טוב צהריים טובים אנחנו בנפש הפרשה
עבודת הנפש בעקבות הפרשה רוצים ללכת עם הפרשה
בעקבות ציווי אדמור הזקן
קריאות עם הזמן
והזמן זה פרשת השבוע
השבוע יש פרשה נכבדה עם המון המון עניינים ואירועים והרבה דרמות
אנחנו נעסוק בפתיחה של הפרשה ואיזושהי נקודה
פנימית שאני חושב שהיא מאוד מאוד חשובה לכולנו
ויכול להיות שנמשיך אפילו גם לעסוק בזה בשיעור של כל הספור חכמנו בהקשר דומה. תראו,
הפרשה מתחילה בציווי על עשיית המנורה.
אבי, תיתן איזה מכה למזגן, נראה לי שהוא לא דולק, נכון?
תעשה הון, תעשה הון.
הופה, העולם נראה אחרת עכשיו.
אז תודה.
אז הפרשה מתחילה בציווי על עשיית המנורה.
עשיית המנורה, תודה, היא אחד מהכלים.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שאקונאים בו.
אבל יש פה איזה, סביב המנורה יש איזה מסתורין.
סך הכל הכלי המנורה הוא כלי די ברור. בכל מקום מכובד, מדליקים אורות.
יש איזושהי מנורה, נכון?
אז נכון שהקדוש ברוך הוא האור בכבודו ובעצמו, נהור האימי שריע,
והוא בכל אופן מבקש ממנו לעשות מנורה, אז המדרש אומר שהקדוש ברוך הוא,
למרות שהוא מלך והאור שלו, רוצה שאנחנו גם כן נעשה לו מנורה.
נעשה לו מנורה. אז זה כלי מאוד מובן, יחסית בין הכלים, כלי מובן.
אבל סביב המנורה מתחוללת איזושהי דרמה קטנה,
גם באופן ההדלקה וגם באופן ההכנה של המנורה, בסדר?
בואו נראה את הפסוקים. ודבר ה' למשה לאמור, דבר אל אהרן ואמרת אליו בעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.
אז אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות זה כבר עניין אחד.
המנורה יש בה שבעה נרות,
שלושה ושלושה, ונר,
אמצעי, הנר האמצעי נקרא נר המערבי. אני כרגע נוקט בדעה אחת, יש דעה אחרת,
שהנר המערבי הוא הנר השני ממזרח.
בואו נלך לפי הדעה הזאת שכרגע אני אומר, שהמנורה עומדת,
הכיוון שלה הוא כאילו עומדת, היא עומדת בין צפון לדרום,
ואז יש שלושה נרות דרומיים,
שלושה נרות צפוניים,
והנר שעומד באמצע הוא הנר המערבי,
כי הוא פונה,
הפתילה שלו פונה קצת לכיוון מערב, בסדר?
הוא הנר האמצעי.
וההלכה, הפסוק אומר שכל הנרות, כל הפתילות, הרי הפתילות אפשר לשחק עם הכיוון שלהן,
כל הפתילות צריכות להיות מכוונות לכיוון הנר האמצעי. אז המנורה בעצם דולקת באופן הזה.
יש לו כאילו ככה, נכון?
פתיל שלוש שלוש ובאמצע פתילה אחת.
בסדר? זה כאילו הכיוון.
אוקיי, למה זה כזה חשוב? מה אופן ההדלקה? נצטרך לדובר על זה.
ואז כתוב, ויעזקן אהרון אל מול פני המנורה, העלה נראותיה, כאשר ציווה ה' את משה.
בסדר, אהרון עושה את זה. וזה מעשה המנורה מקשה זהב.
עד ירחה,
עד פרחה,
מקשה היא,
כמראה אשר הראה ה' את משה, כן עשה את המנורה.
עכשיו,
מקשה זהב, זה אומר שהמנורה לא הייתה עשויה בצורה הגיונית.
יוצרים את החלקים ומחברים אותם,
אלא לקחו גוש זהב,
והיו צריכים לפסל אותו, כאילו,
עד שהייתה יוצאת ממנו המנורה. זה כמובן הופך את המנורה,
יציאת המנורה למשהו הרבה יותר מסובך,
הרבה יותר מורכב, מאוד מאוד קשה.
קשה ברמה שמשה רבנו לא הבין איך עושים את זה.
כך אומר המדרש, בכבוד אור, יש פה דפים.
אומר המדרש, דבר אחר בהעלותך אתה מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן.
עד שהראה הקדוש ברוך הוא באצבע, וזה מעשה המנורה מקשה זהב.
מה זה מקשה?
מה זה המילה מקשה? אנחנו מפרשים מקשה, הכוונה, חתיכה אחת.
אבל המדרש אומר מקשה, מה קשה?
קשה.
קשה לעשות את זה.
אנחנו נצטרך להבין למה זה היה כל כך קשה למשה רבנו, מה היה שם הקושי הזה?
כלומר, מה קשה היא לעשות
שהרבה יגע במשה?
כיוון שנתקשה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, תור כיכר זהב השליכנו לאור והוציאהו והיא מעצמה נעשית.
כאילו,
בעצם מי שעשה את המנורה באמת זה הקדוש ברוך הוא, כן? כן עשה את המנורה,
הקדוש ברוך הוא עשה אותה.
לכך אומר מקשה תעשה.
מלא יוד כתיב ולא כתיב תעשה. כלומר מעצמה תעשה.
נטל משה את הכיכר והשלחו לאור.
אמר משה, ריבונו של עולם, מראי כיכר בתוך האש, כשם שאתה רוצה כן תעשה.
מיד יצתה, הופס. אגי, ברוך הבא, יש פה דפים.
מיד יצתה המנורה עשויה כתקנה.
לפיכך כתיב, כמרא אשר ראה השם את משה כן עשה את המנורה, אין כתיב כאן, אלא כן עשה משה את המנורה אין כתיב.
אלא כן עשה סתם הקדוש ברוך הוא.
אז אנחנו מבינים פה שני דברים. א', המנורה,
יש בה משהו מיוחד בהדלקה.
דבר שני, המנורה יש בה משהו מיוחד בעשייה. ודבר שלישי, המנורה קשורה לאהרון הכהן.
הוא בעל המלאכה של המנורה. הוא מדליק את המנורה,
או לפי חלק מהדעות,
גם כהן רגיל יכול להדליק
את המנורה, אבל בדרך כלל,
הנוהג היה שהכהן הגדול מטיב את המנורה. מטיב הכוונה, מכין את כל הפתילות שלה וכל זה.
זו כאן עבודה מיוחדת לכהן הגדול ולא למשה רבנו. מה יש פה בדבר הזה?
אז כן,
כן,
כן.
לא, לא, אז צריך,
אז אני אסביר, שאלה טובה.
הכוונה של הפסוק על מול פני המנורה, היו שבעת הנרות היא שבסופו של דבר אתה המתבונן, זה לא מדבר על הנרות, זה מדבר על המתבונן.
כשאני המתבונן במנורה, מה אני אראה? אני אראה שבעה נרות שמסתכלים אחד על השני. שלושה מסתכלים לפה, שלושה מסתכלים לפה, והאמצעים מסתכלים על כולם.
ואז יש כאן איזה,
יש כאן איזה, או, זה הפתעה,
יש כאן איזה חוויה של פנים אל פנים,
בסדר?
חוויה של פנים אל פנים.
אז אני רוצה לשאול, למה זה כזה חשוב?
עוד פעם, המשחק פה עם הפתילות.
המנורה היא סטטית, היא לא יכולה לעזור בשום מקום,
אבל הכהן ששם את הפתילות, צריך לכוון אותן ששלוש פתילות יהיו,
הפתילות הצפוניות יפנו לכיוון דרום,
הפתילות הדרומיות יפנו לכיוון צפון,
הפתילה האמצעית עומדת באמצע, והיא מערבית, ואז כשאתה מסתכל במבט זה נראה כמו איזה מין,
איזה מין התלכדות, איזה מין התאחדות, כאילו כולם...
מה?
זה נכון, אבל... כן, זה נכון,
אבל בכל אופן, עוד פעם, תנסה רגע לדמיין את זה. קצת דמיון.
תנסה רגע לדמיין את זה שבסופו של דבר, אומנם אתה רואה את האלה של הפעמלה, אבל החווה...
התנועה נראית מין משהו כזה שמתכנס, כן?
לא חושב.
לא חושב, אני לא מכיר מקור לזה, אני לא מכיר.
אולי, אם תראה לי אני אשמח, אבל מה שאני מכיר במסכת שבת, הסוגיה,
זה נדבר על הפתילות.
טוב, אז בואו ננסה רגע להבין מה הסיפור הזה בנפש.
יש פה עבודה של הכהן במנורה, שהיא מקשה זהב,
ודמור הזקן אצלנו בפרשה, יש לו דרוש קצר יחסית, הדרושים של דרושים ארוכים, ונפלא על הדבר הזה.
אולי,
אולי לפני שנראה את הדמור הזקן, את הדרוש הארוך,
בואו רגע נראה איזה משהו יותר קצר ואז יחמם אותנו ואז נעבור לדרוש הארוך. אז תהפכו רגע את הדף.
יש ספר שנקרא רבי ייבי.
ייבי זה ראשי תיבות,
יוסף בן יהודה נדמה לי, על התורה.
הוא אומר ככה
דבר אל אהרון ועלותך את הנרות עולמות פן המנורה יאירו שבעת הנרות. ואז כן אהרון עולמות פן המנורה יראה נרותיה.
איתה
ב...
לא יודע מה זה.
שבעה נג... משהו כזה, תכף אני זוכר.
שבעה נקבים יש בראש, כנגד זין קנה המנורה.
או,
המנורה היא איזה שיקוף והדהוד של המוחין שלנו, של הגולגולת. יש לנו בגולגולת שבעה פתחים, שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי נחיריים ופה.
אז שמו לנו את זה מול העיניים,
כנגד שבעת קנה המנורה, והפה הוא כנגד קנה האמצעי שהוא קודש.
הפה או הקנה האמצעי הוא גם יורד ככה לזה.
ובספר שלה כתב שצריך לראות תמיד שתהיה
מאירה מתורה וממצוות.
הגולגולת שלנו תמיד צריכה להיות מאירה מתורה ומצוות. העיניים מסתכלות בעין טובה, האוזניים שומעות דברים טובים, הפה מדבר דברים טובים, האף מריח,
דברים טובים. אדם צריך לחשוב שהוא מנורה מהלכת,
שמאירה צריכה להעיר לזולתו,
אבל יותר מזה רוצה להגיד אשלה.
ובספר אשלה כתב שצריך לראות תמיד, סליחה, כן, צריך לראות שתמיד תהיה מאירה מתורה וממצוות, וגוף האדם הוא צורת המנורה.
הגוף שלנו בעצם זה מנורה מהלכת. איך?
כי במנורה ג' בליטות של קנים יוצאים ושל מעלה קטנה שתחתיה. המנורה בנויה כמו איזה, יש לה מדרגה מתחת, ואז עמוד, ואז
יוצאים הקנים, נכון?
הן האדם, בליטת הרגליים ובליטת הידיים ובליטת האוזניים. יש כאלה שהאוזניים שלהם יותר בולטות כמוני, יש כאלה פחות.
כן, כל אחד ממה שהקדוש ברוך הוא זיכה אותו עם הזה.
והגוף שבו הלב הוא גוף המנורה,
כן?
הגוף כאילו זה גוף המנורה, זה העמוד המרכזי, זה הגוף,
והקנים היוצאים מן המנורה זה שתי רגליים ושתי ידיים, נכון?
גימל בליטות,
בליטת הרגליים, כן, שתי רגליים והאוזניים, כאילו, כן?
אז אנחנו, יש לנו כאילו,
האדם צריך לראות את עצמו כסוג של מנורה.
מנורה,
וגובהה של המנורה חי טפחים, כמה זה חי טפחים?
מטר שמונים.
טפח זה עשרה סנטימטר.
אז הגובה של המנורה הוא ממש גובה ממוצע של אדם, אדם ממוצע הוא בין מטר שבעים, מטר שמונים,
היינו גימל אמות
כשיעור אדם בינוני,
והמנורה צריכה להיות מקשה חיבור אחד,
מורה על החיבור ואהבת לרעך כמוך.
וואו.
הסיפור של המנורה,
אנחנו תכף בסוף השאיר נדבר למה הסמל של מדינת ישראל הוא המנורה,
מה הסוד הזה של מדינת ישראל, איך הקמנו כאן מדינה.
הסיפור של המנורה מקשה זהב,
זה שיש פה משהו שאתה לא יכול להגדיר עליון ותחתון,
כי הכל אחד.
אתה נוגע למעלה, אתה גם נוגע למטה. אתה נוגע למטה, אתה גם נוגע למעלה, כי זה הכל אחד.
אין פה באמת למעלה ולמטה, כי זה מקשה אחת.
זה מורה על החיבור ואוהבת אליך כמוך.
עד ירחה עד פרחה, מגדול ועד קטן.
ירחיים זה הצד הנמוך. פרחה זה הפרחים, זה הצד העליון.
מלמעלה עד למטה, מלמטה עד למעלה, כולם אחד.
ויעל זקן אהרון להגיד שבחו שלו שינה,
וכן היה ממידתו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום כמו מנורה שמורה על האחדות והשלום עד כאן לשון השלב בקיצור.
יפה. אז זה
עניין אחד.
עוד יש לרמוז
שלא יהיה האדם אחד בפה ואחד בלב
אלא יהיה הכל אחד בפה ובלב וזה שרמז בעלותך את הנרות שיהיה מנורת גוף האדם
אל מול פני המנורה אחרת שהוא הראש שיש בו גם כן רמז למנורה שהיא הלב שהוא כנגד קנה האמצעים מול הפה.
שהלב שלך
יהיה בדיוק מול הפה
הכל יהיה, לא יהיה אחד בפה, אחד בלב, הלב אומר ככה,
הפה אומר ככה, הכל יהיה מדויק,
אל מול פני המנורה, שזה יהיה,
שיהיה דברים פנימיים שיצאו החוצה בצורה המדויקת ביותר,
שיהיה הלב שהוא קנה האמצעי מול הפה,
שהוא גם כן קנה האמצעי, ויעירו כאחד באחדות הפה והלב, והיה אז כן אהרון שהיה פי וליבו כאחד, כמו שכתוב, ורעך ושמח בליבו.
ובזה זכה לאבני העפות והחושן. אז רבי איבי שם אותנו טיפה רגע באיזה מקום, שנייה.
כשאהרון מדליק את המנורה,
גם ככה נר הוא משל לנר ה' נשמת אדם. כשאהרון מדליק את המנורה, הוא בעצם מדליק את נשמות בני ישראל,
ונותן לנו כאן איזשהו רמז לאיך צריך להיראות, איך אדם צריך להיראות, איך אנחנו צריכים,
איך האופי שלנו צריך להיראות, איך האישיות שלנו צריכה להיראות.
אז יש פה איזה מין,
יש פה איזה מין נטייה חזקה מאוד לאחדות.
המנורה היא מקשה זהב, הלהבות הן חותרות
זו לקראת זו,
ויש פה גם איזשהו תהליך שקשור להיות המנורה מקשה זהב. בואו נראה עכשיו מה אומר אדמור הזקן.
וזה מעשה המנורה מקשה זהב הדרכה עד פרחה.
הנה המנורה נקראת כנסת ישראל,
שהיא קדושת כלל נשמות ישראל,
כמבואר במנורת זכריה.
שמעתם?
לכל אחד מאיתנו,
כל אחד מעם ישראל יש את האופן שבו הוא בא לידי ביטוי.
בעל ידי ביטוי.
המצוות שהוא מקיים, תפילה, התורה שהוא לומד וכו' וכו'.
זה הביטוי.
בשורש, בנקודה הפנימית,
לכל ישראל יש קדושה, זה נקרא קדושת נשמות ישראל.
ושמה אין הבדל.
עמך כולם צדיקים.
המנורה מספרת את הסיפור הזה.
המנורה מספרת את הסיפור הזה,
של האור שמאיר מהנשמות של ישראל.
אומר אדמו״ר הזקן,
כמבואר בזכריה, במנורת זכריה, לילת המאיים האלה, וים וכולי, זה דבר השם, המנורה היא דבר השם,
הוא אשר בדבר השם שמים נעשו, המחיה כל העולמות, שיכנסת ישראל,
על שם שמכנסת בתוכה בחינת אלוהות הנקראת ישראל,
שנקרא זכויות כל העלמין.
ויקרא לכל אל אלוהי ישראל, והיא כוללת כל הנשמות,
מגדולי הצדיקים ועד פחותי הערך.
על כן, במנורה שם בזכריה כתיב אל זרובבל, מי זה זרובבל?
אדם המבולבל, טוב אם רע, זרע האדם וזרע בהמה,
שמשים עצמו כבהמה שממלך אחר שיחה נאה,
ועל זה אמר הכתוב, וזה מעשה המנורה. כלומר,
המנורה כוללת בתוכה את כל סוגי הנשמות של עם ישראל, וגם בתוך האדם עצמו, את כל הצדדים השונים שיש בנו.
עכשיו,
האדמו״ר הזה כאן מנסה לעקוב אחרי אופן עשיית המנורה,
בתור איזה תהליך נפשי שכל אחד ואחד מאיתנו צריך לעבור, כדי להיות באמת מנורה כמו שצריך, כמו שראינו ברבי היבי,
שהאדם יהיה איזה מין מנורה מהלכת,
בכלל, כדאי להיות מנורה מהלכת, לא רק להיות מאיר פנים,
להיות בחיוך, להיות בסבר פנים, ולדעת שהאדם יכול להשפיע.
רבנו הרמחל אומר שכשאנחנו רואים,
בפיזיקה, באלקטרואופטיקה, אומרים,
כשאתה רואה, זה בעצם,
הראייה היא שהחפץ פוגע לך ברשתית.
ואז, נכון?
הקרן, קרן האור נכנסת לך לרשתית, והרשתית מתרגמת את זה לתמונה שמגיעה למוח.
רבנו רמחלה אומר שהראייה היא הפוכה, לא הקרן פוגעת, בכלל אתה פוגע בה.
האדם רואה ומביט על משהו ומסתכל ויוצר אצלו איזה השפעה.
אם זה ראייה טובה, אז הוא יוצר אצלו השפעה טובה. אם זו ראייה לא טובה, הוא יוצר אצלו השפעה לא טובה.
אנחנו יכולים ללכת להסתובב במציאות כמנורה ולהאיר את המציאות כולה.
בעין טובה, בדיבור טוב, וכן הלאה, זה הדרך.
אז יש כאן תהליך.
ועל זה אמר הכתוב, וזה מעשה המנורה.
מי שרוצה לצאת מבחינת רע
ולעשות עצמו מנורה,
כלומר, התפקיד שלנו מהשיעור הזה זה לצאת מנורות.
ישר לשקם אלקטרי, איך קוראים לחנות האלה שמדליקים,
כן?
ולעשות עצמו מנורה יעשה כסדר הזה.
מקשה,
שתחילה היה כיכר עגול,
ופירש רשי עשה של כיכר זהב היה,
ומקיש בקורנס לפשט אבריה.
ועל ידי הקהת הכורנס יורד זהב העליון למטה ותחתון, עולה למעלה, עד שנתערב כל הזהב ומתבטל מצורתה הראשון.
ככה עשו את המנורה, היה כאן איזה גוש זהב,
והתחילו עם הכורנס להכות, וירד מכאן, ירד מכאן, ואז לאט לאט הגוש הזה מקבל צורה ומתפשט ונהיה מנורה.
כן יעשה האדם בעצמו לשבר המידות
שיתבטלו מצורתם,
כמאמר בטל רצונך מפני רצונו,
ומה שלמעלה יהיה למטה,
והתערב ודי לחכימא.
הוא לא מפרט,
אבל נראה לי שצריך לפרט את דבריו.
אם עשיית המנורה, הוא קרא לה מקודם, נכון?
שהוא לפשט את איבריה,
אז עבודת המידות הראשונה של האדם זה לפשט את איבריו. איך תינוק נולד?
עם אצבע, עם ידיים?
קפוצות. למה? כי תינוק אומר, הדבר הכי שמעניין אותי זה אני בעצמי.
אני, מגיע לי, אני רוצה לאכול, אני רוצה שיצטרכו.
התכלית של האדם זה לאט-לאט
לפשט את ידיו ולהצליח
להיות עם הזולת.
עבודת המידות המרכזית היא ביחס למישהו אחר.
אם אדם נמצא על אי בודד, הרמב״ם אומר במורה נבוכים שכל המידות זה רק אם אתה בחברה, ואם אתה באי בודד, אז עם מי תריב?
על מי תכעס?
למי תשיב אבידה?
כלום, אתה עם עצמך.
אז תחילת העבודה של האדם זה עבודת המידות, ותחילת עבודת המידות זה לפשט את איבריו לעבר הזולת.
לפשט, לפשט, לשים לב, לתת, להעניק וכולי.
נכון?
כן יעשה האדם בעצמו לשבר את המידות וכו',
ומה שלמעלה יהיה למטה ויתערב.
מה שלמעלה יהיה למטה, ומה שלמטה יהיה למעלה. אם בתחילת דרכו של האדם, מה נמצא אצלו למעלה, הוא בעצמו.
אני חשוב.
ומה שנמצא למטה זה הזולת.
ככל שאדם עובד על מידותיו ומתקן אותם זה מתהפך. ובשלב מסוים
הזולת נהיה חשוב לו, חשוב.
אחרי זה נהיה חשוב לו מאוד.
בשלב מסוים הזולת נהיה כל כך חשוב לו, שהכלל למעלה והוא למטה.
כמו שעכשיו אנחנו רואים.
מאות ואלפי חיילי מילואים שעוזבים את הבתים שלהם והולכים להילחם בעזה,
או בכל מקום אחר, או בצפון.
מה זה?
למה אתה עוזב?
אתם יודעים שמי שלא רוצה לעשות מילואים לא עושה. אתם מכירים את הסוד הגדול הזה, כן? אף אחד לא, אי אפשר להכריח אף אחד לעשות מילואים היום. אתה לא מגיע, או שאתה לא מגיע, או שאתה תסלחו,
או שאתה לא יודע, יש הרבה דרכים להתחמק, מי שרוצה.
עוזבים הכול, גיבורים,
הולכים, אז התהפך אצלו. מה שלמעלה נהיה למטה, מה שלמטה נהיה למעלה.
האישיות הפרטית, שזה דבר חיובי, נהיה רגע זה, וכלל ישראל נהיה למעלה.
וואו, עבודה רצינית.
זה ראשית, זה להיות מנורה. מי רוצה להיות? רוצים להיות מנורה.
קודם כל,
טוב.
על כך,
אחרי זה אמר, הכתוב זהב.
נכון, מקשה זהב.
יבוא לבחינת זהב שהוא יראה.
כי כסף הוא אהבה, מלשון נחשפה, שכוסף להידבק בשורשו לאור באורח חיים.
וזה נקרא אהבה מסותרת,
שיש תמיד בלב כל איש ישראל.
וזהב נקרא יראה,
מצפון זהב יאטה.
ולזה, כדי להגיע ליראה,
צריך התבוננות בגדולת אין סוף ברכו.
איך הוא ממדל כל עלמין, וכולי כמה קלחשיב,
ירא והתבושש מגדולת אין סוף ברכו,
ועל כן תקנו לנו, אנשי כנסת הגדולה, תפילה עם פסוקי לזמרה,
ומדאוריית אני צריך להבין קריאת שמעון מהתפילה.
רגע, תכף נתייחס רגע לתפילה הזאת. אני אומר, השלב הבא בהפיכת האדם למנורה זה זהב.
זהב שווה יראה. עכשיו, פה אנחנו צריכים לעצור. למה?
יראה, אתה בא לדבר איתי עכשיו על יראה, סגי. מה יראה? אנחנו דור של אהבה, דור של התחברות.
דור של זה. היום הדרישות לרבנים זה שיידעו לנגן בכלל.
לא שמחפשים רב לאיזה מקום.
בדיוק הלכת להביא לי מים, נכון?
איזה מלך אתה, יאללה.
אז הכל באהבה, הכל בחיבור, באהבה ובאמונה, וכן על זה הדרך.
מה מתכוון כאן אדמו״ר הזקן שאומר יראה?
ואיזה איכות יש ביראה שלא תשיג אותה בחיים באהבה.
אהבה לא תגיע אליו. וכתוב בזוהר שאהבה ואהבה זה שתי כנפיים,
תרי גדפין, דחילו ורחימו, ואתה לא יכול לעוף בלי שיש לך את שתיהן.
אז אהבה כולנו מבינים מה התכלית שלו, התחברות.
הוא אומר את זה גם פה, נכון? מה זה אהבה? אהבה מסותרת?
הוא רוצה להתחבר, הוא רוצה להיות חלק, הוא רוצה להידבק, בסדר גמור.
מה זה יראה?
מה זה יראה?
אז יראה, אפשר להגיד יראה זה פחד,
זה לא מדובר על זה כאן.
יראה זה הדבר הבא.
האם היה לכם פעם חוויה,
חלק היה להם פה בטוח,
ש... לא יודע מה, קצין מוביל אחריו חיילים
בניווט
לעבר יעד כלשהו.
אבל לא באימון, על אמת, במבצע.
בסדר?
יש מבצע, ויש כמה קצינים שהם יכולים, זה בא מ״פ אומר לך, תקשיב, אתה מ״מ חוד,
אני, אתה תוביל את הכוח.
אוקיי, מה עכשיו?
מה התחושה עכשיו?
איך תגדירו את התחושה של הקצין הזה?
אה?
ראיות.
ומה עוד?
פחד ממה?
מה?
יש לי ראיות, סומכים עליי,
להביא את הכוח אל היד,
לגמור על המפה 200 פעם, לשנן את הציר מימוט 200 פעם,
לחזור על זה.
כאילו, סומכים עליי.
אתה מקבל איזה חתיכת אמון
באירוע אמיתי וגדול, אז אתה לא רק רואה ואומר, איזה יופי,
חבר'ה, מרים טלפון לחבר'ה, שומעים, ואני נבחרתי להיות, אתה לא מרים טלפון לאף אחד,
אתה כולך מלא באחריות.
אז כשאדם יודע שהקדוש ברוך הוא, מכל העולם שיש לו,
ומכל המיליוני רבבות כוכבים וגלקסיות וכולי וכולי, שאנחנו כדור הארץ, אנחנו פסיק קטן
במערכת השמש, שהיא פסיכון קטן בתוך זרוע שנקראת אוריון, שהיא הזרוע הכי קטנה בתוך איזה אגף בגלקסיית שביל החלב, שגלקסיית שביל החלב היא אחת ממיליארדי גלקסיות הידועות לנו היום ביקום.
אתם מבינים כמה אנחנו...
בתוך כל האין סופות של הקדוש ברוך הוא ברא, הוא שם אותנו, עם ישראל, ונתן לנו את האחריות על העולם, על תיקון עולם במלכות שדי, על האמת, על האידיאלים, על זה.
אז אתה לא רק מחובר,
יש לך אחריות,
חביבי, יש פה אחריות, אנחנו, החיים האלה צריכים לנצל אותם כדי למלא את השליחות שקיבלנו.
אתה צריך להרגיש טיפה את כובד האחריות על הכתפיים,
זה לא ככה רק כהתחברות, זה זעם.
כדי להיות מנורא, אפשר להגיד שזה גם תהליך ההתבגרות של כל אדם,
שבשלב מסוים הוא מבין,
בעיקר נגיד לקראת חתונה, אדם מבין שהחיים זה לא רק מה בא לי ומה נכבד לי ומה אני מתחבר,
החיים זה אחריות.
צריך לקחת אחריות,
וצריך להבין מה עומד על הפרק,
וצריך להעביר את זה לדורות הבאים,
ומצפים ממני, וכמו שאמרנו, אנחנו, אתם המעט מכל העמים, סך הכל עם ישראל, בארץ ישראל,
אנחנו שבעה מיליון יהודים,
זה מי שנושא על הכתפיים שלו את כל העולם,
את כל הצדק והמוסר והאושר של העולם.
זה צריך להתמלא באחריות.
וגם אין תחליף, אל תלך הצידה, לאן אתה הולך? מי יבוא במקומך?
אין מי שיחליף אותך.
כל אחד פה הוא אין סוף.
אז זה מצד אחד יראה, אבל היא לא מחלישה,
היא לא מאיימת גם, אתה גם לא מפחד מעונש, כי העונש כאן זה לא הסיפור.
היראה הזאת נותנת כוח.
היא אומרת, תשמע, יש לי אחריות.
עצם הטלת התפקיד נותנת כוח,
זה מה שהוא אומר כאן.
אז אני אקרא את זה עוד פעם, וזהב נקרא יראה מצפון זהב יעתה.
ולזה צריך התבוננות בגדולת אינסוף ברוך הוא,
איך הוא ממלא כל עלמין וכל יקמק אל החשיב,
יראה ויתבושש מגדולת אינסוף ברוך הוא. כלומר, כזה אלוהים גדול,
הטיל עליי כזה תפקיד. וואי, אני לא יכול לאכזב אותו.
אני חייב להיות ראוי.
על כן תיקנו לנו אנשי הכנסת הגדולה, התפילה עם פסוקי לזמרה מדאורייתא אין צחקים, קריאת שמע מהתפילה.
יש כאלה שאולי היו שמחים לאמץ את זה גם היום. אה, תפילה, תקצ'ק, קריאת שמע מהתפילה.
באים אנשי הכנסת הגדולה ואומרים, לא, לא,
תגיד פסוקי לזמרה גם.
פסוקי לזמרה. האמת שפסוקי לזמרה זה לא דבר מאוד ארוך, זה עוד איזה עשר דקות התפילה, משהו כזה, אבל
מה הנושא של פסוקי לזמרה?
איך?
גודלו. אתה כאילו פוגש את הגודל.
זה גודל פנה אליי, אני היבחוש, אני היתוש, הוא פנה אליי.
אני צריך לקחת את זה ברצינות.
אני לא יכול לזלזל בזה.
זו המטרה.
במקדש ראשון שלום מתפללים לפי שהיה שכלם בעיר בשחקים כל היום לראות ולהבין פלאות אין סוף ברוך הוא.
אבל אנשי כנסת הגדולה בתחילת בית שני ראו שנטמעה את השכליים ונתקרבו הלבבות אל החומר לראות את הגשם לבד,
על כן תקנו להם התפילה וברכותיה שכולה סיפורי שבחי אלוהים,
פעמים הרבה שיגיע למידת היראה.
ושוב פעם, זאת לא ייראה של פחד,
זאת לא ייראה של עונש, זו ייראת האחריות ויראת הרוממות,
ובלעדיה אי אפשר.
וזהו רפידתו זהב, נכון? פסוק בשיר השירים.
של שלמה המלך, נכון? עמודיו עושה כסף,
רפידתו זהב, מרכבו ארגמן. מה זה רפידתו זהב?
הריפוד עשוי מזהב.
כמו המסדר מיטה,
מסדר או מניח כל דבר בפני עצמו על מקומו.
כן המסדר שבחי אלוהים נותן מקום לכל דבר,
לכל דבר השם שברא לכבודו ולמצוא גדולתו.
ולא תפילה, יהיה אפשר להיות סור מרע.
ולכן תקנו וידואים בכל תפילה, בכל יום בתפילה.
שקודם בתפילה יתבונן שפלוטו שהוא במצרים,
ויתבונן בגזולת אינסוף ברוך הוא,
ואז יתחרט בוודאי מן הרע, ובתפילה יביאו דברים, ואז יהיה מנורה אחת זהב טהור שיהיה רכה ופרחה מנורה אחת.
מקסים בעיניי, נפלא.
כלומר, תראו את המבנה שהוא יוצר כאן לתפילה. קודם כל, אדם מגיע לתפילה,
אומר פסוקי לזמרה, איזה אלוהים גדול, איזה גודל, הוא ברא את כל הזה, והוא פנה אליי.
וואו, אז אני צריך לקחת את הדברים ברצינות.
ואז אני מתפלל עליו בתפילת שמונה עשרה,
והוא מבקש וזה, ואני מבקש מה?
אם הוא פנה אליי, אני מבקש שייתן לי את כל הכוחות האלה כדי שאני אזכה למלא את השליחות.
ואחרי תפילת 18 אני אומר, שנייה, תקשיב רגע, אבל יש פה איזה כמה פערים,
אני לא לגמרי מדויק,
אז בוא תעזור לי, ישבנו, בגדנו, גזלנו, כאילו, אני מנקה, בסדר? אני מנקה את הכול.
ואז הוא זוכה להיות מנורה אחת, זהב טהור,
שיהיה ירחה ופרחה מנורה אחת, בסדר? אתה צריך לצאת, חבל וצא, אין בעיה.
אך, אוקיי, אבל מה הדבר הכי חשוב?
אך העיקר צריך להיות אחדות גמור זה עם זה.
עיקר היכולת של כל אחד מאיתנו להיות מנורה, תלויה במה?
נקשה זהב, אחדות.
עכשיו, כשאומרים אחדות, מה הכוונה?
אחדות זה מלהקותי נחמדה, כן, בוא נראה באחדות, בוא נרקוד אורח, בוא נשב במעגל,
בוא נדבר כמה אתה נחמד, כמה אני נחמד, בואו, זה לא אחדות.
זה לא אחדות שאומרים לדבר עליה.
זאת משהו הרבה יותר עמוק, מה?
שלא יביט ברעת חברו.
והיינו שידע
שיש למעלה מנורה מקשה,
שהעליון ירד למטה והתחתון יורד למעלה,
שהרע יורד לפעמים למטה ונכנס באדם רע, ולהפך עשיית איזה מצווה מאדם רע לפעמים הוא עולה למעלה ונוטל אחר.
וכל אדם צריך לתלות החיסרון בו,
והטוב שלו,
שמא הוא מאחר,
שעלה למעלה,
ורעת אחרים, שמה הוא שלו, שירד למטה.
ואז יהיה באמת אחד.
הירך עם הפרחים,
שכל אחד יחזיק עצמו לבחינת ירך או לחברו בחינת פרח.
וחברו להפך.
הרב אלישע זצל היה אומר בתפילת יום הכיפורים,
כשעומדים בכל נדרי ואומרים,
על דעת המקום, על דעת הקהל,
בישיבה של מעלה, בישיבה של מטה,
אנחנו נותנים להתפלל את העבריינים.
עכשיו, מה כל אחד חושב כשהוא אומר את התפילה הזאת?
אני, בסדר,
אני מתיר לאיזה עבריין הוא מוזמן לבוא להתפלל.
אני אומר, אדוני ש... תקשיב, כדאי לך להעביר את המחשבה הזאת בראש,
שאולי העבריין שצריך להתיר אותו להתפלל זה אתה בעצמך.
אתה מתיר, אתה הבעיה, לא מישהו אחר.
בסדר?
איך זה יכול להיות?
יש לי מלא דברים טובים. כן, אבל מכיוון שכל עם ישראל הוא אחד,
אז יכול להיות שמישהו עשה משהו טוב,
והמשהו הטוב הזה בכלל,
הוא הגיע אליך.
כלומר, עשיתי איזה מעשה טוב,
אבל הוא בכלל תוצאה של כוונה או פעולה או תפילה שמישהו אחר יתפלל.
ויכול להיות שהמעשה הרע שהוא עשה הוא בגלל משהו לא טוב שאני חשבתי,
או אמרתי, או התפללתי, הכל יכול להיות, אנחנו עם אחד.
בכלל,
האחדות עם ישראל במובן הזה של מקשע,
האחדות במובן הקודם זה שאנחנו נפרדים,
כל אחד הוא בפני עצמו, אנחנו יושבים ביחד.
האחדות של מקשע זהב אומר שאם,
כן, יש שכונות מסוימות, ואני אפילו גר באחת מהן,
שאין שם, לא נוסעים רכבים בשבת.
כאילו, חלק אפילו, סגור, סגור, יש שלט, וגם באמת לא נוסעים.
יש לך תחושה כזו טובה, שיש שבת, שאומרים שבת וכל זה.
יש איזו חומה, מעבר לחומה, יש כביש, ששם נוסעים בשבת. זה שם, זה מעבר לחומה, זה לא קשור אליי, זה מעבר לחוג.
אם שם נוסעים בשבת, זה אצלך נוסעים בשבת.
בתוך הבית שאנחנו נוסעים בשבת, זה אותו דבר, זה אותו עניין.
זה אחדות אחת.
זה עם אחד.
מה לקדוש ברוך הוא זה, מה אכפת לו הבנים האלה, אבל הוא רוצה את כולם,
כולם אחד.
אז אצלך הכל בסדר, מה זה עוזר?
אז המחשבה הזאת,
שהיא, הוא קורא לזה העיקר, העיקר צריך להיות אחדות גמור זה עם זה,
וכל כך נפלא שהוא אומר,
וכל אדם צריך לתלות את החיסרון בו, אם יש משהו לא טוב זה בגללי,
ואם יש משהו טוב, אולי זה בכלל למישהו אחר,
שעלה למעלה,
ושוב פעם ראת אחרים שם הזה שלי, שירד למטה.
ואז יהיה באמת אחד, הירך עם הפרחים,
שכל אחד יחזיק עצמו לבחינת ירך ולחברו בחינת פרח,
וחברו להפך.
אני הירך שלו, הוא הפרח,
הוא הצדיק.
כן, אור,
נכון?
נכון, נכון.
הייתי לפני שבוע, בלי פרטים, אתה יודע, הייתי באיזשהו בית מלון שהיו שם
מפונים מאחד היישובים בעוטף,
ישבתי איתם, דיברתי איתם קצת.
אז היה שם זוג מתוק כזה,
והם התווכחו ביניהם
מי יותר צדיק.
האישה אמרה לו, הוא אחי בעלי, הוא צדיק, הוא אחי... לא, היא...
אני כלום, לא,
זה היה מתוק לי לשמוע את זה, זה היה כזה...
אז כמו בין איש לאישה, ככה צריך.
כל אדם יחזיק עצמו לבחינת ירך ולחברו,
בבחינת פרח,
מחברו להפך,
ואז יכול אהרון הכהן להדליק אש בכל השבעה נרות.
שהוא כהן גדול ורב חסד,
שכל החסדים בו יוכל להמשיך מאהבה רבה לאהבת עולם.
אהבה רבה זה אהבה מתפשטת, אהבת עולם זה אהבה שהיא בתוך המציאות.
אז זה מדהים לראות שהתלות,
כלומר אהרון הכהן יכול להדליק את המנורה אם אנחנו באחדות. אם אנחנו לא באחדות, אנחנו לא צריכים להדליק את המנורה,
כן?
עכשיו אני חוזר חזרה לנרות הללו שאמרנו, נכון?
שהם כולם צריכים לפנות לכיוון האמצע הזה. בעצם זה אומר שכל נר מחפש את הזולת, אנחנו מחפשנו.
אני אגיד את זה באופן הבא.
בדרך כלל כשבן אדם מתאמץ על משהו, הוא מצליח.
כשמשהו חשוב לך ואתה מתאמץ עליו, אתה מצליח.
השאלה, על מה אתה מתאמץ?
איפה נמצא ריכוז המאמץ שלך?
אם אני, נגיד, אתאמץ לנצח,
אז בסוף אני אנצח.
בין אם זה במשחק,
בין אם זה באיזה מאבק פוליטי או מדיני.
אני בסוף אומרת לנו התורה, המאמץ צריך להיות על האחדות.
ואז צריך להפעיל יצירתיות,
צריך להפעיל עוז, גבורה,
תפעיל את כל העוצמה שלך כדי שיהיה אחדות.
ולכן, קח את כל המנורות, את הנרות האלו,
ותחוול אותם אחד כלפי השני.
שמי שמסתכל על המנורה,
שהיא בעצם איזה מין ביטוי לכנסת ישראל,
נראה שכאן מתאמצים עליו ביחד. אפשר היה לשים את הפתילות ככה, איך שידלק ידלק. לא,
מסדרים אותם באופן שכולם יהיו באיזה מין התכנסות.
אז לא רק המנורה היא מקשה זהב,
גם הלהבות שעליהן היא מקשה זהב,
ואז בכזה, בכזאת סיטואציה, המנהיג, אהרון הכהן,
יכול להעלות את הכל ביחד. המנהיג הטוב הוא המנהיג שיודע,
כמו אהרון הכהן, שיש לו את כל אבני החושן,
לספר את הסיפור של כולנו, לתת לכל אחד מקום,
לעודד, לחבר, ולא חלילה לפלג ולפרד.
אז יכול אהרון הכהן להדליק אש בכל השבעה נרות,
שהוא קיום גדול ורב חסד שכל החסדים שבו
יוכל להמשיך מהעבר הבעלבת עולם, ואז ממילא יהיה תוכו רצוף אהבה בהתגלות ליבו כרשפה אש,
וזהו בעלותך את הנרות שאהרון יעלה אותם.
אז יצאנו לדרך כדי לנסות להבין איך כל אחד מאיתנו יכול להיות מנורה.
וראינו.
שלב ראשון, לפשט עקמומיות שבלב, לפשט את הגוש הזה.
האדם נברא גוש,
גוש זהב עסוק בעצמו, גוש הוא,
תקוע על זה, התחיל לפתוח את הגוש הזה,
התחיל לשלוח ידיים לכיוונים, לפשט, לשבר את המידות לעבר הזולת.
טוב, זה מעבר מילדות לבגרות.
אחר כך,
זהב, זה מקשה. אחרי זה זהב, זהב זה יראה. אמרנו יראה, מה זה?
אחריות.
בואו נבין כולנו, מה התפקיד שמוטל עלינו?
כמה אנשים אתם מכירים שנולדו בדור הזה?
מעט.
רק אנחנו נולדנו בדור הזה.
תראו, כל עם ישראל, כל הדורות, כל האנושות, אנחנו חיים כאן היום, בארץ ישראל, במדינת ישראל, בזמן הגאולה, בזמן מלחמה, בירושלים וכל זה.
יש לנו אחריות, אנחנו פה, עכשיו תורנו.
עכשיו תורנו, מלחמת הקוממיות. אתם יודעים, בהר הרצל אתמול הייתה לביאה של הגיבור הצדיק וייס.
מה השם פרטי שלו?
אילון וייס, כן, אילון וייס, השם יקום דמו.
אז בהר הרצל,
החלקה
של ההרוגים של המלחמה הזאת,
בהתחלה היה חלקה למעלה וסיימו אותה,
ואז ירדו למטה.
החלקה הזאת בעצם, כשאתה נכנס להר הרצל,
יש שדרה מרכזית.
השדרה הזאת, עד המלחמה, היה שם הרוגי תש״ח.
חלקת הלמידי,
ואחרי זה חלקת הרוגי הקרבות בגוש עציון,
ואחריהם חלקת הנופלים בלטרון, ועוד טיפה שמאלה, זה הנופלים בקרב בקסטל.
תש״ח, הקמת המדינה.
והחלקה של המלחמה הזאת, זה פשוט עכשיו
הוסיפו אותה.
אתה מגיע בשביל... מה?
היה רחבת דשא שם,
עם טקסים וכל הדברים האלה, נקבע, אין רחבת דשא, שם עכשיו חלקיים או איזה.
וזה כל כך, בארץ לדעתי זה דברים מתוכננים ומסודרים,
זה לא רק כי שם היה מקום פנוי, אלא זה אותו עניין.
תשאח זה עכשיו.
אנחנו עכשיו נלחמים על עצם הקיום של מדינה יהודית בארץ ישראל.
מאוימים מכל הכיוונים.
זו המלחמה.
והיא גם כנראה תהיה באורך של מלחמת תשאח.
אנחנו לוקחים את השח, כמה זמן היא נמשכה?
לא שנה.
היא התחילה בכ״ט בנובמבר 47'
והסתיימה ביולי 49'. שנה וחצי, שנתיים כמעט.
זה יהיה סדרי גודל.
מי על הכתפיים של מי הדבר הזה קורה? שלנו, פה.
אז זה גם, רגע, אני יכול לעמוד, אנחנו יכולים לעמוד בזה, דור הניצחון,
אבל זה גם נותן אחריות, זה יראה.
אז זה הדבר השני.
והדבר השלישי, אחדות ישראל.
מקשה זהב, ואחדות ישראל זה לא רק להגיד, אוקיי, אני שומע אותך, אתה שומע אותי,
אתם יודעים, כמו
מי שהיה בארצות הברית וגם קצת באנגליה, יודע שכשאמריקאי אומר לך, I'm so glad to see you,
so lovely.
זה לא אומר כלום, לא בטוח שהוא בכלל רוצה,
ככה מדברים, זה נימוס כזה, אבל יכול להיות שאתה לא מעניין אותה בכלל,
כאילו, זה הכל מהספה ולחוץ.
זה נחמד, כאילו צריך להיות נחמדים.
אבל nice to meet you, כשהוא מזמין אותך, מתי אתה בא?
הוא לא מזמין אותך.
לא, זה מין נימוסים כאלו.
זה לא אחדות.
אחדות זה להבין מקשה זהב. אנחנו כולנו אירוע אחד.
אצל מישהו חסר,
אצלך חסר.
אצל מישהו אין, מישהו עשה מעשה רע, יכול להיות שזה המעשה הרע שהוא עשה, זה בכלל, בכלל, בגללך.
בגלל שמחשבה של משהו שטוב שאני עשיתי, לא בטוח שהוא בכלל שייך אליי. יכול להיות שמה שטוב שאני עשיתי זה בכלל בגלל מישהו אחר.
אז כל הזמן תראה את עצמך כירך ואת החבר שלך כפרח.
והוא יראה את עצמו כירך, ואתה הפרח שלו.
אני אוהב פרחים, כן? משפחת ורת, כן?
אז זה ה...
ותוך כדי עלה בדעתי שזה לא סתם שהסמל של מדינת ישראל הוא המנורה.
מנורה באנפיזר. יש לזה הרבה סיבות למה זה נבחר. היה להגיש הצעות, מהי הסמל של המדינה, הגישו כל מיני הצעות, בסוף
נבחרה ההצעה של האחים שמיר, נדמה לי.
הם היו המעצבים.
כמובן, זה על הרקע של המנורה של טיטוס,
שנלקחה והיא בשער טיטוס, המנורה של בית המקדש נלקחה לגבי טיטוס ובשער טיטוס וזה הסמל, אבל
במהות, בעומק,
המנורה מבטאת בדיוק את הדבר הזה. האירוע הזה שנקרא מדינת ישראל,
הסוד שלו זה שהצלחנו סוף סוף לייצר אחדות
ברמה מסוימת.
החלטנו שאנחנו נדאג אחד לשני, גם אם אנחנו לא מכירים אחד את השני,
גם אם לא נולדנו באותה ארץ, אנחנו לא מדברים באותה שפה, אנחנו נדאג אחד לשני עד כלות.
עד כלות. נהיה מוכנים לסכן את החיים.
שאלה לנו אחת כלפי השני כדי ללכת להביא יהודים מאיזה ארץ רחוקה, יהודי שאני בחיים לא ראיתי ואני לא ערעב, אני גם לא מדבר את השפה שלו,
בין אם זה ברוסיה או בתימן או באתיופיה.
אגב, לא יודע אם זו בשורה טובה,
זה נראה לי בשורה טובה.
מת היהודי האחרון בתימן.
בתימן, שהוא שם, הוא לא רצה לעלות,
הוא מת, וקבעו אותו החברים שלו המוסלמים.
אין יותר יהודים בתימן, זהו.
צלה הגלות הזאת.
כולם בארץ ישראל.
אז אחדות אמיתית,
כן.
מה אמרתי לפני כן?
לפני היה יהודי מתימן, הוא בלבל אותי, התימני הזה.
אז זה אחדות אמיתית, זה מקשה זהב.
זאת אומרת, אנחנו כולנו ביחד.
דבר אחד, ואם אצלו חסר, אז גם אצלי חסר, אם אצלי חסר, אז אצלו חסר, זה עולם אחר לגמרי.
אה, התחלתי לדבר על הסמל, כן.
אז אני אומר, כל הפלא הזה של המדינה הוא מכוח האחדות, מכוח המקשה זהב.
אז לכן זה נבחר להיות הסמל,
כי זה הכלי במשכן שמבטא במובן העמוק ביותר את אחדות ישראל,
ולכן זה הכלי שגולה, ולכן זה הכלי שהוא סמל,
ולכן זה בדיוק האתגר שלנו.
ואני אגיד משפט אחד אחרון. האחדות תמיד מאוימת על ידי אנשים או קבוצות שמרגישות צודקות.
והחוכמה היא איך לצד הצדק,
אני אגיד את זה במשפט אחד.
צדק הוא מורכב מהמון ערכים. לדוגמה,
אני חושב שאני צודק בזה שארץ ישראל צריכה להיות כולה ביד עם ישראל, ושיהיה משפט עברי במדינת ישראל,
ושמערכת המשפט תהיה מתוקנת, נכון?
זה הערכים.
ליד זה שזה אחדות,
גיטרה קומזית, זה לא עומד מול הערכים, אז לכן, בשם הערכים האלו, אני מרשה לעצמי הרבה פעמים, אני או מישהו אחר,
לדהור קדימה ולהגיד, כן, לצריך לעזור מה שאתה ערכים וכל זה.
תעשו פשוט דבר מאוד פשוט, ואת האחדות,
אל תשימו במקום של הרגשות, אלא תשימו במקום של הערכים.
זה גם ערך,
ואולי הוא אפילו ערך ברמה העליונה ביותר של הערכים.
ועכשיו צריך לאזן בין הערכים.
האחדות היא ערך המקשה זהב של המנורה.
עליה שורה שכינה בישראל.
ולכן זה הסמל של מדינת ישראל.
שנזכה.
אמן ואמן.
