טוב רבותיי צהריים טובים אנחנו לקראת שעה בסקוידש חוזרים ללמוד טניה קדישה
והיום אנחנו מתחילים
רצף פרקים שמתחילים מפרק ל״ה ל״ו וגם ל״ז אולי
נראה כמה זה
מאוד מאוד חשובים אני רוצה להזכיר לכולנו את העובדה
שספר התניא מיוסד על פסוק,
פסוק מפרשת ניצבים.
כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו. ובעצם אדמור הזקן לאורך כל הספר מבאר את הפסוק הזה.
מילים שונות בפסוק. מה זה כי קרוב? למה זה קרוב? אז ענינו, זה קרוב, כי זה מדובר
לא על ביטול הנטייה
אל הרע או יצירת משיכה בלתי פוסקת אל הטוב,
אלא, זה מדבר על היכולת להציב אלטרנטיבה. נמשכת אל הרע, בסדר גמור.
בוא עכשיו תייצר אלטרנטיבה. בוא,
יהיה סור מרע.
וכן בעשיית הטוב. בסדר.
ועכשיו הוא הולך לבאר בפרק הזה את המילה, בפסוק, את המילה לעשותו.
המילה לעשותו.
אני רוצה רגע להסביר
הקדמה קצרה לפני שניכנס טיפה לפרק.
תראו,
יש לנו בעולם,
בעולם הקודש יש לנו שני תחומים תורה ומצוות
תורה ומצוות
תורה לימוד תורה
כמו שאנחנו עושים פה עכשיו
וגם כשאדם עושה בינו לבין עצמו
או אם חברו אותה
הוא הרבה יותר דינמי
תוסס
ומעניין
מאשר קיום מצוות
מטבע הדברים שקודם כל התורה היא אתה לומד וזה מתחדש וזה מעניין ויש פה כל מיני זה
ואילו קיום המצוות הוא בדיוק הפוך, זו תנועה בדיוק הפוכה, צריך להיות מדויק.
בדיוק המצווה.
וגם מצוות,
אדם לומד תורה, אדם לומד מסכת, למד אתמול דף, היום הוא לומד דף חדש.
למד אתמול פרק, היום הוא לומד פרק חדש. חלק גדול מהלימוד תורה הוא בתנועה של התחדשות, ולכן
גם חלק גדול מן הספרים נקראים חידושי.
המאירי, הרן, הרן, חידושי, חידושי, הכל חידושים, כן?
אז ואילו המצווה,
אם חידשת במצווה לא טוב, כאילו, מה זה חידוש, אם שמת עכשיו כפילין עם חמישה בתים,
כל מיני כאלה, לא, זה, אל תוסיף.
המצווה, אני רוצה לקיים את המצווה בדיוק כמו שקיים אותה משה רבנו בהר סיני.
יש פה איזה...
בנוסף,
רמת החוויה הנפשית
וגם היכולת לבטא,
לבטא או אפילו להחצין את החוויה הזאת,
שונה מאוד בין תורה לבין מצוות.
אדם לומד תורה,
היה בשיעור, אפילו למד בעצמו, יכול לבוא אחר כך ולהגיד, בוא'נה,
שיעור,
עבר הזמן.
מה, מה, היה מעלה או?
למדתי היום סוגיה,
כן, אתמול,
אני לא זוכר, ביום שני, סגי היה פה, סיפר לי שהם למדו בקידושין את כל הכלבה, בתחילת המסכת, כל הכלבה, הוא אומר, תשמע,
שרף לנו המוח, כאילו, זה גברה כזאת.
חוויה מאוד, נכון?
יש חוויות לימודיות
של תלמוד תורה שהן משמעותיות. היה שיעור פצצה, היה שיעור טוב,
החברות הטובה,
וגם אפילו זה בא לידי ביטוי בלימוד עצמו.
במצווה,
כן, אני אספר לכם משהו, היה בעילום שם וכל זה, אבל תמיד חכם אחד מאוד מאוד גדול,
שהעביר פעם שיעור ככה בגמרא טוב,
ואז הוא פגש חברנו, איך היה השיעור?
אז הוא נתן לו כזה דימוי כזה, כמו חתונה טובה,
כמו קשר טוב, כאילו בין, כמו פגישה טובה בין איש לאישה, כך הוא אמר לו, משהו כזה, בסדר?
עד כדי כאילו היה כאן איזה,
זיווג דה קדושה, כביכול.
מצוות, אני שמעת פעמים שהוא אומר, שמע,
הנחת תפילין היום היה פצצה.
תפילין, חשוב, מצווה יקרה, חביבה, אני אוהב אותה.
אולי תכלת, כן, ככה מתלהבים, היה לי, שמתי תכלת.
זה גם מתהדר, כן, אבל,
כן, כן, אני אומר, אבל, אתה לא בא לזה.
וואי, כן.
מהדר את כל הזה.
יש משהו,
ואתה הזכרת גם מצוות שהן מיוחדות פעם בשנה, אבל במצווה יומיומית, שאדם מקיים אותה בכל יום,
מצווה היא המצווה.
יש לה איזה...
ולכן יש איזשהו פער
כאילו לטובת
לימוד תורה, גם לתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות וכולי. יש כאילו איזה פער לטובת
הלימוד תורה כביכול.
מקיימים מצוות, אבל
אם הייתי, היינו שמים על עצמנו איזה מד כזה, דופלר דופק, ורואים מתי קצת הדופק שלנו משתנה,
מתי יש איזושהי תנועה, אז אדם לומד איזה משהו ומתלהב, אז פתאום,
כן, הגרמן שלו מראה לו את הדופק שלך יותר איזה.
זה בקיום מצוות, כן מצווה, בוודאי במצוות,
כן, נכון, יש כאלה שדש בעקבה וגם כאלה שהם, יפה.
אז עכשיו תלבישו את זה גם על אנשים.
לא רק על תובנות, אלא גם על אנשים.
יש אנשי תורה ויש אנשי מצוות.
זאת אומרת, יש אנשי תורה שהם,
כולם מקיימים את כל המצוות,
אבל יש אנשים שלומדים תורה, רבי סכר, וכל זה, וסיומים.
יש אנשים שהעולם שלהם, הם קובעים איתי מהתורה ברמה כזו או אחרת, לומדים פה איזה פרק משנה,
אומרים תהילים וכולי, ומקיימים מצוות.
חוויה נפשית
של מקיים מהמצוות
היא חוויה שהם פחות קשורים לקדוש ברוך הוא, פחות דבוקים אליו, פחות מתרגשים, פחות, זה כאילו רק בעולם המצוות,
ולא בעולם התורה. מתי יבוא לידי ויקיים?
מה?
על הזקנות לא דיברתי.
עוד זקנות בוכריות.
אדמור הזקן בפרק ל״ה רוצה להפוך לנו את הראש.
להפוך את הראש,
שנבין מה זה המצווה.
אבל כדי להפוך את הראש צריך להבין את המטרה, מה התכלית,
מה היעד, ואז מזה אנחנו נבין.
ולכן זה יחידת פרקים משותפת ל״ה ול״ו.
בל״ו,
וכשנבין מה התכלית, אז אנחנו, פתאום יהיה לנו כזאת אנרגיה לקיום המצוות.
מה התכלית?
עכשיו, אם האדם,
וכמו בהרבה מאוד דברים,
בקודש השאלה מה אתה מרוכז, האם אתה מרוכז,
האם אני מרוכז בעצמי או שאני מרוכז בקדוש ברוך הוא?
האם אני מרוכז במה אני רוצה ממנו או מה הוא רוצה ממני?
הרבה מהכל דתיים מרוכזים,
לא יודע, אני רוצה להגיד הרבה, אבל...
יש תנועה כזאת שאדם מרוכז בעצמו, הוא מבקש בכזו, אני צריך את זה ואני צריך את זה ואני צריך את זה ואני צריך את זה. אתם מכירים את הסיפור על אדמור הזקן, שפעם הגיע אליו איזה יהודי עשיר שירד מנכסיו,
והוא ביקש שהוא יתפלל אליו שיחזור לעשירותו כי הוא התחייב, והוא צריך לעשות את זה, והוא רוצה לבנות בית כנסת, והוא רוצה, והוא צריך, והוא צריך, והוא צריך.
אז אדמור הזקן אמר, אתה לא מפסיק להגיד לי מה אתה צריך, ועוד לא הסברת לי למה צריכים אותך.
הוא התעלף.
לא מה אני רוצה מהקדוש ברוך הוא, אלא מה הוא רוצה ממני. אנחנו לומדים בראש השנה,
חלק גדול מדרשת אדמוֹר הזקן, הראש השנה עוסקות בדיוק בנקודה הזאת.
יש כאלה מבקשים לעצמם,
ויש כאלה אומרים, הקדוש ברוך הוא לא רוצה לבקש, אז מה אתה רוצה?
איך אני יכול לשרת אותך? איך אני יכול להיות ה...
אז כשבודקים,
אם אדם חושב על עצמו, אז הוא אומר, אוקיי, אז אני רוצה ללמוד תורה, לקיים מצוות כדי לקבל שכר, כדי שיהיה לי חיים טובים, כדי כדי, אז הכל כאילו, אבל אם אנחנו חושבים על השם מדבריו, אז התכלית
של המלך
היא שתיוודע מלכותו בעולמות התחתונים.
המלך הזה, שמלוא כל העולם כבודו, הוא חפץ שמלכותו
תבוא לידי ביטוי גם במקומות הנידחים ביותר,
הרחוקים ביותר,
העבים ביותר והגסים ביותר.
שעיר האור האלוקי,
בכל מקום.
בעבר נתנו פעם, משל,
המלך צ'ארלס השלישי,
כן?
עכשיו הוא חולה, הקדוש ברוך הוא ישלח לו רפואה שלמה.
אז, כן, מלך אנגליה.
אז הוא, יש לו מלא ארצות.
איפה יותר יפה לראות את המלכות שלו?
בלונדון או באיזה חור בניו זילנד?
בוודאי בלונדון, עם כל החיילים,
וכל האלה עם הכובע,
וכל הסוסים, יופי.
אבל איפה יותר נודעת גדולתו?
בלונדון?
או שבאיזה אי מקצה הים הרחוק,
איזה מישהו שירים את הדגל ה...
איך קוראים לדגל האנגלי? יש לו שם כזה, איך קוראים לו?
אמרתי השם, נו.
הג'ק משהו, איך קוראים לו? יש לו שם לדגל האנגלי, בחלי.
ויגיד, אני נתין של המלך ההוא, צ'ארלס, שנמצא רחוק מפה, איפה?
ככל שאנחנו צריכים להאיר את האור האלוקי
בנקודות נמוכות יותר, גסות יותר, עבות יותר,
ואנחנו רואים, כאן מופיע האור האלוקי,
זאת אומרת, המלך הזה הוא מלך גדול מאוד.
הוא לא רק מלך לחכמים,
הוא לא רק מלך לפרופסורים,
לבעלי תואר ראשון ותואר שני ולכאלה שזה, הוא מלך גם למציאויות נמוכות ושפלות.
הוא לא רק עוסק בדעת ומה צריך לחשוב, אלא גם איך אוכלים
ואיך מתחתנים,
ואיך פרים ורבים.
יהודים לא צריכים עזרה על רבים.
זה עומדים מנסות לבד, אבל, נכון?
היה פעם אחת שקראו לו דוקטור יוסף בורג,
אז הוא אמר שהקדוש ברוך הוא ציבה הוא הפרו ורבו.
אז הוא אומר שהערבים לקחו את הפרו והיהודים לקחו את הרבו.
כל פנים,
איך זה, ואיך אוכלים,
ואיך, חוץ מכבודכם, איך נכנסים לשירותים, ואיך יוצאים מהשירותים.
אין אותו!
מעניין אותו.
מה אני עושה ב...
כן, מעניין אותו.
שוב לו שהאור האלוקי יאיר, אפילו בסית... ואיך מתים גם.
איך קוברים.
גם זה.
איך נולדים. הכל.
כל המעגל.
בלשון אדמו״ר הזקן, מיד בפרק ל״ו,
דירה בתחתונים.
ומכיוון שזה הוא התברך, אז כשהוא אומר תחתונים,
אין תחתון יותר תחתון מהתחתון שהוא אומר. הכי תחתון שיכול להיות.
הרבי היה מאוד מאוד מזכיר בהרבה שיחות את העובדה
חב״ד נמצאים באמריקה, ואמריקה זה בחצי הכדור התחתון.
מבחינת זה, זה חצי הכדור התחתון.
אז זה אומר, זה עוד מדרגה בהערה גדירה בתחתון.
בסדר?
על מנת להופיע את האור האלוקי בתחתונים,
בעולם המעשה, צריך דברים מעשיים.
על מנת להופיע את האור של הקדוש ברוך הוא בעולמות עליונים, מספיק מוחין,
חוחמה, דעת, זה לימוד תורה.
על מנת להופיע את האור האלוקי במעשה, בבשר,
צריך לחתוך בבשר. אנחנו, ברוך השם, בעלי שמחה, עבדנו נכד,
נהיה ברית, בעזרת השם.
לכו.
תודה רבה, תודה רבה.
לכו בבשר החי.
למה לא להגיד, הברית, נעשה איזה טקסט כזה, נכתוב, לא יודע מה,
נכתוב איזה טקסט,
והתינוק ייקחו את היד שלו וישימו אותה קצת עם איזה צבע, והוא יעשה איזה חתימה, וזהו, מספיק, וכל תינוק יהיה לו כזה תמונה מעל המיטה.
זה לא רציני.
אם אתה רוצה לחתום ברית וצאצאיו חתם בעוד ברית קודש, אתה צריך לחתוך בבשר.
לחקוק בבשר.
אם אנחנו רוצים להיות
זוכרי המטען ההיסטורי שיצאנו ממצרים,
ואם אנחנו רוצים לחיות באופן
ולהיות משועבדים להשם ידברך, אתה צריך לקחת אור של בהמה גסה
ולעבד אותו בסיד ובכל מיני חומרים,
ולהפוך את זה לזה,
ולכתוב איזה פרשייה, ולשים את זה על הגוף, ולעשות חזק, שיסייר סימן.
יהודי טוב,
זה יהודי שעד הצהריים, עד מנחה, יש לו את הסימנים של התפילין עוד על היד,
ככה, כי הוא קשר אותם כמו שצריך בבוקר.
יש כאלה זוכים שגם יראו להם את זה פה על המצח,
מי שהקדוש ברוך הוא פינק אותו במצח ארוך, מצח גבוה, אני אקרא לזה ככה, בסדר?
זה היה
אושר את זה.
קשור בבגד, ציצית, בחנוכיה, בסוכה,
בחלק מהברים גם צריך לאכול.
מצה,
נעמא דמאמנותא, לחם האמונה, לחם הרפואה. פרקטיקה,
יישום,
פה בעולם הזה.
זה הרוב של המצוות.
יוצא שהבינוני שהוא מקיים מצוות הוא חוד החנית
בהשראת הקדושה בעולם.
חוד החנית.
ולמצווה,
יש מיד כזאת לקראת האותיות המחכימות,
אבל למצווה יש יותר עוצמה מאשר לתורה,
בהקשר הזה.
אני אסביר.
הגמרא במסכת אותה אומרת,
משווה בין תורה לבין מצווה.
אומרת הגמרא.
מצווה, כשאדם עוסק בה, היא מגינה עליו ומצלת.
נכון? מצווה, בעידן דה אסיק בה, הגוני מגנה עצו למצלה, ובעידן דה לא אסיק בה, היא לא מגינה ולא מצלת.
אגב, מצלת ממה?
מייצר הרע.
אם אדם עוסק במצוות,
באותו זמן הוא לא יעשה עבירות,
בסדר? הוא לא ייתן צדקה לעני ובו בזמן הוא ידבר לשון הרע. הוא עסוק במצווה, אז טוב.
התורה,
הגון היה מגנא צולי מצלא, בין בעידן דה אסיק בה, בין בעידן דה לא אסיק בה. התורה, מגינה ומצלת, בין בזמן שאדם עוסק בה, כי התורה זה מוחין, אדם לומד תורה, אז הוא זוכר,
אז הוא עוזר לו להינצל מעט זערה, מצוין.
זה מצד סור מירב, מצד עשה טוב,
כשאדם לומד תורה, אז הוא לומד חוכמה. קודם כול,
תמיד אנחנו לומדים ומבינים נכון, לפעמים אנחנו לומדים ולא מבינים נכון.
וגם כשלמדנו והבנו נכון, הדבר הזה פעל לנו על הראש,
על המוח, וגם טיפה על הרצון.
וגם התורה שאנחנו לומדים, שוב פעם, היא אמרה איזשהם,
חכמים כתבו אותה,
כל תורת השם בסיני, אבל אנחנו עכשיו לא לומדים את מה שמשה רבנו אמר לעם ישראל בארסי, אנחנו לומדים את מה שאמרו רבותינו הראשונים בעקבות, בעקבות, בעקבות. הכל תורה, הכל תורת השם, הכל ברכי ברכת התורה,
אבל יש כאן איזו השתלשלות.
כשאדם מקיים מצווה,
האור האלוקי של המצווה
הוא חזק מאוד, כי הוא צריך לרדת עד למטה.
לכן אומרים שמכיוון שהאדם הוא נשמה בתוך גוף,
אז החלק הרוחני של האדם הוא חלק רוחני הרבה יותר
עמוק וחזק מהחלק הרוחני של המלאכים.
כי המלאכים לא צריכים להתמודד עם
העולם הזה, עם תאוות וכו'. יש להם כוח רוחני חלש.
מה קורה למלאכים שיורדים לכדור הארץ, לעולם הזה?
הם נשאבים לזה.
אילו האדם שיש לו גם גוף קיבל כוח רוחני הרבה יותר עוצמתי.
הכוח הרוחני הזה בא לידי ביטוי במצווה.
והמצווה, העוצמה שלה היא,
שזו בדיוק אותה מצווה שקיים, כמו שאמרנו,
משה רבנו, ובאהרון הכהן, זה אותם תפילין,
זה אותה סוכה,
זה אותו אתרוג,
זה אותו מצע,
זה אותו דבר,
אותו תאריך,
זה חתיכת אירוע,
והדבר הזה מכיל קדושה על עולם המעשה.
ועיקר הרצון של הקדוש ברוך הוא
זה הכלת הקדושה
הכי למטה.
אז הבינוני מקיים המצוות בעולם המעשה בחוד החנית
של ההשפעה על הקדושה.
חוד החנית.
בסדר?
היה...
כן, מי יוסף חיים.
כן.
נכון.
מה הבעיה?
לא,
אם אדם יודע,
זה הפוך.
למה יש לזה מעלה גדולה מאוד?
בגלל שבדרך כלל,
ברירת המחדל היא לא כזאת.
אה, אני אקיים מצווה, אתמול עשיתי, היום אני אעשה. מה?
בסדר.
הוא אומר לך, האם אתה מבין מה אתה עושה?
עכשיו, ברגע הזה של המצווה, אתה הולך להכיל את האור האלוקי, את הקדושה הכי הכי נמוך.
אז אתה, וואו, אתה נערך לזה,
אתה מתכונן לזה, אתה שמח בדבר הזה, בסדר? דווקא בגלל ש...
דווקא בגלל... למה אין הכנות ללימוד תורה? כי לימוד תורה לא צריך הכנה, אתה תיכנס לסוגיה, וכבר התחיל אותך מעניין.
שבוע למדתי באיזה מקום, לימדתי את סוגיית
מסכת באהבתרא, בדף כא', נדמה לי,
תקנת יהושע בן גמלה.
מוכר, סוגיה מוכרת.
ולמדנו את הסוגיה, קצת ראשונים וזה, תוספות וכל זה, ואז אמרתי לה, אתם יודעים, תקשיבו,
בגמרא הזאת יש לפחות 12 תובנות חינוכיות מן המעלה הראשונה, בואו תחלצו את התובנות.
מה זה מרתק?
מה זה מעניין?
תובנה אחת שבעצם מי שצריך ללמד תורת הבן זה האבא.
זו תובנה אחת, למה האבא? כי האבא,
כשאבא מלמד זה משהו אחר.
תובנה שנייה,
היה שם, ראינו שחז״ל דאגו מאוד מאוד לבטיחות של הילדים, לא שלחו אותם מעיר לעיר ודברים מהסוג הזה.
תובנה שלישית, יש שם
מה?
הדאגה ליתומים. זה גודל הכיתה.
מי עדיף? מי שמדקדק או מי שגורס? כל מיני דברים. תורנות חינוכיות מאוד מאוד זה. אתה מעניין.
טוב מאוד. לא צריך הכנה לזה.
אתה מייד נכנס.
עכשיו אדם הולך לקיים עוד מצווה שהוא כן כבר 200 פעם, אתמול ושלשום, ולפלל תפילת שחרית.
או להניח תפילין, או לא יודע מה.
לטול ידיים לפני הסעודה, למשרד הרבנן.
שנייה, נשמה.
שמת לב מה אתה עושה?
עכשיו, אני אגיד פה עוד משהו אחד, ואז ניכנס לפרק.
לפעמים הקדוש ברוך הוא נותן לנו איזה חלון הצצה,
ואז פתאום הוא רואה מה אתה עושה.
לפני כמה שנים,
נזכרתי בגלל נטיית ידיים,
הייתי צריך להקפיץ את אשתי לאיזשהו מקום,
הקפצתי אותה, בחולון זה היה משהו,
והייתי מת מרעה.
הייתי חייב לאכול, לא יודע, פתאום איזה ממש רעב כזה, אמרתי, אני חייב לחפש פה איזה מקום לאכול.
הגעתי למקום אחד,
אחד היה כתוב, כשר בהשגחת הקדוש ברוך הוא.
אז הצחיק אותי.
אז אמרתי לו, מה, שמע, אין לי תעודה, אבל זה כשר.
אמרתי לו, טוב, ברוך תהיה, הקדוש ברוך הוא יברך אותך, אבל אני לא אוכל.
הלכתי למקום, מצאתי,
מצאתי מקום בכשרות מהודדת, טוב, ישבתי, הזמנתי איזשהו ארמה כזאת.
טוב, אז הוא מכין,
הגיש לי את זה, טוב, קחתי את זה על השולחן,
שמתי מפית,
זכתי ליטול ידיים,
נתתי ידיים, שכתי, בירכתי, הגבתי את הידיים, ובכן,
עכשיו, מזמן לא יצא לי לאכול במין דבר כזה, שאתה יושב במין חדר, ויש מלא אנשים סביבך שגם כן אוכלים איזה מין לאפה או שואה, בדרך כלל או שאתה אוכל בבית, או שאתה אוכל עם שתי איזה מסעדה,
יושבים לבד, או גם פה במדיצ'י, אז אני לוקח, אני אוכל את זה במכון, לא אוכל.
הייתי רעי, מחרתי את זה.
אני כזה פתאום מסתכל,
ואני רואה אנשים כאילו ניגשים,
מקבלים את האוכל, ניגשים ואוכלים.
אמרתי, רגע, חבר'ה, מה קורה לכם?
עדיין, תברכו, מה זה?
מה, אבל אנחנו בהמות?
כל כך אוכלים?
פתאום הרגשתי תחושה חזקה.
מה המשמעות
של הקדושה באכילה? פתאום אתה רואה איך זה נראה, כאילו הייתי שם די לבד כזה, ופתאום מסביב,
פתאום אתה מבין איך אנחנו מקדשים את האכילה.
עוד מתי האזכרה של הרב אליהו עוזר לצריך לברכה?
כף, כף, כף וו?
כף דלת?
מה?
אני זוכר.
כפי סיוון.
כפי סיוון.
נפטר הרב.
זה סיפור ידוע ומפורסם שהרב לימד הלכות סעודה.
רבנו אבינו אבינו אבינו אבינו חיים אומר שהשולחן דומה למזבח.
כל הסעודה דומה בעצם לקרבת קורבן, אתה נוטל ידיים ומברך וכל זה.
היה שם בשיעור יהודי שהוא היה זוכה לנקות את, לייפות את רחובותיה של ירושלים. אז הוא אמר לרב, אני אוכל ארוחת עשר, אני עם סנדוויץ', אין לי שולחן.
אז הרב אמר לו, תלך לאיזה ספסל,
תפרוס מפית, שים את הסם, תטול ידיים, זה ספסל יהיה המזבח שלך וזה, אתה מבחינת ביקת המזון, עושה מים אחרונים, הכל, פי היה מבסוט, עשה את זה וזה.
ואז הגיע, אחת הפעמים הגיע מנהל העבודה שלו,
שהיה ישמעאלי,
הוא רואה אותו יושב, הוא אמר לו, מה זה, מה אתה מתבטל?
הוא אמר לו, לא, זה מזבח, מה מזבח, נותן לו בעיטה, העיף לו את הכל,
תגמור את האוכל, תחזור לעבודה.
הוא בא, סיפר את זה לרב, הרב ניחם אותו וכל זה, ואותו,
אותו אחד שעשה את זה, אני יודע, שעבר את הרגל למחר או משהו. קיצור, לא להתעסק עם...
מבין, יהודי הוא מלך, אתה באמצע הרחוב, אתה מאיר את הקדושה, אתה שם את הזה לספסל, עכשיו הכל פה, זה קדושה עכשיו בכלל.
קדושה מהירה, קדושה זה ממשות, זה לא איזה דמיון, זה לא איזה...
ממשות גמורה.
היכולת לקדש את העולם, התחתון הנמוך, במצווה, זה ככל שהמצווה יותר נמוכה.
ככל, לא המצווה, המצווה היא גבוהה, ככל שהמציאות היא מציאות יותר...
כמו שהמציאות היא יותר נמוכה ואנחנו מכילים עליה את תור הקדושה.
פילי פלאות, פילי פלאות.
בואו נראה.
פרק ל״ה. והנה לתוספת באור תיבת לעשותו,
וגם להבין מעט מזער תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעולם הזה. כי אין מה להגיד,
בינוני כנראה
מקיים יותר מצוות ממי שלומד תורה. מדוע?
כי הוא ניגש במה חיים.
הוא כל היום בעסקים,
כל היום בזה, הוא כל היום, בסדר, יכול להיות שהוא צריך, הוא בעל עגלה, אז הוא צריך לתת אוכל לבהמתו לפני שהוא נותן לעצמו.
מישהו אין לו עגלה, אז הוא לא, הוא כל היום נפגש עם,
בסדר, יהודי שהוא מוסכניק, או נהג אוטובוס, או זה, הוא כל היום נפגש עם אנשים, כל היום זה, הוא כל היום צריך,
אתה לומד, יושב ונדרש, אתה יושב ולומד.
הוא מרים אותה, תכלית בריאת הבינוניים. ואגב, יש המון המון סיפורים שהרבי היה שולח,
נגיד היה חסיד חב״ד בכפר חב״ד, שהוא היה נהג קטר.
והרבי אמר לו, אתה, השליחות שלך להיות,
בגלל זה יש בכפר חב״ד עד היום תחנת רכבת,
יאללה, יש לנו נהג קטר. היה אחד שהיה, רפתן.
והרבי אמר לו, תחזור חסידות ברפת.
וגם להבין מעט מזער תכלית ברירת הבנענים וירידת נשמותיהם לעולם הזה, להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וסדרה אחה,
מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותם במקומה מחדל השמאלי. יש להם נפש בהמית, וכמו שאמרנו, הדבור הזקן,
תפסיקי לחיות באשליות, לא יהיה לך איזה יום שאתה תגיד,
תיפרד מהנפש הבהמית זה רק תרצה דברים... לא, היא תלווה אותנו כל החיים.
כל החיים יהיו לנו התמודדויות של כבוד וכעסים וכל מיני דברים. כל החיים צריך להתמודד.
אז למה באנו לעולם? סתם לסבול? סתם להתמודד?
אומר לנו הרב,
כן, מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה מחלל הסמלי שבלב,
שלא יעלו ממנה ערעורים אל המוח,
כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה היא בתוקפה ובגבורתה אצלם,
אצל הבינוניים,
כתולדתה.
היא לא הולכת לשום מקום,
רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופם.
הם מצליחים, הבינוני מצליח לא לתת לנפש הבהמית וללבושיה,
לבושיה עם מחשבה, דיבור ומעשה, להתלבש בפועל במה שם, היא קיימת.
היא קיימת.
היא קיימת.
אז מה?
ואם כן, למה זה ירדו נשמותיהם לעולם הזה, ליגה לריג חלילה,
להילחם כל ימיהם עם היצר ולא יאכלו לו?
נלחמים, נלחמים, נלחמים, פתאום אתה מוצא את זה. לפעמים אני מרגיש שהחיים שלנו זה כמו המשחק סולמות וחבלים. אתם מכירים את המשחק הזה?
אתה מתקדם, מתקדם, מתקדם.
פעם בכמה זמן אתה מקבל גם איזה דחיפה למעלה, איזה סולם.
מתקדם, מגיע, עד 100. מגיע 99, הואואוא.
אני לא אוכל איזה,
יש כאלה סולמות בנחשים, כן? זה נחש עוקץ אותך, ואתה מתחיל, אה, עכשיו עוד פעם מההתחלה,
עוד פעם, אני...
חשבתי כבר שגמרתי לכעוס,
שאני לא כועס, שאני מעל הכף, פתאום עוד פעם, איזה מישהו עשה לך איזה לופ כזה קטן, את ה...
טוב, אז אני כבר מתוחכם מספיק כדי לא להראות שאני כועס בחוץ ולשמוד מפנימה, אבל בפנימה אני יודע שכעסתי, אז מה יהיה?
כן.
ריכוז בתפילה, כן. אתמול התפלתי ליד איזה מישהו, תפילת שחרית, אז אני לידו.
והגענו ליוצרו, אני רואה אותו קודם את הדלת, אשר בדברו מעריב ערבי בכורה.
נותן לו מרפק כנראה, אנחנו בבוקר.
עכשיו אני צוחק, זה קרה גם לי, זה לא...
קראתי לא מזמן הדבר הזה.
קרוב אליי הדבר מאוד, במילואים, יש לי לימוד זכות שזה היה במילואים.
הייתי ב...
נכנסתי פנימה
כמה ימים, הייתי בכל מיני מקומות,
ואז הגעתי בסוף למוצב שנמצא על ציר טאנצ'ר, צומת טאנצ'ר אגות, משהו כזה, במת טאנצ'ר.
חשבתי שם בחיילים, העברנו שיעור,
ואז אמרו,
אמרו, אוקיי, בואו נתפלל מנחה.
פעם מנחה מצוין. פעם מנחה, אחת וחצי, פעם מנחה.
ואז הייתי אמור לצאת.
לצאת החוצה ולחזור לקדמית, לאיפה שהיינו,
ליד אורים.
עד שהגיעה השיירה, עד שהגיעה עמר, עד שעליתי עליו.
הגעתי, יצאתי החוצה בארבע, נסעתי לקדמית,
הגעתי ואצלנו לקדמית, יש גם כן אוהל בית כנסת ותפילת מלכה.
שבע ורבע, אני עומד, מפעלל מנחה, בכוונה, שמח שהספקתי להגיע למנחה בזמן, יצאתי בזמן.
בסוף התפילה אני הולך אחורה,
אני מרגיש שהצעדים נראים לי מוכרים.
מה?
התפללת מנחה וזה?
באתי טוב אל הקדוש ברוך הוא.
כן, טוב, המילואים פירקו את כל המסגרות, את כל העניינים וזה, אבל עדיין, התפללת מנחה לפני שלוש שעות.
כן.
כן, נסימות דקלו. נסימות דקלו. אם הסמכת אומר, אני מסכים.
אז טוב, אז צריך להתנחם.
בואו נתנחם.
אם כן, למה זה ירדו נשמותיהם לעולם הזה לגלל הריק חלילה להילחם עם כל ימים עם היצר ולא יכלו לו? ותהיזות נחמתם לנחמם וכפליים לתושייה ולשמח ליבם. הוא רוצה לשמח אותנו, אדמו״ר הזקן, שנהיה שמחים.
ולשמח ליבם באשר מה שוכן איתם בתוך תורתם ועבודתם.
איך?
איך לשמח אותנו?
בהקדים לשון הינוקה. טוב, אז הוא מביא כאן,
אני טיפה אדלג על זה, אבל הוא מביא כאן זוהר,
זוהר חדוש.
פרשת בלק, יש שם חלק שנקרא הינוקה,
שהינוקה דורש את הפסוק כי החכם עיניו בראשו,
איפה יהיו העיניים? אומר לו, החכם עיניו בראשו, הכוונה שעל ראש החכם דולקת
איזושהי להבה של נר השם נשמת אדם, כן?
משווה את האדם לנר, הגוף זה נר, הראש זה פתילה,
ועל הפתילה יש איזו להבה כזאת, כן?
זה המשל,
טיפה אני מדלג,
והנה ביאור משל זה שהמשיל אור השכינה לאור הנר,
שאינו מאיר ונאחז
בפתילה בלי שמן,
וכך אין השכינה שורה על גוף האדם. תראו כמה מצוות יש לנו שקשורות לגוף.
ברית מילה, ברכת המזון,
תפילים,
כלאיים, המון מצוות, טער, לא להעביר טער על הבשר, כתובת קעקע, המון מצוות שקשורות לגוף.
איך אנחנו מנהלים את הגוף שלנו?
אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה, אלא על ידי מעשים טובים דווקא.
מעשים טובים!
ולא די לו בנשמתו, שהיא חלק אלוה ממעל,
להיות לו היא כשמן. מספיק הנשמה, מספיק לימוד תורה. לא!
מה עם המעשים?
עכשיו, אני רוצה להגיד לכם עוד משהו, רבותיי, אחי ורעי, אני אוהב נפשי.
זה לימוד גדול.
הרבה פעמים כשאנחנו צריכים לעבור מאוד, לעבור ממצב למצב.
נגיד עכשיו,
במילואים, כן, אז עכשיו, במילואים האלה שהייתי בעזה, אז בסדר, אז אתה כבר, אתה בתוך עלי מלחמה, אבל בשמחת תורה,
כשקפצנו לצפון, אז אתה כאילו, בבת אחת עובר מעולם לעולם. לפני רגע קהילה, שמחת תורה, ריקודים, שנייה, אחר כך מלחמה,
רצים לצפון וזה.
מה,
אז אני תמיד מחפש לעשות משהו, לעשות איזו פעולה,
שדרך הפעולה אתה,
ועדיף שזה יהיה פעולה שמשאירה עליך איזשהו סימן, אז אני כאילו מחפש תמיד,
לחתום על נשק ולמלא את המחסנית עם כדורים.
אתה חותם על נשק, כיפה מתלכלך מהשמן, מנקה את הנשק, עושה ככה, דורך וזה,
לוקח מחסנית, תמלא כדורים, קצת היד שלך,
אתה חוטף איזה מכה מאיזה כדור,
זהו, אתה עכשיו, זהו, אתה חייל.
הפעולה היא משהו קצר,
ממוקד, שיורד עד למטה, עושה drill down, מאשר להתחיל להגיד, כן, זה מלחמה, והגענו, וכל הכבוד לכולם, ואני מעריך את כולם, ולא מובן מאליו, תמיד אומרים לך, לא מובן מאליו, לא מובן מאליו,
כן.
אז זה ככה, תעשה איזה פעולה.
פרקטית.
בני אביב ירושל זה, כן,
אלה המעשים טובים דווקא, אבל עדיין לא בנשמתו של חלק אלוהימה, ממש להיות היא כשמן לפתילה כמבואר, ומובן לכל משכיל.
כדי נשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור, עובד השם ויראה ואהבה ותענוגים, אף על פי כן אינה בטלה במציאות לגמרי להיבטל ולהיכלל באור השם ממש,
להיות לאחדים ומיוחדים בייחוד גמור.
רק הוא דבר בפני עצמו, ירא השם ואוהבו. אני יראה את השם, אני אוהב את השם, אני לומד תורה.
מה שאין כאן המצוות ומעשים טובים,
במיוחד במצוות שאני,
בוא נגיד ככה,
חלק גדול מהמצוות אנחנו מבינים.
מבינים.
אבל כמעט אף מצווה אנחנו לא מבינים לגמרי את הפרטים שלה.
למה תפילין הן מרובעות ולא משולשות?
ולמה דווקא פה ולא פה?
ולמה פה ולא פה?
ולמה הרצועות הן שחורות?
ולמה כל מיני דברים שהן בפרטי המצוות? ואדם אומר, אני מקיים את זה כי זה רצון השם.
אז הוא בטל לגמרי לרצון האלוקי.
מה שאין כאן, המצוות ומעשים טובים שהם רצונו יתברך, רצונו יתברך הוא מקור החיים לכל העולמות
והביאורים שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים, והסתר פנים של רצון אלוהים ברוך הוא וירידת המדרגות עד שיוכלו להתאבות ולהביאות יש מאין דבר נפרד בפני עצמו ולהיבטל במציאות.
מה שאין, כן, המצוות שהן פנימיות רצונו יתברך,
כן, כל העולמות זה הכל חיצוניות רצונו יתברך, השתלשלות.
המצוות, זה מה שהמלך רוצה.
ואין שם הסתר פנים כלל.
אין אחיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל,
אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו יתברך והיו לאחדים ממש בייחוד גמור.
אני אסיים את השיעור הקצר, יש לנו היום, בשני משלים,
שיעזרו לנו להבדיל את ה... להבין את ההבדל בין תורה לבין מצוות.
בזוהר, וגם הדמור הזה כן מביא את הלימוד תורה בתור אדם שמחבק את המלך.
מחבק אותו מבעד לבגדים.
בגדים מאוד מאוד דקים, אבל בגדים.
מצווה זה כמו מי שנכנס לתוך המלך.
זה כמו
נבלע בתוכו.
יש כזה, נכון?
כמו אדם עולה ודמות נבלעת בתוך דמות,
כמו בבושקות, שיש לך אחד בתוך השני,
זה מצווה.
אתה לא רק מחבק את המלך,
מכיר את רצונו, אתה ממש בתוך המלך.
בתוך המלך.
זה קצת ההבדל בין טבילה במים לטבילה בענן. הכהן הגדול ביום הכיפורים טובל בענן.
כי במים אתה נכנס לתוך המים, אבל המים לא נכנסים לתוכך.
וכשהכהן הגדול טובל בענן, הוא נכנס לתוך הענן, וגם הענן נכנס לתוכו.
הוא והענן, הענן והוא, זה אותו עניין.
אז זה קיום המצוות.
וואו, זה עושה חשק כזה גדול
לקיים איזה מצווה בדחיפות, כן?
עכשיו עושים מצוות תלמוד תורה, אבל זה כאילו מצווה מעשית כזאת,
שקשורה למצוות שקשורות לאדמה.
לקט, שכחה, פאה, מעשרות, כלאיים, נטיית עץ בארץ ישראל,
עשיית מעקל הגג.
אני אסיים בסיפור אחד אחרון וזהו. אמר לי פעם יהודי מתוק שאני מאוד אוהב,
שהוא סופר סתם.
סופר סתם מאוד מדויק ואמין.
אז הוא אומר, תראה, כשלמדנו בישיבה,
אף אחד לא פתח בפנינו את האפשרות
לעסוק בקודש בעניינים מעשיים.
כי בסוף סופר סתם, הוא גם צריך לכתוב ולקדוח את התפילין, וחבל.
היה צריך לפתוח בכל ישיבה גם מגמה לכאלה שיש להם כישרון מעשי.
ואז במקום שהוא יהיה על איזה מכונת CNC ולא יודע, ויעשה שבבים,
הוא מוכן להיות סופר סתם.
צדדים מעשיים.
יש מכון עלייה, ספר סתם, מגיע,
מועלים, כל הדברים כאלה, שוחטים, דברים כאילו שהם מצוות מעשיות, נמשיך בעזרת השם,
בפעם הבאה, בעזרת השם בשבוע הבא יש לנו ברית, אז פעם הבאה.
נדע, נודיע לכם.
