טוב חברים משמעת ברזל אנחנו בנפש הפרשה עבודת הנפש בגלל הפרשה אנחנו צועדים עם אדמור הזקן שציווה עלינו לחיות עם הזמן
הדופק של הזמן זה פרשת השבוע היה בקרבנו וקוראת לנו לדייק את הנפש לתקן אותה לכוון אותה
והיום יש פרשה עמוסה בדברים וכל טוב אנחנו נתעסק היום קצת בפרה אדומה
יש תורה נפלאה מאוד של הבעל שם טוב על העניין הזה,
נוגעת לכל אחד מאיתנו וכדרכם של דברים יוצרת איזה נשיאת הפכים כזאת.
תודה אביעד, ברוך תהיה.
ברוך אתה ה' אלוהינו של הכל יום ברוך.
אז בואו נתחיל רגע מזה,
שנייה זה מבט כללי,
אחרי זה ניכנס פתימה לתורה. תראו,
העובדה שהתורה מבקשת מאדם שנטמת ומת מת
לעבור סדר היטהרות מאוד מאוד מיוחד,
היא דבר שאומר דרשני, בסדר?
כי בעצם יש פה תפיסה שהיא קצת הפוכה למה שמכירים מדתות אחרות, ובעיקר מהנצרות וכו'.
אדם נטמא טומאת מת, ובחסידות טומאת מת
זה לא רק שהוא נטמא למת, אלא
הוא נגע במשהו שיש בו
איזה צד של חיסרון, של פגם, של מוות. הוא ניצל את החיים שלו לא בצורה טובה. החיים שלו עברו איזה טראומה, איזה מפגש,
מפגש לא טוב, מפגש לא נכון, כן?
חידלון, עם חידלון. חידלון יכול להיות פגישה עם מוות,
ותכף תראו שחידלון יכול להיות פגישה עם תאוות ויצרים שגורמים לאדם להרגיש שהוא, כאילו,
מה אני עושה כאן? כאילו, התאוות האלו הן חסרות תכלית וכן הלאה דרך. אז מה התיקון?
התיקון זה לחזור חזרה לעוצמות של החיים, בסדר?
כלומר, התיקון של האדם שחווה חוויה של מפגש לא טוב,
מפגש עם המוות וכולי,
התיקון הוא
נפגיש אותך עכשיו, עושה לך שבעה ימים
מלאי עוצמה של חיים, כי תראו מה עושים לו.
מה קורה לי? לא עליתי לך, שבוע שבוע התקשרת אליי, אני זוכר.
דבר טוב, שיטה טובה.
נסגור את הדלת.
אוי, נסגור, בסדר, נראה.
פרה.
פרה זה, נכון, בהמה, חתיכת בהמה, נפש בהמית. דיברנו בעבר על השערים, נכון?
אז יש שערים, בלשון הקודש יש שערים.
לא רק שורשים, אלא גם שער יש לי,
יש לי, תודה.
יש גם שערים.
ושער, זה אומר שזה מילים שונות, יש להם אותו מכנה משותף.
לדוגמה, שער פרש,
ממנו פרה, פרץ, פרם, פרש, פרק, פרד, פרר, פרח.
הכל דברים שהיו סגורים והתפתחו, התעצמו.
הפרה, השור, הפרה, הם פותחים את התלם באדמה.
אז פרה זה עוצמת חיים. לא סתם פרה. איזה פרה?
אדומה.
אדום זה צבע של חיים, צבע של דם.
לא סתם אדום, אלא תמימה.
תמימה.
שלמה, ללא כל מום.
תכלית היופי, תכלית הנוי.
לא סתם תמימה,
שלא עלה עליה העור. חירותית.
לא ככה כבר אחת כזאת, נכון, יש את השתי שערות האלה.
לא אחת כזאת ש... לא, יש לה חירות.
קח את הגוש חיים הזה,
עכשיו תחבר אותו לעוצמת חיים אחרת. מה זה עוצמת חיים אחרת?
אש.
שרוף את זה.
גם אס זה אנרגיה.
עצומה.
אז זו פרה מחוברת לאש.
מתוך הפרה השרופה הזאת יישאר לנו אפר.
זה אומר שאנחנו לוקחים את התמצית של הפרה, את ה... תכף תראו מה אדמור הזקן אומר.
לוקחים את הנקודה הכי פנימית שלה, כן? שורפים את כל המיותר ונשארים עם נקודת העצם, בדרך כלל מה שנשאר באפר זה העצמות,
כן? זה מה שנשאר.
קצת מהבשר, הרוב זה העצמות שנשארו.
אז לוקחים את הפרה ושורפים אותה.
את האש מזינים באמצעות איזה עץ?
עץ ארז, שגם הוא מבטא
גאווה או חוסן או גבורה ונכון איפה זה לא בא? איפה הכול משהו?
ואת העץ ארז הזה לא לא יש לי יש לי אילן אני פה ערוך ומוכן
צ'יק צ'יק
ואת השרפה הזאת מזינים בעץ ארז ולתוך שרפת הפרה משליכים גם
שני תולעת, מה זה שני תולעת?
תולעת שעושה מה?
מייצרת צבע אדום עוד פעם אדום
ואזוב.
בסוף, אזוב זה זעתר, זה צמח כזה קטן, זה כאילו ענווה.
אז כאילו, לוקחים, עושים פה איזה מיקס
שמעורבב מכוחות החיים העוצמתיים ביותר.
פרה, אדומה, תמימה, לא עליה, עליה עול, ולתוך אש, ואת זה מייצרים אפר, ולתוך הדבר הזה שנית עולה, וקצת אזוב.
ואת כל הדבר הזה שמים בתוך כלי עם מים חיים. ונתן אליו, נכון? מים חיים אל כלי, ונתן האפר, מים חיים אל כלי. מה זה מים חיים?
זוכרים למדנו בפרשת שמיני, את מעלת, מה? הטבילה במעיין.
מדוע מי מעיין, יש להם כוח טהרה כזה גדול? זוכרים מה למדנו?
מה?
כי הם כבר התייאשו מהחיים שלהם.
מי המעיין האלה ירדו מהשמיים, ובמקום שיתפוס אותם איזה בור, איזה משהו, הם חלחלו באדמה, והתייאשו, וכבר היה להם טונות של משקל עליהם, הם כבר אמרו נואש.
ופתאום הם מצאו איזה מדף סלע, ונקבו שם, והתחילו,
תחשבו איזה כוח הם צריכים כדי לבקוע ממעבה אדמה,
מטפסים, מטפסים, מטפסים, מטפסים, מטפסים, מטפסים, עד שהם בוקעים בתור מעיין.
אומר הדמור הזקן, זה כוח הטהרה העצום
שיש למים האלו, לכן הם מטהרים זב, מצורע וגם תממת.
זה האירוע.
אז מי שלשאלתנו, כיצד נטהרים מטומאת מוות,
לא פורשים מהעולם, לא עושים צומות, לא עושים תעניות,
לא עושים תעניות דיבור, לא זה, לא, אלא בדיוק הפוך, מה?
מקבלים איזה בוסט עצום של חיים.
עצום.
ככה יש גם מסבירים את מדוע אבל, לא עליכם, מגדל שיער.
מכיוון שהאבל היה אסוף לחידלון, לחיסרון,
מכיוון שהגענו לו, אוקיי, תחזור לחיים,
תגדל כל מה שאתה יכול.
תגדל את השיער, תגדל את זה, כאילו,
תצמיח, תחזור חזרה לצימוח.
זה מה שאומר כאן אדמו״ר הזקן, תראו, בליקודי תורה,
זה כל כך נפלא מה שהוא אומר כאן,
זה טענו, הוא אומר ככה,
הוא מסביר למה צריך לשרוף את הפרה.
הנה כשאדם חושק וחפץ לדבר מענייני עולם הזה הגשמי,
יש לך?
הנה אותו הדבר הוא כלי להרצון והתשוקה שבלב האדם,
וכן אותיות המחשבה והדיבור שמערער ומדבר איך להשיג הדבר,
הם גם כן כלים להרצון ההוא.
וכל שכן המעשה,
שהם כולם בחינת כלים ולבושים להרצון,
גם הם כמו צורה לחומר. אז נגיד אדם רוצה איזה משהו, אדם רוצה לגנוב,
הוא מתכנן לגנוב עכשיו. בא לו איזה רעיון לעשות מכה,
להביא מכה, כן?
אז הוא מתכנן את הפריצה, מתכנן את השוד, מתכנן את הגניבה,
קונה את הכלים, עושה את הצפיות, בונה כלים לאור.
עכשיו, וואלה, אחי, הרעיון לגנוב הוא רעיון גרוע מאוד,
אבל הכלים?
בכלל לא רע.
תכנון, תעוזה, אתם מכירים? רב זושה היה אומר שלומדים שבעה דברים מגנב
ומתינוק.
מה לומדים מגנב?
לא יודע, רב זושה,
הוא אומר, שבעה דברים לומדים עם גנב.
הוא מתכנן,
עושה מלאכתו ביום וגם בלילה.
אם נכשל פעם אחת, תמשיך גם בפעם השנייה.
שווה בעיניו ממון גדול כממון קטן.
עוד כמה דברים, כן?
אז זה,
תקשיב, הרעיון לגנוב הוא רעיון גרוע מאוד,
אבל הכלים שהכנת הם אחלה כלים.
או אומץ, תעוזה,
קרקום, יצירתיות, התגברות על פחד, הצבת משימה,
התכנון, כל הכבוד.
עכשיו יבוא ומישהו ויגיד לו, מה, אתה לא מתבייש, גנב, זה.
ישים לו איקס על הכל, לא ככה.
את הרצון לגנוב,
תעיף.
את הכלים שהוא בנה, תשאיר, ואותם, מה תעשה?
קח אותם למקום אחר, כמו שלמדנו שבוע שעבר, נכון?
בריש לקיש של רבי יוחנן.
נלך לך לאוריית, אתה אומר, חבל, אתה עם התעוזה שלך, אתה יכול להעיף את בית המדרש.
כל בית המדרש כולם כאלה גדלים, ככה כבשים כאלה, אתה תבוא עם התעוזה שלך ותחדש חידושים, יש לה קיש.
אומר אדמור הזקן,
והנה עצם הרצון, זה תורה נפלאה, חברים, זה צריך ממש להזריק אותה לווריד.
אף שכשנתלבש בתאווה רעה הוא רע גמור,
זה ודאי,
מי שרוצה לגנוב זה רע גמור.
מכל מקום, אין מהות כוח הזה חטא ורע מצד עצם עצמותו,
שהרי עצם מהותו הוא רק כוח המתאווה,
והרי הוא יכול להיות כוח המתאווה לטוב.
אז חבל לוותר על זה. הגנב הזה יכול בדיוק באותם כוחות להשתמש כדי לפרוץ סוגיה עמומה. לא לפחד להיכנס לכל מיני בירורים שהם איזה, ולכן זה הדרך. להיות אמיץ, כמו הרמב״ם, כמו, לא יודע מה, כאלה שכתבו איזה ספרים ושינו את העולם.
או בכלל, לעשות עם זה שימוש אחר.
לא לפחד מזה, להיות עם נערי סיכון ולהציל אותם, ולא לפחד מאתגרים, ולכן זה הדרך.
חבל להרוס את הכלים.
אז הוא אומר,
כן, אלא שהרע הוא מה שאיתה והמשיך כוח המתאווה להיות מתאווה לרעה.
עצם כוח המתאווה הוא טוב. תראו, זה ההבדל בין תורת החסידות לתנועת המוסר נגיד.
תורת המוסר תגיד, צריך תאווה, זה מסוכן וזה.
חסידות, אומר, לית אתר פנוי ממיני כלל.
הצמצום אינו כפשוטו, רק הקדוש ברוך הוא מופיע בכל מקום.
כוח התאווה הוא מעולה.
הוא בא לעולם, רק חבל שהיישום שלו,
האפליקציה שלו, בחרת אותה לרעה.
הדוגמה אולי הכי טובה זה יצר המין.
נכון, יצר המין הוא טוב או רע?
כן, רק אין קיום לעולם, אני לא מדבר רק על הזה, אלא תלוי.
תלוי, כאילו, אם זה בין איש לאשתו כחלק מהברית, זה הברית.
זה הקשר העמוק בין איש לאישה.
אם זה נועד שאדם מחפש את ההנאות שלו, אז אוי ואבוי.
אז אל תצמצם את היצר הזה, כזה ככה. לא.
תתלה אותו, את התאווה הזאת,
במקומות הנכונים.
וזה מה שהוא אומר כאן, אלא שהרע הוא מה שאיתו המשיך כוח המתהווה להיות מתהווה לרע ונעשה בו אצורה רע מאוד ונתלבש בלבושים צועים, אבל זה רק לבושים.
עד שנמשך לסור ממצוות עשה או להתהוות לאיסור, אבל מצד כוח המתהווה בעצמו,
איזה הגדרה נפלאה.
הרי יש בכוח זה להפוך לבבו מן הקצה אל הקצה,
להיות מתהווה ואוהב וחפץ לדבקה בהשם.
לכן הרמב״ם אומר שמי שלא אהב
אהבת אישה לעולם לא ידע מה זה אהבת השם.
וגם הרב היום קורא לו חמור.
הוא אומר, מי שלא אהב אישה הוא חמור,
והוא גם לעולם לא יוכל לדעת מה זה אהבת השם.
הוא חושב שאהבת השם זה כמו אהבה שהוא אוהב את הטילון שהוא קונה במכולת.
טעים לו, אז הוא קונה מזה.
אהבת אישה, אדם שהיה מאוהב,
זוגות נישואים בתחילת חיי הנישואים שלהם, משהו כזה, מה?
כן, לא רוצה פה...
כן, כן. כשהייתי בשלב של הדייטים, אז הוא חושב, אדם רוצה את אשתו, אז הוא סובר.
בקיצור, עשיתי פעם אחת מהשירותים ובירכתי על המחיה.
זה רוח.
זה רוח מרחף באיזה עולמות כאלה.
אז בסדר, מצוין, טוב מאוד, נכון, אז זה כאילו ה...
זה האירוע.
אז ככה האדם צריכה להיות דבוקה נפשו באשר.
אז אם הוא יצמצם באהבה,
הוא גם יצמצם.
אגב, אם כבר אנחנו מדברים, ואנחנו מדברים,
זו הסיבה מדוע שלימי המלך
בשיר השירים משתמש בדימויים מאוד מאוד עזים,
נקרא לזה ככה.
למה?
כי שלמי המלך אומר, אז השיר השירים הוא משל.
הנמשל זה אהבת השם את עם ישראל.
אם אני אצמצם במשל,
ונכתוב על זה משל כזה פרווה, גם הנמשל יצומצם. אני רוצה לתאר את אהבת הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בצורה הכי עזה, שאני בא לתאר את זה באהבה.
זה צריך תיאורים עזים,
ולכן לימוד של השירים הוא לימוד שהוא מבחן ללומד.
אם הלומד מבין, אז הוא יכול, אם לא, אז הוא נופל לכל מיני דברים קטנים.
בואו נמשיך, אז את כוח התאווה אפשר להפוך,
אבל מצד כוח המתאבא בעצמו, הרי יש כוח בזה להפוך לאוהבו מן הקצה אל הקצה.
להיות מתאבא ואוהב וחפץ, לדבקה בה' כמו שכתוב נפשי היוויתיך,
כמו שאוהב ומתאבא לחיי נפשו.
כי באמת כוח המתאבא שבנפש בהמית,
כוח המתאבא שבנפש בהמית.
אתם יודעים שאומרים שהנפש האלוקית
גבוהה מהנפש בהמית, אבל פנימיות נפש בהמית,
יש בצד שאומרים מוח שליט על הלב, אבל פנימיות הלב שליט על המוח.
תראו מה הוא אומר,
כוח המתאווה שבנפש בהמית נצד עצמו,
שורשו ויסודתו בקדושה עליונה מבחינת פני שור של המרכבה.
תבטל את התאווה, בויה.
ירתום אותה לקודש, אבל אם תהרוס את התאווה...
אז לכן אומר אדמו״ר הזקן,
אלא שבירידות המדרגות נפלטם בשבירת הכלים נמשך שיהיה כוח המתאווה גם לדבר עבירה.
לזאת,
כשישוב אל השם יוכל להפוך ליבו מן הקצה אל הקצה,
שגם כוח המתאבק שהיה מלובש בתאווה רעה ישוב לאהבת השם. בדיוק את אותה תאווה שהגנב השקיע בגניבה או שההוא השקיע בכל מיני דברים. את אותו כוח תאווה, אולי הדוגמה הכי טובה זה רב אלעזר בן דורדיא,
שהיה לו כוח תאווה עצום לאריות וכשהוא חזר בתשובה,
כוח התאווה שלו לרשוב אל השם היה כל כך גדול שפרחה נשמתו.
הוא לא הצליח לחזור, כי זה אותה תאווה. כאילו את אותו כוח שלקח אותו לכל ההתפרקות הזאת הוא רתם אל הקדושה,
וזה היה כל כך עוצמתי שהגוף לא החזיק מעמד.
בסדר?
מה אתה אומר?
כן, נכון.
פתרון ולא הבעיה.
מה שאם כן, המעשה רע, אשר מתבוא למלחמה שהוא באמת רע גמור, מצד עצמו אי אפשר להתקרב בקדושה בין התקנה לביטולה ובועטה מן העולם.
את המעשה הרע אתה צריך לבטל. אתה לא יכול להגיד,
אני אגנוב לשם שמיים, זה לא עובד, אנחנו לא רובין הוד פה.
כן?
את המעשה צריך לבטל. אבל את הכוח להשאיר, יש לזה המון המון דוגמאות איך אנשים, למעשה,
זדונות
נהפכים לזכויות. איך זדונות נהפכים לזכויות? אני יכול להבין שאדם,
זדונות נמחקים אולי, אבל איך נהפכים לזכויות?
והתשובה היא, ישנם דברים שאדם בנה, כל מיני תבניות נפשיות שהוא בנה דווקא מהמקום של העבירה.
אז כשהוא חוזר בתשובה,
הוא אומר, אוקיי, אני מבין שהיישום היה יישום גרוע, ואני אקח את אותה תבנית ואני אשתמש בה הפעם למה?
לחיוב. אז הזדונות נהפכים לזכויות.
טוב, אז זה איזה מיני, זה מאמר ארוך, הוא ממשיך, ולכן לוקחים את הפרה ושורפים אותה. הפרה כמות שהיא הכוח המתאווה יחד עם האפליקציה הלא טובה, כי הפרה היא גם גסה וסמור וכזה נכון ויש לה גם פסולת ולא נעים לעבוד ליד פרה, נכון?
אז אומר, אומר אדמו״ר, זה כן, שורפים את הפרה, לוקחים רק את האפר,
את נקודת העצמי.
הרצון שלך, התאווה שלך, היא חיובית.
חבל שהיא הלכה למקום של פרה, בוא ניקח אותה למקום אחר.
אבל את התאווה אל תבטל.
בקיצור רבותיי, אי רצון שנזכה
לא לבטל שום כוח. אני רוצה לספר לכם סיפור, אפשר?
דוד, אתה מאשר לספר לך סיפור?
יאללה.
זה אמר לי חבר,
נתן לי מתנה.
אצלנו בשכונה,
יש לנו זמן, בואו נראה, אצלנו בשכונה לפני שלוש שנים או ארבע שנים,
התחילו לעשות הנוער,
יש תור הנוער, אתם מכירים תור הנוער?
אז זה התחיל אצלנו בשכונה.
היה נער מתוק, אריאל דרסנובר,
שהוא יזם את זה יחד עם חבר של החובה,
אריאל נהרג בתאונות דרכים,
ומאז הדבר הזה תפס תאוצה,
ונהיה בתי מדרש לנוער במקומות תור הנוער, זה נקרא.
תור הנוער שיצאנו בשכונה מארגן פעם בשנה כנס בהושענא רבה לנוער. מגיעים אלפי בני נוער מכל הארץ, בהסעות,
ושיעורים כל הלילה.
בא לבית הכנסת, מפוזרים וזה, מדהים, הריב.
בפעם הראשונה שהם ארגנו,
הם ארגנו גם, לא רק שיעורים לנוער, הם גם ארגנו שיעורים למבוגרים.
אז תפסתי את אחד החברים אצלנו בשכונה,
קם, הוא רם בשבט תיכונית, והוא מאוד ריבם, אמרתי לו, תקשיב, הם קצת הגזימו.
כאילו, נוער שמארגן לנוער סבבה, נוער מארגן למבוגרים זה קצת לא מתאים.
כאילו, כאילו זה לא שייך, אתם, אנחנו מבוגרים, יש להם את הסדרים שלהם, בתי כנסת, הכל בסדר, מה אתם עכשיו?
אומר לי, תקשיב, אתה צודק.
אבל כתוב,
אל תיגעו במשיחי,
אלו תינוקות של בית רבן.
הרבה פעמים לילדים יש מחשבות משיחיות כאלה.
אנחנו נתקן את העולם, אנחנו נשנה את הכול, אנחנו נעשה סדר, גם לזה וגם זה. אל תיגע בזה.
אל תהרוס להם. אם אתה תהרוס, תן, בסדר.
כאילו,
מחשבות כאלה של תיקון עולם,
זה אנגלית, זה אנגלית, ועכשיו אתה תכבה את זה, אתה תקבל איזה אדם כזה גמד נמוך,
איזה אחד כזה שהארצונות שלו, מה?
זה פשוט אם באים שמחים וזה, ילד שמח בכיתה, עובדה א', אמרו, אולי אתה רוצה לספר לכולם מה מצחיק, כן, בדיוק, נכון?
כן, יפה מאוד, וכמובן שאלי אומר את זה בגלל אימא שלי, הגננת ניצה, ניכאלי, ששם הכל היה טוב, ברוך השם. טוב,
זה מובן, האירוע הזה מובן, זה נפלא מאוד. עכשיו, על גבי הדבר הזה, תראו איזה יופי. בואו, בואו, אוקיי, תעשה drill down.
דיברנו על גניבה וכל זה, בואו נדבר על ה... בואו נשיא את הדברים על השולחן.
זה אומר,
פרה אדומה אומרת שבעצם אין כוח חיים שאתה לא יכול להשתמש בו,
לקדושה. אין דבר כזה. הכל אתה יכול לעשות לו.
אז תלמידי הבעל שם טוב החליטו לאתגר אותו.
תורה נפלאה מכתר שם טוב.
דו שיח בין תלמידי רבי ישראל בעל שם טוב,
אור שבעת הימים, אנחנו היום ערב ג' תמוז,
שזה ההילולה של הרבי שלושים שנה, שהכול יונק מהחסידות,
מהבעל שם טוב.
תראו מה ששאלו אותו.
נודע מה שכתוב, מה שאמר הבעל שם טוב, זכרו לברוכו לחי העולם הבא,
ששאלו תלמידיו על עניין פרה אדומה.
היכן רמוז במצווה זו לבוא לעבודת השם מתברך תמיד,
כמו שלימד הבעל שם טוב.
הבעל שם טוב לימד שגם אם המצווה אתה לא יכול לקיים אותה, אבל העיקרון הרוחני נשאר.
כמו שתלתי לעיל, שכל המצוות הן נצחיות בשכל.
אף שבפועל הן בזמן ומעשה, בשכל הן תמיד נצחים. פרה אדומה היום אין לנו, כי אין בית מקדש ואין כהן גדול וכולי. אבל רעיון פרה אדומה
של ההמרה הזאת, ההטמרה של כוח מפה לפה,
וגם המורכבות של טומאה וטהרה, אתם עכשיו מבינים למה פרה אדומה היא גם מטממת וגם מטהרת, נכון?
כי בעצם היא מתעסקת בתאוות,
שבמקום הקודם שלהם הם טימאו את האדם,
ועכשיו הם מטהרים, אז יש פה איזה משהו במעבר.
אז הם שאלו אותו, איפה זה בא לידי ביטוי?
כי התורה היא אלוקותו, ואלוקותו נצחית, כמו שאומרים כל תלמידי הבעל שם טוב זל בשמו,
שכל התורה צריכה להימצא תמיד,
בכל זמן, בדרך חוכמה ושכל.
שיש מכל מצווארים זתא ושאלוהו על פרה אדומה,
שאפילו בזמן בית המקדש לא נהג דה לעיתים רחוקות. כמו שאומרים במשנה, שבסך הכול עשו תשע פרות,
מהשאן,
וגם כשמתארת מי היא מתארת טהורים, הופה,
והשיבה בעל שם טוב שזהו עניין הגבהות.
גבהות בשפה שלנו, גאווה.
עכשיו תדעו לכם, בחסידות חקרו
מהו שורש המידות הרעות.
יש הרבה מידות רעות, עצלות, עצבות, שקרנות,
קנאות, קנאה, ליצנות.
מה השורש?
הגיעו למסקנה ששורש המידות הרעות,
גאווה.
עצבות
היא בת של גאווה.
בת לא טובה, כן, האדם הוא גאוותן, הוא חושב שהכל מגיע לו, ואז כשהעולם לא רוקד לפי החליל שלו, אז הוא נהיה עצוב או כועס. אם הוא אדם חלש, הוא נהיה עצוב, אם הוא אדם חזק,
הוא כאילו נהיה כועס, אבל שניהם אותו דבר.
גאווה.
אז לכאורה, הגאווה צריך להתגרש אותה
מכל המדרגות,
שנאמר,
מאוד מאוד הווה שפל רוח,
שתקוות אינו שרימה. לא המאוד פעם אחת, פעמיים מאוד, ולא ענוותן, אלא שפל רוח.
אז אין בכלל מקום לגאווה.
אין מקום לגאווה.
הקב'ה אומר,
אני והוא לא יכולים לגור באותו מקום. אם אדם מתגאה, מצטער. אז לא יהיה מה שמתברך.
אבל זה לא מסתדר עם העיקרון החסידי של לית אתר פנוי מיניה,
ואי אפשר להתעלם מן העובדה שכשאדם יש לו גאווה,
יש לו איזו אנרגיה שמפעפעת בו, הוא קצת, אפילו ההליכה שלו הוא קצת ככה.
נכון, הולך כזה, ככה, זהו.
זה כלום, זה לבטלה, איקס על הכל,
מוריד לו איזה כאפה ולמרוח אותו.
אומר רבנו ישראל בעל שם טוב,
שזהו עניין הגבהות,
שמתחילה אם האדם מתנהג בדרך לא טוב,
והוא רחוק מהשם יתברך.
התחלת תיקונו מצד הגבהות ושלא לשמה,
כמו התפארות או עולם הבא,
שזה גם כן גבהות נסתר.
כשחושב שראוי שישלם להשם יתברך שכר על מעשיו,
וחושב את עצמו שעושה איזה דבר למענו,
כן.
אמרו לו, שמע, אם אתה זה, תעבוד את הקדוש ברוך הוא, תקבל סחר, תקבל כבוד, תקראו לך רב,
יקומו לפניך, וכל זה,
וואו וואו,
בהתחלת הדרך,
תוך כדי שהוא מתקדם,
זה עושים עם ילדים, כן?
ילדים זה, הוא למד משליות, עשו מסכת, כולם מוחאים לו כפיים,
ועם הזמן הוא יתקדם ויבין שהוא לא צריך את זה.
אבל בהתחלה,
צריך להשתמש בכוח הזה,
וחושב את עצמו שעושה את הדבר למענו, כן?
עשיתי טובה לקדוש ברוך הוא,
קמתי בבוקר והנחתי תפילין, וואי, כל הכבוד לי.
ובאמת, מצידנו בלתי כוח הבורא, מה אנו?
ואך ייתכן לקבל שכר.
רק מתחילה אי אפשר לבוא לזה, למדרגה הזאת של לעשות את הדברים רק לשם שמיים.
וחס וחלילה, יישאר האדם בחיצוניות.
בסדר?
תשמעו, יש לי חבר
לפני כמה שנים שהוא עזר בתשובה,
כי הוא מאוד אהב להתלבש יפה.
מותגים.
מותגים.
נאותיקה.
זיפ,
לקוסט,
אתה רואה במותגים?
דניאל מורטי, כל מיני כאלה.
קבוצות, ככה, יפות, שחורות וכל זה.
עכשיו, מתי יש לך, אז הוא קנה בגדים וכל זה,
מתי יש לך הזדמנות לתבוס את הבגדים האלה? אתה לא תלך איתם ביום-יום.
יש מסיבה, יש איזה אירוע, אבל אין מסיבה כל יום.
הוא מספר לי, תשמע, אני בשבת,
אני רואה את כל החברים שלי שהיו לו,
הם משתמשים לי יפה,
עוסקים הופעה והולכים לומר, יש מסיבה? הם לא מסיבה, הולכים לבית כנסת.
מה, בית כנסת מתלבשים יפה? אני גם רוצה.
שם את הבגדים היפים,
כל המכנסיים, זה הגיע, אני רואה את כל האנשים מהשכונה שהכרתי, מהיום-יום וזה.
כל אחד דופק שם הופעה, אתם יודעים, ספרדים אוהבים להתלבש.
במיוחד מרוקאים, יש להם חליפה לערב שבת,
חליפה לסבת בבוקר, חליפה לשעות השלישית.
דופקים הופעה, ויפה, ונעליים, תואמות, והכול, איזה כיפר, בצבע של החליפה, הכול.
מטפחת בזה, מסודרים, פרולו ירוק.
מזובם, כיף, דופקים הופעה.
גם כן, קם בבוקר, גם כן, התאים את הזה, ככה.
והם שם, איזה פגע, קיבל סידור, קיבל לשבת, נתנו לו להגיד איזה, יש כאלה אוהבים, יש להם כאלה, יש להם קול יפה.
נכון?
בדיוק, החתן שלי סיפר לי
שהוא נסע ברכבת עם איזה כמה חבר'ה, סע ברכבת בחודש אלול, היו לידו כמה חבר'ה ש...
קיצור, נראים קצת רחוקים מזה.
והם גם איך שהם דיברו, זה לא, הם לא דיברו בדברי תורה, בוא נגיד ככה, כאילו, הם דיברו, גם הסגנון דיבור היה זה.
ואז אחד אומר לחבר שלו איזה קללה, אמרנו, בגללך אנחנו נאחר לסליחות, אנחנו לא מגיעים עכשיו, אני חייב להגיד מרומים מרומים.
מגיעים הסליחות,
חשוב להם להגיע כדי להגיד את כל הלילה, אצל הספרדים יש את ה... נכון?
עננו, ומרומים מרומים, וגם לפני כן עם ה...
שם מלך, כל ה... זה נכון?
וטרם שחקים וערקים נמתחו, ועד לא מאורות זהר.
אז מגיעים הסליחות, כי אוהבים לסלסל, כי יש להם קול יפה,
כי לא יודע מה,
ומהמקום הזה, אז חברים, אני אספר לכם עליו, ברוך השם.
חבר'ה, חשוב, לומד תורה הרבה שנים.
כן, אז זה הדרך.
אז חשוב, יש מקום לזה.
בהתחלה, לגבהות.
אז חלילה, בהתחלה יישאר בחיצוניות.
והותר לו לאחוז הגבות וההתפארות
ויעשה שלא לשמה.
ומתוך שלא לשמה, יבוא לשמה.
ובלשמה, כשהוא מגיע כבר ללשמה, צריך להיות זך ונקי מכל סיג וגבהות.
כן? כי אם יתערב בו גבהות, יתואב בפני ה'.
כשאדם כבר מגיע להבנה שהוא, אוקיי, לא הולכים לבית הכנסת רק כדי לדפוק הופעה,
אלא לאשון תפילה,
אז שם הוא צריך לשחרר מיד את הגבות, אחרת זה יטמא אותו.
כלומר, אותו דבר שטיהר אותו לפני כן, עזר לו,
אם הוא ימשיך איתו כשכבר זה מיותר, זה עלול מה?
לטמא אותו.
הגאווה שהייתה בהתחלה מותרת, עכשיו היא נהיית אסורה.
וזה כבר אמרתי בפירוש כי כל שאור וכל דבש
לא תקטירו,
נכון?
ממנו ישאל אדוני. אסור להקריב בקורבנות דברים מתוקים. מצד שני,
קורבן ראשית, תקריבו אותם ולמזבח לא יעלו.
קורבן ראשית זה ביקורים. מה אנחנו מביאים בתור ביקורים?
ועם דברים מתוקים.
אז איך זה מסתדר?
פירוש, שהרמז בשעור הוא דבש לגבהות,
שהם מרתיחים ועולים.
כן, דבש וכל הדברים הם מתחממים ומתפשטים.
אז כמו הגבהות שמגביה לב האדם,
הם דיני הקטנות, כי קטן רוצה להיות גדול וכולי, ואמר הכתוב,
לא תקטירו ממנו אישה להשם, לעבוד על ידי גבהות.
רק קורבן ראשית, ביקורים, התחלה.
רצה לומר, ראשית ההתקרבות לה' יתברך,
מותר להיות בגבהות.
בהתחלה מותר.
אבל אחר כך,
אל המזבח העליון לא יעלו לריח ניחוח לה'
שאין נחת רוח לפניו יתברך בגבהות חלילה,
כי תואבת ה' כל גבל לב, אפילו בכל דיוק הידוע,
ונמצא הגבהות מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים.
טוב, נפלא, אז הבנו את הרעיון, בסדר?
תודה.
אז הוא הסביר,
הוא הסביר.
האמת שהוא עוד לא הסביר, הוא יגיד את זה מיד בהמשך,
בסדר?
כן,
כן, הוא יגיד את זה מיד בהמשך.
אבל כבר כאן אפשר להבין שפרה אדומה זה לשון איזו התפשטות וזה.
כאילו הם שאלו איפה יש היום דבר שהוא גם,
אז הוא מסביר.
איפה יש דבר שהוא פרה אדומה מטהר ומטמא.
אז הוא אומר, פרה אדומה זה בעצם מילים נרדפות לגאווה,
והגאווה מתארת אותך בהתחלת הדרך ומטמאה אותך בסופה.
אתה יכול להשתמש בה בהתחלה,
ואם אתה נשאר איתה מיד אחרי ההתחלה, זה יטמא אותך.
בסדר?
טוב, אז זה, אוקיי, מישהו בהתחלה, מה עם אדם שהוא צדיק?
אדם שהוא בסדר, שהוא כבר אחרי התחלת הדרך, מה איתו?
והעניין הזה הוא אפילו בצדיקים שהם כבר טהורים,
כי הוא נוהג תמיד על דרך הנזכר לילה, מה ששאלת, אלי,
שצריך להתקרב להשם יתברך בגבהות ושפלות.
כי קודם שרוצה אדם להתקרב להשם יתברך על ידי איזה מצווה גדולה בתוראות תפילה,
נמצא שעדיין הוא מרוחק ונקרא לערך הקירוב שיתקרב אחר כך על ידי עובדה שעתיד לעשות, נקרא אתה על דרך הכינוי טמא ומרוחק מהשם יתברך.
ואי אפשר להתקרב להשם יתברך אם לא יהיה לו גבהות.
כלומר, אדם אומר, אני רוצה עכשיו לעשות איזה מעשה טוב, לא יודע מה.
אדם אומר, אני רוצה לקום מחר ותיקי, לא, מחר.
מה אתה גנוב, אתה... זה קושי, אתה בשמונה מגרד את המיטה.
בוא תחזור לישון, תהיה רגוע.
מה?
תגיד, תשמע, אני מחר קם ותיקין.
יש לך בעיה עם זה?
אני רוצה להיות מחר כמו מקובל.
אומרים, שמעתי בחסידות שאומרים,
שאחרי שאדם יודע שהוא בינוני,
ברור לו שהוא בינוני,
הוא יכול להתנהג גם כמו צדיק.
מדי פעם?
לקחת...
אז אחת הבעיות שאנחנו רוצים להתקדם זה שמגיע עץ הרב ואומר לנו, מה, מי אתה, מה אתה,
איפה אתה חי? באיזה סרט אתה? אתה עכשיו תגדל זקן, מה אתה איזה רב גדול?
אתה עכשיו תעשה זה? אתה עכשיו תתחיל להניח לפי עין רבנו תם?
אני בכוונה לא מזכיר תכלת, כי תכלת זה הלכה גמורה, זה לא חומרה, זה לא שום דבר, זה הלכה פשוטה, תכלת זה לא שייך עצר הרב פה, זה צריך לקיים את ההלכה.
דאורייתא.
אבל כל מיני דברים, אתה עכשיו תקום ותיקין, אתה עכשיו תעלה, אתה תקרא בתורה, מה אתה איזה פייטן?
הכל טוב, אחי, אני רוצה.
גברות!
אז אי אפשר להתקרב להשם יתברך אם לא יהיה לו גבהות.
פירוש דיש קטנות וגדלות בקדושה ולאומו את זה בסדרה אחא.
דבסדרה אחא קטנות על ידי שעץ הרע אומר לו, עתה אינך ראוי לעשות מצווה גדולה ועובדה כזאת,
ועל כן צריך שיקבע לבוא ליבו בדרכי השם. אני ראוי,
אני ראוי, מי יותר ראוי ממני?
אומרים בחסידות שאדם צריך להגיד את הפסוק של המן,
למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני? מי יותר ראוי מאיתנו, מכל אחד מאיתנו?
אנחנו יהודים, כן, אנחנו בארץ ישראל, כן, אנחנו בירושלים, כן, לומדים תורה, כן, תורה גואלת, כן, זהו,
מגיע לנו כל הדברים בעולם.
ושנייה אחרי שאתה חושב את זה, ועושה את המצווה, מה קורה מיד אחרי?
אני?
מי אני שאני אזכה?
כן?
רגע, עוד משפט אחד מהכיוון הקודם.
ועל כן צריך שיגבל יבוא דברי ה' כמאמר חזל במשנה למה נברא אדם יחידי,
שצריך לומר, עליי העולם עומד.
אני הכי חשוב, העולם עומד עליי, מצווה שלי מחזיקה את כל העולם.
ואם לא כן, יאמר לו יצרוע שאתה אינך ראוי להתקרב אליו, על ידי עובדה לא כל נזכר לאלה, ואתה צריך להשתמש בגבות, שיגבל ליבו בדרכי ה' להתקרב דווקא.
באמת, הוא שפלות כמו וכו'.
ואם כן, על ידי גבות זה, יטהר ויקרב את עצמו לה' יתברך.
שיעשה העובדה של תורה, או תפילה, או מצווה. נכון, לפעמים מבקשים, מישהו יכול להגיד איזה דבר תורה, חבר'ה? מישהו...
אני עשיתי לעצמי כלל.
תמיד כשמבקשים מי יכול, אני אומר, אני,
ולהגיד דבר תורה, אני כאילו לא מחכה ושיבקשו, אני דוחף.
כן, כן, שליח ציבור זה ממש, כי הגבאים,
זה לא ענווה ולא שום דבר, הגבאים כבר ירצה להם, אז לדעתי, כל מי שגבאי
מבקש ממנו, חייב להגיד לו מיד כן, לא צריך את ההלכה בשולחן ערוך שסרף.
זה היה בזמנם, שאנשים היה להם,
הרבה רצו להיות שליח ציבור, אז סרב קצת. היום הגבאי כבר מגיע לך,
מבקשים, מיד תגיד כן.
אפילו תיגש לגביי, אתה יכול להגיד לו, שמע, אם
אתה רוצה, אני מוכן לגשת,
זה עוזר להם מאוד.
בסדר?
אז זה מצוין.
מה?
באתי, אתה יודע, הגביי יכול להחליט, לא מחייב אותו.
אז לזה וכולי.
ואם כן, על ידי גבות זה יתאר ויקרב את עצמו לשם יתברך, שיעשה העובדה של התורה ותוציאו לו במצווה,
ואחר כך, בעת העובדה שעושה,
או אחר כך, צריך להישמר או להשתמט
מכל צד גבות וישפיט את עצמו לפני השם יתברך
ולפני הכל וזו קטנות שבקדושה שלא ידעו ממנו שהוא גדול מחברו כשיראה שהם אינם עושים עובדה זו. עכשיו אני יותר מהם, אני אחזור מיד להיות קטן.
כן? אתם יודעים מה ההבדל?
ההבדל הוא שלפני עשיית המצווה, אנחנו מיד נראה את זה,
לפני עשיית המצווה צריך להגיד אני הכי חשוב,
אחרי עשיית המצווה אסור להרגיש סיפוק.
צריך להרגיש הודיה.
לא סיפוק,
סיפוק זה, נו, ברוך השם, אני זכיתי, עשיתי, לא.
עוד היה. תודה, הקדוש ברוך הוא,
שמצאת אותי ראוי להיות משכן למצווה הזאת.
אני חושב שאני ממש לא ראוי, אתה מצאת אותי ראוי, תודה. יהי רצון שאני גם אהיה ראוי בפעם הבאה.
ככה אתה צריך לחשוב.
אם הוא ימשיך לחשוב כמו שחשב בהתחלה, בגאווה, ברור, זאת אומרת,
מי עוד,
כן, יש כאן, אתה רואה, עוד מועמד חוץ ממני, אז מי עוד נטמע
למקום.
בסדר.
לפעמים זה ממש באותה פעולה. אספר לכם סיפור.
היו ש... היה...
עד לפני הקורונה,
הייתי מתפלל בשטיבל אצלנו ליד הבית.
אשטיבל בעל שם טוב. מאוד מאוד אהבתי להתפלל שם, גם בגלל שזה על שם בעל שם טוב.
תפילה חסידית, היא לא הייתה מרוחה, אבל הייתה בנחת.
אחרי זה האוטובוסים השתנו, וזה, הזמנים, אז לא, אני לא יכול להתפלל שם, כי זה לא מסתדר עם האוטובוסים.
וזה... התפלתי שם כמה שנים.
ובדרך כלל היה שם בעל קורא, קורא בתורה,
ואחת הפעמים לא היה בעל קורא, אז אמרו, בעל קורא, בעל קורא.
אז אני אמרתי לכם, אם זה משהו למצווה, אז כן, בעל קורא, אני יודע לקרוא,
אני יודע לקרוא את כל הראשונים של כל התורה,
ואני חושב שאני קורא טוב, כלומר, מדויק וכל זה, עליתי.
עליתי לבמה, זו במה גבוהה.
הם שם,
בשטיבל הזה,
מקפידים, כשאפשר,
שהבעל כוירי ידע לקרוא עם ת' וסוף,
ואוי ואוי, מה שאני לא יודע,
כן?
אבל לא היה.
אני הסתכלתי לראות אם יש, לא היה, אז לא נשאר איזה, אז עליתי.
איך שעליתי, פתאום נכנס מישהו שיודע.
אז הגאוי כזה מסתכל עליי, כאילו, אני קלטתי אותו, אז מיד ירדתי.
מיד, בסדר? כמובן, כל הכבוד לי, אני מלא בענווה וכל זה, אבל
אני אספר לכם שזה היה,
לא, שזה היה איזה מין, זה,
רגע לפני כן אמרת, עבודת השם שלי זה עכשיו לעלות,
אבל שנייה אחר כך, הציבור כאן, זה לא, זה הציבור, רוב הציבור, אני מתפלל שם, אנחנו מעט דתיים לאומיים שמתפלל שם, זה ציבור חסידי.
הוא מגיע לו, בצדק, להתפלל לפי הנוסח שלו, הם מקפידים על זה, על תף, דגושה, סף, רפויה, אה, פתח, אור, קמץ,
אז נכנס לזה הבעל קורא, אז זה,
אבל זה כאילו התנועה בנפש, לרגע אחד אתה עולה, לרגע אחד אתה יורד.
זה כזה,
כן.
כן.
כן.
כן, בזמן שאתה כבר מתחיל לעשות תשובה, זה הפוך, האנשים שעצרת אותה, קצת מרגיש לא יודע למה איזה קרב, אז אנשים שאתה אוהב אותה,
והם צריכים קצת לעשות את זה. כן, כן, נכון, נכון,
נכון, זה בדיוק הנשיאת הפכים הזאת, שלפעמים כאלה שעזרו לך, אתה פתאום צריך להתרחק מהם,
וכאלה שזה, אתה פתאום חוזר אליהם, נכון?
כן, כן, כן, זה זה, בדיוק.
אז
זה נמצא, אגבות בשעת מעשה המצווה,
אז הוא נקרא טהור, טהור.
ואז אגבות מטמא,
כן, אגבות בשעת המצווה,
בשעת מעשה המצווה, אז הוא כבר נקרא טהור, ואז אגבות מטמא את הטהורים.
ואגבות נקרא פרה.
למה היא נקראת פרה?
שמפרה ומגדיל דעת האדם.
ואדומה מצד הקליפה.
על כן צריך גם אותה להשליך אל תוך שריפת הפרה, עץ, ארז ואזוב ושני תולעת,
דפירש רשי מי שהתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב.
לפני כן התגאה, לפי רשי זה כאילו החטא שלך היה שהתגאית כארז, נו נו נו נו עכשיו תשפיל את עצמך כיוב. אבל הבעל שם אתה אומר לא,
בהתחלה התגאית כארז וזה היה מצוין, אבל עכשיו שאתה כבר בתוך התהליך תשפיל את עצמך כיוב, אזוב. רבותיי זה נקרא נסיעת הפחים.
נסיעת הפחים זו תכונה משיחית מובקת, זו הייתה התכונה אולי הכי בולטת אצל הרבי.
אתם יודעים למה?
כי זו תכונה של מלך המשיח.
הרבי מצד אחד היה עסוק בעניינים הכי הכי חובקי עולם,
יהדות רוסיה ופרויקטים עצומים ותקציבי ענק,
ומצד שני היה לו סבלנות לכל יהודי יחיד שבא לדבר איתו ביחידות או באגרות, ששלחו לו שאלות על דברים שהם לא תמיד הדברים של תוהו לפני הצמצום,
אלא גם דברים של בנה חיים ומזון הרוויחי, הוא ענה לכל אחד.
נשיאת הפרחים.
איך הוא היה הכי מאיר פנים והכי
מלובב ועם דרישות תקיפות בצורה בלתי רגילה. יש אחד הסיפורים שאני הכי אוהב,
זה שפעם הרבי שלח את המזכיר שלו לקרוא לאיזה אחד התמימים בישיבה, אמר לו, הרבי מינה אותך לשליח הרבי בקוצ'אלבמבה, זה עיר בבוליביה.
אז הוא אומר לו, איפה זה קוצ'אלבמבה?
אז המזכיר אומר לו, שליח הרבי בקוצ'אלבמבה אומר לי איפה זה קוצ'אלבמבה?
שלחו אותך זהו, one way ticket.
הייתה פעם אישה אחת שכתבה לרבי מכתב,
הם שלחו אותה ללונדון, את השליחות שלה.
אז היא כתבה מכתב לרבי שכל החיים שלה, היא חלמה לגדל את הילד, להתחתן, לגדל את הילדים שלה ליד הרבי, ושיראו את ההתוועדויות וכל זה, ועכשיו היא לא מסוגלת,
בלונדון זה בלתי אפשרי,
והיא מבקשת שהרבי יתיר להם לחזור.
כתב מאישה, אימא צעירה,
אומרת שזה, כאילו,
והרבי, אתה יודע, מאור פנים של הרבי זה הבלתי רגיל הרי.
הרבי היה אומר על עצמו,
עמי היה קשה מבחוץ ורך מבפנים.
אדמו״ר היה נפש פיוטית.
ואני, הוא אומר,
רך מבחוץ וקשה מבפנים.
הרב היה רוסי, אני מזכיר לכם.
כאילו, הוא עונה לה, מה הוא עונה לה?
אני כמעט מצטט את המענה במדויק.
בוודאי שהתכוונה לגור במחיצתי,
לא הייתה כוונתה להעצים והאבנים שבמחיצתי, אלא אליי ואל כל מה שאני מביא,
וזה תמצא יותר בלונדון.
בום.
מה הסיפור?
אין שחרורים.
זה נסיעת הפחים.
אני אומר את זה, מזכיר את זה כאן, בגלל הנסיעת הפחים הזאת של הפרה אדומה.
גאווה מצד אחד, שנייה אחר כך,
זה יטמא אותך, תרוץ להיות...
היית עץ ארז, תרוץ להיות איזור.
בואו נספיק עוד קצת.
ולזה אמר במדרש,
הוא מחבר לנו גם את פרשת, רגע, כן,
כן, הוא פסק רמב״ם, מקל ארז זורקו אמה, שהגבורות וגדיו תיקח לעצמו לעשיית המצווה, יהיה מדוד ומשוער באמת המידה. כן, המקל ארז הוא אמה, לא יותר מזה.
ואחר כך, תכף ישפיל עצמו כאזוב,
וזה נקרא פרה אדומה המתארת את התמאים.
ועל זה אמר במדרש, מה ראה קורח לחלוק על משה?
איך קורח חלק על משה?
הרי מה קורח אומר למשה? אתה גאוותן.
זו בדיחה הכי מצחיקה שפסופה אי פעם בהיסטוריה.
להגיד על משה רבנו גאוותן, מדוע תתנסו על כאן השם משה? התורה מעידה עליו, שהוא ענוותן, נכון?
כתוב שגימל מוכי שחין,
יש שלוש סוגים של מוכי שחין, ונפשו של משה שפלה מכולם. הוא חושב שהוא הכי גרוע,
יותר מהמוכה שחין הכי גרוע. אז איך הוא אומר עליו,
מדוע תתנסו?
איך זה יכול? אתה יכול לחשוד במישהו באזור,
אבל אתה לא יכול, זה לא מתאים בכלל. תשובה,
היכן ראה וחשב שיהיה למשה התנשאות חלילה?
הלא ידוע כל ענוותנותו.
ידעו שמשה מוכתר בענוות, שאידאלבה כתוב, יש משה ענוות מאוד.
שהיה ענוות מכל אדם אשר על פני האדמה, אפילו מכל השפלות שנקרא, נקרא אדם אשר על פני האדמה, הוא היה ענוות יותר מהם.
אם כן, איך חשדו בעוון, איך חשדו בעוון הגבהות לצדיק גדול כזה? הרי הכוח היה פיקח.
והשיב המדרש, פרד ומה ראה?
רצה לומר,
שראה שגם מידת הגבהות מוכרח להיות לכל צדיק לעבודת השם יתברך, וגם למשה רבי נשת המידה הזאתי.
כל הדבר הק...קל זה, וכל הדבר הקשה,
תביאו אליי.
נכון? כל הדבר הקשה, וכל הדבר הקשה, ישפטו הם. אז משה רבנו,
זה לא ממקום של גאווה, מקום של שליחות.
אז יש לו איזה...
ויחשב קורח שמשה טעה.
כי מה שהתנסו הוא ואהרן להתקרב להשם יתברך, לא היה מחמת הגבות המותר המתאר את הטמעים המורחקים,
רק להתערב בהם הגבות האסור המתאמת את הטהורים.
ועל ידי זה נשא ליבם להתקרב להשם יתברך ובארון יותר מכל העם. יאללה, אתם מגזימים.
אתם עפים על עצמכם.
ולהיות מלך,
ולעשות הכל כפי מאמרו, ומשה עושה לעצמו חצוצרות, נכון? מפחדות בעלותך.
הוא כבר לא יכול לקרוא לנו חבר'ה בואו.
צריכים חצוצרות?
מה זה הדבר הזה?
הוא לא יודע שזה משה רבנו,
זה הגאווה המותרת, ההתנשאות המותרת.
וכורח חשב שזה היה מצד הגבות, כי באמת משה רבנו היה בתכלית השפלות,
כמו שידעה התורה עליו, ואף על פי כן היה משתמש בגבהות בכמה דברים שעשה.
משתמש בגבהות.
זה כמו על המדף,
לוקח, משתמש, מחזיר.
כן,
הרבי היה משתמש בגבהות הרבה פעמים, בדרישות, כל מיני כאלה, לכתחילה, אבל זה לא היה נוגע אליו.
נכון?
מספרים על רבי שלמה זרמן אויירבך, סיפור נאה,
שהייתה פעם איזו משפחה שהילד שלהם היה ילד מיוחד, והם הצליחו לרשום אותו באיזשהו מוסד.
והילד לא רצה ללכת.
והילד מאוד מאוד אהב את רבי שלמה זלמן, אז לקחו את רבי שלמה זלמן, אז רבי שלמה זלמן אומר לו,
אתה יודע מי אני?
הוא אומר לו, כן,
את רבי שלמה זלמן.
הרב הגאון רבי שלמה זלמן אומר לי,
ואתה יודע שבכל העולם שומעים בקולי,
כל העולם, היום קיבלתי טלפון מאמריקה,
ממשה פיינשטיין היה כזה,
רבי שלמה זלמן היה תכלית העלבה,
כן, כן.
אז הוא אומר לו, אתה יודע,
אני צריך
שמישהו שיהיה שליח שלי, נציג במוסד הזה והזה, ישגיח שמתפללים מניין או נמאמן ששמים את הנרות שבת. אתה יכול להיות השליח שלי?
כן.
אחרי חודש ההורים באים לרב שלמה זעמן, יש בעיה אחרת. מה, הילד לא מוכן לחזור שבת הביתה?
לא, הוא שליח של רב שלמה זעמן.
הוא משתמש בגאווה.
זו מדרגה נפלאה.
אף הפחינה משתמש בגבות בכמה דברים שעשה, שהמלך על ישראל והנהיג את עצמו כמלך לעמו.
רק באמת, היה זה לעבודת
השם יתברך, להדריך העם בעבודת השם יתברך, כי לא היה אפשר בלתי זה שהיה מצטריך איש אשר יצא לפניהם, כן, צריך מצד הכבוד,
ואף על פי כן לא רצה לקבל זה בתחילה כענודה, שסירב, באמת בהתחלה הוא לא רצה,
עד שחררו השם יתברך, שיהיה לו שררה זו. וכורח,
אף על פי שעה פי כך, באה לו רוח הקודש,
מחמת הקנאה, הוא חשב שמשה רבנו כאילו נהנה מהגאווה הזאת.
הוא לא הבין שמשה רבנו עושה את זה לצורך התפקיד, אבל מצד עצמו, משה רבנו בשנייה שזהו.
אתם יודעים, מספרים על משה רבנו, מדרש אומר שמשה רבנו בסוף,
אז הוא התחנן לפני הקדוש ברוך הוא להיכנס, הקדוש ברוך הוא אמר לו, אתה יודע מה, אני מוכן שתיכנס, אבל כאדם רגיל, לא כמנהיג, הוא אומר לו, מקובל עליי, אין בעיה.
ואז פתאום ירד הענן וקרא ליהושע.
יהושע נכנס, הענן דיבר איתו באוהל מועד, יצא,
אומר משה ליהושע, מה אמר לך השם?
אני מצטער, הוא לא אמר לי שאני יכול להגיד לך.
עמד משה רבנו ואמר אלף מיתות ולא קנאה אחת, וביקש למות.
זה משה רבנו, הוא יכנא? חלילה, מה פתאום?
אם הוא לא מסוגל, אז הוא לא רוצה.
קורח שהיה מלא בקנאה וגאווה, הוא חשד, תמיד אתה חושד באחרים מה שיש בך.
אז אכן, קנאה מצד הגבות,
ואמונה, ולא היה לו שיעשה משה,
הכל מפי השם יתברך, ולא היה לו אמונה שמשה הכל מפי השם יתברך,
רק חשב שמשה השתמש בגבות נגד האמת, ובגבות האסור. אז כן, אלי.
טוב, כשבאנו, אתה משחק טומאה,
איפה ממילא צריכים להם לטהר?
הפרה אדומה, אמרנו, הבעיה היא שהיא
מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים. מי שהיא, נכון, מי שמזמזים עליו את המי הזה הוא נטהר, ומי שעושה את איפה הפרה נטמא.
באותו דבר יש טומאה וטהרה. זה מה שהבעל שלנו מנסה להסביר.
תראו, יש תורה נפלאה, ובזה נסיים.
כתוב ואסר שטן מלפנינו ומאחרינו. שטן לפנים ושטן לאחור. מי זה השטן הזה?
יאמר על דרך עמת הרבי רבונם זיה,
שאיש הישראלי צריך להחזיק לעצמו שתי בחינות. אחת, אנוכי עפר ואפר, אני קורא לזה טלפון נוקיה.
כן, כזה, בכיס אחד, טלפון נוקיה.
והשנית, בשבילי נברא העולם, אייפון, 14, אקס פרו,
ג'י-מאקס.
נכון?
כל אחד עשה יפה בעיתו בגדלות וקטנות.
וזה הסר שטן מלפנינו היינו בגדלות.
שלא יתגרה באנו להחתיאנו בגאווה ורולמות הלב.
ומאחורינו היינו בעת קטנות.
שלא יתגרה באנו להשפילנו עד לארץ ולהראות שאין לי עוד תקווה.
חלילה, לא מוביל וסברי, כן?
לא רוצה לא כזה ולא כזה, לא אחד שינפח אותי ויגידו, ולא אחד שיגיד לי אתה אפס ואתה כלום.
ובמקום אחר, השפת אמת אומר שהשטן לפני המעשה זה הוא שאומר לך, אתה לא מסוגל,
מי אתה, מה אתה, מה אתה, תעיף אותו, אתה מסוגל.
השטן אחרי המעשה, זה הוא שמורך לחרפיים, כל הכבוד, איזה תותח, תעיף אותו.
לפני המעשה, גברות.
אחרי המעשה, שפלות.
לפני המעשה, פרה אדומה, עץ ארז. אחרי המעשה, אזוב.
וזו התכונה המיוחדת של האדם,
שיכול להיות נושא הפכים גם בדבר הזה,
בתכונה הזאת של גאווה, גם היא,
יש בה את הצד החיובי, שנזכה לזה.
חזק וברוך.
