה מגיע לנחם אבלים,
והאבל מספר משהו שקרה גם אצלך, נכון?
אז אתה מתחיל טוב, המנחם מתחיל טוב, הוא אומר, אז כן, מה, אבא שלכם מה זה? אה, והוא היה חולה, נכון, איפה הוא אושפז?
כן, אושפזנו אותו במחלקה פנימית.
מה אתה אומר? פנימית בעין קארין?
גם אבא שלי היה.
ומפה היוצאות מתהפכות, והמנחם,
הוא עובר לספר ולהגיד מה היה, והיה תרופות,
והוא לא קיבל את התרופות,
ואז דיברתי עם הרופא. עכשיו, האבל הוא מסכן,
הוא קפצ'ר אודיאנס קוראים לזה באנגלית, הוא קהל שבוי. הוא בכיסא ככה, והוא עושה כן, כן, כן, אין לו לאן לברוח, הוא תקוע בכיסא.
וההוא מספר לו ושופך עליו את כל ההצהרות,
ובסוף אתה רואה מציאות הפוכה, שהאבל מנחם את המנחם.
אה, וואי, באמת, טוב, תתחזקו, יהיה בסדר.
זה קופץ לנו בצורה טבעית, זה קופץ.
כאילו, נוגעים לנו בנושאים שהם דרמטיים, חיים ומוות זה נושא דרמטי,
הוא סיפר משהו, זה נוגע אליי, ואין לך שזה לא נוגע אליו, כן?
אתה מגיע, כן, וחברה קדישא, שמצאו קבר, וכו'.
עכשיו, גם אצלך היה כזה סיפור, ואתה,
תקשיב, אתה יודע, בוא, אני אספר לך מה היה אצלנו, חברה, אתה יודע מה זה, כמה היינו צריכים לשלם?
ואתה שם מפיע עליו את הכול. זה לא הסיפור.
התפקיד שלנו כמנחמים, זה להקשיב.
להקשיב, זה הכול.
זו המלאכה, האבן חייב, זקוק לזה.
אתם יודעים שגם אנשים שאין להם שבעה,
כי הנפטר נפטר בערב שבועות, או בערב ראש השנה וכל זה,
אז הם
עושים שבעה.
ואחרי זה כותבים, אנחנו מקבלים מנחמים, לא יושבים על הארץ, ולא בלי בגדים קרועים, אבל כן,
זה צורך נפשי.
עכשיו הייתי, לא בזמן הלכתי לנחם הורים של קצין שלנו שנהרג,
איתי גלה, יום שישי היה השלושים שלו,
ונכנסתי לילה מהביתה ברמת גן, והאימא,
אמרה אנשים דתיים, היא אמרה לי,
אני חייבת להגיד לך, הרעיון הזה של שבעה הוא ממש,
שממש, זה מאוד עוזר לנו, זה נותן לנו כוח.
אנשים באים לשמוע.
אז אומרת לנו ההלכה, אין המנחמים רשאים לפתוח,
עד שיפתח האבל תחילה.
והאבל מסב בראש. הוא מנהל את השיחה.
הוא הבעל הבית, לא אנחנו.
טוב,
עכשיו,
אנחנו הגענו לנחם, מתי הגענו לנחם? הגענו לנחם בשמונה בערב.
תשע בערב, אגב.
האבל יושב פה כבר יום שלם.
דבר, וזה, עכשיו אנחנו באנו לקיים מצווה,
לפחות חצי שעה.
פחות מזה לא נעים.
הוא כבר מוטש.
אז האבל מנענע בראשו, ומספיק שהוא אומר, טוב,
נגיד, אולי נמשיך גם מחר,
שתקלוט שהוא רוצה שתניח לו.
ואתה, לא, אז ודאי מחר, אבל מה קורה, אולי תספר לנו עוד קצת, אולי,
הוא רגיש, אומר את ההלכה,
כיוון שנענע האבל בראשו,
כעניין שנראה שפוטר את המנחמים,
אסור להישאר אצלו.
רגישות.
אתם מבינים?
רבותיי, זה התפקיד המרכזי, לבוא להקשיב.
אני אספר עוד סיפור. יש לי מלא סיפורים, אני חומה אבלים.
אספר לכם עוד סיפור.
לפני הרבה שנים הלכתי לנחם אבלים
אצל המשפחה של אשתי, נפטרה בדודה.
אישה צעירה, השאירה ילדים.
הייתה חולה ונפטרה.
טוב, באנו לנחם.
דיברנו עם האחים שלה, עם הילדים דיברתי, כולם זה.
האבא, האבא של הנפטרת,
בונקר, לא זז, הוא יושב ככה,
אני קח חתומות,
לא רוצים מילה.
אז הדוד הנגשר, הוא אומר לי,
תעשה טובה, הוא לא דיבר כלום כל השבעה, לך תדבר איתו, תנסה לדובב אותו.
קיבלתי משימה,
אבל המשימה מה?
שהוא ידבר, זו הייתה המשימה.
עכשיו, זכרתי, הוא היה פנסיון, זכרתי שהוא היה עובד בנמל אשדוד.
ובדיוק היה, באותו שבוע היה איזה משהו, הפגנה בנמל אשדוד, שביתה.
אז ישבתי לידו, היה משהו בנמל אשדוד, אתה יכול להסביר לי מה היה שם?
הוא התחיל להגיד לי, הוא היה יושב ראש ועד עובדים, מה אתה יודע, איך אנחנו היינו עובדים שם קשה בנמל אשדוד,
וזה כל המדינה.
רבע שעה דיברתי על נמל אשדוד, ואני מקשיב וכל זה,
ואחרי רבע שעה פתאום הוא אומר, זקנה,
כמה היא סבלה.
פתאום הוא הולך לדבר על הבת שלו.
חצי שעה.
וכשאני גומר להקשיב לו, אני פתאום רואה שכולם מסביבנו,
כי קרה הפלא, הוא התחיל לדבר.
אז לפעמים צריך להיות בחוכמה ולגרום לאדם לעזור לו לדבר, אבל התפקיד הוא שהוא ידבר, אתה תקשיב,
ולא להפך. ואני מגיע לכל כך הרבה מקומות שבהם המנחמים יש להם נאום לתת.
העוול תקוע בכיסא, והוא מספר לו על הצרות שלו ועל הזה שלו, ויש כאלה גם,
אפילו לא מספרים על אבלות,
מספרים על, תשמע, גם האמת, באתי לכאן ישר משדה התעופה.
אומר לך, מי שדה התעופה הזה? ואל תשאל, היה נורא קשה להגיע.
ביטלו את הטיסות והיינו ברומניה, יצאנו שם לקניות גם על ידי... תשמע, יש שם מו״ל, חבל לך על הזמן. מה אתה עולה? אתה הולך, בויה.
הגזמת לגמרי.
אילן, היה לך דברים כאלה? בשבעה ישבת על אמא שלך?
אה?
ספרדים יותר מיושרים בזה,
אה?
הנה, הוא... בדיוק, מדברים, מספרים.
זה איבר בנפש שנחתך, אתה חייב, אתה חייב לדבר על זה.
הלכה הבאה.
חד משמעית.
אתה, תתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת
מי יודע מה עשו הרעים של איוב שהם באו לנחם אותו?
קודם כל,
כדאי לקרוא ספר איוב, מה?
הם ישבו איתו שבעה ימים ושתקו.
אתה יושב ליד החבר, נותן לו יד, זהו, שותק. מה יש להגיד, אין מה להגיד.
לא תמיד יש מה להגיד.
זה ודאי עדיף אשר להגיד דברים, או להכריח מישהו לדבר. נו, תגיד משהו.
עזוב, שחרר את האבל, תן לו את המרחב שלו.
טוב,
אני מתנצל שאני מדי פעם מציץ בטלפון, כי אני חוסם בחניה, ואני לא רוצה לגרום צער לאיזה מישהו.
הלאה.
סעיף ב', אתם איתי? אתם באנרגיות החיוביות של השיעור הזה?
זה חשוב ביותר.
הבעל יכבד את חברו ולקום מפניו, אומר לו שב.
אלא אם כן הוא אבל או חולה.
זה משמע שב באבלות שלך. אז
ההלכה מחנכת אותנו לרגישות
בביטויים, בסדר? כאילו, אתה מגיע לבית אבלים,
אל תגיד לאבל, שב, שב.
שלא עכשיו שאתה אומר לי זה,
מדבר בצורה נעימה.
לא יאמר אדם לא נפרד תקפי מעשר יו כיוצא בדברים האלו, שאל יפתח פיו לשטן.
ואל יאמר, זה באופן כללי, ואל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות
כי אי אפשר לשנות, שזהו כגידוף.
דמשמע, האם אפשר לשנות היה עושה,
אלא יכבד עליו גזירת השם יתברך באהבה.
רבותיי זה עיקרון על.
כמה גדולים דברי חכמים. אני ממש,
אתם יודעים, החיים
מתחלקים לשתיים.
בואו ניקח מציאות אופטימלית, שאדם היה חי,
זקן, בגר וכל זה, והיה חולה,
הלך לבית חולים, מחלקה כזו או מחלקה אחרת, ניתוח, עשו, טק, טק, טק, נפטר.
נפטר.
כל עוד הוא חי,
כל עוד הוא חי,
תתייעץ, תדבר, מי הרופא הטוב, מי הרופא הלא טוב, איזה מחלקה, איזה טיפול עדיף.
ברגע שהוא נפטר,
אז מה?
זהו, זה היום שלו.
וזה לא משנה לאיזה רופא היית הולך.
זה היום שלו.
נפטר.
רבים שלוחים למקום.
הלכת לרופא טוב, הלכת לרופא פחות טוב, זהו, זה היום שלו. נפטר.
בסדר?
אתה יכול להגיע לשבעה, אתה רואה?
ניתן לכם את הדו-שיח הבא.
כן, אז מה, זה היה נפטר, מה היה, היה חולה, כן. איפה הוא היה מאושפז?
בית חולים זה וזה.
למה הלכתם לשם?
למה הלכתם לשם? באיכילוב הרבה יותר טוב.
אני שמעתי מישהו עד כדי כך אומר, לך תדע, אם הוא היה באיכילוב, אולי הוא די היה איתנו היום.
עד כדי כך.
אנשים כאילו...
יכול להיות.
כן, אני אומר לך, אנשים הגיעו לאיכילוב, מצב זה, ויצאו משם. פעם באה רק איכילוב.
זה כל הוועדות חקירה האלו. מה, אתה ועדת חקירה רפואית עכשיו, אתה?
זה הכל טובה, הוא נפטר. הבן אדם נפטר, זהו, נפטר, אז הוא נפטר.
הוא נפטר גם באיכילוב, גם ברמבר. בכל מקום היה נפטר, זה היום שלו הגיע.
מאליה אחא מאליה, מאליה אחא מוות, מאליה אחא מאליה אתם.
לפני שהוא נפטר, תחקור, תברר, תשלח, תעשה, אחרת הוא נפטר, זהו, זה הגיע היום שלו.
נכון?
יש כאלה באים, ועדת חקירה.
אז ספר לי מה היה, עשיתם החייאה? לא עשיתם החייאה? למה לא עשיתם החייאה?
הוא היה מנוי על שחל?
חבל, הוא יכול. הם היו מגיעים אליו, היו מצילים אותו! מצילים היו אנשים כאלה, כמו אבא שלך, מה? בן 80 צעיר!
יכולתם לקבל אותו לעוד עשרים שנה לפחות.
ככה משפטים כתוצאי יגבור את עצמך, והאבל מסכן עוד פעם בכיסא יושב,
וצריך לשמוע את כל השטויות האלה.
איך אמר לי פעם איזה אבל? לא רק שהם מדברים איתי שטויות,
הם גם בסוף אומרים רבי חננה שנגיד על זה קדיש.
כתוב בהלכה.
לא יאמר אדם לאבל מה לך לעשות.
יכולת לעשות ככה, יכולת לעשות אחרת.
אל תגיד את זה לאבל, כי הבן אדם נפטר.
אז עכשיו מה? מקבלים גזירת שמיים ואהבה, תגיד לו הפוך.
מצוינים ועשיתם מה שצריך והשתדלתם כפי כוחכם וזהו, אדם, הגיע יומו, זה הגיע יומו, היה קורה פה, היה קורה שם, הכל...
אני אגיד לכם למה, כי להרבה מאוד אבלים יש נקיפות מצפון, אולי לא הייתי בסדר,
אולי אם הייתי לידו הייתי מצליח להציל אותו, אולי אם היינו זה, אולי אם הייתי שומע את הקריאת הטלפון,
יש נקיפות מצפון.
אז אתה אומר, הכל בסדר,
הכל בסדר.
זה, עשיתם מה שאתם יכולים,
כשאדם נפטר, זה הזמן שהגיע הזמן שלו, בסדר?
אתם מבינים את התופעות שאני מתאר לכם?
זה הכל, אני מביא לכם דברים מהשטח, לא ממציא דברים, אני אומר לכם על כל הדברים שראיתי,
אני אספתי עם השנים את כל התקלות.
הלאה.
תקלה הבאה.
מוריי ורבותיי,
חמינו זיכרונם לברכה,
בגאונות עומק רגישות נפשם,
הם קבעו זמנים.
הם אמרו ככה, אדם, ואני הקטן,
שברוך השם, ההורים שלי לאורך עשר שנים, וכל זה, אבל חמי נפטר, אז,
וחמי לא היה לו בנים, רק בנות, אז הייתי כמו בן אצלו,
ואני חותם על כל מה ש...
לא שאתם צריכים את החתימה שלי, אבל אני אומר גם, גם
אוננות
עד הקבורה, אדם פטור מהמצוות.
אני זוכר שחמי נפטר,
הדבר היחיד שעניין אותי זה לקבור אותו.
היחיד. עד שהוא לא היה קבור,
הנפש שלך בבהלה כזאת.
החברה הקדישה נפתחה בשמונה, אני רבע שמונה הייתי על הדלת, חכה.
איך שנפתח, נכנסתי.
יש לו קבר, זה הכי מוקדם שאפשר.
אמרו לו, הלכים מוקדם, 12 לוויה.
אחרי שאתה קובר, משהו נרגע. זהו, קברנו אותו, זהו, אפשר עכשיו.
אז זה זמן אחד.
אחרי זה חזרנו, אומרים שלושה לבכי.
שלושה ירושלים לבכי, בוכים וזה, מצוין.
שבעה למספד, מספידים, מדברים מצוין.
שלושים, עבד.
בהורים, שנה.
בסדר? אבל עכשיו,
אתה פוגש מישהו שנפטר לו אבא או אימא לפני חודשיים,
או חודש וחצי.
עכשיו אתה פוגש אותו עם זקן.
אתם יודעים שגידים זקן, באבלות זה לא 30 יום,
אלא גידים זקן זה,
יש כאלה שנה, זה עד שיגערו בו. חלק מהעדות זה שלושה חודשים.
מה, מה?
כן, כן, רק בהורים. כן, רק בהורים.
אז, כי אין שנה באבלות אחרת.
אז אתה אומר אותו עם זקן.
עכשיו, אז אתה אומר לו, מה קורה, אחים? הם מתחזקים, אה?
גידים זקן?
הוא אומר, חלום, אני בהאבל.
מי נפטר?
עכשיו, הוא כבר אחרי חודש וחצי, הוא עבר תהליך.
אתה פוגש את זה פעם ראשונה.
אל תתנפל עליו עכשיו.
תתאים את עצמך אליו.
הוא עבר תהליך,
אתה לא יכול עכשיו להחזיר אותו סולמות וחבלים, אתה מחזיר אותו אחורה. זה לא מתאים.
המוצא את חברו אבל בתוך 30 יום,
מדבר עם התנחומים
ואינו שואל בשלמה.
כאילו הוא מדבר איתו רק תנחומים. בתוך 30 יום הוא עסוק רק באבל, אז תספר, אז מה היה, אז איפה קברתם אותו,
מה כתבתם על המצבה, אז ככה תדבר איתו.
אחר שלושים יום שואל בשלומו ואינו מדבר עימו תנחומים כדרכו אלא מן הצד שאינו מזכיר לו שמא מת אלא אומר לו תתנחם. למה? הוא כבר עבר תהליך.
אתה עכשיו פוגש אותו אחרי חודש וחצי, תחזיר אותו ללוויה? אז תגיד, מה היה בהספדים?
אז איך הוא נפטר? הייתם לדעת שהוא נפטר? מה זה עכשיו? הוא כבר עבר תהליך.
תכוון את עצמך אליו.
אתם מבינים?
יש כאלה פתאום בוכים.
יואו, הוא נפטר, מה, לא ידעתי אם הייתם...
אבד את האבל, דבר איתו תנחומים מהצד.
מתה אשתו ונשאה אחרת, אינו נכנס לביתו לדבר עםו תנחומים, רגישות,
הוא עכשיו מתחתן עם אישה אחרת, מצאו בשוק ובנות התנחם,
כדי לא להיכנס אליו בביתו כי יש לו אישה חדשה,
בשפר עפר ובכובד ראש,
אבל אם לא נשא אחרת,
מדבר עםו תנחומים שעברו ג' רגלים, שלושה רגלים על אשתו,
ועל אביו ועל אמו הוא מדבר עםו תנחומים כל חודש,
לאחר בית חודש נדבר עמו מן הצד.
כלומר, התאמה, צמא ספץ, צריך להתאים
המצב שאתה פוגש את האבל למצב שאתה, למרות שאתה שמעת את זה פעם ראשונה,
הוא כבר עבר חודש.
עכשיו אני אגיד לכם גם מהדברים אמורים,
בסדר?
וזה דבר שגם כן ראיתי הרבה פעמים.
אזכרה,
שנה.
המשפחה עברה תהליך,
לאורך השנה עברה תהליך, כמו שאמרנו, לאט לאט, קמים וכל זה, אז אזכרה.
הנה אזכרה, דבר תורה, רב ההוא, רב ההוא, סעודה, סרט,
סרט,
הלאה,
מנוח, או על הנפטרת,
אמא.
עכשיו, הסרט,
עושים אותו, מה זה מרגש,
כן?
בסרט, רואים את הלוויה,
ורואים זה, ושמים לך איזה
מוזיקה, שמעון בוסקילה,
נכון? כל מיני שירים של אמא וכל זה.
הסרט הוא כל כך עוצמתי, שהוא גורם לאנשים להתפרק.
כאילו, כל הדרך שעשינו שנה שלמה,
מגיע סרט אחד, מחזיר אותך לנקודת האפס.
צריך להתאים את האירוע לזמן, גם לאבלים עצמם.
אל תעשה סרט שיפרק אותך עכשיו.
אל תעשה את זה.
תעשה סרט שמתאים.
ואפשר לעשות סרטים שמתאימים, זה לא בעיה.
אתה לא יכול לעשות סרט עם איזה מנגינה,
קורעת לב כזאת, כמו הים, כמו ליבו של אמא, איפה אתם?
וכל הדברים האלה. אל תעשו את זה. עשה סרט שמראה את ה... בסדר?
כן, כן, כן.
תני הכפרה עליך, תודה.
סליחה, סליחה שאני מטריח אותך.
מה זה השטויות האלה?
טוב.
עכשיו,
משהו על רבנים
או אנשים חשובים
שבאים לנחם אותם.
יכול להיות שרבנים גם יושבים אבלות.
עכשיו אתה אומר, הרב הזה,
איך אני אנחם אותו? הרי הוא הדרשן, הוא הפייטן, הוא מנחם אחרים. הוא בטח יודע הכי טוב לנחם את עצמו. אני אגיד לכם סוד.
כשאדם נמצא בסיטואציה,
זה לא רלוונטי מה הוא יודע.
ומה הוא עשה לאחרים, תודה.
אין כבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
זהו.
הדבר הזה קרה לרבי יוחנן בן זכאי.
תראו את המדרש.
אומר המדרש, אבוד רבי נתן,
כשמת בנו של רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תמידה ונחמו.
מלחמת הרב, הרב הגדול, יש לו חמישה תלמידים.
נכנס רבי אליעזר וישב לפניו, אמר לו, רבי,
רצונך אמר דבר אחד לפניך, אפשר לנחם אותך? אמר לו, אמור.
אמר לו, אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל אליו תנחומים.
מניין שקיבל אליו תנחומים, שנאמר ועדה, אדם עוד חווה אשתו, אף אתה קבל תנחומים.
הנה, הרב, יש לי מקור שאפשר לקבל תנחומים, אז מעביר לו שיעור.
אמר לו, די שאני מצטער בעצמי, אלא הזכרת לי צערו של האדם הראשון.
מה אתה?
נכנס רבי יהושע,
אמר לו,
רצונך אמר דבר אחד לפניך, אמר לו אמור.
אמר לו, איוב, היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד.
וקיבל להם תנחומים, אף אתה קבל תנחומים.
אתה חייב להתנחם, הרב.
הרי אתה מכיר את כל המקורות.
מעניין שקיבל להם תנחומים, שנאמר, השם נתן, השם לקח אישו מה שמבורך.
אמר לו, לא די לי שאני מצטער בעצמי,
אלא הזכרת לי צערו של איוב. תראו, רבי יוחנן בן זכאי היה רב,
אבל הוא לא אמר, טוב, התלמידים מדברים ככה, אז אני אגיד להם, או, יש כוח. הוא אמר להם, לא,
אתה לא יודע לכם, אתה רק מוסיף לי צרות וצערים.
נכנס רבי יוסי, ישב לפניו.
אמר לו, רבי, רצונך, אמר, דבר אחד לפניך, אמר לו, אמור.
אמר לו, אהרון, היו לו שני בנים גדולים ומתו, שניהם ביום אחד.
וקיבל עליהם תנחומים, שנאמר, וידום אהרון.
ואין שתיקה לתנחומים, אף אתה קבל תנחומים.
כן?
עכשיו יש פה כל מיני, לא נכנס לכאן, אבל יש פה כל מיני הצעות לניחום.
אדם הראשון, זה בעצם להגיד, תקשיב, זה סדר העולם, יש מוות בעולם, וזה מי האדם הראשון.
מה זה עוזר לי? מה זה מנחם?
איוב זה להגיד, אנחנו לא מבינים, השם נתן, השם לקח, הקדוש ברוך הוא נותן את החיים, הוא גם לוקח אותם.
כל מיני טיעונים הגיוניים כאלה, זה לא השלב.
זה לא השלב, בסדר?
רבי יוסי אומר לו, אהרון, אהרון שתק, אנחנו שותקים.
רבי שמעון נכנס, אמר לו, רצונך אמר, דבר אחד לפניך אמר לו, יאמור, אמר לו, דוד המלך היה לו בן ומת,
וקיבל עליו תנחומים, ואף אתה קבל תנחומים.
ומדיין שקיבל דוד תנחומים שנאמר, וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבוא אליה וישכב עם הזה, כאילו, החיים ממשיכים.
הנה, דוד, נולד לו עוד ילד, החיים המשיכו.
אמר לו, לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא יזכרתני צערו של דוד המלך.
איך מנחמים את הרב?
את האדם הגדול,
את מי שבעצמו יודע לנחם אחרים,
ועכשיו הוא זקוק שינחמו אותו.
תראו את הרגישות של חכמינו.
נכנס רבי אלעזר בן ערך.
כיוון שראה אותו,
אמר לשמשו,
טול לפניי כלי ולך לבית המרחץ,
לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו.
משמע שרבנו חיים בן זכאי גמר את השבעה ולא הסכים ללכת להתרחץ, כי הוא לא התנחם.
עשה הפגנה כזאת.
נכנס רבי אלעזר בן ערך,
הוא אומר, הוא ינחם אותי.
הוא אדם גדול, הוא יודע לנחם.
נכנס וישב לפניו.
אמר לו, רבי,
אמר לו, אני שואל לך משל, למה הדבר דומה?
לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון.
בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר, אוי לי,
אמתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום?
אף אתה, רבי, היה לך בן,
קרא תורה,
מקרא,
נביאים וכתובים,
משנה, הלכות ואגדות,
ונפטר מן העולם בלא חטא.
ויש לך לקבל עליך תנחומים שהחזרת פקדונך שלם.
אמר לו רבי אלעזר, בני,
ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמים.
הקודמים ניחמו אותי, חשבו שאני איזה מלאך כנראה.
אז אמרו לי, הנה, יש מקור,
תקרא ותתנחם.
אתה ניחמת אותי כדרך שבני אדם מנחמים.
מה הכוונה?
רבותיי, יש רק דבר אחד
שבו מצווה על המנחם לדבר, מצווה,
להידחף.
מה?
אם אתה יודע סיפורים על הנפטר,
האבל צמא לשמוע.
במיוחד עכשיו,
כשנהרגים חיילים וכל זה, מגיעים חבר,
הגיע כאן, היה איתו בטנק לדבר, איפה ההקלטה?
ספר לנו עליו.
למה? כי אנחנו מכירים,
לא משנה, נגיד בן להורים שלו, אז אתה מכיר את ההורים מזווית מסוימת, אתה הבן שלהם.
פתאום מגיע מישהו שהוא חבר של
אבא או אימא מהעבודה,
מספר לך עליהם זווית שלא הכרת, אתה לא ראית את אבא שלך בעבודה או את אימא שלך בעבודה,
או ההורים לבן שלהם, אז הם מכירים את הבן בתור ילד, הוא אוהב לאכול,
אוהב ללבוש, הלכו בחדר, מסודר לו,
פתאום מגיע חבר שלו מהצבא, לא היית?
אז פתאום מישהו מאיר לך עוד דמויות,
עוד זוויות, בדמות שאתה מאוד מאוד אוהב, זה מאוד משמעותי.
אז לספר, לכתוב.
רבי אלעזר בן ארח מגיע, ודבר ראשון, הוא סיפר לרבי יוחנן על הבן שלו.
הוא אומר, היה לך בן, אני מכיר את הבן הזה.
אני ראיתי איך הוא למד, ראיתי איך הוא שנה,
משניות, גמרא, איזה מסכת הוא סיים פה.
תיאר לו את הבן.
וסוף סוף מישהו מדבר איתי, לא מדבר מעליי,
לא נותן לי הוראות,
לא מפנה אותי למקורות, מספר לי על הילד.
זה אני בן אדם, יש לי בן, אני אוהב אותו, אני רוצה שיספרו לי עליו.
ואז הוא אומר לו, ותדע עליך, הכל זה פיקדון.
החזרת את פקדונך השלם, הוא גם הוריד ממנו אשמה.
אמרת, אתה בסדר גמור, כן?
זה, אני השתמשתי בדבר הזה,
בממרה הזאת, השתמשתי בשבעה של האחיינית שלי,
של הבת של אחותי,
וככה, היה ככה,
ממש בלילה, אולי אפילו זה עוד היה לפני הקבורה, אני כבר לא זוכר, כי היה שמי רחל בתחילת המלחמה, היה תור, תור ללוויות,
מרוב שהיה,
אה, מרוב שהיה הצחקות.
נרגע בחמישי, רק ביום ראשון.
אז השתמשתי בדבר הזה, אמרתי ככה לאחותי ולגיסי,
אמרתי להם, אם היו נותנים,
זה היה מותאם,
הרגשתי שהם ביקשו לשמוע את זה, לא באתי להם עם פירוש, אבל זה,
זה מה שדיברנו עליה הרבה מאוד, על אדי,
אמרתי,
אם היו נותנים לך אוצר,
אומרים לך מיליון דולר, קח מיליון דולר
ל-20 שנה,
תרוויח כמה שתרוויח, הרווחים שלך, את הקרן תצטרך להחזיר,
כעבור עשרים שנה. לוקח או לא לוקח?
לוקח.
מישהו כאן לא לוקח?
אתה יכול בעשרים שנה מיליון דולר לעשות יותר מיליון דולר.
אז הנה עכשיו אנחנו התבררנו שהאוצר הזה, הקדוש ברוך הוא נתן אותו לעשרים שנה.
את הפירות אף אחד לא יכול לקחת.
את מה שהיא עשתה, את מה שהיא כתבה,
את מה שהיא לימדה, את האחרים.
בכל מקום מצטטים אותה, עכשיו אחותי נמצאת בלוס אנג'לס.
והיא הזמינה אותה קהילה יהודית מלוס אנג'לס לספר על הבת שלה, ואחרי זה היא תצא בניו יורק.
כל העולם.
זה הפירות, זה אף אחד לא יכול לקחת.
הקרן, התברר שהיה 20 שנה.
זה פתאום מארגן לך את זה בצורה אחרת, אבל אתה יכול להגיד את זה רק אם אתה הכרת ואתה קרוב ואתה אמפתי לחלוטין.
אז רבי יוחנן אומר לרבי אלעזר בן ארח, ניחמת אותי כדרך שבני אדם ינחמו. מה, הרבי, יש לו זקן, אז הוא לא צריך שינחמו אותו?
בסדר?
כן, משה, מה אתה אומר? תוסיף לנו, תחכים אותנו.
כן, בדיוק, לב טוב, נכון.
כן, נכון.
זה הזכיר לי שפעם, לפני הרבה שנים בפורים,
הבאנו משלוח מנות לאיזה רב חשוב.
ולא נאמר נביא, אבל בקיצור, אשתי הכינה איזה סלט, איזה משהו, לא יודע, זה משהו כזה.
אז בפתח פגשתנו איזה מישהו, הוא אומר, אני לא מבין, למה, למה, אתם חושבים שבגלל שהוא רב הוא לא אוהב שוקולד?
מה זה הדבר הזה?
תביאו שוקולד.
כולם מביאים שוקולד, רק בגלל שהוא רב, הוא מקבל ירקות.
אז, בסדר, אז אתם מבינים,
הכותרת הזאת, ניחמתני כדרך שבנאדם מנחמים.
זה עניין אחד.
בואו נדלג רגע על הגמרה הזאת, הקטנה במועד קטן, ונראה רגע דברים ממשה פיינשטיין, איגרות משה,
שו״ת איגרות משה, עמוד ההוראה בארצות הברית ובכל עם ישראל.
תראו איך הוא מגדיר את המצווה.
הנה, לא נקרא את הכל, אבל לפחות את החלק הראשון.
הנה פשוט המצהל לנחם אבלים, אינו רק זה שמברכים אותו, שהמקום ינחם אותו, להגיד לו,
שבכל, נכון, אשכנזים,
אגב, אצל התימנים, איך שנכנסים, אומרים, מן השמיים אתם רוחמד, לא מחכים לסוף,
מיד מנחמים, זה מנהג יפה.
אלא,
ובזה לבד, אין האדם מתנחם ונעשה שקט ברוחו,
שזהו עיקר התנחומים שחייבה התורה,
להשקיט לו את הרוח, ליישב לו את זה על הדעת,
דרך הקשבה,
דרך לספר לו על המעשים הטובים של הנפטר. זה כאילו ה...
אני אספר לכם עוד סיפור, יש לי כל כך הרבה סיפורים.
היה נפטר איזה יהודי אחד שהייתי בקשר איתו,
היה מבוגר ממני,
אבא של מישהו מהקהילה,
ואנחנו,
לא עם כל ההורים אני בקשר, אבל איתו הייתי בקשר קרוב.
והוא נפטר.
הייתה לוויה.
עכשיו הוא, הנפטר, יש לו אח שהוא רב חשוב באיזה מקום,
אז הוא גם כן היה מן האבלים,
ואז הגיעו לנחם,
הם הגיעו להספיד, מלא מלא רבנים חשובים,
וכיבדו אותם בלהספיד. אז כל ההספידים התחילו במשפט הבא.
לא הכרתי את המנוח, אבל מוריי ורבותיי, צריך להתחזק וזה, אבל לא הכרתי את המנוח, אבל, ההוא ברכת המזון, ההוא פה, ההוא שם.
אני הספדתי אחרון,
אני הכרתי את המנוח. אז דיברתי עליו,
דיברתי עליו, ממש כאילו תיארתי את זה.
המשפחה אחרי זה אמרה לי בשבעה,
אתה לא יודע איזה רפואה זו הייתה.
אנחנו כל הלוואי חיכינו שמישהו ידבר על אבא שלנו מילה אחת, לא לדבר שיעורים כלליים.
טוב, הם החליטו מי מספיד, לא זה, אבל
להשקיט את הרוח, השקטת הרוח זה שמדברים על הזה.
כן, אלא אין האדם מתנחם ונעשה שקט ברוחו, זהו עיקר התנחמים של חיבה התורה, אלא כי דמצינו בחברי דאיוב שבאו אליו לנחמו, יריבו לדבר אליו, וכן באליהו והקדוש ברוך הוא בעצמו,
עד שנשקט רוחו עליו.
וכן במועד קטן אמר רבי יוחנן, אין המנחם ראשי לומר דבר עד שיפתח האבל,
שנאמר, אחרי כן פתח איוב את פיהו.
ואז ענו אליפת התימני וכולי. זה לא שייך לאמירת המקום מנחם אותך,
שברכה שייכת אף שאין האבל אומר כלום.
כן?
אז בקיצור, כל המקום מנחם אותך, זה לא מנחם.
אני טיפה מדלג,
וכן אפשר לומר במסכת מידות, שמי שיראו דבר בבית המקדש בהר הבית,
הנה בית המקדש עכשיו,
מקיף לשמאל, מי שהיה עולה להר הבית, כל העולים להר הבית הולכים לימין, הוא היה הולך לשמאל, למה?
שואלים אותו, מה לך מקיף לשמאל? למה אתה הולך משמאל?
אומר להם, אני אבל.
אומרים לו,
השוכן בבית הזה ינחמך.
הוא כהתחלת דברים מצד האבל, זה כדי לפתוח בשיחה, אבל זה לא גמר הניחום.
עכשיו תדבר איתו, תשאל אותו, שיספר לך על הנפטר.
כן? אין כבוד אותו שישיבו לו,
אבל יותר מסתבר לומר, דאין זה התחלה דברים מהאבל, אלא תנחומים, מברכים במקום מנחמיהו, אי אפשר לומר יותר, כי זה הר הבית,
בשורה ובאזהרה.
אז שם זה כאילו, במקום ציבורי אתה לא יכול להעריך.
אבל,
אז בגלל שזה לא, כן,
שם אין צורך להתחלה דאבל, משום דאין זה חיוב על התכמים ממש.
אפשר להשקיט את רוחו שאינו יוצא בזה, אלא בישיבה לדבר עימו.
איפה שאין ברירה, בבית העלמין, עושים שורה ואומרים משפט אחד.
אבל כשאתה מגיע לנחם מישהו, תשב,
תדבר איתו,
תקשיב לו,
עד שרוחו תשקוט מעליו. זה לא רק אתה, זה כל מי שמגיע לנחם, כפול שבעה ימים,
או שישה ימים של ננחמים.
לאט-לאט
הרוח נשקטת, והאדם מקבל את הדבר הזה.
משהו.
הבנה של חזל בעומק הנפש של האדם.
פילאי פלאות.
הערה אחרונה.
הגמרא, מסכת מועד קטן.
עכשיו זה מדבר אל האבל.
אנשים באו, טרחו,
חלקם מרחוק,
כדי לבוא ולנחם אותך.
תגיד להם משהו אחר כך.
תגיד להם משהו.
זה מאוד חשוב.
היה אצלנו גם כמשפחה בקהילה שהאבא נפטר בפתאומיות בבית וכל זה,
והתגייסנו כל הקהילה והיינו שם וכל זה.
משפחה שאחד מהם
חוזר בתשובה ושאר האחים לא,
ודווקא, ואחד האחים, שהוא בכלל לא דתי וכל זה,
שלח איזה מייל דרך מישהו לקהילה להגיד שזה כל כך משמעותי, אני חום,
וממש רוצים להגיד תודה.
זה נותן כוח.
אומרת הגמרא,
מעשה, תניא מעשהו מתו בנם של רבי עקיבא.
נכנסו כל ישראל והספידו מספד גדול.
בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר,
אחינו בית ישראל שמעו, אחינו בית ישראל, תקשיבו,
אפילו שני בנים חתנים, אפילו אם ה... כנראה הבנים שלו היו גדולים, בוגרים כבר השאירו להם, אפילו אם היו חתנים,
אני מנוחם בשביל הכבוד שעשיתם.
ואם בשביל עקיבא באתם,
הרי קמה עקיבא בשוק.
אלא כך אמרתם, תורת אלוהיו בליבו,
כל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום.
רבי עקיבא הודה להם,
שיבח אותם,
אמר להם, אתם גם לא קיבדתם רק אותי, גם קיבדתם את התורה.
גם האבל, בסוף הזה,
היום זה קל, ודרך זה וואטסאפ פה, מה שהוא אומר, לשלוח
איזו אמירה שתכיר טובה לאנשים שבאו וטרחו,
ועזרו לך לעבור את התהליך הקשה הזה. רבותיי,
אין סוף גאונות של חז״ל במלאכה המדהימה הזאת של נחמה.
ואני אסיים במשהו אחד אחרון, בסדר?
משהו אחד אחרון.
כולם צריכים לדעת לנחם.
כולם.
עשו מחקר
ולקום הרבה מלא ילדים, שאלו אותם, מי ראה את הסרט מלך האריות?
בכיתה הזאת מי ראה?
יפה, לא נגלה.
הרוב.
שאלו שאלה שנייה,
מהי הסצנה שאתה הכי זוכר מהסרט?
מה אתם חושבים שהילדים ענו?
איך?
שמופסה מת וסימבא שם על ידו, אומר לו, אבא תקום, אבא תקום. כלומר,
כל ילד בגיל 4-5 נחשף לסיטואציה שאבא מת והבן צריך, כאילו, לזה,
וצריך שינחמו אותו.
אתם מבינים?
כאילו, זה האירוע.
זה נוכח אצל כולם.
ולכן היכולת לנחם היא מיומנות חשובה מאוד,
שכשהולכים בעקבות הגאונות של חז״ל,
מקבלים את הכלים הנכונים, וכבר התאמצנו והגענו,
נביא ברכה לאבל בכך שנקשיב לו,
שנהיה רגישים אליו,
שנתאים את עצמנו אליו, שלא נפתח לו ועדת חקירה, שלא נביא את עצמנו ונכבול אותו אלינו,
אלא נשמע אותו באמת, ננחם אותו באמת,
נשאל אותו על הנפטר,
לא על הזמנים האחרונים שלו, שהוא היה חולה וכל זה, מה הוא עשה בחיים?
מאיפה הוא עלה? הרי כל אחד שהולכים היום לנחם זה, זה אחד שעלה מאיזה מקום.
לך תדע מה הוא עשה, הוא בנה את המדינה, הקים איזה מפעל, לא יודע, עשה מלא דברים.
לאן הוא אמר, מה הוא עשה?
נשאל אותו מאיפה הוא עלה,
איך הוא נולד, כמה דורות הוא בארץ, מה הוא בנה, איזה מלחמות הוא נלחם,
תשאל אותו על הבריאות שלו, על החיים שלו. הוא לא היה כל החיים חולה, הוא לא היה כל החיים זקן,
הוא לא כל החיים היה מת, הוא לא כל החיים היה מאושפז,
הוא היה רוב החיים שלו עשה דברים חיוביים בתור אדם פעיל, תשאל אותו על זה,
תקים אותו לתחייה.
נחמה טובה, מקימה אנשים, הב לידה ועוקמה.
שנזכה לדבר הזה להיות מנחמים באמת, אמן. כן, משה.
אז זה, נכנסת לזה, דיברנו על זה.
עד שהאבל לא פותח,
אבל אמרנו שאפשר לגרות את האבל לפתוח, בשאלת זה.
אז תספר לי טיפה על האבא, כשהוא היה בריא, מה הוא עשה?
מאיפה הוא עלה? לא צריך הרבה, כדי ש...
אלא אם כן, זה דובר על טראומות, כל מיני דברים כאלה, שזה מה שעורה.
ברוך ה' לעולם,
אמן ואמן. חזק וחמש ורבע כוח שחכמינו.
