טוב, תראו, יש לנו פרשה, נפש הפרשה פרשת פנחס, אנחנו יחד עם אדמו״ר הזקן, מתקדמים עם הזמן, צועדים, חיים עם ה...
הזמן זה פרשת השבוע, לחיות עם הזמן.
ובפרשת פנחס יש הרבה דברים, מטבע הדברים יש איזו השאבות למעשה הקנאות של פנחס.
אני נמשך, נשאב, כן,
לאירוע של בנות צלופחד,
אולי בגלל שיש לנו חמש בנות,
אז...
יש בנות, חמש-חמש, זה עושה איזה...
מה שקורה זה שהסיפור של בנות צלופחד אצלנו בפרשה,
מעבר לאירוע המקומי שקורה,
שזה שיש כאן בנות
שלקראת הכניסה לארץ,
אין להן...
אבא שלהן מת, הן לא נשואות,
חזרנו שהיו לא נשואות,
והן מתעוררות כאן איזושהי סוגיית ירושה
כזו או אחרת,
האם הן יורשות את הארץ או לא יורשות את הארץ,
ואני אגיד במאמר מוסגר שחלק מן הפרשנים אומרים,
שהסיפור של בנות צלופחד היה גם מין תביעה ייצוגית כזאת.
מכיוון שנשים לא היו בחטא העגל,
ומכיוון שנשים גם לא היו בחטא המרגלים,
אז יוצא שהיו הרבה אנשים, נשים,
שהבעלים שלהם מתו, וגם האחים שלהם מתו.
בסדר, מספיק שהיה לה בעל מעל גיל 20, והאחים מעל גיל 20,
ואבא מעל גיל 20, שכולם מתו בחטא המרגלים,
והיא נשארה.
אז
תביעה של בנות צלופחד היא לא רק את התביעה הפרטית שלהם,
כנראה הייתה סוג של תביעה ייצוגית.
היה הרבה מאוד נשים במצב שלהן.
ולכן זה מקבל כזה מקום, לא רק
איזה עניין פרטי.
אז אני אומר, מעבר לדבר הזה
שלמדנו שבעת יורשת נחלה,
יש במופע הזה של בנוצלופחד,
הוא מציף איכויות מאוד מאוד משמעותיות של,
תקראו לזה תורה נשית, או תורה שמגיעה דרך הצד הנשי של המציאות, כן?
ובאה לידי ביטוי כאן
בפרשייה הזאת, ואנחנו ננסה ביחד לזהות את האיכויות האלו, מה היה שם, בסדר?
כמובן, הכל בעקבות מדרשי חזל, ותכף נראה גם דברים שמופיעים בחסידות, קצת פחות מקורות בחסידות, אבל יותר מדרשים כאלה, אבל זה הכל בעצם לקוח מהמחשבה הזאת, שיש הופעה מאוד מאוד מיוחדת
של תורה שמגיעה דרך נשים.
ובכלל, זה מאוד מעניין לראות שבתורה נשים מופיעות במקומות מרכזיים מאוד.
נכון? בפרשיות מרכזיות ובמקומות מרכזיים.
בין אם זה יוכבת ומרים, האימהות הקדושות, יוכבת ומרים והמיילדות,
ובת פרעה,
ובתנ״ך זה דבורה ויעל ואסתר,
ולפני כן עוד בתורה יש לנו כאן את
את בנות צלופחד ואת אלישבע, אשתו שלוש. בקיצור, כמעט בכל מקום יש לנו איזה נוכחות מרכזית, ובנות צלופחד מאוד מאוד
מדגישות את זה. אנחנו בשנה ה-40,
לקראת התיקון, לקראת הכניסה לארץ ישראל,
פתאום יש כאן איזה אירוע שהוא מאוד מאוד גדול. בואו רק נתבונן על האירוע.
ותקרבנה בנות צלופחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה,
למשפחות מנשה בן יוסף ואלה שמות בנותיו, מחלה, נועה וחוגלה ומילכה ותרצה, ואחרי זה נדבר על השמות הללו.
ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים,
וכל העדה פתח אוהל מועד.
ואז הן אומרות, אבינו עומד במדבר,
והוא לא היה,
ותאמרנה, אבינו עומד במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על אדם על יד כורח,
כי בהחלטו מתובנים לא היו לו.
למה ייגרע השם אבינו מתוך משפחתו,
כי אין לנו בן, תנע לנו אחוזה בתוך אחרי אבינו,
ויקרב משה את משפטן לפני אדוני.
כן? אז זו הטענה, ואחר כך, ויאמר אדוני למשה לאמור,
כן בנות צלופחה דוברות,
נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחרי אביהם, ועברת את נחלת אביהם להם.
עכשיו, אני מדבר פה על תורה נשית,
אני בעצם מתכוון לצד הנוקבה שקיים אצל כל אחד ואחד מאיתנו, זה לא רק גברים ונשים,
אלא בכל אחד מאיתנו יש צד דוכרה,
צד דוחה זה צד של החלק של הדוחה זה החלק הפעיל, החלק המדבר, החלק היוזם, החלק הפועל, החלק העושה, החלק ה... ויש צד של נוקבה.
הצד של נוקבה זה החלק הקולט,
החלק המקשיב, החלק המאזין, החלק המפנים, החלק המתבונן, כן, בינה יתרה. זה קיים אצל כל אחד ואחד מאיתנו.
אפשר להגיד, אם תרצו, שכשבני זוג מתחתנים,
למדתם ביולוגיה?
למדתם, אני חושב ככה.
אז אתם למדתם בביולוגיה שיש גן רציסיבי וגן דומיננטי וגן רציסיבי, נכון?
גן דומיננטי זה מה שרואים. גן רציסיבי זה גן שהוא רדום כאילו, הוא חלש יותר.
אבל אם גן רציסיבי פוגש גן, נגיד גבר עם עיניים כחולות,
חומות יתחתן עם אישה עם עיניים כחולות.
אז אם אין לו גן רציסיבי אפילו של, אז כל הילדים יצאו עם עיניים חומות, כי הגן החום הוא יותר דומיננטי. אבל אם יש לו גן רציסיבי של עיניים כחולות,
את המפגש של הגן שלו עם הגן הדומיננטי של אשתו שיש להם עיניים כחולות, הדבר הזה יגרם לכך שחלק מהילדים שלהם יהיו עם עיניים כחולות. אני לא זוכר כרגע את כל החשבונות, זה נכון, מי זה?
בערך?
אחד לארבע.
לא, אחד לארבע זה ב...
לא משנה, לא ניכנס לזה כרגע.
חוקים ש... איך קראו לו? מנדל, מנדל, מי זה?
לא זוכר את השם שלו, מנדל, נדמה לי.
טוב, עבר הרבה זמן מהבגרות בביולוגיה.
אז מה שאני בא להגיד זה שכל אחד מאיתנו,
לנו גן דומיננטי בתור גברים יש גן דומיננטי ויש לנו גן נוקבה רציסיבי שקט כאילו פנימי
גם אצל האישה
וכשמתחתנים
כן לאישה יש גן
נוקבה דומיננטי וגן דו-חא רציסיבי כשמתחתנים כל צד מעורר בצד השני את הגן היכולת האישיותית הרדומה
אז הגבר נהיה יותר קשור ולומד מה זה שפה רגשית
והאישה לומדת שהיא מסוגלת לנהל בית ולהיות בעלת הבית, כן? היא לא רק כל היום, יעשו לה כמו שהבנות שלי לפעמים רוצות שהן יהיו כאלה פרינססות.
היא עכשיו צריכה להיות בעלת הבית, צריכה ללמוד לנהל את הבית, כן? אז היא מקבלת יכולות,
וככה נוצרת איזה מין התקללות כזאת, בסדר? אז לכן אנחנו לא מדברים, זה לא שיעור נשים פה,
אלא זה שיעור על חלק הנוקבה שקיים אצל כל אחד ואחד מאיתנו,
שבא לידי ביטוי באירוע שבנות צלופחן דרכן, כי זה בסוף אירוע של לימוד תורה, הן באות למשה רבנו. אז בואו נראה איזה איכויות
מסתתרות כאן שחזל
הקדושים לימדו אותנו.
נפלא בעיניי.
אז הדבר הראשון,
קודם כל מאוד מאוד משבחים אותם וכל זה, אבל הדבר הראשון
זה האומץ לשאול.
קראתי לזה האומץ לשאול.
תהיו פה גברים ותגידו מי
קרה לו פעם בחיים שהוא לא שאל שאלה, כי הוא התבייש,
כי הוא, אני אצא אבא, אני אצא כזה, יש אחד שלא יודע, אם רק אני לא יודע, נכון?
מישהו פה קרה לו הדבר הזה?
ברור, נכון?
מצב, יש שאלות, כולם, יש שאלה, אני רואה שאלה.
הן שואלות.
זה מאוד מאוד נקי, כאילו, יש איזה משהו מאוד,
נגיד, מי לא מפחד לשאול?
ילד לא מפחד לשאול, ילד הוא כל היום שואל.
בתור מבוגרים,
עד שאנחנו סופרים לו טפל, תפסיק לישון.
אבל הוא לא מפחד, אין לו את האירוע הזה, הוא כולו מלא פנימיות.
הן לא חוששות לבוא ולשאול.
יש כאן אירוע מאוד מאוד, אתם יודעים שאחד הפחדים הכי הכי גדולים זה פחד קהל.
פחד קהל זה לדבר בפני אנשים,
מבוגרים ממך או חשובים ממך, יש הרבה אנשים שחוששים מן הדבר הזה.
הן באות ומדברות לפני משה ואל עזה והנשיאים,
וכל העדה,
פתח אוהל מועד, רק לדבר לפני משה רבנו,
מת מפחד.
והן שואלות, יש לנו שאלה, רגע, אם זה ככה, אם זה ככה.
יש להם את האומץ לשאול.
כן? והאומץ לשאול הוא,
כאילו, אם אני הולך רגע לדוחה, הדוחה עושה חשבון, אם אני אשאל
והשאלה שלי לא תהיה מוצלחת,
אני אצא פרש, אז עדיף לא לשאול.
הנוקבה אומרת, אני לא מבין.
כאילו, יושבים מה שאני לא מבין, אני אשאל. מקסימום.
בסדר, לא קרה כלום, אז אני... זה קצת אהיה בברכה קטנה, אבל אני לא...
דווקא הפוזה, כאילו, הגברית שמאוד מאוד דואגת איך אני אראה כלפי חוץ,
בגלל הדבר הזה, נמנעת מלשאול שאלות.
אבל הפוזה הפשוטה של הנוקבה, שאומרת, אני רוצה להבין, אני רוצה להפנים, כן, היא מאוד מאוד קשורה לתמימות ילדותית.
לא מפחדת לשאול.
אז מקסימום שאלתי, וקיבלתי תשובה,
יכול להיות שקצת יהיה לא נעים, ובפעם הבאה אני אלמד,
ואני אדע את זה, אבל לא בגלל הדבר הזה אני אמנע מלשאול.
נכון?
איך מגיעים לזה?
אה, איך מגיעים? זה בדיוק הדבר שאני בא להגיד, כן.
לפני עידן ה-Waze וגם עכשיו אין Waze, אנשים בצפון, הם הלכו לאיבוד, ככה זה.
תשאל איך מגיעים? אני לא צריך לשאול.
אני יודע איך מגיעים, אני Waze מעל... אבל תשאל!
לא...
אני אשאל... את לא תשאלי.
זה נכון.
מה הבעיה לשאול? כאילו...
אני אשאל איך מגיעים?
אני נווט את חוד העל שיודע להגיע.
אני אשאל איזה מישהו איך מגיעים?
לא אישה.
תשאל, אנחנו מגיעים, מה זה היה? תיעזר, לא רוצה להיעזר.
פגיעה בכבוד,
באגו, נכון?
אני מרגיש שזה גאה, אני אומר את זה גם, לעצמי אני אומר את זה.
מה?
כן, כן, בטח. אמרתי לכם, נכנסתי פה לשיעור, היה פה דממה.
נכנסתי בבית עלמיד, מה זה, אתם שותקים.
אם היה פה שיעור נשים, היה פה מלא דיבורים.
דברות ביניהם.
רק גברים יכולים לשבת אחד ליד השני בלי לדבר.
אשתו. בואו.
חכים.
בסדר, אינטראקציה.
אתה יודע על מה זה נשען.
זה נשען על זה שהאדם,
איך שמתוארת בריאת האדם בפרשת בראשית,
זה האדם נברא לבד.
הבדידות
היא המצב הטבעי של הדוכרא.
ואילו הנוקבה נבראה לקשר, נבראה למישהו.
אז כל הזמן מחפש את קשר.
בסדר? זה ה...
אז קודם כל האומץ לשאול.
האומץ לשאול. עכשיו, האם תהיה תשובה? לא.
עכשיו, תראו איך התורה מתארת את זה. יש שני מקומות,
שני מקומות,
שמדברים ממש באותה מילים, באותו לשון,
על אנשים שהיה להם אומץ לשאול.
מקום אחד זה אצלנו, כתוב ותקרבנה בנות צלופחת, ואחרי זה הן אומרות למה היא גרה.
המקום השני זה משהו שקראנו לא מזמן בפרשת בעלותך,
פסח שני, נכון?
ויהי אנשים אשר היותם מאים לנפש אדם,
ויהי איך נעשתה פסח ביום ההוא, ויקרבו,
אז גם כן, ותקרבנה ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא,
ויאמרו האנשים האלה אליו, אנחנו תאמים לנפש אדם, למה ניגרע?
לבלתי אקריב.
זה שתי מילים שחוזרות על עצמם, גם קרבה וגם למה ניגרע.
התורה רוצה להגיד לנו, יש כאן המון המון קרבה.
כשאתה לא מפחד לשאול,
זה יוצר קרבה.
גם משה רבנו שמח שבאים לשאול אותו.
גם משה רבנו מודה לדברי, האמת, לא יודע, אני אשאל את הקדוש ברוך הוא.
כן, נוצרת כאן קרבה, נוצרת כאן איזו אהבה מהשאלה.
שאלה ומענה, זה דוח רב ענוק בה בעצמו.
השאלה היא סימן שאלה פתוח, והמענה ממלא את השאלה. זה סוג של זיווג רוחני כזה.
אבל כשאתה לא שואל שאלה, אז אין זיווג, אין חיבור.
אתה יודע, השיעור הכי גרוע זה שיעור שבו אין שאלות.
אז אתה לא יודע, דיברתי וזה... דיבר אליי אנשים, לא דיבר, עבר מעליהם, עבר מתחתיים, איפה אני נמצא?
כששואלים אותך שאלות, אז אתה... זה כמו איזה נ״צ״ים בתוך הניווט, אתה יודע איפה אתה נמצא.
ודיברנו על זה, אתם זוכרים, בעבר,
בואו נשחק משחק הכאילו,
מה היה קורה
אם האנשים האלו של פסח שני לא היו שואלים את השאלה, לא היו אומרים למה אני גרע?
הם היו תרצים לעצמם,
היה להם קושייה,
מה נעשה, לא חגגנו פסח,
כי היינו טמאים, ואז הם היו תרצים,
טוב, מי שטמא פטור,
וזהו.
אז מה היה קורה?
לא היה פסח שני.
כלומר, כל החג של פסח שני
הוא חג שכולו מגיע מלמטה למעלה, כתוצאה מזעקה,
כתוצאה מלמה אני גרה, כתוצאה מהשאלת שאלות.
נולד חג!
מדהים!
גם בנות צלופחד, אם הן אמרו, טוב, מה, אנחנו בנות וזה, אני הולך למשה רבנו, איזה גושות, פדיחות, מה, וזה...
אז הם לא היו מקבלים את הירושה.
אבל עכשיו, אחרי שהם שאלו,
ונוצר איזה פתח,
אז מתחדשת פרשה בתורת. תראו מה רשי אומר.
ראויה הייתה פרשה זו
להיכתב של בנות צלופחד
על ידי משה רבנו, אלא שזכו בנות צלופחת ונכתבה על ידן.
למה? כי הם שאלו שאלה, כי הם לא פחדו.
אני חושב שאחד הדברים המרכזיים במכון מאיר
זה שכולנו ביחד נלמד
לא לפחד לשאול שאלות.
אין שאלה שהיא רגיטימית.
אחרת אם יש אלוהים או אין אלוהים,
ואם ישנו, אז איפה הוא היה בשואה,
ואיפה הוא היה בשמחת תורה,
ועד למה הדתיים לובשים קודם כל את רגל ימין, ואז את רגל צבאות וכל ה... אין שאלה שאלות.
אמרת, אתה שואל כאלה שאלות, מה זה צריך להיות?
שאלה, הכל בסדר.
שאלה זה יחס, זה פתיחות.
לומדים את זה לבנות צלפחן.
זה הצד הנוקבה שבאישיות,
הצד הדוכה הוא אוהב לתת מה?
תשובות.
הוא לא אוהב לשאול שאלות.
כי בשאלה אתה... למה הוא לא אוהב לשאול שאלות?
כי בשאלה יש איזו הודעה,
הודעה בחולשה,
בחוסר אונים. אני לא יודע, אני צריך עזרה, אתה יכול לעזור לי?
אני צריך ממך איזה... אפשר לשאול אותך שאלה, אני לא יודע.
כמו שאמרת לגבי ה... לגבי ה... דרכים.
לא יודע.
אתה יודע לדעת לך קשה לא להודות בזה?
אז עד ענוק הוא בא, הוא בא, הוא בא, כן, אני בטוח.
טוב.
אה... אפשר להגיד,
אבל אפשר גם להגיד שלא.
אם זה היה כזה ראוי, אז למה זה לא נכתב?
אנחנו פה שני... מבחינת ה... רק מבחינת הזמנים,
פרשת פנחס נאמרת, מתי?
מתי היא נאמרת?
עוד רגע משה רבנו מתחיל לספר דברים ונגמר הסיפור.
הוא אמר, אם זה היה כזה ראוי לה, זה היה 40 שנה, אחרי, חיכינו, מה קורה?
זה,
גם רשי מביא,
כן, בנו צלופחא דוברות,
כתרגומו יאות.
כך כתובה פרשתו לפניי במארום,
מגיד שראתה עינה מה שלא ראה עינו של משה.
כן, בנו צלופחא.
ואז לפי זה,
שומע, דור, אמרת לי?
לפי זה, מגיד שראתה עינה מה שלא ראתה עינו של משה.
כלומר, זה רק הם ראו, משה לא ראה את זה. משה אומר, אם אין בנות, אז לא יודע,
הולך לאנשהו.
הם ראו מה שלא.
כן, בנות צלפחה דוברות, יפה תבוא אשרי האדם שהקדוש ברוך הוא מודה לדבריו.
אז אני אומר, הדבר הראשון זה האומץ לשאול.
האומץ לשאול כרוך ביכולת להיות במקום נזקק,
במקום שלא יודע.
גברים הם כל הזמן יודעים, נכון? האמת, זה שיעור כאילו בהכללות קצת, וגברים ונשים, והכול יכול לזה, אבל בסדר, אפשר ממש ל...
לראות את זה גם מינקוט,
רואים איך הנכדים משחקים,
והבנות הן כל הזמן לא צריכות לייצר אינטראקציה, ואין להן בעיה להיות באיזה מקום של שאלה ובמקום של עזרה.
אז אני אומר, זה בא לעורר כל אחד מאיתנו,
כן, כך כתוב, שכשאדם מגיע ללמוד תורה, הוא צריך להיות בבחינת נוקבה.
הוא צריך להיות בבחינת פתוח, ולשאול שאלה, ולא להיות במקום שהוא לא יודע, ולהודות שהוא לא יודע, ולבקש עוד פעם מהזה, וכן, זה בא לעורר בתוכנו את הצד הזה של הנוקבה.
טוב.
האירוע הבא, זה עולם, זה, קראתי לזה עולם של הענווה.
בגדול,
רמת השיתופיות בנוקבה היא הרבה יותר גבוהה מאשר בדוכה.
הדוכה הוא מאוד מאוד תחרותי.
בדוכה זה או-או.
בנוקבה זה גם וגם.
בסדר?
הדוכה זה או-או. עכשיו תכף יש אולימפיאדה.
אולימפיאדה זה עולם של דוכה.
מי מנצח?
יש רק
מנצח אחד.
את הסגן?
אף אחד לא זוכר.
עושה לכם בוחן פתע.
מי זכה במדליית זהב באולימפיאדה הקודמת בריצת 100 מטר לגברים?
מה?
בולט, תודה.
מי זכה בספר שתיים?
כלום, ההבדל ביניהם היה לא יודע כמה היה זה.
מי זכה בשמונה מדליית זהב ושחייה באולימפיאדת, לא יודע, מי? איך קראו לו?
ולפס.
מי היה במקום שני?
שני, היה במקום שני.
ערב?
כן, כן, כן.
איך?
אה, רוסי.
כן, הקוסמונר, כן.
גם באז אולדרינג.
אז הוא היה,
הוא היה השני אחרי ניל ארמסטרם.
מאוד מאוד תחרותי.
הנוקבה מביאה משהו אחר, שיתוף פעולה.
למה או-או? למה לא גם וגם?
אני ואתה ביחד.
שנינו ביחד.
נצליח.
לא או-או, סגרתי גם.
זה ביטוי של ענווה.
ויקרא משה ראש לקיש אומר יודע יהיה משה רבנו את הדין הזה
אלא באו בנות צלופחד תראו מה הם עשו מה הם חוללו בנות צלופחד
בשאלות שלהם הם קודם כל באו לפני שרי עשרות הרי יש היררכיה נכון קודם כל שרי עשרות שרי מאות שרי חמישים באו לפני שרי עשרות תחילה
אמרו דין של נחלות הוא זה ואין דין שלנו אלא גדולים מאיתנו אה זה שרי עשרות אמרו זה דין רציני יותר גדולים
באו את זה שרי חמישים
ראו שכיבדו אותן שרי עשרות,
אמרו שרי חמישים,
אף אנו, יש שם גדולים מאיתנו.
וכן לשרי מאות,
וכן לשרי אלפים,
וכן לנשיאים,
השיבו להם כולם כעניין הזה,
שלא רצו לפתוח בה לפני מי שגדול מהם.
יש פה, נוצרה כאן דינמיקה
של ענווה.
האירוע הזה של גם וגם,
אם זה תחרות, אז או אני או אתה,
אז מה פתאום שאני, אם אני אתן לך,
אז לא יהיה לי, אז אני צריך לנצח.
אבל אם זה גם וגם, לא צלוף חדרות, אנחנו... אז כולם!
אז עשרות, מביאים שרי חמישים, שרי חמישים, ואין שרי מאות, שרי מאות ואין שרי אלפים.
נוצרת כאן איזו דינאמיקה מאוד מודרנלית של ענווה.
זה הנוקבה.
כן, הנוקבה, ענווה זה בעצם שיתופיות,
לא הכול נמצא אצלי.
אז הנוקבה הזאת מעוררת את השיתופיות ואת הענווה.
השאירו להם כולם כעניין הזה,
לא רצו לפתוח בה לפני מי שגדול מהם. הלכו לפני אלעזר, אמר להם, הרי משה רבנו,
באו אלו ואלו לפני משה.
ראה משה שכל אחד ואחד כיבד את מי שגדול ממנו,
אמר,
אם אומר להם את הדין, נטול את הגדולה.
עכשיו כולם אמרו, אנחנו לא יודעים, לא יודעים, הכל מתרכז אצל משה רבנו.
אז משה רבנו עכשיו יגיד,
אז כאילו כל הגדולה אליי.
אמר להם, אף אני יש גדול ממני.
לפיכך,
ויקרב משה את משפטן, יש שם נון גדולה,
כן, שכל הציפייה הזאתי, שרי עשרות, שרי חמישים, משה רבינו, הוא לוקח את הכל מקריב להשם יתברך,
ושיבוה הקדוש ברוך הוא,
כן, בנות צלופחה דוברות,
שהודה הקדוש ברוך הוא לדיבורן. אתם מבינים מה קורה כאן?
איך זה נראה? מה זה?
איזה צורה גיאומטרית נוצרת כאן?
מה?
איך?
לא פירמידה.
מעגל.
זה בדיוק לא פירמידה. אם זה פירמידה,
אז בנות צלופחה דחי למטה,
איזה שרי עשרות, שרי חמישים,
שרי מאות,
שרי אלפים,
משה רבנו,
הקדוש ברוך הוא,
ואז הקדוש ברוך הוא יכול להגיד למשה רבנו, כן, כן, כמו שאמרת, ולרדת מדרגה אחת.
אבל זה לא ככה, זה בנות צלופחד,
שרי עשרות,
שרי חמישים,
שרי מאות,
משה, הקדוש ברוך הוא, למי הקדוש ברוך הוא מודה?
לבנות צלופחד.
זה תכלית הענווה.
הקדוש ברוך הוא יכול להודות למשה, להגיד, כן, משה, כמו שאמרת, משה, בכל ביתי נאמן.
לא, הקדוש ברוך הוא מודה לבנות צלופחד, כן, לבנות צלופחד דוברות.
כלומר, מה למדנו מהדבר הזה? שענווה זה גורם מידבק.
ענווה יוצרת ענווה.
כשאני בא לשתף מישהו, אם אני תחרותי,
אני אצור תחרות שכן נגד.
אם אני משתף ואני בענווה, זה מעורר את כולם.
וזה לגמרי נוקבה.
זאת אומרת, צד הנוקבה, כמו שאמרנו, זה צד שמקבל,
צד שקולט. ענווה היא קולטת.
ענווה היא פתוחה, ענווה היא מוכנה,
אני בענווה, אז אני מוכן לשמוע.
נכון, יש כל מיני משפטים?
שמענה,
אתה לא תלמד אותי.
למה לא?
למה שלא למד אותך? מה? כאילו, אני,
כתוב לומד מכל אדם, אפשר ללמוד מהגדולים ממני, ללמוד מהקטנים ממני, ללמוד מכולם, מה הבעיה? כאילו, אם אדם באמת לומד מכל אחד, ואומר תודה לכל אחד, שמע, למדתי,
אתה חידשת לי, לא ידעתי את זה, לימדת אותי.
תודה, תודה שזה,
כן?
מי אמר לי את זה השבוע?
הוא אמר לי משהו?
לא ידעתי את זה, ממש שמחתי, תכף אני אזכר.
אמרתי לו, תודה, לא ידעתי, לימדת אותי, ברוך תהיה, מישהו צעיר.
תכף אני אזכר.
אז תראו, זה מדהים הדבר הזה, נכון?
והקרב משה, אמר להם, אף אני יש לי גדול ממני.
לפיכך, והקרב משה את משפטן ישיבו הקדוש ברוך הוא כן מוצלופחה דוברות, שהודה הקדוש ברוך הוא לדיבורן.
טוב,
הדבר הבא זה חוכמת העיתוי.
עכשיו,
אני רוצה להגיד על זה משהו, בסדר?
תבינו את זה בזה. רבותיי, תקשיבו,
חוכמת העיתוי היא חוכמה מאוד מאוד גדולה.
בגדול, אני חושב שכל אדם שהוא נכנס לעומק פנימיות התורה ולסודה,
הוא צריך שיהיה לו שעון מחוגים ביד,
ולא שעון דיגיטלי.
למה?
פה אני רואה אנשים עם ג'י-שוק וכל זה.
אני את הגרמן שלי כיוונתי, עשיתי פרצוף שעון מחוגים.
למה?
כמו השעון הזה, כמו השעון פה, כן?
כי בשעון דיגיטלי אתה רואה את הנקודה הזוונית.
עכשיו, עכשיו תהיה השעה 14, מה יהיה? 14, 44, נכון? כאילו בדיגיטלי, מה שקורה נכון? מה מופיע אצלך?
41. אני עכשיו נמצא.
בשעון מחוגגים,
זה 14,
זה רבע לשלוש מתוך שלוש, אני רואה את כל ה-24 שעות.
כלומר, זה שם אותך על נקודת רגע,
אבל היא ביחס לכל,
כל המרחק.
אז אני אומר, אני לא רוצה שתרוצו להחליף שעון וזה, אבל מן הראוי שלכל יהודי יש שעון של שבת.
נכון או לא?
מה, לשיכנס שבת עם הג'ישוק הזה המכוער?
שעון של שבת,
תעשו אותו מחוגים,
כן? עיתוי.
איפה אני נמצא בזמן?
זה דבר מאוד חשוב.
עכשיו,
כמה שאנחנו נלך עם שעוני מחוגים וכל הדברים האלו, אין מה להשוות את זה לרמת העיתוי,
חוויית הזמן שעוברת אצל האישה בגלל המחזור החודשי.
זאת אומרת, אצל אישה זה קורה אצלה בגוף. היא חווה את המחזור של הזמנים
בגוף שלה.
תארו לעצמכם שהיה לגברים מנגנון בגוף שהיינו מרגישים את הזמנים.
פשוט מרגישים.
ויש איזה תחושות שונות בין הבוקר לבין הלילה,
עייפות, רעננות וכו', אנחנו מרגישים, נכון?
אם אדם ישימו אותו בחדר סגור,
יש מצב שהוא ישים לב מתי יום, מתי לילה, הוא לא יאבד לגמרי את התחושה.
אבל חוויה כזאת היא חזקה
של זמן, מתי
זה הזמן המתאים, מתי העיתוי המתאים,
מתי העיתוי המתאים, מתי העונה הנכונה,
בסדר?
והרבה פעמים, כשאתה אומר משהו נכון,
אבל לא בזמן הנכון, זה יוצא גרוע.
כמו שחזן אומרים,
אל תנחם אדם בשעה שמתו מוטל לפניו.
יכול להיות שהנחמות שלך הן נכונות,
אבל זה לא הזמן המתאים עכשיו להגיד את זה.
או אל תרצה אדם בשעת כעסות. אתה רוצה לרצות אותו. עכשיו הוא כועס, חכה טיפה שהוא יתקרב.
החוכמה של העיתוי היא חוכמה מאוד מאוד גדולה. מה להגיד מתי?
ולבנות סלופחד היה את הדבר. זה גם תלוי במה. חוכמת העיתוי במה?
כן, עכשיו היינו,
היינו שכנים שישבו שבעה.
רוחמת העיתוי, אתה מגיע, נלחם אבלים,
תקשיב טיפה, תקשיב איפה הם נמצאים, עברו כאן איזה משהו.
לא כל דבר שאתה רוצה להגיד,
הכל נכון, אבל יש דברים שנכון להגיד אותם ביום הראשון,
יש דברים שנכון להגיד אותם ביום השלישי, יש דברים שנכון להגיד אותם ביום השביעי.
תקשיב, תיפתח!
איזו הקשבה, ואז תדע מהו העיתוי המתאים בכל דבר.
כל זמן ועת לכל חפץ.
אומר המדרש
ותקרבנה בנות צלופחד גדולה להם וגדולה לאביהם, גדולה למחיר, גדולה למנשה וגדולה ליוסף
שכך יצאו ממנו נשים חכמות וצדקניות ומה חוכמתם
שלפי שעה דיברו
הכוונה הם ידעו לכוון את הזמן הנכון
כשהיה משה עוסק בפרשת נחלות שנאמר לאלו תחלק הארץ אמרו לו אם כבן אנו נירש כבן ואם לאו
תתייבם אימנו מיד ויקרב משה את משפטיו.
זאת אומרת, הם ידעו לכוון את השעה. דבר בעיתו מהטוב, בסדר?
זה כמו,
לפעמים,
לפעמים
אני כותב איזה טור,
טור כזה לנוער בעיתון מקום בעולם. עיתון כזה של נוער, ואני כותב טור,
כמו טור תורני כזה, אני יודע.
נקרא רוח גדולה.
טוב, אז
העיתון,
האלון הבא זה יצא בראש חודש אב.
אז הרבה פעמים רוצים שכבר בסיוון תכתוב על אב.
אבל אני אומר, תקשיבו, אני בסיוון עכשיו,
אני לא יכול לכתוב על אב.
ואם זה ממש יוצא קצרים ויותר חזקים,
ואומרים לך, באב תכתוב על אלול. שנייה, אני באב, אני לא יכול לכתוב עכשיו על אלול. אני רגע עכשיו באב, אני עוד דורי תשעה באב.
זה לא, אתה לא יכול לנתק.
אם אדם חי בזמן, אז הוא, אז אני כל פעם, אני,
בדרך כלל אני לא דחיין, אבל את זה אני תמיד דוחה.
הוא כותב ברגע האחרון כדי שאני אצליח,
לפחות אני אראה את ראש חודש אב מעבר לפינה,
אז אני אוכל לכתוב עליו.
יש איזה משהו בזמן שאנחנו צריכים להיות נוכחים בו. זה קשור לתכונת הנוקבה שבתוכנו, להקשיב
לתכונת הזמן,
להקשיב להיות שם. זה העיתוי שלהם, החוכמה
שהייתה לפי שעה דיברו.
אז דיברנו על האומץ לשאול,
דיברנו על העולם של הענווה שהן מביאות,
דיברנו על חוכמת העיתוי. אגב,
לפחות הייתי בשביל זה מצוות
עונה נקראת מצוות עונה, כי היא קשורה לעונה
ולמענה ולשאלה וגם לעונה, כאילו לזמן, זה זמן מתאים,
אומרים באנגלית The appropriate time, כן?
המחלקת המדינה האמריקאית תמיד אומרת It ain't the appropriate time, זה לא הזמן המתאים.
להקים מדינה ליהודים,
זה לא הזמן המתאים בכלל ליהודים לחיות, תמיד זה לא הזמן המתאים אצלם,
בסדר?
אז זה זמן מתאים,
The appropriate time.
ודבר נכון שאתה אומר אותה אבל לא בזמן המתאים,
זה, טוב, כן.
הגמרא אומרת במסכת דואבטרה אמר רבי אשי ואודו מפליג בחוכמה ואודו מפליג בזקנה תנא דבי רבי ישמעאל בנות צלופחד שקולות היו.
שנאמר ותהיינה עוויה אחת לכולן.
אמר רב יהודה מר שמואל בנות צלופחד אותרו להינשא לכל השבטים
שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אלא מען אם כן אך למשפחת מתי אביהם תהיינה לנשים.
עתה טובה היא שיאנה כתוב שלא יינשאו אלא להגון להם.
אז הדבר השלישי הוא שהן, א', הן היו שקולות.
הייתה שם איזו הדדיות.
שקולות.
לא הייתה אחת יותר,
כי לומדים את זה מזה שכאילו,
עושים את הסדר שלהן.
כל פעם הן תורות בסדר אחר.
הן היו שקולות.
יש כאן איזה משהו שהוא הדדי, שהוא שקול.
והן שומעות עצות טובות.
כן?
הקב' ברוך הוא אומר להם בפרשת מטות מסי.
הרי בני מנשה באים בטענה, אוקיי, עכשיו בנות סוף חד יקבלו נחלה,
והם הלכו, התחתנו עם איזה בוגר מכון מאיר משבט, לא יודע, המגד, ואז כל הנחלה שלנו תלך.
אז הקדוש ברוך הוא אומר למשה, בני יוסף צודקים,
תגיד אם לא צלופחד, לטוב בעיניהם תהיינה לנשים.
הן נשים רציניות, אפשר לקחת להן את הבחירה, אבל עצה טובה,
עצה טובה, מה?
תתחתנו עם משפחת בית אביכם.
מה, הם שמעו לי עצה טובה? הם שמעו.
הן פתוחות לשמוע, הן פתוחות להקשיב.
לא, אתה לא תגיד לי, אני יודע, בית לא צריך את העצות שלך.
אני בלי עצות, אני מסתדר.
אתה מומחה בעצות לנסוע מתל אביב לחיפה, אבל אני נוסע מתל אביב לבאר שבע, זה לא עוזר לי העצה שלך.
לא ככה, הן פתוחות לקבל עצה. זה לגמרי נוקבה.
עצה זה...
בעצם, מה זה עצה?
זה עץ בלשון הקיבה.
אתם מבינים?
עץ אדאט, עץ אחר...
לא הולך, אבל אם זה עצה,
כן הולך, זה נוקבה. תהיה נוקבה, תקבל עצה.
תשמע, עצה טובה יכולה לעזור לך.
מה אתה, הכל אני יודע, הכל אני מחזיק.
הם קיבלו עצה טובה.
עצה טובה, אסיאן הכתוב,
שלא ינסעו אלא להגון להם.
זה הכל ממדי נוקבה שנמצאים אצל כולנו.
לא יודע היכולת להקשיב.
הקשבה.
תראו, אתם מכירים את הבדיחה.
אחד אומר,
הסברתי לחברות שלי פעם אחת והוא לא הבין.
הסברתי לו פעם שנייה והוא לא הבין.
הסברתי לו פעם שלישית ואני הבנתי.
אבל ככה אומרים שבישראל,
מה זה מונולוג בעברית?
אדם אחד מדבר אל עצמו.
ומה זה דיאלוג?
שני אנשים מדברים אל עצמם.
אחד לא באמת מקשיב.
מעניין אותי מה אתה אומר.
אני רוצה להגיד, יש לי מה להגיד.
הקשבה.
אתם יודעים,
אנחנו חבר'ה נשואים יודעים את זה בזוגיות וכל מיני סדנאות זוגיות, מלמדים אותך להקשיב.
פתאום מתברר שזה אירוע,
לא קל בכלל להקשיב,
כי כל פעם שמישהו אומר משהו,
קופץ אצלי משהו מהעולם שלי,
נכון? ואני ישר עובר לשם. רגע, אבל, רגע, עכשיו תקשיב, תהיה מרוכז.
זה לגמרי נוקבה, זה לפנות הצידה את כל הזה ולהיות עכשיו לגמרי.
זה באמת במיוחד בולט בבתי אבלים, הרי המצווה בניחום אבלים זה להקשיב לאבל, זה המצווה.
ממש באים, האבל צריך קהל.
האבל צריך קהל מפני שהוא איבד אדם קרוב והוא צריך לספר עליו.
אז האבל,
הייתי בעשרות ניחומי אבלים כאלו.
הוא כל פעם מתסכל אותי מחדש.
העברתי איזה מלא שיעורים, אבל לא כולם שומעים את השיעור הזה,
צריכים לשמוע כל עם ישראל.
אולי נעביר אותו,
בעזרת השם,
בתשעת הימים, ונעביר את השיעור הזה על איך כיצד מנחמים.
אבל אז נגיד האבל אומר, כן,
אבא היה כבר חולה, אשפזנו אותו מחלקה פנימית. הוא עכשיו רוצה לספר לכם שמשפטנו מחלקה פנימית, הם טיפלו בו,
ולא משהו ממיטתו, אבל ההוא שמקשיב לו, אמרנו,
החלקה פנימית, איפה?
אומר לו, בבית חולים ב...
אוו, גם אבא שלי היה בבילינסון,
בפנימית, והוא גם אמר, אל תשאל מה היה, והאבל מסכן, שבוי בכיסא,
עושה ככה, ובהטמעה אתה אומר, באמת כן, וזה...
עכשיו, יום שלם הוא צריך לשמוע אנשים, זה אמור, בדיוק הפוך.
תקשיב לו,
תפנה,
הקשבה,
עצה,
אתה יכול לקבל ממישהו משהו, לא הכל אנחנו יודעים.
עיתוי, אם אתה מקשיב אתה גם תדע מה נכון להגיד מתי, ועיתוי עושה המון.
דבר טוב שנאמר בזמן, עושה פרי.
דבר טוב שנאמר לא בזמן, עושה פרי הפוך הרבה פעמים.
עיתוי.
וכל התנועה, והענווה שמעוררת, נכון, שכאילו מגלגלת את המ... שקולות אחת כנגד השנייה.
כל אחת מפרגנת לשנייה, כל אחת שמחה בשנייה, לא תחרות, אני אדבר, זוזי, אני, אני רוצה לדבר, אני, אני, משה, אני הייתי... לא, היא מדברת, והיא משלימה אותה, והיא אומרת לה, רגע, כן, אה, נכון, רגע, שנייה, מה, תגידי את משהו.
ואז מה קורה? נוצר כאן איזה מעגל של ענווה שמעודד,
הם מעבירים, עד שהקדוש ברוך הוא מודה לדבריהם.
בקיצור, בנות צלופחד הן בעיגול,
והן מעבירות אותנו מיושר לעיגולים.
כתבתי את זה כאן, מקו ישר חווה לעיגולים. חווה, קודם כל האותיות חווה, זה הכל קווים ישרים.
נכון, הכל כזה, וחווה זה קו ישר, כלומר, זו מציאות שצריכה לנצח את הקללה, לנצח את המציאות,
בגנות צלופחד זה הכל בעיגול, זה הכל בהתאמה.
אני אסביר לכם מה ההבדל בין קו ישר לבין עיגול, בסדר?
אסביר לכם בצורה הכי פשוטה,
דוגמה הכי קלאסית שבעולם.
צומת מרומזרת זה קו ישר.
או אני, אוו,
אני יש לי אדום או אני עומד?
שיש לו ירוק.
דיר באלק אם אתה תעבור באדום, שלי יש ירוק, אתה מסכן אותי.
סבבה.
צומת מרומזרת עובדת.
מה קורה כשצומת מרומזרת יש הפסקת חשמל?
עד כמה צריך לספור כדי שהצומת יסתם פה בארץ?
עשר שניות, נכנסים.
הרי איך שאתה רואה שהצומת בלי רמזורים, אתה אומר, אני אעבור, לא יתקעו אותי. כולם עושים את זה,
וזה כמו המשחק הזה ראש המכוניות, כולם תקועים,
עד שלא יגיע איזה פקח, נכון?
זה קו ישר,
זה עימות, או אני עובר או אתה עובר.
ומה קוראים? בצומת הזאת יש כיכר.
כיכר עגולה.
היא לא צריכה חשמל,
היא לא צריכה זרם, כלום, היא, אתה שם שם, אפילו, לפעמים זה לא כיכר,
לפעמים זה שלט שמצביע על כיכר.
כולם זורמים, אתה פשוט זורם.
אתה מתאגן אל המציאות, לא עסוק בלנצח אף אחד, אלא עסוק ב...
להשתלב, בלזרום, זה נוקבה.
כיכר זה נוקבה, רמזור זה דוכה.
לא בכל מקום אפשר רמזור, אפשר כיכר, לפעמים זה תנועה גדולה מדי, מחלפים, אבל תבינו את ההבדל.
ולכן בנות צלופחת, זה רמז ידוע בחסידות,
כל השמות שלהם הם על שם תנועה מעגלית.
כי חוגלה חגה,
ומלכה הולכת, אבל גם נמלכת, להימלך עם מישהו זה להתייעץ איתו,
ומחלה היא מחוללת,
נחולל בכרמים,
ונועה נעה,
וגם עונה,
זה מענה.
שאלה ומענה זה אינטראקציה, נכון?
זה לא רק אני שואל ואני עונה ואני הכל אני,
אלא יש שאלה ומענה.
ותרצה, היא גם רצה, אבל היא גם מתרצה.
יש פה איזה רצון.
אז הכל מין תנועה כזאת עם העגלית שנעה,
הן מייצרות תנועה,
אבל זה לא תנועה גילויה,
תחרותית,
מתקדמת כמו של הדוכה, זה תנועה אחרת.
אנחנו מסוגלים לרכוש את התנועה הזאת?
זה איכות בלתי רגילה
שמונחת כאן. ועכשיו, יצא לי איזה מין טבלה כזאת,
שממש רואים איך בנות צלופחד
מתקנות את חטא חווה. תראו, זה מאוד מאוד בולט.
אצל חווה, מה כתוב? ותראי האישה כי תאווה אולי העיניים,
והלכה אחרי תאוות עיניהם, ובנות צלופחד,
לטוב בעיניהם תהיינה לנשים.
בסדר?
אצל חווה, ויגרש את האדם מגן עדן, יחד עם חווה,
והן, מה אומרות? תנה לנו אחוזה מכניסות לגן עדן, הרי ארץ ישראל זה גן עדן.
חווה, מה נאמר? והוא עם שולבך.
היררכיה על הגבר שולט באישה.
וכאן, לטוב בעיניהם.
לטוב בעיניהם.
הם יבחרו.
מי ברווקות? הם יבחרו.
לטוב בעיניהם.
עץ הדעת זה עצה רעה,
נכון?
וכאן, עצה טובה ישיאנה כתוב.
חווה גורמת מוות לבעלה,
ואילו בנות צלופחד מביאות חיים לאבא שלהן.
אבא שלהן מת.
אבינו עומד במדבר, מה, לא יהיה לו המשך?
לא יהיה לו ירושה?
לא יהיה לו נחלה? אנחנו רוצים
לתת לו נחלה, רוצים זה.
אז ממש רואים איך בנות צלופחד הם התיקון
של החטא של חווה.
בסדר?
אבל כמו שאמרתי, זה לא שיעור נשים פה.
גם לפחות שיעור נשים.
זה בא לעורר,
לא סתם הקדוש ברוך הוא אומר במעשה בראשית שהוא
לקח צלע מהאדם וברא את האישה. אתם יודעים מה זה צלע? הוא לא לקח סינטה.
צלע, מה זה צלע?
צד,
כמו צלע המשכן.
הוא לקח את הצד הנשי,
הסמוי שהיה קיים ביצור שהוא ברא,
שנקרא אדם, שהיה לו גם צד גברי וגם צד נשי,
אבל הצד הנשי היה צד,
הצד הגברי היה יותר דומיננטי,
לקח אותו וברא אותו כצד עצמאי.
והצד העצמאי הזה, כשהוא פוגש את הזה, הוא מעורר את הצד הסמוי.
וככה אפשר להתחתן.
כן, אם אדם הוא גבר-גבר,
והוא לא מבין שמתחתנים,
אז צריך עדינות,
והקשבה, ורגישות,
וכל מיני דברים שהם לא תכונות של דוכה.
אז החיבור הזה יוצר את ה... מעורר את הדברים האלה.
יש איזה קטע כזה שאני מאוד מאוד אוהב,
מהעיר הר סיני. העיר הר סיני היה,
האמת, אני לא יודע למה אני נזכרתי בו עכשיו, אולי תכף נסתכל מתי הוא נהרג, כן, הוא נרצח.
הוא נהרג, הוא נרצח על ידי
מי שרוצחים אותנו פה, זו המלאכה הקבועה שלהם, שופכי הדמים הנאצים הערבים.
הוא היה רועה צאן בסוסיה, הוא בעצם זה שייסד
את עניין ראיית הצאן ביהודה ושומרון.
וכשאתה רואה צאן אתה יכול לתפוס המון המון שטחים וכל זה, הוא היה רועה צאן, היה מסתובב בלי נשק,
הוא למד במכון מאיר רגע, נדמה לי,
ובא על תשובה.
הוא דיבר על הדבר הזה שצריך להיות בתנועה.
כשאדם נמצא במקום אחד ומתבצר,
בין אם זה במקום אחד נפשי,
מתבצר בעמדתו,
לא שואל שאלה, לא נמצא בענווה,
קופץ עלינו רוגזו של מקום.
אבל כשאדם נמצא בתנועה, בנועה, בחוגלה, במילכה,
הוא שואל שאלה, הוא בענווה, הוא בהקשבה,
אתה נמצא בתנועה.
אז הוא כתב, לאט-לאט תוך כדי ראיית הצון, הבנתי,
יש חוברת מאוד יפה, נמצאת כאן במכון,
שהדבר הקשה ביותר שקרה לעם ישראל זה הישיבה.
כן, הסטטיות.
ככל שהישיבה תהיה כבדה יותר,
קפץ עלינו רוגזו של מקום,
והחומרנות עושה כל חלקה טובה.
לכן חשוב כל כך להימצא בתנועה, לנוע,
לנוע בעקבי הצום, לנשום אוויר, להיחשף לרוח, לגשם,
לדברים מאוד מתארים.
כשמעיזים לצאת,
זוכים להרבה ברכה במפגש החי עם העולם.
והמפגש החי מזמין אותנו להקשיב.
להקשיב, נכון?
היה פעם,
לא יודע, אולי היום כבר מטבעה אלסונות היא לא קיימת, אבל פעם כשהייתי מדבר עם חבר צירים,
טיילנו בצפון.
הנה, בדיוק, אמרתי לצפון, נכנסת, או בירן.
טיילנו בצפון.
אז הוא אומר לו, מה, מה, איפה טיילתם?
אז הוא, עשינו את נחל יהודיה.
ומה, איפה עוד טיילתם? עשינו גם את הזוויתן.
הוא אומר, תגיד, אתה רצית את זה באמת? כי אני זוכר שזה הקדוש ברוך הוא עשה את זה מתישהו, זה אתם, אנחנו עושים, אנחנו כובשים את הארץ, לטייל,
להתבטל אל הנוף, לעמוד בשתיקה, לא להספיק, וזה, ועשינו, ותפוס לך איזה מקום, תפתח את העיניים להשם יתברך,
תקלוט עליך את המראות, זה נוקבה לגמרי. איך אתה מטייל? כמו דוחה או כמו נוקבה?
נכון?
ובאמת, הרבה חברים אמרו לי, שאלתי אותם,
כאלה שנעשו את שביל ישראל,
מה שלא זכיתי לעשות, כי כשאני הייתי בגיל שאפשר היה להיעלם מהחיים לחודשיים, אז עוד לא היה שביל ישראל.
אמרת השם, עוד חזון המועד.
אז איזה חלק הכי אהבתם, שאני שואל את החבר'ה?
איזה חלק?
עושים מישהו פה עשה את השביל?
כמעט בלי יוצא מן הכלל אומרים לי את הדרום.
למה?
הצפון תפוס, הצפון עמוס.
בדרום יש איזה שקט.
על ידי בין הצפון לבין הדרום הוא הובדל בין דוחא לנוקבה.
הדרום הוא מאוד כאילו אקטיבי, הוא פעיל, יש נחלים וזה.
בדרום יש איזה שקט.
מדבר, המדבר מלא בענווה, הגמרא אומרת, המדרש אומרת.
ובהקשבה, אתה יכול
לשמוע שקט.
הרי אין שום מקום בעולם, בארץ,
שאתה יכול לשמוע שקט
חוץ מהמדבר.
או שתשמע מים זורמים,
או ודאי רעשים של בני אדם, מכוניות, זה.
המקום היחיד שצריך לשמוע בו שקט, הקשבה מלאה.
המדבר, זה מה שהוא כאן אומר.
אז בנות צלופחד באות לעורר בנו את הנקודה הפנימית הזאת של התנועה הפנימית, של הצד הנוקבה,
לשכלל אותו,
אז אנחנו רואים באמת בעולם
שלם שהקדוש ברוך הוא מודה לדברנו
ובא מהדבר הזה ברכה ונחלה בארץ.
תנו ונמצאו!
חמש ורבע כל סוחר חמינו, איש בעל יעדינו.
