טוב, רבותיי, תראו, אנחנו אחרי מילואים ארוכים וכל זה, אז בגדול, יום חמישי, אנחנו נלמד פה,
טניה,
אבל היום נשלים קצת משהו מפרשת השבוע,
ולא נוותר על משהו מאדמור הזקן, בעצם איזו דרשה נפלאה של אדמור הזקן
בפרשת שקשורה למתן תורה.
אנחנו בדרך כלל, סמוך לחג השבועות,
קוראים את פרשת נשוא, או לפני או אחרי.
הרבה פעמים נדמה לי זה יוצא לפני, אם אני זוכר נכון.
ומה?
השנה יוצאה אחרי.
ופרשת, מה?
יתחיל אחרי?
אז טוב, אחרי זה נבדוק בלוחות.
אז בפרשת נשוא,
המילה נשוא מתארת,
יש לה שלוש משמעויות, גם לסחוב על הגב,
גם להרים, לשאת משהו,
וגם להתחתן, נישואים.
ושלושת הביטויים האלו מתאימים מאוד גם ביחס למתן תורה שהיה לנו אתמול.
הרבה מאוד מהדימויים של חז״ל למערכות היחסים בין עם ישראל לבין התורה קשורים לחתונה.
יש חתונה.
החתונה הזאת יוצאת סביב פרשת נשוא.
אז אולי קודם כל נגיד משהו על הפרשה, ואז ניכנס טיפה לסיפור של התורה,
מתן והכלה.
נשוא את ראש בני גרשון גם לו לבית המשפחותם, הכוונה ש...
הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו, זה שבני קאה, אתם הולכים עם ראש מורם, כי הם זכו
לתפקיד החשוב של נשיאת הארון בכתף, זה מובן.
מה עם אלה שנושאים את היריעות ואת האוהל ואת הקלעים? זה בני גרשון. מה עם אלה שנושאים את הקרשים, בני מרריה, שהחיים שלהם מרירים קצת וכל זה?
אומר הקדוש ברוך הוא, תגיד גם להם להרים את הראש.
תגיד גם להם להרים את הראש. לא רק הלוחמים בקצה,
גם החימושניקים, גם האספקה, גם הלוגיסטיקה, גם מי שבסוף מביא את המדים, מי שמביא את האוכל,
כולם צריכים להרים את הראש ולדעת שהם חלק מהסיפור.
זו הערה מאוד מאוד יפה לגבי המבנה
של מחנה ישראל, והקב'-ברוך-הוא אומר להם,
תגיד להם שירימו את הראש, יזקפו ראש ויזקפו קומה.
על גבי הדבר הזה, כמו שאמרנו,
אז יש איזו אווירה כזאת של חתונה,
יש גם הרבה חתונות עכשיו, זה עונת החתונות,
אווירה כזאת של חתונה בין,
כמתן תורה בין הקדוש ברוך הוא לבין
כנסת ישראל. אלא מה?
שלא ברור
מי החתן ומי הכלה.
יש פה איזה מין משחק תפקידים.
בואו נראה.
כן, ונדבר על זה עם משה אלמור, נשא את ראש בני גרשון וגם בבית המשפחות העם.
אז בואו נתחיל לחפש פה לעשות חתונות, לעשות הרכבים.
במקום אחד משמע שהקדוש ברוך הוא החתן וישראל זה הכלה, ואז
צריך להבין מה המקום של התורה. איפה זה כתוב?
בספר דברים,
ויאמר, אדוני מסיני בא וזרח משעיר לאמו,
הופיע מהר פרן ועטה מרוות קודש,
מימינו ישדת לאמו. אומר רשי,
מסיני בא,
יצא לקראתם כשבאו להתייצב בתחתית ההר,
כחתן היוצא להגביל פני כלה,
שנאמר לקראת האלוהים, למדנו שיצא לקראתם, כנגדם.
אז הקב' הוא זה החתן וישראל זה הכלה. אז מה זה התורה לפי הדבר הזה? איפה נמצאת התורה?
אומר לנו רבי יצחק, התורה היא הכתובה.
אז בואו ננסה, נכון,
ואז זו הכתובה שקוראים בשבועות,
זו אפשרות אחת.
כן, הכתובה זה כאילו שטר ההתחייבות של החתן אל הכלה.
אולי אפשר להגיד, כמו, יש פה חתן, יש פה כלה, אבל
החתן הוא בלתי נתפס.
הוא בלתי מושג, הוא אש אוכלה.
איך הכלה יכולה לגשת אל החתן?
התורה היא הלבוש של החתן,
שדרכה, דרך התורה,
הכלה יכולה, יש לה איזושהי אחיזה, קצת מזכיר את המצווה טאנסים, נכון, עם הגרטל של הרבה,
הכלה לא יכולה ללכוד עם הרבה, היא תישרף, כן?
אז הוא מושיט לה את הגרטל שלה וכו', טוב?
אז זו אפשרות אחת.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם של הכל נהיה מדור.
טוב,
אז פה הקדוש ברוך הוא חתן וישראל זה הכלה.
במקום אחר, במסכת תענית,
התורה היא החתן וישראל זה הכלה.
וכן הוא אומר, צאנה אורנה בנו ציון במלך שלמה,
בעתרה שיתרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו. יום חתונתו,
זו מתן תורה.
יום שמחת ליבו זה בניין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן.
אז המלך, שלמה המלך,
יום חתונתו של שלמה, שהוא מייצג של עם ישראל, זה יום מתן תורה. אז יוצא שישראל,
שהתורה זה ה...
כן, יום חתונתו זה מתן תורה, אז התורה היא החתן,
וישראל זה הקלה.
אז מה המובן פה אם התורה היא החתן וישראל זה הקלה?
מה המובן של... במובן הקודם דיברנו על כך שהקדוש ברוך הוא חתן וישראל זה הקלה והתורה מאפשרת לנו,
צריך להבין טיפה את המשמעויות של כל משל.
אם התורה, אני חוזר רגע למשל הראשון, אם הקדוש ברוך הוא חתן וישראל זה הקלה
והתורה מאפשרת לנו את החיבור הזה, זה אומר שהדבר המרכזי בלימוד תורה
זה לימוד תורה כדי להתחבר לנותן התורה.
ובדבר הזה צריך להיזהר מן הקליפה
שאדם לומד תורה כי היא מעניינת,
לומד תורה כי היא מרתקת,
לומד תורה כי זה מסקרן אותו אינטלקטואלית או כי הוא נהנה מזה וזה, זה לא המטרה בלימוד תורה. תורה לשמה, לפי ההגדרה הראשונה,
זה תורה שגורמת לאדם להתחבר לרצון נותן התורה.
זה מה שגורם לי להתחבר לקדוש ברוך הוא. ואם אני לומד והדבר הזה הוא לא לרצון השם יתברך, אז אני איסוג אחורה מכל הלימוד, כמו שעשה שמעון האמסוני,
שהיה עושה את כל אתים שבתורה,
דורש את כל האתים עד שהוא הגיע ל' אלוהי חתירה.
הוא אמר, איך אני ארבה את המילה הזאת?
כנראה הלימוד לא נכון, חזר בו מהכל.
אמר, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה,
ככה אקבל שכר על הפרישה,
עד שבא רבי עקיבא ודרש את השם הולך עתירה לרבות תלמידי חכמים.
אבל במובן הראשון צריך להיות מאוד מאוד זהירים שכשאני לומד תורה,
בטח לא ללמוד על מנת לקנטר, זה ברור, אבל גם לא ללמוד תורה כי יש פה איזה כאילו צד עצמאי. התורה היא הדרך שלנו לפגוש את הקדוש ברוך הוא, את נותן התורה,
אשר בחרבנו מכל העמים, נתן לנו את תורתו, וזה מאוד מאוד משמעותי הדבר הזה. מה אתה לומד?
איך אתה לומד? האם אתה מחפש את הקדוש ברוך הוא? מה רצון השם יתברך? מאחורי הדברים שהוא אמר? למה הוא ציווה את מה שהוא ציווה? זה מאוד מאוד גם זורק אותנו לפנימיות התורה. למה הוא ציווה? מה הוא רצה כשהוא אמר?
הרבה פעמים אפשר להגיע, אני קורא לזה מתמטיקה הלכתית. טוב, תגיד לי מה צריך לעשות?
הנה, זה מה שאני עושה וכל זה. למה הוא ציווה את זה? מה הסיבה? מה המטרה?
מה הייעוד? מה התכלית?
מחפשים את הקדוש ברוך הוא מאחורי המילים, מאחורי האותיות, מאחורי המצוות,
וכן על זה הדרך. זה אם הקדוש ברוך הוא חתן וישראל זה הקלה.
אם התורה היא חתן וישראל זה הקלה,
מה התנועה הנפשית?
התנועה הנפשית היא שאנחנו כלומדי תורה באים להשתנות.
חתן זה משפיע וכלה זה נפעלת, מקבלת, במונח הפנימי.
אדם מגיע ללמוד תורה,
מה הסיפור שלך?
אתה מוכן להשתנות?
אתה מגיע ללמוד תורה, אתה מוכן?
שמה שתלמד ישנה לך את החיים, תיזהר.
זה חתיכת אירוע.
אתה עכשיו הולך לשנות את כל האורחות חייך.
אדם היה רגיל לדבר איך שבא לו, פתאום הוא לומד ללכות לשון הרע.
אז זה לא בשביל לצטט כל מיני ציטוטים, זה כדי שעכשיו הדיבור שלך ישתנה.
התורה נכנסת לך לחיים, ופסל לך בנאגן, הופך איתך אותו.
כן, אדם, לא יודע מה,
איך אשתי פעם אמרה לי,
שהיא כזה התחילה להתחזק בכיתה ח', משהו כזה. אמרתי, אם הייתי יודעת
כמה זה קשה, לא הייתי מתחיל, אבל זה היה נראה לי נחמד.
היה נראה,
אדם מתחיל לשמור שבת, הוא אומר, כן, עושים פלטה, נדליק נרות, איזה יופי, רומנטי.
אחרי שהוא טיפה מתקדם, שרו לו, תעשה ככה.
שרים לו על הידיים, שמירת שבת, קלחתה, חלק א', חלק ב', שנייה, הלכה, אלקוט יוסף, יאללה, רוץ, תתחיל לשמור.
מה זה?
באנו להשתנות.
באים ללמוד תורה, אך באים כדי לצאת אחרת.
התורה חתן, והחתן פועל על הקלה,
משנה אותה,
כן?
אז זה הדרמה הגדולה מאוד,
האירוע הזה, כן?
תורה חתן,
וישראל זה הקלה.
יפה מאוד.
זה ממש דורש מאיתנו איזו אנרגיה של מוכנות לשינוי.
בלשנון אחר, המדרש אומר את זה
לגבי כך שתורה ניתנה במדבר, גם כן.
זה ממש מדהים לראות איך ספר בא מדבר, פרשת נשוא, הכל עוטף את מתן תורה.
והסיבה שהתורה ניתנה במדבר, כי התורה אומרת שאדם,
שפת אמת ואיזה בהרבה מקומות,
שאדם קונה תורה רק אם הוא עושה עצמו הפקר כמדבר.
מה זה הפקר כמדבר?
אתה משחרר הנחות יסוד קודמות שלך. אתה מגיע אל התורה פנוי, לא עכשיו, אני כבר, אני כזה, ככה אני, אין מה לעשות,
אני התרגלתי הדרך, מה, אני לומד, זה,
כל מיני קישוטים לחיים, אבל זה לא מרכז החיים. לא, אדם מגיע מופקר כמדבר,
הכוונה שהוא פנוי,
הוא משחרר את התפיסות הקודמות שלו,
ומוכן לקבל תפיסות חדשות שמקורן מהתורה.
אז זה במובן השני. במובן השלישי,
זה בעצם אותו דבר כמו במובן הראשון, ישראל הם החתן.
לא, פה זה חידוש, סליחה.
קודם אמרנו שהתורה זה החתן וישראל זה הכלה, אז אנחנו צריכים להיות נפעלים. פה עכשיו,
ישראל החתן, התורה זה הכלה והקדוש ברוך הוא זה החותן.
איך זה בא לידי ביטוי?
הנה,
בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל,
מלאכים שמחים והקדוש ברוך הוא עצב,
שנאמר כשמעה חמת הכל מתוך החושך וגומר.
וכי אפשר לומר שהקדוש ברוך הוא היה שרוי בחושך?
והלא כבר נאמר,
הוא נאור ראה ימי שריע, איתו האור.
אלא משל למלך בשר ודם שנתן ביתו לאחד מגדולי המלך.
ייתן את הבת שלו!
כן, יש כאן אבות שחטאו בנות.
מה?
חכים לך אתם בעזרת השם, אמן, יהי רצון, בקרוב.
נתנה ראוי לה, משורש נשמתה, בקלות ושמחה ובטוב לבב.
אז אתם יודעים, כשאבא מחתן בן, הוא נותן לו ביתה, יאללה, טוס, גם ככה התעכבת יותר מדי, יאללה, נו.
אבל כשאבא מחתן בת, הוא,
מי ראוי להיות החתן של הבת שלי? אני אבדוק אותו אלף פעמים, אם הוא ראוי להיות החתן של הבת. זה, זה הפוך אצל האמא. האמא מחתנת בת, יהיה בסדר, הבינתי, יאללה, כל זה.
מחתן את בן, הוא, הוא, שנפל על איזה מכשפה,
עכשיו תעשה ממנו סמרטוט, וזה, בודקת הרבה.
עושה לה קלות שלה כל מיני מבחנים כאלה ואחרים.
אז
הקדוש ברוך הוא
הוא החותן, התורה היא בת יחידה,
וישראל זה הכלה.
נכון?
סליחה, זה החתן.
נכון.
זה המדרש.
משל המלך משא בו אדם שנתן ביתו לאחד מגדולי המלך והתנא עמו. אמר לו, אתה יודע שאני מלך ובתי בת מלך.
ויודע אתה שבתי רכה בענוגה, ורוח רע אינה יכולה לסבול.
אל תוציאנו בלילה,
שירמה השמה יפול על בגדיה,
ואל תעסק בדברי העבירה שהיא שונאת אותם.
וקיבל עליו כל התנאים הללו, ומסר ביתו לשושביניה.
אז מה תנועת הנפש במשל הזה?
אם הקדוש ברוך הוא חותן, וישראל החתן, והתורה היא הקלה,
קודם כל, יש כאן המון המון אחריות,
יש לנו כאן, קיבלנו את הבת של המלך.
דבר שני,
למה המלך נותן את הבת שלו?
הרי אצל המלך היא מוגנת, היא שמורה, היא הכי טוב לה.
למה הוא נותן אותה?
וזה ממש יהיה המבוא לדרשה של אדמו״ר הזקן.
הוא נותן אותה בדיוק בגלל הסיבה שאבא נותן את הבת שלו לאיזה בחור צעיר, שאתה לא יודע מה זה.
כי יש רק דבר אחד,
שאבא לא יכול שיהיה עם הבת שלו. אי אפשר להוליד מהקשר הזה.
נכון? זה קשר של אהבה, אבל אי אפשר, אין בו ילודה.
ולעומת זאת, כשנותנים אותה למישהו אחר, אז הוא מוליד.
אז בהקשר הזה,
הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה כדי שנוליד בה.
מה זה להוליד בתורה? זה חידושים, לחדש.
אתה יודע שהתורה בשמיים, תורה שבכתב,
נמסרת אל החכמים, תורה שבעל פה,
והחכמים לא מפסיקים לחדש.
חלק מהחידושים של חכמים זה גם חידושים מפתיעים ביותר. חלק מהחידושים של חכמים עומדים ב...
הייתי אומר, בניגוד או בסתירה למשמעות הפשוטה של הפסוק.
לדוגמה,
כתוב בתורה,
וספרתם לכם ממחרת השבת, נאום המלחמת אומר התנופה.
ממחרת השבת, שאל בן אדם ברחוב, מה זה שבת?
שבת, שבת זה שבת.
נכון שגם יום טוב נקרא שבתון, אבל כשאתה אומר שבת, מה הכוונה?
שבת!
באים חכמים ואומרים, לא, זה לא שבת בראשית, זה יום טוב.
אנחנו נקבע.
חידוש עצום, חידוש עזים, כן?
על זה ניתנה התורה.
כתוב בזוהר, מי שאמר כאן את הזוהר בליל שבועות,
אני מקווה שאמרתם את התיקון ואת הזוהר.
אז רבי שמעון אומר,
בזוהר, בלילה, בלילה כזאת שזה, בוא עכשיו בלילה הזה נלמד תורה ונקשט את הכלה
בכ״ד קישוטים דה מלכה,
ושם בזוהר כתוב במיוחד שזה תורה שבעל פה, שבלילה הזה ללמוד תורה שבעל פה.
לקחת את התורה שבכתב, 304 אלף
אותיות 805,
יש אותיות בתורה.
לקחת את התורה שבכתב ולקשט אותה בחידושים, בפלפולים, בעיונים, לפעמים על צורת האות, לפעמים על המשמעות שיוצאת ממנה וכו'.
זה הקישוטים, בשביל זה התורה ניתנה לנו.
ולכן כתוב שיש מעלה גדולה מאוד לחדש בתורה.
חדש.
מצד אחד, התורה היא נושאת הפכים. מצד אחד, התורה עצמה,
תורה שבכתב, היא, אין בה חידוש.
אסור חדש.
אלה האותיות,
ספר תורה שיש בה עוד אחת יתרה,
או עוד אחת חסרה, הוא ספר פסול.
הכל מאוד.
זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. הספר תורה שקיבלנו עכשיו,
זה הספר שמוסר משה רבנו ביומו האחרון ל-12 השבטים,
וכתב. זהו, אז אין שינוי, אין הבדל עם כלום.
חוץ משבע אותיות שיש הבדל בין, נכון, תימנים וזה, דקה, אימים, זה הספר.
תורה שבעל פה, קדימה, תתפרע, חידושים מפה, משם, נגלה, נסתר, גמרא, משנה, הלכה, אגדה, כותבים, וזה מה שחזל אומרים, התורה נמסרה אש שחורה על גבי אש לבנה.
אש שחורה זה האותיות, אש לבנה זה הגביל שמקיף את האותיות שהוא בעצם אין סוף.
זה היכולת שנמסרה לנו לחדש.
אז אם כך, ראינו שלושה פירושים,
שלוש חתונות היינו עכשיו,
שלוש חתונות.
אתם מכירים את הבדיחה?
יש בדיחה, אנחנו גם עכשיו, ברוך השם, הרסנו בת, אז אנחנו עכשיו בסוגיות העניינים,
תודה רבה, ענייני האולמות,
כן? אולמות, קיצור, אז יש בדיחה שמגיד ירושלמי אחד בא, ניסה לאסוף צדקה לאיזה משפחה, אומר, מוריי ורבותיי,
אומרים שאדם לא יכול לרקוד על שתי חתונות,
אבל במשפחה הזאת, העוף בחתונה של הילד, זה היה חתונה שלישית שלו כבר באותו ערב.
אז עכשיו היינו בכל שלוש חתונות,
העברנו את אותו העוף,
שלוש חתונות.
נכון, חתונה אחת,
הקדוש ברוך הוא חתן וישראל זה הקלה, אז מה התורה? התורה היא הדרך שלנו להתחבר לקדוש ברוך הוא.
אנחנו בחתונה הזאת מחפשים את נותן התורה דרך התורה.
לא, נזהרים, לא ליפול, חלילה, בקליפה של ההנאה האינטלקטואלית. זה גם,
אני אגיד לכם סוד,
זה גם מעניין ללמוד תורה. מי שאוהב ללמוד, זה מעניין אותו.
זה מסכן, זה מעניין, זה מרתק. לא.
זה המבוא שלי לדעת מה רצון השם יתברך, זו החתונה הראשונה.
מה אתה עושה ככה?
מה זאת אומרת?
נכון, נכון, אני לא אומר.
מתוך חשק, מתוך עניין, זה גם מצוין,
אבל על מה נובע החשק? מה המוטיבציה?
מה המוטיבציה?
חשק זה לדעת מה רוצה ממני, מלך ה...
ככל שאני מבין יותר, ככל שאני מעמיק יותר,
ככל שאני מבין את הטעמים וזה, אז אני יותר מבין מה הוא רוצה.
אבל אם אדם יושב ולומד,
אתה יודע, פעם, יש לי פתאום הרבה בדיחות, פעם ראו איזה יהודי אחד,
מעשן סיגריה ולומד קצות.
אמרו לו, תגיד,
מעשן סיגריה ולומד קצות את החושן. קצות את החושן זה ספר כזה למדני, פלפל.
אז אמרו לו, תגיד, אתה לא מתבייש?
ככה לומדים קצות? הוא אומר, לא, ככה מעשנים סיגריה.
קצות!
זה כמו ללמוד איזה, אתה יודע, ספר כזה,
אין את השכל, אין את ההיגיון, ספק ספקה, דה רבנן, מזיק, טרי, טרי, דבר השם.
דבר השם שבא אלינו.
זה המוטיבציה לפי הדבר הזה.
הוא גם מעניין, הוא גם מרתק,
הוא גם לא ביקשו ממך לקרוא דפי זהב, ספר טלפונים. זה מעניין, זה היגיון.
חוכמת השם יתברך פועלת דרך חכמים,
אבל המוטיבציה המרכזית היא לדעת מה רוצה מאיתנו הקדוש ברוך הוא, ולכן,
אם זה לא אמת,
אם זה לא אמת,
אם זה לא מדויק,
אז אני אגיד, סליחה, אז לא, אז טעיתי,
אז זה, טוב. אז זה החתונה הראשונה. החתונה השנייה,
התורה החתן וישראל הכלה, זאת חתונה שבה אנחנו באים להשתנות.
אדם נכנס לבית המדרש, הוא נכנס כדי להשתנות.
לא יכול להיות אותו דבר.
ללמוד וזה נשאר לו רק פה.
זה צריך לרדת ללב.
זה כל ספר התנא שאנחנו לומדים כאן בדרך כלל.
וידעת היום, השבות היה לבביך. איך אני נראה אדם אחר כתוצאה מן הדבר הזה.
זה לא עכשיו אוסף לי פה אוסף של ידיעות אינטלקטואליות.
השתנות
צריכה להיות.
והחתונה השלישית
זו חתונה שבה הקדוש ברוך הוא זה ה...
ישראל זה החתן והקדוש ברוך הוא זה הכלה והתורה זה הכלה והקדוש ברוך הוא זה החותן,
ושם אנחנו מקבלים את התורה כדי לחדש בה,
לפרוט ולרבות.
והרבה מאוד ספרים נקראים חידושי, חידושי, חידושי. כתוב בתורה שבכתב היא הבסיס, היא הנקודת המוצאה ממנה.
התחיל לחדש אין סוף אפשרויות.
אז זה בעצם,
שלוש אפשרויות הן כמובן מסודרות לפי הכנעה, הבדלה, המתקה.
כן, הכנעה זה תורה החתן
וישראל זה הקלה, ואנחנו נכנעים לפני הדבר הזה.
נכנעים, אנחנו באים להשתנות, זה הכנעה.
הבדלה,
כן, אז הקב' הוא חתן וישראל זה הקלה, ואנחנו,
כל כך מובדל מאיתנו,
שאנחנו צריכים לאחוז בתורה כדי להגיע,
ותמיד אנחנו מבדילים ורוצים להגיע לנותן התורה.
והמתקה זה המדרגה השלישית,
חידושי תורה שאדם זוכר לחדש,
ואפילו התורה נקראת על שמו בשלב מסוים. משפיע על התורה, משפיע עליה.
כן, כן, ועד כדי כך שהתורה נקראת על שמו, נכון, איך הולכת פסוק?
נכון, אשרה האיש אשר, נו,
לא, לא, נו, איך זה מתחיל בפסוק הזה אבל?
איך, איך?
אבל איך זה מתחיל?
אשרה האיש אשר הולך בתורת תורת ה' ותורתו ירגיע היום בלילה.
בהתחלה, זה תורת השם.
בשלב מסוים הוא לומד, לומד, לומד, נהיית תורתו.
עד כדי כך זה נהיית תורתו שאפילו השם שלו מתחלף. אתה כבר לא אומר,
מי אומר רבי חיים בן עטר?
עורכים הקדוש.
עורכים הקדוש, לא אומרים רבי, זה השם שלו.
השם שלו זה השם של התורה שלו,
נכון?
בשלב הקדוש.
רבינו אריה, אתה כבר קורא אותו על שם הספר שלו, בעל שם טוב הקדוש.
רבי ישראל, בעל שם טוב.
כן, אתה קורא כבר את האדם,
הוא כבר נקרא על שם התורה שלו.
תמונת השם מביט, מה השאלה?
משה רבנו, שאלה יפה מאוד, הוא כן, הוא ה...
וינא דמלכה, ככה כתוב.
הוא המתווך, הוא הרוויח דמי תיווך מהדבר הזה.
וינא דמלכה, הוא מתווך. ומשה, הולך, הולך, מביא, הולך, מביא, הולך, מביא, הולך, מחזיר,
הוא המתווך.
השדכן,
הוא השדכן.
כן, כתוב, ראיה מהם, נא רועי האמונה, הוא השדכן.
הוא הטוב.
בואו נראה את הדיבור של האדמו״ר הזקן,
מתוך ליקודי תורה, על המקורות האלו הוא מוסיף פה עוד קורה נפלאה מאוד,
ובסוף נראה איך זה מתחבר לפרשת נשוא.
אומר אדמור הזקן, תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב.
הנה אמרו חזל בפסחים, אל תקרי מורשה אלא מאור עשה,
שהתורה נקראת כלה.
כן?
זכינו עכשיו להכניס ספר תורה לכבוד מולדת של אבא שלי, 80. זכינו לכתוב ספר תורה, כתב אותו הסופר פנחס ברכן,
למד במכון מאיר, אז ממש הכנסנו את זה ביום חמישי שעבר, ערב ראש חודש.
אז אני אומר לילדים, יש לנו עכשיו כלה.
כלה בבית, יש גם כלה
בבית הכנסת, או שאני קורא לפעמים שירה.
אני אומר להם, יש לכם דש משירה.
ממי? שירה!
ראיתי את שירה היום, שירה הכלה,
שנאמר, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת.
טוב, אז התורה נקראת כלה. וכן וברבות במדרש רבה בתרומה,
שם.
וצריך להיות דעה אמור חז״ל במשנה סוף פעיל ד' בתענית, ביום חתונותו זה מתן תורה.
וצריך לבאר.
אמור חז״ל בתענית, ביום חתונותו זה מתן תורה.
ופירוש ביום חתונותו, משמע שכנסת ישראל נקראת כלה.
ואם כן, התורה נקראת חתן.
כן? מה שראינו.
ומצד שני, אין אמת, כי ברבות, סדר אחרי זה מבואר,
משל המלך של יום עשי ביתו,
ביתו זו התורה, הדעות יכתיב יום חתונתו,
וכן הוא במדבר הרבא. אם כן, לפי זה יש לומר,
וגם בפירוש ביום חתונתו היינו שישראל הם החתן, והתורה שהיא בתו היא הכלה. בקיצור, זה כל המקורות שהבאתי לכם מקודם.
אך באמת, בקמא דוך תמשמע,
גם כן דפירוש ביום חתונתו היינו שישראל הם הכלה,
וכדפרש רשי על הפסוק השם מסיני בא,
ויצא לקראתם כחתן, יוצא לקראת להגביל פני כלה,
בהמחליטה פרשת יתרו, וכן ברבא בן עשו שלנו,
פרק יב, ביום חתון אותו זה סיני,
חיתונין היו.
התחתנו, היה פה קשר של חתונה,
שנאמר וקידשתם היום או מחר.
בקיצור, אה, איך זה הולך?
אז מבאר את זה, אדמו״ר הזקן, בעצם חלק מהדברים כבר אמרנו לפני כן בעל פה,
על פי הדברים הללו, עכשיו בואו נקרא את זה בפנים.
יש מתרצים דלגבי הקדוש ברוך הוא נקראים ישראל קלה,
ולגבי התורה נקראים ישראל חתן.
והיינו
שיהיו בבחינת כלה לגבי הקב' הוא להיות קלטן נפשי כלה שארי ולבבי.
מעמד הנפש הבסיסי ביותר של אדם בישראל שהוא קלטן נפשו להשם יתברך, הוא רוצה לפגוש את המלך, הוא רוצה להיות עבד של המלך,
כלפי הקב' אנחנו כלה.
כלפי התורה אנחנו חתן.
כלומר, אומר הקב' אותו, אתם רוצים לפגוש אותי?
אותי לפגוש אי אפשר.
בגוף.
מי שפגוש אותי בגוף פורחת נשמתו, אני אתן לכם את התורה
שהיא המכתב האישי שלי,
או היא הבת שלי.
עכשיו, את כל העוצמה שיש לנו להיות בטלים לקדוש ברוך הוא, אנחנו משקיעים בתורה,
ללמוד,
להכיר אותה,
לעיין בה, כי אנחנו יודעים, ככל שנלמד ונכיר ונעיין בתורה יותר ויותר,
ככה תגבר רמת ההיכרות והאניטימיות שלנו עם נותן התורה.
אז כלפי התורה אנחנו חתן, אנחנו לא באים לתורה באיזה ביטול.
תגידי לנו מה צריך לעשות,
זה מה שאתה יודע, נו, באים באנרגיה, לומדים, בגמרא, ומפלפלים, והתכוונה ככה, וככה, ובכן זה הדרך.
אז לגבי, יש מטרצים, לגבי הקדוש ברוך הוא נקראים ישראל כלה.
לגבי התורה נקראים ישראל חתן.
דהיינו שיהיו בבחינת כלה לגבי הקדוש ברוך הוא להיות קלטן נפשי,
כלה שירי ולבבי,
אזי למען תזכרו, אז,
למען תזכרו, תהיו זכרים,
שתהיו בבחינת הזכרים המשפיעים לגבי התורה,
ועשיתם, וזהו, עשיתם את כל מצוותיי.
טוב,
אז לכאורה הסתדרנו.
צד כזה וצד כזה.
אם כל זה אינו מיושב,
אם במאמר, יש מאמר בזוהר, זוהר החרמות,
תלת קשרין מתקשרין דה בדה.
קודשא בריחו אורייתא בישראל.
זוהר חדש, זוהר חלק ג', פרשת החרמות.
משמע שישראל הם מקבלים מהתורה,
ואם כן, התורה היא החתן המשפיע.
זה צד שישראל הם מקבלים.
אז אנחנו לא רק נקבה כלפי הקדוש ברוך הוא,
אנחנו גם נקבה גם כלפי התורה,
וכן מה שאמר חז״ל פרק עמדי ברכות, לעניין המשמח את החתן של לזה זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות.
משמעות הוא מידה כנגד מידה. כי הוא שימח חתן, אז התורה שהיא גם כן, חתן גם כן, כאילו,
כפי שהתורה חתן, והכתיבה גם כן, היי קולות.
ויש לדחות אם כל זה יתבהר כאן בתירוץ מרווח יותר. עכשיו הוא אומר תירוץ נוסף.
זה ממש תורה לחתנים וכאלה.
ויובן זאת בהקדים עניין אירוסין ונישואין.
ומה השייכות זאת לתורה?
איך אפשר להתחתן עם התורה, איך אפשר להתארס לתור?
אך הנה אירוסין ומה שהחתן נותן להכלה טבעת קידושין,
ובזה הוא ממשיך לה חיות מועט
להיות מקודשת,
לשון הפרשה לו,
כמו שכתוב, הרי את מקודשת לי. אני אסביר מה הכוונה.
הכלה מאוד מאוד מאוד רוצה להתחתן עם החתן. הגמרא, חסר אומרים שהכלה רוצה להתחתן עם החתן יותר ממה שהוא רוצה להתחתן עם הכלה.
נכון?
האישה יותר רוצה,
לכן קוראים לה כלה.
כלות הנפש.
וחתן צריך למחות.
הוא מסתכל, תנחת כבר, תתחתן, יאללה.
כדי שהכלה,
אבל היא צריכה לראות שהוא גם הוא רוצה.
אז מספיק שהוא אומר משהו קטן, אני אומר, בום, כן, אני רוצה.
מה נתן לה? נתן לה טבעת, אפילו אומרים שווה פרוטה, נכון?
טוב, הטבעת יותר משווה פרוטה. זה ככה.
רק נותן לדעת, היא כבר כל-כולה.
זה מזכיר את הגיוס התותחני בצבא.
אתה מגיע לבקוו,
מישהו עושה לך איזה משהו, הוא הביא לך איזה כוס מים, אתה בא להגיד לו תודה,
תו,
תו, תותחנים, האוטובוס שם.
נכון.
לא להיעלב מישהו בתותחנים.
בסדר.
לכן אומרים, אל תגיד תודה בצבא. לא אומרים תודה בצבא, כדי שלא תגיד, לא לקחו אותך תותחנים.
אז...
מה?
זה בדיחה, אתה יודע.
היום יש ביקוש, כן.
אז אומר הדמור הזקן,
ויובן זאת בהקדים עניין אירוסין ונוסין למה שחרור לתורה.
הנה אירוסין הוא מה שהחתן נותן להכלה טבעת קידושין,
ובזה הוא ממשיך לחיות מועט,
להיות מקודשת ללשון הפרשה. הוא עושה תנועה קטנה,
כמו שכתוב, הרי את מקודשת לי,
והתנועה הקטנה הזאת הוא מקבל את כל הכלה כולה.
כמו כן למעלה,
הנה יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה,
ונקראים שמיים וארץ,
כמו שהתבר.
כי הנה תורה שבעל פה הוא הפירוש על תורה שבכתב.
פירוש מלא, עשיר, על כל הרמות של תורה שבכתב, על המילים, על הפסוקים,
על האותיות, על צורת האותיות.
עניין התורה שבעל פה
הוא הפירוש התורה שבכתב,
כי בתורה שבכתב אינו מפורש היטב פרטי המצוות.
מצוות מתוארות בצורה כללית,
ורק התורה שבעל פה מבאר ומפרש כל פרטי תורה שבכתב.
ולכן נקרא תורה שבעל פה,
וזהו שנקרא תורה שבעל פה מאורסה,
שהיא בחינת כלה,
שהחתן נותן הטבעת קידושין,
ובזה ממשיך לחיות להיות מקודשת לשון הבדלה והפרשה אליו.
כשאנו לומדים תורה שבעל פה, אנחנו קונים את תורה שבכתב.
אנחנו נותנים לתורה שבעל פה איזה מתנה קטנה.
תורה שבכתב, סליחה, לתורה שבכתב, איזה מתנה קטנה. תורה שבכתב היא המון שעשועים אצל הקדוש ברוך הוא. היא קודש קודשים.
אנחנו לומדים תורה שבעל פה, קצת ככה, לוקחים איזה פסוק, קצת מפרשים אותו.
מיד מוסרת לנו כל התורה שבכתב, היא ניתנת לנו מעצמה.
כן?
וכמו כן כתיב, אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
היינו שממשיכים חיות
לבחינת תורה שבעל פה,
שהוא בחינת מלכות,
בחינת כלה, לעלותה למעלה לבחינת תורה שבכתב,
שהוא בחינת קודש העליון, שהוא בחינת חוכמה העלאה.
וזהו מאורסה.
שבחינת תורה שבעל פה נקראת שכלה מאורסת
ומקודשת לבחינת תורה שבכתב ולבחינת חוכמה העלאה.
כלומר, כשאנו באים ולומדים את התורה,
אתם יודעים שאצל המוסלמים, להבדיל, זה בדיוק הפוך. אצל המוסלמים,
אל תיגע בכתב.
הכתב, הקוראן, הוא פסגת הכתיבה האפשרית, אל תיגע בו. כאילו, אתה רק עומד את המכתוב, כולם מכתוב.
אצלנו, ברוך השם, תורת אמת,
תורה שבכתב היא המבוא לחידושים שנמסרו לחכמים.
דרך התורה שבכתב לדרוש את האותיות, לדרוש סמוכים, לדרוש את המילים ולקשט את התורה. ואז,
כן, התורה שבעל פה,
מול התורה שבכתב, התורה שבעל פה היא אירוסין,
אבל הפעולה הקטנה הזו גורמת לתורה שבכתב להימסר אלינו.
אז בעצם דרושת אדמו״ר הזקן מתאר לא רק את החתונה, אלא גם מתאר את הפעולה,
את הטבעת שנמסרת.
מה עושה החתן שהקנה ניתנת לו? יש פה תורה, מי אמר שנזכה לה?
כשאנחנו לומדים תורה ומתאמצים להבין אותה,
וחכמים דורשים בה את הלכותיה וכולי,
הפעולה הזאת גורמת לתורה להימסר אלינו.
זהו מאורסה.
ולכן רבי שירון בזוהר אומר שבליל שבוע אתה צריך ללמוד דווקא תורה שבעל פה.
וזהו מאורסה שמבחינת תורה שבעל פה שנקראת קלה מאורסה ומקודשת,
לבחינת תורה שבכתב ובבחינת חוכמה אלאה,
שהוא בחינת חתן, כנראה להיות אחריות נמשך לה,
והוא דוגמת בחינת אירוסין.
שהחתן נותן להקלה הטבעת,
ולפי שישראל ממשיכים הקידושים,
על כן נקראים חתן לגבי תורה שבעל פה שנקראת קלה.
נאמר, הרי אמרנו שישראל כלפי הקדוש ברוך הוא הם כלה,
וישראל כלפי התורה הם חתן,
אבל ראינו שגם התורה משפיעה על ישראל, אז הוא עשה כאן חילוק בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה.
בתורה שבכתב אנחנו מושפעים,
אבל תורה שבעל פה זה אנחנו יוצרים אותה, אנחנו החתן, אנחנו מחדשים, עד כדי כך שהתורה נקראת על שמו חידושי רב חיים, חידושי רבי יוסף הלוי, נכון? אנחנו?
אז היצירה של תורה שבעל פה היא החתן,
והיא נמסרת אל הכלה,
זו התורה שבכתב, ואז התורה שבכתב נמסרת אלינו ומשפיע.
אז בקיצור, זה הכל וריאציות של חתונה,
אבל צריך להתחתן עם התורה.
זה העניין.
לא ללמוד תורה, אלא להתחתן עם התורה.
אדם נשוי,
בחתונה יש גם רובד של מחויבות,
זו הכתובה,
אבל גם רובד של אהבה וגם רובד של געגוע.
והדבר הכי הכי מתוק בחתונה זה שמחדשים אחד לשני,
שיש התחדשות, שיש געגוע, שיש קרבה, שיש מתנה.
המתנה הכי טובה שאתם יכולים לתת לתורה, זה נותן את עצמו,
נותן את החידושים שלו.
ולכן, גם במילה נשוא עצמה,
של הפרשה שלנו, יש את הממדים הללו.
כי אמרנו שיש נשוא,
כן, זה הכנעה.
זה אדם בשלב איזה מסע כבד.
אז במובן של ההכנעה, ישראל הם הקלה,
התורה זה החתן,
ואנו נכנעים לפני התורה.
ולפעמים צריך להיכנע, אתם יודעים.
לפעמים יש לך איזו הלכה כלשהי,
אתה,
מה שהגמרא מתארת תמיד, את ההלכות נידה,
חתן וכלה. הגמרא מתארת את זה, חתן וכלה, מתגעגעים,
התחתנו, גם אם פתאום הכלה פרסה נידה,
אומרת לחתן, מצטער, אדוני החתן, אני קיבלתי מחזור.
ואז, מה כתוב?
מיד הגמרא דורשת את זה על הפסוק סוגה בשושנים. אני יכול ללכת לפסוק, איך הוא מתחיל?
אני לא זוכר את הפסוקים.
כן, אני יודע על זה שישב עם הרבינו עזרא.
בדרך כלל הפסוק מתחיל,
סוגה בשושנים.
כדי לזכור פסוק בשיר השירים צריך להתחיל את שיר השירים מההתחלה.
שיר השנים השלישל שלמה.
כן.
סוגה בשושנים אומרים שהיא אומרת לו,
ואז המדרש אומר, אין שומר,
אין גדר,
אין זה, והוא פורש לכאן, והיא פורשת לכאן, וזה... מה זה הדבר הזה?
נכנעים לפני ההלכה, אף אחד לא עומד עליכם עם אקדח,
אבל יש דבר השם, נכנעים בפניו, זה הכנעה.
וההלם הקלה, התורה זה החתן,
נשוא מסע.
התורה היא גם מסע עלינו.
מסע.
מסע כבד לפעמים.
צריך להיכנע בפני התורה. יש כל מיני הלכות, כל מיני גדרים,
כל מיני דברים שהם שבת,
אדם רוצה עוד קצת לעשות, יש לו איזו עבודה, הוא חייב להגיש.
בום, נכנסת שבת,
נופל לו העט מהיד.
נכון? שזה היכנעות לפני התורה.
כניסת שבת, בצאת שבת.
כשהיית השבת שעברה את המבצע ההירואי של חילוץ החטופים,
שנהרג ארמון זמורה,
גיבור ישראל,
אז,
כל פנים, איפה שאני הייתי, לא ידעו מזה.
היו בתים, מקומות שכן ידעו, וזה, אצלנו, רק עדות שאנחנו גרים באזור של יותר מדי דתיים.
טוב.
אז,
בצהריים בא אליי מישהו, אמר לי, תקשיב,
פגשתי מישהו, אמר לי שהיה מבצע חטופים,
הוא אמר לי, אפשר לספר?
אז אמרתי לו, לא, אל תספר.
למה?
למה לא?
לא, לא, לא שלא, נגיד הוא שמע ממישהו שהיה מותר, לא בגלל הסוגיה ההלכתית,
אני חושב.
כי ברגע, הסתכלתי מה קורה לי, ברגע שהוא סיפר לי
מה אמרתי לעצמי,
יאללה, מתי כבר יצא שבת ואני אוכל לשמוע מה היה?
פתאום,
אתה רוצה כאילו, לא רוצה.
יצא שבת, שבת, שבת.
אבל אנחנו יצא שבת, נשמע. אבל אם תספר, אז כולם יגידו, אה, כן, טוב, נו, מה קורה? מתי יוצא שבת?
שמונה וחצי, טוב.
אז הכנעה,
שבת, אני רוצה, יש לי איזה יצר לדעת מה קורה.
הכנעה, עכשיו שבת.
נשוא יכול להיות גם הבדלה. אתה מרים משהו, מבדיל אותו, נכון? זה לא גובה העיניים, זה משהו
רם ונישא.
בהבדלה ישראל זה הקלה,
הקדוש ברוך הוא חתן,
והתורה מתווכת
בינינו לבין השם יתברך, ולכן כאן זו הבדלה מאוד מאוד גדולה, כי אנחנו כל הזמן צריכים להבדיל מלאכת הבדלה,
לא ללמוד תורה לשם הנאה האינטלקטואלית או זה, או לגרמל, אלא ללמוד תורה כדי לפגוש את רצון הבורא יתברך.
וממילא גם לשאוף לקיים, למדתי משהו, אני ארצה לקיים אותו.
זה לדעת כל הזמן להבדיל, חלילה, כן? לא, שאדם לא ילמד תורה כי נחמד לו.
זה טוב, יצחק, לא תבינו נכון, זה מתוק ללמוד תורה, אבל זה לא יכול להיות המוטיבציה המרכזית והראשונה.
המוטיבציה המרכזית היא רצון השם יתברך.
רצון השם יתברך הוא גם מתוק, הוא גם נעים.
בסדר?
היה לפני כמה שנים איזה סרטון.
הגיעו לארץ מסינגפור, נראה לי,
סינגפור, אני חושב שזה היה,
הם השתגעו. סינגפור זו מדינה שהבגרות שלהם, כולם שם 100. אם אתה לא מקבל 100, הורגים אותך שם כנראה.
אבל יש להם אפס סטארט-אפים.
ומסתכלים, ישראל, כל החבר'ה כאן בלימודי תיכון, בים תיכון,
ולא מפסיקים להציג פה סטארט-אפים. אז הם אמרו, משהו כאן, מה לא עובד אצלנו? באו לכאן לחקור, בין השאר הם הגיעו למסקנה שזה קשור לגמרא.
אז הם שלחו צוות לפונוביץ' וזה, לעוד ישיבות, לעוד גמרא וזה.
אז עשו שם ראיון עם איזה חברותה של ה...
לא יודע, לא יודע. לא שמעתי הסטארט-אפים מהם.
החבר'ה שלנו ממשיכים ללכת לים תיכון, זה אני יודע. שם לא בדקתי.
אז אני חושב איזה חברותה, אז הכתב אומר לה, תגיד,
אתה לומד כי זה מצווה או כי זה חשוב או כי זה מפתח את השכל.
הוא לא חיכה אפילו שנייה ואומר כי זה מפתח את השכל.
אז זה הבדלה.
זה גם מפתח את השכל, אבל לא בשביל שאתה לומד את זה. אתה לא לומד את זה כזה כאילו ללמוד משפטים, להיות עורך דין מוצלח.
ונסו, לשון נישואין,
חתונה, אירוסין, זה המתקה.
ישראל זה החתן
והתורה זה הקלה והקדוש ברוך הוא זה החותן.
וישראל קיבלו את הקלה כדי לחדש בה.
אפילו אם החידוש הוא קטן, כמו אירוסין, אתה עושה חידוש קטן, אני נמסר את הלכה הרבה. אדם קצת מתאמץ מלמטה, מוסרים לו הרבה מלמעלה. התורה רוצה להימסר.
אבל המפתח למסירת התורה אלינו עובר דרך הרצון לחדש בה.
לחדש בה.
בן ישחיים אומר שנדמה לי לחדש בשבת זה
אלף שעות, ללמוד. לחדש, אם אדם זוכר לחדש, חידוש אמיתי בתורה.
תסתכל לראות את הפסוק. לפעמים חידש את החידוש,
וכבר אמרו אותו, נו אז מה.
אני אגיד לכם חידוש שחידשתי וכבר אחרי זה ראיתי שהרמב״ן אמר אותו.
הרמב״ן על התורה, ברוך השם. 22 אלף, קראנו פרשת במדבר, 22 אלף מה?
לוויים.
כולם שואלים איך יש כל כך מעט לוויים.
ועונים מה שעונים.
מה עונים? אהרון היה מכלה בהם?
לא היה בהם את גזירת השעבוד? לא היה בהם את גזירת הפירה והריבייה?
אבל אף אחד לא שואל איך יש רק 22 אלף בכורות.
נו, אז מה הוא תרץ?
לא יצליח את הרץ.
איך יש 22 אלף בכורות?
600,000 גברים נשואים ל-600,000 נשים,
אז זה 600,000 בתי אב,
אז כל משפחה יש לה שישה ילדים, אז נגיד שלא לכולם יש להם בן ראשון בכור, אז לא 600,000 בכורות,
300,000 בכורות.
נגיד שהשני שליש יש שליש, 200,000 בכורות, איך ניגענו ל-22,000?
שאלה, עזרא, לא?
תשובה,
אתה הבכור, זה בכלל.
בעיניי, זה היה פשוט,
שהבכורות הנמנים, וגם התורה אומרת, בין חודש ומעלה.
מה בין חודש ומעלה?
הוא בן וחמישים הבכור הזה, מה אתה עכשיו מתחיל את זה בין...
זה רק בכורות שנולדו ממכת בכורות ואילך.
כי רק אז נתקדשו הבכורות, נכון?
כתוב, קדש לי כל בכור, פטר קולרחם, זה במכת בכורות.
ורק הבכורות שנולדו בשנה וחצי מאז שיצאו ממצרים,
רק הם התקדשו. אז שם צריך לדעת, להגיד, רגע, הבכור הזה הוא עוד לא בן חודש.
ואז זה הגיוני שזה 22 אלף בכורות בשנתיים בערך.
ואחרי זה ראיתי שהרמב״ן אומר את זה, או רומז לזה, אני לא יודע, לא הסתכלתי, לא עיינתי עד הסוף, אבל
לא משנה, חידשתי, חידוש טוב.
חידוש כזה קטן, אחרי זה אתה מקבל הרבה מתנות.
זו ההמתקה,
ועל דעת ההמתקה הזאת הקדוש ברוך הוא נתן לנו, וזו פרשת נשוא הנקראת והנאמרת מיד אחרי מתן תורה,
כדי שנזכה להתקדש ולהתחתן עם התורה.
חידושין, כך כתוב, שהקדוש ברוך הוא אנס אותנו במתן תורה, נכון?
כפר כגיגית, ואנוס, ומי שזה, אז לא יכול לשחרר אנוסתו.
לא יוכל לשחרר הכל יומם. כל ימינו אנחנו קשורים באחוזים בתורה.
שנזכה לזה אמן ואמן. חזקו ואמצו.
בשבוע הבא נחזור לתניא.
