טוב רבותיי תקשיבו אנחנו לומדים כועס וחכמינו
חוכמתם של חכמינו זיכרונם לברכה
והיום סיפור לא קל
אירוע מורכב
זה מופיע
ואנחנו ננסה ללמוד אותו בכל אופן להבין מה הסיפור הזה שייך אלינו בסדר?
אמרו עליו על נחום איש גמזו שהיה שומע משתי עיניו גידע משתי ידיו קטע משתי רגליו
וכל גופו מלא שכין.
התחלה מה שנקרא סוהרת.
ברגלי מיטתו מונחות בספלים של מים,
כדי שלא יעלו עליו נמלים.
פעם אחת הייתה מיטתו מונחת בבית רעוע.
ביקשו תלמידיו לפנות מיטתו,
ואחר כך לפנות את הכלים.
פחדו שהבית יקרוס עליו.
אמר להם בניי פנו את הכלים ואחר כך פנו את מיטתי, שמאובטח לכם,
כל זמן שאני בבית, אין הבית נופל.
לכאורה אם ככה לא צריך לפנות אותו.
התלמידים התעקשו לפנות אותו, הוא אומר לו, טוב, קודם כל תפנו את הכלים, אחרי זה אותי, כי אני מגן על הבית.
פינו את הכלים, אחר כך פינו את מיטתו ונפל הבית.
אמרו לו תלמידיו, רבי,
ומאחר שצדיק גמור אתה, למה עלת לך כך?
אתה כזה צדיק, אז מה זה כל העונש הזה שאתה
סומא וגידם וכו'?
אמר להם בניי, אני גרמתי לעצמי.
שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי,
והיה עמי מסוי שלושה חמורים.
אחד של מאכל ואחד של משתה
ואחד של מיני מגדים.
בא אני אחד,
עמד לי בדרך,
ואמר לי, רבי פרנסני.
אמרתי לו, אמתן עד שאפרוק מן החמור.
לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצא נשמתו.
הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי, עיניי שלוחסו על עיניך יישומו,
ידיי שלוחסו על ידיך יתגדמו,
רגליי שלוחסו על רגליך יתקטהו,
ולא נתקרעה דעתי עד שאמרתי כל גופי המה לשכין.
אמרו לו, אוי לנו שראיינוך בכך, בייסורים.
אמר להם, אוי לי אם לא ראיתוני בכך.
שזה גם כן סיום לא ברור.
הירושלמי זה כמעט אותו סיפור,
יש פה כמה הבדלים, בואו נקרא את הירושלמי גם.
הלכו משגם זה המוליך דורון לבית חמיב,
כן, דורון מתנה.
פגע במוקר שכין,
אמר לו, זכי מי, ממה יתגבח, תן לי קצת, אמר לי, מחזור חזר, בחזור אני אתן לך.
מיחזור, סליחה, בחזור. חזר, אשכחי מית. כשהוא בחזור הוא כבר היה מת.
ואז אמר, לקבל עיניי דחמינך ולא ייסו בי לך יסתמיין. העיניים שראו אותך ולא עזרו לך יסתמאו.
ידי דלא פשטן מיתן לך יתקטעון. רגלי דלא רהטן למתן לך יתברון.
אמרת כל עבוד לא מתי כן.
כך בא עליו.
צדיק לגבי רבי עקיבא, רבי עקיבא התלמיד שנחום של גמזו, אמר לו, אוי לי שאני רואה אותך בכך.
אמר לו, אוי, אי לי שאין, אני רואה אותך בכך.
כאילו,
אנחנו נשארנו לו, חבל שגם אתה לא ככה.
אמר לו, מה אתה מקללני?
רבי עקיבא אומר, אנחנו, אתה מקלל אותי, מה אתה רוצה?
אמר לו, מה, אתה מבעט בייסורים?
אז הירושלמי הזה, הדו-שיח הוא לא מובן, אוקיי, אנחנו נשארנו גם לדובה על מה שבא עליו, מה רוצים שגם רבי עקיבא זה יבוא אליו?
מה קורה כאן, בסדר?
זה האירוע.
עכשיו תראו, זה גמרא לא קלה, זה מדרש לא קל,
ואם תרצו לא אגיד אולי זה אמת לא קשור אלינו, אנחנו ננסה ללמוד את זה באופן שיהיה נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו, אבל באמת צריך לזכור שמדובר כאן
באנשי קצה.
הצדיקים הם אנשי קצה.
ואנשי קצה דומים לכור גרעיני.
בכור גרעיני אתה מודד לא את השניות, אתה מודד את חלקי השניות,
ואתה לא מודד גרמים, אתה מודד מילי מילי גרמים של החומרים,
וכל טעות שם היא פיצוץ.
זה לא דוכן לפיצוחים ולא תפוחי אדמה ולא שום דבר.
שאתה אומר, פחות כאילו, יותר כאילו, בסדר, יאללה, זה לא צ'ונג' שהם מכינים, טוב, אז נוסיף עוד תפוח אדמה.
זה מאוד מאוד מדויק, מאוד מסומן, מאוד מכוון.
והצדיקים נקראים בחלק מהמקומות אנשי קצה, בחלק הם נקראים אנשי גבול,
במסכת סוטה.
אנשי הגבול יחוננו מעיר לעיר, יסתובבו ולא יחוננו.
ואנשי הקצה, הרבה פעמים הולכים עד הקצה כדי להדגים איזה משהו,
בסדר? כדי להראות איזה משהו.
איך הוא צריך להיראות? הצדיקים, אנשי הקצה, לוקחים את זה עד הסוף, בסדר? הם...
הרב קוק אומר בעין היה, באיזשהו מקום שהצדיקים
מאזנים גם את אנשי ה... יש גם אנשי רוע עד הקצה, נכון?
אנשים שעושים רע לכתחילה.
אז כדי לאזן אותם, צריך גם אנשי טוב עד הקצה.
כאלה ש...
אז זה סיפור של איש קצה, נכון איש גם זו, בסדר?
מה הסיפור פה? מה...
זאת שאלה מאוד מעניינת.
מה ההגדרה לצדיק?
זה ברור שהוא צדיק, נכון?
כתוב, מאחר שצדיק אתה.
הסיפור הזה מציף
הגדרה לצדיק.
מה אתם אומרים? מה ההגדרה?
זה הסיפור הזה.
אפשר להגיד הרבה הגדרות,
מאריך בתפילה, מקיים את כל המצוות, דבק בהשם מדברו.
איך?
בעל ייסורים.
בעל ייסורים זה התוצאה שלו.
בגלל שהוא צדיק,
לפי איך שנגדיר,
הוא גם קיבל ייסורים.
מה אתה אומר?
טוב לב.
איך?
שם לב.
שם לב.
כן.
הוא לא שם לי אז בגלל זה הוא, מה אתה אומר?
אין לו יכולת לעשות רעה.
אומר לנו אמציה כיוונת לדעתי הגדרת צדיק
שהוא אחראי על הסביבה שלו,
על כל הרמות שלה,
על כל הרמות.
כלומר הסביבה מושפעת ממנו, זו הגדרה נפלאה לצדיקות, אנחנו משקרים את זה, הוא תנא ארץ ישראלי.
ההגדרה של צדיקות זה אם אני כאן, הכל כאן, אם אני כאן אני אחראי על הכל,
על הדומם,
על הצומח,
על החי,
על המדבר,
על הכל.
הכל מושפע ממני,
ועל הכל אני אחראי.
ולכן,
הסיפור הזה מתחיל
בכך שנחום משגמזון נמצא בתוך הבית,
והוא אומר לתלמידים שלו, תקשיבו,
כל עוד אני בבית,
אני שומר על הכלים.
הכלים שבבית, הכלים היו לו, מי שנשמע, הם כלים פשוטים, כן, זה לא כלים,
הוא אני.
אתה יכול לראות, הבית הזה לא ייפול.
אני משפיע על כל הסביבות שלי.
משפיע על הבית, משפיע על הכלים, אתם יכולים לפנות את הכלים בנחת,
ואז להוציא אותי, ורק אז הבית ייפול.
ואז, על זה אומרים לו, מאחר שצדיק אתה, כלומר, אדם
צדיק זה אדם שכשהוא נמצא במקום, המקום מגיב לו.
הוא אחראי על המקום,
הוא מטפל בו, הוא מטפח אותו,
הוא מתייחס לכל דבר, גם ל... אתם יודעים, יש מלא מלא סיפורים על היחס של צדיקים לדומם.
נדמה לי שאחד הסיפורים היפים זה,
הזכרנו אותו השבוע, את הרב חיים יעקב לוין, הבן של רב אריה לוין זצל,
שהוא עובד כאן בירושלים, ואז אבא שלו שלח אותו ללמוד תורה,
נראה לי בלונדון.
וכיבוד הורים, הוא רצה ללמוד תורה, אבל היה לו קשה להיפרד מירושלים,
אז הוא מספר שהוא לקח איתו אבן.
הוא אמר, יהיה לי אבן מירושלים.
ואז לפני שהוא עלה לרכבת, הוא אמר, אוקיי, מילא אני מחויב במצוות כיבוד הורים, אז אני צריך לעזוב את ארץ ישראל.
אבל מה השמה אבן?
היא לא מחויבת במצווה,
ירושלים אני מוציא אותה.
שירת האבן בירושלים.
נו באמת, זה אבן, זה אבן פה, אבן שם, אכפת לה.
אכפת לה.
יש לה,
יש לה כוח חיות מסוים לאבן הזאת,
והצדיקים מרגישים את זה, יש להם אחריות.
נדמה לי שאבא שלו, דבר רבים מספרים שהוא הלך פעם עם הרב קוק,
ותוך כדי ההליכה הוא תלה שזה עלה
ללא משים לב, והרב קוק אמר לו, יאמין לי כבודו שמעולם לא הפסקתי שום חיות של שום בריאה ללא צורך.
סתם לקטוף עלה?
מאיזה עת? בשביל השעמום?
וואו, בסדר. הצדיק
לוקח אחריות.
זה בדיוק הפוך, נכון?
אנחנו תמיד מרגישים שהצדיק זה ככל שהוא יותר פרוש, יותר נבדל, יותר צדיק, בדיוק הפוך.
הצדיק ככל שהוא יותר לוקח אחריות
הוא יותר כללי, יותר אכפת לו, יותר מעגלים, ככה הוא יותר צדיק.
יש סיפור על הרבי, נפלא ביותר.
היה הרבה סנטורים שהיו קשורים עם הרבי.
חלקם יהודים, חלקם גויים, מניו יורק.
פעם אחת הרבי ביקש מאיזה סנטור מניו יורק גוי, שיגיע, נדמה לי שהוא היה גויין,
והוא הגיע לרבי, והרבי התחיל לדבר איתו על,
הוא אומר, יש כאן בניו יורק,
צ'יינה טאון,
סינים.
הם אנשים טובים, הם אנשים עובדים במכילתם, והם חרוצים, ואני רואה שיש להם הרבה צרכים,
והם לא מקבלים מענה, אני מבקש שתדאג להם.
הוא אומר, רבי, no problem,
it's on me,
צ'יינה טאון,
בי קאם, אוקיי,
מה אז, אבל למה הפגישה?
הוא אומר לו, לא, לא, לזה, קראתי לך לזה.
הוא אומר לו, מה?
כאילו, הוא חשב שהוא מדבר איתו, זו שיחת פתיחה לפני שהוא מבקש לנו את הבקשה לאיזה יהודי.
הוא אומר לו, על הדרך.
הוא אומר לו, בוקר, קראתי לך לדאוג ל...
אתה רבי של יהודי, מה אכפת לך מהסיניו?
אכפת לו.
הצדיק,
יש לו אחריות. אתם יודעים שהרבי,
אחרי ניסיון ההתנקשות
בנשיא רונלד רייגן.
שמעתם על זה?
מתי זה היה?
שבועיים אחרי שהוא נבחר.
לאמריקאים יש מסורת קדושה
שכל נשיא שנבחר בשנה עגולה הם רוצחים אותו.
וזה עבד עד רונלד רייגן.
אותו ניסו לרצוח ולא הצליחו.
לא משהו פוליטי או אידיאולוגי, סתם איזה אחד שמשוגע שרצה לעשות רושם על החברה שלו.
ירה ברונלד רייגן.
המאבטח עשה ככה וקלט את הכדורים אליו,
מאבטח אחר דחף אותו ללימוזינה,
אבל הוא הספיק לראות כדור שפגע בלימוזינה המשוריינת ועבר בין הדלת לבין הרכב,
ופגע לרונלד רייגן,
נכנס לו מכאן, ועצר לו ממש
שתי מילימטרים מהלב.
אז למה אני אספר לכם את זה?
אה,
בעקבות הדבר הזה,
אז הרבי פרסם קול קורא,
להחזיר לבית הספר,
בתי הספר,
לעשות דקה דומייה.
כל יום בבית הספר דקה דומייה, שאנשים יחשבו
על המעשים שלהם וכל זה.
לגויים, לפאבליק סקול.
אתה רבי יהודי בניו יורק, האמריקאים הורגים את הנשיאים שלהם, למה זה עסק שלך? העסק שלו, הוא אחראי, הוא שם, הוא אחראי.
הצדיק אחראי על הבני אדם, אחראי גם, כמו שאמרנו, על הדומם, על הצומח, אחראי על הכול.
זה אנשי קצה.
כל אחד מאיתנו, הלוואי שנהיה אחראים על ה...
מה?
עגלה ערופה, נכון?
נכון?
זה האירוע, בסדר?
זה האירוע.
אחריות.
זו ההגדרה של צדיק פה בסיפור הזה.
אנחנו מבין שגם זה נמצא בתוך הבית,
החפצים קשורים אליו ולכן הם מוגנים.
הבית קשור אליו ולכן הבית מוגן. הוא יוצא מהבית, זה קורס.
זה האירוע.
זו ההגדרה של צדיק.
אז מה קורה כאן?
תראו,
בואו ננסה רגע להבין מה...
מה היה הפועל.
הוא מספר סיפור.
אני גרמתי לעצמי.
פעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמיב,
והיה עמי מסוי שלושה חמורים.
אנחנו צריכים להבין מה קרה, אנחנו צריכים להבין למה הוא מברך שזה יקרה גם לרבי עקיבא.
אוקיי, קרה לך, מה אתה רוצה מנכון?
היה עמי מסוי שלושה חמורים, הירושלמי,
הוא מוסיף כאן מילה חשובה,
דורון לבית חמיב.
אולי הוא היה בדיוק חתן צעיר,
כלומר, הוא לא בטוח שהוא היה צעיר בגיל, אבל בכל זאת שהוא התחתן כמו רבי עקיבא שהתחתן בגיל מאוחר, גם הוא התחתן בגיל מאוחר.
והוא
הכין
שלושה חמורים,
מתנה לחמיו.
רואים מה הסיפור?
שהחמורים היו מסודרים.
אחד של מאכל, אחד של משתה, אחד של מיני מגדים.
יעשה לכם פעם לסדר משהו?
לסדר משהו.
נגיד,
עורכים שולחן.
עורכים שולחן, ויש איזה מגשים כאלה, וסלטים, והכול ערוך, וזה.
ופתאום בא לך ככה לבוא עם איזה חתיכת לחם, ננגב שנייה, איזה סלט ככה ישר מהצלחת וכל זה.
אמר לך, לא, תקשיב, אתה הורס את ה... זה, שנייה.
יש פה עריכה, אל תהרוס את היופי של השולחן, נכון?
אז נכון שגם זו,
הוא סידר את החמורים
בצורה כזאת שזה היה נראה יפה.
כלומר, הוא היה מגיע מהמסוי לבית חמיב,
והיו אומרים, וואו, איזה יופי, וואי, תראו איזה יופי, וחמור כזה, וחמור כזה, וחמור כזה. פה משתה, פה מאכל, פה מיני מגדים, נכון? הכל כזה מסודר, סידר את זה יפה.
שקים היו מסודרים, לפי הסדר, לפי הצבעים, היה ככה.
פתאום
הוא רואה עני.
הוא לא יודע מה המצב שלו, הוא לא יודע כלום.
אני אמר, תשמע, אני רעב, תן לי לאכול.
הירושלמי אומר שהוא אמר לו בחזור.
אבל בבבלי, או במדרש,
מה הוא אומר לו?
אני נותן לך, תן לי רגע לרדת מהחמור,
אני אתן לך בלי שתבלגן לי.
כי אם אני אציל את זה עכשיו מהחמור, הכל יתבלגן,
אז שנייה אני ארד מהחמור, אני אוריד רגע את השק, אני אעשה לך את זה בצורה מסודרת שלא יהיה בלאגן.
מה אתה מציע?
מה?
אז לכן הבאתי כאן את הירושלמי שאומר לו, זכה עימי ממה דאית גבח.
תן לי, יש לך כזה שפע, תן קצת, תביא.
מה?
המתן עד שאפרוק זה חמש דקות.
חכה רגע, אני ירד,
בסדר, בצורה מסודרת, אל תיקח כאילו, נכון, זה כמו שאתה מגיע ל...
לא יודע מה,
בצבא, עכשיו שהיינו במילואים, אז יש לי ארוחת ערב,
ופתאום כשנכנס לאוהל בא לכך,
שנייה, רגע, אומר לו הרס״פ, חכה רגע, עוד לא סידם, תן לי רגע לגמור סדרה על השולחן, תעבור מסודר, אם צלחת תיקח, אל תלך לי, תיקח לי מאחורה,
בסדר?
ברגע הזה הוא
נפל ומת.
עכשיו יש לנו פה שתי אפשרויות.
אפשרות אחת,
שהיא לגמרי מוצדקת,
שאנחנו נשגן זומר, תשמע, אני אנוס,
זה אפילו לא מילה, אני לא אנוס אפילו, אני לא,
באתי לתת לו.
באתי, פשוט עשיתי את זה בצורה מסודרת, אבל אני יודע שהוא,
הוא לא אמר לי אני הולך למות, הוא לא אמר לי אני אגובה עברה,
הוא אמר לי, תן לי, אז זו אפשרות אחת.
זו אפשרות לאנשים רגילים.
הצדיק,
מבחינתו, כל מה שקורה בטריטוריה שלו,
באחריותו, גם אם
אין לו שום קשר לדרך את זה,
זה מזכיר את הכהן הגדול נכון שאם יש
מישהו רוצח בשגגה
אז זה בעצם באחריות הכהן הגדול הגמרא מספרת שהיה
רבי יהושע בן לוי היה רגיל שאליהו הנביא היה נגלה אליו
אבל פעם אחת אריה טרף מישהו במרחק חמישה מילין
מרבי יהושע בן לוי ואליהו הנביא לא נגלה אליו במשך שבוע נדמה לי
כאילו אדוני בטריטוריה שלך זה לא אמור לקרות אתה אמור להשפיע על הטריטוריה
ופה בני אדם לא יטרפו על ידי בעלי חיים.
ונחום איש גם זה הוא צדיק.
אז הוא אומר, זו אחריות שלי.
מה האחריות שלו?
אז הוא יכול להגיד, אחריות שלי מיסטית, אבל הוא גם לוקח אחריות אמיתית. מה האחריות?
הייתי משועבד
לסדר של העסקים האלו,
ליופי שלהם, למתנה שאני עתיד לעשות לחמי,
לראש אמונה שזה עשיר,
ובגלל זה, מה?
לא שמתי לב לרגע.
הייתי צריך איכשהו אומר לי, להכניס את היד, לזה, להוציא, שהכול יתבלגן, יאללה, קח, תהיה בריא.
קודם כול תאכל.
בכלל, תדעו לכם, אני אומר את זה אולי בגלל שאני בא ככה מבית ספרדי טוב,
בית טריפוליטאי, אין דבר כזה ילד רעב,
אתה נותן לו לאכול.
אין דבר כזה, אכלנו, אכלת, ארוחת ערב הייתה,
שתיים בלילה ילד רעב, סיר על הגז.
לא ככה?
אולי זה לא חינוכי, לא יודע, אבל ככה.
רעב, קודם כל בתוכה, אחרי זה נדבר.
מה להכין לך נשמה? מה את רוצה? מה זה, כן?
הנה, בוא נחפש. הנה, יש פה, אני חייב לך מרקי, הנה לך מרקי.
נכון? יש כאלה אנשים נוראים, המקרר ננעל בשמונה בערב. לא, ארוחת ערב עד שמונה, ננעל עד מחת בבוקר. מה זה הדבר?
אדם רעה, תן לו.
אבל נחום ישגמזו,
הוא אומר, איך לא שמתי לב?
אם אתה, עכשיו תראו, המנגנון,
עוד פעם, אנחנו משלמנו את זה ברזולוציה מאוד מאוד גבוהה, אבל המנגנון
הוא מנגנון מאוד מאוד נפוץ.
אני עסוק בעתיד,
ולכן אני מפספס את מה?
את ההווה.
אני כבר שם, הוא כבר אצל חמים, הוא כבר מביא את המתנות, את השקים, הוא כבר פורק אותם, הוא כבר כאילו זה כבר, זה,
פתאום נתקע לו העני הזה באמצע הדרך,
אז הוא לא רואה
את הסיטואציה שלפניו, שהעני הזה הוא מאוד מאוד רעב, הוא זקוק.
הוא זקוק למשהו שיקרה עכשיו, ולא אחר כך.
אל תחכה אחר כך.
אחר כך זה כבר לא יועיל. עכשיו הוא צריך את זה.
וואו. זה לשים לב לרגע,
להווה, ל...
תראו, זה קורה המון.
בדרך כלל אני...
בדרך כלל אנחנו תמיד נמצאים באמצע משהו, נכון?
נגיד אני יושב בית המדרש, אני בדרך כלל באמצע משהו, אני לא סתם יושב, אני לומד, אני כותב, משהו כזה.
ואז מגיע מישהו ואומר, שלום הרב אפשר לשאול שאלה?
אני באמצע.
אתה כאילו, לפעמים אתה גם נגיד, אתה כותב איזה מאמר, אז אתה כותב,
המאמר כבר, אני מקבל שלך בראש, אתה כבר כאילו, אתה בשוונג של הזה.
לגיטימי להגיד, תשמע, אני באמצע משהו, אולי עוד חצי שעה,
זה אפשרי, נכון?
זה חוקי, מותר.
כבר כל כך הרבה פעמים קרה לי שהמשפט הזה עמד על קצי הלשון,
ובלעתי אותו, אמרתי לו, בטח, בכבוד, שב, שאתה יוצא במחשב.
והגיע אדם במצוקה, אדם שהיה לו איזה קושי.
אדם שהגיע ואומר, אומר לך, תשמע, אתה לא יודע כמה אומץ הייתי צריך בכלל כדי לגשת.
זאת אומרת שאם היית אומר לו עוד חצי שעה,
הוא מחפש אותך בסיבוב, כן? הוא לא, אולי היה נשאר, הוא היה גם ככה עד שהוא יתאמץ לגשת.
היכולת ללכוד את הרגע ולתת לו את המקום שלו, תוך כדי שאני מתנתק מהתכנונים העתידיים שלי.
זה קורה עכשיו,
זה הזמן, בסדר?
לקחת לזה אחריות.
אז נכון שגם זו,
בעצם אומר ככה,
וזו הגדרה גם כן נפלאה בעיניי,
למה
יש לנו איברים?
תשאל בן אדם, למה יש לך איברים?
איניים, עיניים כדי לראות שאני אוכל ללכת ולהתקל באיברים,
פה כדי לאכול,
ידיים כדי לעבוד, כאילו אני צריך את האיברים בשביל עצמי.
אני נמצא עכשיו בתל השומר כל שבוע, אז אתה רואה אנשים
שלוחמים שלנו, הגיבורים, הנועזים, האמיצי לבב,
אחד ביד, אחד ברגל, אחד בשתי רגליים.
כל אחד על מה ויתר,
למען כלל ישראל,
שאני אשלח להם רפואה שלמה,
כולם.
אז בשבוע שעבר ראיתי מישהו שאני רואה אותו
פעם אחרי פעם, פתאום אתה רואה אותו על פרוטזה.
איזה שמחה.
וואו.
הוא כתוב מעל הברך,
וכמו שהייתי רואה, הייתי רואה אותו תמיד בלובי,
על כסא גלגלים וזה,
פתאום
שורץ,
נעלי כאלה,
תנאי קריצה,
עומד כזה ככה מעשן בחוץ,
כולם שם על קנאביס,
ואתה רואה, זה נראה רגל, ועוד רגל כזה, נראה רגל ביונית כזאת. נראה, וואי, איך שמחתי לראות את זה.
קודם כל אתה רואה שהוא גבוה.
יש
פלא הזה שעושים שם התאמות ברמות מטורפות, התאמות אישיות של פרוטזות ברמות ממש,
לא מזמן הגיע איזה רופא מארצות הברית שהוא מומחה
לניתוחי גדם.
כאילו איך הפרוטזה יושבת, זה מאוד מאוד תלוי איך סגרו את הגדם,
שהוא לא פתוח, והוא לא כואב,
הוא לא לוחץ,
אז הוא בא ועשה שם במשך כמה ימים ניתוחי תיקונים לכל מי שאתה צריך.
אז טוב, אני חוזר לשיעור.
האיברים בשבילי, מה פתאום?
יש לי עיניים, בשביל מה?
בשביל לראות את הזולת.
יש לי ידיים, בשביל מה?
בשביל להגיש לו עזרה.
יש לי רגליים, בשביל מה?
בשביל לרוץ לקראתו.
יש לי עור, כדי מה?
כדי להרגיש אותו, ואם נכשלתי במבחן הזה,
אין לי צורך באיברים האלו.
זה הצדיק.
זה הצדיק. בסדר, זאת אומרת, נזכיר, נגיד, הרב עובדיה.
הרב עובדיה כאב לו מאוד מאוד אגב, לקראת סוף ימה, והוא הגיע למצב שהוא לא יכול היה לכתוב.
ברגע שהוא לא יכול היה ללמוד ולכתוב, הוא אמר, אין לי מה ללכות.
סתם לשבת על הכורסה ולסתכל.
אם אני לא יכול ללמוד תורה, אין לי מה ללכות.
זה בית חולים, נפטר.
בסדר?
אז זה לא שהוא מקלל את עצמו,
זה מקללה בחוסר תשומת לב, אלא הוא אומר,
מכיוון שכל המהות של האיברים שלי זה לשים לב לזולת. אם העיניים שלי פספסו את הסיטואציה, אז מה אני צריך עיניים?
אז אתה צודק,
מאיר, אתה צודק לגמרי שכתוב כאן לא נתקררה דעתי.
משמע שזה,
זה כמו האדם שזה העניין שלו בחיים,
כל העניין שלו זה לשים לב לזולת, לשים לב לסביבה, והוא נכשל בדבר הזה, אז כאילו,
אז אם ככה אני,
אם בזה נכשלתי, אז אני לא,
אני כאילו, הוא אומר, אז אם ככה אני לא ראוי להיות.
קצת כמו משה רבנו שובר את הלוחות, אז אני לא ראוי להיות במשחק, אני יוצא מהמשחק.
הרף אולי הוא, הרף הוא גבוה מדי בשבילי, אני לא עומד בו כבר.
בסדר?
אז
הרצון הזה להישאר,
להישאר מאורגן,
להישאר לפי הסדר,
בזמן שצריך פה חירום,
אתם יודעים, במלחמת ש... בשמחת תורה,
במלחמה,
אז היו אנשים שעשו דברים נועזים מאוד ובלי פקודות.
ואם היו מחכים לפקודות, אז היה מפקד אוגדה שגייס את האוגדה שלו לבד.
הרים טלפון, אמר, תגייסו את האוגדה.
רשו למטכן, אמרו, תגיד, מה אתה מגייס אוגדות? מה אתה, אסור לך, אין בעיה, תשפטו אותי אחרי המלחמה, אני עכשיו מגייס את האוגדה.
הציל את הדרום.
בסדר?
אמר, אתה מחכה, יש פה רגע, הוא קורא, אתה תחכה לאישורים, אתם יודעים, בלבנון השנייה היה איזשהו תחקיר,
אחד המקרים,
זה שכוח
היה צריך להיכנס לתוך לבנון,
הייתה שעת שעין ב-02 בלילה.
הגיעו לגדר והגדר הייתה נעולה.
איפה המנעול אצל הרסר? איפה הרסר? הרסר ישן.
צריך להגיד את הרסר, הוא לא קם, לא, הוא לא מגיע, הוא יגיע ב-06 בבוקר.
ככה השעין מתעכב, מתעכב, מתעכב, מתעכב.
אז אדוני שעשה את התחקיר,
לא חשבתם לפרוץ את השער?
שעין, שעת שעין!
אין, לא, פורצים.
לא, לא חשבתי.
השער סגור.
לב למה שקורה בהווה אז למה אני כאן
אז הוא מוותר על זה
קצת מזכיר כמובן הסיפור הזה מזכיר מאוד הסיפור על רבי אמנון מגנצה נכון?
רבי אמנון מגנצה
שהסיפור אתם מכירים
כן מביא אותו אור זרוע שהיה כתוב יפה תואר ויפה מראה
ומנהיג הקהילה הוא מבון דבר והיה קרוב אצל השר
אחרונה ליצלן והשר כל פעם אמר לו הוא היה מגיע לפני השר ומדבר איתו על כל מיני חוכמות כאלה ואחרות
וכל פעם השר היה מדבר עיתונאום, מה הייתם, עד מתי תהיה יהודי ובוא תהיה נוצרי, פעם אחת נזרק מפי רבי אמנון לדיבור.
אני אתן לי שלושה ימים שאני אחזיר לך תשובה.
וכשהוא יצא ועכשיו הוא אמר, איך
יכול להיות, איך הלשון שלי,
שהיא יודעת לדבר דברי חוכמות, איך היא דיברה את הדבר הזה? אם זה ככה, אז אני לא צריך את כוח הדיבור, אם כוח הדיבור שלי הכשיל אותי בדבר המרכזי, אז מה אני צריך את כוח הדיבור הזה, שיקחו את זה ממני.
ההגמון קטע לו את הרגליים, הוא רוצה שיפתחו לו את הלשון, ההגמון קטע לו את הרגליים.
לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצא נשמתו.
הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי, עיניי שלא חסו על עיניך יישומו.
ידיי שלא חסו, כאילו אני,
אני לא ראוי בכלל שיהיו לאיברים אם אני עד כדי כך פספסתי.
קח את זה ממני, הקדוש ברוך הוא.
כן, זה ברור שזה קצת חומרי, אבל אני חושב שזה משהו יותר,
נחומי שגם זה תנא וכל זה, אני חושב שזה עניין של הרגישות לרגע.
היכולת לקחת אחריות,
לקחת על עצמך אחריות ולשים לב
מה קורה כאן ועכשיו אל מול התכנונים.
עוד פעם, ההבדל הוא הבדל של שתי דקות.
הבעיה הייתה במילים ממתן לי עד שאפרוק, זה כאילו ניסיון לשמור על סדר בזמן שהוא אי סדר.
אי סדר.
עכשיו אתה מנסה לשמור על הסדר, אתה תגמור,
זה לא, זה כל כך רלוונטי למלחמה, אתה יודע,
כל מי שבשמחת תורה,
כל מי שחיכה לסדר,
שיקפיצו אותו, ויקבל חייגן וכל זה,
הוא לא זכה להשתתף במצווה הגדולה. ואלה שלא חיכו,
שאמרו שיש בלאגן, נכסו לרכב, נסעו לדרום והצילו.
אף אחד לא קרא להם, אף אחד לא... נסעו, נכון?
הספיקו להגיע, אני שואל את עצמי, למה אני לא עשיתי את זה?
אה?
מה אתם רוצים? אין לי נשק, אין לי פה... אבל אנשים יצאו מקשת והגיעו.
הספיקו להילחם.
זה...
אם כזה כאילו אתה שומע משהו, אתה לא מחכה שיקראו לך, אתה לא מחכה שזה, אתה, זה שלי, זה נוגע אליי, אני יורד, אני הולך.
טוב, אני,
זה היה אוזן להתלבט, כי כבר בשתיים בצהריים קפצתי לצפון.
גם אף אחד לא בדיוק ידע מה קורה, אבל
האנשים האלה שאף אחד לא הקפיץ אותם, ואף אחד,
אחד, אנקל המזון,
של מיקום דמו, וכל הגיבורים האלה, שהתארגנו וירדו.
הם הבינו שזה כאוס,
הבינו שקוראים כאן משהו שהוא,
אתה אומר אצלך כמה חמאסטיקים חדרו וזה בסדר, המדינה כאילו נעמם, זה הכל, תופרים.
הבינו שזה, והם התנהגו בצורה של אי-סדר
בזמן שאם אתה מתנהג בו לפי הסדר, אתה בעצם מפסיד.
זה מה שהוא עשה כאן, זו הייתה טעות.
ניסיון לשמור על הסדר כשיש כאן איזה מישהו שהוא צריך משהו
כאן ועכשיו.
ולא נתקערה דעתי עד שאמרתי כל גופי ומלשכי.
אמרו לו, אוי לנו שראיינוך בככה, תלמידים.
אמר להם, אוי לי אם לא ראיתוני בככה.
אני לא מוכן לוותר על המדרגה הזו שהייתה לי.
זו ההגדרה של צדיק מבחינתי.
אחד שלוקח אחריות מלאה על הסביבה שלו.
ואם לא הייתם רואים אותי בכך זה אומר שהייתי צדיק מזויף.
צדיק לעצמי.
עכשיו שאתם רואים אותי תדעו לכם זו ההגדרה של צדיק. הוא צריך לקחת אחריות מלאה ואני שלא לקחתי אחריות מלאה אני משלם את המחיר. אבל זו ההגדרה של צדיק.
זה מזכיר את משה רבנו אני תמיד
אני לא אוהב להגיד את המילים אני תמיד כי אני תמיד אומר
אחד הדברים שכל פעם מפעימים אותי זה הפסוק וירא השם קיסר לראות
משה רבנו רואה את הסנה בוער סנה זה קוץ זה לא ארז
זה קוץ בוער הוא קל לא הוא קל זה לא איזה אירוע גדול זה משהו קטן משה רבנו סר לראות
אסור הנא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא עבר הסנה
אין לצדיק דבר קטן הכל גדול אצלו
מה כתוב וירא השם קיסר לראות?
מדבר אליו. הקדוש ברוך הוא רואה שהוא שר לראות, דברים קטנים גדולים בעיניך, אני מתגלה אליך.
הצדיק הוא קשוב מאוד לסביבה שלו, אכפת לו מכל דבר.
ולדעתי זה פה שרדו שיח בין נחום איש גמזו לרבי עקיבא.
רבי עקיבא הוא תלמידו של נחום איש גמזו, תלמידו הנאמן, הקרוב.
ואז הוא אומר לו,
רבי עקיבא אומר לו, אוי לי שאני רואה אותך בכך. אמר לו, אוי לי שאין אני רואה אותך בכך.
רבי עקיבא, אתה לא מספיק לוקח אחריות על הסביבה?
אתה לא מספיק, אכפת לך?
מה קורה?
עכשיו, אני רק רוצה להגיד עוד משהו.
אוקיי, פה האיסורים של נחום ישגאון זו הם איסורים מאוד מאוד כבדים, אבל אתם מבינים שכשאדם לוקח אחריות על הסביבה, בהגדרה יהיה לו יותר איסורים.
כי כל דבר, יש כזה שיר שאני מאוד אוהב. וכל דבר אז מי נוגע?
כל דבר נוגע בך. זה לא קל
שכל דבר נוגע בך.
הלכלוך על הרצפה וצער שכינה.
ההוא שעכשיו יש לו איזה עוני וקושי.
אז גם זה אומר לרבי עקיבא, תלמידו, תקשיב, יש לך עוד לאן להתקדם,
בתשומת לב למה שקורה.
על פניו רבי עקיבא הגיע לשם, כי גם רבי עקיבא
מת בייסורים, נכון, של וכל ימיים הייתי מצטער, מתי יבואו אל עדי ויקמנו,
שמע יסר על השמיון וקרן על השם אחד.
אז הוא אומר לו, מה, אתה מבעט בייסורים?
הייסורים,
הייסורים,
הרי הם לא עומדים בפני עצמם.
האיסורים יש להם תכלית, לכוון את ה... ליישר את האדם למטרה שלו.
אם המטרה של הצדיק להיות אדם כללי,
אז האיסורים עוזרים לנו לשים לב לזה.
אז זה פשר הדו-שיח בין החום ומשגמזו
לבין רבי עקיבא. מה אפשר לקחת לגובה שלנו, גובה דשא?
קודם כל, כן, אחריות כללית.
אחריות כללית. אחריות. התורה, תורת אמת, תורת חיים, תורת ארץ ישראל,
מחנכת לחופש, מחנכת ללקיחת אחריות.
זה דבר אחד.
דבר שני,
להיות ברגע.
ללכוד את הרגע, לא עכשיו קורה כאן משהו, תשים לב שאתה לא מפספס אותו בגלל הסדר שאתה כבר כאילו, אתה יש לך כבר סדר, אתה כבר נעול על המסלול, אז אתה כבר לא שם לב שמשהו קורה כאן ועכשיו.
ודבר שלישי,
זה, כן, זה
הידיעה
החשובה מאוד שהאיברים ניתנו בנו גם כדי שנשתמש בהם לטובת עצמנו,
אבל גם ובעיקר כדי
שנביא איתם ברכה לזולת.
הרי כי האדם עץ השדה, האדם דומה לעץ.
אז השורשים שלנו זה ההורים, והגזע זה שנות הילדות, והענפים,
שנות הנערות, והעלים וכל זה. אבל מה העיקר של העץ?
פרי.
והפרי הוא לא בשביל העץ.
העץ צריך את הפרי.
העץ הוא בכלל בשביל מישהו אחר.
אז זה הנכון.
אם הוא צדיק כי טוב, כי פרי מעלליו יאכלו.
הצדיק הוא בעצם דומה לעץ, יש לו פרי שהוא,
הם המעללים שלו שהוא נותן, נותן אותם לאחרים.
אז בדברים האלו זה כן אפשר ללמוד,
איך אנחנו לוכדים את הרגע, איך אנחנו מבינים שהאיברים שלנו הם,
אנחנו ככה מספרים שגן עדן וגהנון זה אותו מקום,
נכון?
יושבים בשולחן ערוך
מכל טוב, שני הצדדים,
אנשים, אבל המרפקים שלהם נעולים.
בגהנון מנסים לאכול,
לא מצליחים,
ובגן עדן מאכילים אחד את השני.
הוא מאכיל אותו, איזה מאכיל אותו.
זה ההבדל בין גן עדן לגהינום.
האם אתה עסוק בלקיחה או עסוק בנתידה?
שנזכה, חברים,
סיפור חזק, עשה לי...
נגע בי הסיפור הזה.
נגע בך, אלי?
זה העיקר.
