טוב, צהריים טובים.
ירושלים, בעזרת השם, השבוע יום ירושלים,
ואנחנו נלמד
נפש ירושלים, דברו הלב ירושלים.
זה השיעור שלנו.
שני חלקים לשיעור הזה, החלק הראשון זה כולו קודש,
והחלק השני הוא החול,
קודש שמבצבץ מתוך החול.
ומאיר מתוכו, בסדר?
תראו,
אנחנו היום ברוך השם זוכים, אנחנו נכון מאיר בירושלים,
כל מי שמגיע לירושלים, ירושלים
בנויה כמו שאולי לא היה בהיסטוריה של עם ישראל,
מיליון תושבים, מיליון יהודים, היא באמת בנויה למעלה ולמטה וכו'.
אבל צריך לדעת שהסיבה שאנחנו היום בירושלים
זה בגלל שלאורך המון המון שנים
שבהם ירושלים הייתה נראית כדבר בלתי אפשרי,
בלתי מושג.
משהו שלעולם לא יקרה, שאנחנו לעולם לא מצליח לחזור אליו ולבנות אותו כי היו כאן הצלבנים והמוסלמים והבמלוקים והסלג'וקים ועוד כל מיני שמות כאלו.
וכמובן,
הרומאים שאחרי מרד בר כוכבא
חורשים את המקום, זו לא מטאפורית, חורשים אותו, פשוט רק למשמעו, משנים את השם לעיליה קפיטולינה ומחריבים את המקום הזה עד היסוד. הרמב״ן
מדווח לפני אלף מאותיים שנה שהוא מגיע לירושלים,
דברים ידועים ואין פה מניין יהודים אפילו,
אז כל כך הרבה דברים יכולים להיות עכשיו אלטרנטיבה על ירושלים, ובכל אופן
היהודים סירבו, עם ישראל לאורך הדורות סירב לוותר על ירושלים, ובזכות זה אנחנו פה.
והשיעור הזה מוקדש לזכרם,
לזכרם של אבותינו
שלא ויתרו על ירושלים, למרות שזה היה נראה הדבר הכי לא ריאלי בעולם, ואני אגיד אולי איזה משפט אחד ממה שקורה כאן בחדר מקביל במכון יום הזיכרון ליהודי אתיופיה.
יהודים שיהודי אתיופיה לא עלו לארץ ישראל, הם עלו לירושלים.
זה היה זה שלהם.
יש המון המון סיפורים מופלאים על הדבר הזה. אחד הסיפורים ששמעתי זה שמשפחה התארגנה,
הגיע התור שלהם לעלות, הם יצאו מהכפר והיה להם סבא בן 80.
והוא ודאי לא היה מצליח לעמוד בתלאות הדרך, אז הם סיכמו שהם ילכו מהכפר הזה לכפר קרוב, שם יש להם עוד משפחה,
ישאירו את הסבא שם
וימשיכו הלאה.
כך עשו, ואז כשהגיעו למחרת בוקר מוקדם לצאת לדרך,
איך פתאום רואים את הסבא איתם?
אז אומרים לו, מה, אתה לא...
הוא אומר, לב, אני בא איתכם.
הוא אומר, אתה לא תחזיק מעמד, אתה תמות. הוא אומר, אני יודע.
אז מה? אני רוצה למות בדרך לירושלים.
אני יודע שאני לא אחזיק מעמד, אבל אני רוצה למות
בדרך לירושלים.
אז בזכות האנשים האלו,
אנחנו כאן.
אנחנו כאן.
מה שאני בא לומר לכם, תראו כמה ריאלי הדבר הבלתי-ריאלי.
אבל זה לא ריאלי לצפות לירושלים ולכל שנה בליל הסדר,
להגיד לשנה הבאה בירושלים הבנויה ובחופות ולהעלות את ירושלים.
תבחרו איזו אלטרנטיבה.
לא,
זה לא ויתרו.
וזה דבר מדהים, אנחנו נראה את זה בשיעור, זה חצה את ההיסטוריה.
מקצה לקצה, כולל עד הקמת המדינה. בהקמת המדינה
היה ויכוח מה תהיה הבירה של המדינה שהולכת לקום.
לעיר בירה יש כללים, איפה אתה מקים עיר בירה? אתה מקים אותה בדרך כלל לא בחזית אלא במרכז,
כדי שהיא לא תהיה מותקפת.
אין עיר בירה שהיא בחזית.
כן, מוסקבה היא בלב רוסיה,
וושינגטון היא בתוך ארצות הברית.
לכן על זה הדרך, ברלין היא בלב גרמניה.
אתה לא שם עיר בירה בתור עיר ספר.
ועוד כל מיני דברים כאלו, ולכן, תל אביב זו האפשרות אחת.
אולי דיברו על חיפה וכן הלאה.
והבינו כאן, בן גוריון ועוד,
שירושלים היא תהיה עיר הבירה למרות שהיא הייתה עיר במצור ועיר במלחמה
ולא היה ברור בכלל אם היא תחזיק מעמד וחצי מהעיר נפל העיר המזרחית
ירושלים המזרחית נפלה ביום איזה יום זה היה? ט״ו? ט״ז? מתי?
קודי, זוכר את התאריך?
נדמה לי ט״ז נייר נפלה ירושלים.
כן?
לא ויתרו
בידי הליגיון הירדני
עד מלחמת ששת הימים.
מהי נקודת הראשית של הסירוב הזה לוותר על ירושלים?
נקודת הראשית אנחנו היום נראה שני פרקים בתהילים
ולעומתם שני שירים של נעמי שמר.
מותר?
נכון, רון מאיר מותר.
הפרק הראשון הוא פרק קל״ז, שיר המעלות, סליחה, על נהרות בבל,
שם ישבנו גם זכרנו ובכינו וזוכרנו את ציון.
על ערבים בתוכה טלינו כנורותינו, ערבים זה
עצי ערבה.
כי שם שאלונו שובנו דברי שיר ותוללנו שמחה,
שירו לנו משיר ציון.
איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?
אם אשכח אחרי ירושלים תשכח ימיני.
תדבק לשני לחיקים לא אזכרחי אם לא אעלה את ירושלים על לא שמחתי.
הפרק הזה מספר סיפור והוא סיפור מאוד מאוד חשוב כי הוא הסיפור הזה כמו שאמרנו אתם מיד נראה
עצה את ההיסטוריה מן הקצה אל הקצה.
מהו הסיפור?
עם ישראל גולה זה מדובר על בית ראשון.
עם ישראל גולה.
טוב גולים.
מגיעים לבבל
ואז בבבל,
מגיעים, עם הכינורות, עם הכינורות, עם הנבלים, הלוויים, היו אומנים גדולים מאוד בנגינה.
תולים את הכינורות על הארצי הערמה.
באים הבבלים ואומרים לנו,
שירו לנו משיר ציון.
הייתם שרים שירים יפים שם, נכון?
תשירו לנו, תראו מה אומר המלבים.
שם שאלונו שובנו דברי שיר,
השובים שלנו שאלו מאתנו, ביקשו מאיתנו, תשירו לנו.
ותוללינו שמחה, תוללין, מה זה תוללינו?
שוללינו, תש מתחלפות, השוללים שלנו,
אלה שלקחו אותנו שלל,
רוצים שאנחנו נשיר להם שירי שמחה. אומר המלבים,
שהיה מנהג בימי קדם לשורר שירים בסיפור שבח הארץ והמדינה של רמבה,
כמו שהיינו רגילים לשיר שירים בשבח ירושלים.
ושאלונו על עסקי השיר הזה,
כן,
ותוללינו שאלונו דברי שמחה, והיה שאלתם,
הכל טוב?
שירו לנו משיר ציון.
רצה לומר, השיר שהייתם משעוררים בשבח ציון ובהצלחתכם בה,
שירו לנו, כי אתה בבל אליכם ארץ אחוזתכם, כמו ירושלים.
וארץ כשדים היא ארצכם, כמו ארץ ישראל לפנים.
וההצלחות שהיו לכם משם, יש לכם עימנו.
ומדוע לא תשירו על בבל השיר שהייתם שרים על ירושלים? זו אפשרות אחת.
תשירו לנו.
קחו את השירים על ירושלים,
ובמקום ירושלים תשירו על בבל.
או אפשרות אחרת,
שמיד נראה את המדרש, אומר אותה.
שירו לנו את השירים שהייתם שרים על ציון פה בבבל. בואו נתחיל בעצם אותו דבר, כן ברור.
תתחיל פה להתרגל, בואו נעשה כאן ציון חדשה, בואו נחבר כאן עם נונים וכל זה, זה המקום שאנחנו נמצאים בו.
מה עונים הבבלים,
הלווים?
פתאום. איך נשיר את שיר הזה? מה הם כן שרים?
מיד, מחברים שיר במקום, אה?
אם אשכח ירושון, אשכח ירושון.
זה השיר.
אם אשכח, לא יודע, זה לחץ.
תשכח ימיני,
תשכח את היד ימין שלי.
נדבק לשוני לחיקים, לא אזכירך. כלומר,
אם אני לא אזכור אותך, עדיף שיקחו לי את הלשון, ואני לא אשיר שירי שבח
למקומות האחרים.
עדיף להיות בלי לשון,
מאשר להיות עם לשון שמשבחת
מקומות אחרים.
עדיף להיות בלי יד ימין, מאשר להיות עם יד ימין שמשוררת ומנגנת
למקומות אחרים. והמדרש הולך צעד אחד קדימה ואומר, תראו את המדרש,
על ערבים בתוכה טלינו כנורותינו,
כי שם שאלונו שווינו דברי שיר.
אמר להם נבוכדנצר,
מה אתם יושבים ובוכים?
אכינו עצמכם.
עד שאנו אוכלים ושותים, אני מבקש שתעמדו ותכישו לפניי
ולפני עבודה זרה בכנורות שלכם, כדרך שהייתם מכישים לפני אלוהיכם.
תעשו לי כאן. כן.
כן, יכול להיות. כן, כן.
טוב, הסתכלו עליוים אלו באלו ואומרים, לא דיינו שהחרבנו את מקדשו,
אלא עכשיו אנו עומדים להכיש לפני הננס הזה.
הוא היה נמוך כזה, היה גם...
רבי יצחק בר-טבלה אומר, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם
שנשאה בת מלאכים.
אמר לה, עמדי והשקיני כוס אחד ולא רצתה להשקותו.
כעס עליה והוציאה מתוך ביתו.
הלכה ונישאת למוכה שכין.
אמר לה, המוכה שכין, עמדי והשקיני כוס אחד.
אמרה לו, ריקה, בת מלאכים הייתי ונישאתי למלך.
ועל שאמר לי אשכיני כוס אחד ולא רציתי להשקתו כעס עליהם והוציאה אני מתוך ביתו.
אילו השקיטי והייתי מוסיף על כבודי וכבוד.
עכשיו אתה אומר לי עמדי ואשכיני?
עמדו כולם ושלטו בעצמם הלוויים
ונטלו עליוני ידיהם לתוך פיהם ומרצצים אותם.
זה עליון, האגודל.
הנה ניסו את הגולים לתוך הפה, נתנו ביס,
שברו את האגודל.
אי אפשר לנגן בלי אגודל.
כל מי שמנגן יודע, אתה לא יכול להחזיק גיטרה,
אתה לא יכול להחזיק כינור,
אתה לא יכול להחזיק נבל, אתה לא יכול. אתה לא יכול לנגן בגיטרה, בלי אגודל.
ברוקה, כן? אתה לא יכול.
שברו את האגודלים.
וכן הוא אומר, אקבצם, סליחה,
שירו לנו משיר ציון, לא נשיר, לא נאמר, אלא איך נשיר. לא אומרים לא נשיר, אמרו, איך נשיר? אנחנו לא יכולים לשיר.
אין לנו ידיים.
איך נשיר?
מרים אצבעותיהם ואומרים, היינו כפותים ונתקטו אצבעותינו. זה קרה לנו במלחמה, מהאזיקים.
ויתרו על מי שיודע לנגן ולוותר על נגינה זה...
וכן הוא אומר, אקבצי מן הנהר הבא אל האהבה מבני לוי לא מצאתי שם.
היו, היו בני לוי!
אלא שלא היו יכולים להכיש בכינורות.
ומניין שחזרו אותם הלווים שגלו מתוכם שנאמר ורבים מראשי האבות הלווים אשר ראו את הבית הראשון.
כן, אז זה אותם לווים.
כיוון שידע כן נבוכדנצר, עמד והשליך מישראל טילי טילים של הרוגים,
ואף על פי כן היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה או לפני העיר הזאת הנוכחית
שנאמר ותוללנו שמחה.
באותה השעה נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל. הנה השבועה.
אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם.
אף אני אשיב אחור ימינו מפני אויב ואינה חוזרת אלא אזכיר אתכם שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני כאילו הקדוש ברוך אומר את הפסוק הזה.
זה דרמה עצומה.
עכשיו אני רוצה לתת לכם אפיזודה קטנה היסטורית,
ותראו להיכן הפסוק הזה הגיע.
בשנת 1903, אני חושב,
היה הפרעות בקישינב.
הפרעות בקישינב זעזעו את העולם היהודי.
נהרגו בהם
48 יהודים, נכון, קוטי? אני זוכר, אני מדייק בפרטים.
שלושה ימים ונהרגו 48 יהודים.
כל העולם היהודי היה כמרקחה. ביאליק כתב על זה שתי פועמות ארוכות,
על השחיטה ובגיעי ההריגה.
והרצל
כינס קונגרס ציוני דחוף,
ושם בקונגרס הזה הוא אומר, אני חייב את הפתרון,
הורגים את היהודים, 48 יהודים, כן, הורגים את היהודים,
ובקונגרס הזה הוא מביא איתו את הצעת אוגנדה הידועה.
הוא הצליח להשיג הצעה מממשלת עוד מלכותו,
שהציע בלב אוגנדה, היה שטח גבוה כזה יותר,
ואפשר היה לגדל שם בננות וכל מיני כאלה, ולכנס שם את היהודים בתור מקלט לילה כדי להציל אותם.
התחילה מהומה בקונגרס.
מי היו אגב ראשונים המתנגדים החזקים ביותר?
ציוני רוסיה,
שבשבילם הוא הביא את ההצעה, כי הרי קישינב כידוע לכם זה לא במרוקו,
הם לא הסכימו בכלל לשמוע על ההצעה הזאת.
והרצל,
בסוף הקונגרס הזה, עלה על הבמה, ומה אמר איזה פסוק?
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, והם הכריחו אותו
לקבל החלטה
שלא רק שהקונגרס דחה את ההצעה הזאת, הצעת אוגנדה,
אלא שיותר הצעה כזאת לעולם לא תעלה.
שלעולם לא יעלה אף אחד,
בשום צורה שהיא,
הצעה לכינוס יהודי שלא בארץ ישראל.
זה דרמה.
ורק לדעת,
הרצל לא הציע הצעה out of the blue.
בזמן שהרצל הציע את ההצעה הזאת, כבר הצעה אחרת,
לא הצעה, אלא פעולה אחרת, קרתה.
הבורון הירש,
באותם זמנים, כבר קונה קרקעות בארגנטינה ומעביר לשם היהודים, לחוות חקלאיות. זאת אומרת, זו לא הייתה הצעה מוזרה לקנות קרקעות באיזשהו מקום בעולם ולהעביר לשם יהודים. כבר עשו את זה.
הבארון עיר שעשה את זה, עשה את זה בתור אדם פרטי.
כן, אתה יודע, זמני,
עוד יותר.
מה?
הוא רק ייתן לשלוח משלחת לבדוק. כן.
קוטי אומר, הוא רק ייתן לשלוח משלחת לבדוק, לא הסכימו לשמוע.
שום פנים ואופן.
זה הפסוק הזה, זה מדהים.
זה התחיל, הפסוק הזה חצה את ההיסטוריה והתייצב
בזמן שאת צריכה לראות אותו כדי להגיד אנחנו שייכים רק לירושלים.
תורה.
רבותיי,
בפרשת בחוקותיי קראנו בשבת שעברה יש משך חוכמה נפלא,
הזכרנו אותו כמה פעמים.
המשך החוכמה מתאר את המנגנון הזה גם מצד השם יתברך.
הוא אומר כך, הנה מאת היות ישראל בגויים
ברבות השנים
אשר לא האמינו כל יושבי תבל,
כי יתקיימו באופן נפלא,
אשר לא ישאר מחשבת אדם משכיל,
היודע קורות הימים והמצולות, אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כוח וחדל אונים,
אשר זה לבד גם כן מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבת אלוקית,
אשר נתנבו עליה הקדמונים, איך עם ישראל שרד את כל זה.
והנה דרך ההשגחה, מה דרך ההשגחה? כי ינוחו משך שנים,
קרוב למאה ומאתיים,
ואחרי זה יקום רוח שרה, ויפוץ המון גלב,
וכלה יבלה יהרוס וישטוף ולא יחמול, עד כי נפזרים בדודים ירוצו יברחו למקום רחוק,
ושם יתאחדו,
יהיו לגוי, יוגדל תורתם,
חוכמתם יעשו חיל,
עד כי ישכח היותו גר בארץ נוכרייה,
יחשוב כי זה מקום מחצב טוב, בין אם זה ספרד,
בין אם זה פולין,
בין אם זה... לא, אני כבר פה, אני זהו, אני זה.
בל יצפה לישועת השם הרוחנית בזמן מיועד,
אז שם יבוא רוח שערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סוען ברעש, יהודי אתה.
ומי שמך לאיש? לך לך אל ארץ אשר לא ידעת.
כן?
כל פעם זה מין גלגל כזה, עכשיו זה קורה בארצות הברית.
ארצות הברית!
בניו יורק!
כל אדם חמישי בשדרה החמישית הוא יהודי.
בניו יורק.
כל אדם חמישי בניו יורק הוא יהודי.
כל זה, פתאום, אדמה בוערת, אנטישמיות, מפחד ללכת ברחובות.
מה יעשה חפץ האדם, טיפה דילגתי,
העשוי להתגדלו וחדש, יבקר ברעיון כוזב את אשר נחילו אבותיו,
יישאר חדשות,
בשכוח מהיה לאומתו,
בהתנודדו ביום התלאות, ויהיה מה?
עוד מעט ישוב לאמור שקר נחלו אבותינו, והישראלי בכלל, עלול, כן?
ישכח מחצבתו,
ויחשוב את עצמו לאזרח רענן,
יעזוב לימוד, את כל זה הוא כתב גם לפני השואה,
יעזוב לימודי דתו,
ללמוד לשונות ללא,
ילמד מהכלכלה ולא מהתקנה, יחשוב כי ברלין היא ירושלים.
הצד המתוקן זה מה?
זה לחשוב שברלין היא ירושלים.
הצד המתוקן, סליחה, הצד המתוקן זה לא לוותר על ירושלים. הצד המקולקן זה כאלה שחושבים שברלין היא ירושלים,
מה יקרה?
יחשוב כי ברלין היא ירושלים וכולי.
ואז יבוא רוח סועה ושר, יעקור אותו מגזו, יניחהו לגויין מרחוק השלום ולמדשונו,
ידע כי הוא גר,
לשונו שפת קודשנו,
לשונות זרים כלבוש יחלוף,
תנחומיו ניחומי נביא השם אשר ניבאו על גזע האישה באחרית הימים ובטלטולו ישכח תורתו עומקו פלפולה וינוח מעט ויתעורר ברגש קודש ובניו יוסיפו אומץ ובחוריו יעשו חיל בתורת השם
יתגדרו לפשוט תורה בזה הגבול אשר כבר נשכחה
ובזה יתקיים ויתחזק אומץ קוד ערך ישראל ויום היותו מתנודד.
רבותיי, פרק קלז זה הפרק שמתאר מה לא.
מה לא?
לא נוותר על ירושלים בחיים.
לא נשכח את ירושלים.
יש גם שיר מאוד יפה של מנחם מנדלדוליצקי, שהוא מפרק תהילים אחר, מסט, נכון?
ציון תמתי, ציון חמדתי,
לך נפשי מרחוק הומיה,
תשכח ימיני, משכחך יפתי,
עד תאתר בור קברי עלי פיה.
עד ההם שאני אמות וסגר עליי הבור.
מנחם מנדלדוליצקי, אחרי שהוא יצא מפולין, הוא עבר לארה״ב.
אמרו לו, מה עם ציון?
הוא אמר, הציפייה לציון גדולה מציון עצמה.
אבל טוב.
אוקיי, אז מה כן?
אז מה כן?
איך זה ייראה?
אז יש פרק שמספר מה כן.
בואו נראה את הפרק הזה.
שיר המעלות בשוב אדוני את שיבת ציון
היינו כחולמים.
מה קרה? מה הכוונה
של הפרק הזה?
כשאדם נמצא בחלום, אין לו מגבלות.
בחלום אני... הכל יכול לקרות כאן ועכשיו. אני טיק-טיק בחלום, נכון?
אז אומר היהודי שנמצא בגלות ומסתכל על ירושלים, הוא אומר, טוב, מבחינה ריאלית זה לא... אני לא אומר איך זה קורה.
זה היה נכון עד לפני 150 שנה, 100 שנה.
איך ירושלים, אין סיכוי.
טורקים שלטו כאן,
והכל היה קשה,
והכל היה רקוב,
והכל היה זה,
אנשים באו לירושלים כדי למות ולהיקבר פה, בסדר?
טוב, מה נעשה?
יש לנו פתרון, מה הפתרון?
תחלום.
אנחנו היום יודעים שירושלים נבנית שכבות על גבי שכבות,
ויש איזה תהליך מסוים, גם התהליך הזה הוא יחסית מהיר,
19 שנים מבחינת הקוממיות לבין ששת הימים,
זה פסיק מבחינה היסטורית,
אבל אנחנו יכולים לראות את ההתפתחות של ירושלים. אבל בחלום,
כשהוא אומר כאן,
שיר המעלות ושוב אדוני את שיבת ציון, היינו כחולים, הכוונה,
עכשיו אני חולם.
כדי לראות את שיבת ציון, היינו כחולים, אני חולם עכשיו, לא אז,
אלא היינו, עכשיו אני כאילו בחלום, ואז מה יקרה, אני חולם? מה החלום?
החלום הוא כזה.
אז ימלא צחוק פינו,
אני רצות, הכל יהיה בצחוק, וכל זה.
אז יאמרו בגויים, הגדיל אדוני לעשות עם אלה,
לעשות עימנו, היינו שמחים.
אבל אני, מבסוט, אני שמח,
חלום כזה, אני יכול...
אם אני אסתכל במציאות, אין סיכוי.
אז מה? אז במקום לוותר על המציאות, מה אני אעשה?
חלום חלום.
שוב חלום.
הרצל התחיל את כל המפעל הציוני מחוברת שכולה אגדה וחלום.
אם תרצו, אין זו אגדה.
אומר הנביא,
אומר דוד המלך,
שוב ה' יישב איתנו כאפיקים בנגב.
למה הוא אומר אפיקים בנגב?
כי האפיק בנגב, שהיא טרפון בנגב הוא פתאומי.
אתה גם לא רואה את הגשם שיורד.
אתה נמצא באיזה מקום,
פתאום,
התחיל, אתה רואה איזה זרזיף קטן,
פתאום, בזמן קצר ביותר, תוך שתי דקות,
הכל זורם, הכל.
אז מדמיין החולם את בניין ירושלים, הוא אומר, אוקיי, אני מדמיין, זה יהיה בבת אחת.
בבת אחת.
ירד, פתאום, טאק, טאק, מטוסים, עניינים, זה יקרה בבת אחת.
אנחנו היום, אברך השם,
רואים איך ירושלים מבנת אותך, רואים שהיא לא נבנת בבת אחת, היא נבנת לאט-לאט,
גם לא לאט-לאט, ברוך השם מהר-מהר, אבל היא נבנת.
לא קורה בבת אחת, ברוך השם, כבישים וגשרים ובניינים, ועכשיו פה הכניסה לעיר,
הכל הכל בתוכניות.
מעניין לגור בירושלים, מרתק לגור בירושלים, כל רגע יש פה עוד יוזמות.
אבל מי שנמצא בגלות אומר, אוקיי, אני לא יודע איך זה ייראה,
אז אני מעדיף לברוח למחוזות החלום ולתאר את זה בבת אחת.
חלום מאפשר הכל.
החלום הזה יתקיים, יתממש.
זכות החלום הזה.
אנחנו חזרנו.
בסדר? זכות החלום הזה.
הגדיל אדוני לעשות עמנו היינו שמחים. שובה אדוני את שבטנו כאפיקים בנגב.
הזורעים בדמעה ברינה יקצרו. הלוך ילך ובכור נושא משך הזרע. בוא יבוא ברינה נושא הלומותיו. כן?
גם פה.
האדם שהוא זורע, הוא לא יודע מה יהיה בהמשך.
הוא זורע בדמעה. כשהוא קוצר, בבת אחת הוא שמח.
אנחנו עכשיו זורעים דמעה,
אנחנו זורעים געגוע,
אנחנו זורעים כיסופים, אנחנו מצפים שזה יהיה, אנחנו לא יודעים איך זה ייראה בסוף.
אם זה יהיה בבת אחת,
אם זה יהיה על קלפי, אם זה יהיה נס, אם זה יהיה טבע, אנחנו לא יודעים.
אז כשזה יגיע אנחנו נשמח.
עכשיו אנחנו לא יודעים.
אגב, בפרשת בחוקותא יש זוהר שמדבר על יום ירושלים.
דמדנו אותו כמה פעמים, שהקדוש ברוך הוא מסתכל בכותל,
ועתיד להיות יום שיגידו, זה היום עשה השם,
נגיד לה ונשמחה בו.
אז אני בא לדבר רגע על תנועת הנפש הירושלמית.
תנועת הנפש שהביאה אותנו לכאן, אנחנו היום כבר,
כמה שנים עכשיו זה יהיה לשחרור ירושלים?
לאיחוד ירושלים?
57 נז שנים לשחרור וחיבור ירושלים, לאיחוד ירושלים.
צריך לדעת שהסיבה לזה היא הסירוב הפנימי, העקשני, הבלתי מתפשר,
להסתפק בכל דבר אחר חוץ מירושלים.
נשבור את האצבעות, נשבע,
נחלום, נתנתק מהמציאות ונגיד על ירושלים לא נוותר. אלה זה עכבריה בעולם.
שעם חזר והקים את מדינתו ואת ארצו ואת בירתו,
והחזיר לה את הכול. אתם יודעים שאחד המטבעות הכי הכי יפים,
הכי יפים,
הכי מתרגש לראות אותם,
עברה
למדליות ומטבעות.
הוציאה מדליה בשנת העשור למדינת ישראל.
המדליה הזאת היא
פוזיטיב של מטבע שהרומאים הוציאו
אחרי שהם כבשו את ירושלים במרד הגדול.
רואים במטבע חייל רומאי עומד עם הרומח שלו,
עץ דקל ומתחתיו נערה יהודייה כפופה
והוא כאילו עומד מעליה ולמטה כתוב ג'ודה קפטה,
יהודה השבויה.
בשנת העשור במדינת ישראל
רואים
החברה למדליות ומטבעות, הוציאה מדליה,
ויש שם עץ פורח,
עץ דקל שמישהו כאילו שותל אותו,
ולידו עומדת אישה
מריבת תינוק,
וכתוב יהודה ופשיעה.
עשור במדינת ישראל.
בסדר?
זה קרה,
וידוע הסיפור המפורסם שביהודי איטליה היה להם מנהג,
שהם לא היו עוברים בשער הניצחון.
לא עוברים בשער הניצחון.
בשער הניצחון ברומא, לא עוברים משם. זה כאילו...
ביום הכרזת המדינה,
זה היה ביום החזת המדינה אני חושב, או בי״ז, או בחזת המדינה, הרב שלהם
לקח אותם, את כולם, לתוך ה... יש כזה סרטון יפה של מגלים של מכון עיר דוד, לתוך השער הזה, והיום אנחנו נעבור,
וטיטוס, איפה אתה נמצא ואיפה עם ישראל נמצא.
כל זה קרה כי לא התייאשנו.
כל זה קרה כי התעקשנו.
כל זה קרה כי לא ויתרנו. כל זה קרה כי בכל חופה ובכל ליל הסדר סיימנו להגיד לשנה הבאה בירושלים, בבנייה שזו הייתה הבדיחה הכי גדולה.
אתה לא מוותר, אז זה קורה.
אל תוותר, אל תיכנע לריאליות. טוב, זה לא ריאלי, חבר'ה, זה לא ריאלי,
לא ריאלי, אז בואו ניקח איזה עיר אחרת.
לא,
לא.
תחלום,
תדמיין,
זה יהיה כמו אפיקים בנגל, בסוף זה יגיע ואנחנו נהיה לנו שמחה גדולה, אבל
זה התנועה
של דוד המלך. עכשיו,
כל עיקרון
רוחני בקודש
הוא יכול גם לבצבץ ולהופיע מעניינים של חול.
עניינים של חול.
ושלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים,
היה כאן בירושלים,
בבנייני האומה,
היה פסטיבל הזמר העברי, פעם היה דבר כזה.
וראש שירת ירושלים היה סטדי קולק,
הוא ביקש מנעמי שמר להלחין שיר שלא יתחרה בפסטיבל,
אלא בזמן שהשופטים דנים וכל זה,
זה היה מין שיר מעבר כזה.
נעמי שמר הולכת וכותבת את השיר ירושלים של זהב,
בוחרת איזה חיילת בת 19 בשם שולי נתן לבצע אותו,
והיא עולה, מבצעה את השיר, איזה מין אשמל
עובר בהיכל,
קלעות כפיים סוערות,
את אף אחד כבר לא מעניין התחרות זמר, וגם אף אחד היום לא זוכר מי זכה שם בכלל,
וכולם רק רוצים שהשיר הזה יושר עוד פעם ועוד פעם.
שלושה שבועות אחר כך זה במלחמת ששת הימים,
בעידן שלא היה בו טלוויזיה ולא יוטיוב ולא שום דבר,
הצנחנים בכותל כבר מכירים את השיר הזה ושרים אותו.
אתם מבינים?
כלומר, לא היה אז איך להעביר את השיר הזה. זה מי? למדת ברדיו פעם אחת, לא היה הקלטות, לא היה כאלה,
לא היה,
לאנשים רגילים לא היה קסטות או משהו כזה, מה שהיה פעם.
השיר הזה עבר.
מה הלב של השיר הזה?
אנחנו נמצאים בתשכז באייר.
מה הוא עוסק? מה התוכן שלו?
במשפט אחד,
לעולם לא נוותר על ירושלים. עכשיו, נעמי שמר ידע תנ״ך.
אולי אפילו יותר מכמה תלמידים במכון מאיר.
ותראו כמה רמזים של תנ״ך יש בשיר הזה.
אביר ארים צלול כיין, מה?
כן, וריח אורנים, נישא ברוח הארבעים עם כל פעמונים,
ותרדמת אילן ואבן,
תרדמת אילן זה כנראה מדבר על
ארוב
חוני שנרדם 70 שנה,
שבויה בחלומה,
יהודה קפטה, יהודה השבויה,
כן, שבויה בחלום, איזה חלום?
היינו כחולמים,
אנחנו אבל שבויים עדיין בחלום, מתי כבר החלום הזה התממש? אנחנו עדיין שבויים, לא מוותר על החלום,
נריה. לא נוותר על החלום, לא נחליף את החלום בשום ריאליה, כן? התכוונתי גם אליך.
תראה נריה איכה.
נראה.
לא נוותר על החלום, אבל זה שבויה בחלומה.
העיר אשר בדד יושבת,
העיר אשר בדד יושבת, מה זה בדד יושבת?
היא חייה שם בדד.
ובליבה חומה.
גם זה עם פסוק מאיכה,
מלכה ושריה וגיב אין תורה,
חיל וחומה יחדיו אומללו.
ובליבה חומה, מה אתם מבינים?
איזה, איזה, איזה?
אומר לך אביעד קיציס, המדריך טיולים, קיגיס
לא מדובר על חומת העיר העתיקה, הוא בליבה חומה, איזה יופי, זה מדובר על החומה שהפרידה את ירושלים לשתיים,
הקו העירוני, איפה הוא עבר?
איפה עבר הקו העירוני?
לא!
חבר'ה, תעשו סיור על הקו העירוני, הקו העירוני עבר
שמואל הנביא,
רחוב שבטי ישראל, מספר אחת, הירושלמי, זה הקו העירוני.
זה היה שם שטח הפקר באמצע, והיו צולפים הירדנים.
בליבה חומה,
שבתוך הלב יש קרוע.
טוב,
איכה,
צריך להוסיף?
איכה יש בבדד, איכה, זה ה... איכה.
איכה יבשו בורות המים.
אני מדבר כאן גם על בורות המים שירמיהו היה בתוכם וכולי. כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה,
ובמערות אשר בסלע
מייללות רוחות,
כן?
ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו.
אז גם פה כל כך הרבה
רמזים, כן, דיברנו על איכה, יפו בורות המים, זה היה בורות של זה, של ירמיהו,
היא מדברת על הנבואות של יחזקאל ועוד,
שירושלים תהיה מלאה, צאן אדם
בתוך ירושלים, והיא ריקה.
עכשיו, על הבית הזה עמוס עוז אמר לנעמי שמר,
למה את כותבת איכר השוק ריקה?
שם מלא ערבים.
אתה יכול להגיד, אין בה יהודי, למה את כותבת ריקה?
אז היא ענתה לו, אמרת לו, תראה, אתה
דומה בעיניי למי שאימא שלו נעלמה,
נחטפה,
ובא איזה מישהו ומנחם אותו, הוא אומר לו, אל תדאג, אבא שלך לקח אישה אחרת.
והיא אומרת לו, ירושלים בלי יהודים בשבילי ירושלים ריקה.
זו תשובה,
ירושלים בלי יהודים, ירושלים ריקה, מבחינתי.
והן יורד אל ים המלח בדרך יריחו.
טוב, היא מסיימת,
אך בבואי היום להשאיר לך ולך לקשור כתרים,
קטונתי מצעיר בנייך ומאחון המשורים. קטונתי מצעיר בנייך זה
שאול, הלוא אם קטון, נכון?
ואנוכי הקטון בבית האבי, אנוכי הצעיר בבית האבי.
אני הכי, לא סתם מוזכר כאן שאול, כי שאול הוא בעצם זה שייסד את המלוכה.
הוא מאחרון המשוררים, זה מכוון לרבי יהודה הלוי והמשורר הגדול של ירושלים.
כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף.
למה הוא צורב את השפתיים כנשיקת שרף?
נשיקת שרף זה נחש,
זה לא נשיקה נעימה, זה נשיקת הגעגוע, נשיקת התסכול.
נשיקת הכיסופים, נשיקת הרצון, אתה מקבל נשיקה, אבל היא שורפת.
מסיימת, נעמי שמר, את הבית שלה בשבועה, שדיברנו בפרק קל״ז,
אם אשכחך ירושלים, אשר כולה זהב.
כן?
לא אומרים שלושה שבועות,
קורה הפלא הגדול, הקדוש ברוך הוא מרחם עלינו,
וצהל, צנחנים, חטיבה 55, כתיבת ירושלים,
כובשים את ירושלים, כובשים את
העיר העתיקה,
לאבא שלי היה את הזכות להיות בגדוד שישים ושש,
ונעמי שמר מיד מוסיפה עוד בית.
חזרנו אל בורות המים,
לשוק ולכיכר,
שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה,
ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות,
נשוב ונרד אל ים המלח בדרך ירוקו.
במקביל,
הרב צבי יהודה,
ביום העצמאות במרכז הרב, אומר את הדרשה הידועה, ושואג איפה חברון שלנו, איפה ירושלים שלנו,
איפה האיבר הירדנית לנו,
משהו באוויר,
וקולטים אותו.
ולא משנה קולטת את זה.
אז הנה שיר שמבטא מה לא.
הוא בעצם המקבילה למה?
לקל ז.
מה לא?
אנחנו לא נוותר על ירושלים, ולכן זה שיר של אבל. איכה,
ותרדמה,
ושבויה, ועיר בדד, ובליבה חומה. תראו כמה אלמנטים של חורבן יש כאן.
ושמך צרבת השפתיים, ושרה, ובסוף יש כרך ירושלים.
זה ממש מקביל לקל ז.
טוב, מה עם קכו?
מה עם מה כן?
נעמי שבר כתבה שיר
גם על הדבר הזה.
אתם מכירים את השיר הזה, מאהבתי?
מאהבתי הלכתי.
מאהבתי,
אהבתי של ירושלים,
הלכתי אל בורות המים.
אלה בורות המים שהיו ריקים.
בדרכי מדבר, בארץ לא זרועה, ירושלים נמצאת על ספר המדבר.
קשה מאוד לעשות חקלאות בירושלים.
מאהבתי שכחתי עיר ובית, ובעקבותיך בנייה פרועה.
שכחתי את העיר הקודמת שלי, אל,
רק אל ירושלים. מה הפזמון? אל בורות המים, אל בורות המים,
אל המעיין אשר פועם בהר.
מיהו המעיין אשר פועם בהר? רבותיי, שימו לב.
הגמרא מספרת במסכת,
חולי נדמה לי,
יכול להביא לו עוד מים, שמר, יום חם, סליחה שאני מטריח אותך.
הגמרא מספרת
שהרי היה, הסוד הגדול היה,
מהו המקום אשר יבחר השם?
כתוב בתורה, בספר דברים בעיקר, המקום אשר יבחר,
לא כתוב איפה הוא.
וכולם, זה הדבר, ודואג האדומי שהוא
תחרותי וקנאי, נורא נורא רוצה לגלות איפה זה ולזכות לתהילת עולם.
מי שמגלה זה דוד ושמואל.
דוד יושב עם שמואל,
הם עוסקים בנויו של עולם,
עוסקים בנויות ברמה, מה הם עושים?
הם עוברים בספר יהושע,
בגבולות,
ומסתכלים איפה זה מסתדר, ואז הם מגלים אנומליה.
מהי האנומליה?
הרי הגבול הצפוני של יהודה זה בעצם הגבול הדרומי של בנימין,
בנימין זה אותו גבול,
אז אמור להופיע אותו תיאור,
והנה הם רואים שבמקום שאצל יהודה כתוב
ועלה הגבול מתאר בעצם את
מתאר בעצם את כמו נגיד הוא מגיע לגיי בן ינו וכולי,
אז צריך להיות כתוב שם,
סליחה במקום שאצלו שם כתוב וירד,
הגבול אמור לרדת לפי הטופוגרפיה כתוב בספר יהושע ועלה
אז זה לא מסתדר להם
זה מבינים שכאן צריך לעלות לאיזה נקודה הם עולים ומגלים בעצם את הנקודה
מגלים את הר הבית
יפה, מסוים.
אבל אז דוד אומר לשמואל, או שמואל אומר לדוד, תראה, לא הגיוני
שבית המקדש יהיה על הנקודה הכי גבוהה בהר הזה.
זה לא מתאים, כי צריך מה?
ענווה.
בוא נרד קצת.
אז שמואל אומר לו, מה, יש לך מקור?
אז אז הקדוש ברוך הוא האיר את עיניהם, והם ראו את הפסוק
לבימין אומר ידיד השם, נכון? ובין כתפיו שכן.
בין כתפיו, ידיד השם, נכון?
חופף עליו ובין כתפיו שחרר. ובין כתפיו רש׳י אומר זה כמו הכתפיים של השור, אין לך יפה בשור יותר מכתפיו,
כתפיים של השור הן טיפה יותר נמוכות מהראש.
צריך לרדת קצת, אז הם יורדים.
וכשהם יורדים,
אחת עשרה אמות באלכסון,
הם מגיעים לנקודה והם נופלים בדיוק על מעיין.
בבית המקשר צריך שיהיה בו מעיין, כי צריך גם טבילה על הכוהן הגדול, זה נקרא עין איתם.
והגמרא אומרת ועל דבר זה נתקנה דואג בדוד כי דואג בחיים לא היה יכול לחשוב שצריך לרדת אין לו את הסברות של הענווה הוא כולו מלא קנאה וגאווה הוא מחפש איזה מקום הכי גבוה
ודוד ושמואל הגיעו ואז זה גם בדיוק יסתדר להם כי זה בדיוק יצר צורה של חיבוק בין שבט יהודה לשבט בנימין בול
כשנעמי שמר מדברת על המעיין הפועם בהר היא מכוונת למעיין הזה
אין איתם אל המעיין אשר פועם בהר
שם האהבתי תמצא עדיין ויש כאן שלושה מימות מי מבוע
מי תהום ומי נהר. מי מבוע זה המעיין,
אין איתם.
מי תהום,
מי זוכר איזה מי תהום? כשדוד המלך בנה את בית המקדש, מה קרה?
הוא עשה את ה...
חפר את השיטין והתחילו עלות את המי תהום, ואז הוא זרק שם חרס, עם שם השם,
והשקיע את מי התהום. ומי הם מי נהר?
מי נהר מתוארים בשלושה מקומות בתנ״ך, גם בזכריה, גם ביחזקאל וגם
במיכה,
שיצא נהר,
אבל בעיקר ביחזקאל נהר מבית השם ויזרום איפה?
לאן?
לים המלח
שוב פעם נשוב לירד אל ים המלח בדרך יריחו יהפוך את ים המלח למים מתוקים
יהיה שם דגה יהיה שם שפע גדול מאוד כלומר מתואר כאן איזה תהליך תיקון שיצא מירושלים ויתקן את סדום
את הכלכלה את הגסות את הגזלנות וכולי יהיה שפע לכולם שממש הנביא שם מתאר איך המים הולכים וגדלים בהתחלה זה מי רגליים
אחרי זה מי אבצעים,
אחרי זה מי רגליים,
אחרי זה מי ברכיים,
אחרי זה מים שזה, שזה נהיה נחל גדול, והוא מתאר שם בעצם כמו תיאור של גן עדן.
אז היא אומרת כאן,
שם אהבתי תמצא עדיין מי מבוע, מי תהום ומי נהר.
רק אהבתי נתנה לי צל בקיץ ובסערת החול הנוראה, חול, לא רק,
גם חול, סערת חולין נוראה.
מה זה מדינת ישראל בלי ירושלים?
פרויקט הייטק?
הייתי עכשיו, מי שנמצא בתל אביב,
אז בדיוק לפני שנה הייתי במנהטן, אז השבוע הייתי בתל אביב,
אז כזה דמיינתי אותי, כאילו,
כשאתה נוסע בז'בוטינסקי לכיוון רחוב פרשת דרכים,
אתה יכול לדבר שאתה במנהטן.
והכל כזה, אותם מגדלים, אותו זה.
אז מה זה מדינת ישראל? אירוע של הייטק?
אירוע של מנהטן?
שיש לו אחת עשר שנים למלחמה,
אבל הוא מדלג עליה מהר,
או שיש לנו כאן איזה סערת קודש, לא סערת חול. האם אנחנו סערת חול?
מצליחים.
או שבלב כל האירוע הזה עומדת ירושלים.
עומד מקום, אתם יודעים, כשאתה מגיע לתל אביב,
תל אביב בנויה לגובה
ולרוחב.
ירושלים בנויה לעומק.
היא בנויה לעומק. איפה שאתה חופר אתה ו... עוד שכבה, עוד שכבה, עוד שכבה.
ככל שתחפור תגיע לעשר שכבות של תקופות היסטוריות.
אתה עובד בממדי העומק כל הזמן.
וככל שתחפור אתה תמצא אוצרות.
דרישות שלום חמות
מההיסטוריה שלנו, של עמנו.
כסף של הכהן הגדול, של ברכת כהנים,
הפעמון של הכהן, אבן מהר הבית.
אתה לא יכול להתעלם מזה, זו זהות.
אז היא אומרת, רק אהבתי לירושלים נתנה לי צל בקיץ,
ובסערת החול הנוראה רק אהבתי בנתה לי עיר ובית,
זה העיר והבית האמיתים שלי,
היא חיי והיא מותי
מדי שעה. ירושלים.
היא חיי והיא מותי.
אז נעמי שמר הלכה בדרכו של דוד המלך, כתבה שיר אחד
על לא,
איך אני לא אוותר על ירושלים,
לא אשכח אותה, למרות שהיא, אתה יודע,
ואחרי שירושלים משוחרר, אז עכשיו נכתוב שיר של כן, איך זה נראה?
כן, אז היא כותבת על בורות המים.
זה מין הדהוד כזה, ואני מאוד אוהב את זה, לראות איך דברי קודש מהדהדים ומבצבצים גם מבעד לאנשים רגישים, שיש להם נפש רגישה, ומצליחים לזהות את התקופה ולטייר אותה.
והוא בטוב ירושלים, אמן ואמן.
