טוב שלום רבותיי צהריים טובים אנחנו בשיעור הקדוש נפש הפרשה שהעניין שלו זה
עבודת הנפש בעקבות הפרשה לחיות עם הזמן
והזמן הוא זמן פרשת השבוע
ובפרשה שלנו יש
אנחנו מחפשים את עבודת הנפש אז יש לנו בפרשה עומס
חיובי
של דברים שצריך לשים אליהם לב אני טיפה אנסה לסרטט את המסגרת ואז
ניכנס פנימה, יש לנו כאן היום הרבה הרבה דברים מדהימים בעיניי.
לימודים מדהימים בעיניי, הרבה סביב השפת אמת גם.
תראו,
ככל שמשהו יותר משמעותי,
ככה אכפת לי מכל התהליך שלו, לא רק מהפרודקט בסוף, אלא מהכל.
אם אתה, לא יודע מה,
עושה גפרורים, מפעלי גפרורים בהודו,
לא אכפת לך כל כך לעשות הגפרורים, שיהיה גפרורים שידלקו וכל זה.
אם אתה עסוק
בעניינים יותר פנימיים, אז אכפת לך גם
מי העובדים,
מהו התהליך,
מה הייתה הכוונה בזמן,
בסדר, תודה,
מה הייתה הכוונה בזמן עשיית העניינים, בסדר?
זה אירוע.
יש גמרא כזאת שרבי חייא אומר שאם הוא היה מקים תלמוד תורה,
אז הוא היה הולך וזורע חיטה ומהחיטה הזאת הוא היה מאכיל צבעים,
את הצבעים הוא היה שוחט ואז הוא היה מאבד את האור שלהם ואז הוא היה הולך וממחק את האור ואז הוא היה כותב ספרי תורה ומהספרי תורה האלו הוא היה הולך ומלמד תורה.
אז מה, שואלים כולם מה צריך כל כך את כל, תקנה ספרי תורה. לא, הוא אומר, ילדים, אתה רוצה,
מי שעוסק בחינוך ילדים צריך שהכל יהיה מההתחלה בכוונה הנכונה, בכוונה הראויה.
אני חייב להגיד לכם שזה מגניב אותי לגמרי האפשרות הזאת.
יש לנו,
הוא חבר כבר, ברוך השם חברים,
אינסטלטור.
כל משפחה צריכה אינסטלטור, נכון?
לעיתות מצוקה.
אבל יש לנו אינסטלטור,
הכרנו אותו לפני הרבה שנים,
אצלנו בשכונה, יהודי מתוק.
אז פעם ככה דיברתי איתו, הוא אומר לי, תקשיב, כשאני מגיע לבית לפתוח סתימה,
אני מתפלל.
הסתימה בצנרת זה בטח סתימה בעוד כל מיני דברים.
אז אם זה סתימה במטבח,
אז אני אומר שייפתח השפע של פרנסה.
ואם זו סתימה במקלחת,
אז אני מדבר שיהיה להם, בעזרת השם, אם יפתח להם הטהרה,
שיהיה להם מעיין של טהרה בלב. כאילו, הוא תיאר לי תפילות שהוא מתפלל,
כל סתימה לפי איפה שהיא נמצאת.
עכשיו, אז אתם מבינים, מי פותח לך את הסתימה בבית?
מי עושה, מי? אתה יכול להביא אינסטלטור. אינסטלטור, בסדר, בא, לקח סאב, בסדר, פתח סתימה, לקח 300 שקל.
אתה יכול להביא אינסטלטור שהוא אומר לך, שמע, אני גם,
תוך כדי התהליך, אני התפללתי עליה.
אז זה נכון
בהרבה מקרים,
וזה ודאי וודאי נכון בעשיית המשכן.
עשיית המשכן היה מאוד מאוד משמעותי.
הכוונות
שהתכוונו האנשים שעשו במלאכה, או אפילו בשלבים מוקדמים יותר,
שהביאו את הנדבה, את החומרים לעשיית המשכן.
איזה תהליך נפשי הם עברו.
במיוחד לאור העובדה שעשיית המשכן,
לפי רוב הפרשנים,
היא גם איזושהי תנועה של תשובה בעקבות חטא העגל.
חטא העגל קדם לעשיית המשכן,
אז כנראה שחלק מהדברים שהם עשו בחטא העגל,
הם רוצים עכשיו לעשות אותם בצורה אחרת ומתוקנת בעשיית המשכן.
אז יש פה פשוט אוסף של תנועות נפשיות, בעיניים ממש מרתקות,
של התנועות הנפשיות שהיו אצל האנשים שעשו את המשכן.
הנשים, הגברים.
אז בואו נראה, בואו נצלול.
הפסוקים לפנינו ואמרו אל משה לאמור מרבים העם, אה כאילו זה הפסוקים שבעצם, אולי נקרא את הפסוקים טיפה יותר,
יש לי כאן תנ״ך, התנ״ך שלי פה,
היה לי פה פעם תנ״ך,
שדדו אותו, מה יהיה ביום ראשון? שיהיה לי שיעור תנ״ך.
לא נגנב התנ״ך, הכל בסדר, אז נבהלתי.
אז נכון, והקל משה, זה גם פרשה שנאמרת בהקל,
והקהל משה את כל אהדת בני ישראל,
קורא לכולם.
אלה הדברים שציווה ה' לעשות אותם. יש כאן ציווי על השבת. בעבר דיברנו על ענייני הקהילה והשבת.
וזה הדבר שציווה ה', ייקחו מאיתכם תרומה. בקיצור, כולם מביאים את התרומה, יש פה רשימה ארוכה.
ואז כתוב, ויצאו כל אהדת בני ישראל מלפני משה,
ויבואו כל אשר נשאו ליבו,
אנחנו נדבר על זה בהמשך,
וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת אדוני למלאכת אוהל מועד ולכל עבודו ולבגדי הקודש". מביאים, כל מי שנשאו ליבו.
והם הביאו, הביאו, הביאו,
ואחר כך מתואר הפסוקים.
ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר. ויבואו כל החכמים עושים את המקום מלאכת הקודש, איש ממלכתו.
אשר הם העושים ויאמרו אל משה לאמור מרבים העם לאבי
מידי העבודה למלאכה אשר ציווה אדוני לעשות אותה.
ויצב משה ויעבירו כל במחנה לאמור איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויקלע העם מאבי.
והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה ויותר. זה פסוקים מרתקים, מביאים, מביאים פה יותר מדי.
מביאים גם בבוקר בבוקר, האומנים אומרים הופ יש פה יותר מדי,
תעצרו אנחנו לא נעמוד בזה.
משה מעביר קול, ואז כתוב, ויקלע העם מאבי, שזו ודאי תנועה נפשית,
שאתה רוצה להביא משהו ואתה עוצר את עצמך, נכון?
כל הדברים האלו, אנחנו ננסה לעמוד על האירוע הזה. בואו נראה.
קודם כל, נתחיל מימי השילוח. תראו,
עוד איזה הקדמה אחת קטנה.
אנחנו עסוקים כאן, בפרשה שלנו, בספירת החסד.
נכון, יש עשר ספירות?
במידות, בשבע מידות, ספירת החסד היא הספירה הראשונה, חסד וגורת תפארת, ספירת החסד.
ספירת החסד העניין שלה זה השפעה,
רצון לתת,
רצון לתת בלי גבול.
כאן במשכן מאוד מאוד חשוב שהרצון לנתינה יהיה מדויק,
לכבודו יתברך.
והרבה פעמים נתינה יכולה להיות לא רק לשם
שמיים, אלא לשם שופוני,
הנדיב הידוע,
המפואר,
תורם עד הגבול, עם השלט הגדול בכניסה.
כתוב, החפץ בעילום שמו.
אבל עם כוכבית,
כולם יודעים מי החפץ בעילום שמו.
נכון, יכול להיות כזה. עכשיו, וואלה, אתה יודע מה, בבית כנסת,
יכול להיות שזה עובר, הבדיל ביעבור, אבל במשכן צריך להיות מדויק.
אז עולה פה חשד כבד שההתנדבות היתרה הזאת,
המרוץ למיליון,
זה נראה קצת משהו שהוא עלול להיות חשוד.
אולי זה לא לשם שמה, אולי זה כדי ש...
יכול להיות שיש...
יכול להיות שיש...
אולי עושים רשימה.
אולי יראו
מי תורם יותר.
יש כאן בבית כנסת אוהל יצחק,
תסתכלו כשנכנסים לבית הכנסת,
בעולם המרכזי מצד ימין יש רשימת תורמים.
הבית הכנסת הזה קם לפני הרבה מאוד שנים.
ויש שם השר מונטיפיורי,
3,500 לירות ארץ ישראליות,
ובהמשך יש שם אחת שתרמה חמש לירות, אחת שתקראו להם,
וזה לפי א׳-ב׳ הרשימה.
אבל אם זו רשימה לא לפי א׳-ב׳, אז אני רוצה שיראו אותי.
אומר מהשילוח,
מרבים העם להביא מידי העבודה,
להבין התפארות נדבות ישראל כל כך כמה פעמים.
כן, קראנו לשיעור משכן אבנלך בליבי, לפי השיר של ביני, האהוב והידוע,
מפני שזה לא רק שהם בנו משכן פיזי,
הם בנו את המשכן בתוך הלב,
בתנועות הנפשיות שלהם.
אז מרבים העם להביא מידי העבודה,
להבין התפארות נדיבות בני ישראל כל כך כמה פעמים.
מהו החידוש?
כי מהו שיחדול ליתן את קולון ביתו במצוות השם יתברך,
בפרט לבניין המשכן?
מה?
מה כולם מתלהבים?
מי לא יתנדב להביא למשכן? מה זאת אומרת? אני אתן ת'אם יתניש את קולון ביתו באהבה ועוז יבוזו לו.
מה זה הדבר הזה?
אז מה ההתלהבות?
אומר מהשולח דבר נפלא.
אך באמת שאין האדם יודע ומבין את שורש ליבו
אם הוא נדיב באמת.
האם אני באמת נדיב?
או שאני עושה את זה כי רואים אותי,
או כי אני עושה את זה כי רוצים לזכות,
אני רוצה לזכות להכרה חברתית,
או כל מיני דברים.
והבחינה לזה, אם אדם נתבע פעם אחת לנדבה למצווה חדשה,
אז יוכל ליתן הרבה.
אתם יודעים, כל מצווה יש לה את המזל שלה. אם אומרים לאדם, בוא, עכשיו, לא יודע מה.
מקימים ישיבה, מקימים ישיבה, אני תורם.
כותבים ספר תורה לעילוי נשמעת כל הנופלים במלחמה, חרבות, אני תורם. משהו כזה חדש, משהו עם רייטינג,
נכון?
גם תורמים שבאים לתרום לישיבה, למכון מאיר,
הנה יש פה שלט, עכשיו כל השבוע שיעורים מוקדשים במשפטה של איזה גברת,
כן?
אבל אם יבוא המנכ״ל ויגיד למישהו, תשמע, אני צריך לך תרומה
בשביל לקנות ביצים למטבח, לארוחת ערב, לתלמידים.
תשיג את זה, אני לא מוכן לתרום.
אי אפשר, אין לזה רייטינג.
מה, זה לא חשוב שהתלמידים יאכלו ארוחת ערב? עזוב את זה, ארוחת ערב לתלמידים.
אני רוצה, תתרום לי ארוחת ערב לתלמידים.
חודש.
אה, זה לא.
ספר תורה, כן.
זה חשוב, איזה חשוב. אי אפשר ללמוד תורה ולאכול.
הבחינה לזה אם אדם נתבע פעם אחת לנדבה למצווה חדשה,
אז יוכל לתת הרבה. אך לאחר שהורגל במצווה זו,
אז כופתת את ידו מליתן. אה, זה כבר,
כבר תרמתי.
כבר התרגלתי.
מזה נשמע שאין זה נדיב בשורשו.
שאם היה נדיב בשורשו,
לא היה פוסק ממנו נדיבות. אם הנדיבות הייתה תכונה,
אז הוא היה תורם לאותו דבר פעם ועוד פעם ועוד פעם.
וכאן רצה השם יתברך רק נדבה אמיתית משורש נקודת ליבם.
הקב' ברוך הוא רצה שהם התנדבו באמת, לא בגלל הונאים ולא בגלל זה, הוא רצה שבאמת תהיה נקודת נדיבות.
מחמת שהוא למעשה בניין עדי עד.
וצריך שקדושת הנדיבות גם כן קיימת.
ועשה בעיני כל אחד מישראל את נדבה זו כאילו הוא מורגל בה ולא יהיה כדבר חדש. החוויה הנפשית שלהם הייתה, אה, במשקל, כבר תרענו מלא פעמים.
זה לא היה, ככה הוא אומר, לא נתפוס אצלם כדבר חדש, אלא כדבר ישן,
ועכשיו הוא רוצה לבדוק אותם.
כאילו, מנקים לך את כל ה...
בסדר, מנקים לך את כל ה...
נכון, תיקחו לדוגמא את הצ'רידי שפעם היה, נכון? בהתחלה זה היה, וואו, איזה אירוע, שקל, או תורמים שקל, כולם תורמים, חגיגה.
היום מישהו אומר לך צ'רידי, אתה אומר, עוד פעם צ'רידי, עוד פעם החפירה הזאת, עוד פעם, יאללה, נו, אתה יודע, אבל אם הנדיבות שלך היא נדיבות אמת, אז מה אכפת לך מהפלטפורמה, אתה רוצה לתרום, בסדר, אז זה מצוין, תעשו עוד מאה, בסדר?
אז עם ישראל אומר מי השילוח עשה בעיני כל אחד מישראל את הנדבה הזו כאילו הוא מורגל בה ולא היה כדבר חדש ועם כל זה התנדבו פעם אחר פעם בנדיבות ליבם משורש נקודת ליבם ואז היה נדיבתם מבורר
וזהו מרבים העם לאבי
היינו שהיו מביאים בכל פעם ועל כן בפרק כתוב נדיבות.
סיפר לי איזה חבר שהוא היה בעניינים של תרומת כליה
ואז הוא פגש, אז הוא בין השאר פגש תורמי כליה.
אז אחד התורמי כליה שהוא פגש,
אמר לו, אני רוצה לתת לך עצה קטנה.
הוא אומר לו, מה העצה? הוא אומר, אני ממליץ לך קודם כל לתרום כבד ואז כליה.
הוא אומר, מה אמרת?
הוא אומר, תראה, אם אתה תורם כליה, אתה אחרי זה לא יכול לתרום כבד.
אבל הפוך אפשר.
אני עשיתי הפוך, קודם כל תרמתי כבד ואז כליה.
הוא אומר לו, מה?
השארת משהו מהגוף שלך?
דיוו אותי בעצם.
אדם תורם כליה, הוא אומר, וואי, תרמתי כזה, יש כאלה אנשים. טוב, גם תרומת כליה זה דבר גדול מאוד, כמובן, אני מפחד לעשות את זה.
אבל מי שעושה את זה, זה, כן,
כדאי שיאמר לו.
אבל אתה רואה, אנשים, כאילו, הנדיבות היא במהות שלהם, הם מחפשים לתת, חפשים לתת. אז זה מה שהיה לעם ישראל.
החוויה, הראו להם את זה כאילו זה דבר ישן, כאילו זה דבר ותיק,
ובכל אופן הם מאוד מאוד התלהבו והלכו ותרמו.
טוב, אז זה עניין אחד,
שזה היה מבורר,
שזו נדיבות באמת, ולא מכוח איזה לחץ חברתי,
או מכוח איזה התלהבות, שזה הדבר הנכון.
אתם יודעים מה זה מזכיר לי?
היום, ברוך השם, כבר יצאו, רוב ספרי הרב קוק יצאו.
יצאו, ברוך השם, את הכתבים. אבל כשאני הייתי בישיבה,
זה לא, לא היה. היה...
אז היו יוצאים. אז נגיד, אני זוכר שיצא, אין היה.
יצא, אין היה.
עד אז היינו לומדים מכל מיני דפים,
היו מחלקים דפים מצולמים, והיינו לומדים, יצא ספר.
אני זוכר את עצמי רץ מהתרגשות,
חפש את הספר, קניתי את זה כאן, במרכז הרב, היה איזה רחבת ספרים, וזה, קניתי.
באמת התרגשתי,
האמת שיש מה להתרגש, כן.
אבל כשאני הולך הביתה, אני אומר לעצמי בראש, תגיד לי, נשמה,
אתה כבר גמרת ללמוד את כל הספרים של הרב קוק שיש לך, שאתה כאילו,
קודם כל אתה, לא, אבל זה חדש.
אז כאילו, החדש יש לו איזה,
בסדר? איזו התלהבות מיוחדת.
אחרי יומיים, גם החדש נהיה כבר ותיק, וזה מצטרף לספרים שצריך ללמוד.
אז כאן הייתה נדיבות שהיא לא בגלל הכנפיים של החדש והוואו, היה להם באמת את הנקודה האמיתית.
בסדר?
הלאה.
הפסוק עצמו הוא פסוק מאוד מוזר.
בעלי המלאכה מתלוננים,
או מאירים את תשומת ליבו של משה רבנו,
שמביאים יותר מדי
חומר למלאכה.
וכאן הבן שואל, אוקיי, אז מה הבעיה?
שיהיה ספיירים.
כל מי שעכשיו חזר ממילואים יודע כמה ספיירים זה דבר חשוב.
נכון?
שטח משוחרר לא יוחזר.
עוד קצת מדהים, עוד קצת טרמי, עוד קצת מעיד סערה לבוקר ולאחר צהריים, שיהיה קצת ככה.
מה?
זה הולך לפח. זה הולך לפח, הצנחנים יותר גרוע.
אז בסדר, שיהיה יותר, מה הבעיה?
וחוץ מזה,
כתוב ויצא משה ואווירו כל במחנה לאמור אל יעשו את המלאכה ויקלה עמי אביב והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה ועותר. עכשיו זה פסוק שאי אפשר להבין אותו.
אם זה דיים אז מה זה אומר?
בול, פיקס.
אם זה עותר,
יותר מדי, אז זה דיים או עותר?
החליט,
נכון?
מיכאל, קושייה.
אז אור החיים כמובן מקשה את זה ובעקבות אור החיים הזה יש רצף דיבורים של השפת אמת
נפלאים על האירוע הזה וזה קשור לאירוע של
היום קוראים לזה בשפה של זה,
האם אני מדויק?
או שאני מגזים.
ברור שאסור להגזים בדברים רעים.
אבל גם בדברים טובים כשאתה מגזים,
אתה מפספס.
אגב, אחת המחלות הכי, תחשבו על זה רגע,
אחת המחלות הכי
נוכחות זה מחלת הסרטן.
שמחלת הסרטן היא מחלה
של ריבוי, לא של חסר.
בדרך כלל מחלה זה שמשהו לא עובד.
וכאן משהו עובד יותר מדי, גם יותר מדי זה לא טוב.
ואולי זה בכלל
השלכה קודמת על חברת שפע שאנחנו חלק ממנה,
שהעניין שלה זה ריבוי גדול של ידיעות ושל רכוש ושל בגדים ושל נעליים,
ומלא מלא דברים, יש לך בסוף את מה שאתה צריך, אתה לא מוצא כי זה זרוק באיזה מקום בארון,
והכל כזה, קשה מאוד לנהל את כל העיריות, אנחנו חיים בתוך חברת שפע ומציעים לך עוד ועוד,
וכל רגע אתה קונה ולא גומר וצובר וצובר וצובר,
זה מוגזר.
אז יש פה איזה אירוע, במיוחד במשכן. המשכן זה כור גרעיני, הכל צריך להיות שם לכתחילה.
המשכן צריך להיות מדויק.
אבל הלב רוצה לתת יותר.
אז איך ניישב את הדברים? אז אורח חיים מסמן פה איזה כיוון.
דיים ויותר הם שני דברים הופכים.
אם דיים אינו יותר, ואם יותר אינו דיים. וכאן אין מקום לומר לא זו אף זו.
לצד ששניהם סוג אחד ובחינה אחת.
ואין דרך לעשות סוג אחד, שני סוגים.
כי יש בה נשמע הכחשה.
כלומר, זה לא, אל תגיד לי, הייתה דיים וכמעט יותר. לא, לא. זה כאילו סתירה.
ועוד לא היה צריך לומר דיים. אלא בהמלכה הייתה יותר לכל המלכה, ועוד כל הכתוב מיותר שהראה אמר למעלה מרבים מה להביא מידי עמולה למלכה.
ופשיטה שלא אמרו כן עד ששיערו.
ומה צריך לומר עוד לומר במלכה. כלומר, הם בדקו, הם ראו שיש יותר, והם אמרו. אז מה עכשיו אתה אומר לי דיים?
אומר אור החיים, ואולי ישמיענו הכתוב
חיבת בני ישראל בעיני המקום.
כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך,
חש השם לכבוד כל איש שטרחו והביאו,
ונכנס כל המובא בית השם במלאכת המשכן.
וזה שיעור הכתוב, והמלאכה אשר ציווה השם לעשות במשכן, הספיקה להיכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל, הגם שאותר.
פירוש שהיה יותר מהצריך, הספיקה לקבל יותר משיעורה על דנס. זה יפה מאוד.
כאילו אומר, לא כאילו, אומר ארוחיים הקדוש,
הקדוש ברוך הוא אמר, אני לא אאכזב את בני ישראל.
הם הביאו כסף, זהב, נחושת, אני אדאג
שהכול ייכנס.
למרות שאפשר היה לעשות
את אותם כלים באותה מלאכה בפחות חומר,
אני אדאג שזה ייכנס. הוא אומר דרך נס,
יכול להיות שזה גם לא היה דרך נס, זו דוגמה.
אתה עושה כפית מזהב,
מספיק שאתה עושה את הטיפה יותר עבה,
לא חייב,
אבל צריך לעשות את הטיפה יותר עבה, צריך יותר חומר.
אז הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו ולבעלי ימים אחד, תקשיבו,
טיפה תגדילו את המידות, קצת זה, כדי שהכול ייכנס, כדי שאנשים לא יהיו מאוכזבים.
בא אדם, טרח וזהו, רוצה לראות שעושים עם הדבר שלו משהו.
שזה, שזה, משתמשים בזה, נכון?
כמו, לא יודע, מה אדם שהביא,
אה...
לא יודע מה, לפעמים עושים קידוש, וכל אישה עופה איזה עוגה ועורכים את זה לקידוש.
והאישה רואה שהמגע בגל שלה, אף אחד לא,
אף אחד לא אוכל, מה זה, לא טעים?
כן?
ישנה הרבה שנים,
לא יודע, אשתי היה לה איזה קטע עם עוגות גזר.
אני חייב להגיד שאני הרמתי דגל אדום במקום, אמרתי לה, תקשיבי, זה לא נראה לי האירוע, אבל היא אומרת לי, לא, זה טעים, באמת היה טעים.
אבל אני אומר, אם אתה אוכל עוגה, זה כבר יצר על רע, תלך עליו עד הסוף. מה עכשיו אתה עושה איזה גזר בעוגה, גזר בסלט.
וחילקה על זה, גם חילקנו על זה משלוח מנות.
יומיים אחרי פורים, זה הגרנו אז בנצרים, הלכתי לליווי,
ואני רואה, הגיע החבר שלי.
אודי פוגל, השם ייקום דמו עכשיו, היה אז קרה שהם נרצחו, אז אני רואה את אודי הולך עם שקית לחיילים,
עם ארוגת גזר של אשתי.
אמרתי לו, זה אשתי הכינה.
הוא אומר לי, כן,
חיילים אוכלים הכול.
חזרנו לארוגת שוקולד.
אז הוא אומר, הקדוש ברוך הוא כאילו פרגן להם.
הבאתם, אני...
ניכנס פנימה.
או על זה הדרך,
הממלכה שהביאו הייתה דיים, לא חסר ולא יותר.
הגם שהייתה יותר כפי האמת,
הוא אומר יותר כי נעשה נס ולא יותר. אז כן, אבל הנס,
היה שהייתה כאן איזו התרחבות. בסדר, אז זה אורך חיים הקדוש אומר, זה מצד השם יתברך,
שהקדוש ברוך הוא פרגן לנו וכל זה.
אבל השפת אמת אומר, רגע שנייה,
מה זה אומר על הנותן?
למה הביאו יותר מדי?
מה קרה פה?
מה זה הדבר הזה?
מה זה הביטוי הזה, ויקלה העם מאבי?
אומר השפת אמת.
בפסוק מרבים העם לאביו, ויצב משה ויקלה העם מאביו. יש להבין, מה זה האריכות בתורה בעניין זה? מה עכשיו התורה מספרת לי כמויות?
לא, לא, לא, הביאו כמה שהביאו.
ונראה
כי ראו הצדיקים והחכמים,
כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי.
מה זה יותר מהראוי?
כבר יש פה חשש
שמי שעובר לשחק בתפקיד,
זה לא הציווי האלוקית אביהו, אלא
האגו אני הבאתי.
אני הבאתי.
שמתם לב כמה?
אגב, שמת לב כמה אני הבאתי?
אני חייב להגיד לכם, עוד פעם, אני לא רוצה זה, אבל אני מרגיש את זה בדוקינג'ה בעין.
אני שם לב שנגיד ספר תורה.
אנשים גדולים ספר תורה, ספרדים, ארגז.
הארגזים הולכים ונהיים אירוע מוגזם.
אירוע מוגזם.
ארגז, בואו נזכור מה העיקר. מה העיקר?
הספר בפנים. הארגז הוא ארגז.
זה לא אשכנזים, זה בכלל בעד.
אז הספרדים צריכים להיות ארגז, מכובד, נאה.
אני כבר נמצא, ידידי כמה, וואו, ראית את הארגז, איזה יופי, ראית את הארגז?
אה?
עולים יותר מהספר.
עכשיו,
המשקל, והזה, ומזהר, ומכסף, ומזה, וזהר, וראית אותם?
טוב, אתה אומר לך רגע, רגע, מה הסיפור, מה הקטע?
כי את זה רואים.
את הספר, את האותיות, מי רואה, וגם הכול מבינים בכתב, וזה כתב יפה, זה כתב לא יפה, זה כתב, אבל זה, זה קצת אירוע, קצת, מה?
כן, אבל אתה יודע, היכל,
זה בדרך כלל לא אדם פרטי תורם אותו, זה כאילו בקלסטר עושה היכל. אבל הנה הכי נאמי, אתה צודק, גם שמה, מן הראוי, אולי.
אז אומר השפת אמת,
התפשטת ההתנדבות יותר מהראוי.
וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמיים,
כי הכל הולך אחר הרצון יושב שמיים.
ואיתא כי יש בכל דבר בחינת רצו ושוב.
רצו זה הרצון לתת.
שוב זה להגיד, רגע, שנייה.
דע בפני מי אתה עומד.
למי אני נותן?
אני עומד לפני השם יתברך. לא אני הנושא כאן, הקדוש ברוך הוא הנושא כאן. מה, אני עכשיו מתחיל פה להתפאר על חשבונו?
אז זה רצו ושוב.
יראה באמצע הנתינה.
על פי מה שנאמר בשם הבעל שם טוב,
לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה.
כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות,
אבל כשחוזר באמצע לאחוריו וחושבו לפני מי הוא עומד,
זה עצמו תיקון המעשה כראוי, ומשה רבנו עליו השלום.
והחכמים שמרו מעשה בני ישראל שלא להתערב בפניות.
הם ראו שיש פה, מתפתחת פה איזו התלהבות יתר,
אמרו חבר'ה תעצרו,
תעצרו, תעצרו.
זה שלא יהיה מוגזם.
ועכשיו זה היה מבחן.
אם הם יעצרו,
אז סימן שגם הנתינה מה הייתה?
שם שמיים, ולכן אני עוצר.
אבל אם הם לא יעצרו, נו, נו, נו, רגע, עוד קצת, וכל זה סימן ש... מי מעניין אותך?
את עצמך.
כשכתוב ויקלה העם והאבי,
זה אומר שבפנים הייתה להם תנועה שהם רצו להביא,
אבל הם אמרו, אבל לא אנחנו הנושא.
מי הנושא?
הקדוש ברוך הוא. אז הם עצרו את עצמם.
ובספר אור החיים, הוא מביא כאן את אור החיים, הקדוש מדייק לשון היד הים ועותר,
דסתרי אהדאדה.
והוא תירץ
שעל ידי היתרון שהיה במדינות בני ישראל שילם הקדוש ברוך הוא להם שכרם וכלל היתרון גם כן למלאכת המשכן.
ולפי דרכנו פירשנו כי על ידי זה שמנעו את עצמם אחר כך מהריבוי,
דכתיבה יכלה העם,
על ידי זה תיקנו זאת היתרון שלא נתקלקל הנדבה על ידי התפשטות כנזכר.
העצירה הגדירה
את הנתינה בתור נדבר מדויק.
דיברנו על מדויק, נכון? אני עושה את זה לשם המטרה, לשם שמיים.
ושמעתי מאדוני אבי זכירי מורים ורבי, פירוש הפסוק מה יפו פעמייך בנהלים בת נדיב.
הוא פירש כי נדיבות הרצון צריך מנהל ושמירה שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים.
וזה פירוש המשנה, נקרא בשבת בעזרת השם תהיה פרשת שקלים,
משפיעים על השקלים ועל הכלאיים.
באחד באדר משפיעים על השקלים ועל הכלאיים, מה קשור לשקלים וכלאיים?
שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה, שתרצה רק לתת נדבה.
ואגב,
אם נגיד אתה רוצה לתת נדבה,
אם אתה עסוק בעצמך, אז אתה אומר, הלוואי שרק אני אתן.
ואם אתה אומר להשם שמיים, אז אתה אומר, לא, לא, לא, למה רק אני?
שיתנו עוד, בסדר?
לפני כמה שנים, הרבה שנים, הייתי בכנסת של חמי, יום כיפור.
ותפילת נעילה, מגיעים ככה כל הקבלנים וזה, החבר'ה הכבדים.
התחיל שם פתיחת ההיכל של נעילה.
עפו סכומים, חמי מוכר,
5,000, 6,000, ונהיה כבר
בגרש כדורגל.
הו, הו, וזה נהיה כבוד, וקבלנים מרוקאים.
כאילו, אירוע ראש בראש.
הגיעו כבר ל-10,000 שקל.
פתיחת תחנדשיה בנתיב אוזן לא נחשב הרבה, אבל שם ב...
ואז היה שם תלמיד חכם, זה היה ברור לכולם שכבר לאף אחד לא מעניין אותו, לא פתיחת תחנד ולא נעילה, זה נהיה קרב אגו בין שתי קבלנים.
שהם בטח השליכו על זה, את כל ההצלחה שלהם.
היה שם איזה רב אחד, תלמיד חכם, הוא ראה לאן זה הולך.
והוא קם, עשה את זה נורא יפה.
אמר מוריי ורבותיי, אשרי כן ישראל,
מחבבים את המצוות, איזה יופי, איזה זכות, ככה עושים את יום הכיפורים וכל זה.
אז הוא אומר, איך אנחנו נבחר בין שני כל כך רוצים? אני מציע,
בואו נעשה, כבודו יפתח את הפרוכת, וכבודו יפתח את הדלתות.
וכולם, כן, ברור, חזק הוא, אני יורד חם, אני מבסוט,
אני אומר לו, מה אתה כזה עושה? אומרים לי, שניהם משלמים.
הוא היה, אבל עזבו רגע ששניים שילמו, בסדר? זה גם היה.
רגע, אם אתה באמת רוצה רצון השם יתברך, אז עד ארבע, אז בוא נעשה את זה שנינו,
ולשנינו יהיה ברכה.
זו היכולת לעצור את עצמך, לתת גם לאחרים.
לפי הדבר הזה,
השפת אמת עושה חשבון נוסף במקום אחר.
הרי אצלנו כתוב, נכון, יש תרומה, יש תרומה שכולם צריכים להביא אותו דבר, זה מחצית השקל, להשאיר לו ירבה ועדה לא ימית,
אבל כל שאר הדברים, כל אחד יביא מה שיש לו.
אחד יביא הרבה, אחד יביא מעט,
נכון?
הגמרא אומרת,
המדרש אומר,
אחד המרבה ואחד הממית
ובלבד שיכוון לבוא לשם שמיים.
אז רגע, שנייה, שנייה, אני לא מבין את זה.
אם אחד המרבה ואחד הממית הם,
אתה אומר, ובלבד שיכוון לבוא לשם שמיים,
אז אם שניהם מכוונים ליבם לשם שמיים, אז המרבה עדיף.
אחד הביא אלף שקל לשם שמיים, אחד הביא מאה שקל לשם שמיים.
אז למה אתה אומר שם שווים?
ההוא הביא אלף שקל.
אתם מבינים?
מה תהיה התשובה לפי מה שלמדנו?
קיים סיכוי הרבה יותר גבוה שהממעיט,
הנתינה שלו היא באמת לשם שמיים מאשר המרבה.
מי שהתאמץ והלך במחר את הטבעת נישואים שלו כדי להביא תרומה למשכן,
הוא בוודאי עשה את זה לשם שמיים.
מאשר מי שיש לו הרבה,
ויכול מאוד להיות שזה מעורבם שם מאוד כל מיני כוונות.
אז אחד המרבה ואחד הממית, ובלבד שיכוון המרבה את ליבו כמו הממית לשם שמיים.
כי בדרך כלל...
ומה הקדוש ברוך הוא חפץ?
רחמנא ליבה. הנה, זה אומר את זה. הוא אומר את זה, לא כאן, הוא אומר את זה בויקרא.
תראו, זה נפלא מאוד.
אדוני אבי זקנים ורבי אבי בשם הרב יפשיסחה על מה שכתוב,
אחד המרבה ואחד הממית,
ובלבד שיכוון ליבו לשמיים.
והקשה בספר טורי זהב, סימן א',
אם גם מרבה מכוון לשם שמיים, אם כן, למרבה הוא עדיף.
אז הם לא שווים,
הם הרבה יותר טוב.
ותרצו, משל, לשני סוחרים שנסעו לדרך אחת.
נסעו,
נסעו ליריד.
האחד בא מיד, והשני היה לו סיבות ומניעות
עד שלזמן רב בא גם כן.
ושאלו, מה זה שלא באת עד עתה? והשיב, מאחר שבאתי גם כן, מה שהיה היה,
עד כאן דבריו ולא פירש יותר.
אחד הגיע ישר למטרה,
אחד, עד שהוא הגיע, הסתובב, אמרו לו, איפה היית? אמר להם, עזבו, מה אכפת לך? העיקר שהגעתי בסוף.
מה אתם אומרים?
מה יהיה הנמשל?
הוא לא פירש, מה יהיה הנמשל?
מי מגיע ישר?
המרבה העממית?
עממית.
עממית ישר מגיע לתכלית. מה התכלית? תן את הלב שלך.
תן את הלב.
תן את מה שאתה...
אתם יודעים, לפעמים אתה מגיע למישהו והוא נותן לך איזו צדקה מהמעט שיש לו,
הוא הולך ומגרד את הסכומים הכי הכי פעוטים מהקצבת ביטוח לאומי ונותן את זה.
והעשיר,
הוא נותן הרבה ברוך השם וכל זה,
אבל כמה בדרך יכול להיות תחנות של כבוד וגאווה וכו'.
וגם כל אחד אצלנו, גם כל אחד,
אתם לא תבין לא נכון, יש מצווה להיות עשיר.
הלוואי שנהיה כולנו עשירים.
אבל התורות האלה באות לדייק את העושר שהוא יינתן כמו שצריך.
בסדר, אני לא אוהב שנכנסים בעשירים.
עם ישראל צריך להיות עשירים כולם, בעזרת השם.
אבל זה בא לדייק את העושר שהוא יהיה כמו שצריך, שהוא יהיה...
בסדר.
אגב, זה נכון לא רק בכסף,
זה נכון גם בדעת.
כן, אדם שהתאמץ ועמל והשקיע והזיע,
הצליח ללמוד מסכת אחת
במשך כמה שנים.
מול אחד שתקתק אותה והולך לו בקלות, הוא למד כמה מסכתות.
אז אתה למדת כמה מסכתות, הלוואי שתגיע לאהבת תורה ולדבקות ולזה שהוא,
שזה הרבה יותר מאמץ בשבילו.
אז זה מה שאומרת כאן השפת אמת.
נראה פירושו כך,
ובלבד שיכוון את ליבו, שסוף ותכלית
מעשיו יהיה שיהיה מכוון להשם יתברך כראוי,
בין שבא לוודא זה על ידי עבודה מעט או על ידי יגיעות הרבה, רק שיועילו מעשיו לכוון ליבו לשמיים, והדברים נכונים מאוד.
כי באמת אין הפרש בין מרבה לממית,
אף אם שניהם מתכוונים לטוב.
כי בעבודת הבורא אין אף כמינה בריבוי,
רק בהתעוררות רצון אמת בלב.
זה מה שחשוב.
זה מה שחשוב.
אדם שהוא מיליארדר,
עכשיו הוא הרוויח עוד מאה מיליון שקל, זה מזיז לו.
הוא מיליארדר.
עוד מאה מיליון, למעלה למטה, הוא כבר זה, הוא מפסיק לתת לו את הכסף.
אז מה, מה אכפת לו?
הרי אמר לי איזה חבר שאהבתי מאוד את ההגדרה.
הוא סימן לי את ההוא, יש לו איזה חברת ייעוץ עסקי כזאת.
הוא אומר, טוב, שכיר זה הכי, שכיר זה שכיר, עובד מקבל סבסקורת.
למעלה משכיר, עצמאי. עצמאי יש לו, כן?
עצמאי הוא פרילנסר נגיד נהג מונית הוא עצמאי
למעלה מנהג זה בעל עסק בעל עסק זה כבר
יש לו עובדים
הוא לא עצמאי יש לו עובדים יש לו עסק עם עובדים כבר אחריות
יותר מבעל עסק זה
מה המדרגה הבאה?
איש עסקים
יש לו כבר כמה עסקים איש עסקים
ואז הוא כבר אדם עשיר בדרך כלל
מה המדרגה הבאה אחרי איש עסקים?
אוקיי איש עסקים זה אחד עכשיו אני לא יודע מה
לבייב, רמי לוי, מרוויחים שלהם ברוך השם.
מה אחרי איש עסקים?
מה המדרגה הבאה?
אין פנסיה.
אבל זה מתחיל גם בעוד פ'.
מה?
פילנתרופ.
זה המדרגה הבאה.
מה מעניין אותך?
עוד מיליארד פחות מלך, ואללה, זה היה לי כבר...
מעניין אותי להיות מעורב, להשפיע. אגב,
כשהייתי עם הרב שרקי באמירויות,
אז פגשנו שם את הנספחים,
אנשי עסקים שם.
אז הם אמרו לנו שבהתחלה, הישראלים שהגיעו לשם לעשות עסקים, לא הבינו.
כי הישראלים הגיעו לשם לעשות עסקים, באיזה אופן?
להשיג מימון.
יש לי חברה,
בואו תשקיעו בי הון סיכון,
והאמירה תצחקו, אומרים שאנחנו לא צריכים את הכסף שלך, יש לנו מספיק כסף, אני לא צריך לתת כסף כדי לקבל כסף, אני אקח את הכסף מפה.
מה מעניין אותם?
שותפויות.
אם אתה רוצה שניכנס איתך שותפים בחברה,
ויש לחברה איזה ערך, אנחנו ניכנס. אבל לתת כסף אנחנו לא רוצים, כסף יש לנו מספיק.
בסדר? אז כאילו, הדבר הבא שלך זה להשפיע טוב בעולם.
זה הדבר הבא.
אז יוצא שבזה אין הבדל בין מרבה לממית. אתה יכול לעשות טוב בעולם גם עם שקל.
בסדר?
פגשנו שם איזה ישראלי,
ישראלי גדל כאן, שהוא שם חי,
והוא זכה השנה בפרס,
כמו פרס ישראל שלנו, אז יש להם פרס השייח' זיאד.
מה הוא עושה?
הוא עושה תיקון עולם.
יש לו חברה שמחברת
בתים באפריקה לחשמל.
חשמל סולארי,
הוא אומר אני חיברתי עד היום מיליון איש,
החלום שלי זה לחבר 100 מיליון איש לחשמל באפריקה.
תיקון עולם, הוא אומר אתה מחבר משל החשמל,
שילית אותו בחיים מהקצה לקצה, זהו.
מה?
הם משלמו לו, איך הם משלמו לו?
אז הוא, כאילו, זה כל מיני קרנות שמממנות את ה...
יש קרנות שיש להם מיליארדי דולרים שמממנות את
קידום העולם וכולו, זה העניין שלו, בסדר?
ובאמת נראה הפירוש,
סליחה,
כי באמת אין הפרש בין מרבה לממית, אף אם שניהם מתקדמים לטוב, כי בעבודת הבורא אין אף קמינה בריבוי,
רק בהתעוררות רצון באמת בלב. אדרבה, מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון במעט,
אפשר חשוב יותר.
ובאמת נראה הפירוש מרבה וממעיט בעניין ימי הטובה וימי הרעה, כי התרבות המעשים הטובים בעת פתיחות לבעדם, והתמעות המעשים בימי הרעה, שניהם בקנה אחד עולים.
טוב, אז זה עוד עניין
של המרבה והממעיט,
והפחד שהריבוי הוא הגזמה,
הוא יותר מדי. זה נכון, אני אגיד לכם איפה, אני פוגש את זה בעולם שלי,
נגיד אתה מעביר שיעור,
בסדר?
ואת המתלהבות וזה, ואתה אומר, טוב, נגיד אומרים לך, תקשיב, השיעור הוא עד שעה שלוש או שלוש וחמישה.
אל תביאו את צהל לימוד וכל זה, חבר'ה, נכון, לא אכפת לכם, עוד קצת נעריך, יש לי פה עוד כמה מקורות וזה, עוד קצת, איזה, ואז שלוש וחצי, לא יודע, שלוש וארבעים.
אנשים כבר עם לשון בחוץ,
לפעמים זה גם קאפ של אודיאנס, כאילו קהל שבו, לא יכולים לצאת, זאת אחרונה.
זה גם כן ריבון.
עכשיו, למה אתה מרבה?
האם באמת ההרבהיה והחריגה מהזמנים זה בגלל שהנושא הזה, חייבים להקיף אותו מכל צדדיו לטובת אבוידס השם?
או שלך, בתור מלמד, כואב לך בבטן אם לא תוציא את כל המיילך שלך? זה אתה הנושא, לא הם.
נכון?
לא.
אחד המרבה ואחד המביא.
אתמול הייתי באזכרה של החייל הקדוש שמעון יהושע אסולין,
שם יקום דמו. היה כמו שלושים
בבית שמש.
בקהל ישבו משפחת לוינשטרן ועוד משפחות ש... היו שם כמה משפחות שכולות בקהל עצמו, מהקהילה הזאת.
עכשיו, כמה שהזדרזתי וכל זה קצת פרקים, הגעתי ו...
ביקשו שאני אגיע בשש ורבע, הגעתי בשש וחצי, בסדר? עכשיו, אני כבר הגעתי, הקהל כבר ישב שעה, שמע דיבורים.
אז אמרו לי, תקשיב, זה כבר, זה...
הייתי אמור לדבר עשרים דקות, אולי אתה... מצוין,
בסדר, נדבר עשר דקות.
זה מצוין, כמה שצריך לדבר.
מה שאתה יכול להגיד ב-20 דקות, אתה כמובן יכול להגיד ב-10.
ב-20 דקות זה יהיה עם עוד דוגמאות,
עוד עניינים, עוד פרפרות וכל זה, אבל את הרעיון אתה יכול להגיד גם ב-10 דקות.
10 דקות.
אמרנו ערבית, ישבתי אחרי זה איתם בסעודה, דיברנו, הכל בסדר.
כן, מכל מיני כיוונים, אז זה, אבל כשאתה, רגע, שנייה, עשר, ודאי, אבל כמו, באתי מרחוק,
דבר רק עשר דקות, מה זה?
אז אתה יודע, ברגע שמקבלים את הרמקול, עכשיו זהו, תשכחו ממני, אני...
אה?
בדיוק.
אבא שלי קורא לזה רבנקה ידוע.
הוא אומר, אתה כבר עוזר, אתה אומר, הנה, הוא גומר, ואז הוא אומר, וכידוע!
נפתח עוד, וכידוע,
וכאלה. בלי כידוע, תגמור.
כן.
טוב,
עכשיו אני גם חייב לסיים את השיעור בזמן אחרי כל ההרצאה הזאת.
מה נשאר מזה?
רבותיי, אתם מכירים את האירוע, את הסיטואציה,
יש אירוע גדול,
משהו וואו,
שבוע אחר כך, לא נודע כי בא אל קרבנה.
אתה תופס אנשים, להגיד, שמחת תורה, הקפות שניות,
שבוע אחר אתה אומר לו, תגיד, איך הייתה שמחת תורה? אמר לך, מה? לא, שמחת תורה השנה טוב, זה ברור שזה, כן, אבל...
מה, מה, מה, מה, מה, היה לי כבר שספקתי להשכוח.
האם נשאר מזה משהו? תראו, אומר הקול מבשר.
המלאכה הייתה דיים לכל המלאכה.
נכנס משה,
אמר לפני הקדוש ברוך הוא, מה נעשה בנותר? לפי המדרש הזה, הוא אומר לו, משה אומר לקדוש ברוך הוא, נשאר לי כאן מלא כסף זה, ואני אעשה עם זה.
אמר לו, לך ואעשה בהם משכן לעדות.
עיטה בשפת אמת, בשם אדוני אבי זל,
בשם הרבי רבי בניהם, על הבוחר בשירי זמרה.
מה זה הקדוש ברוך הוא בוחר בשירי זמרה?
הוא בוחר בשירים, הוא הבוחר בזמרה. מה זה שירי זמרה?
היינו בשיריים שנשארים בלב,
ואין ביכולת להוציאם בפה.
שיא זהו סימן לדבר שבקדושה וזהו איתה כל דלת שכל דלת אמות
תפילתו סדורה בפיו ורכוש שמח שבן שפתי היינו אם ליפינו מלא שירה ושפתותינו שבח
מה נשאר אצלך אחר כך האם יש איזה נותר האם יש איזה עוטר
בסדר או שעברת ולא האם נשאר משהו בלב איזה חקיקה
כמו נגיד שמנסרים עץ גם אחרי שאתה גומר לנסר
עדיין הנסורת עוד באוויר
גם אחרי החג יש עוד עדיין איזה משהו שנשאר לך מהחג עוד איזה
נכון, לא יודע, אחרי ימים נוראים, אני לפעמים קצת קצת לי בחשוון.
עוד ככה שר אשרי ים, עוד...
נגמר כבר ראש שנה מזמן?
אומרים שלכן קוראים בחודש חשוון,
מר חשוון, כי מר חשוון זה מרחשוון.
השפתיים עוד נאות, זה לא איך שנגמר הימים נוראים,
נסתם לך השפה. אתה עוד עם הניגונים, אתה עוד עם התפילה.
עוד נשארו דברים,
עוד אחרי חנוכה, אנחנו אצלנו אחרי חנוכה, החנוכיה נשארת לעמוד עוד איזה שבוע.
לא, שאתם מקפלים את החנוכיה, עוד קצת מתגעגעים, קצת זה.
כל חג משאיר את עצמו, אחרי פורים נשארים כל ה...
שנה, סוכות היו חודשים.
לא, שנה, כן, אצלנו, כן. לי, ברוך השם, הנוער פירקו את היום אחרי, אבל כן, סוכות עמדו
אחרי פורים, כל הממתקים, כל הזה, אחרי פסח נשאר לך עוד קצת מצות, אחרי...
אתה לא אומר להיפרד, יאללה, אוחזים את הכל וכל. מה נשאר? מה נותר? הבוחר בשירי זמרה. אז דווקא הנותר הזה העיד על זה שזה נשאר אצלהם בלב. גם אחרי שהם גמרו לבנות את המשכן,
החקיקה נשארה בלב.
זאת עוד שאלה נפשית.
מה נשאר לך אחרי שנגמר מה שנגמר? בסדר?
נגמרה אחת, נגמר השם והורכות. מה נשאר?
איזה רושם? עם מה הולכים?
עוד שתי תנועות בנפש נפלאות בעיניי.
כתוב בפסוק ויבואו האנשים על אנשים שבתחרות הזאת
של מי שזה האנשים השיגו
היו יותר זריזים
למה?
בדרך כלל גבר שאתה אומר לו תעשה משהו שנייה אני קורא רגע תכף
עוד רגע עוד שנייה זה השנייה הכי ארוכה בהיסטוריה זה עוד שנייה שהגבר אומר לאשתו
זה השנייה הארוכה בהיסטוריה
ובדרך כלל אישה צריכה לעשות מה שהוא עשה
וכאן
היה הפוך אומר גם כן השפת אמת
בשם אדוני מורי זקני זהה לפסוק ויבואו אנשים על אנשים על פי מאמר חז״ל.
במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
וזה שנאמר האנשים שחטאו בזהב העגל באו בחיל הסגל אנשים שלא חטאו.
הרי אנשים לא חטאו בחטא העגל.
הם לא היו חלק מהסיפור הזה. הגברים חטאו.
אז זה הגדר של תשובה. מה זה תשובה מהאהבה? אתה אומר ככה,
את אותה אנרגיה שגיליתי על עצמי,
שהלכתי ונתתי את הזהב לעגל בהתלהבות,
עכשיו אני יודע איך אני נראה שאני מתלהב.
ככה לקדושה עכשיו.
אחרת זה לא תיקון.
תשובה זה שאתה משתמש באותה אנרגיה שאתה כבר הכרת,
בסדר? אדם היה, לא יודע מה, היה, הלך פעם למסיבת משהו, העיף את עצמו וכל זה, או,
עכשיו אני יודע איך אני צריך לראות בשמחת תורה.
לא פחות מזה. אדום, מזיע, מתלהב, כי אני יודע איך אני נראה שאני מתלהב, בסדר?
אז האנשים שהיו בחטא העגל, באותה עוצמה, בחיל היתיר, באו ותרמו לזהב, ולכן הם עברו את האנשים.
וזה פירוש תשובה
שעל זה שלוקח לו דרך מרצון החטא, איך לעשות רצון העליון,
כמאמר, עשה רצונו כרצונך.
כשאדם לוקח את הכלים הנפשיים שאיתם הוא השתמש בחטא,
הוא משתמש בהם לקדושה, זו התשובה.
אז כמו שהם התלהבו ורצו והביאו זהב לעגל, עכשיו הם עושים אותו דבר?
למשכן.
כי כל הרצונות אשר לא להשם המה נמצאים באדם רק כדי ללמוד דרך לעבודתו יתברך ונמצא משיב הרצון למקומו.
וזה המקום שהצדיקים הגמורים יכולים לעמוד בו,
אין הצדיקים יכולים לעמוד בו כי לא נמצא להם רצון עמוק כזה.
הצדיק בחיים,
נגיד, אתן לכם דוגמה, נגיד, כסף, בסדר?
אתה יכול לראות אנשים עוברים על החשבון בנק שלהם, מה זה?
העשרה שקלים האלה.
מי זה הדבר הזה? מי? איך הם יצאו? מה זה?
עוברים, עומדים כל שקל.
כל הכבוד, נשמה. אתה יודע לדקדק.
מה עם האותיות בתפילה?
אתה גם כן, עכשיו לפי הדבר הזה, תדקדק באותיות בתפילה,
בסדר?
או אנשים שכאילו, אתה באיזה משהו של חול, הבית שלו הכל פיקס, הכל מסודר, הכל ברמה הכי גבוהה. מצוין, אז ככה תקנה תפילין, ככה תקנה טלית, בסדר? עכשיו, הצדיקים, הצדיק, בכל מקרה הוא וטרן בממונו, בכל מקרה, לא יודע, אז אין לו מאיפה לקחת.
אבל הבעל תשובה אומר, אני יודע איך זה נראה.
אני יודע איך אני נראה כשאני מתלהב, אני יודע איך אני נראה כשאני כוסף, אני יודע איך אני נראה כש... כמה השקעתי כדי ללכת לטיול ההוא, וכמה כסף בזבזתי, וככה.
אותו דבר, עכשיו אני אותו דבר יוצאי בקדושה.
בסדר? אז זה גם כן תנועת נפש מאוד מאוד מעניינת. והתנועה האחרונה,
בעיניי, נפלאה מכולם, ואני רוצה לברך את כולכם בתנועה הזאת,
זה הרמב״ן.
כתוב בפסוק ככה,
משה רבנו קורא לכולם,
ואז כתוב, כל איש אשר נשאו ליבו
יבואו ויעשו במלאכה.
מה זה נשאו ליבו?
הוא אומר לנו, שע לב, שהלב שלו לוקח אותו.
מה הכוונה?
כאילו, אני הסתכלתי, וואלה, משה אמר שאתה צריך צורפים, בא לי להיות צורף.
מרגיש לי בלב שאני צורף, אז אני הולך.
אומר הרמב״ן,
על החכמים העושים במלאכה יאמר כן. עד עכשיו דיברנו בשיעור על המתנדבים, עכשיו הוא עובר לדבר על החכמים, אלה שעשו במלאכה.
כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב,
אבל להזכיר בהם נדיבות.
המתנדבים, השבח שלהם היה שהם היו נדיבים.
אבל מה זה נשיאות לב? וטעם אשר נשאו ליבו לקרובי אל המלאכה,
כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלו ממלמד. הרי אף אחד לא לימד אותם. לא היה להם מורה לצורפות, מורה לרקמה, לא היה להם.
והם התעסקו במה הם התעסקו? 200 שנה, בטיח, וטית, וטבן, הם היו פרולי בניין.
ולא היה בהם מי שלימד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהם ידיו כלל.
אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן.
הוא הסתכל פנימה,
הוא אמר, יש לי את הכישרון הזה.
עכשיו, אנחנו, כולנו כאן,
אנחנו כל היום לומדים מאחרים, המורים אומרים לנו והכל זה.
עצמתם פעם את העיניים והסתכלתם פנימה ואמרתם,
מה אני רוצה לעשות?
מה הכישרון שלי למה אני מוכשר, את מה אני אוהב?
זה מה שהם עשו.
אף אחד לא לימד אותם, וכל אחד עצם את העיניים ובא,
אני יודע בפנים, יש לי את הכישרון להיות צורף.
אני טיפה אנסה, יצליח.
יש לי את הכישרון להיות נגן.
יש לי את הכישרון להיות,
זה יכולת מודעות עצמית מאוד גבוהה.
כי אולי אבי מי שלימד את המלאכות האלה ימלמד, או מי שאימן בין אדם כלל,
אבל מצא בטבעו
שידע לעשות כן,
ויגבה ליבו בדרכי ה' לבוא לפני משה, לאמר לו, אני אעשה כל אשר אדוני דובר.
והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו ליבו לקרובי על המלאכה,
וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו התרומה, ומשה אמר לכולם כי קרא השם בשם בצלאל וכו'.
אז הם באו למשה אחרי שהם התבוננו פנימה. אני רוצה לברך את כולנו,
שיהיה לנו את המדרגה הזאת, שנדע להסתכל פנימה ולראות בפנים בוודאות מה הכישרון שלי.
ואז,
בלי שמישהו ילמד אותך, אתה כבר, אתה תסתדר עם זה, אתה תלך עם זה.
אבל הרבה פעמים הרב קוק אומר שאנשים שומעים הרבה מאוד קולות, ורק את הקול שלהם הם לא שומעים.
באים מחנכים מלומדים,
מוסיפים קול על קול, ורק את הקול הפנימי של האדם, רק את זה הוא לא שומע, מרוב קול ה...
היכולת הזאת היא לעצום את העיניים,
להקשיב ללב ולהגיד, הדבר הזה שייך אליי,
אני רוצה בו, אני אצליח בו,
ועם זה להגיע למשה ולעשות יוצא שכל מי שעשה במלאכה,
היו אנשים מאוד מאוד אותנטיים,
שהבינו שזו השליחות שלהם מתוך מבט פנימי. אז יש לנו כאן
גם נדיבות אמיתית,
רצון אמיתי, גם דיוק, לא הגזמה שעסוקה בי, אלא נתינה ונדיבות שעסוקה בי, אשר יתברך,
גם מה שנותר כמו, נשאר להם בזה רושם,
הם גם היו בעניין של בעלי תשובה,
וגם היה כאן עבודת הלב מתוך הכישרון האמיתי של כל אחד ואחד מהם. כל הדברים האלה היו באופן עשיית המשכן.
כשמשקע נעשה מכאלה איכויות,
הוא עומד לנצח,
עצי שיטים עומדים.
אז כאילו ימצאו רבותיי, נעמתם לי מאוד.
חמש ורבע, כה עשו חכמינו.
