טוב, רבותיי, צהריים טובים.
אנחנו לומדים תנ״ך, ברוך השם.
טבח הבורא.
ובפעם הקודמת, בספר שמואל, הגענו לפרק,
פרק ד', נכון, נכון.
טוב, תראו.
בואו רגע נעשה דילוג קטן.
ראינו איך יצאו למלחמה, נכון?
בלי להיוועץ בשמואל, בלי תהליך של תיקון,
בלי שום דבר, יצאו למלחמה, עשו איזה הוקוס פוקוס,
חשבו שיביאו את הארון, ארון הברית,
שאותו בדרך כלל לא מביאים, וזה יפתור להם את הבעיות, וזה כמובן לא פתר את הבעיה, וכולי וכולי. נכון?
מה שנעשה עכשיו, ברשותכם, כדי שהדברים יהיו מלאים ומקבילים,
אז אנחנו נדלג רגע על פרק ה', נחזור אליו אחר כך. פרק ה' זה בעצם סיפור סגור בתוך עצמו, וזה איך הקב' הוא דואג
לשמו הגדול, גם כאשר הארון,
ארון ברית השם, נופל בשבי.
אז מה, הקדוש ברוך הוא היה עד השם תקצר?
לא, זה לא לא תקצר.
והוא יודע לדאוג לשמו הגדול גם אם עם ישראל לא מתפקדים.
זה קורה גם פה, זה קורה גם בספר דניאל מול נבוכדנצר ועוד, אבל זה סיפור סגור בפני עצמו. בואו נראה רגע איך נראית
יציאה נכונה לקרב, בסדר? אז ברשותכם,
נדלג כולנו כאיש אחד חברים לפרק ז', בסדר?
פסוק ב',
ויבואו אנשי קרית יערים, בהתחלה, ויעלו את ארון ה' ויביאו אותו אל בית אבי נדב בגבעה, ואת אלעזר בנו קידשו
לשמור את ארון ה'. ועם יום שבת הארון בקרית יערים, וירבו הימים, ויהיו עשרים שנה!
עשרים שנה!
לא הוקוס פוקוס, רק שמואל נאמן, יאללה בוא נצא למלחמה.
עשרים שנה עבודה.
ויש כאן מילה ייחודית,
שאין אותה בכל התנ״ך,
וינאו כל בית ישראל אחרי אדוני.
וינאו, נכון, זה?
מה זה לנהות אחרי משהו?
מעצמם, כאילו כבר נכון, ובעקבותיך בנהייה פרועה.
מי כתב? מי כתבה?
הרבנית, נעמי שמר, עכשיו היורצייט שלה.
אל בורות המים, זה שיר, אתם יודעים מה השיר, איזה סוגריים קטנות על השיר אל בורות המים.
זה שיר שהיא כתבה כהמשך לירושלים של זהב.
נכון? חזרנו אל בורות המים, אז גם
מאהבתי, מאהבתי הלכתי אל בורות המים
בדרכי מדבר בארץ לא זרוע, מאהבתי שכחתי עיר הבית, ובעקבותיך קוצ'ה בריחו
בנהייה פרועה, אל בורות המים, אל בורות המים, אל המעיין אשר פועם בהר.
איזה מעיין פועם בהר?
עין איתם הפועם בלב הר הבית,
שם אהבתי תמצא עדיין מי מבוע, מי תהום, זה גם כן התהום שדוד המלך
שם את זה, ומי נהר.
בסדר? זה הבתים עוד בהמשך.
אז וינאו, כן?
נזכרתי בדבר הזה, ויינהו כל ישראל, אחר כך עוד שיר,
יש פה כאן,
ויינהו כל ישראל אחרי ה'. ויינהו, ויינהו, זה כאילו,
מי עשה את זה? זה קרה לבד?
מי פעל כל זאת?
שמואל!
עובר ממקום למקום, מבית לבית, משבט לשבט, מדבר איתם, מעודד אותם,
מלמד אותם, הם רואים אותו שהוא כולו נקי,
לא לוקח כסף מאף אחד.
זוכרים מה למדנו? נער, חגור אפוד בד, תודעת שירות כל הזמן, דואג לכל עם ישראל,
ואז לאט-לאט,
כמובן, למד זה גם מאבא שלו, מאלקנה,
לאט-לאט מתחילה כאן איזו התרוממות,
איזו התקדמות,
ולאט-לאט דבר השם נעשה נפוץ וכולי. 20 שנה.
ויש לנו סבלנות לתהליכים של 20 שנה,
והדור שלנו שאנחנו דור של מנה חמה.
אם זה לא קורה תוך שתי דקות, אנחנו...
20 שניות. 20 שניות, אומר רבי יוסף.
20 שנה.
תקן משהו מהיסוד, לבנות אותו כמו שצריך.
20 שנה.
ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמור, אם בכל לבבכם אתם שבים אל אדוני,
הסירו את אלוהי הנכר מתוככם והעשתרות, והכינו אל בבכם אל אדוני ועבדוהו לבדו,
ויעצר אתכם מיד פליסטים. זה פסוק מדהים.
זה אומר שאחרי עשרים שנה,
והעבודה החינוכית של שמואל, עדיין,
איך אומרים?
לא יזיק.
אם לא יועיל, לא יזיק. איזה עבודה קטנה, איזה זרע קטנה בכיס, איזה קמע, איזה משהו.
עובדים את השם יתברך, עבוד,
מחזיקים גם איזה, זה איזה דברים קטנים,
איזה חרפושית, איזה, כל מיני כאלה, נכון?
מה זה?
מה זה השטרות?
מה זה השטרות?
מה זה השטרות?
שגר על עפיך ועשטרות צונעיך, זה כבשה קטנה שאתה מחזיק בכיס, זה עבודה זרה שסוגדת לצאן.
זה הכל דברים קטנים, כן, סמלים.
זה כמו הבדיחה, הרב אחד דיבר על דת הביטחון,
דת הביטחון, דת הביטחון, דת הביטחון,
ביטחון בקדוש ברוך הוא, ולא יכול לקרות עליו שום דבר אם הקדוש ברוך הוא לא גוזר. פתאום נכנס לזה, אריה.
אז הוא שם מטפס על איזה, שם על איזה. אמרו לו, כבוד הרב, דיברת על ביטחון. הוא אמר, כן, ביטחון זה, ליתר ביטחון.
ליתר ביטחון, יש לך, אתה מחזיק איזה עבודה זרה קטנה בכיס.
אז שמואל אומר, חלאס, בואו ננקה את הכל.
הכינו לבבכם אל אדוני ועבדוהו לבדו.
ואז, רק אחרי הדבר הזה,
תהליך עומק,
ויעצל אתכם מיד פלישתים. ויסירו בני ישראל את הבעלים בעת ההשטרות
ויעבדו את אדוני לבדו. והיום בר שמואל,
פרק ז', דילגנו, תכף נחזור אחורה.
כי יבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל אדוני.
זאת אומרת, אנחנו חייבים לזכור את הפרק הזה, בסדר? פרק ז', נזכור אותו, טוב, כי הוא ישמש אותנו גם בהמשך.
המבנה שקורה כאן זה בעצם מה שהיה אמור לקרות אצל שאול כשנגיע למלחמת פלישתים,
אבל זה עוד חזון למועד.
טוב, הם נקבצים מהמצפתה, וישאבו מים,
וישפכו לפני אדוני.
אגב,
אחד המקורות לתשליך, בראש שנה, זה הפסוק הזה.
זה היה בראש שנה.
אז הם שואבים מים, וישפכו את ליבם לפני השם.
בחרו,
תיקון אמיתי,
לא מן השפה ולחוץ.
ויצאו ויאמרו, ויאמרו שם חתן על אדוני, וישפוט
שמועל את בני ישראל במצפה.
מה זה וישפוט אותם במצפה?
מה הוא עשה להם?
אפשרות אחת,
אפשרות שנייה שהוא שפט אותם
לקו זכות.
אפשרות שלישית שהוא עשה, סידר שם את כל הסכסוכים גם.
אתם יודעים, יש לאתיופים חג הסיגד.
מתי חג הסיגד של האתיופים?
כמה?
אני זוכר 40. אחרי כיפור.
אז מה זה החג הזה? הם עולים להר גבוה, נכון? ועל ירושלים.
כאילו חג נאמנות לירושלים.
וההכנה לחג הזה הייתה כוללת,
מה?
היום באמת, כן, ארמון הנציב,
שלפני החג הזה הם היו עושים,
הקייס היה עושה שלום בכל מיני כאלה שמסוכסכים. אי אפשר לחגוג את החג אם יש עליך איזו הקפדה של איזה מישהו.
אז שמואל שופט אותם,
כי אמרנו,
יודעים כל ישראל שנאמן שמואל הנביא והנער, שמואל הולך וגדל וטוב, גם עם אלוהים וגם עם בני אדם.
אז אלוהים זה ויינאו כל בית ישראל, גם עם בני אדם,
שופט אותם, מסדר את הכול.
ופה קורה דבר מדהים, אה?
עצם ההיכווצות שלהם במצפה, איפה נמצא המצפה? המצפה,
בדרך כלל מקובל לזהות אותו עם אזור ארם של היום, כן?
המקום הצופה על ירושלים מצפון,
עליו נאמר עוד היום בנוב יעמוד ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים. זה הרכס הצפוני, אזור רמאללה של היום, כן? רמאללה, ארם, ארם וכולי, שם, זה המצפה פחות או יותר.
מה?
לא, שמואל הנביא זה טיפה יותר מערבה.
זה,
תל אלפול וכולי באזור ההוא,
אז יש כאן כינוס תשובה,
לכאורה מדהים.
אבל פלישתים מזהים את הכינוס הזה, זה רק מראה מה הייתה רמת השליטה הפלישתית בעם ישראל אחרי התבוסה הנוראה,
20 שנה אחרי התבוסה הנוראה בפרק ג' פלישתים הרי חנו באפק באבן העזר, הגיעו עד שילה,
אנחנו מבינים שעכשיו הם גם התפשטו לכיוון דרום והגיעו והם יושבים על
אזור מחמס,
אזור בית אל של היום, והם רואים פתאום איזו התכנסות של היהודים. מה היהודים מתכנסים? מיד, מה יעשו פלישתים?
יצאו למלחמה.
וישמעו פלישתים כי יתקבצו בני ישראל למצפתה, ויעלו סרני פלישתים אל ישראל,
וישמעו בני ישראל ויראו מפני פלישתים.
אה, הולכים לעלות עלינו וכל זה.
ויאמרו בני ישראל לשמואל,
אל תחרש ממנו ומזעק אל ה' אלוהינו וישעו עד פלישתים.
ויקח שמואל תלך עליו אחד, ויעלה אוהל כליל אדוני, ויזעק שמואל אל אדוני בעד ישראל, ויענהו אדוני.
ויהי שמואל מעלה העולה, ופלישתים ניגשו למלחמה בישראל.
ויר... זה ממש קורה בו בזמן.
כן? וירעם אדוני
בקול גדול ביום אוהל פלישתי ביומם,
וינגפו לפני... עכשיו, לא כתוב מה היה כאן.
לא כתוב מה היה כאן.
נס, היה פה מה היה?
לא כתוב. זה ברור שהתנ״ך מנסה,
גם אם היה נס,
הוא מנסה להסתיר אותו,
לא להבליט אותו.
אם הוא מנסה להסתיר אותו, אז יותר נוח להגיד שלא היה נס. אז מה היה?
הייתה,
היה עובדה, כמו שאנחנו מכירים משמחת תורה, כן? הפקפקת,
לא צריך ללכת רחוק,
אפשר לראות מה קורה אם אתה משתק את אוגדת עזה.
אין תמונת מצב בכל היום הזה של הקרב.
זהו, זה הכל. שיתקת את הפיקוד. גם היום בימינו, שיש יתירות וחליפיות וכל האמצעים וכל זה, שיתקת את הפיקוד האוגדתי,
אין תמונת מצב בכל הגזרה.
אז מספיק ששיתקנו את המפקדה הפלישתית,
זהו, מתחילה מאומה.
אז כנראה זה מה שקרה כאן, זה מאוד מאוד דומה, אנחנו נלמד את זה בהמשך, נקביל את זה, הקבלות רבות למה שעשה יונתן, ולקרב עם שאול, נדבר על זה בהמשך.
וינגפו, ויצאו אנשי ישראל מן המצפה, וירדפו את פלישתים, ויקום עד מתחת לבית קר, ויקח שמואל אבן אחת וישם בין המצפה ובין השן,
ויקרא את שמע אבן העזר, ויאמר עד הנה עזרנו אדוני.
המקום הזה אבן העזר מוכר לכם איפשהו?
לא!
לא!
לא!
אומר לנו רה...
רה באהרון, איך קוראים? זוכר את הברכת השם שלך?
לא, עוד לפני, לפני, לפני.
כן.
אה...
כן.
פרק ב' ד', פסוק,
פסוק ב'.
ויהי דבר שמואל לכל ישראל, ויצא ישראל לקראת פלשתין הלכה ויחנו על האבן העזר ופישלים חנו ואפק.
פרק ד', קראנו את המקום הזה,
נכון?
אז שם היה אבן העזר ונכשלנו.
למה?
כי היציאה למלחמה הייתה מכנית.
הייתה ללא הכנה, ללא תשובה, ללא בנייה רוחנית, ללא תיקון.
הופ, יש לנו כאן איזה שמואל כזה שמסדר את העניינים, יאללה אפשר לעשות את המלחמה. וכאן, עשרים שנה ותיקון,
וקודוצים למלחמה ומצליחים, ולכן לוקח שמואל אבן אחת,
שם בין המצפה ובין השם, ויקרא ותשמע אבן העזר,
ויאמר עד הנה עזרנו ה' ויכהנו הפלישתים,
ולא יאספו לבוא עוד בגבול ישראל,
ותהי עד אדוני בפלישתים כל ימי שמואל. כן, אנחנו אחרי זה נמצא אותם שוב פעם כמובן, אבל לפחות בימי שמואל, כל עוד ששאול זה,
פלישתים הורתעו.
ותשובנו הערים אשר לקחו פלישתים מאת ישראל לישראל מעקרון ועד גת
ואת גבולן הציל ישראל מיד פלישתים ויהי שלום בין ישראל לבין האמורי.
ועכשיו הפרק מסביר לנו איך הגיע הניצחון הזה, איך?
וישפוט שמואל את ישראל כל ימי חייו.
והלך מדי שנה בשנה.
אתם זוכרים את בני עלי, בני בליעל, הם א' לא זזים מהמקום שלהם, אתה צריך לבוא אליהם,
וכשאתה מגיע אליהם תמתין בתור, תחכה,
תביא את הבשר,
תביא את הפרור,
תביא את המזלג, נועצים.
עסק פרטי.
יש להם עסק שנקרא משכן.
שמואל,
הוא אין לו עסק.
הוא הולך והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה.
סיבוב כזה.
ושפט ישראל את כל המקומות האלו.
אז תארו לעצמכם איך נראה בן אדם שפוגש את שמואל הנביא פעם פעמיים בשנה.
אחרת לגמרי.
ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ואיבן שם
מזבח לאדוני.
אז הפרק הזה הוא המקבילה של פרק,
איזה פרק?
של פרק ד'. פרק ד' הוא פרק ז', אבן העזר מול אבן העזר.
אבל פה זה יציאה למלחמה בצורה מכנית,
וכאן זה יציאה למלחמה בצורה אמיתית,
עמוקה, שמתקנת מן היסוד, מן השורש. בסדר?
תראו, עוד פעם, עכשיו אולי זה קצת כל כך הרבה חובטים.
אבל אנחנו עכשיו עושים קודם כל לעצמנו, טיפול שורש.
מה, הדבר הכי חשוב שקורה במלחמה הזאת, הכי חשוב,
שאנחנו הפסקנו לשקר לעצמנו.
אומרים שאם אתה מנסה לעבוד על מישהו אחר,
אולי תצליח או לא תצליח. אבל אם אתה עובד על עצמך, 100% הצלחה.
אם אדם בוחר לעבוד על עצמו, 100% הצלחה. אנחנו סיפרנו לעצמנו סיפורים ש...
כל מיני מבצעים, שאומר חומות, שאומר כאלה,
איש מה, פגענו בהם מכה קשה.
כמו שאנחנו מבינים שלא פגענו בנכון. אנחנו מבינים מה היה העומק של הרוע,
ושלא גירדנו שם אפילו את הציפורן שלו.
סיפרנו לעצמנו סיפורים, הפצצנו, השמדנו.
אתם זוכרים את כל ההודעות האלה? הפצצנו מחרטות. מאות מחרטות, מה הפצצת?
כן, בורות שיגועים, עד שאתה לא נכנס, boots on the ground, עובר מקום אחרי מקום, מפוצץ, אנחנו כבר תשעה חודשים ועוד לא גמרנו.
תראו כמה רוע הם עשו שם, 17 שנה היה להם לבנות את הרוע, ואנחנו סיפרנו לעצמנו סיפורים שאנחנו עם איזה כמה מטוסים מלמעלה שמפציצים, נפתור את הבעיה.
אז לפחות הפסקנו לשקר לעצמנו, במחיר נורא,
במחיר שהיא תתפוצץ לנו בפנים.
אבל זו התשובה, כולנו עכשיו בעלי תשובה.
את השקר הזה, לפחות אנחנו מפסיקים לספר לעצמנו.
אז זה מה שקורה כאן,
בפרק הזה. עם ישראל, סיפור הזה זה סיפור, אנחנו, הכל בסדר, יאללה הוא שם, אנחנו נמצאים במלחמה,
התפוצץ להם בפנים.
כשמשהו מתפוצץ בפנים זה הזדמנות
לייצר תיקון ארוך טווח.
תיקון ארוך טווח.
מהשורש, מהיסוד, תסתכל איפה שהדברים השתבשו,
ללכת drill down, איפה זה התחיל להשתבש האירוע הזה, ושם לקרוא את הנקודה ולעשות דברים אחרת.
זו המטרה.
הקדוש ברוך הוא,
אין רע יורד מן השמיים, הקדוש ברוך הוא רק טוב השתבח שמו.
אז אם חטפנו את המכה הזאת הגדולה, זה רק כדי שאנחנו,
א' כדי כנראה להינצל מדברים יותר גרועים שיכולים להגיע, וגם כדי שנעשה תשובה.
כן, רע,
ברע צריך להילחם, לא ללטף אותו, לא לגדל אותו כמו איזה חיית מחמד, כמו איזה אריה שאתה מגדל בכלוב. אתה אומר, אריה הוא בכלוב,
לא בכלל הוא ינשך אותך האריה הזה.
זה לא, צריך להילחם בו,
צריך לסמוך על הלוחמים, צריך להילחם להיכנס.
היה פה פעם,
פחדו להפעיל את צבא היבשה, רואים איזה גיבורים יש לנו, זהו, ככה כמו בדרום, גם בצפון, אותו דבר.
טוב,
בואו עכשיו נחזור לפרק ה', בסדר?
ופלישתים לקחו את ארון האלוהים
ויביאו מאבן העזר, אשדודה. כן, אנחנו חוזרים חזרה עכשיו.
עשינו רק את הסיבוב של הניצחון וכל זה, עכשיו חוזרים חזרה,
אנחנו עדיין אחרי המפלה.
ופלישתים לקחו את ארון האלוהים ויביאו מאבן העזר, אשדודה.
ויקחו פלישתים את ארון האלוהים ויביאו אותו בית דגון ויציגו אותו אצל דגון. דגון, אלוהי הדגן.
פלישתים נמצאים באזור
שפלת יהודה, מקום שגם היום הוא שדות חיטה.
אז פלישתים הם סוגדים לחיטה. כששמשון רוצה לנקום בפלישתי, מה הוא עושה?
שורף להם את השדות.
הוא שורף להם בעצם את העבודה זרה שלהם.
וישכימו אשדודי ממחרת, והנה דגון נופל לפניו ארצה, לפני אהרן ה', ויקחו את דגון וישיבו אותו למקומו.
וישכימו בבוקר ממחרת, הנה דגון נופל לפניו ארצה, לפני אהרן ה'. וראש דגון ושתי כפות ידיו כרוטות אל המפתן.
רק דגון נשאר עליו.
על כן לא ידרכו כהני דגון וכל הבאים בדגון על מפתן דגון באשדוד עד היום הזה.
ותכבד יד אדוני אל האשדודים וישימם וייך אותם בטחורים את אשדוד ואת גבוליה.
ויראו אנשי אשדוד כי כן ואמרו לו יושב ארון אלוהי ישראל עמנו
כי כשתי ידו עלינו ועל דגון אלוהינו.
וישלחו ויאספו את שרני פלשתים עליהם
ויאמרו מה נעשה לארון אלוהי ישראל ויאמרו גת ייסוב ארון אלוהי ישראל ויעשה בו את ארון אלוהי ישראל.
ויהי אחרי הסבו אותו בתי עד אדוני בעיר באומה גדולה מאוד ויחד אנשיהם מקטן ועד גדול וישטרו להם תחורים
ושלחו את ארון האלוהים עקרון ויהי
כבו ארון האלוהים עקרון ויזעקו
העקרונים לאמר הסבו אליי הסבו אליי את ארון אלוהי ישראל לעמיתני בית עמי
וישלחו ויאספו את כל סרני פלשתים ויאמרו שלחו את ארון אלוהי ישראל
וישוב למקומו ולא ימית אותי ואת עמי, כי הייתה מאומת נוות בכל העיר, כבדה מאוד יד האלוהים שם. האנשים אשר לא מתו, הוכו בתחורים,
בתעל, שבת העיר השמן. טוב, זה תיאור מאוד מעניין. התיאור הזה הוא חשוב לנו מאוד. למה?
כי יש לנו כאן סוף סוף הזדמנות להציץ פנימה איך נראים פלישתים.
אנחנו מקבלים פה
תיאור של הערים שלהם,
תיאור של המבנה השלטוני, וגם תיאור של העונה שהם קיבלו.
בסדר?
אז בואו נתחיל מהעובדה שפלישתים בנויים מסרנים.
ישראלים הכוונה,
קצינים מקומיים, יש להם חמישה עיר אחת, חמש ערים,
עקרון, גת, אשדוד, אשקלון ועזה, נכון?
חמשת
ערי
סרני פלישתים.
מה זה?
מה זה?
למה זה ככה? למה זה לא מדינת פלישתים?
כי כדי להקים מדינה
צריך איזושהי בגרות.
איזושהי בגרות.
כל אחד יבטל קצת, ואנחנו נעבוד ביחד. ולפלישתים אין את זה.
אין את זה.
כל אחד עם העיר שלו, הם מסוגלים אולי לדבר ביניהם, אבל הם לא מסוגלים להתאחד
למדינה אחת. מי שזה עושה לו פלשבק,
לא, לפלסטינים של היום, אומנם זה לא אותו הגאונו-גיאו-איך זה אומר?
גניאולוגיה.
אבל השם גורם.
הרי אם הפלסטינים היו רוצים להקים מדינה,
היה להם כבר מיליון הזדמנויות,
אם היו יודעים להתאחד ביניהם.
הקדוש ברוך הוא עשה איתנו חסד ורחמים שהם לא יודעים נכון.
הם שונאים אחד את השני יותר ממה שאנחנו
מסוכסכים ביניהם, ושונאים אחד את השני וכל זה.
לא פספסו שום הזדמנות, פספס הזדמנות.
שהקדוש ברוך הוא רחם עלינו.
אז צריך איזושהי בגרות, אפילו ארה״ב של אמריקה, הנה, היום כמעט הרגו את טראמפ.
גם שם לקח להם זמן עד שהמדינות התאחדו ביניהם, הרי המדינות היו מדינות נפרדות.
עד שהם התאחדו, ואז הייתה מלחמה של הדרום והצפון, עד שהם הגיעו למה שהם הגיעו.
אצלכם הם הרגו אחד את השני.
צריך איזושהי בגרות מסוימת כדי להגיד, אני מוכן לוותר רגע על העצמאות שלי במידה מסוימת, כדי למסור את הכוח לכלל,
והכלל, הוא יהיה אחראי עליו.
צריך איזו בגרות נפשית וכולי. אין לזה בפלישתים.
כן, אז אתה יודע, פלישתים, אנחנו מכירים אותם עוד מאברהם אבינו. אבי מלך מלך גר, מלך פלישתים. אז הם כן, הם פלשו עוד לפני אברהם אבינו.
מה זה?
יש בזה כל מיני דעות, יש כאלה שונים שהם פלשו מאיי הים, מכרתים, מקפריסין,
כן,
כן,
כן.
אז זה דבר ראשון, שרני פלישתים, טוב.
דבר שני שמאוד מאוד בולט כאן,
ולכן הם, כאילו כל עיר, זאת אומרת, אם זה בעיה לאומית, אז מה יעזור שתעביר את הארון מגת לעקרון והכל?
לא, העיקר זה לא יהיה אצלי, בסדר?
העיקר זה לא יהיה אצלי, זה מזכיר,
להזכיר,
מי שזוכר כאן,
מבוגרים.
פעם,
בעיניי, אחד המקומות מרובי ההשראה בישראל.
פעם היה ביוב,
תחתיק מה היה לביוב, מה אמרה?
בירקון,
איפה הביוב? היא הגיעה לתל אביב, העיקר שאצלי יהיה נקי, ותל אביב זרקה לזה, וזה זה, והיא הגיעה בסוף לים.
מי שעוד זוכר, אני עוד זוכר, בתור ילד שהיינו עושים שיט בירקון, והכל היה מזוהם וכל זה.
עד שאמרו חל, אז מה, כל אחד זורק את הפח שלו, את הזבל שלו אצל השני, אי אפשר ככה.
קם איגוד ערים שפדן,
שהיום נראה לי הוא מאגד כמעט 30 רשויות.
מה?
ואת כל הביוב אוספים,
מזרימים את זה לשם, ליד ראשון, מתארים את זה, עושים את זה במים לחקלאות,
הירקון נהיה נקי, כולם מתברכים על הדבר הזה, זה זכה בפרס מספר אחת בעולם במכון טיהור שפכים. מטורף, עכשיו בונים שם עוד איזה פרויקט גדול.
אז זה כאילו, מה העוזר שאני מעביר את הזבל של פתח תקווה לתל אביב? זה לא שתיהן מדינת ישראל.
אגב, בגלל זה יש באמת בעיות, עם מי?
עוד פעם, עם ה...
הרי אם לא אכפת להם טיהור שפכים ולא שום דבר, את הביוב של רמאללה הם זורקים לזה, ואתה בא לטייל בפרט, והפרט מזוהק,
בגלל עוד בעיה.
טוב, אז מה עוזר שאתה זורק את זה לעיר אחרת? אנחנו לא מדינה אחת.
או, אז בתקדים, המדינה נותנת תקציב,
בונים מרכז, שהוא אחרי זה נהיה למופת,
וכולם נהנים ממנו, זה נהנה וזה נהנה וזה נהנה, יש לנו ירקו נקי,
ויש לאן לפנות את הפסולת,
ויש את המים האלה ממחזרים, משתמשים בימים לחקלאות בנגב. כולם מרוצים.
פלישתים, אין להם את זה. כל עיר מנסה לדפוק את החברה שלה.
טוב,
מהו העונש?
גם מהעונש אתה למד על היחס שהקדוש ברוך הוא נותן לאומה הזאת.
בסדר? יש כל מיני סוגי עונשים.
יש, כן, מצרים, בהתחלה קיבלו מכות, אבל מכות מצרים היו,
פגע להם בכלכלה בהתחלה, דם, צפרדע,
קימין, ערוב,
דבר, שכין, אפילו עדברה, להרבה, חושך, רק מכת בכורות.
מכות שפוגעות בכלכלה המצרית, אבל מצרים סוגלת לכלכלה דטרמיניסטית, יש לה אור, היא בטוחה בעצמה.
בואו נכיר את הדבר הזה.
כשאתה נותן לאדם את חורין, מה שמופיע כאן,
זה לבזות אותו.
זה להגיד לו, תשמע, אתה, אשפיל אותך.
אתה לא ראוי.
גם כשאחד כזה פחות מתגלה אליך בעונש, אתה תקבל את העונש בצורה מבזה ומזלזלת.
בסדר?
כי פלישתים,
למה זה זלזול? מה עומק הזלזול בפלישתים?
הטענה היא כזאת.
כל אומה, יש לה איזה
אני מאמין שלה, יש לה איזה תוכן שהיא מביאה.
הרבה פעמים התכנים מתנגשים זה בזה,
אבל היא מביאה איזה תוכן.
התוכן של פלישתים, מה שבונה את פלישתים זה כלום משל עצמם, אלא מה שבונה אותם זה ההתנגדות לאחרים.
אין להם כלום בעצמם, מה אתם מביאים לעולם?
מה הבאתם? איזה ברכה הבאתם? לא הבאנו כלום.
אבל כי אנחנו רואים שהפלישתים עולים כשהמלכות מתחילה להיבנות. כשעם ישראל בונה מלכות,
זה מייצר את הלאומיות הפלישתית המעוותת.
אז מכיוון שככה מזלזלים בהם, אתם הרי לא מביאים כלום לעולם חיובי. מה שבונה אתכם זה מה שאתם נגדו, לא מה שאתם בעדו.
אין לכם בעד.
זה כמו אחד שרק יודע להקשות קושיות, אבל הוא לא יודע להגיד,
אתה אומר לו, תגיד דבר תורה ומכלות. תגיד, אתה דבר תורה, אני אתן לך קושייה.
תגיד אתה זור תורה. לא, אני יודע להקשות אם תגיד. אז אתה לא יודע כלום, בסדר?
זה העניין.
אז לכן הקדוש ברוך הוא מכה אותם בעונש כזה מבזה,
עונש כזה משפיל, בסדר?
אני אתן לכם עוד דוגמה, בסדר?
להבדל הזה.
יש שני מלכים שהם מאוד מאוד דומים,
פרעה ונבוכדנצר.
שניהם מלכים גדולים מאוד, שניהם חולמים חלומות,
ולשניהם יש
חכם יהודי
שפותר להם את החלומות. אחד זה יוסף, השני זה דניאל.
ויש ביניהם הבדל. מהו ההבדל?
פרעה חולם חלום,
ואין מי שיפתור, אבל הוא יודע מה הוא חלם.
ונמוכדנצר חולם חלום, הוא לא יודע מה הוא חלם.
הוא קורא לחרטומים, אומר להם, אני חלמתי חלום, אני לא זוכר אותו, תגידו לי מה חלמתי וגם תפטרו לי. אז החרטומים אומרים לו, אדוני יום המלך, זה אין דבר כזה.
בתולדות החרטומים. אתה תגיד מה חלמת, נפתור לך, אבל להגיד לך מה חלמת, אין דבר כזה. הוא אומר, אני ארוג את כולכם.
אם לא זה עד שדניאל מגיע, הוא אומר, אני אגיד לך גם מה חלמת וגם מה הפתרון.
למה זה ככה?
נכון זה ככה בספר דניאל?
יפה.
מדוע?
למה ההבדל בין נבוכדנצר? כי פרעה עוד היה מלך.
היה עליו משהו.
היה לו איזה, הוא דאג לעם שלו,
הוא הציל את בני ישראל, היה לו זה. נבוכדנצר זה רוח זרי כזה.
אני הולך לעשות, כי אתה המנהיג העולם, ואני לא אתגלה אליך בצורה ישירה.
אני אתן לך לחלום חלום ואני אקח לך את הזיכרון.
זה מין איזה אמירה שאתה לא ראוי כמו פרעה. לפרעה היה מגיע שיקבל חלום,
לא את הפתרון.
אתה גם את החלום הזה תקבל.
תקבל רק את הידיעה שחלמת, אבל לא תקבל את החלום עצמו.
אז זה מה שקורה כאן. העונש שפלישתים מקבלים
בדמות הטחורים הללו הוא ביטוי לזלזול,
יש עמים שהתורה מאוד מכבדת,
שהתנ״ך מאוד מכבד.
מכבדים,
מכבדים אותם.
יש להם,
אפילו מקבלים איזשהו שכר כלשהו
על הפעולה של הצור, צידון, יש להם איזושהי חוכמה, וכן על זה הדרך.
פה פלישתים זה,
מה שבונה אותם
זה רק ההתנגדות.
אין להם שום דבר חיובי משל עצמם.
ולכן הם פלישתים, פולשים.
מין פולש.
בדרך כלל, אומה בונה, בונה בונה לעצמה,
ופלישתים, לא בונים כלום, הם פולשים לאחרים ולוקחים להם. מה איתכם? תעשו אתם... לא, אנחנו לא צריכים לעשות את זה. אנחנו ניתן לאחרים לבנות,
אז נפלוש וניקח להם.
זה וורט נפלא על פרשת בלק. רוצים לשמוע?
וורט נפלא...
כתוב בפרשת בלק,
בלעם אומר לקדוש ברוך הוא,
תן לי ללכת לקדל אותם.
יכול להיות כמו, אל תלך.
אז הוא אומר לו, אני... טוב, תן לי לכת לברך אותם. אומר לו, לקדוש ברוך הוא,
מה?
לא אתה...
יפה, אל תלכם.
לא?
למה?
משל אומרים לה לדבורה לא מדובשך ולא מעוקצך.
ככה מביא רשי במקום.
עכשיו זה משל קשה מאוד. מה זה משל אומרים לדבורה?
בדיוק הפוך.
הדבורה כן אומרים לה רוצים את הדבש. גם אם אתה תעקד קצת בדרך אתה רוצה את הדבש של הדבורה.
תראו, יש שם גרסה
צרעה.
משל אומרים לצרעה לא מדובשך ולא מעוקצך.
הצרעה שרשי מדבר עליה זה הדבור שלנו,
הדבור, זה נקרא הצירה המזרחית הדבור.
מה עושה הדבור? הרי הדבור לא יכול לייצר דבש.
מה הוא עושה?
הוא מחפש איזה כוורת של איזה דבורים,
תוקף אותם, הורג אותם ומשתלט להם על הדבש.
אומר הקדוש ברוך הוא לבלעם, אתה כמו דבור.
אתה גם הדבש שלך או לא שלך.
בסדר?
דבורה מייצרת דבש, שווה לקבל כמה עקיצות ולאכול מהדבש הטוב, זה כן.
אבל דבור או צירה לא רוצה את הדבש, כי גם הדבש שלך גנוב.
ובטח לא את העקיצה שלך.
גם הברכות שלך, בלעם, הן מלאות קללה.
מה זה?
לא צריך לברך, גם כשהגיע את הטופה הזאת. כן, אז הוא גנב את זה. גם הברכה זה קללה,
קללה עטופה.
בסוף הרי בלק אומר לבלעם, ברח לך על מקומך.
מה אתה?
משחק אותה על שפה גבוהה, מברך אותם באקדמאית,
מנסה לקלל אותם קללות גדולות. עזוב, תחזור למי שאתה.
ואז בלעם אומר לו, צודק.
ואיזה עצה הוא נותן לו?
אריות, זנות, זה בלעם, וזה מצליח לו.
כשהוא במקום שלו,
כשהוא בטומאה, הוא מלא אריות,
הוא נותן את הטובות.
הוא יודע, כן.
ניסה להיות, והבלק אומר לו, עזוב, פרח לך על מקומך, חלאס אימה, ככה אומר הזוהר.
מה אתה מנסה לתת להם פה איזה קלינות אוניברסליות כאלה, וזה, עזוב אותך, אנחנו יודעים מי אתה.
אתה אריות, תהיה מי שאתה.
תכניס את הידיים לבוץ.
בלעם אומר, ואללה, אלוהים של אלה שונא זימה. לך.
זה מצליח.
טוב, אז זה לגבי העונש.
אז ככה דיברנו על הסרנים, על המבנה השלטוני,
דיברנו על
סוג העונש,
ודיברנו על העבודה זרה שלהם, דגון, שזה ה...
ואנחנו רואים שהקדוש ברוך הוא דואג לשמו יתברך.
גם אם העם ישראל לא מתפקדים, הקדוש ברוך הוא דואג.
מעולה.
כן, הם כולם הגיעו, התנקבצו ביחד, אבל הם...
כן, ולכן זה גם עוד יותר מסביר את היכולת לבלבל אותם.
פרק ו׳
ויהי אהרן אדוני בשדה פלישתים שבעה חדשים ויקראו פלישתים לכהנים ולקוסמים לאמור מה נעשה לאהרן אדוני ויודיעונו במי נשלחנו למקומו. בקיצור רוצים להיפטר ממנו זה רק מטרד ולא עבורם
ולא מעלה.
ויאמרו אם משלחים את אהרן אלוהי ישראל עכשיו אנחנו הולכים להיחשף לעוד מידה פלישתית
אם משלחים את אהרן אלוהי ישראל אל תשלחו אותו ריקם כי השם תשיבו לו האשם
אז תרפו ונודע לכם למה לא תסביר אדון מכם
ואמרו, מה האשם אשר משיב לו? ואמרו, מספר סרני פלישתים, חמישה טחורי זהב
וחמישה עכברי זהב,
כי מגפה אחת לכולכם ולסרניכם. כן, העכברים היו, גם אז הם הבינו שהם כאילו נושאי הזיהום, היה להם זיהום מאיים, אז תנו לו עכברי זהב וטחורי זהב.
ועשיתם צלמי טחוריכם וצלמי עכבריכם המשחיתים את הארץ ונתתם לאלוהי ישראל כבוד,
אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלוהיכם ומעל ארציכם.
כמובן שהם לא מעלים בדעתם לשוב ותשובה,
הם לא מעלים בדעתם, כלום, זה רק הוקוס פוקוס כזה.
ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כיבדו מצרים ופרעו את ליבם,
הלא כאשר יתעלל בהם וישלחום וילכו? טוב, זה כמובן מחמאה.
מצרים קיבלה התעללות הרבה יותר מכובדת
מאשר הפלישתים.
טוב,
ועתה ככו ועשו עגלה חדשה, אחת,
ושתי פרות עלות אשר לא עלה עליהם עול,
ועשרתם את הפרות בעגלה, והשבותם ביניהם האחריהם הביתה.
ולקחתם את ארון ה' ונתתם אותו אל העגלה, ואת כלאי הזהב אשר השבותם לו השם תשימו בארגז מצידו,
ושילחתם אותו והלך.
וראיתם, אם דרך גבולו יעלה בית שמש,
הוא עשה לנו את כל הרעה הגדולה הזאת. ואם לא,
וידענו כי לא ידענה גאוון, ומקרהו היה לנו".
נפלא.
אין לי מילים להגיד לכם כמה הפסוקים האלה נפלאים. תשימו לב מה קורה כאן.
שבעה חודשים פלישתים מקבלים מכה אחרי מכה,
והמכות הן מדויקות.
תמיד טחורים, תמיד זה, דגון נופל על הפעם.
למישהו יש שאלה למה זה קרה?
אולי ברדן שאלה. ברור שזה קרה, כי הקדוש ברוך הוא מכה בהם, נכון?
עכשיו הם אומרים, אוקיי, מה נעשה?
אז מה הם אומרים?
מי אמר שזה הוא? אולי זה לא הוא.
אולי זה מקרה.
נעשה ניסוי, ניסוי.
מה יש ניסוי? אתם לא רואים?
תסתכלו. לא.
הספקנות הפלישתית,
שהיא תוצאה של מידת הליצנות שלהם והרצינות. שום דבר אתה לא לוקח ברצינות, גם לא את עצמך,
אז אתה לא יכול להקים מדינה,
אבל גם כשקורים לך דברים, אתה לא אומר את זה,
אולי...
ואז הם עושים ניסוי, הם גם רוצים שהניסוי לא יצליח.
ולכן הולכים פרות,
הפרות אומרות ללכת לשם, אבל הפרות האלה, לוקחים את העגלים שלהם ושמים אותם שם.
אז מה אתם רוצים שיקרה?
לא, אנחנו בניסוי,
עובדים על עצמם,
נכון?
לקחתם שתי פרות עלות, כאלה שלא רגילות בהליכה,
ועשרתם את הפרות בעגלה,
ועשבותיהם ביניהם האחרים הביתה, כן,
את הבנים תשאירו מאחור, ולקחתם את הרבה, אם הם הלכו ישע,
או, זה הקדוש ברוך הוא, ואם לא, אז
מקרה הוא לנו.
עד היכן אפשר למתוח את המקרה?
הם כל כך לא מאמינים פלישתים, וזה הכול יושב על מידת היסוד הליצני, ככה אומר הגאון מבינה,
שהם היו ליצנות פלישתית.
הליטן תמיד אומר, הלץ תמיד אומר, מי אמר, אולי זה במקרה?
אולי זה לא, אולי, קיים סיכוי, מי אמר, מי אמר, מי אמר?
נכון, מול הלצים שפטים.
ויעשו אנשים כן, ויקחו שתי פרות עלות, ויסרו בעגלה ואת בניהם כלוא בבית.
וישימו את ארון ה' אל העגלה ואת הארגז, ואת עכבריה עזב ותלמד אחוריהם.
וישרנה הפרות בדרך,
על דרך בית שמש במסילה אחת. חזרנו שהפרות שרו, רוני רוני השיטה.
ולא שרו ימין ושמאל.
שרני פלשתים הולכים אחריהם עד גבייל בית שמש.
ובית שמש קוצרים כציר חיטים בעמק וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות.
והעגלה באה אל שדה יהושע בית השמשי.
ותעמוד שם ושם אבן גדולה ויבכו את עצי העגלה ואת הפרות העלו
עולה לה'
והלווים הורידו את ארון ה' ואת הארגז אשר איתו
אשר בו כלי עזר וישימו לאבן הגדולה באנשי בית שמש, שאלו אוהלות ויזבחו זבחים ביום ההוא לאדוני בחמישה שרני פלשתים ראו וישובו עקרון ביום ההוא.
טוב,
רבותיי, אנחנו קוראים את הפרק הזה, הכל נראה לנו בסדר,
הקדוש ברוך הוא דאג, אבל הפרק הזה חושף
בעיה מאוד מאוד גדולה ומרכזית,
שתלווה אותנו לכל אורך ספר שמואל.
זוהי כאן נקודת המוצא,
אני גם אגיד בהמשך את נקודת הסיום של האירוע.
מהי נקודת המוצא?
אנחנו,
מופיע בספר דברים,
נכנסנו לארץ
כדי להקים בה בית מקדש,
במקום אשר יבחר השם.
מרכז רוחני, דתי, אלוהי, נבואי,
שבו יתגלה דבר השם לישראל ולאומות כולן.
בפירמידה של מאסלו זה לא נמצא בהכרח,
זה נמצא בשלבים המתקדמים, ולכן זה לא מגיע מיד.
קודם כל צריך לכבוש את הארץ,
להוריש אותה,
לבנות אותה, צריך ליישב אותה, צריך לתת בה ביטחון,
ואז מתקדמים ואפשר לבנות את הדבר הזה.
אבל קורה,
מה קורה?
מה יכול לקרות?
שאחרי שאתה בונה את הקומות הראשונות, אתה אומר, אוקיי, סבבה, בעצם מה אני צריך הלאה?
טוב לי.
יש לי ירושלים,
בנויה, הרוב היהודי, אפשר להגיע לכותל, לעשות בר מצוות, מצוין, מה אני צריך יותר מזה? אני צריך את הכאב ראש הזה שם, יש איזה הר מסובך וכל זה, מה? בוא נעצור כאן.
נעצור בתחנה,
תחנה אמצע הדרך.
נעצור.
עם ישראל בתקופת שמואל מגיע פחות או יותר לאיזה מציאות ביטחונית סבירה.
איזושהי יציבות, אחרי כל הבלגן וכל ספר שופטים.
וארון ברית אדוני נמצא בשדה פלישתים שבעה חודשים, וזה לא כל כך מעניין מישהו.
וכשהוא חוזר,
קודם כל, זה אירוע מקומי לגמרי.
חוזר אהרון, מה, אהרון שייך רק לאנשי בית שמש? הוא שייך לכל עם ישראל.
היינו מצפים שכל עם ישראל יגיעו, יהיה כאן איזה מעמד,
איזה תפילה, צום, כלום.
מה כתוב?
ובית שמש קוצרים קציר חיטים בעמק,
וישאו את עיניהם ויראו את אהרון וישמחו לראות. כלומר, תוך כדי קציר, תסתכלי,
אה, איזה יופי, אהרון חזר. תמשיך, תמשיך לקצור, חבל על הזמן.
אנחנו מצפים, ויפלו על פניהם,
ויזעקו השם על האלוהים, ויקראו צום, ויעשו הצהרה.
תוך כדי קציר, הגיע גם אהרון, איזה יופי.
באמת, מזמן לא ראינו את אהרון, באמת.
איפה הוא היה כל כך הרבה זמן?
מה?
הזלזול מתואר כאן בצורה בלתי רגילה.
והעגלה באה אל שדה יהושע בית השמשי ותעמוד שם,
ושם הם יגידו, ילכו את עצי העגלה ואת הפרות, העלו על אדוני, עשו טובה,
והלווים הורידו את ארון אדוני ואת הארגז וכל זה,
ויזבחו זבחים,
זהו,
זה הכל. איפה עם ישראל?
מה זה אירוע של בית שמש? זהו.
מועצה אזורית בית שמש, עיריית בית שמש, זה הסיפור שלה, זה לא סיפור של כל עם ישראל.
ועכברי, הזהב, מספר, כל ערי הפלישתים וכו' וכו' וכו'.
פסוק יט, וייח
באנשי בית שמש,
כי ראו בארון אדוני,
וייח בעם שבעים איש,
חמישים אלף איש,
ויתאבלו העם, כי היכה אדוני בעם מכה גדולה.
עכשיו, בחזון אומרים כאן שבעים איש שקוראים כנגד חמישים, זה הסנהדרין, אולי זה החמישים האלה.
ברור שהייתה כאן מכה גדולה, ואומר המדרש,
אמר הקדוש ברוך הוא,
אילו הייתה תרנגולתו של אחד מכם נאבדת, היה מחפש אחריה.
ואהרוני מחזר בשדה פלישתים שבעה חודשים,
ואין איש מכם שם על לב.
תרנגולת הייתה מחפשת יותר מאשר את אהרון.
על מה זה יושב?
טוב,
הכל
הכל טוב, אנחנו צריכים לבית המקדש.
הגענו למדוכה ולנחלה, גם ככה,
עם הארון הזה גם גילינו שהוא לא עובד, יצא למלחמה ולא עבד, אז מה הלחץ בכלל?
זה האירוע.
כלומר, עם ישראל בתחילת ספר שופטים נמצא במקום
שבית המקדש לא מעניין אותו.
פשוט לא מעניין אותו.
בסדר?
זה לא בסדרי העדיפויות, איפה נמצאת היום מדינת ישראל ביחס לדבר הזה.
נקודת המוצא במלחמת ששת הימים היה שמשה דיין התחנן לווקף,
קחו את זה ממני.
לא רוצה את הדבר הזה, קחו.
כבשנו את הר הבית, הצנחנים עשו מסדר,
מסדר על הר הבית, הר הבית בידינו!
צעק רב מורדכי,
נכון? לא צעק הכותל בידינו, הר הבית בידינו!
שנייה, יום אחר כך, בואו שדאג, קח את הרוח שלכם,
לא,
מפחיד אותנו הדבר הזה, גדול. אני הולך להתכנס לכותל, אין לנו איפה להתפלל וכל זה, לא רוצים.
לאט לאט התודעה עולה ועולה, כולם מבינים שמי ששולט בהר, הוא שולט בהכל, זה הסיפור,
נכון? כל מי שהיה בעזה,
כל בית,
כל בית,
אל-אקצא. זה הסמל של חמאס.
חמאס, ראשי תיבות, חרקת אל-מואקמה אל-אסלאמייה, תנועת הילדות האסלאמית, הסמל שלהם זה אל-אקצא,
עם שני עלים כאלו, ומלמעלה,
מפת כל ארץ ישראל.
והכל מבחינתם זה אדמת חראם, דאר אל-אסלאם,
אה?
דאר אל-אחר, דאר אל-אסלאם ודאר אל-חראם.
הכל, זה ברור להם, לנו זה לא בא, אנחנו חיים בסרט, כן, אנחנו נעשה פה, אז יש להם כל מיני המצאות,
כאלה ואחרות. זה הכל...
אז עם ישראל בתקופת,
בתחילת ספר שמואל,
זה המצב שלהם. בואו, אני עושה כאן דילוג
פראי, מה שנקרא, לסוף ספר שמואל.
תראו איזה עבודה עשה דוד המלך.
אומר המדרש כך, יש פרק בתהילים.
שיר אמר לו ת' דוד, שמחתי ואומרים לי.
דוד ודקלון ביחד.
שמחתי ואומרים לי, בית ה' נלך.
אומר המדרש,
מכניס פה משפט,
דוד המלך אומר, שמחתי באומרים לי,
מתי ימות זקן זה, ויבוא בנו ויבנה את בית המקדש? כי הקב' ברוך הוא אמר לדוד שאתה לא תבנה את בית המקדש,
כי דעי רבים שפכת. ועם ישראל אומרים, נו, נו, מתי כבר הוא ימות והבן שלו יגיע ויבנה?
ודוד אומר, נו, ברוך השם, אני שמח,
עשינו איזה עבודה.
אם זה מעניין אותם והם חפצים, זה אומר שהתקדמנו חינוכית.
זו נקודת המוצא,
הפרק שלנו.
לקראת הסיום,
העבודה החינוכית שעשה דוד זה שמחתי ואומרים לי
בית אדוני אלך. מישהו באמצע נתן עבודה להסביר לעם ישראל איך בלי בית מקדש, בלי הלב, הכל חסר.
אתה יכול לבנות גוף שלם, אבל אם הלב חסר,
אתה לא מחובר.
בית המקדש,
זה המקום שממנו יוצא את ברכה והוראה וקדושה לישראל ולאומות כולם. היום בדרך כלל אתה תופס איזה גוי, אתה אומר לו, תגיד, מה אתה אומר על משהו דתי?
הוא בדרך כלל מפחד.
דתי זה לא יותר, זה פונדמנטליות.
בית המקדש,
זה המקום שממנו יורדת קדושה וטהרה ושמחה לעולם כולו,
של עם ישראל.
בלי זה אנחנו לא מבנים את השליחות שלנו.
זו נקודת המוצא, וזאת נקודת הסיום.
ועל שאר הדברים נדבר בעזרת השם בשבוע הבא, ברוך הדברים לעולם, אמן ואמן.
ביום חמישי, לא יהיה שיעור, אבל יהיה שיעור מחר, יום שני, ושתיים ורבע, נפש הפרשה יהיה בעזרת השם, וגם כל הסוכמנו בחמישי בישו.
