טוב, צהריים טובים לאחים הקדושים.
צהריים טובים. אנחנו נפש הפרשה לפרשת קורח. הולכים בדרכו של אדמור הזקן, שציווה
לחיות עם הזמן.
הזמן, האנרגיה, הגנטיקה, ה-DNA של הזמן, זה זמן פרשת השבוע. השבוע, פרשת קורח.
כל אחד שייקח קוביית קרח, ישים כל היום מול העיניים,
יזכור את פרשת קורח.
והיום אנחנו נרצה ללמוד על מחלוקות.
מחלוקות
בתור אדם שאוהב שלום ורודף שלום, אז מחלוקת תמיד מפחידה אותי, מה, לפחות מחלוקות וכל זה.
בטח אחרי מה שחז״ל מודיעים לנו לגבי מה שהתורה מספרת על מחלוקת קורח, התוצאות ההרסניות,
המסוכנות,
כולם נפגעו שם, קורח נהרג,
נתן ואווירה, 250 מקריבי הקטורת, עוד מתו במגפה,
אירוע,
מה שאומרים, מחלוקת, אתה כמו,
אומרים שזה כמו שריפה.
יש שלב שאתה יכול לכבות אותה, כל שריפה יש שלב שאפשר לכבות אותה עם כוס מים,
כשהיא מתחילה להשתולל אתה כבר לא יכול לעצור.
אז זה המחלוקת.
ולכן המשנה במסכת אבות
אומרת לנו, בעקבות הפרשה שלנו,
כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים,
ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים.
זוהי מחלוקת שהיא לשם שמיים, זו מחלוקת הלל בשמיים.
ושינה לשם שמיים זה מחלוקת קורח כל הלדתו.
כן, אז קודם כל המשנה
היא מתחילה כאילו מעובדה.
יש מחלוקות בעולם, אין ברירה, היה עדיף בלי, לכאורה היה עדיף בלי,
תכף תקראו למה אני אומר את זה.
אבל אם המחלוקת היא לשם שמיים,
כלומר עניין המחלוקת אישית ולעניין עצמו,
סופה להתקיים. מה הכוונה סופה להתקיים?
אומר הברטנורה, ורוב הפרשנים אומרים כמוהו,
סופה להתקיים, כלומר שאנשי המחלוקת האם מתקיימים ואינם עובדים.
המחלוקת לא תתקיים, כי המחלוקת,
בסוף, תכף הוא יגיד את זה, בסוף יגיעו, אם זה אנשים רציניים,
שלא מחפשים רק לריב אחד עם השני, אז בסוף הם יגיעו לאיזושהי הסכמה כלשהי, נכון?
או שאחד יודה לשני,
ויגיד, טעיתי אם אתה צודק, או שהם יעשו איזה פשרה כלשהי,
בסדר?
לכן, לא יקרה, אבל אם זה לא רשם שמיים,
אנשי המחלוקת עצמם יעבדו,
כן?
כן, כלומר, אנשי המחלוקת היו מתקיימים עליו עובדים, כי מחלוקת הלל ושמיים לא נעבדו, לא תלמידי בית שמיים, לא תלמידי בית הילה, אבל כוח ועדתו עבדו.
ואני שמעתי עוד פירוש, סופה להתקיים,
תכליתה יתקיים.
המחלוקת היא לשם שמיים, התכלית וסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג את האמת.
אז המחלוקת לא תתקיים, אלא מה, מה זה סופה?
מה זה סופה?
התכלית תתקיים, אנחנו חולקים בינינו על איזה משהו,
אתה תביא ראיות, אני מביא ראיות, בסוף אני אגיד, שמע,
הראיות שלך יותר טובות משלי, אתה צודק.
ואז
תחליט, תתקיים מה, מה התכלית של המחלוקת? לברר מה האמת.
אם התכלית של המחלוקת היא רק לעצבן אותך,
ואתה לעצבן אותי, אז אני בחיים לא אסכים, כי אני, ברגע שאני מסכים,
אני אפסיק לעצבן אותך, אבל אם התכלית היא לברר את האמת,
once ביררנו את האמת, אז
תתקיים המחלוקת.
וזה מתקיים כמו שכתוב, מתוך הוויכוח יתברר האמת.
כמו שנתברר במחלוקת הילול בשמיים.
עוד שנייה שאל לב, אני מסיים פה.
שהלכה כיבד תהילול במחלוקת של אנשים בשמיים, תכלית הנרצה בו, בקשת השררה ואהבת הניצוח,
וזה הסופר לא מתקיים.
כמו שמצינו בקורח ועדתו,
שהתכלית וסוף כוונתם הייתה בקשת הכבוד והשררה והיו להפך. כן, מה אתה שואל?
לא, לא, לא, אל תגיד תורני, מה תורני? השם שררה הכבוד האלה, לשם הנושא.
לא, זה נקרא, דיברנו על זה בעבר, בשנים קודמות,
היום אני אדבר על משהו אחר, אבל פוליטיקת הזהויות.
מה זה פוליטיקת הזהויות? ברגע שיש לך זהות שונה משלי, לא משנה מה תגיד, אני חייב להתנגד.
בסדר? אה, אתה מצביע ימין, אז אתה ביביסט, אז אתה זה. אז מה שאתה אומר, גם אם תגיד שעכשיו
צהריים, אני אגיד לא.
זה מניפולציה, פרוגרסיבית,
עכשיו לא...
זה נקרא לא לשם שמיים. לשם שמיים, לשם הנושא.
לשם הנושא. בסדר. עכשיו בוא נתחיל לדון בדבר. האם,
נגיד במלחמה, האם עכשיו המלחמה,
באמת זה הדבר הנכון עכשיו לפתוח במלחמה גם בלבנון.
מחלוקת לשם שמיים. חלק יגידו, חייב,
זה הזמן. חלק יגידו, עכשיו זה לא הזמן,
צריך להתעסק בדברים אחרים.
בסדר? בואו נשכנע אחד את השני.
כל פנים,
זה ההסבר המקובל לאירוע של מחלוקת לשם שמיים, ולכן הוא שם בעצם סדרי עדיפויות עם כאלו. הכי טוב, בכלל בלי מחלוקת.
אם כבר יש מחלוקת,
בואו נתפלל שלא יהיה לנו מהדבר הזה נזק, בואו מאוד מאוד ניזהר, אנחנו מתעסקים פה באש,
ונשתדל להיות מכוונים בשם שמיים, ואז לא יקרע לנו נזק, והשאיפה היא,
מה השאיפה?
שבסוף המחלוקת לא תהיה מחלוקת, כי נסכים.
או שאתה תביא ראיות, או שניצור איזו פשרה,
או שניצור איזה משהו, ולכן סופה של האמת
להתקיים מתוך המחלוקת שתתבטל.
אני חייב לומר
שמשהו מאוד מאוד חזק שנותן
תיקוף לכיוון הזה,
שהמחלוקת היא בעצם דבר לא רצוי.
זה לא דבר רצוי.
אם הגענו למחלוקת זה סוג של איזה אילוץ, וכמה שיותר מהר בואו נצא מהמצב הזה,
כן?
וגם צריך להיזהר שאם אנחנו, תמיד מתעכבים במחלוקת, אנחנו עלולים,
חבר'ה, זה הכול, אני הולך להפוך את הכול, בסדר? אל ת... השיעור הולך להתהפך עוד שנייה.
תחזיקו חזק את הכיסאות, תקשרו חגורות, אנחנו יכולים להתהפך.
אני הולך להתהפך עליכם, כן?
מכיר את זה? תדאר לנו את הפרענך.
אז כן, שהמחלוקת היא איזה מין,
כאילו סוג של תקלה,
ובוא נצא, כמה שיותר מהר נצא ממנה, נביא ראיות וזה ונעבור אותה,
או שנודה על האמת אחד לשני, או שניצור איזה פשרה.
חלק, אחד מהמקורות היותר כבדים בכיוון הזה, זה הלוא רבנו הרמב״ם,
בהלכות נאמרים.
מה אומר רבנו הרמב״ם?
הלכה ד', כשהיה בית דין גדול קיים,
לא הייתה מחלוקת בישראל. אתם שמעתם דבר כזה?
ההוא שם על הפלטה מרק,
ההוא תימני, ההוא לא שם על הפלטה מרק, זה מפריד מעדנים, זה לא מפריד מעדנים,
ההוא פותח בקבוקים, זה לא פותח בקבוקים, זה מטלטל, זה לא מטלטל.
זה הכל תוצאה של החורבן.
כשהיה בית הדין גדול קיים בישראל,
הלכה שאלה,
בהלכה כלשהי,
הייתה הולכת בית הדין אצלך בעיר, יודעים מצוין, לא יודעים, עד שמגיעים לבית הדין של התגזית,
דנים בדבר, ימינה-שמאלה, בסוף
מעמידים את זה להצבעה, להכרעה, ומה שהכריעו הרוב זו ההלכה, ואסור לעשות אחרת.
לא לקולא וגם לא לחומרא.
אסור.
זהו.
זה ההלכה. אז על מחלוקות.
תחשבו, מה זה? כל הספרים שאנחנו קוראים, מחלוקת, המחמיר, טובה, אין.
בוטל.
כך אומר הרמב״ם.
אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו ואם לאו הרי השואלים אותו הבית דין הוא שלוחה עולים לירושלים ושואלים לבית הדין שבהר הבית
אם ידעו אמרו לו ואם לאו הכל באים לבית דין שעל פתח האזהרה אם ידעו אמרו להם ואם לאו הכל באים ללשכת הגזית
לבית דין הגדול ושואלים אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל ידוע אצל בית הדין הגדול היה תקדים כבר
מפי הקבלה ומפי המידע. אומרים מיד, בית הדין הגדול אומר, אה, אתם מתלבטים, כבר נפסקה בדבר הזה הלכה בדורות קודמים וכו'.
ואם לא היה הדבר ברור אצל בית הדין הגדול, דנים בו בשעתן ונושאים ונותנים בו דבר עד שיסכימו כולם,
או יעמדו למניין וילכו אחר הרוב,
ויאמרו לכל השואלים, קח הלכה, והולכים להם.
מי שבטל בית הדין הגדול, אילן,
רבתה מחלוקת בישראל,
זה מטמא ונותן טעם לדבריו, וזה מטהר ונותן טעם לדבריו, זה אוסר וזה מתיר.
תקלה.
דרכות זה תקלה.
אבל בתור תחנת ביניים שאתה אמור לסיים אותה, ו-once הכרענו,
מי שיעשה לפי דעת המיעוט יהיה השם שלו זקן ממרא או ממרא.
לכן זה בהלכות ממרים.
נסקלות.
וגם פה הוא אומר,
בוא תבדוק שהמחלוקת שלך בכלל לא בטעות, כי יכול להיות שכבר הדבר הזה הוא הלכה ומשלם סימם, אתם לא יודעים. יפה.
טוב.
עכשיו, אני רוצה להגיד לכם משהו. יש שלושה ביטויים שהוציאו עליהם לשון הרע,
ואנחנו לכן מפחדים להתעסק איתם.
הביטויים הם חידוש,
שלום ומחלוקת.
מי הוציא לשון הרע על הביטוי חידוש?
אלפורמים, חידושים.
אז אם ככה, אסור לחדש שום דבר, חדש,
חתם סופר היה אומר, חדש אסור מהתורה.
אבל אנחנו קוראים בתורה, בנביאים,
הללו,
נכון, בשיר חדש,
שירה חדשה שהוא בחוג גאולין, שירה חדשה גדולה על שפת הים.
חדש!
ז'דיד! לקדוש ברוך הוא, תתחדש! מצוין!
אבל בגלל שהרפורמים לקחו את הביטוי הזה, אז אנחנו...
שלום, גם כן, השמאל נכנס לעצמו את השלום,
ואז מי שכבר אומר, אני רוצה שלום, לא מה אתה...
שלום זה אחד משותף של הקדוש ברוך הוא,
שלום זה שלמות בעולם, ירושלים נקראת שלום. שלום זה לא כניעה לאויבים,
שלום זה לא לתת להם רובים,
לתת להם לרצוח אותנו. שלום זה תקיפות, זה עוז, זה גבורה.
אז בגלל המילה שלום זה.
והדבר הנוסף זה מחלוקת.
מילה מחלוקת, בין השאר בגלל מה שקראנו כאן,
היא נתפסת
באופן בסיסי כדבר שלילי.
כדבר שלילי.
לכן, כמו שאמרנו, עדיף.
אבל אנחנו רואים מהרבה מאוד מקורות
שזה הפוך לגמרי.
אנחנו כמובן נצטרך להבין, אוקיי, אם זה הפוך, אז מה מתכוונת להגיד המשנה ומה...
אבל בואו נתאם רגע גמרא אחת בתור דוגמית.
ואז נצלול לפירוש המהר״ל על המשנה הזאת.
דברים שלא שמעתן אוזן מעולם,
ואחרי זה תורה נפלאה של רבי נחמן.
לא יודע אם כבר קראתם לנתן שיגיע פה, יחכה, כבר ימתין
מרוב ההתרגשויות.
תראו מה אומרת הגמרא, על הפסוק, דברי חכמים כדורבנות
וכמסמרות נטועים בעלי הסופות ניתנו מרואה אחד.
למה נמשלו דברי תורה לדורבן?
אמר לך, מה דורבן זה מכוון את הפרה להתלמה, להוציא חיים לעולם?
אף דברי תורה מכוונים את לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים.
אומרת הגמרא, אם הדרבן זה מטלטל,
כואב,
אף דברי תורה מטלטלין,
תלמוד לומר מסמרות, אם המסמר זה חסר ולא יתר,
כשהמסמר נכנס לקיר הוא עושה חיסרון,
אף דברי תורה חסרים ולא יתרים, תלמוד לומר נטועים,
מה נטיעה זו פרה ורבה,
אף דברי תורה פרים ורבים.
בעלי הסופות, מי זה בעלי הסופות?
אלו תלמידי חכמים
שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה.
על אלו מטמאים ועל אלו מטהרים. זה בדיוק הלשון של הרמב״ם.
הרמב״ם דיבר על זה בצורה שלילית.
על אלו אוסרים ועל אלו מתירים, על אלו פוסטים ועל אלו מכשירים.
שמא יאמר אדם מהר אחד ילמד תורה מעתה.
מישהו טועה, מישהו צודק איך אני יודע.
תלמוד לומר, כולם ניתנו מרועה אחד.
אל אחד נתנן,
פרנס אחד אמרן,
מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, נכתיב וידבר עליהם את כל הדברים האלה, אף אתה, אוקיי, אז איך אני יודע,
אף אתה עשה אוזנך כאפרקסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי המתאמים ודברי המתארים,
את דברי האוסרים ואת דברי הפרסים ואת דברי המכשירים.
בלשון הזה אמר להם, אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוך עוזב. מימרא שרבי אלעזר אומר, איזה דבר, משהו מופלא.
לא מבין, הגמרא הזאת היא מקדשת את המחלוקת, מייפה אותה, אומרת איזה יופי זה המחלוקת.
והיא גם בסוף לא אומרת, לא, תקשיב,
תתה אוזן לשמוע את הדעה שלו, את הדעה שלו, גם פה יש נקודה,
גם פה יש נקודה, מה זה הדבר הזה?
אני חוזר איתכם רגע למשנה.
אם אנחנו קוראים את המשנה בצורה הכי הכי פשוטה, יחיפה,
יחיפה,
שכתוב
כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים.
מה הפשט?
סופה של מי?
של המחלוקת.
הברטנורה שאומר סופה להתקיים, אנשי המחלוקת צריך להיות סופם להתקיים.
או הפירוש שני, האמת, תתקיים מתוך המחלוקת.
כל מחלוקת שירשם שמיים, סוף המחלוקת שיצא ממנה קיום.
חוק,
סופה להתקיים,
המחלוקת תתקיים. עכשיו, אני לא מבין לגמרי,
ביבלת אותי, אמרנו מחלוקת הדבר לא טוב.
תראו מה אומר המהר״ל, בואו ניכנס את מצלול לפירוש המהר״ל, ואחרי זה, רבי נחמן,
נחזק מאוד, ממש.
זה חלק מהזה, זה יותר ארוך, בית היא חלק.
כל מחלוקת שהיא לשם שמיים. קשיא,
שאמר, מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים.
והרי אי אפשר שיהיה שני חלקי הסותר אמת.
היא תתקיים. בית שמאי, בית הלל.
בחנוכה, אחד אומר 1, 2, 3, 4, 5, אחד אומר 8. זה או זה, או זה, נכון? או שבית הלל או בית שמאי. מה, אני אדליק
אני אדליק חנוכיה כמו בית הלל,
ובאחורי השולחן, ושאף אחד יראה, אני אדליק בו בית שמאי.
איך עושים את זה?
כתוב בזוהר, באיזה מקום.
לעתיד לבוא יפסקו כבית שמאי גם.
אז מישהו אמר שידליקו, חנוכה יש שמונה עשרה יום.
הוא מדליק מאחד עד שמונה, אז נגיע לשמונה ונחזור חזרה עד לאחד.
יש, לא שמונה עשרה, שש עשרה יום.
כן, שש עשרה יום.
אומר המהרל,
איך אפשר?
ובוודאי, אחד תתבטל והשני תקוים.
למה אם כן אמר סופה להתקיים? ויש לפרש
מה שנסמך מאמר זה לכאן,
מפני שאמר לפני זה, ארבע מידות ביושבים לפני חכמים,
נכון? יש ארבעה סוגים של מידים, ספוג, משפך, קברה, נפה.
ופירשנו באותם שיושבים לפני חכמים ושומעים הדעות מהחכמים,
וכל המאמר של ארבע מידות על זה שיש מן התלמידים מקבצים שתי הדעות,
שהם מחולקים וסותרים והם מקראים ספוג. קולטים את שתי הדעות.
ויש, אין אפילו מקבל, אפילו דעה אחת, הם מקראים אשפך, ישר הוא דוחה.
יש מקבלים הדעה שאינה הלכה, ומניחים הדעה שהוא הלכה, והם נקראים משמרת.
ויש מקבלים קבלת ההלכה, ומניחים שאינה הלכה, והם נקראים נפה. זה כל מיני סוגי תלמידים.
ועל זה אמר, תקשיבו טוב,
שאם מחלוקת החכמים,
שהתלמידים מקבלים דעתם היא לשם שמיים, סופה להתקיים,
הוא פירוש הקיום הזה,
שסוף סוף בחיי החולקים לא יהיה ביטול למחלוקת.
אם היא לשם שמיים.
זה יכול להיות.
הפוך מה שאמרנו מקודם.
אך פירושו סופה שתתקיים שאפשר למחלוקת הזאת קיום.
ורצה לומר, אף כי המחלוקת היא שנואה לפני הקדוש ברוך הוא מאוד.
הקדוש ברוך הוא זוהר למחלוקת.
ומפני שהמחלוקת שנואה לפני הקדוש ברוך הוא אין קיום למחלוקת.
מכל מקור, המחלוקת שהיא לשם שמיים,
אפשר שיהיה למחלוקת הזו קיום.
ואין השם יתברך מסבב ומבטל המחלוקת הזאת,
כמו שהוא במחלוקת של השם שמיים,
אשר השם יתברך מסבב ומבטל את המחלוקת שלא יהיה נמצא המחלוקת,
כי מרוחק המחלוקת מן השם יתברך.
כמו שאמרו, אוהב השם יתברך ושנא המחלוקת.
ויותר מזה,
שהשם יתברך מחזיק המחלוקת אשר היא לשם שמיים לגמרי,
כן?
אז בואו נבין את זה. מחלוקת שהיא לא לשם שמיים, הקב' דואג שהיא תתבטל.
מחלוקת שהיא לשם שמיים, הקב' דואג שהיא תישאר.
מה הכוונה? בואו ננסה רגע להבין מה הכוונה.
מחלוקת על שם שמיים זה בדרך כלל מחלוקת אישית.
בדרך כלל מחלוקת אישית.
מה קורה למחלוקת אישית?
ברגע שמישהו מהאישים האלה איננו,
אז מה?
אין מחלוקת.
התפוגגה.
חברים, מחלוקות שפירקו משפחות.
אתן לכם דוגמה, בסדר?
אתם נוסעים בנוסעים?
נוסעים טיול בארץ ישראל. לאיפה אתם נוסעים?
נוסעים לכינרת. טוב מאוד.
נוסעים, נוסעים, נוסעים, עוברים את מנחמיה,
ולפניכם שני קיבוצים, אשדות יעקב
איחוד
אשדות יעקב מאוחד, מישהו יודע להסביר לי למה זה, מה?
אין לך עוד איחוד, אין לך עוד מאוחד.
מה, מה, מה, מה?
תמקד את המחלוקת, במילה אחת,
סטלין.
זה המחלוקת.
סטלין עכשיו.
למה סטלין?
דיבר על סטלין, אבל היא כאורגית סטלין.
כן, כן.
גוי,
יהודי.
סטלין, מה היחס לסטלין? האם הוא שמש העמים,
המנהיג הפועלים העולמי וכל זה,
שזה קיבוצי,
זה היה החלק השמאלי בתנועה הקיבוצית,
או שכבר התחילו להבין שהוא רוצח המונים?
על הדבר הזה הקיבוצים התחלקו, לאיחוד הוא מאוחד.
עכשיו, ברגע שסטלין מת,
מה חשמו?
אוקיי.
דקה אחר כך גם התברר שהוא היה רוצח המונים וכולם...
זהו, אין.
זה לא רלוונטי.
כבר הקימו קיבוצים, זה כבר נשאר.
היום זה לא, היום נדמה לי זה, הקיבוץ המאוחד היום, נכון? זה התנועה.
התנועה הקיבוצית, הקיבוצ...
מה?
נדמה לי שיש להם...
כבר התחברו חזרה, זה לא בקיא אולי, אבל...
כן, אבל הם כולם ביחד...
זה התק״ם, התנועה, התק״ם, התנועה הקיבוצית המיוחדת. פעם היה איחוד הקיבוצים, והיום עכשיו זה התק״ם.
אז זה לא רלוונטי.
ברגע שהאדם, האנשים החולקים, אינה, לא משנה, אחד נהיה חולה, אחד נהיה מאה, שני אנשים רבים בבית הכנסת. למה? ההוא לא נתן לו טבק לפני זה.
אחד אלה איננו. נגמר המחלוקת.
וזה הקדוש ברוך הוא מסבב שזה לא יהיה.
אבל מחלוקת השם שמיים, הקדוש ברוך הוא מעוניין שהיא תתקיים.
למה? הוא אומר את זה.
ולא אמר, מחלוקת של השם שמיים מקוימת, אם ישכח פירושו, שאל תאמר כי המחלוקת של השם שמיים מקוימת היינו בתחילתה ולא בסופה.
לא!
על זה אמר שאף סופה להתקיים,
ומחלוקת שאינה לשם שמיים, אף כי בהתחלת הארץ זמן שהיא מקוימת,
שהרי כמה וכמה מחלוקות היו מקוימים זמן מה, מכל מקום סופה מבטלה,
שהשם יתברך
מסבב ביטול המחלוקת.
עכשיו צריך להבין, אוקיי, אז אם זה כך,
מה אנחנו מרוויחים בזה?
בוא נגיד את זה רגע בעל פה, ואז נקרא את זה בפנים.
האם יכול להיות
שלדבר מסוים יותר מזווית אחת שתסתכל עליו?
יכול להיות.
האם יכול להיות שיש אפילו יותר משתי זוויות?
שלוש זוויות?
ארבע זוויות?
כולם אמת?
אף אחד היא לא טעות.
כולם אמת. האם, נגיד, בוא ניקח את מחלוקת אילולים ושמים. האם זה הגיוני להדליק נר אחד, שתיים, שלוש, ארבע? כן, זה הגיוני. למה? אתה מוסיף בנס אפשרות אחת.
האם זה הגיוני להדליק שמונה, שבע, שש, חמש?
למה?
אתה לא רוצה לסמוך על הנס, אתה רוצה לחזור חזרה.
מתי אני כבר מדליק נרות?
מכוח השמן שאני, אז אני סופר.
מישהו פה טועה?
מישהו פה לא נכון?
ייאוש שלא מדעת.
ייאוש שלא מדעת, אתם יודעים מה זה?
נאבד חפץ ללא סימנים.
אני אגלה את זה בעוד יום שנאבד חפץ.
בינתיים מישהו מצא את זה. מחלוקת אביה ורבה, מחלוקת ידוע מסכת מהמציאה.
כן?
אביה אומר ייאוש שלא מדעת, לא עבה ייאוש, ורבה אומר רבה ייאוש.
רבה אומר, תשמע, כל עוד לא היה ייאוש, אז אין ייאוש, מה אתה רוצה?
אביה אומר, זה חפץ בלי סימן.
רפת איזה הוא אבוד בהגדרה.
זה שהוא לא גילה את זה, זה פרקטיקה.
מה אמרתי?
הפוך, צריך להגיד, כן? זה רבא, כן.
אביי אומר, כל עוד לא יהיה ייאוש, אני ייאוש. ואילו רבא אומר, תשמע, יש צד כזה,
יש צד כזה.
אתה לא יכול להגיד שאין צדדים.
הקב' הוא רוצה להרגיל אותנו שהוא ברא עולם מגוון עם צדדים שונים.
יש דוכרא ויש נוקבה,
יש חסדים ויש גבורות,
יש המון המון צדדים למציאות.
זה לא שאחד צודק ואחד טועה, ולכן יש עניין לקיים את המחלוקת הזאת
כדי להדגיש את הצדדים השונים שלה.
זה בא לידי ביטוי בתורה,
שהתורה מדגישה צדדים שונים של אירועים,
כמו לדוגמה, קראנו בשבת שעברה, פרשת שלח,
היא כתובה בצורה אחת בספר במדבר, ובצורה אחרת בספר דברים.
מה היה?
היה גם וגם. היה צד שהקדוש ברוך הוא ציווה, היה צד שהעם רצה,
היה הצד שזה התחבר ביניהם.
האירועים הם תמיד מורכבים.
אפילו אם אתה רואה את האירוע,
אפילו מזווית גיאוגרפית שונה, אתה תספר סיפור שונה.
מה?
לא.
זה לשם שמיים.
זה לא לשם שמיים, לא מעניין אותי האירוע, מעניין אותי הדעה שלי היא שאני אנצח.
הקב' הוא מעוניין שדבר כזה יהיה.
למה? כי אם אני מכיר במורכבות של הצדדים,
יותר עשיר,
הרבה יותר מלא,
הרבה יותר משמעותי, נכון שבסוף צריך לעשות
משהו מסוים. אני אתן אולי עוד דוגמה,
ואז ניכנס כאן לדברים של רבי נחמן, תראו,
האם קרה לכם, או שזה רק קורה רק אצלי,
שהילדים רוצים משהו, ואבא אומר ככה, ואמא אומרת ככה?
קרה?
כן?
קרה.
עוזי, אתה...
מה הדרך הנכונה לנהוג, לפי דעתכם?
נגיד, עכשיו, זו סוגיה עכשיו מזה, כן, הבת, אבא, אני רוצה לנסוע לצפון.
עם חברות, ילדה, כן, סיימה כיתה ט' כולה.
ינסוע לצפון עם חברות, וזה.
טוב, ו...
נגיד,
האבא אומר, כן, אימא אומרת לי.
מה?
כאילו, בינינו, נגיד אנחנו מדברים בינינו.
מה נכון כלפי הילדים? מה אתם אומרים?
אומר אילן,
זה נכון שההורים ייכנסו לאיזה חדר,
יעשו ביניהם איזה דיון, ויציגו דעה אחידי, יצאו שניהם,
יצאו לילד או לילדה,
הוחלט.
הוחלט.
כן. אשתי החלטנו.
אשתי החלטנו. הוחלט שככה או ככה.
אני לא אומר ככה.
אני אומר אחרת.
שמעתי את זה פעם, משהו יפה מהרב דב זינגר, שאני מסכים
עם זה לחלוטין.
כתוב על בן סורר ומורה,
שחלק מהתנאים
שיהיה בן סורר ומורה זה שההורים שלו מדברים בקול אחד.
כתוב, איננו שומע בקולנו.
שיהיה להם אותו קול, אותו... לכן הגמרא אומרת שבן סורר ומורה לא היה עתיד להיות, כי איזה הורים יש להם.
אבל מבחינה רוחנית,
עם ילד,
הוא כל הזמן שומע את ההורים שלו אומרים אותו דבר.
הוא אומר, אני לא מבין, אין ביניהם הבדל.
הם כל הזמן קוראים לי מדף מסרים.
מי? באיזה חוג הורים הם היו שאמרו להם את הדף מסרים כל הזמן?
ילד צריך לדעת
שיש בעולם גישות. לפעמים אבא מסכים ואמא לא, לפעמים אמא מסכימה.
אז בעיניי זה כבר זה נכון להגיד, תקשיב, אני חושב, נגיד,
ככה וככה, ואמא אומרת, והפעם החלטנו שאנחנו נעשה,
כן, זה כל הפעמים באמת, מה שאמא אומרת, לא משנה.
דווקא זה נכון, זה נכון שידעו את הבדלי הגישות.
בסוף בפרקטיקה יש משהו אחד שאתה עושה. אם ההורים רבים גם ביניהם על הפרקטיקה, האבא אומר לו, אתה לא תעשה, והם אומרים לו, אתה כן תעשה, זה לא טוב.
אבל זה נכון מאוד לדעת שידעו שיש צדדים במציאות.
הלכה, להלכה אנחנו פוסקים כמו משהו מסוים, מה שראינו ברמב״ם, זה להלכה, מה עושים?
בסוף, בפרקטיקה, מה עושים? צריך משהו מסוים.
אבל מעבר להלכה יש עולם שלם,
ובהחלט יכול להיות שישנם צדדים לכאן ולכאן, ותתרגל לראות את הצדדים השונים, הם קיימים.
אגב, גם יכול להיות שבזמן אחר,
בסיטואציה אחרת, גם ההלכה תשתנה, לפי בית דין, בסדר?
או שבמצבי בדיעבד,
או במצבי דחק או קושי, אתה תשתמש בדעה שהיא לא כהלכה, לא נפסקה להלכה,
וכן תפסוק אותה להלכה.
אבל המגוון הזה, אומר הקדוש ברוך הוא, זה אני עשיתי אותו.
המציאות היא מורכבת, יש בה צדדים לכאן ולכאן.
תראו מה אומר המהר״ל,
ואין להקשות, איך אפשר שיהיו מקוימים שני חלקי הסותר,
שאין זה קושייה,
כי אף אם תתבטל המחלוקת מצד שעמדו בני אדם על הדעות ופסקו הלכה כאחד מן הדעות, הנה נפסקה ההלכה,
זה לא אומר שהמחלוקת נפסקה.
אין זה בכלל שאין סופה להתקיים, כי השם יתברך,
לא ביטל המחלוקת,
כי פירוש אין סופה להתקיים רצה לומר שאין סופה להתקיים מן השם יתברך.
ומחלוקת בית שמאי ובית הלל, אף על גב שיצאה בת קול, הלכה כבית הלל, הלכה כבית הלל,
לא שרק בית הלל צודקים.
לא היה בת קול מבטל את המחלוקת, מפני ששנואה המחלוקת, כי אהוב ואהוב היה המחלוקת הזו.
מחלוקת אהובה, איזה מתיקות.
בית שמאי אומרים ככה, יש לי שאלה, אני שואל אותך, בסדר?
הגר הזה שהגיע להתגייר
אצל הלל,
והלל קירב אותו וכל זה.
ושמאי, שמאי,
מה עשה לו שמאי?
דחף אותו באמת הבניין. אני רוצה להזכיר לכם מה שמאי אומר בפרקי אבות? מה שמאי אומר בפרקי אבות? שמאי אומר,
מי זוכר?
הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. אז איך הוא דחף אותו באמת הבניין?
הוא אומר לך שמאי, תקשיב, זה לא עניין, אני חייכתי אליו, אני אוהב אותו.
אני חושב, אומר שמאי,
שמי שמגיע,
צריך להציב לו רף.
זה צריך, לא, זה כל היום אנו בנו וחיבוקים ופוצ'י ומוצ'י וכל הדברים האלה וזה.
ומי שרוצה על רגל אחת, הוא לא רציני,
שהוא ירצה שתי רגליים, שיעבור.
מה, זה לא גישה?
זה לא גישה חינוכית?
זה גישה חינוכית.
כשאתה אומר, אם אתה רציני,
נגיד, זו גישה שנוהגת בכל היחידות הצבאיות,
אתה רוצה להתקבל?
תיתן עבודה.
נכון, חוץ משריון, כאילו שריון, רק אמרת שי, שי, שריון.
אבל היחידה זה, אתה רוצה, ציטיין עבודה, מה, אנחנו פה לא באנו ללטף אותך, אם לא, אתה לא מספיק טוב, אל תבוא. זו גישה, היא בונה אנשים,
היא בונה, אי אפשר לדחות אותה.
להלכה נפסק כבית הלל, כהלל, מקרבים.
אבל זה לא גישה שהיא קיימת, שהיא רלוונטית, היא רלוונטית.
אומר הרב,
אהוב ואהוב היה המחלוקת הזה,
רק כדי ללמד אותה הלכה שהיו חפשים לדעת את ההלכה.
ואדרבה, הבת קול הייתה אומרת,
אף על פי שאלו ואלו דברי אלוהים חיים,
הלכה כבית הלל. הלכה, בפרקטיקה כבית הלל, אבל אלו ואלו.
צריך ללמוד את דברי בית שמאי, להעמיק בסברה שלהם, לראות מה ההיגיון שבהם.
גם כשאתה פוסק כבית שמאי, אל תשכח את בית הלל.
זה נפלא, רבותיי, זה נפלא, בסדר?
שאלו פעם את הרב צבי יהודה על התנגדות לתנועה הציונית.
אז בחלק מהפעמים הוא אמר שזה שקר
שרוב הגדולים יתנגדו לתנועה הציונית, כי רוב הגדולים לא התנגדו ולא היו בעד.
אבל בחלק מהפעמים הוא ענה,
וכי לא היה למה להתנגד?
מה, זה הכל היה בסדר?
לא היה למה להתנגד?
לא היה שם דברים שהיה ראוי להתנגד אליהם? היה.
אלו ואלו.
בסוף צריך להכריע.
ואמר, או, יפה. אז עכשיו, שאלת שלו, אז איך מגדירים מהי המחלוקת לשם שמיים? אז המשנה אומרת, לפני כן הוא שואל, המהר״ל,
מה, המחלוקת רבי מאיר ורבי דו זה לא לשם שמיים?
למה דווקא הילל בשמיים?
הוא מסביר, אני אגיד את זה בעל פה,
שמחלוקת הילל ושמיים זו המחלוקת שאתה יכול להיות בטוח במאה אחוז שהיא לשם שמיים. מדוע?
כי בית הילל, לפני שהם אמרו את העמדה שלהם,
הם ידעו להגיד את העמדה של שמאי יותר טוב משמיים.
והם גם היו מאוד אוהבים אחד את השני.
והם היו זוג.
קיצור, כל הסיבות שאתה יכולת להעלות, שיש שם דברים שהם לא ממין העניין, לא היו קיימות שם. אז זה רק מחלוקת לשם שמיים.
זו המחלוקת האולטימטיבית שסופה להתקיים.
ואמר, איזוהי מחלוקת לשם שמיים, זו מחלוקת הלל ושמי והלל,
שהמחלוקת שלהם על לשם שמיים לגמרי,
שלא תוכל לומר עליהם שום צעד שלא לשם שמיים.
שאי אפשר לומר שאם היו מטריחים עצמם בהלכה לעמוד על הדבר, אם היו מתאמצים יותר,
אז מישהו היה מודה למישהו,
או ילכו לשאול, לא היה צריך להם המחלוקת. ואם כן, אין כאן השם שמים לגמרי. דבר זה אינו, שהרי אלו ואלו דברי אלוהים חיים.
ומאחר
שאלו ואלו דברי אלוהים חיים,
איך אפשר לומר שהיה אפשר להם לעמוד על האמת ולבטל דברי אלוהים חיים?
ומחלוקת כזה היא לשם שמים בוודאי. אז המהר״ל אומר ככה,
מחלוקת שהיא לשם שמים,
היא מבטאת שני צדדים ששניהם אמיתיים, ולכן היא תישאר תמיד.
גם כשבעלי המחלוקת ייפטרו מן העולם,
כי שני צדדים,
וצריך לדעת את הצדדים הללו.
מצד לפה, מצד לשם.
יפה.
אז אני אומר, זה שם אותנו במקום, בעיניי,
מה זה משמעותי?
יכולת לקבל דעה אחרת שהיא מהשם יתברך.
הגוון הזה מהקדוש ברוך הוא נמצא, הוא הביא את הדעה הזאת.
בסוף הוא נפסק הלכה כמותה, בסדר, אבל
על זה אומר רבי נחמן, תורה נפלאה. תראו,
עם ישראל,
אתם מכירים את המושגים שלו כאלה,
יש לו כאן פשוט ביאור נפלא, משהו בלתי רגיל.
עם ישראל יוצא ממצרים.
מצרים, קודם כל, כל ספר במדבר, הכל מלא מחלוקות, מלא זה.
במצרים,
עבדים.
גלות הדעת.
במדבר, אנחנו מתחילים לשמוע כל מיני רצונות.
עכשיו, הוא שואל שאלה.
הוא שואל,
הרי עם ישראל אוכלים את המן,
המן מתחיל לרדת בט״ו בעייה. עד ט״ו בעייה,
זה לשנה הראשונה, הם אכלו, מה הם אכלו?
את המצות שהם הוציאו ממצרים.
ומט״ו באייר הם אוכלים את המן 40 שנה,
פחות חודש.
אז הוא שואל, מה, יש לקדוש ברוך הוא בעיה להוריד להם מן במקום? מה העניין? למה הם צריכים לאכול חודש מצות?
לאו, יצאו ממצרים,
אכלו יום אחד מצות, הבינו את העניין, ממנה למנה אחת שירד המן.
מה זה ה...
תראו איך הוא מבאר את זה בצורה נפלאה.
הוא מתחיל לדבר על השלום, השלום תלוי בדת, הוא מחלוקת הוא הפך הדת, כן, זה הגישה הרגילה.
אך יש מחלוקת שהוא לשם שמיים,
שהוא באמת דעת גדול מאוד יותר מהדעת של השלום.
השלום, כולנו נגיע לעמדה אחת, הכל בסדר.
המחלוקת לשם שמיים מייצרת כאן מגוון דעות,
שזה, איך הוא קורא לזה?
שזה דעת גדול יותר מהדעת של השלום.
אני רואה צדדים,
זוויות שונות, עמדות שונות, הרבה יותר עשיר, הרבה יותר מלא,
הרבה יותר פנימי.
בסוף אני צריך לעשות משהו אחד, אני יודע,
אבל אני רואה את הצדדים השונים בכל עמדה.
כי באמת זה המחלוקת היא אהבה ושלום גדול. כמו שאמרו חייבים זכרונם לברכה, אתווהב בסופה,
לא זז ומשם עד שנעשו אוהבים זה לזה.
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מחלוקת היא לשם שמיים סופה להתקיים, שהיא באמת אהבה כנזכר נהל, וזה סופה להתקיים בחינת אהבה.
היא מולידה אהבה.
פתאום כשאני מעמיק בדעה של השני, אני
מאוד מעריך אותו.
אני אומר נגיד לשמיים, תשמע, שמאי לא פוסקים עליך כמוך, אבל תדע לך, העמדה שלך
שדורשת ומציבה כאילו רף, אני מאוד מעריך אותה.
אולי אני אפילו אשתמש במקומות אחרים,
אולי לא כלפי גרים, אבל אולי כן כלפי לא יודע מה.
אני מאוד מעריך את הדבר הזה, יש צד כזה.
וזה מבחינת משה,
כי משה הוא מבחינת דעת שהיא מבחינת מחלוקת השם שמים, על כן משה ראשי תיבות מחלוקת שמאי הלל,
שהם מבחינת מחלוקת השם שמים,
ועל כן הייתה גאולת מצרים על ידי משה,
כי עיקר הגאולה על ידי הדת, כמו שכתוב,
וידעתם כי השם הוציאו אתכם למען ידעו.
עכשיו תראו מה הוא עושה כאן.
וזה בחינת עוגה, דהיינו מצות, שהוציאו ממצרים.
עם ישראל יצאו ממצרים עם מצות.
אנחנו כל שנה בפסח אוכלים מצות.
מה זה המילה מצה?
חוץ מהאוכל הזה מקמח ומים?
מה הפירוש השני למילה מצה?
ריב.
הם הוציאו ממצרים את היכולת לריב.
לריב.
ריב זה חשוב.
למה רב נקרא רב?
כל היום רב.
ריב, לא מבין? ריב זה לשון ריבוי.
מה, בית שלא רבים בו,
אני לא מדבר על רבים שעוברים כיסאות אחד על הראש השניים. רבים, מפקחים. כאילו, כמו נגיד אמרת, לא, אמא אומרת, הילד הזה צריך ככה, אבל לא היה זה.
לא רבים בבית הזה? אין פה אנשים חיים?
מה, אתם מספרים שפעם הוא שלמה זמן, פגש את התלמיד שלו,
התחתן לפני שנה, אבל ממש לא חי, אשתך מצוין,
מצוין, הכל בסדר.
אז הוא אמר לו, תגיד, אשתך מתה?
הם לא רבים קצת? אני לא יודע אם זה סיפור, זה לא מתאים לרוב שלו, אבל בגלל זה.
אין לכם איזה קצת ויכוכים, קצת משהו. הכל,
יש צדדים לכאן ולכאן.
עם ישראל במצרים לא רבים.
המרחק בין שלום לבין,
עזוב, אדישות וחוסר עניין הוא קטן.
הם יוצאים ממצרים עם האנרגיות לריב,
עם מצע, עם מריבה.
וזה בחינת עוגה דהיינו מצות
שהוציאו ממצרים, כי מצה היא בחינת מחלוקת.
כמו שכתוב, אנשי מצותך היו כעין,
וזהו שהוציאו ממצרים, הוציאו דייקה.
כי במצרים, שהיה דעת בגלות,
בוודאי לא היה מחלוקת לשם שמיים.
זה תלוי בדעת.
וזה עוגה שהוציאו ממצרים, היה נושא המצה שהיא בחינת מחלוקת שהוציאו ממצרים,
ששם היה דעת בגלות,
טעמו בהם טעמן.
איזה מתוק זה המחלוקת!
איזה סוכר זה המחלוקת, איזה יופי. נכון שבסוף אני אעשה כמו דעה מסוימת,
אבל איזה תענוג זה ללמוד את הדעה הזאת,
ואת הדעה הזאת, ולראות גם כמה אמת יש בדעה הזאת.
ואגב, לפעמים פוסקים הלכה לא בגלל שהדעה הקודמת
איננה נכונה,
אלא בגלל שהדור עדיין לא ראוי,
בגלל שעוד לא במדרגה, בסדר? אני אתן לכם דוגמה הכי קלאסית שבעולם,
מרבנו, מורנו ועטרת ראשנו,
הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברשה, היום פקידת שנתו.
הוא אך אדוני תניחנו בגן עדן ונפשו עם כל נפשו את הצדיקים ונזכה ללכת בדרכיו ובאורחותיו.
הרב אליהו כותב במלא מקומות.
הרב אליהו,
זכר צדיק לברכה, הוא מזרעו של הבן איש חי.
נכון? דרך,
נדמה לי שהוא נין של אחותו של הבן איש חי, משהו כזה, אני קושן צודק.
והוא קשור לבן איש חי.
כל הקדמות,
הריח הטוב, רבי יוסף חיים,
גאון עוזנו ועטרת ראשנו,
נכון?
עכשיו, הבן איש חי,
קו הפסיקה שלו הוא קו מחמיר בדרך כלל. מדוע?
כי הוא פוסק לפי הקבלה.
הוא משלב בפסקי הארי בפסקיו.
אומר הרב אליהו בכמה מקומות,
דור שלנו כבר ראוי.
זה דור של גאולה.
אפשר לפסוק להם לפי הבן איש חי,
לפי רבנו הארי. מצוין.
ראוי.
הולכים לרב עבדיה, מה אומר הרב עבדיה?
דור שלנו, כמה קשיים, כמה בלגן, חייב להקל להם,
כוחא דהיתרא עדיף,
כוחא דהיתרא נפסוק לפי מרן, כי הם קיבלנו הוראות מרן וכל זה, נפסוק לפי שולחן ערוך, סליחה, לפי שולחן ערוך.
מי צודק?
מי צודק?
שני צודקים.
אני זכיתי להיות בסיטואציה,
אני חושב שכל מי שהיה שם לדעתי לא קלט, כי היה צריך להבין,
זה עניין אותי המון שנים, ועסקתי בזה,
וסיפר לי איזה חבר שהוא הלך לשאול את הרב אליהו ואת הרב עובדיה אותה שאלה בהלכה.
בא לרב אליהו, הרב אליהו אומר לו, אפשר להחמיר, למה להקל?
נסע, חמש דקות הגיע לרחוב הקבלן, בא לרב עובדיה, הרב עובדיה אומר לו, אפשר להקל, למה להחמיר?
ככה, שתיהם עדו לו באותו משפט.
זה לא שהרב אליהו מחמיר והרב אליהו מייקל, זה איך אתה תופס את הדור.
מצד אחד, זה דור של גאולה,
זה דור ניסה ונשגב וזה,
אפשר לפתוח להם כבר לפי הקבלה, יש נטייה רוחנית חזקה, אנשים טובלים, מניחים רבנו אותם וכל זה.
מצד שני, זה דור שפרוץ מרובה על העומד, יש הרבה ניסיונות, אז בואו נקל.
אני הייתי בטקס ההכתרה של הרב עמר לראשון לציון.
בבית הכנסת הרב עמאר בן זכאי.
והיה, בטקס של הרב עמר היו הרב עובדיה והרב אליהו.
שניהם היו.
זה היה מראה בלתי רגיל לראות שלושה ראשונים לציון,
הם שמו, אחד שם לו את הזה, אחד שם לו את הגלימה.
אז הרב אליהו, הרב עובדיה דיבר,
שניהם צריך לצדיקים לברכה והרב עמאר יאריך ימים על ממלכתו
ונזכה לאורו עוד שנים רבות.
אז הרב עובדיה אומר,
למה ביקשתי מהרב עמאר שיתמודד? כי יש לו לברכו, וחנון,
ויפסוק בכוחדיה תרא, יריב דין יתום ואלמנה. כך.
מיד אחריו עמד לדבר הרב אליהו ואמר,
אין דבר כזה כוח הדדר, ככה.
יש את הסוגיה, צריך לפסוק לפי הסוגיה. כאילו, במקום, זה היה, הבדלי הגישות ביניהם,
והיו באהבה גמורה, בחיבה ואהבה גמורה, כמובן.
פה יש,
אצל ישי בחדר יש תמונה נפלאה שלא ראיתי כמותה, שרואים את הרב עובדיה והרב אליהו ממש מחובקים במאור פנים כזה.
זה נכון וזה נכון.
אז זה מתוק.
זה מתוק לחשוב שאנחנו דור שכבר אפשר לפסוק בו כמו רבנו הארי.
וזה מתוק, אני חושב שאנחנו דור שיש לו עמרה הרבה מאוד ניסיונות, ולכן צריך להתחשב בנו כמו מרן השולחן ערוך. זה מתוק וזה מתוק.
זה מן.
לכן אתה טועם במצע טעמן.
בסוף, הלכה למעשה איך נעשה. כל אחד יסק מבינה גבותיו או משהו כזה.
אומר כאן
אבי נחמן,
כן.
ולכן טעמו טעמן, כי לאחר שהוציאו בחינת המחלוקת מן הגלות למצרים,
היה בהם טעמן שהוא בחינת דעת גדול,
שהיא בחינת מחלוקת לשם שמיים.
וזו בחינת לחם מן השמיים, הנאמר במן,
לשון מלחמה,
לחם מן השמיים,
כמו שכתוב, לחם את לוחמיי,
בחינת מחלוקת.
היינו שהמן שהוא הדעת הוא בחינת מחלוקת לשם שמיים.
ועל כן דתן ואבירם שחלקו על משה, שהוא הדעת, פגמו גם במן והותירו ממנו. כתוב שדתן ואבירם גם הותירו מהמן וגם חלקו על משה רבנו.
מחלוקת לא לשם שמיים, שם זה לא מתוק.
שם מה הם אומרים למשה רבנו?
מה?
יצאו על משה רבנו, שמה...
אתה רואה שמשה לא מחזיק במחלוקת,
בא אליהם, אומר להם, תבואו, לא, לא נעלה, המעט כי העלתנו, מארץ זבת חלב ודבש,
תתנשא, כי תשתרר לנו גם ישתרר, הכל שם האישי.
ולכן נתן באווירה, מהר מאוד מעיפים אותה.
אבל מחלוקת השם של המים אמיתית היא מתוקה,
היא חושפת בפנינו את הגוונים השונים באותה עמדה.
וזה שכתוב בזוהר הקדוש,
כי מצא היא אסוותה,
מצא היא רפואה,
כי מצא.
כלומר, ריב טוב.
אתה יודע, רבת עם מישהו, ריב טוב.
באמת, מה, אתם לא אף פעם... איזה ריב ככה, כמו שצריך.
לקחתם.
ואפילו בסוף לא הסכמתם.
ופתאום אתה מבין את העמדה שלו.
אתה מבין.
בסדר, אתה מבין מה מניע אותו. מה הסיפור?
טוב, שמע, אני לא מסכים איתך, אבל אני מבין את המקום שלך עכשיו.
נראה לי שאתה טועה, אבל נראה לי ש... אבל אני מבין את המקום שלך.
זה יוצר דעת גדול, זה יוצר אחווה.
זה יוצר רפואה.
אם אין דיבור, אם אין מחלוקת, אם אין זה, זה רוסיה הקומוניסטית.
בסדר?
לנשיא רייגן, היה לו הרבה בדיחות על הקומוניסטים.
אז הוא מספר שפעם
כלב פולני,
כלב אמריקאי וכלב רוסי נפגשו.
אז התחילו לדבר ביניהם, כל אחד שאל, תגיד, מה אתם עושים כדי לקבל אוכל?
אז הכלב האמריקאי אומר, אני נובח, נובח, נובח,
עד שהבעלים שלי שם לב וזורק לחתיכה בשר.
אז הכלב הפונה אמר, מה זה בשר?
והכלב הסביבתי אמר, מה זה לנבוח?
פה לא מדברים, פה יש רק קול אחד.
נכון, אצל נמרוד, ויהי כל הארץ,
שפה אחת ודברים אחדים, הכוונה?
השפה של נמרוד.
פה מדברים רק בנמרודית.
תדבר על משהו אחר, תמטא את עצמך, תלוי על איזה עץ.
מצאי רפואה,
רלוקת לשם שמיים,
מבחינת דעת, מבחינת שלום, זה רפואה.
כי שלום הוא רפואה.
שלום, שלום,
לרחוק ולקרוב.
אמר אדוני ורפאתיו כי עיקר החולת ומלחמת היעדר השלום היינו מחלוקת היסודות שהיסוד אחד מתגבר על חברו ושלום ורפואה.
זו מחלוקת אחרת לגמרי.
תענוג המחלוקת.
מתוקה המחלוקת.
שצד לפה,
שצד לפה.
בסוף יש לנו כללים איך מכריעים, איך מתנהגים בפועל.
יש כללים לפי הרוב או לפי לא יודע מה, כל מיני מנהג אבות או דברים מהסוג הזה. בסדר.
זה כמעט הייתי אומר, זה מעניין, זה חשוב, אבל זה לא הסיפור.
הסיפור הוא שהפרי הזה, הוא יוצא מהענפים ומשורשים,
ושם יש מקום לזה, ומקום לזה, מצד כזה ומצד כזה, ואתה בודק את כל הדברים,
ונהנה מהם, ומתברך מהם,
מפני שזה הקדוש ברוך הוא,
הוא!
אתה הראש, אתה השם,
השם יתברך.
הוא ברא עולם מגוון,
הוא ברא עולם עם דעות שונות, הוא ברא עולם עם דעותיהם שונות.
זה לא תקלה, זה לא טעות,
אין פה, לא צריך להביא פה שופל וליישר את האדמה שלא יהיה.
יש דעות לכאן, ודעות לכאן,
הם מתברכים על הדבר הזה, בסוף.
גם ב...
אפילו במוסד לימודי, כולל מכון מאיר או משהו כזה. בין הרבנים יש דעות, לפועל יש... בסוף יש היררכיה, שראש מכון אומר מה עושים,
בסדר? אבל האם זה אומר שברגע שאומרים מה עושים אני לא יכול להביע את הדעה שלי?
לא, יש דעה.
וככה וככה וככה. בסוף יש... מה עושים? זה...
חייב שהיררכיה אחרת תהיה כאן בוקה ומבולקה, בכל מקום.
אבל להביע, זה אדיר, רבותיי, זה עידוד
למחלוקת חיובית, מחלוקת, יש בדוחה את האותיות חם, חימום, כמו שהוא אומר כאן, זה הופך,
במצרים לא הייתה מחלוקת, כי הם היו עבדים,
כשהם יוצאים,
הם עושים איתם את המצע, את העוגות, והם תואמים בזה טעם,
טעמן. ולכן, מחלוקת אמיתית לשם שמיים,
סופה להתקיים. הקדוש ברוך הוא מקיים אותה,
כי היא מביאה לידי ביטוי את העושר האלוקי, ובזה בעצם נסיים בפסוק שקראנו בגמרא,
דברי חכמים כדורבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות
ניתנו מרואה אחד.
אלו מתארים,
אלו מטמאים,
אלו זה ואלו זה. כולם יצאו מרואה אחד, יש צד כזה וצד כזה.
להלכה צריך לנהוג בסוף כפסיקה אחת.
אתה לא יכול, אחד יאכל, אחד לא יאכל, זה לא טוב.
אבל
עושר הדעות עומד לפנינו.
אני אסיים במשפט אחד אחרון.
כל פעם אני מסיים.
תחשבו על זה,
על המשכן.
משכן זה מקור
השראת השכינה.
מהם כיסויי המשכן?
הגמרא אומרת שכשעשו את המשכן, הקדוש ברוך הוא זימן חיה מיוחדת שנקראת תחש.
ואיך היא נקראת בגמרא?
ששש, משהו כזה.
ורשי אומר, הגמרא אומרת, למה?
ששש בגוונים שלו.
זו חיה מלאת גוונים שמכסה את המשכן, והיא לא אומרת, הגוונים שלי זה תקלה, לא נעים, תשמע, הייתי רוצה... היא מבסוטית על הצבעים האלו. וזה הכיסוי למשכן. כיסוי עור תחש מלמעלה, מי שמסתכל מלמעלה על המשכן,
רואה מלא מלא צבעים. בסוף למטה במשכן יש הלכה אחת,
אבל למעלה יש המון המון גוונים,
וזה התחש שהזדוון בעשיית המשכן, וזה הסיפור של העניין שלנו. אני מסיים עכשיו באמת, ואומר שהרבי, סליחה, הרבי אומר, הרבי מלביץ' אומר,
שלא סתם קוראים לפרשה קורח, ולא וייקח קורח. הרי אין בעיה לקרוא לפרשה בזה.
כי אם זה וייקח קורח, זה רק שלילי.
וייקח קורח, לקח את עצמו לצד אחד.
קורח,
זה להגיד לך, תקשיב, קורח שהביא את המחלוקת לעולם,
אם זה וייקח קורח, לא טוב. אבל אם זה קורח לבד מחלוקת,
זה לא דבר רע.
אם היא מחלוקת לשם שמיים, היא דבר טוב.
זה אומר הרבי, שנזכה, יזכו וינצוכו.
