רבותיי הצהריים טובים אנחנו לומדים נפש הפרשה העניין של השיעור הזה זה בעקבות אדמו״ר הזקן שאמר צריך לחיות עם הזמן והזמן זה
הזמן זה זמן פרשת השבוע זה מה שאמר אדמו״ר הזקן
אנחנו רוצים ללכות עם הפרשה היום פרשה עמוסה כל טוב פרשת כי תישא
ויש לנו כאן משהו מאוד מאוד חשוב לדבר עליו פרשה הרבי היה אומר זה פרשה עם קצוות
מצד אחד שיא השיאים,
הלוחות,
קורן אור פני משה,
ממש גילוי אלוקים, מצד שני חטא העגל וכזאת נפילה,
פרשה שמעבירה אותנו מבין קצוות.
ובתווך האלה בין הקצוות יש את הסיפור של הלוחות.
עכשיו הלוחות הם מעבר למה שכתוב עליהם,
שזה עשרת הדיברות,
יש גם את הצורה שלהם.
בעבר עסקנו בזה שהלוחות היו מרובעות ולא כאלו,
אלא לוחות כאלו, והדפים פה, נראה, הנה.
הדפים, עסקנו בזה שהם היו מרובעות, ולא...
והתורה מתארת את הלוחות
בצמד פסוקים. ויליף על ירד משה מנהר ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני אבריהם, מזה ומזה הם כתובים.
וואו.
נס.
מה הדבר הזה? מה פשר הדבר הזה? מזה ומזה הם כתובים?
א', מה זה? ב', למה זה?
מה הסיבה?
כאילו, בסדר, כאילו, איך זה נראה? ודבר שני, אם נבין איך זה נראה, זה כנראה נס כלשהו,
מה הצורך בנס הזה? בדרך כלל לא עושים נסים סתם, נכון?
נס יש לו איזשהו תכלית.
הלוחות מעשה אלוהים, מכתב מכתב אלוהים הוא חרוט על הלוחות.
המדרש כאן אומר על המילים חרוט על הלוחות,
אנחנו נעסוק בזה גם במקור של בימי השילוח שתכף נראה,
אבל אתם מכירים את הדרשה הידועה?
אל תקראי חרות, אלא חירות.
אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה.
נכון? זה המדרש?
אמר חרות.
אומר לנו אריאל, בדיוק את הסוד של המדרש. מה זה אל תקראי חרות, אלא חירות? עכשיו, כל אחד יעשה מה שבא לו כאן.
אל תקראי בנה, אלא בינה. כל אחד יעשה מה ש... כאילו איך זה כתוב.
אבל כמו שאמרת, המדרש שם לב שהמילה חרות
כתובה כאן במרכאות בשגיאת כתיב. איך כותבים חרוט?
לחרוט כמו,
היצאיצר אותו בחרת, איך כותבים באיזה?
חטא, רש, וו,
טט.
טט.
ואיך זה כתוב כאן?
בתף.
אה, אז בכוונה התורה כאילו טעתה
בשגיאת כתיב כדי להגיד שאין לך בן חורין, אין למי שעסק בתורה.
שהתורה היא החופש האמיתי ואנחנו נדבר על זה. עכשיו כולם,
אגב זה רעיון מעניין מאוד, כולם חפצים בחופש, כולם רוצים חופש.
האם חופש הוא ערך בתוך עבודת השם?
או שהפוך, קבלת עול.
שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד, העולם יקבל על עצמו. עול, מלכות שמיים, אחר כך עול מצוות.
יש ערך חופש? אני חושב שחופש זה הערך הכי חשוב.
אין ערך יותר חשוב לעבודת השם מאשר חופש.
אבל אתם מכירים את ההבחנה הידועה בין חופש,
תודה רבה, ברור תהיה.
אתם מכירים את ההבחנה הידועה בין חופש ל, לחופש מ.
חופש ל... חופש זה מה שבא לי.
מה שבא לי.
כן, אני עושה מה שאני רוצה,
עוד לא מתערב לי, אני...
זה לא החופש של תורת נא, חופש מתאוות,
מייצר הרע, מקטנות, מי עצלות, מי עייפות, מי מי מי,
זה החופש.
ערך חשוב מאוד.
איך נצליח להשיג את החירות הזאת דרך התורה.
טוב,
אז אנחנו מנסים להבין למה הלוחות כתובים מזה ומזה,
וגם לא רק למה, אלא גם מה זה.
אומר רבנו בחיי,
לוחות כתובים משני אבריהם, מזה ומזה הם כתובים,
זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסידורו משני עברים.
היית קורא את זה,
שני עברים זה היה נקרא לך כמו זה.
מה שאין כאן בכתב שלנו,
כי מלפנים וכסידורו ומאחריו מהופח.
ואמר מזה ומזה משני הצדדים ואין פנים ואחור.
טוב, אז באמת זה פלא, הרי הלוחות היו,
האותיות היו חקוקות בלוחות נכון? הן לא היו כתובות הן היו חקוקות.
אם זה היה כתוב אז אין בעיה, אז מצד אחד כתבו ככה,
הופכים מצד שני כותבים ככה,
אין בעיה לכתוב על לוח אבן בשני הצדדה, אבל הלוחות היו חקוקות.
האותיות היו חקוקות בלוחות.
אז אם אתה חוקק משהו,
אז אוקיי, אני יכול לקרוא את זה מכיוון מסוים,
אבל אני לא יכול לקרוא את זה נס,
פלא.
אגב, אמר לי חבר טוב, אני חושב שזה כמובן סברה נכונה ביותר,
שכשעם ישראל, כשמשה רבנו ירד עם הלוחות,
הלוחות היו באיזה צבע?
הלוחות עצמן.
מה?
לבנות.
הלוחות היו בעצם מיהלום.
יהלום כזה לבן.
סנפירנון?
לא, סנפירנון לבן.
והאותיות חקוקות.
אז איזה צבע האותיות אם חקוקות?
משה רבנו יורד מעל, הם מסתכלים עליו מלמטה למעלה. איזה צבע הם?
יהיו צבע השמיים.
תכלת.
הלוחות הן בצבע תכלת ולבן.
מה קיבלנו מצווה, זכר ללוחות, זכר לתורה, מה?
מצווה ציצית. לא מצווה ציצית.
איזה מצווה?
פתיל תכלת בציצית.
זה המצווה.
עכשיו, נכון, הציצית היא שקולה כנגד תרי״ג מצוות.
נכון, הציצית עצמה זה תר״י צ׳ מצוות, ועוד
כאילו ציצית בגימטריה זה תר״י, נכון? זה זה, ועוד שלוש מצוות של זה, אז,
וגם הציציות עצמה. בקיצור, הציצית עצמה מזכירה את כל המצוות, כי היא בדיוק מזכירה את הלוחות,
את הלוחות, את האותיות על הלוחות.
טוב,
למה לעשות את זה?
וייתכן לפרש משני עבריהם שבא לרמוז כי יש למשמעות דברי תורה שני עברים,
נגלה ונסתר.
כעניין שאמר שלמה על אבא שלום, תפוחי זהב ומשכיות כסף.
כן,
הרמב״ם משתמש בביטוי הזה במורה נבוכים להגיד לך, נגיד, על מדרשי חזל שאנחנו לומדים אותם כאן היום אחר הצהריים לומדים מדרש חזל,
תפוחי זהב ומשכיות כסף, הכוונה זה כמו סבכה מכסף בתוך התפוח זהב. אם תסתכל כזה מבט בריף,
מהיר, אתה תראה רק את הסבכת כסף.
אם תעמיק,
תוכל לראות גם את התפוח זר.
סבבה.
אז התורה, יש לה נגלה ונסתר,
יש לה פשט רמסדרש וסוד,
אז משני עבריהם הכוונה, כאילו, אם קראת, יש כמה דפים,
אם קראת את זה מעבר אחד,
עכשיו תהפוך את זה לעבר השני ותקבל את זה, ותעמיק בזה עוד.
כי כפליים לתושייה יבהר כי התורה כפולה ומלבד פשטי התורה,
יש בה עוד תעלומות חוכמה.
ועל זה היה מראה כתוב, אחת דיבר אלוהים, שתיים זו שמעתי.
עכשיו, זו אמירה מאוד חשובה של רבנו בחיי, כי בעצם זה אומר שבכל חלק בתורה,
בכל חלק בתורה,
יש פשט,
רמז, דרש וסוד.
גם בפשט יש פשט, רמז, דרש וסוד. וגם בדרש, יש דרש. וגם בסוד יש פשט של הסוד, דרש של הסוד, רמז של הסוד וסוד של הסוד. בסדר?
שמעתי פעם מהרב דב זינגר,
מה זה פרדס?
לגבי פי זה תמונת פספורט.
זה הכי פשוט.
רי שיותר מתקדם זה רנטגן, כבר רואים את העצמות,
כן?
סמך זה סיטי.
סיטי כבר אתה רואה את זה.
סליחה, דלת זה בדיקת DNA או בדיקת דם.
אתה כבר רואה את זה. וסמך זה סיטי, זה כבר סוד.
אולטרה סוד, כן, אולטרה.
ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם שהקונה בו.
הערה קטנה לא קשורה למהלך השיעור, אבל לא יכולתי להתאפק מלהביא אותה.
בפסוקים,
התיאור הזה הנפלא של הלוחות מופיע לא במקום כאילו.
נכון, הקב' אומר למשה, ויתן למשה כיכולתו לדבר איתו בהר סיני, שני לוחות העדות אבן כתובים באצבע אלוהים. פה היה צריך לכתוב והלוחות מזה ומזה, אבל לא,
התורה מחכה, מספרת על כל חטא העגל,
וויכל משה, ואז ויפן וירד משה מן ההר, ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני אבריהם,
מזה ומזה הם כתובים, והלוחות מעשה אלוהים הם המכתב מכתב אלוהים חרוט על הלוחות.
כאילו התורה התמהמהה עם התיאור של הלוחות
עד הרגע שמשה רבנו יורד מהר סיני. למה היא התמהמהה? אומר הנשיא דבר נפלא, תראו מה זה, מה זה גבורה של משה רבנו
והעוז שלו.
מזה ומזה הם כתובים, נקראים מימין לשמאל ומשמאל לימין,
ואין זה אלא מעשה ניסים.
והנה כל השבח הזה הכתוב על הלוחות,
מקומם יותר לאל בפסוק וייתן אל משה, כמו שאמרתי לכם,
ולא במקום שבירתן. למה אתה מתאר את השבח שלהם בדיוק שנייה לפני שמשה שובר אותן?
אלא בא, כתוב לבאר
איך עשה משה
כל הגדולות
לקחת את העגל ולשרפו באש,
ולא היה עמד איש נגדו.
והרי את אהרון הכריחו עוד לעשות.
כאילו,
איך משה רבנו הגיע, והם מיד כולם אישרו קו איתו, ואף אחד לא זה,
וכולם היו...
מאיפה? אפשר להגיד, זה היה העוצמה של משה רבנו, הגדולה שלו.
אומר הנציב,
אלא משום שהמשה התחכה ולא שבר את הלוחות בהיותו בהר, כשאמר לו השם מעשה העגל, והוחלט אצלו לשוברם.
וגם מבין כי כך רצונו יתברך, שישבור את הלוחות.
אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסעיר דעתם.
בראותם את משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו.
הם צריכים לראות את הלוחות,
את האור הזורח מהם, את הלוחות כתובים מזה ומזה,
ואז
הוא ישבור אותם.
אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסיר את דעתם בראותם, אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו,
והיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות ביד משה על כל מה שעשה.
וכמו שמצאינו בברכות,
וכי חזור רבנן דהי תקסה דה מוקרא בדעה מאה זוזל,
ובכתבה הרציבו, כאילו כששברו משהו יקר אז נעצבו.
מכל שכן שנשבר לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם.
משום מה אחי, סיפר הכתוב מה שרק כדאי להסיר לב העם על זה,
שהרי הלוחות היו כתובים משני אברהם, מזה ומזה, והיו כל ישראל החונים מכל צד סביב ההר יכולים לקראתו. כלומר, משה רבנו ירד עם הלוחות,
כולם ראו את הלוחות וקראו, ואז הוא שבר אותם. טוב, זה איזה מאמר מוסגר.
למה הפסוקים כתובים איפה שהם כתובים, ולא לפני כן.
אני חוזר חזרה לסיפור של מזה ומזה הם כתובים. טוב, אז הבנו מה זה מזה ומזה, שזה היה נס,
וכל אחד יכול היה לקרוא אותה מכל כיוון.
הגמרא במסכת שבת,
בדף קד,
מביאה ממראה מוזרה,
משונה ומפתיעה.
אומרת הגמרא, גופא אמר רב חיסדא,
מם וסמך שבלוחות
בנס היו עומדים.
הרי כדי לכתוב מם, סופית הכוונה,
אז כותבים ריבוע ובתוכו יש מילוי,
אבל אם הלוחות חקוקים,
חקוקות, אז המילואי איך עומד?
עומד בנס.
גם המ״ם וגם הס״ם.
טוב, בסדר.
וגם אומר הרב חיסדא,
כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ.
שזה בעצם,
מזה ומזה הם כתובים. ואז הגמרא מביאה דוגמאות,
כגון נבוב, בובן,
רהב, בהר,
או בהר רהב,
שרו,
ורס.
מה זה?
בסדר?
אתם מבינים מה כתוב כאן?
חשבתי שהנס זה שיהיה אפשר לקרוא את זה במסודר,
זהו, לא הבנתי מה... מה?
מה הנס פה?
אם יהיה גמרא,
בגלל שאני רגיל.
כן, שאלה טובה, מאוד.
אבל זה לא מה שהגמרא אומרת,
כן?
הגמרא אומרת
שאם נגיד,
תכף נראה מה השאלה היותר גדולה, כן?
אבל כאילו כתוב לך כאן נבוב,
בסדר?
איך אתה קורא את זה בצד שני?
בובן. לא.
אם כתוב לך נבוב, בצד שני אתה תקרא את זה,
אתה תקרא את זה,
זה עדיין ייראה לך,
אתה תקרא את זה בובן, אבל האותיות לא בכיוון.
נכון?
כאן אתה קורא את זה נבוב, פה אתה קורא את זה בובן,
קלאסי.
בסדר? כלומר, זה הכוונה.
אתה מבין מה אני אומר?
כאילו לא מראה, אלא היפוך. כן, היפוך.
תביא רגע את זה עט או משהו, כן.
סליחה, הדגמה, הדגמה.
רבותיי, אדגר רף, שלו אתה, יש לך הכל, ואני לא יאומן, יש לך חבל סנפלינג, חבל די, מה אנצח אותך איתי למילואים? תלוי בעובר. כן.
בסדר?
אם אני כותב, נגיד, נבוב,
בסדר?
כתבתי פה נבוב, נכון?
אז פה אני לא קורא בובן, פה מאחורה, כן? האותיות הפוכות.
הגמרא אומרת לא, אתה היית הופך את זה וקורא כאן,
איך?
בובן.
כאילו לא היה מראה, אלף פשוט האותיות שלך נוספות. בדיוק.
זה נס.
נס גמור, ואז זה מסתדר, אנוכי, אנוכי, בסדר?
אבל מה קשה על זה?
אני לא יודעת, חסר לגמרא דוגמאות להביא?
אין מילים בעשרת הדיברות?
מה זה המילים האלה?
בובה, נבוב, בהר, כאילו לחצו על ה-Enter במחשב, מילה שיצאה?
תכתוב, כגון, אנוכי,
אנוכי, כאילו, בסדר, כאילו,
תכתוב אנוכי, ואז תכתוב י'נק,
אנוכי ינחה, בסדר? כאילו,
תוספות שואלים את זה.
נבון בוואן בהר האב תימה דעמי נקת להוא כבן דלא אבא בלוחות.
מה זה הדוגמאות האלה? מה זה ה...
גמרא נפלאה, נכון?
הגמרא הזאתי זה גמרא בכלל בדף קד שהיא גמרא כולה מלאה סדות ורזים שם בדף קד.
הגמרא מאחר כך אומרת שהגיעו תינוקות ודרשו דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, מהר סיני,
א' ב', א' בינה, ג' ד', גמול דלים, כאילו
מהשילוח רבנו, מהשילוח
משביצה
הוא גילה את הסוד.
שימו לב,
מה זה אומר שהלוחות מזה ומזה הם כתובים?
זה אומר שיש כאן איזה,
לפי הגמרא, בדיוק מה ששאלת, יש פה איזה היפוך,
מה שאמר שלו.
זה לא נשאר אותו דבר, אלא זה מתהפך.
זה מתהפך.
כאילו הגמרא רוצה להגיד לי, הלומד תורה עובר מהפך.
רבותיי, שימו לב, כמעט כל דבר שאנחנו לומדים,
חוכמת החול, לא יוצר אצלנו מהפך.
אלא מה קרה?
נוספה לנו ידיעה.
לפני כן המוח שלנו היה איקס,
עכשיו הוא איקס פלוס עוד כמה ידיעות.
עוד כמה ידיעות.
כשאדם לומד את חוכמת הקודש, הרב קוק קורא לזה חוכמת הקודש הפועלת.
משהו בו משתנה.
משהו בו מתהפך.
אתם מכירים את ההקדמה של הרב הנזיר לאורות הקודש?
אתם מכירים או לא?
יש פה אורות הקודש, לא?
אפשר לתמיד אם נשמע חלק א'.
הנה, פה, פה, כאן, כאן, כאן, יש מאחורה לדעתי.
לא? אין פה.
הרב הנזיר מספר,
אני אספר לך את זה בעל פה, זה סיפור מרתק, הרב הנזיר מספר שהוא,
כן, שמה, זהו, תודה,
הרב הנזיר מספר שהוא היה,
הוא למד פילוסופיה והיה מאוד מאוד,
היה לו הרבה שאלות והרבה ספקות והרבה התלבטויות והוא היה בשוויץ,
למד אז בזה, ואמרו לו, תקשיב הגיע פה איזה רב לשוויץ,
הרב קוק בדיוק נתקע
בחוץ לארץ בגלל המלחמה,
ואמרו לו, לך תבקר אותו,
תשאל אותו את כל ספקותיך.
אז הרב הנזיר הלך,
נסע ברכבת, הוא כותב את זה כאן,
הוא אומר, הוא טבל במימי הריין,
נהר הריין זה נהר קר, כן?
ואז הוא מתאר את הדבר הבא,
ותזכרו את המילה להפוך, היא תופיע כאן.
לפני כז שנה אני בשוויץ, בבאזל,
עסוק בלימודי הדעות הפילוסופיות לתקופותיהן.
מלא צמאון ושקיקה לאמת, בייחוד האמת הישראלית.
הגיעה אליי שמועה מהרב שנמצא אז בארץ זו מזרחה, הרב היה בסנט גלן.
פניתי במכתב ובקביל תשובה החלטתי לנסוע אליו.
אחרי טבילה בבימי הריין מצויד בספר שערי קדושה, רבי חיים ויטל,
מלא ספק וחיקיון עשיתי את דרכי להרב.
בערב ראש חודש אלול תרשה באתי אליו.
מצאתי בסוג בהלכה עם בנו.
באמצע סוגי ההלכה.
נשא בה שיחה על חוכמה יוונית וספרותה
שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים.
כאילו, שיחה כזאת היא ראשונית, אבל הוא לא הרגיש מסופק,
נשארתי ללון אצלה.
נשאר לילה.
אגב, תראו מה זה הרב קוק.
הגיע לזה, מישהו ששולח לו מכתב, אומר לו, תבואו, ונכניס אותו ל... לילה.
על משכבי לא שכב ליבי.
הוא אומר, צריך להירדה.
גורל חיי היה על כפות המאזניים.
והנה בבוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה.
מה הוא שומע?
את הרב קוק מתפלל.
עכשיו, זה לא הזמן להוכיח לכם, אבל אפשר להוכיח את זה, שלרב קוק לא היה חוש מוזיקלי, לא היה לו קול זה.
בסדר, זה לא האירוע כאן, הקול שלו והלחנים וכל זה, לא.
והנה ברכות השחר,
תפילת העקדה, בשיר וניגון עליון נשמי שמי קדם,
זכור לנו אהבת הקדמונים, ואקשיב,
והנה, מילת הקסם,
נהפכתי
והייתי באיש אחר.
אחרי התפילה מיהרתי לבשר במכתב, כנראה לבני משפחתו,
כי יותר מאשר פיללתי מצאתי,
מצאתי לי רב.
אדם לומד תורה, כמובן אם הוא לומד תורה בלב פתוח,
מגיע מתוך רצון להיפגש עם הקדוש ברוך הוא, עם הקודש,
הוא מתהפך.
מתהפך הכוונה, הרצון שלו מתהפך.
אם אני לומד עכשיו, לא יודע מה,
אני לומד, אני מאוד אוהב ללמוד פיזיקה, בסדר? כי פיזיקה כזאת היא פופולרית, לא? זה מעניין, מעניין.
עכשיו אני לומד פיזיקה, אני רוצה להיות יותר פיזיקאי.
לא, כאילו, אתה למדת, יש לך את הזה.
אבל אדם לומד משהו בקודש, הוא רוצה להיות כזה יותר ישר, יותר מוסרי, יותר צדיק, יותר נותן, יותר קדום. הוא לומד, זה נהיה חלק ממנו.
תראו מה הוא אומר, מהשילוח, זה תורה נפלאה.
ויפן משה מן ההר ושני לוחות כתובים משני אבריהם בהגמור איתום הרב חיסדא,
הלוחות כתובים משני אבריהם שנקרעים בפנים ובחוץ,
כגון נבוא בובן, רעב בהר, שרוב הרס.
כתב חידה.
והוא שרב חיסדה אמר
כי יש כוח בדברי תורה לשנות את לב האדם מהיפוך להיפוך.
אנחנו עכשיו בחודש אדר ונהפוכו.
הנהפוכו הכי מרכזי זה אנחנו.
אנחנו צריכים לעשות, ונהפוכו על עצמנו להתהפך.
לעשות איזה היפוך. לא סתם כל תינוק כפי שהוא נולד בבטן של אמא שלו.
צריך לעשות גלגול ראש. איזה היפוך כזה.
נבוב, היינו האדם שהוא נבוב וריק מדברי תורה.
נבוב, חלול.
נעשה על ידם מלא בינה,
והוא נבוב בובה. נעשה מייבין,
נפתח לו המוח.
הוא נהיה מבין, מי נבוב, מי אדם חלול.
סיפר לי איזה חבר שהוא יהודי,
ברוך השם, מלא וגדוש,
ועכשיו הוא גם יצא לפנסיה, אז הוא גם פניכל,
אבל הוא ממש למד הרבה תורה, והסוג הזה,
הוא סיפר שבגלגול הקודם, כשהוא חוזר בתשובה, הוא היה אוהד שרוף של קבוצת כדורגל מסוימת.
הוא אומר לי, אתה לא יודע כמה השקענו בזה.
אתה לא יודע מה זה. כאילו, זה לא, זה לנסוע למשחקים, וגם בארץ, וגם בחוץ לארץ.
זה הצעיפים, והשירים, והאכזבות, והשמחות. אתה עולה, אתה יורד.
זה עולם רגשי, תרבותי שלם.
חלול.
חלול, כאילו.
בסדר?
עכשיו, זה כל כך חלול,
זה לא תראו אותי שאני לא אוהב ספורט.
אני מאוד אוהב גם לעשות,
וגם לראות תקצירים, דברים יפים, למה לא?
אבל,
כן,
כאילו שזה נהיה,
יש שיר, תגידו מה אתם אומרים על השיר הזה?
ואת האהבה היחידה שלי,
ירוקה שלי, נפלאה שלי, אני שר לך, כן?
אני מביט לך בעיניים כשזה זה זה זה.
שיר, שיר של מי זה?
לא, בכי פעם. מי כותב את השיר הזה?
האהוב לאהובתו, נכון? אז זה.
ואני שר לך ואני אצייחו,
ואני רואה לך בעיניים, שזה זה זה, לעיר קולה.
זה כאילו, לוקחים את המנגינה של שירי האהבה בין גבר לאישה,
בין איש לאשתו, לוקחים את המילים,
אבל רבנו, זה קבוצת כדורגל, כאילו.
זה זה זה נקרא, זה נקרא, זה נקרא נבוב.
אז האדם הזה, עוד פעם, לא זה כולם חמודים וכל עם ישראל מתוקים, הכל סבבה,
אבל האדם הזה הוא נהיה פתאום בן,
הוא פתאום נהיה מבין,
מלא בינה בובה זה אחד מלא בינה הם הבנים שמחה כתוב בינה זה חוכמה בנויה בינה בספירות
בשונה מחוכמה שזה חוכמה זה משהו תיאורטי בינה זה משהו בנוי זה גם חוכמה אבל היא גם יורדת למעשה והיא גם מנחה את המעשים ואז הם הבנים שמחה פנימיות ספירת הבינה זה שמחה
אז זה עניין אחד
רהב מה זה רהב?
היינו אדם שהוא מלא תאוות וחמדות זרות
כן, רהב זה גאווה, זה שופוני, נכון?
זה רהב.
ומצרים היו שטופים בזימה, כמו שכתוב,
ונגרשה ונשקיעה כיאור מצרים,
שמימיו היו עכורים, וזה מורה על מחשבות תאוות רעות.
ועל ידי דברי תורה יוכל להשתנות ולהיות מורם ומובדל מכל חמדה.
יוכל האדם על ידי התורה, במיוחד,
אני מאוד חושב שכשאדם עוסק בתורה הרלוונטית זה פועל אליו.
כשאדם עוסק בתורת מקדש הוא נהיה קדוש, כשאדם עוסק בתורת טהרה נהיה תאור.
אז על ידי עיסוק בתורה הזאת הוא נהיה מובדל מהחמדת התאוות והגאווה והוא נהיה מתהפך. הוא לא רוצה את הדבר הזה יותר.
הוא משתנה.
הוא לא צריך להתאפק. הוא מת להתגאות אבל הוא לא נעים.
זה לא מעניין אותו.
זה מגעיל אותו אפילו. הוא רוצה להתרחק מהדבר הזה.
הרהב לא. הוא נהיה מה?
הוא נהיה בהר.
ועל זה דברי תורה יוכל להשתנות ולהיות מורם ומובדל מכל חמדה, כי בהר מורה על זה,
כי בהר לא נמצא לכלכות כמו בעמק.
ההר זה מקום נקי, אוויר צח.
העמק זה מקום מעובה, מקום עם הרבה לחות, הרבה... זה כזה.
ההר זה מקום נקי,
מקום צח, לא סתם
עולים לירושלים, אוויר הרים צלול כיין, וכן על זה הדרך.
וכן אברהם אבינו עליו השלום, יען כעם מובדל מכל חמדה,
לכך אמר היום בהר השם יראה.
אז על ידי, אתם יודעים, לפני כמה שנים,
אני אגיד ככה, אחד הדברים הכי מתוקים במכון מאיר,
זה שאתה יכול לפגוש כאן הרבה מאוד אנשים שפוגשים משהו בפעם הראשונה.
משהו שאתה כבר התרגלת אליו.
אז לפני כמה שנים,
איזה תלמיד פה שהיה כמה שנים,
הוא גילה את כל הסיפור של הלכות תארת המשפחה.
פתאום הוא הבין שיש דבר כזה, והוא למד את זה אחרי זה, הוא גם התחתן,
אז הוא הכיר את זה יותר.
וזה הדהים אותו, האירוע הזה, שש הלכות שנוגעות לצדדים מאוד מאוד איניתימים והן צנועות.
ואף אחד לא יודע מזה, כאילו הוא אומר, שמע, מתנהל פה עולם שלם
מתחת לרדאר.
אף אחד לא יודע עליו.
זה מדהים, זה טהרה,
זה יפה,
זה צנוע, זה, זה...
איך, נכון, הכל קורה, הכל זה, והכל בשמחה, בטו לבב, אבל בצניעות, בכוסה.
איזה יופי.
במקום שישפריצו את זה, והכל בחוץ, והכל זה, והכל...
היה זה גס ורדוד וחומרי, זה מכוסה, צנוע,
נפלא.
אז במקום רהב,
שופוני בהר.
נקיות,
צלילות, בהירות,
הסתלקות מן הגאווה.
התורה יכולה להפוך את ליבו של האדם.
והדבר האחרון, שר הוא.
היינו אדם שהוא בכעס.
כי שר הוא לשון כעס, כמו שכתוב, שר וזייף.
כן?
האם אפשר למתק את הכעס?
הזוהר בפרשת תצווה, תסתכלו בזוהר, זוהר קצר,
מדבר על כך שכעס זה טומאה שקשה מאוד להתרפא ממנה.
מדבר על הפסוק, אלוהי מסכה לא תעשה לך. מה זה אלוהי מסכה? אסור לעבוד עבודה זרה, שתתחיל לפרט, אלוהי כזה,
לא עובדים עבודה זרה וזהו.
אומר הזוהר,
אלוהי מסכה זה אלוהים שהפנים שלך נהיות כמו מסכה.
אדם כועס ופניו משתנות,
פניו משתנות, ואז הוא נהיה אלוהי מסכה.
אז הוא אומר, עזוב, אל תעשה.
אחרי זה הוא דורש את הפסוק, חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשבו, אל תקריא במה לבמה.
נשמה באפו כשהוא כועס, הוא נושם ככה וזה,
הופך את עצמו לבמה.
אז כעס, רבותיי, כעס זה דבר נורא ואיום.
אדם מאבד שליטה,
כועס על אשתו, כועס על ילדיו,
כועס על הנהג בכביש שחתך אותו, כועס על מה,
פוצץ, מי אתה?
אפשר למתק את הכעס?
כעס זה נזק, זה שור, שור הבר, שור זועם, זה ארבע אבות נזיקין, זה הנזק של אש, זה כעס.
אדם לומד תורה יכול להתהפך.
וכן בגמרא, מפני שסורו רענו שיש בו כעס, ועל ידי דברי תורה יוכל להשתנות ליבו לטוב
ולהיות מובדל משום כעס.
כי ורס
הוא מלשון רך,
כמבואר בגמרא, ממרס בדם.
כי מורס נופל על דבר רך, וכן לרוס את הסולת.
אתה נהיה רך,
נהיה עדין.
תשמעו סיפור,
שני סיפורים.
סיפור אחד על הרב אורי זוהר,
זכר צדיק לברכה,
זכר בעל תשובה לברכה,
שהוא היה פעם מתווכח עם הילדים שלו,
הוא היה כועס עליהם, אז הוא ישתום אותם, אבל למה אתה כועס?
אל תכעס.
אז הוא אמר לה, למה את מירה רק לי? למה את לא מירה להם גם? גם הם כועסים, גם הם צועקים.
אז היא כזה לחשה, כי הם לא משלמים 500 שקל לצדקה כל פעם שהם כועסים.
הוא קיבל על עצמו כשהוא כועס,
משלם 500 שקל לצדקה.
סיפור אחר, לפני הרבה שנים, היה איזה יהודי שהכרתי אותו,
בחור, גבר-גבר, היה מגד בצבא, היה כזה איש שעבד במלא עבודות, היה כזה, קיצור, מאוד תחרותי, מאוד כזה, הישגי, לא יודע אם תחרותי,
אבל מאוד מאוד אמביציוני והישגי.
בשלב מסוים היה לו איזה קושי וזה, והוא רצה לקבל ברכה, אז הוא כמובן,
אני אלך לרב הכי חזק, הכי טוב, אני אלך לרב עובדיה, לקבל ברכה.
תלך לרב עובדיה, מה, זה היה יכול להיות הכי טוב.
איך משיגי אותי לו, תנסה פה, תנסה שם?
טוב,
הלך לרב עובדיה,
חזר, אמרתי לו, נו, איך היה?
אמרתי, תשמע,
נשקתי לו את היד,
איזה עדינות.
זה כמו של תינוק.
זה הממיס אותי.
הוא פגש את העדינות של הרב עובדיה, את הידיים הזה, פשששח,
כל כך כזה...
הוא הלך לרב עובדיה, והוא חזור לקבל סתירה אולי, לא יודע, מה זה היה,
קיבל רכוט,
לימוד תורה הופך את האדם, יש לו איזה רוח,
יכול להפוך. אז לכן הלוחות כתובים מזה ומזה,
כדי להעיד על התהליך שלומד התורה יכול לעבור.
והוא מגיע בלב פתוח, אתה יכול להתהפך
ולהיות לאיש אחר.
יפה.
אז זה נפלא מאוד מהשלוח הזה.
בעקבותיו אני רוצה שנלמד עוד שני דיבורים משם ישמואל.
אחד כבר ייקח אותנו לפורים.
אומר השם ישמואל,
המילה מזה ומזה מופיעה בעוד מקום,
או בעוד שני מקומות. פעם אחת היא מופיעה מזה ומזה, יש כאן דפים,
תעבירו דפים ללוחם הנועז.
פעם אחת היא מופיעה בפרשת בלק,
שהמלאך לחץ את האתון, נכון? היה גדר מזה וגדר מזה.
אז גם כן המילה מזה ומזה,
ופעם שנייה זה מופיע בבגילת אסתר,
שאסתר שולחת למרדכי לדעת בשל מה זה, נכון? על מה זה,
מה זה ועל מה זה, נכון.
אז גם כן, מה זה, מזה, ועל מה זה, גם כן מזה, כאילו מזה ומזה.
השם ישמואל מחבר בין המקורות האלו.
ולפי דרכנו זה התפרשו לנו דברי המדרש בפסוק, ויעמוד מלאך השם במישון הקרמים גדר מזה וגדר מזה.
אין אתה יכול לשלוט בהם שבידיהם לוחות כתובים משני אבריהם, מזה ומזה הם כתובים. בלעם, אתה רוצה לקלל את עם ישראל? לא תצליח.
יש להם לוחות מזה ומזה.
באינו מובן, מה שייכו את הלוחות, שמזה ומזה הם כתובים,
לעניין שלא יוכל לשלוט בהם.
אוקיי, יש לנו לוחות, אבל למה בילעם לא יכול לקלל?
נו, מה אתם אומרים?
מה הסיבה?
אפשר כבר להתחיל לנחש, לא?
אתה יכול לקלל משהו, צריך שיהיה איזה חלוט,
לקללה.
אז
אם העם ישראל,
האחיזה שלו בתורה,
היא אחיזה חיצונית,
זה מביא לנו ברכה, מביא לנו ברכה, פרנסה,
כל מיני ישועות וכל זה,
אז זהו, חיצוני, יכול לנצח חיצוני.
אבל אם האחיזה שלנו בתורה היא אחיזה פנימית,
מזה ומזה,
דוך אין דוך, קוסט טו קוסט,
אז אתה לא יכול לגעת בזה.
הקללה יכולה לתפוס משהו חיצוני, לא יכולה לגעת במשהו פנימי.
זה מה שהוא אומר. אך לפי דרכנו יש לפרש, דהנה פירוש כתובים משני אברי, מזה ומזה הם כתובים,
פירשו המפרשים וכן הוא בזוהר הקדוש,
שהיה הדיבור נחקק בלוח מעבר אל עבר,
ואף שלפי השערת הדעת האנושית השכל האנושי היו צריכים להיות נראות את האותיות מעבר השני מאופחות כלומר השכל האנושי אומר תשמע יש גבול כמה אתה יכול להתהפך יש גבול
אני יכול לרשום עליך
אני גם יכול לראות את הרושם של האותיות בצד השני אבל להתהפך לגמרי זה לא יהיה נכון טוב מאוד כי זה שכל אנושי אבל שכל אלוקי
תורה אלוקית חוכמת הקודש הפועלת היא הופכת אותך לחלוטין יכולה להפוך
מכל מקום נעשה בהם נס
והיו נקרעות בעבר השני כמו בעבר הזה.
ויש להבין, נס זה למה היה בא?
וניסים אין נעשים למגן, מגן זה לחינם, זה לצורך.
ויש לומר שהתועלת בזה,
שיהיה הכל בבחינת פנים ולא בבחינת אחוריים.
ונעשים דוגמה לליבות ישראל שעומדים תמיד בבחינת פנים ונוכח השם דרכם. אני רוצה להסביר מה הכוונה.
תראו,
כתוב בהלכה שכשמגביהים ספר תורה צריך שהמגביה
יסתובב סיבוב מלא כדי שכולם מראו את האותיות. לא יעשה כזה חצי סיבוב, חצי סיבוב ואחד יראה.
מה החוויה שלנו כלומדים מול התורה?
בכל חוכמה יש חוויה, אוקיי, מקדימה נמצאים החכמים הפרופסוריים, הגדולים, הגאונים.
אני, אלה מאחורה בקושי מבינים, מסתכלים ועושים כאלה.
חלק נמצאים במצב של פנים בפנים,
חלק נמצאים במצב של ריחוק וחלק מאחור באחור.
התורה מונחת בקרן זווית.
כל הרוצה ליטול לבוא וייטול היא מאירת פנים לכולם.
כולם שייכת לכולם. מאיפה שאתה לא עומד, מאיפה שאתה לא נמצא, התורה שייכת אליך.
אגב, זה קצת מאתגר את עולם הרבנים.
למה? אתם יודעים למה?
אם עכשיו היה כאן פרופסור לפיזיקה,
בסדר? מלמד שיעור בפיזיקה.
מישהו מאיתנו היה מעז
להגיד לו, אבל נראה לי אחרת.
מה אתה מבין פיזיקה? למה אתה פעם הולך לפיזיקה בכיתה י'? מה אתה עכשיו פרופסור לפיזיקה? תקשיב, תסכם.
בלימוד תורה זה לא ככה.
כל אחד יכול להגיד לך משהו. רגע, הרב, שנייה, מה הפתאום? הרב, אני מבין אחרת, לא זה.
מה זה, למדת דקה וחצי כבר?
ככה זה.
שאלה של כמות ואיכות.
מה זאת אומרת?
שבתורה זה האיכות. בגלל זה כל אחד יכול להקשיב.
בפיזיקה, מי שיש לו הכי הרבה כמות יהיה. כן, נכון.
והוא אומר יותר מזה, הוא אומר, בתורה זה ככה, בגלל שכל אחד בתורה הוא פנים בפנים.
הרב לא יותר מהתלמיד.
ולכן אתה תמיד יכול להגיד, מה, אני גם, הגמרא פתוחה לפניי, ואני, נכון,
היום בכלל, הרב מלמד אף יומי, התלמיד עם השוטנשטיין, אבל הרב השוטנשטיין כתוב אחרת,
מתקיף אותו, וזה,
עכשיו זה מאתגר, תחשבו, כל אחד הוא למד, כל אחד יודע הלכה,
כל אחד הוא זה, כל אחד יודע לצטט, כתוב פה כזה וכה,
בסדר, ולפעמים באמצע השיעור,
כמה זה כיף ללמד בשבת, שאי אפשר לעשות לך גוגל באמצע השיעור, רגע, הרב, שנייה, זה כתוב,
אבל זה יפה, זה אומר שמה שהתורה היא פנים בפנים לכולם, אין מקורבים למלכות וכאלה רחוקים, כולם ביחד, יושבים ולומדים, תורה שייכת לכולם,
מונחת בקרן זווית,
פנים בפנים.
ויוצא לנו מזה לימוד גדול לכל איש, היות שידוע שכמה וכמה מזיקים רודפים אחר האיש לבלבלו ולהממו,
כל מיני מזיקים, מבלבלים,
סמארטפונים אולי,
ובמדרש אין בית רובע חללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקים,
מזיקים הכוונת כוחות רוחניים שמסיטים אותנו מהייעוד שלנו, מבלבלים אותנו.
כן, זה המזיקים.
אך במה שאדם מתעורר בתורה ומצוות בהתלהבות וברגש הנפש,
ויהיו ליבו מגעגע אחריהם שיבואו לידו.
אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה לזכור. מתי כבר נלמד את המסכת הזאתי? מתי כבר נלמד את הנושא הזה?
מתי כבר נגיע?
כן, אתם מכירים את הדבר הזה שיש לך,
אתה קונה ספרים ואתה שם אותם ואתה אומר אני אלמד ואני אלמד ואתה אומר מתי כבר אני אגיע לספר ההוא כבר מחכה לי שנה על המדע אף פחות לא הגעתי אליו יש איזה געגוע רצון להגיע
אז אומר השם משמואל ויהיה לי בו מגעגעכם שיבואו לידיו וכלשון הכוזרי שיהיה הזמן ההוא בעסקו בתורה ובמצוות
לב הזמן הוא פריו עוסק בתורה הוא דבוק
והוא בחינת פנים כנ״ל זה גם בחינת פנים כשאדם עוסק בתורה הוא מרוכז
אז בפנים זוהי שמירה מעולה
בפני כוחות החיצוניים
יותר מהם במובן אשר שבת שהוא אהבה ורצון צריך להיות הזמן מוקדש לשמיים ביום שבת
כי הוא באמת לב הזמן ופריו וכשהגיע יום השבת צריך האדם לראות את עצמו כאילו עומד בשנתו שחרית
ויתעורר לחטוף את המצוות זוהי שמירה מעולה לששת ימי המעשה הבאים כדאי מאוד אני אתן פה איזה הנהגה טובה כדאי מאוד מאוד
לנסות לקום בשבת מוקדם
ליל שבת יש חזקה שעייפים
ומתרקים ככה על המיטה מתישהו. בסדר, מצוין, מותר. בליל שבת תחשבות עוד מוקדם.
תקום שבת מוקדם בבוקר,
חמש,
ככה,
הנרות הדולקים.
זה, לכוון שעון שבת, שיהיה לך זה.
חמש בבוקר, ארבע בבוקר, עוד אפשר להכין כוס קפה, אין שום בעיה, לאכול איזה עוגה.
יושב לומד תורה,
גן עדן,
אף אחד לא מפריע,
הכל טוב, הכל זה. איך תפלל אחרי זה? בשמונה תתפלל, יש לך שלוש שעות ללמוד.
עוד שבוע, רמב״ן על התורה,
גנדת,
לעבור על הפרשנים,
על החסידות, השיחות, רשי וזה, פשיטה, לא הוא.
אין לי דבר טוב מזה, נכון?
השבת המחדש שלנו הייתה אצלנו, ב-6 בבוקר, למה?
טוב, שחק איתה גם צריך.
אז שבת,
וכמו חטיפת המצוות שחרית שמועילה ושומרת את הכל היום כולו,
כן שבת, זה שיש יותר מהמעשה הבאים,
כי שבת יש בו שתי בחינות שביעי לימי חול שעברו וראשון יום הבאים וכבר דיברנו על זה אז אם כך
פנים בפנים מזה ומזה הם כתובים זה גם הוראה להתהפכות הלומד למישהו אחר
וגם הוראה לנגישות התורה קרובה לכל אחד
היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה היא לא שייכת רק לחכמים ורק לצדיקים ורק לבעלי המשפחה והייחוס כל אחד יכול להיות כל אחד יכול לגשת
כל אחד רצוי שייגש וכל אחד יכול לשאול שאלות וכל אחד יכול להגיד שותף וכל אחד יכול להגיד את דעתו
גם אם הוא התחיל ללמוד לפני דקה וחצי.
מדהים, לא?
לא משמח אתכם?
אתם שמחים או לא?
נכון.
או, אז זה, עכשיו, כנגד זה, בלעם עם אח שלו וזכרו לא יכול לגעת. מה, הוא יכול לקלל את הדברים החיצוניים. אתה יכול לקלל את השייכות הפנימית? אתה לא יכול.
וזה, ככה רוצה להסביר השם משמואל, מה היה בפורים.
רבותיי, מה הייתה הבעיה בפורים? הרי בפורים נגזרה גזירה שמעולם לא נגזרה. אני אגיד את זה בעל פה ואחרי זה נקרא בפנים.
בפורים נגזרה גזרה על המשרד שמעולם לא נגזרה.
להשמיד, להרוג ולאבד, זה אירוע כאילו מטורף.
אם נגזרה גזרה, אז הוא אומר שקרה משהו שמעולם לא היה. מה קרה?
מה קרה? אתם יודעים מה קרה?
כל המסגרת הייתה קיימת,
אבל השייכות הפנימית
הייתה חסרה.
המסגרת קיימת.
לומדים תורה, לומדים בית כנסת, לומדים מצוות.
האירוע עומד, התפאורה עומדת.
הלב, איפה נמצא?
ממה הלב נהנה?
מסעודת אותו רשע.
הלב נהיה פרסי.
הלב אומר, אני טוב לי להישאר כאן בפרס.
לא רוצה לחזור חזרה לארץ ישראל.
כל האירוע הדתי עומד, מאורגן,
אבל השייכות הפנימית, ההזדהות,
לא קיימת.
זה כמו אדם מגיע לתפילה,
הוא מגיע לתפילה, הוא יושב במקום, הסידור פתוח לפניו,
הוא אפילו אומר את האוטיות, הוא רק לא מתפלל, זה הכול.
כל האופרציה קיימת, אבל הוא לא אמר מילה אחת.
מספרים שהבעל שתי פעמים הגיע לבית כנסת אחד, והוא אמר,
בית כנסת זה מלא תפילות. אמרו, וואי, איזה יופי. לא, שום תפילה לא עלתה, הכל נשאר פה, אתם לא, כלום לא עולה. כי כשתפילה תעלה,
צריך שיהיה לה שתי כנפיים, אהבה ויראה.
אין פה לא אהבה ולא יראה.
באים וקוראים את הסידור. פה בית חרושת לקריאת סידורים.
אומרת אסתר, תראו מה אומר השם שמואלי, ולפי זה תובן כוונת אסתר,
שמאחר שרצונן למשוך חיות וישועה ממקום גבוה בעולם האסתר,
על כן יותר טוב שיסיר שקו מעליו, מסביר נכון,
אסתר שלחת למרדכי על מה זה
לדעה מה זה ועל מה זה,
אז היא שלחת לו בגדים להתלבש. מרדכי קורע את בגדה ולובש שק ואפר, ואסתר אומרת לו מה קורה כאן מה זה ועל מה זה, ושלחת לו בגדים.
אז מה היא שלחת לו בגדים? היא אומרת תקשיב לך,
בוא תסתיר את עצמך, הרי אנחנו צריכים פה לעשות דיפלומטיה, אז אל תגלה את הכל, בוא נעשה דיפלומטיה, נעשה פוליטיקה, יש לנו שנה שלמה, נפתור את הבעיה, מה אתה עכשיו שובר את כל הכלים?
על כן יותר טוב שיסיר שקו מעליו,
שבא לי ימצא סוגה מחיות זו ויתחזקו כוחותיו של אמן עוד יותר, אבל מרדכי לא קיבל.
היינו,
שלא הסכים למשוך חיות וישועה מן עולם הנעלם,
והוא לא ביאר את טעמו,
אז חזרה ושלחה ביד התכל לדעת מה זה ועל מה זה.
ואמרו חז״ל,
שהיא אמרה למרדכי,
שמא עברו ישראל חמישה חומשי תורה,
דכתיב בהו מה זה,
דכתיב בהו מזה ומזה.
כלומר, האם עם ישראל עברו על עשרת הדיברות
שכתוב בהם מזה ומזה?
והנה, לפי הכרעת נגינת הטעמים של המגילה,
הפירוש הוא בפשיטות.
מהו הצער הגדול הזה?
ועל מה לא טובה ההצתה בעיניו? והיא אומרת לו, למה אתה לא רוצה לקבל את העצה שלי? יש כאן איזה בעיה? עם ישראל עברו בעיה?
מטפל בה.
ולזה דרשו חז״ל
שמא עברו ישראל על הלוחות בעשרת הדיברות שכתוב
לוחות כתובים משני אבריהם,
מזה ומזה הם כתובים היינו.
שהדיבור נחקק על האבן ומפולש מעבר לעבר ורומז לאדם שהדיברות נחקקו על לוח ליבו בעומק הפנימיות.
זה הוא, זה חקוק על ליבו.
ואם חס וחלילה עברו על עשרת הדיברות,
נתקלקלה חלילה אצלם הפנימיות.
החיצוניות עומדת, הכל עומד, אבל הפנימיות חסרה.
כן, אתם מכירים את הדרש הידוע, שהם הלכו לאסולת אחשוורוש והכל היה כשר,
והכל היה מהודר, והישיבה הייתה נפרדת,
והכל היה גלעד גלעד גלעד כושר, אבל הפנימיות הייתה מזעזעת. זה בעצם הייתה סעודה,
מסיבת סיום לשאיפות הגאולה.
זהו, אתם חלק מהממלכה הפרסית וכאן תישארו, והם לא רק שהם הלכו לזה, הם גם
נהנו מזה.
וואלה, מתאים לנו.
מתאים לנו שכל העסק יעמוד,
בתי כנסת מפוארים וכל זה, ורק לא יהיה ציון וירושלים בסידור.
הלב חסר.
הלב חסר.
בובת שעבה.
אז הם עברו על מזה ומזה.
וחשבה שעל כן מיעין מרדכי להסכים להצתה.
אם זה ככה, והם קלקלו בפנימיות, אז אתה חייב
לתקן מהפנימיות. אתה לא יכול לעשות כאן איזה תיקון חיצוני, פוליטי.
צריך לעשות כאן התפוצצות.
בשירות נפש מחודשת. זה הכוונה.
אז הסיפור של מזה ומזה בלוחות
וגם במגילת אסתר הוא בעצם אירוע שמשפיע על כל אחד מאיתנו.
לדעת
שכשאדם לומד תורה ואגב דיברנו על זה בעבר
רבי חיים קניאבסקי היה לו איזה הנהגה כשאדם היה לו איזה קושי רפואי הוא היה אמור לו ללמוד את החלק בתורה שקשור לקושי שלו.
יש לך כאבי ראש תלמוד ללכות תפילין.
יש לך
דיברנו על זה נכון כאבי זה מסכת ידיים יש לך
מישהו שאל אותי הרב יש לי מישהו
משפחה, הבעיה עם הלבלב, מה ללמוד?
מה אתם אומרים?
איך?
אז אני אמרתי פרק כמה דברים בספר התניא,
שזה אהבת ישראל וחובת הלבבות.
אמרתי, אם את רוצה שזה, תקראי לזה חובת הלבלבות, כאילו, שזה יהיה לבלב לגמרי.
חובת הלבבות, מה זה? לבלב?
ללמוד בתורה שקשורה לאיבר בגוף.
לעשות רצונך אלוהי חפצתי ותורתך בתוך מעי.
יש גם תורה של המעיים.
התורה מהפכת את האדם מזה ומזה,
יוצר את עצמו שינוי דרמטי מן הקצה אל הקצה.
מנבוב הוא נהיה מבין,
מרהב גאוותן הוא נהיה בהר נקי וצלול,
מסרוק כעסן הוא נהיה וסר הוא נהיה רוס הוא נהיה רך ונעים, הופך את האדם.
יש לי עוד סיפור אחד אחרון ובזה נסיים.
אורי זוהר מספר, הרב אורי זוהר, שכשהוא התלמד אם נחזור בתשובה,
אז הוא אמר, אני חייב לראות מה קורה שם, הוא הלך לעשות סיור במאה שערים.
סתם, כאילו בתור זה, נכנס, נכנס.
הכניס את הראש שלו לאיזה מקום, השגחה פרטית, והוא ראה שם מישהו
ש... הוא אומר, גם בתור אדם חילוני פחדתי ממנו.
היה לו פנים מצלקת פה, משהו,
פנים אכזריות, כך הוא אמר.
והוא חזר בתשובה לפני אורי זוהר,
הוא אומר, הסתכלתי על זה, לא הכרתי את הפנים שלו.
הפנים שלו התאדנו. הוא אומר, זה נהיה לו רוך על הפנים, נהיה לו עדינות, השתנה.
מי שרוצה גם לראות את זה, הסתכלו בחדר של דני לפני ואחרי קצת.
רואים את זה שם, ואתה רואה איזה יורד, ואיזה רוח על הפנים,
איזה עדינות, לפני כן איזה קשיות כזאת, איזה תקיפות.
האדם משתנה, הגוף משתנה, בטח הנפש.
זה מזה ומזה היו כתיבים, וזה הלוחות,
לוחות הברית החקוקות אצל כל אחד ואחד מאיתנו.
שנזכה רבותיי, ברוכים תהיו.
