טוב, שלום רבותיי, מה שלומכם?
אנחנו זוכנים ללמוד כאן ביחד, עניה קדישה,
ובפעם הקודמת דיברנו על,
אנחנו עסוקים בסוגיית הבינוני והעצבויות שלו.
כן, לא להיות עצוב, להיות שמח.
וכן, זה השיעור שעבר, והיום אנחנו בפרק כט.
תראו,
כשהאדמו״ר הזקן שרטט את המבנה,
מבנה הנפש של הבינוני,
אז עלה התיאור הבא.
מדובר באדם שהוא כל הזמן נאבק,
יש לו כל הזמן מאבק עם הרע,
נכון?
לא תמיד באותו דבר, אבל הוא כמובן באיזה עניין של התמודדות.
יש לו ממשיכה לרע, אבל הוא מצליח, הוא מנצח כל הזמן.
אם הוא נופל, אז הוא רשע.
באותו רגע שהוא נפל, הוא נקרא רשע.
עזור בתשובה, יהיה בעל תשובה, יהיה בינוני.
אבל בסדר, על זה דיברנו,
ואז הוא,
דיברנו על הסכנות של הבינוני, עצבות יכולה מאוד מאוד להפיל, עצבות ממילדי שמיא, עצבות ממילדי עלמה, כל מיני דברים כאלה.
אבל אדמור זקן אמר,
כשהוא הגדיר את הבינוני בתחילת הספר,
אז הוא אמר שהבינוני, אולי אני אקרא לכם את זה,
נגיד, זה היה נראה לי בפרק יב,
אז הוא אומר שהבינוני הוא,
אמנם הוא לא קשור,
הנה, מי שרואה, יש לו כאן ספר, תסתכלו בפרק יב.
אז הוא מתאר כאן את הבינוני,
שהנפש האלוקית היא לא שליטה יחידה,
כן? אך מהות ועצמות נפש האלוהית שאין עשר בחינותיה, לא לעין לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה,
כי אם בעיתים מזומנים, כבר בשעת קריאת שמע ותפילה,
שישעת מוחין דגדלות למעלה וגם למטה,
ישעת כושר לכל אדם,
שאז מקשר חב״ד שלו להשם להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברכו לעורר תאווה ברשפי אש
בקיום התורה, מצוותיה, מאהבה, שזה מהות קריאת שמע.
אבל אחרי,
אחרי התפילה, מסתלקים המוחים שלו.
מסתלק המוחים, דגדות אין סוף ברכו,
הרי הרע חוזר בניור בחלל השמאלי ומתאבד תאווה להתאבות עולם הזה ותענוגיו.
כאילו לבדו על משפט המלוכה, אז כשהוא תיאר את הבינוני בהתחלה, אז הוא
אמר גם לבינוני ישנם רגעים שבהם הוא דבוק בהשם ידברך.
גם, כן.
אחרי התפילה הוא חוזר חזרה להיות משובה, אבל יש לו רגעים בתפילה ולימוד תורה,
שהוא,
כן?
כמו שהרמב״ם אומר,
כמו שהרמב״ם אומר בהלכות תשובה,
כשהאדם חוזר בתשובה ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה אחרת לעולם. כלומר, האדם מעיד על עצמו,
מעיד את הקדוש ברוך הוא אומר, הקדוש ברוך הוא ידע לך, אם אני מצליח להישאר במצב הזה כל הזמן, אני בחיים לא אחטא.
כי זה מי שאני באמת.
אבל יכול להיות שאני מחר ארד מה...
כמו אדם נגיד נמצא בתפילת נעילה ביום כיפור.
תפילת נעילה, בסוף, כבר כל הפסוקים,
לעולם אדוני דבחה נמצא בשמיים, קראתי בכל לב,
ענני אדוני חוקיך יצור, הכל ה...
אז שמה מה אתה רוצה לחטוא עכשיו?
אני אומר, אדם, אם אני, אם אני במוד הזה, אני לא רוצה לחטוא.
יכול להיות שמחר אני לא אהיה במוד הזה, אז אני, אבל כאילו זה מי שאני באמת.
אז גם הבינוני יש לו רגעים כאלו או שלבים כאלו או מרחבים כאלה שבהם הוא מרגיש
את קרבת אלוקים.
אבל יכול להיות שגם זה הלך לבינוני לאיבוד,
כן?
והלב נעשה כל כך אטום,
סתום ואטום, מכל מיני סיבות.
טרדות פרנסה,
טרדות כלליות כמו המלחמה הזאת,
לא יודע, אני לפחות בחודש וחצי הראשונים במלחמה לא צריך להתפלל.
תוק.
כאילו אני אומר את המילים בסידור, אבל לא...
לאט לאט.
אז מה יעשה הבינוני בדבר הזה?
זה פרק כט.
אך עוד אחת צריך להשית עצות בנפשו הבינוניים, בנפשו הבינוניים, אשר לפעמים ועיתים רבים, עיתים רבים, לא סתם,
יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן,
ולא יכול לפתוח ליבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפילה.
מעניין שהוא,
אתם יודעים שאדמו״ר הזקן היה לו,
טסט קייס כזה,
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהיה קונה מברור.
ברור זה כן שאל אחד אם הוא יודע אם הוא מתקדם בעבודת השם.
הוא יודע אם הוא יודע אם הוא מתקדמות או בנסיגה.
אז הוא אמר יש שתי אינדיקציות.
אינדיקציה אחת,
אם יש לך תוספת ב... אהבת להערכה כמוך,
אם אתה בתוספת בין אדם לחברו אז זה מצוין,
בעניין שני אם יש לך תוספת בעניין התפילה.
אתה מרגיש בתפילה יותר דבקות, יותר קרבה, אלה האינדיקציות, בסדר?
בסדר?
לימוד תורה במרכאות זה לא חוכמה. זה אומר, אני אלמד עוד משהו, אני אלמד עוד דף.
בסדר, זה...
איך אתה עומד בתפילה?
האם יש בתפילה קרבת אלוקים? אתה מרגיש שאתה מדבר עם השם יתברך? זו האינדיקציה.
אז מה יעשה הבינוני שהוא לא הולך לו בתפילה, הוא תקוע.
זה לא יעזור שתוסיף עוד דף לימוד גמרא, כי זה לא הבעיה.
הבעיה היא בעמידה שלנו מול השם יתברך.
לברוח במרכאות אל לימוד תורה זה עבודה קלה יחסית. כי אתם יודעים למה זו עבודה קלה?
כי לתורה יש בעיה,
מירכאות.
מה הבעיה של התורה?
היא מעניינת.
זה פשוט מעניין ללמוד תורה.
גם גויים אוהבים ללמוד גמרא.
בקוריאה, בסינגפור, ללמוד גמרא. תורה מעניינת, מה זה לא מעניין?
ללמוד תנ״ך במיוחד שאומרים כמו מכון מאיר, שעושים את זה באמת מעניין. במיוחד צורך הדרה. לא, זה אתה אמר.
מעניין, תנ״ך, גמרא, מדרשים, מרתק, מי לא אוהב,
נכון?
יש בדיחה שראו איזה אדם אחד מעשן בשבת
ולומד קצות.
קצות זה ספר פלפול כזה.
אמרו לו,
לא, אני לא יודע, סליחה, אמרתי בשבת, לא, לא.
היה סיפור אחר, אבל בלי שבת.
היה כאלה שלמדו,
חבר'ה, תלמידים של רב שמעון שקופ, שהיו לומדים רב שמעון
מרוב שהיה
סברות אינטלקטואליות, הם היו לומדים את זה והיו אוכלים את הרף תוך כדי.
היה מישהו מעשן ולומד קצות.
אמרו לו, ככה לומדים קצות? הוא אומר, לא, ככה מעשנים סיגריה.
חי עם הקצות,
כאילו זה קצה של ה... יש הנאה בלימוד תורה. מי שאוהב אתגרים אינטלקטואליים,
אין כמו דף גמרא.
לפצח אותו מה הגמרא התכוונה, מה פה, נכון?
מי שאוהב אתגרים אינטלקטואליים, אין כמו ללמוד איזה אחרון,
שהשמע את הקצות,
וככה הסברות, וזה תענוג.
זה, כמובן שאגב צריך ללמוד תורה למלא רצון השם יתברך, זה ודאי, אבל
אומר אדמו״ר הזקן, הבעיה של הבן אדמו״ד היא שכשעומד בתפילה,
אתם יודעים מה, נגיד את זה הכי דרוגרי שבעולם, כשהוא עומד בתפילה הוא מחפש ספר ללמוד.
יש כאלה כבר שעושים את זה לכתחילה.
מגיעים תפילת שבת,
ספרים.
ספרים.
לא, בלי עלונים, מגיעים עם ספרים.
ככה שיהיה מה להעביר את הזמן.
יש גם כאלה שאני רואה, אני לא שופט אף אחד,
אבל יש כאלה שאני רואה לומדים גמרא, דף יומי.
דף יומי. עכשיו, גמרא צריך לתפוס ראש.
כשאתה לומד גמרא בתפילה, התפילה מפריעה לך.
זה האירוע.
היא מפריעה לך, התפילה מפריעה.
אתה כאילו, זה לא שאתה לומד איזה ספר, אתה יכול תוך כדי לענות, אבל התפילה מפריעה. גמרא, צריך להתרכז, זו תפילה מפריעה.
אז הגמור הזקן אומר,
אך עוד אחת צריך להשית יצות בנפשות הבינוניים,
אשר לפעמים ועיתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח ליבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפילה.
זה הדבר המרכזי, צריך
אבן יסוד בחסילות זה להקדיש זמן ועבודה לתפילה.
התפילה תהיה משמעותית.
בוא נעשה רגע חשבון קטן, בסדר?
אם יש פה תחביב,
מה התחביב שלך?
לצחות.
יפה. כמה זמן אתה מקדיש לזה בשבוע?
לא, כשהיית,
לפני המלחמה.
שלוש שעות בשבוע.
סבבה, יפה.
עכשיו יש כאלה אנשים, יש להם תחביב תפילה.
כמה אתה מקשיב לתחביב הזה?
אה?
שבוע, בשבוע.
כמה בשבוע?
כמה בשבוע יצא לך להקדיש לזוהר?
יש לך גם שבת. יש לך שבת גם.
עם שבת כמה?
בקיצור, נגיד שתפילה ביום שחרית ממוצעת זה 45 דקות, 50 דקות, 45 דקות,
מנחה עשרים דקות, ערבית רבע שעה.
מה? שעה ועשרים. אז שעה ועשרים ביום.
ובשבת
זה שעה ערבית,
ועוד שלוש שעות שחרית, זה עוד ארבע שעות,
ועוד מנחה וזהו. נגיד בשבת זה שש שעות תפילה, משהו כזה.
אז יחד עם השעה ורבע כל יום,
אז הגענו לחמש עשרה, שש עשרה שעות בשבוע.
אומר על זה כבר מקצוע,
אפשר לעשות תואר עוד דבר,
זה נכון?
16 שעות בשבוע אדם שם על תפילה. עכשיו, אם הייתי משקיע את השעות האלה בלעשות כסף,
מה? אז כמה? 100 שקל?
יום וחצי עבודה. יום וחצי עבודה. 100 שקל לשעה
כפול 16 זה...
כן? 1,600 שקל בשבוע.
זה עוד משכורת בחודש.
עוד משכורת בחודש, נגיד.
תחביב, כן, כאילו תפילה.
מה שאני בא לומר, אני עושה קצת זה, אנחנו משקיעים בזה המון זמן.
כל יום זה נראה קצת, אבל בסוף אתה משקיע בזה,
אנחנו משקיעים בזה לא מעט זמן,
לא כדאי שיצא מזה משהו.
לא כדאי כאילו שתהיה עלות תועלת, ערך שבסוף הדבר יישא איזשהו ערך כלשהו, אתה כבר משקיע, והנה אם אדם אומר, לא מתפלל, לא מתפלל, בסדר, אז אתה לא יודע, אבל כבר אתה שם שם 16 שעות מהחיים שלך.
כל שבוע, מצטבר לחודש, מצטבר לשנים, בסוף זה חודשים שאדם מתפלל.
קרה שם משהו, התחולל שם, אדם לומד מסכת, זה מה שקרה, אדם לומד מסכת, כמו הייתי בדף הזה, אני בדף הזה, התקדמתי,
עשיתי חזרות, אני יודע, הוא רואה את ההתקדמות ב... הוא רואה אותה.
בתפילה,
אנחנו משקיעים בזה לא מעט זמן,
קרה משהו, התחולל משהו, יש איזו התקדמות,
יש איזה ציר של התפתחות.
חסידות שמה אירוע משמעותי על התפילה, יצא לך,
אתה מעריך יותר בתפילה,
למדת על התפילה, אתה מחכה לה, אתה מצפה לה,
אתה, יש איזה משהו?
האירוע הזה הוא בתנועה או לא?
מה קורה לו?
כדאי להתבונן בזה, כי אנחנו שמים בזה לא מעט זמן.
מילא אם תפילה הייתה אצל המוסלמים זה חמש תפילות, אבל כל תפילה אחרי חמש דקות.
בסדר, זה יאללה, אם גם ככה זה לא רק ברימין השמאלה נגמר סיפור.
פה אנחנו שמים פה השקעה רצינית ביותר.
מה?
מה זה?
מילון נענב.
מי?
התפילות, התפילות, אמרו, כל התפילות היפה כאלה. נו?
אני לא מדבר, אני לא מדבר, קודם כל,
אני לא מדבר על, קודם כל, אתה מדבר על אוהדות האלה.
לא, אתה מדבר כאן, אתה מדבר על משהו שהוא נכון, שאנחנו בעצם מדברים כאילו ולא שומעים את הכל בחזרה.
אני לא דיברתי על זה, זה עוד בעיה נוספת. אני מדבר על, בהנחה שאדם שמגיע לבית הכנסת חושב שתפילה זה דבר חשוב ולכן הוא הגיע.
לכן הוא בא.
אם הוא חושב שתפילה זה לא חשוב, אל תתפלא, אף אחד לא מכריח אותך, זה לא ישיבה תיכונית פה, נכון?
אז הוא מגיע.
אז אתה כבר מגיע לבית כנסת לשעתיים-שלוש,
אתה לא רוצה שיצא מזה משהו?
האם יצא לכם להיות במקומות
שאתה רואה שאנשים מתענגים על התפילה?
יצא לכם או לא?
מה הדבר הזה?
אני, זו הזכירה ימים מקדם, שנות עולמים,
כשחמי היה בעולם הזה,
היינו מגיעים שבתות אליו.
ואתה רואה אנשים,
בית כנסת מרוקאי,
בבא סאלי בראשון לציון,
כולם אנשים עובדים, בעלי מלאכה.
אני עד היום לא פגשתי תפילה כזאת בשבת.
איזה עונג. אנשים נהנים מהתפילה שלהם. עונג.
מהפיוטים, מהבקשות, מהשירה.
לא פגשתי קורא בתורה, גם כן, גם הוא על אבא שלא נפטר, משה פרץ.
קורא בתורה, לאט, נהנה מהקריאה. ואם הוא קצת קורא מהר, כולם, מה קרה מי ארת היום, משה?
מה, סליחה, מחכה לך הסכנה בבית, הכל ותקרע בינה. הוא קורא לאט והכל בנחת והכל.
ועם שבת של בקשות עם פייטנים, בית כנסת שלוש בלילה, מלא מפה לפה.
נהנים מהתפילה, יש הנאה מהדבר הזה.
תפילה וקדושה.
יש דבר כזה.
אז אומר אדמו הזקן, אצל הבינוני,
בכלל, באופן כללי, התפילה היא אינדיקציה.
תראו, זו אינדיקציה מאוד מעניינת. אתה יכול לראות מקומות
שהם מלאים בחסד, מלאים בתורה, אבל התפילה שם היא קטסטרופה.
אתה מגיע, הדיבורים,
דיבורים בתפילה,
גם דיבורים וגם כאילו מעירוב וגם בוא נגמור עם זה.
זאת האינדיקציה איפה אנחנו עומדים מול השם יתברך.
איך נראית התפילה שלנו?
האם יש איזו הכנה קטנה לפני, האם סתם אתה,
יש איזו חמימות, יש איזו קרבה, סתם אתה מתגעגע.
מת, בוא לא התפללתי שחרית, אני מתגעגע לתפילה, רוצה.
שיש איזשהו ציר של התקדמות. אז מה יעשה הבינוני שהלב שלו אטום?
וכמו שכרגע תיארנו, זו כנראה תופעה שהיא לא נדירה.
זאת בעיה אחת שהוא מביא כאן, ובעיה שנייה,
וגם לפעמים לא יוכל להילחם עם היצר,
לקדש עצמו במותר לו מפני כבדות שבליבו.
כן?
גם לפעמים קשה לו...
בקיצור, יש איזו גסות כזאת, זה נקרא ביידיש גרוב.
גרוב, כן?
גסות כזאת.
גרוב קייט, כן? אז...
מה יעשה הבינוני? וכאן הדמוי הזה, כן, אני רוצה להגיד את זה בעל פה.
הוא מביא כאן זוהר.
אני רוצה להגיד את העצה בעל פה,
ואז טיפה לקרוא איך אני מבין אותה, ואז לקרוא בפנים.
נקרא רק את לשון הזוהר, שיהיה לנו ככה את המילים בפה, את המילים של הזוהר הקדוש.
וזאת העצה הייעוצה בזוהר הקדוש, דמה רב מטיבתה
בגן עדן, הרב אמר את זה בישיבת גן עדן.
עע,
עע זה עץ,
זה לא סליק בן אורע,
מבט שם לי.
אתה רוצה להדליק מדורה, אתה שם איזה גזע כזה גדול, האש לא תופסת את הגזע.
מה תעשה? תבוא עם גרזן,
תן איזה מכה לגזע, תחלק אותו לכמה חתיכות, האש תיתפס.
זה הזוהר.
גופה דלא סליק בנהורה דנשמטה,
גוף שהאור הנשמה לא מאיר בה, הרי זו העבודה של הבינוני.
העבודה של הבינוני זה להצליח להאיר את אור הנשמה על כל מכלול האישיות שלו. שהנפש האלוהית, היא תנהל את העניינים, היא תהיה השלטת, היא תהיה הנהגת על הרכב.
גוף שלא מצליח, מה עושים?
מבטשים אותו, ביטוש.
ביטוש זה לא ייסורים, תכף נראה מה זה.
עוד משפט אחד כאן.
פירוש נאור אדוני שמטה שעור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף.
אף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת השם,
אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך
שיוכל למשול על חומריות הלב מחמת חומריותן וגסותן.
והסיבה היא גסות הקליפה
שמגביה עצמה על אור קדושת הנפש האלוהית ומסתרת
ומחשיכה אורה.
וזאת צריכה לבצעה או להשפילה לאפר. טוב, בואו טיפה ננסה להבין מה העצה שהוא אומר, ואחרי זה נקרא את זה בפנים.
אחד העצה שהוא נותן כאן
זה בעצם לנצל את המאורעות
שקוראים לאדם ביום-יום,
לנצל אותם לעבודת השם.
לנצל אותם לעבודת השם.
יש לנו כל מיני מאורעות שקוראים לנו.
חלק מהמאורעות שקוראים לנו
אלו מאורעות שגורמים לנו לשפלות
ולכאילו, ולב נשבר, בסדר?
במקום לדלג מעליהם,
במקום להגיד, אה, לא קרה כלום,
בוא תיכנס רגע לתוכם.
יש בדבר הזה משהו שיכול לשבור לך את הלב.
במקום לדלג מעל זה, תשתמש בזה.
אני אתן לכם דוגמה. שאלו פעם את הרב אליהו, זכר צדיק וברכה,
על ציפייה למשיח. איך מחכים למשיח?
אז מה הרב אמר להם?
איך מחכים למשיח? מה אתם אומרים?
הרב אמר להם, כמו שאתה מחכה לאוטובוס.
חשבתי כמו ש...
היית אדם, אני נוסע הרבה באוטובוסים,
אתה בתחנה,
זה שלי? אה, לא, זה לא.
זה שלי? אה, לא.
עד היום, אתמול עליתי לאוטובוס, האוטובוס מגיע, האוטובוס מגיע, הוא הולך לעצור בתחנה, הכל בסדר, אנשים רצים.
אנשים רצים, הוא לא יברח לך, רצים לאוטובוס, עומדים, נכון?
מבוגרים, לא ילדים, ילדים בכלל.
זו ציפייה כזאת שהוא יגיע,
האוטובוס, נכון?
מישהו אמר לי, לא קשור לשיר, סתם מישהו אמר לי, זה הבחנה יפה שהחיים,
חלק מהאנשים בחיים זה נהגי אוטובוס, חלק זה נהגי מוניות.
זה כאילו מקצוע דומה אבל הפוך לגמרי. נהג אוטובוס,
הוא יודע בדיוק מתי הוא עולה, איפה הוא נוסע, מה הטחנות, פעם הוא מסיים.
נהג מונית או לא מונית, אין לו מושג.
תחשבו על זה, הוא לא יודע, נהג מונית או יותר נהג אוטובוס, כל אחד.
אז גאו סוגריים.
אבל כאילו הציפייה, הנה הוא הגיע.
מה עשה הרב?
הרי להשתמש,
הציפייה למשיח עם מושג מופשט, אבל עכשיו אחרי שאמרת לי איך זה נראה,
שזה כמו שמצפים לאוטובוס, אז אני מבין מה הכוונה, באמת,
והאכזבה,
זה קרה לי פעם,
שהייתי בתחנת האוטובוס,
זה כמעט קרה לי לפני שבועיים,
אבל פעם זה קרה לי, לפני שבועיים הייתי בתחנת האוטובוס,
הסתכלתי במובית לראות אם את האוטובוס מגיע, ואז הסתכלתי רגע בהודעות וכל זה, ואני כזה בטלפון,
ופתאום אני רואה,
האוטובוס הגיע, אה, לא הצליח, גם אני רצתי לך, רגע, רגע.
התחושה המאכזבת הזאתי, שכאילו פספסת עכשיו עוד שעה, לא תדאג. ופעם זה קרה לי,
עם ספר, כאילו, זה,
הסתכלתי, ופתאום אני,
אני מרים את העיניים לספר, ואני רואה שאנשים חיכמו איתי, הם לא פה.
איפה הם נעלמו? מה זה, האוטובוס הגיע.
איזה מבאס זה, היה צריך ללכת באיזה, לתחנן המרכזי, את האוטובוס, בקיצור, תמיד כשאתה מאחר,
אז גם האוטובוס, אתה צריך לתפוס אותו, השני, גם הוא מהאחר,
אתה התכנסת לאיזה לופ לא טוב.
אכזבה כזאת, נכון?
אז זו דוגמה.
דוגמה.
קורים לנו במהלך החיים כל מיני אירועים שיש בהם כדי לשבור את אוטם שריר הלב.
לפעמים זה אוטובוס שהפסדנו, לפעמים סתם, אדם, יש לו איזה כאב כלשהו,
איזה כאב...
רב, קרה לי הפוך,
הספורט ספרתי באיזה חמש דקות את אותה פועה באוטובוס,
ופתאום אוטובוס מגיע.
איך שמחת?
בטח, כן, פתאום אתה מגלה איזה חסדים כאלו.
לפעמים זה כאב פיזיולוגי, אפילו לא גדול, יש לך כאילו אדם פתאום דרך הכאב הזה הוא מרגיש את הצער שלו,
את הצער של עם ישראל.
לנצל את המאורעות האלו כדי לשבור את, כאילו הגאווה הרבה פעמים היא חונה באזורים שאני מנהל את העניינים,
אני הכל בסדר,
אני כאילו זה ה...
והקדוש ברוך הוא עוזר לנו ושלח לנו,
והיום יש לנו כל מיני אירועים שיש בהם כדי,
בכדי לשבור את הגאווה.
נכון?
יש את הבדיחה הידועה, אני חושב שסיפרנו אותה כאן פעם, נספר אותה עוד פעם.
אדם אחד יוצא, נספר אותה, אבל טיפה ננתח, נהרוג אותה, בסדר? ננתח את הבדיחה, נהרוג אותה לגמרי.
אדם אחד יוצא, לפגישה בתל אביב, מחפש חנייה, מחפש, חפש, חפש,
לא מוצא, ואז הוא אומר, הקדוש ברוך הוא, תעזור לי, איך שהוא מתפלל,
מישהו יוצא, הוא אומר, אלוהים, תודה, הסתדרתי, לא צריך.
פה צוחקים.
תודה.
אדם גר בשכונת יוקרה,
הדר תכונים, הדר גנים, הוא מסודר בחיים, יש לו בית, יש לו אוטו,
האוטו קנה אותו לא מזמן, עם עיניי לו לימוד על הזה,
ככה.
הוא יורד בבוקר לאוטו,
כולו ככה מסודר, מבוסם, יש לו פגישה בתל אביב, הוא יש עסקים, אדם חשוב.
מגיע לרכב, ככה מסתדר, שם את הבקרת אקלים, שם את המוזיקה שהוא אוהב.
הוא בשליטה,
הוא על הסוס,
הוא על הגל, האוטו גם צוחצח,
נקי, הוא יוצא ככה מהחניה הפרטית שלו, וזה, השער נפתח, ווווווווווווווו, והוא בדרך לעוד פגישה, עוד יום עסקי מוצלח,
שיהיה לו בעזרת השם, כן?
עכשיו, הוא מלא בגאווה,
האוטו שלו עוד מגביר לו את הגאווה, כי האוטו זה מגבר נוכחות לכל דבר,
והוא בדרך,
הקדוש ברוך הוא רואה אותו,
הוא מרחם עליו, תראו את האדם הזה נפוח מגאווה, בואו קצת ננער אותו.
הוא מגיע לפגישה,
שם לתל אביב,
הוא יתחיל להסתובב ומחפש חניה, אין,
הכל מלא, החניונים האלה הם הכל מלא.
אבל הוא לא רב, אבל הוא אדם מתוכנן,
הוא בווייז עשה, הוא הגיע עשר דקות קודם, כי הוא ידע שלא תהיה חניה וצריך לחפש, אבל הוא ממשיך להסתובב, אין.
אז הוא מתחיל להרגיש בפעם הראשונה את הזיעה בצבא,
מהפדיחות.
מה הוא יגיד?
הגעתי, איחרתי לפגישה, כי לא מצאתי חניה, מה, אתה ילד בן 18, לא מוצא חניה?
אתה אדם בזה.
אז הוא ככה מתחיל טיפה להזיע. אבל עדיין, עומדת העניינים, הכל בסדר, שנייה, הוא מעשה לוחץ בווייז, יש לו כזה שמוצא חנייה,
פנגו מוצא לו חנייה, יש לו את כל האפליקציות,
כלום, הכל תקוע, אין.
עכשיו, וזה כבר נהיה לו, מה שנקרא, עיגולים של שמחה.
כבר הזיעה מתפשטת.
ואז ברגע הזה, הוא פתאום, משהו בגאווה שלו נסדק,
הוא מרים את העיניים ואומר, אבא, תעזור לי,
אני לא יכול לבד.
הקדוש ברוך הוא אומר, יא בויה, זה מה שרציתי.
זה מה שרציתי, של לסדוק את חליפת הגאווה שלך,
שאתה מנהל את העולם, ושתפנה אליי.
אז הראתי לך לשנייה אחת מה קורה אם אני לרבע שנייה מסיר את העיניים ממך.
הנה, בטח עבוד חנייה, קבל, במיידי.
וכאן יש פיצול.
הדרך המתוקנת
לאותו אדם הייתה להגיד מה?
להגיד תודה, להגיד הודיה, תודה רבה. אבא, הצלת אותי עכשיו. אני רואה שכלום, חנייה לא מסתדרת בלעדיך,
בטח שהפגישה העסקית עוד תסתדר, אבל אפילו חניה אני לא מוצא בלעדיך.
מה עושה האיש שלנו בבדיחה,
שהיא בעצם הוא הבדיחה?
ממהר לחזור לפוזיציה הקודמת, הכל בסדר, אני חזרתי לשליטה, אני חזרתי להיות איש עסקים, אני מנהל את העניינים, אני פה, אני שם.
הוא לא ניצל
את האירוע,
אירוע בנאלי, אבל כשאתה מחפש חניה לפגישה חשובה, הוא לא בנאלי.
הוא לא ניצל את זה כדי להיכנס לתוך הלב נשבר ולזכור.
בסוף הוא התפלל.
זו הייתה תפילה אותנטית.
אתמול הייתי צריך לערוך חופה, ברוך השם,
וקצת היה, הזמנים היו קצת גבוליים וכל זה,
והייתי צריך לסיים איזה שיעור ולצאת לחופה,
ואז פתאום בדרך היה לי עוד איזה עיכוב.
עוד איזה עיכוב.
עיכוב כאילו של...
אז בזמן של העיכוב הזה,
אז יכול להיות, שלוש אפשרויות. אפשרות אחת זה לשבת באוטו ולהתעצבד על מי שמעכב אותך.
כן, אמרתי לו מראש, וזה, כשאגיע, מה,
אפשר להגיד, הקדוש ברוך הוא, הכל שלך.
הרי הכל שלך, הרי גם אם הייתי רוצה שעה לפני הזמן, אתה יכול לארגן לי עכשיו איזו חסימה בכביש 6 ואני... אז אני אשתבח שיוכחה, אנא מיוכחה.
שהזמנים שלך והווי שלך וכביש 6 גם שלך.
תסדר שגם למרות האיחור נגיע בזמן.
וואלה.
אז זה, הגענו, הגענו בול.
כן, אתה מתפלל, עושה את זה על השם יתברך.
בום, הגענו בזמן.
היה לנו בזמן אפילו להתקשר אליי מנהל האירועים, לשאול איפה אתה? אמרתי לו, תקשיב, אני מגיע בדיוק עוד עשר דקות, אז שהכול כבר יהיה מוכן, העדים, הכתובה, הכול, אני רק מגיע,
הגעתי, כל החיילים עומדים.
אז לנצל את הסיטואציות הללו,
לנצל את הסיטואציות הללו,
שיש לנו איזשהו מרכיב של עין נשבר כדי להוליד משם תפילה.
להוליד תפילה.
לפעמים,
אתם יודעים מה,
אני אגיד לכם אפילו יותר מזה, בסדר?
לפעמים
יש אדם עושה בדיקה רפואית והוא צריך להמתין לתוצאה.
עכשיו, 90% הכל בסדר, בעזרת השם. תחשוב טוב, הרבי היה אומר,
בשם אצמך צדק, תחשוב טוב, יהיה טוב.
אבל אתה יודע, אדם מגיע, עושים לו איזה בדיקה רפואית. מה, יש פה איזה חשש, אנחנו רוצים לשלול אותו,
שוכנות לך לבדיקת דם.
מה אכפת לך לדאוג קצת ולהתפלל?
בסדר,
תרוויח.
בסוף יתברר שהכל בסדר, אבל יש לך פה איזה כמה ימים שאתה יכול
קצת להתפלל מלב נשבר,
תעשה את זה.
שמתי לב לדבר מאוד מעניין, אני מוכר לכם פה את ההצעה הזאת ממש בחינם,
זה משהו שרבי נחמן אומר אותו,
אבל פשוט ראיתי שהוא עובד.
רבי נחמן אומר,
יש בחיי מוהרן כתוב,
שפעם רבי נתן שאל את רבי נחמן, איך אומרים תהילים?
איך אומרים תהילים?
אז רבי נחמן אמר לו, אתה אומר תהילים עליך.
אתה חושב שדוד המלך מדבר עליך.
ואז רבי נחמן אמר, דוד המלך כתב את תהילים
באופן ששמע מענה לכל הצרות של כל בני האדם בכל הדורות.
אז רבי נתן אמר, לא, אבל יש שם גם שבחים.
כתוב שומרה נפשי כי חסיד אני וכל זה. אז רבי נחמן אמרנו, במיוחד את זה אתה צריך להגיד עליך.
גם את השבחים תגיד עליך.
אבל,
ואני זוכר שהיה לי כמה פעמים בחיים שהיה לנו איזה קושי גדול,
גדול.
לפעמים זה היה עניינים רפואיים של הבת שלנו שנולדה, והיו הרבה דברים ניתוחים וזה, וסכנות.
והיו עוד כל מיני דברים,
סביב הגירוש מגוש כתיף, ועוד כל מיני דברים אישיים.
שהיה כאילו אירוע כזה, והייתי הולך לכותל להגיד תהילים. פותח תהילים, התחיל להגיד, לפעמים הייתי פותח כזה איפה שיוצא, לפעמים הייתי אומר את כל התהילים.
הייתי אומר לעצמי, יואו!
דוד דיבר רק על הצהרה שלי.
כאילו, כל הפרקים פתאום התורשת.
וכל פעם שהלכה לזה קושי, זה...
ומה אני אגיד לכם, אני...
ברוך השם, הדברים הסתדרו על הצד הטוב, היותר טוב והמעולה.
אבל התפילה, אתה לא אומר, יאללה, בטח יהיה בסדר, נו, אז מה, עכשיו צריך להשקיע? עכשיו הכותל, להתפלל?
יש לנו עכשיו המון על מה להתפלל.
בליל שבת שעברה,
בליל שבת שעברה, מנחה וערבית,
אמרתי, אני עכשיו מתפלל רק על החטופים.
זהו.
וכל מילה בתפילה,
ניסיתי לראות איך היא קשורה לחטופים.
כאילו,
כל דבר.
ביום ראשון היה את המבצע, כן?
שווה חמאס שם. אז אתה אומר, אנחנו אומרים,
אנחנו אומרים, תחשבו, אז אנחנו אומרים, הרבה שנים אתה אומר את זה, מחלק לחיים בחסד, מלחמתים בחיים הרבים, זאת אומרת, חטופים, רופא חולים מתיר אסורים, מתיר אסורים, מתיר אסורים, מתיר אסורים, אסירים, אסירים פליליים.
עכשיו, כשאנחנו מקבלים את התמונות האלה מהמנהרות עם המסורגים שיש שם, מתיר אסורים.
כאילו איך אנחנו לא נעצרים על ה... בלב נשבר, על המתיר אסורים ו...
אבל לא רק מתיר אסורים, גם מחיי מתים.
וכאילו כשאדם יוצא מתחת לקרקע, כמו השני אלה שחילצו השבוע,
זה היה סכנת חיים.
פתאום אתה רואה איך כל מילה יכולה להתקשר,
נכון? איך כל...
אז מה שאדמור הזקן אומר כאן, שאדם צריך להסתובב
בחיים שלו,
אני אספר לכם עוד איזה סיפור, היה לפני איזה שנה וחצי, היה איזה משהו שהיה...
היה צריך להתקדם,
והיה תקוע.
בסדר? היה תקוע, משהו שהיה צריך להתקדם, וכל מה היה תקוע,
תקוע, תקוע, זה כאילו...
בסדר?
ואני ניסיתי להתקדם, וניסיתי עם כל מיני, וזה היה תקוע, ובאופן כזה שאתה, לא הצלחתי להבין איך זה,
איך לפרוץ את המבוך הזה. טוב, באותו שבוע היה, זה מעניין אתכם הסיפורים האלה או שאני מדבר עליהם?
זה הכי מעניין, סיפורים זה הכי מעניין, כן.
באותו שבוע היה,
היו אצלנו שתי משפחות בקהילה שישבו שבעה.
כן, אז אחד, בקיצור, היה צריך להיות בשני ניחומים.
זה היה קצת דחוק, אז
משפחה אחת ישבה בצפון,
והיה לי בעצם רק יום אחד שהיה רלוונטי שאני אוכל לנסוע אליהם.
אז אני העברתי שיעור באיזה מקום,
ביישוב צופים, אמרתי, אוקיי, אני מסיים את השיעור בשמונה וחצי,
עשיתי וייז, ראיתי שזה 45 דקות נסיעה אליהם,
תשע ברבע להגיע לניחום אבל אם זה סביר, אתה לא יכול להגיע מאוחר, זה עוד סביר,
אתה עוד יכול לשבת,
אני אספיק.
ככה, אבל הכל כזה, צריך להגיע לשיר בזמן, לסיים אותו בזמן.
טק-טק, אז באמת, טסיתי, הגעתי בזמן, סיימתי בזמן, שמונה וחצי, עליתי על הרכב, נוסע!
לא, מה זה פקק?
לא, אל תגיד פאנצ'ה, אל תתחיל על זה.
לא מדבר איתך על פקק.
פקק, אתה אומר, זה רבע לתשע, תשע בערב, משהו כזה.
במחלף אליקים,
התנועה נחסמת, עבודות בכביש. תשע בערב, רמב״ם.
תעשה ב-11, ב-12, תשע בערב, אנשים יוצאים.
בסדר, אתה רואה את הוויזק הזה זז,
עכשיו אני, הזהות אצלי עכשיו, כן?
וכל זה.
הנה, תכף משחררים, שמים את המחסומים, וואלה, נכון, ככה.
אחרי איזה שבע דקות, תנועה המשיכה, נוסעים 500 מטר,
עוד פעם עוצרים.
ועכשיו,
עצרנו שם ל-20 דקות.
אחרי עשר דקות שהרגשתי שאני תקוע בפקק,
התחלתי לדבר עם השם יתברך, התבודדו, תגיד לי, מה אתה רוצה? תגיד, מה? תפסיק לתקוע לי, תפתח את הפקקים.
אבל התפללתי על הדבר ההוא, לא על הפקק, הפקק, יאללה, ניצלתי את הפקק,
דיברתי עם השם יתברך ככה מהאוטו, ואז נקרא, בלי חשבון.
בסדר?
אתם רואים, אני זוכר את החוויות האלה, כי זה היה חוויות של תפילה אותנטית.
אז החוכמה היא לנצל את האירועים,
שיש לנו לב נשבר, אגב, לב נשבר יכול להיות גם משמחה,
לא רק מיצה, גם משמחה.
אתה לבד, באמת. מה?
אתה לבד, באמת. אתה לבד בכלל. כן, לבד, בסדר, זה הכי טוב לנסוע.
אף אחד גם לא יודע, אני חושב שאתה צועק על מישהו בטלפון.
אבל גם משמחה,
גם משמחה, אתם יודעים, עכשיו, ברוך השם, נולד לנו נכד לפני איזה חודש וחצי.
אז כשנולד לך ילד,
קודם כל האישה בוודאי נולד לה ילד, אז היא הייתה בהיריון, והיא ילדה, אז היא ודאי מרגישה את ה...
אבל גם הגבר, גם האבא, הכל היה כאן הריון, וביחד, והלכתי לבדיקות,
בלידה, והמתח, ולהביא את האישה לבית חולים,
ושזה, ואתה שם בחדר לידה, אומר תהילים, אתה חלק מהאירוע ברמה מסוימת.
פה נכדים,
ברוך השם, הזוג הם זוג עצמאי,
יוסדו לבד לבית חולים.
אתה יושב כאילו בבית,
ואומר,
ידעתי שם בבית חולים, אז אמרתי פרק יונה, אמרתי תהילים וזה.
תחשוב, אז אל תנולד בן.
אתה מרגיש כזה שפע אלוקי,
שכאילו לא מגיע לך.
הקדוש ברוך הוא, מה, מה, מה אני, מה אני אשיב? לא, לא, אתה כאילו לא עושה כלום, ופתאום נופלת לך, נשמה יורדת.
זו תחושה שלב נשבר כזה,
שגם כן יכולה להגיע מהמקום הזה. כל המקומות האלה צריך לנצל. אז מה?
אז התפילה היא מיד יוצאת להודיה ולשמחה,
ותחושה שמה אשיב לך והקול שלך?
מה אתן לך? מי,
איך דוד המלך אומר? כי הקול שלך ומידך נתנו לך.
אז צריך לנצל את האירועים בחיים,
שקוראים לנו מאורעות, לבינוני,
אם הלב שלך אטום, אתה לא מצליח דרך המילים,
תעשה את זה דרך האירועים.
אם זה לא הולך לך דרך האותיות,
אתם יודעים שאדמו״ר הזקן קורא לאותיות,
עכשיו יש דרוש נפלא לפורים שכדאי ללמוד אותו,
אז הוא קורא לאותיות סוסים,
נכון?
כי תרכב על סוסיך, מה זה? למה?
כי דרך האותיות אני יכול להגיע למקומות שאני לא מכיר,
אני לומד משהו או אותיות, אז אני הגעתי למקום, לתובנה שלא הכרתי.
אז זה בעצם סוסים שלוקחים אותך למקום שאתה לא יכול להגיע ברגל.
אז אם האותיות לא עוזרות, הסוס שלך יהיה המאורעות.
האלה הדברים שמצערים,
או אפילו הדברים שמאוד מאוד משמחים. כל אלה יכולים לגרום לאדם לאיזושהי
דפיקת לב, נכון? איך אומר שולי רנד בשיר הזה?
האחלה שיר שבעונה.
נגיד את המילים. מה התכלית של זה הכאב?
אם לא, לנענע לי את הלב
ששקע בתרדמה, וזה זמן רב
שלא אחסיר פעימה.
הלב שמן!
נכון?
לב שמנת עמיתא כסיתא כתוב, נכון?
והלב מבסוט.
יש עליו כל מיני עטיפות.
מזמן לא החסרת איזה פעימה, איזה ככה, איזה בהלה, איזה משהו.
אז טיפה מנערים אותך.
זה זמן רב שלא יחזיר פעימה. למה בעטני זאת המכה, נכון?
למה בעטני זה הכאב?
לא בעטני את המכה, רק להוליד את ניתוחי צעקה
אל השמיים האדומים שפתחו עליהם ברחבים.
זה ה...
כן.
כמה חביב זה הכאב.
שם איך אמיני עוצר את הלב, את הגב. הגוף שאף פעם לא מתרצן, כבר זחלתי בשבילו עד הקצה. בקיצור, שם כל הדבר אומר,
התזוזות זה כדי שתיוולד תפילה.
כי אם זה לא הולך דרך הסידור ולא יהיה דרך האותיות,
אז שיהיה לך דרך המעשים, אבל צריך להיות שזה פתוח לאפשרות הזו.
פקק תנועה יכול להוליד תפילה, כאב שיניים שיש לי עכשיו יכול להוליד תפילה,
משהו עם הילד שלך יכול להוליד תפילה.
וזה גם דברים בנאליים, יכולים להוריד להוליד תפילה, כל מיני דברים.
זה מה שהוא אומר.
בואו נקרא פה עוד כמה ככה אותיות.
ולזאת צריך לבצע ולהשפילה לעפר דהיינו לקבוע היתים להשפיל את עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס.
ככתוב בלב נשבר רוח נשברה יסית רחש היא האדם עצמו בבינוניים.
שהנפש החיונית
המחאה את הגוף
היא בתוקפה כתולדתה בליבו נמצא היא היא האדם עצמו. כן, כל עוד הבינוני לא עושה עבודה אז מי שהוא בעצמו זה הנפש הבימית.
בנפש האלוהית שבו נאמר,
נשמה שנתת בי תאורי, הנפש האלוהית זה נשמה שהקדוש ברוך הוא נתן, הנפש הבהמית זה אני.
כשאדם אומר אני, למה הוא מתכוון?
בדרך כלל הוא מתכוון לנפש הבהמית, אני רעב,
אני צמא, אני עייף.
נכון?
אדם נמצא בלילה, בבוקר במיטה,
שמעון מצלצל.
מה הוא אומר לעצמו?
צריך לקום להתפלל, אבל אני עייף.
או אני מת להמשיך לישון אבל צריך, הוא לא אומר אני מת להתפלל אבל הגוף צריך להמשיך לישון, זה הוא לא אומר, נכון?
אז סימן שהאני שאתה הזמין הוא העני הראשון, הוא העני של הנפש הבהמית, אז את העני הזה צריך לבטש,
צריך לבטש.
איך מבטשים את זה בבוקר?
מישהו יודע, מה?
שמים שני שעונים,
ישנים קצת עם הרגליים מחוץ לשמיכה,
מרמים את העץ, אומרים לו, תקשיב, אני חוזר לישון, מאה אחוז, אני איתך לגמרי,
אני שנייה רק קם פה לשטוף פנים ואני חוזר לישון.
בינתיים העץ הערה נשאר במיטה ואתה בורח לו.
הוא מתכסה ואתה ברחת על התפילה.
קצת להיות יצירתי.
בכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי מצדיקים שבם הוא להפך וכו'.
וכמאמר יהיה לזקן לתלמידיו שהיה הולך לאכול היה אומר הוא הולך לגמול חסד עם העלובה ויענייה היא גופו כי כמו זר נחשב אצלו ולכן אמר שהוא גומל חסד
אמו מה שמאכילו, כי הוא עצמו אינו רק נפש האלוהית לבד וכולי, זה הילב.
בקיצור, זה העניין,
אני אקרא לכם פה,
כן, אני מדבר כאן על לזכורת חטות נעורים וכולי,
אבל בעצם זה הרעיון המבצעי של הפרק הזה,
שהבינוני יזכיר לעצמו מדי פעם את הפלטות שלו.
זה יעזור קצת לפתוח את הלב,
כדי שאנחנו נוכל להיות טיפה, הבינוני יוכל להיות,
אם נפשו לא מתעוררת בשמע ישראל,
ולא מתעוררת בתפילה, במילות התפילה ומאיזה ניגונים, אז זה יתעורר מדברים אחרים, בסדר? אני רוצה להגיד לכם עוד איזה קצת אבל הבינוני, שאני עושה את זה הרבה, הרבה פעמים אני מתפלל דרך שיר.
דרך שיר.
נכון? דיברנו עכשיו בתקופה הזאתי,
ביני לנדאו,
הדבר הכי קרוב לנביא שמסתובב פה,
רוצה שיר, התנערי.
ואני מתפלל מהשיר הזה.
התנערי,
מעפר. תשמעו את השיר הזה.
לפעמים אתה יכול להתפלל גם דרך שיר.
משם, העיקר שהלב יתעורר, שיחסיר איזה פעימה או יוסיף איזה פעימה שנזכה, שבת שלום רבותיי.
