טוב רבותיי צהריים טובים אנחנו לומדים פה טניה.
עכשיו מזמן לא למדנו כי השיעור האחרון לפי המחקר שערכתי כרגע
היה בחודש תמוז תשפ״ג.
בחודש אלול למדנו דרושים של אדמו״ר הזקן לראש השנה מי שזוכר ותכננו לחזור לטניה בזמן חורף ופרצה המלחמה.
אנחנו עכשיו בעצם חוזרים ללימוד שפרק האחרון שלו היה בתמוז
והפרקים האחרונים שלמדנו היו פרקים כב וכג.
אז מה שנעשה היום, נעשה איזה חזרה קצרה, תודה.
נעשה איזה חזרה קצרה,
קצת ככה להיזכר ונתקדם.
מי שרוצה להשלים לעומק, אז הכל נמצא בערוץ או אתר.
אבל בכל אופן, חזרה קצרה, טיפה להיכנס לעניינים. אז אתם זוכרים שהסיפור המרכזי של הספר הזה,
ספר התניא, יש לו כמה וכמה חידושים. החידוש הראשון זה שזה פער מושלם שנכתב ספר
על הדמות של הבינוני.
כלומר, יש מתן לגיטימציה לטיפוס הזה שהוא נאבק.
יש לו גם צדדים לכאן וגם צדדים לכאן.
לפני נתניה הייתה רק דמות אחת של צדיק, היה צריך לשאוף להיות צדיק, וכולם אכלו סרטים, כי אתה יודע, צדיק אני לא, זה אני יודע, זה פתאום באדמו״ר הזקן.
הוא כתב ספר על טיפוסים שהם כמונו מתמודדים.
על הרצף, מה שנקרא, בסדר? על הרצף. כל אחד מתמודד עם מה שהוא יכול.
ולא רק שזה לא טעות בייצור,
כן, דפקט,
ולא רק שזה לא שיבוש,
אלא זה,
זו הבריאה,
וזה גם לא עתיד להשתנות.
כלומר, זה לא שאדם צריך לעבור, זה שלב שצריך לעבור אותו כדי להגיע מתישהו לפוזיציה שאני אהיה צדיק, לא.
אנחנו נאבק כל החיים.
המאבקים משתנים.
ילד, הנכד שלי בן עוד מעט שלוש,
אז המאבק שלו זה להחזיק את הסוכריה שאימא שלו נתנה לו בלי לפתוח אותה, בסדר? הוא אומר, אני אשמור, אני שומר, זה הפתעה, כן, אני...
הוא כבר איך שהוא נכנס הביתה, הפתעה, הוא אומר, לשמור,
כבר יש לו מאגרים של דברים שהוא שומר.
אז בסדר, ואדם מבוגר,
הסוכריות מתחלפות.
אבל עדיין
יש איזשהו מאבק
בין טוב לרע, בין האגו לבין הנתינה,
נמצאים בתוך המאבק הזה, וזהו, זה יכול לתפוס אותנו בכל זה. הצדיק, אין לו משיכה בכלל אל הרע. יש לו רק משיכה אל הטוב, וההתמודדויות שלו הן התמודדויות כמה טוב
לפרסם בעולם וכו'. הבינוני, יש לו,
נמצא בין לבין, והחוכמה שלו זה שהוא
מצליח
בכל מאבק, הוא מצליח להכריע לטובה.
יש לו ניצחון בכל מפגש עם האויב.
זה בעצם המבנה של הספר, וסביב הדבר הזה,
אדמו״ר הזקן ביאר את הפסוק שעליו הוא ייסד את הספר.
והפסוק הוא כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובאבך לעשותו, וכמובן השאלה מונחת מה קרוב, איזה קרוב זה, אנחנו יודעים שזה דבר מאוד מאוד קשה.
אומר אדמו״ר הזקן,
להיות דבוק לגמרי מבחינה רצונית
בטוב ולא להימשך אל הרע, זה באמת אירוע גדול מאוד וזה מתאים לצדיקים.
אבל להצליח להכיר בעובדה שהרע הוא רע ולהצליח לנצח אותו בכל מפגש,
זה אירוע קרוב.
למה זה אירוע קרוב? כי אנחנו לא לבד בסיפור הזה.
אנחנו לא צריכים לחפש את הדרך שלנו. התורה נתנה לנו מצוות קונקרטיות,
מדויקות,
מכוונות,
שנותנות לנו מענה לכל סיטואציה, איך אנחנו אמורים להגיב.
בסדר? אתה לא אמור עכשיו לנחש האם מה שאני עכשיו אומר זה דבר טוב.
יש הלכות לשון הרע, אתה יכול ללמוד ולדעת
איך אפשר לדבר ואיך אי אפשר לדבר.
ודיני ממונות, אז יש חושן משפט בשולחן ערוך.
לכל דבר גדול או קטן ישנה התייחסות קונקרטית, איך אפשר לפגוש את הדבר הזה לפי הרצון האלוהי.
האם זה אומר,
אני יודע מה, אם אני עכשיו,
אם אני עכשיו,
לא יודע מה,
יש לי איזו התמודדות כלשהי, ואני צריך,
לא יודע, אדם הלך לבית דין והפסיד בדין, עכשיו הוא צריך לשלם כסף למישהו אחר.
אז האם עכשיו אני, וואו, איזה כיף, ברוך השם, אני זוכר למלא את רצון הקדוש ברוך הוא ולתת לו כסף לפי זה?
כנראה שלא, כנראה ש...
אדם מתבאס, ואומרים, מה זה, בסדר.
זה בדיוק ההבדל בין, העיקר שאתה מציית לדין,
מציית דינה, זה הכל, זה מה שחשוב.
זה הקרוב אליך, הדבר מאוד הפיך לברכה לעשות אותו. זה ברור שהבינוני הוא טיפוס מתקדם, הוא טיפוס, ועם הזמן, ועם השנים, ועם הלימוד תורה,
וקיום מצוות גם נוצרת הזדהות
יותר ויותר עם חלקי המצוות,
והאדם כבר עושה את זה בעצמו,
והוא כבר נהיה שייך, ואז ההתמודדות שלו עוברת שדה,
עוברת תחום. אבל בכל אופן, עדיין,
האני שממנו,
הוא אמר את זה בהתחלה, ההתפארות והכבוד וגם העצלנות,
עדיין האני הזה קיים, בסדר?
כאילו להגיע למצב
כזה כמו שמתואר אצל צדיקים שהשולחן ערוך אומר, יהיה הוא מעורר השחר.
כשאדם קם בבוקר ומזנק,
ארוך השם,
הגיע הזמן תפילה.
מה?
כל הלילה חיכיתי.
יש דבר כזה.
אני מכיר סיטואציה אחרת, כשאתה כבר נגמר הלילה, אני רוצה לישון עוד, מה קורה? טוב, יש עוד מניין, עוד חצי שעה, מסובבים את הגב, נכון, תכפר בשמיכה עוד קצת.
טוב, צריך לקום, אין ברירה, יאללה.
אדם בועט, הצדיקים לא ככה, הצדיקים הם זנקים מהמיטה,
מעצמם.
אז זה קרוב אליך דבר מאוד יפה.
עכשיו,
אני אגיד עוד כמה תחנות משמעותיות שעברנו בהן.
התחנה משמעותית נוספת שעברנו בה,
בשלב מסוים בפרק ט״ו או ט״ז,
אדמו״ר הזקן טיפה הופך את
המשקל.
ואם בהתחלה הבנו שאוקיי, יש כאן בינוני,
יש ספר עליו,
והוא מקבל עזרה וזה, אבל
כאילו ברור שבהיררכיה, כאילו הצדיק נמצא מעליו,
פתאום בפרק ט״ו, ט״ו, ט״ז, אומר לנו אדמו״ר הזקן, תדע לך, אדון בינוני,
אתה עיקר הסיפור.
ממך יש לקדוש ברוך הוא הכי הרבה נחת.
כן, העבודה של האדם המתמודד שיש לו משיכה אל הרע והוא מצליח להתגבר על הרע ולעשות טוב היא מעוררת הכי הרבה נחת
כלפי השם יתברך ונתנו איזה הרבה מאוד דוגמאות, מחנך בכיתה.
יש לו תלמיד אחד שהוא תלמיד פשוט מצטיין, הוא בעצמו ברוך כישרונות טק טק טק, מהר מאוד הוא עושה דוקטורט, מגיע נהיה פרופסור, טוב,
בסוף המחנה יכול להגיד, אתם יודעים, ראו, הפרופסור היה תלמיד שלי.
ותלמיד אחר, שהוא היה על הגבול
בכלל בלנשור מהלימודים,
ונורא נורא התקשר, המורה הזה השקיע באותה נשמה, והתלמיד הזה למרות שהיה לו פיתויים, וחברה עבריינית,
וכולם לעגו, הוא לא ויתר, וב-10 אצבעות הוא סיים 12 שנות לימוד, ואחרי זה הוא הוציא בגרות, הלך ולמד איזה משהו, ובסופו של דבר הצליח לעשות, הקים משפחה.
במי המורה יותר שמח?
ברור, הוא היה, כי הוא, הייתה פה אפשרות אחרת.
ההוא מראש ראית עליו מכיתה א' שהוא נועד לגדולות.
הקדוש ברוך הוא שם לו מלא,
יש לו אתגרים שלא, הוא צריך לעשות דוקטורט,
פרופסורה, ללמד הרבה מאוד אחרים, הכל סבבה, לא...
אבל פתאום אנחנו מבינים שעצם העובדה שאנחנו מתמודדים,
לא רק שזה לא תקלה ולא רק שזה לא דפקט בייצור,
זה בסדר גמור, זה גם מעלה הכי הרבה נחת, שהבינוני מצליח,
אז זה מעורר הכי הרבה נחת ושמחה
כלפי השם יתברך. ולכן, זה פתאום נותן איזה מין גאוות יחידה כזאת, כן, אני אנה בינוני, כן.
או לפחות משחרר את הצורך הזה מאוקיי, מתי אני גומר להיות בינוני ועובר להיות צדיק.
אתה לא גומר להיות בינוני, אנחנו נמשיך, נכון?
כל מי שכשחותכים אותו בכביש הוא עדיין כועס,
זה מעצבן אותו,
אז שידע שהוא...
נכון.
כל פעם שמרימים לי אורות, כשנוסעים בלילה, ומישהו מרים לך כזה אורות וסנוור אותך,
ישר עוברת לי מחשבה, מתי מישהו ימציא כזה כפתור שאני לוחץ, והוא עושה אור אחורה, כזה וסנוור אותו.
אז זו המחשבה של בינוני, ש...
נכון.
אני חושב על הגמוש,
עכשיו, אדמו״ר הזקן,
אז זה כאילו, ממש עשינו חזרה מהכי הכי כללית שיש.
אבל משלב מסוים, מפרקים יט וזה, הוא נותן לבינוני כלים לעזרה.
צריך, יש ארגז כלים.
כדי להצליח, ועוד פעם, ההצלחה של הבינוני זה שבכל
רגע וכל התמודדות,
בכל מפגש עם האויב, ניצחון. זו המטרה.
בסדר?
אז בכל מפגש עם היצע הרע, בינוני יצליח. כי הוא אומר, אם בינוני נכשל,
אז הוא כבר לא בינוני, הוא רשע.
גם רשע זה מצב שהוא יכול להשתנות. כלומר, תעשה תשובה והכול יהיה בסדר.
כן, אדם אומר, אוקיי, אני נכשלתי,
אני עושה, לומד לקח, מפיק לקח, ובפעם הבאה במפגש הבאה עם האויב אני אצליח.
אבל באותו רגע שאדם לא הצליח, אז באותו רגע הוא לא יכול להגיד, אני בינוני. אתה לא בינוני, אם אתה עכשיו לא הצלחת אז אתה לא יכול להיות בינוני.
אז הוא מספק לבינוני כל מיני ארגז כלים לעזרה.
בואו נזכר בארגז הכלים שהדמו״ר הזקן נתן לנו. ארגז כלים אחד היה הסיפור של אבותינו.
זוכרים, דיבר על ירושה מאבותינו, אנחנו לא לבד
בסיפור הזה.
אנחנו בעיניים שלנו רואים רק את
המציאות הנוכחית, אבל יש מציאות רוחנית.
המציאות האחרונית לא הולכת לאיבוד.
מסירות נפש שהייתה לאורך הדורות במשפחה, היא לא הולכת לאיבוד,
היא באה לידי ביטוי בזרע ובזרעו
של האדם.
זה אגב אחד ההסברים למה בנות צלפחד כשהן באות למשה רבנו,
אז הן אומרות לו,
אבינו מת במדבר והוא לא היה בין אהדת השם הנועדים על השם כי בחטאו מת.
וחז״ל אומרים שהוא מת, הוא היה חלק מהמעפילים.
מה בנות צלפחן עכשיו מזכירות את החטא של אבא שלהם
שהוא היה מהמעפילים? למה זה רלוונטי? הם רוצות ירושה בארץ. בסדר, אבל למה להזכיר את העוון של אבא שלהם?
אומרות למשה רבנו תדע לך,
העובדה שאנחנו רוצות נחלה בארץ
ואנחנו באות בדרישה והם דיברו שם נכון כתוב בתקרבנו בנות צלפחן בן חפר בן מכיר בן מנשה
משפחות יוסף
ותעמונו לפני משה ולפני אלעזר ולפני הנשיאים ולפני כל העדה פתח אוהל מועד
אומרים שפחד קהל זה הפחד הכי גדול בעולם
יותר מהפחד מהמוות אומרים שאתה תעדיף להיות הנפטר מאשר המספיד
בסדר והם עמדו ודיברו לפני כל עם ישראל היה להם המון המון עוצמה
מאיפה היה להם את העוצמה הזו של אהבת הארץ?
זה מזרח אשי
הוא מסביר את כל ארשי השלך
יוסף אהב את הארץ, קיבלנו את הארץ?
זה אפשרות אחת על יוסף, אפשרות שנייה זה אבא שלנו.
אנחנו את ירושת הארץ,
אהבת הארץ, קיבלנו מאבא, אבא היה במעפילים.
הוא טעה, אנחנו נתקן את זה.
אז זה חשוב הדבר הזה.
אנחנו לא לבד.
יש לנו ירושת אבות, יש לנו כוחות מאבותינו, בין אלה שאנחנו מכירים,
זה ממש,
זה תודעתי, אדם לומד
על אבותיו, על אבות אבותיו, ומאיפה הם הגיעו, קבל כוח.
אנחנו מספיק את זה, זה היה, חלאס, רבי יוסף חיים, מספיק, הגזמנו, כבר תכף...
סוף שבוע. סוף שבוע.
הכנה לשבת, כאילו, גם ככה אמרנו.
אז...
וגם אלה שיכולנו מכירים, גם זה לא הולך לאיבוד. כתוב בזוהר פרשת פנחס, כשאדם מתחתן מגיעים שבע דורות,
הדורות מלמעלה מגיע, כתוב, הקדוש ברוך הוא הוקיר אותם מגן עדן ולהביא אותם לחתונה שלו.
נמצאים, יש.
אז זה עצה אחת שהוא נתן לנו, לדעת שאנחנו לא לבד.
עצה שנייה שהוא דיבר על אהבה מסותרת בלב כל ישראל, וזה גם כן מאוד מאוד חשוב.
מה שחשוב זה להבין שהמאבק הוא לא מאבק שווה.
גם הנפש הבהמית,
עומק הנפש הבהמית רוצה להיות מסור לנפש האלוקית
שתנהיג אותו.
בסדר?
זה לא מאבק בין טוב לרע,
זה מאבק בין טוב לבין מי שרוצה להיות טוב.
אבל בינתיים הוא...
עוד לא.
אז זה נותן כוח.
אני חושב, באמת, היא לא... בפנים, בעומק שלה, היא מעוניינת בשיתוף פעולה הזה. היא מעוניינת
שהיא תשרת את הערכים.
היא מעוניינת שהיא תהיה חלק מדבר גדול. היא לא רוצה להיות בפני עצמה. כלפי חוץ, יש איזו תאווה. זו ידיעה חשובה.
וידיעה שלישית חשובה שהוא אמר לנו, וזה היה בפרק כב יותר,
כג,
זה העניין של הקונקרטיות
של התורה והמצוות, בסדר?
בזה פתחנו, כן?
הקונקרטיות של התורה והמצוות, הכוונה היא שאנחנו, כמו שאמרנו, אנחנו לא לבד.
יש מפה,
יש אפשרות.
אתה לא צריך להמציא את הגלגל, אוקיי?
יש אפשרות, ואז הבן-אדם יכול ללמוד ולדעת מה עושים, את המעשה אשר יעשו,
ואז, ואם אתה לא יודע, אז לדעת
שאני לא יודע ולשאול.
כל הדברים האלה,
זה מאוד עוזר, אני חייב להגיד לכם.
לא, באמת, זה אתה,
יש לך הלכה,
אתה יודע, אתה הלכה היטב, אתה לומד את ההלכה,
אז יש לך כל מיני סיטואציות,
אתה אומר, אוקיי, אני עכשיו צריך לחשוב מעצמי איך להתנהל.
יש,
כמו בהצבה שיש לך לכל דבר, טול.
לא עכשיו כל היתקלות, צריך להתחיל לחשוב, יש טול, איך מגיבים להיתקלות, איך נעים,
איך שיירה נאה, איך תוקפים יעד מסוים, אתה, טוב, זה עוזר לך, אתה חתום מישהו לזה, אבל יש לך איזשהו בסיס, זהו, טוב.
אז דיברנו על
זכות אבות, ודיברנו על תורה ועל מצוות, ודיברנו על כך שהבינוני הוא חשוב,
כן, לא להתבאס מה התפקיד שלנו הזה שאנחנו בינוניים.
אה, הוא דיבר כאן גם עוד עצה, וזה לימוד תורה.
עסק התורה לבינונים מאוד מאוד מועיל.
כולם צריכים, אומרים שכולם צריכים לקבוע את איום התורה, אפילו רבנים.
רבנים מאוד עסוקים, יש להם,
צריכים לראות תורה גם.
זו אמירה נכונה.
אז עסק התורה,
כשאתה נמצא בתהליך התפתחות רוחני, מתמיד.
מתמיד. וגם, אני אגיד פה איזה כמה מילים,
גם אדם צריך לתפור לעצמו את החליפה שמתאימה לו.
יש אחד שמה שבונה אותו, זה נגיד הדף היומי. הקביעות,
העקשנות,
ההספק, הסיום, זה נותן לו את זה. יש אחד שדווקא לא, זה לא,
אני מדבר עליו דווקא לימוד גמרא בעיון, שהוא נכנס לסוגיה והוא ככה הולך איתה.
יש אחד שלימוד ההלכה מאיר לו, יש אחד שלימוד החסידות.
כל אחד צריך להכיר.
זאת אומרת שהבינוני הוא לא רק מסתפק בעולם של מצוות, אלא הוא גם חלק,
יש לו עולם של התפתחות רוחנית, שהוא לומד תורה.
והדעת נפתחת, ומה אני אגיד לכם, באמת,
אני זוכר שכשהייתי בשיעור א',
ואז התחלתי ללמוד פרשת שבוע ברצינות.
עד אז,
לא הייתי עובר,
בקושי למדתי, הייתי עובר על רשי, אני יודע, פתאום אתה מתחיל.
עברה לי מחשבה כזאת, וואו,
אני צריך שנה לעצור וללמוד רק פרשת שבוע.
כאילו, לא גמרא, לא משתנה, אני חייב להתחיל שנה שלמה,
סדר בוקר, צהריים וערב,
רק פרשת שבוע, לעבור על כל הרשי,
כל הרמב״ן, כל הקליאקה,
כל הספורנו, כל האורחיים הקדוש, כאילו, אתה אומר, כל פרשן זה היה, אי אפשר ככה לעשות את זה ב... צריך להתמסר לזה.
אז טוב, לא עשיתי שנה שלמה כזאת, אבל הקדשתי לזה הרבה מאוד זמן. ואז פתאום נפתחים לפניך עולמות, עולמות של אמונה, עולמות של מחשבה, עולמות בתוך החומשים עצמם, ואחרי זה בתנ״ך.
בסדר, אז כשבינוני אומר לעצמו, אני לא יכול להסתפק
רק בקיום מצוות, אלא הוא פותח לעצמו ציר של לימוד תורה,
זה יפה.
עכשיו עובר אדמו הר הזקן לדבר בפרק כ״ד וכ״ה, שאותם נלמד היום.
הוא רוצה לתת לנו עכשיו עצות.
איך הבינוני נמנע מלעשות עבירות קלות.
הנה, ככה, דה רבנן כזה קל.
מסר בחלב כזה בקטנה של עוף, שזה דה רבנן,
כל מיני דברים, לא יודע, אבק לשון הרע,
פיצ'פקס כאלה.
לא דברים גדולים. דברים גדולים, בסדר.
אני רוצה להגיד את מה שהוא אומר בעל פה, ואז
זה טיפה נקרא בפנים אותיות מחכימות, תראו.
זה עצה מדהימה בעיניי, כמובן, עד בעוד צריך את הציונים שלי, אדמו״ר הזקן, אבל תראו.
אני חושב שדיברנו על זה גם בראש השנה,
או לקראת ראש השנה.
מלכת אנגליה,
מלך אנגליה, צ'ארלס השלישי,
הוא מולך
במלא ארצות.
נדמה לי שקנדה וניו זילנד ואוסטרליה
הן ארצות שהן תחת הכתר האנגלי.
הם רואים את עצמם כשהוא אומר, נכון דני?
כן. ניו זילנד זה איזה חור כזה,
מקום רחוק.
עכשיו, בקצה ניו זילנד
יש איזה אדם שקם כל בוקר ב-5 בבוקר,
מחפש את הרמזור ההולכי רגל הקרוב לביתו
ועובר באור אדום.
מנהג כזה.
אז אומרים לו, תגיד, מה הסיפור שלך? אמרת, תראו, אני לא רוצה שצ'ארלס יהיה המלך שלי,
אני כופר במלכות שלו.
אבל אני מפחד ש... אני לא...
אם הייתי יכול, הייתי הולך ונהיה מרגל וזה, אבל אני לא יכול. אז אני קם כל בוקר ב-5 ועובר באור אדום.
ואגיד לו, אני שם לך פס.
מה הדין שלו, של אדם כזה?
סתם ככה, מצד המעשה, גם ככה רמזורים להולכי רגל זה המלצה,
נכון?
הייתה בדיחה פעם כשהייתי פה, זה בקרית משה, שפעם עמד פה איזה בחור ישיבה,
מישיבה מסוימת, אני אגיד לכם את זה, אבל מאוד ממלכתית,
בשתיים בלילה, והיה אור אדום ברמזור.
הוא עומד ועומד ועומד, לא, אין רכב, הוא עומד ועומד, בסתם שלום האיש ברמזור עשה לו ככה,
תעבור.
אז מצד המעשה, המעשה, כאילו,
לא מזיז לאף אחד, אתה רוצה לעבור באור אדום, תעבור, תידרס, אתה תיפגע.
מצד המעשה זה כלום. מצד העיקרון, אין הבדל בינו
לבין מרגל שנכנס ל-MFI ומיריגל ו...
אין הבדל.
זה נגד המלך וזה נגד המלך.
זה נגד המלך ועשה מעשה קטן,
וזה נגד המלך ועשה מעשה ענק, אבל שנייה נגד המלך, אותו דבר.
אז אומר כאן הדמור הזקן לבינוני, תקשיב.
בוא נגיד ככה,
חלק מהבעיה של הבינוני זה שהוא אומר, טוב, הדבר הזה,
זה כאילו קצת מזכיר את הטיפוס המסורתי של היום,
בלי להיכנס לציונים יותר מדי, אבל כאילו, אוקיי, בדברים הגדולים אני מבין, בדברים הקטנים,
שחרר,
שחרר, זה בסדר.
המסורתי הוא ודאי לא מורד, המסורתי הוא אוהב את השם מתברך, וזה, הוא אומר, אין לי כוח,
זה משהו אחר.
אבל הוא קודם מדבר על משהו, על שכאילו, טוב, תשמע, זה אני לא... הוא אומר, תקשיב, כל דבר בעצם שאתה עושה,
גם קטן וגם גדול,
אני אומר ככה, בכל מצווה שאדם עושה, וגם בכל עבירה, יש בעצם
טנדם, כפול.
עצם קיום המצווה הוא קיום מצוות אנוכי ה' אלוהיך אשר רציתי לך מארץ מצרים.
כשאדם מקיים מצווה הכי פשוטה, הוא נותן חצי שקל לצדקה בויברך דוד, שזה פעוט,
אבל למה אתה עושה את זה? אני עושה את זה כקדוש ברוך הוא ציווה.
במובן הזה אין הבדל בין זה לבין למסור את הנפש על ג' עבירות חמורות.
כי אתה בכל, גם במעשה הזה וגם במעשה הזה, מביע נאמנות לבורא יתברך.
יש הבדל במאמץ שזה דורש ממך. פה זה דורש ממך חצי שנייה מאמץ, וכאן זה דורש ממך חיים שלמים.
זה כבר כאילו קומה שנייה.
וכך גם בעבירות.
כל עבירה
שאדם עובר, הוא עובר לרצון הבורא יתברך.
ואין הבדל בדבר הזה בין עבירה כזאת לבין עבירה אחרת. בכל דבר שאתה עושה, אתה עובר נגד רצון הבורא יתברך.
יש דברים גדולים, יש דברים קטנים,
אבל במכנה המשותף של המרד,
אין הבדל בין ההוא שעובר ברמזור אדום לבין המרגל בלונדון.
אז אם ככה, מאיפה נובעת הטעות?
למה בכל אופן אדם ירשה לעצמו לעשות כל מיני דברים כאלה כלים ולא ירשה לעצמו לעבור על דברים גדולים? הסיבה היא, מה שחזון אומרים,
רוח שטות.
אין אדם חוטא אליי אם היא כן נכנסת בו רוח שטות. כלומר, זו רוח כזאת שאומרת, טוב, זה...
זה לא לגמרי רציני, לא לזה התכוון הקדוש ברוך הוא.
אז אומר אדמור זקן, אם נדע שבכל מעשה שאנחנו עושים, אנחנו יכולים להנכיח אצלנו בנפש את עובדת היותנו עבדים של השם יתברך,
אז דווקא המעשים הקטנים מקבלים הרבה יותר ערך, כי אני יכול להשיג,
אני יכול להשיג כאילו הישג גדול במעמד מועט.
בפעולה קטנה אני מכריז, אני של השם יתברך.
פעולה קטנה.
זה שאני קם בבוקר,
במילואים כמה הייתי מסתבך עם זה, כי הנעלי צבא זה כאילו, זה הרבה שרוכים, ולמשוך ולקשור וזה.
נכון, ותמיד, לפעמים הנעל, האם קמת בלילה, הלכת לישון בלילה, מישהו בא ומעט לך את הנעל.
עכשיו אתה צריך לחפש את הנעל.
אבל אתה קם בבוקר,
אתה אומר, אני אוהב את השם מתברך, מה?
שם קודם כל נעל ימין, אחרי זה נעל שמאל,
אחרי זה קושר את רגל שמאל, אחרי זה קושר את רגל ימין.
זהו, זה לא משהו שדורש ממך מאמץ.
אתה בכל מקרה צריך לשים נעליים, נכון? אני לא אתן לך יחף.
אז אתה עושה את זה לפי הסדר הזה.
ככה פעם רבי שלמה זלמן נענה למישהו שאמר לו, מה, התורה מתערבת לנו בדברים, אומרת לך איזה מכנסיים, איך זה רגל לשים קודם ואיזה נעליים קודמה.
אז רבי שלמה זלמן אומר לו,
הקדוש ברוך הוא כתוב,
רצה הקדוש ברוך הוא זכות ישראל לפיכך שבא להם תורה ומצוות.
אתה לא תלך לעבודה עם פיג'מה, נכון? אתה צריך להתלבש.
אז כבר אומרים לך, אתה מתלבש, תעשה ככה, וזה מצווה. מה אכפת לך, כאילו תרוויח...
באמת זה מעשה פעוט.
זה מעשה פעוט ערך.
תגביר את הימין על השמאל גם בזה שאתה מתלבש ובשבילך זה מצווה.
אז פתאום זה מתהפך, יש לי יכולת לשים, להניח את עצמי,
להניח את עצמי על רצונו של המתברך
גם במעשים פעוטים.
וגם הפוך, יש לי יכולת להימנע מלעבור על רצונו ברוך הוא יתברך,
הקב' לא רוצה את זה.
בואו נראה.
פרק כד וזה לעומת זה הם שסע מצוות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן מאחר שהם נגד רצונו וחוכמתו יתברך
באחדותו יתברך בתכלית הפירוד ממש,
כמו הסיט ראחה והקליפה הנקראת עבודה זרה,
ואלוהים אחרים,
מחמת הסתר פנים של רצון העליון.
וכן ג' לבושי הנפש שמקליפת נגה שבישראל,
שהם מחשבה דיבור ומעשיה מלובשים ושסה לא תעשה דאורייתא ורבנן,
וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה כולם מיוחדים ממש
בסיט ראחה וקליפתה זאת הנקראת עבודה זרה,
ולא עוד אלא שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ממנה מאוד.
כי היא אינה מלובשת בגוף החומרי ויודעת את ריבונה ואינה מורדת בו לפעול פעולתה כמשלחת מלאכי רעים שלה,
שלום ושליחותו של מקום ברוך הוא חלילה,
וכמאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה' ואף שנקרא עבודה זרה,
הכר הוא לאלאה דאלאיה ואינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך.
כי יודעים המשיגים שהוא חיותם וקיומם שעומקים, אני תכף אסביר את זה,
מבחינת אחוריים דאחוריים של רצון אנו ברוך הוא המקיף עליהם,
אלא שינקתם ויחרויותם שבתוכם, מבחינת גלות שבתוכם להחשיב עצמם לאלוהות, והרי זו כפירה באחדותו. אבל מכל מקום אינם כופרים
וכי חשוב ה' לגמרי ולומר לא הוא.
אלא דקארו לאלעד אלעיה דהיינו חיותם וקיומם הנמשך ויורד עליהם מרצונו יתברך ולכן אינם עוברים מרצונו יתברך לעולם. ואם כן האדם העובר רצונו יתברך
הוא גרוע הוא פחות הרבה מאוד מהסטרה אחה והקליפה שנקראת עבודה זרה.
יש סטרה אחה וקליפה שנקראת עבודה זרה כוח רוחני כזה
שאומר הקדוש ברוך הוא
הוא אלוהים אבל הוא נשיא
הוא נשיא הרפובליקה הוא לא באמת מעורב בכל הפרטים הוא נמצא שם למעלה ואנחנו אנחנו מנהלים את העניינים.
נכון זה כמו יש לך איזה נשיא כזה שהוא טייטל כבוד אבל מי שסוגר את העניינים זה ראש ממשלה כזה שהוא סוגר אז ככה זה כאילו עבודה זרה עבודה אבל זרה.
אומר אדמור הזקן,
אפילו הכוח הרוחני של העבודה זרה לא מעז,
לא מעז לעשות משהו נגד רצון הבורא יתברך. הוא רק אומר שהקדוש ברוך הוא לא מעוניין בפרטים האלה, אני מנהל את הפרטים.
אבל כשאדם מישראל עושה משהו נגד רצון ה' יתברך, וכמו שהסברנו, אין הבדל אם אתה עושה משהו גדול או משהו קטן.
כי בכותרת זה אותו עניין, בסוף אתה עושה משהו נגד רצון ה' יתברך.
עשית משהו קטן נגד רצונו, עשית משהו גדול נגד רצונו, אבל זה נגד רצונו.
אז אתה ממש כאילו הולך נגדו, איך נעשה כדבר הזה?
איך נעשה כדבר הזה? כן, ככה רוצה להגיד.
כן.
אז זה,
בשמחת תורה, זה צו 8. צו 8 זה חוויה בלתי רגילה, אני חייב להגיד לכם, זו פעם שלישית שאני מקבל צו 8. היה בלבנון השנייה, בצוק איתן ועכשיו.
וכאילו,
עם ישראל בא ושולף אותך מהחיים שלך, וזורק אותך כל אחד לאן ש...
אוקיי, הגעת לצבא, וזהו.
אתה עדיין לא חייל.
כאילו, הראש שלך עוד ב...
צריך
לעשות משהו כדי להיות חייל.
המשהו הזה יכול להיות משהו מאוד מאוד קטן.
ראש. אה?
כן, מדהים, זה משהו.
צריך משהו, איזה פעולה קרבית.
קיצור, כמה שיותר מהר לצאת למטווח עם הנשק. כאילו, אנחנו נצאת עם הנשק, יאללה, מטווח.
עצת, ירית, עצת, הכנסת כדורים אכסנית, עשית קצת, נכנסת למצבים, זהו, אתה בפנים.
פעולה קטנה, לא פעולה גדולה, לא עכשיו כבשת את זה או משהו, אבל
בפעולה קטנה אתה נכנס.
אז אותו דבר גם לרוע, אדם עושה איזושהי פעולה
נגד רצון השם יתברך.
אז
אם הבינוני מבין שגם הפעולה הקטנה יש לה ערך גדול,
הוא יצליח, זה עצה.
הבעיה של הבינוני שאומר, הפעולה הקטנה היא קטנה, אין לה באמת ערך, אז אני יכול לדלג עליה.
אבל אם הבינוני יודע שלפעולה הקטנה יש ערך גדול,
יש לה ערך גדול,
כי דרך הפעולה הקטנה הזאת אני יכול לבטא, או אני מבטא,
את השייכות שלי המלאה לקדוש ברוך הוא.
אה, אז אם זה ככה אני לא מוכן לוותר על זה.
אני לא מוכן לוותר על זה.
אם כן, האדם העובר על רצונו יתברך הוא גרוע, הוא פחות הרבה מאוד מעשית רחב והקליפה הנקראת עבודה זרה
ואלוהים אחרים, והוא בתכלית הפירוד מייחודו ואחדותו של הקדוש ברוך הוא יותר ממנה,
וכאילו כופר באחדותו יותר ממנה חלילה.
וכמו שכתוב בעץ חיים, שער מבית סוף פרק ד',
שהרעש בעולם הזה החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות והוא תכלית הבירור.
ולכן כל מעשי העולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים.
ולכן אמרו... זה בן אדם שעוד לא. נכון.
זה מאוד גרוע מי שהוא עושה עבירה ב...
לא הבנתי את השאלה.
הוא אומר שעובד עבודה זרה,
הוא פחות... לא, הוא לא דיבר על עובד עבודה זרה.
לא, לא, לא, לא, לא, לא, ממש לא.
הוא לא דיבר על עובד עבודה זרה, הוא דיבר על הכוח הרוחני שנקרא עבודה זרה.
יש כוח חולחני כזה בעולם שנקרא קליפת סדרה אחרא, ומה הוא אומר הכוח הזה?
למה הוא נקרא עבודה זרה? למה הוא לא נקרא אלילות?
זה עבודה זרה.
מה שזה עבודה, אבל יש בה זרות.
מה הזרות שלה?
הזרות שלה זה שהם אומרים, בטח שיש אלוהים
שברא את העולם. אבל הוא ממש, הוא ברא את העולם,
הוא עלה לעמדת תצפית כזאת,
והוא נשיא הגלקסיות,
אבל הוא לא באמת מעורב במה שקורה, אנחנו מנהלים את מה שקורה.
בסדר?
זה כאילו ה...
אז הם לא כל כך מורדים בו, הם רק אומרים,
הוא לא מתעניין בפרטים.
בגלל שאתה יוסף עם הילדים אמרו ש... בדיוק, בדיוק, כן, לזה הוא מתכוון.
כן, כן, והם אומרים, לא רק שזה ככה, זה גם לא מכבודו של מלך כזה גדול.
להתעסק עכשיו בראובן, שאמר לי, שמעון,
ממנה לי בידך, והוא אמר לו, איני יודע, וצריך להישאר, לא, עכשיו, מה אתה פה,
יש לו גלקסיות לנהל,
המפץ הגדול,
יש לו 100 מיליארד גלקסיות, שכל אחת ממנה יש
200 מיליארד כוכבים ויש לו אולי עוד חיים בעוד מקומות והוא אלוהים עסוק, יש לו הרבה מאוד דברים. עכשיו אתה רוצה להגיד שהוא יתערב עכשיו בכל הסכסוכי שכנים של ראובן ושמעון שההוא, יש כוחות מלמטה.
אז יוצא שהעבודה זרה עצמה,
הכוח הרוחני הזה לא כופר בהיות
בורא לעולם וכולי ראשון, אלא רק הוא אומר, הוא לא מתעסק בדברים האלה.
ולכן זה עבודה אבל היא זרה, בסדר?
וכשאדם מישראל, שהוא,
הוא עושה משהו נגד רצונו בהתברך, גם אם זה משהו קטן, הוא ממש נגד.
הוא לא, אז זה כאילו ה...
עכשיו, זה דרך הסברה כזאת, אני רק בא להגיד שזה דרך הסברה שבה אתה אומר, אוקיי, הדבר הקטן הוא בעל ערך ומשמעות.
ואז אני יכול להרוויח המון המון
שייכות.
הבינוני מקבל כוח לדקדק בפרטי המצוות או במעשים הקטנים,
כי הוא אומר, דרך הדקדוק הזה,
כאילו, נתתי צדקה חצי שקל, או נתתי 20 מיליון שקל.
אז ברור שמי שנותן 20 מיליון שקל,
עשה הרבה מאוד, אבל גם הוא וגם הוא,
שניהם קיבלו על עצמם את הרעיון שהקדוש ברוך הוא אמר, שיהודי צריך לתת צדקה.
עכשיו, כל אחד לפי מה שיש לו, לדעת השם,
שהקדוש ברוך הוא יתן לנו הרבה כסף לתת הרבה צדקה.
כן, דיברתי יותר מדי באמת, דברו, כן. ככה אני אוכל לשתות את כל המשקאות שהוא הזין לי פה, יוסי חיים.
הקושי נובע גם מהיחס של הקדוש ברוך הוא כלפי העבירה עצמה, כי אני יכול לעשות עבירה מסוימת,
אני מקווה, כאילו, יותר חמורה,
מצד שני לעשות משהו יותר קל, ואז היחס שלי גם כלפי זה שונה.
אבל אתה יודע שבגלל זה התורה הסתירה מתן שכרן של מצוות,
לא גילתה
מתן שכרן של מצוות, כדי שאדם באמת לא...
אבל מצד שני אמרו את העבירות, את ה...
כן, נכון.
עבירות צריך להגיד, כי אתה לא יכול להנוש אם לא הזהרת לפני.
בסדר?
אבל הרעיון כאן הוא ברור, זה בדיוק העניין, זאת אומרת, התורה אומרת, תקשיב, זה דבר,
העונשים זה כאילו על התוצאות,
עשית את זה, זו תוצאה חמורה, לתת לך עונש חמור, עשית את זה, התוצאה ככה תקבל עונש ככה,
אבל בעצם העבירה עצמה, אין הבדל בין זה לבין זה, בשתי המקומות
סיבבת את הגב, דיברנו על זה, אם אתם זוכרים בהלכות תשובה,
שראשית הריחוק בין בני אדם זה סיבוב הגב, שאתה מסובב את הגב למישהו.
עכשיו, יש אחד שרק סיבב את הגב,
יש אחד שגם סיבב את הגב וגם התחיל ללכת להתרחק,
להתרחק, להתרחק. בסדר, אז ההוא שהלך רחוק, התרחק מאוד.
ההוא שזה קרוב. אבל הסיבוב הגב,
הוא שווה בשניהם.
גם פה וגם שם, הגב שלך מסובב. ואם אדם
לא מדקדק במצווה קטנה, או עובר עבירה על שניהם, בשניהם הוא סיבב את הגב, לה' יתברך.
ועיקר הצער זה הסבוב הגב. אז אומרים לך אל תסובב את הגב.
הבינוני, אל צובב את הגב. תבין שהדבר הגדול, הדבר הקטן,
יש להם איזה מכנה משותף.
חוסר ההבחנה ביניהם, הוא קורא לזה רוח שטות.
ולכן אמרו חז״ל, הפסוק כי תסתה אשתו,
אין אדם עובר עבירה וכו',
ואפילו אישה מנאפת שדעתה כלה הייתה מושלת ברוח תאוותה,
ללא רוח שטות שבה המכסה ומסתיר מעליה את האהבה המסותרת שבנפשה האלוהית
לדבקה באמונת השם, ייחודו ואחדותו.
אמונת השם זה להאמין שיש בורא לעולם. ייחודו שהוא אחד ואין עוד איזה. אחדותו שכל דבר פוגש אותו בסוף.
כל דבר.
גם הברכה על עכשיו שבירכנו
על זה מי שלא ברכה האחרונה לא לשכוח גם זה עכשיו פוגש את אחדותו יתברך. גם הדבר הקטן הזה ברכה גם המעשה הקטן. זה נקרא אחדות. יש אמונתו ייחודו ואחדותו אמונתו להאמין שהוא קיים.
ייחודו הוא אחד ואין לו עוזרים ואין לו סגנים ואין לו סמנכ״לים ואין לו זה. הוא אחד
ואין שני.
אחדותו זה שכל הבריאה כולה קשורה אליו וגם כל מעשה קשור אליו.
בא לידי ביטוי בכל מעשה.
ולכן אדם מקבל כוח לא להיפרד מאחדותו אפילו נותנים את נפשם ממנו לעבוד עבודה זרה וחלילה.
ואפילו משתחווהה לבדה בלי שום אמונה בלב כלל וכל שכן לכבוש את היצר
ואת אהבת הניאוף של איסורים קלים ממיתה השם ישמרנו.
וההפרש אצל האישה הזאת שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור אשת החווהה לעבודה זרה,
הוא גם כן רוח שטות דקליפה. כלומר, למה האישה המנעפת היא,
או לא משנה, גם יכול להיות גבר מנעפת, אז הוא יכול ליפול בזה, אבל בעבודה זרה לא.
היא לא, עבודה זרה זה דבר גדול, אני לא רוצה.
אם אני אעבוד עבודה זרה, אני נפרד מהקדוש ברוך הוא. זה, אני לא נפרד.
תדע לך שגם זה מפריד אותך.
גם זה מפריד אותך.
זה גם כן רוח שטות,
דקליפה המלבשת את הלב של אלוהית עד בחינת חוכמה שבה, ולא עד בכלל,
בפנאו הראשי המלובש בחוכמה. אבל באמת לאמיתה, זה המשפט המרכזי כאן בפרק, אפילו עבירה קלה.
הרי העוברה עובר על רצון העליון ברוך הוא,
ובתכלית הפירוד מייחודו ואחדותו יתברך יותר מסתרא אחרא וקליפה הנקראת אלוהים אחרים,
בעבודה זרה,
ממש, ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעולם הזה,
שהם בהמות טמאות וחיות עופות וטמאים ושקצים ורומסים וכו', כמאמר יטושקה דמך.
כן, אז כשאדם,
אדם,
כן, אדם הוא,
זה כאילו הכל כדי לחזק את הבינוני.
תדע לך,
זה יוצר פירוד.
אתה מסובב את הגב.
אה, אם זה ככה, אז אני מוכן,
אני מוכן, הייתי לפני הרבה שנים,
הגעתי לאיזה קרוב למשפחה רחוקים,
ו...
נכנסנו, הייתה רק קרובת המשפחה שם בבית,
ובעלה הגיע תאום מאוחר.
עכשיו, בעלה, הוא היה עובד,
היה לו כל מיני עסקים,
איש עסקים כזה,
ובין השאר הוא היה מלווה לאנשים.
מלווה,
לא שוק אפור, לא...
אבל מלווה בריבית, כאילו, במה שמקובל.
הם התחילו תהליך לתשובה,
ואתם יודעים שריבית זה דבר הגיוני.
זה דבר רגעני לקחת ריבית זה לא משהו שהוא אם אני יש לי אלף שקל ויכולתי לשחק איתם
במשך השנה ולהרוויח אלף מאה אז אין סיבה שאני נותן לך את האלף שקל לא תן לי אלף מאה והתורה אוסרת את זה בכל אופן כי התורה רוצה שאנשים ייעלבו אחד לשני מדין צדקה.
והוא חזר הבעל כל המשפחה הייתה תהליך תשובה וחילוש מור שבת ופה ושם
רק הוא לא עלה על דעתו שריבית זה אסור כי הוא לא בכלל
הוא נכנס ואומר לי, אתה שומע? אני רואה שאתה בחור ישיבנו. אני אומר, אתה יודע מה? למדתי השבוע. אמרתי לו, מה למדת? הוא אמר לי, שיעשו ריבית.
אמרתי לו, נכון.
הייתה לי הפטרה.
והרב אמר לי, מה זה?
יש לי רב חזק ויש לי רב חזק, הרב שלי.
אתה יודע, הגמרא מאוד מחמירה בריבית. ריבית היא, כולם לאנשים, הלווה והמלווה והערב,
כולם שם.
הורגת את שלושה הזאת. ממש.
אז הוא אומר לי, זה, וואו.
עכשיו, אתה רואה שזה היה מקסים לראות את זה, ברגע שהוא הבין, ריבית שהייתה נראתה לו עניין מותר, אבל כאילו, למה לא?
ברגע שהוא הבין שזה מפריד אותו מהקדוש בחור, הרב אמר לו, כמו שבת, כמו לאכול חזיר.
קרעתי את כל הצ'קים של הריבית.
במקום, אין, הכל קרעתי.
היה לו צ'קים של הריביות, רק.
אלפי שקלים.
יפה, אז פתאום כאילו, אתה מבין שהדבר הקטן הוא לא קטן, הוא גדול, הוא מפריד אותך מאשר המטבח.
יכול להיות ריבית, יכול להיות כל דבר אחר.
זה הסיפור של הפרק הזה, וזה עצה טובה לבינוני.
חזרנו, בעזרת השם, שנזכה.
חזקו וימצאו.
