טוב רבותיי שלום וברכה
אנחנו בחודש אלול מקדישים את הלימוד שלנו כאן בתנ״ך למעגלי תשובה בתנ״ך
עסקנו בתשובתו של יונה נכון בפעם הקודמת היום אני רוצה לדבר
ללמוד ביחד את תשובת דוד אחרי החטא עם בת שבע
כשלומדים את פרשת דוד ובת שבע אז באמת מקדישים הרבה מאוד זמן כדי להבין מה היה החטא
זו פרשייה בפני עצמה וצריך להרחיב בה
באמת פרשייה מורכבת, עסקו בה הרבה.
אנחנו היום לא נתעסק במה היה החטא, אלא נתעסק בתהליך התשובה של דוד.
כי בעצם תהליך התשובה של דוד מהווה תשתית
רוחנית
לכל תהליך תשובה אחר כך, עד כדי כך שחזל אומרים שבכלל דוד לא היה ראוי לאותו החטא. בקיצור, הקדוש ברוך הוא הלביש עליו תיק,
על הפסוק נורא עלילות על בני אדם.
אז אומר המדרש, לעיתים בעלילה אתה בא עליהם.
הוא פשוט תופר להם תיק.
הקב'ה אמר, אני רוצה ליצור איזה אב,
מישהו שאפשר יהיה ללמוד ממנו על תשובה. הכי מתאים זה דוד המלך, יש לי רק בעיה אחת, מה?
הוא לא חוטא.
אז מה נעשה?
נתפר לו תיק,
ושיקום ממנו, ואחרי זה נגיד לו, התיק הזה היה תפור, אבל בואו,
כולכם תלמדו,
כולכם תלמדו איך חוזרים בתשובה.
מה?
שונה.
אז,
אז,
כלומר, עד כדי כך שהתהליך התשובה של דוד הוא כל כך,
כל כך דרמטי, כל כך משמעותי, שהוא באמת אב הטיפוס.
ניתן עוד איזה דוגמה,
לפני שאני אכנס כאן לפסוקים בעצמם.
כשחזקיהו המלך
חולה,
ובישעיהו ל' ח',
אז מגיע אליו הנביא ישעיהו, ואומר לו,
כה אמר השם, צב לביתך, כי מת אתה ולא תחיה. הוא מגיע אליו עם דבר השם.
וחזקיהו לא מתרגש מהדבר הזה.
הוא אומר לו, בן, נכון לפי הגמרא במסכת ברכות,
אומר לו, בן אמוץ, כלה נבואתך וצא.
כך מקובלני מבית אבי אבא,
הכוונה לדוד המלך, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. רחמים זה בעצם מילה נרדפת לתפילה, רחמי.
מאיפה הוא למד? זה מדוד המלך.
כלומר, תשובת דוד,
עיוותה,
שימשה כתשתית בסיסית רעיונית אצל חזקיהו המלך,
כדי להתנגד או להתפלל על גזרה מפורשת מפי נביא,
ולומר שהיא לא מפורשת, ולהצליח,
ובסופו של דבר נוספות על שנב
15 שנה.
אז כל זה בעצם מאצלנו, אז אנחנו בשמואל ב', פרק
יב'.
טוב,
בואו נראה את הפסוקים.
אני אקרא נגיד מפסוק יא',
מפסוק ז'.
אחרי משל לזה, ויאמר נתן לדוד, אתה האיש, כה אמר אדוני אלוהי ישראל, אנוכי משלחתיך למלך על ישראל, פרק ידעות פסוק ז',
מנוכי יצלחתיך מיד שאול, ואתן לך את בית אדונך, ואת נשי אדונך בחקיך, ואתן לך את בית ישראל ויהודה,
ואי מעט, ואוסיף עליך כהנה וכהנה, מדוע בזית את דבר אדוני לעשות הרע בעיניי?
את אוריה חיתי הכית בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאישה, ואותו הרגת בחרב בני עמון,
ועתה לא תשאו חרב מביתך עד עולם עקב כי בזיתני.
ותיקח את השטוריה החיתי להיות לך לאישה. כה אמר ה' איני מקים עליך רע מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי ליראיך ושכבי את נשיך לעיני השמש הזאת
כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש. ופה יש הפסקה.
הפסקה בתנ״ך יש רווח.
ושלב הראשון בתשובת דוד
ויאמר דוד אל נתן חטאתי לאדוני. ואז יש פה עוד הפסקה.
ויאמר נתן לדוד גם אדוני העביר לך תתך לא תמות.
אני רוצה לנסות להסביר את ההפסקות הללו בסדר למה בתנ״ך קוראין במסורת יש כאן הפסקה מה הסיבה.
תראו
לא יודע אם אתם זוכרים בזמנו
כשלמדנו את הפסוקים האלו בספר שמואל אז הבאתי כאן דברים בשם הרב מידן שהסביר איך משל נתן הנביא לדוד דוד מפרש את המשל הזה עליו בעצמו בסדר?
כלומר, לכן הוא אומר בין מוות האיש ההוא וכל זה. כי מה נתן מספר לדוד? הוא אומר, תשמע, היה איש עני.
מי זה האיש העני, אומר דוד?
אני. אני הייתי איש.
לא כתוב כאן אני. כתוב מה? כתוב איש רש.
מי אמר על עצמו ואנוכי איש רש ונקלה?
דוד.
אז דוד אומר, אני העני. מצוין.
לאיש הזה הייתה כבשה אחת, שהוא אהב אותה בחקיקה. מי זאת הכבשה, אומר דוד?
מיכל, אשתי, שהייתה...
הגיע איש עשיר. מי הוא האיש העשיר?
שאול.
לקח את הכבשה,
שזה אשתי מיכל, נתן אותה למי?
להלך, מי זה ההלך?
והלך אחרי האישה הלוך ובכור, על מי זה נאמר?
על פלטי בן?
פלטי בן, בול, מסתדר.
אומר דוד, סוף סוף מישהו בא ומספר את הסיפור של העוולה שנעשית לי, שנעשתה לי.
שאול, שחיתן אותי בהתחלה עם מירב, אחרי זה הפר את האבטחה למירב, נתן אותי למיכל, אחרי זה הפר את הקידושין למיכל.
הוא טען איזה פלפול הלכתי שהקידושין היו קידושין פסולים, כן?
שאול אמר, דוד קידש בפרוטה ובמאה עולות, אתה עושה איזה מין פלפול הלכתי להגיד שמעולם לא היו קידושין למיכל, ולקח את מיכל, טענת לפלטים אלייך,
בן מאבד הכוונה, לא אני אהרוג אותו, אבל דוד כבר אמר לפני כן, או מישהו יפגע בך, וכן אין זה הדרך.
דוד רואה את העולם כסיפור מנקודת מבט מאוד מאוד מאוד מאוד ברורה.
מבחינתו נתן בא ומספר לו את הסיפור
שלא בעצמו.
ולכן נופלת עליו אטום על הראש שנתן לו לא, לא, לא הבנת.
זה לא הסיפור על שאלות, זה הסיפור עליך.
אתה האיש.
אתה האיש העשיר. אתה...
עכשיו,
הסיפור כאן הוא דומה לתופעה שנקראת,
הידועה,
שנקראת,
שנייה, שנייה, רבנו, שנייה, שנייה, שנייה, אנחנו לאט-לאט
אומרים בערבית
אל רג'לה מן אל שטן ואל
שטנה מן אל רחמן.
החיפזון מהשטן וההמתנה מהרחמן מאלוהים.
לאט לאט הכל יבוא.
אז רג'לה אומרים, נדמה לי.
איך?
לעג'ל. עג'ל.
עג'ל.
לעג'ל מן.
כן, עג'ל והמתנה, סטנה, נכון?
חיפזון. קיצור,
אל,
אז זה עין כזה שהיא, חלק קוראים אותה כמו רש.
אז איפה היינו?
אה, אז זה מזכיר לנו את התופעה הידועה שנקראת ורטיקו,
נכון? שטייסים יכולים להיכנס אליה,
שבעיקר זה קורה מעל הים וכן הלאה דרך,
ואתם צריכים להבין איזו תופעה מאוד מאוד קשה, כי זה לא שהטייס טועה,
הוא לא טועה.
הגוף שלו,
הגוף משדר לו משהו.
יש לנו, הגוף שלנו הרי מגיב, יש גרביטציה, אנחנו נמשכים כלפי מטה.
בגוף הוא מרגיש, הוא לא פה חושב, אולי אני למד, הגוף משדר לו, אתה עכשיו טס למים,
תמשוך את הסטיק,
כי הטעות שאתה נכנס, זה לא תחושה,
זה לא ידיעה, זה כל עצמותיו תאמרנה, מה שנקרא.
אבל המכשירים מראים,
הפוך, אתה טס לשמיים, ואם תמשוך את הסטיק, אתה תיכנס לזה.
וללכת נגד התחושות הכי הכי עמוקות שלך זה נורא נורא קשה, צריך ביטול הישג הגמור.
באמת, הרבה טייסים לא מצליחים.
והם אומרים, המכשיר טועה,
מה יותר הגיוני שהמכשיר טועה? שהתחושה שלי,
טייס, כל העניין של טיסה קרבית זה עניין מאוד מאוד אינסטינקטיבי, הם בנויים על האינסטינקטים שלהם, ופתאום האינסטינקט בוגד בך.
האינסטינקט שלך מראה לך משהו, וזה לא נכון.
אתה צריך ללכת נגד, זה ממש נגד כיוון התנועה של האישיות שלך,
ולעשות דבר שכל עצמות אחד אומרות לך, אל תעשה את זה, אתה עושה בדיוק הפוך.
וטייס שהוא בנוי על זה, כל ההצלחה שלו בנויה על אינסטינקטיביות מהירה.
אז דוד, האינסטינקטים שלו, שתמיד כיוונו אותו היטב, האינסטינקטים הרוחניים הכוונה,
כיוונו אותו היטב. פתאום בא נתן ואומר לו, תקשיב, זה סיפור אחר.
אתה בתוך ורטיקו, אתה לא רואה את התמונה,
התמונה היא הפוכה לחלוטין.
זה הקושי, ולכן יש כאן הפסקה.
דוד רגע צריך ככה להתנער,
ופה אני רוצה להגיד לכם את הדבר הבא. תראו, בעבירות בין אדם לחברו,
כאן זה קיצוני, בסדר? בסיפור הזה זה קיצוני, אבל
איך היה אומר רבב רום זצל אומר ככה
רובין ושימעון של שולחן ערוך אף פעם לא הגיעו לבית הדין.
אף פעם לא הגיעו לבית הדין. תמיד יש חילוק, לא, זה לא היה ככה, לא, הוא אמר אחרת. תמיד אתה יכול למצוא הבדלים בפערים בין מה שכתוב בשולחן ערוך לבין המקרה שהיה במציאות.
אז כשבא מישהו ואומר לך, תקשיב,
פגעת בי וכל זה, אין סוף תירוצים להגיד למה זה לא, למה זה לא דומה לפגיעה, למה לא... אלף ואחד פערים.
ברור שזה כך.
בספרים הכל קל יחסית, אבל במציאות
תמיד יש
תנא ופליג, תמיד אפשר למצוא איזה חילוק, להגיד לא, זה לא זה,
כל מיני כאלה.
היכולת לעצור ולהגיד, קודם כל חטאתי.
לשים רגע את כל החילוקים בצד,
אולי אחר כך אפשר להגיד חילוקים, חטאתי אבל,
כן, אבל קודם כל להגיד חטאתי,
קודם כל אדם לוקח אחריות,
קודם כל הוא אומר, עכשיו יש נסיבות מקלות,
יש דברים שאפשר להתחשב בהם,
אבל קודם כל לקיחת האחריות היא המבוא לחטא. ותשימו לב, תמיד יהיו תירוצים.
תמיד יהיו תירוצים, תמיד יש פער.
תמיד יש פער שהוא פער מובנה בין מה שנראה לנו,
תמונת החיים שלנו, לבין איך שאחרים חווים את התמונה הזאת. ואם אנחנו מתעקשים רק על התמונה שלנו, לעולם לא נוכל להודות בחטא.
אז קודם כל, דוד המלך מדמד לנו את הדבר הזה,
את הדבר הזה. היכולת, כמובן, מגיע אליו נביא, אבל זה לא משנה.
גם כלפי נביא אנחנו ראינו שלשאול היה אותה סיטואציה ושאול התעקש
גם מול בחטא עם פלישתים וגם מול שמואל להסביר למה הוא לא חטא.
להסביר עד שבסוף הוא אומר חטאתי והוא מסביר גם למה ויכול מאוד להיות שאם הוא היה אומר על ההתחלה חטאתי כי למדתי בלחץ כי העם לחץ אותי אז שמואל היה אמר לו טוב פעם באה
מחזיק מעמד יותר אבל מכיוון שהוא ניסה להגיד לא חטאתי בכלל
אז העונש שלה היה יחסית חמור אז תמיד יש פער תמיד יש נכון
כשמישהו אומר לך, תשמע, אני נפגעתי, למה? כי אתה אמרת לי מילה כזאת וכזאת.
נו, באמת, מה, אתה רציני? מה, בוא?
יש את המילה, בוא. כאילו, בוא, מה, אתה... אני לא אוהב את המילה בוא.
כן, בוא, מה, אתה אמיתי? מה, תגיד, אתה גנוב? מה, אתה נעלם מדברים כאלה?
מה, אני אמרתי לך את זה מלא פעמים.
בוא, עצור.
עצור.
את החילוקים תשמור עליי אחר כך.
קודם כל תגיד, חטאתי. סליחה.
סליחה.
אחר כך אתה יכול להגיד, תקשיב, נראה לי שאולי,
קודם כל נכון, אבל נראה לי שאולי
לא התכוונתי למה שאתה הבנת,
אולי פירשתי את זה בצורה זה.
אתה גם יכול להגיד על עצמך,
בשבוע שעבר הייתי צריך להגיד סליחה מאיזה מישהו, כי הייתי קצת קצר רוח כלפיו.
אז קודם כל ביקשתי סליחה, ואחרי זה אמרתי לו, תקשיב,
דקה לפני שפגשתי אותך, מישהו נכנס בי מאחורה,
באוטו, עשה לי כזה,
אז הייתי קצת ב... הייתי קצר רוח בתוכי, כי היה ככה...
חטפתי עם
הכל בסדר, ברוך השם, וזה היה כאילו נבהלתי. בקיצור, זה היה בעיקר בהלה.
אז סתם, מהמקום המבוהל אתה פתאום קצת יותר קצר רוח.
אבל קודם כל, תגיד סליחה, קודם כל. לא תגיד, שמע, מה אתה עכשיו בא אליהם? מה נפלת עליהם? איפה אתה דקה יחסו בבצומת? יאללה, גם אתה נופל עליהם עכשיו?
צא, צא לי מהחיים, אה?
אל תגיד, סליחה, לא הייתי צריך להגיד עכשיו על פי.
אבל תדע לך שזה, יש איזו סיבה, נסיבות מקלות. אה, לא ידעתי מה, הכל בסדר. כן, הכל בסדר.
זה האקט הראשון. האם את כאן?
לא, מסכים איתי? יעניב.
מסכים. יפה. אם אתה מסכים, אני לא צריך יותר מזה.
טוב, ועכשיו נתן אומר לו,
כן, בבקשה, עכשיו שאלתך.
נו,
יפה, עכשיו, זאת שאלה טובה, כשנגיע לספר שמואל, לפרשייה הזאת, היא תשאל אותה. עכשיו אני רק רוצה להתמקד בתהליך התשובה, אז השתמשתי בזה.
אני לא רוצה עכשיו להעמיק בזה, רק השתמשתי בדבר הזה. כשנגיע לשם עוד
לא הרבה זמן,
אני אשמח שתשאל את זה.
טוב,
היסוד הבא, אני קורא לזה, אפשר לקרוא לזה יסודות בתשובה דרך
תשובת דוד על חטאו.
ויאמר מתי לדוד, גם אדוני העביר חטאתך לא תמות,
אפס כי ניאץ, ניאצת את אויבי אדוני בדבר הזה,
כלומר, עכשיו כולם יכולים להגיד,
אם המלך מתנהג ככה, אז גם אני יכול להתנהג ככה.
גם הבן הילוד לך מות ימות.
רבותיי, נתן לא אומר את זה מעצמו,
הוא לא עכשיו המציא איזה משהו, הוא אומר את זה
בדבר השם.
מה צריכה להיות התגובה של דוד לאירוע הזה? לכאורה אנחנו אומרים, אוקיי, אם זה הגזירה, אז זהו, אין ברירה.
דוד יוצא למלחמה.
ויבקש דוד את האלוהים בעד הנער.
ויהיה צום דוד צום, הוא בא ולן ושכב ארצה.
ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אהבה ולא ברא איתם לכם.
ואיר ביום השביעי ואיר מות הילד ואירעו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה ביות הילד חי דיברנו אליו ולא שמע בקולנו
ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה.
ואיר דוד כי עבודה מתלחשים ואיר בן דוד כי מת הילד ואומר דוד אל עבודה ומת הילד אמרו מת. טוב רגע
למה הוא עושה את זה?
למה הוא עושה את זה? מעבר לעובדה שזו אחת ההוכחות שמה שחושבים שדוד חטא זה לא היה אחרת, כי אם דוד חטא באמת באשת איש ונולד מהדבר הזה ילד, אז
האינטרס הכי עליון זה שהילד הזה לא יהיה,
כי הוא יהיה מזכירת אבות, ורואים שדוד, אז זה קשור לשיעור שילמד בעוד שנה, בעזרת השם.
אבל למה הוא כל כך נלחם? הרי נתן הנביא אמר לו,
מה הסיבה שהוא נלחם?
זה העונש שלה.
אז יש פה שתי יסודות, יסוד אחד, שני יסודות.
יסוד אחד הוא שכל עונש
הוא לא חתום.
כל עונש הוא סוג של איום, אם תרצו.
ואתה לעולם אינך יכול לדעת האם העונש שנאמר לך הוא סופי וחתום, או שהוא נאמר לך כדי שתתאמץ יותר.
כמו עם אנשי ננבה, כמו עם זה. ולכן דוד מתאמץ.
הוא מתאמץ, אוקיי.
נאמר משהו, זה בדיוק מה שהיינו אצל חזקיהו,
גם ישעיה מגיע.
נאמר, הקב' אמר משהו, בהחלט.
אבל אם אני אתאמץ ואקרא שערי שמים,
דעתו של הבורא יתברך
יכולה להשתנות, כן? יכולה להשתנות כמו אבא.
תרצו, אני עליתי למקום אחר שבמקום הזה לא הייתה גזירה, כל מיני תירוצים כאלה ואחרים פילוסופיים, שזה לא משנה מה.
בסדר?
הגמרא אומרת במסכת ראש השנה, הגמרא שואלת שאלה.
אומרת הגמרא, יש שם הרי מחלוקת מה קורה בראש השנה.
מחלוקת רבי יוסי ורב נחמן ו...
ואחת מהדעות אומרת שבראש השנה אדם נידון על כל השנה כזאת. יש דעה שאומרת, נדמה לי, רבי יוסי אומר שאדם נידון בכל יום. כל יום יש דין על האדם.
אבל יש דעה בגמרא שאדם
נידון הכל
בראש השנה.
ואז הגמרא שואלת, אם כך, אז על מי מתפללים,
לפי איזה דעה מתפללים על חולים באמצע השנה? אתה עושה כינוס, שזה אחד חולה בחודש שבח.
אתה עושה כינוס, תפילה לרפואת פלולים. מה אתה עושה כינוס?
כבר הכל נגמר בראש השנה, מיותר.
אחר כך, נדמה לי מימרא דרב נחמן, אומרת הגמרא, לא, לא, לא, צעקה!
צעקה!
צעק ליבם אל השם, שערי דמעה לא ננעלו.
יפה צעקה לאדם בין לפני גזר דין
בין לאחר גזר דין.
גזר דין הוא אפשרות,
אפשר לקרוע אותו, אפשר לפתוח אותו.
שערי דמעה לא ננעלו.
יש קונבנציונלי ויש
לא קונבנציונלי. בקונבנציונלי הכל זה, אבל יש גם לא קונבנציונלי.
צעקה, דמעה,
איך אומר הקדוש ברוך הוא לחזקיהו?
שמעתי את תפילתך,
ראיתי הדמעתך, ככתוב, ויף, נכון, ויסם, חזקיהו פנה בלאקיר, ויף חזקיהו בכי גדול, בחר!
יש סיפור,
אני צריך להזכר בסיפור הזה רגע,
פרח לי על הסיפור,
אבל זה סיפור על איזה יהודי אחד
שנגזר עליו, שירד מנכסיו,
פה אני לא בטוח לך סיפור זה סיפור מדויק,
התירוץ שלי זה שאף סיפור חסידי הוא לא מדויק,
אז בסדר, אפשר גם את זה לדייק. אבל לא היה לו ילדים,
הוא הלך לאיזה צדיק, הצדיק אמר לו, טוב, אתה תקבל ילדים, ניתן שתרד מנכסיך. הוא אמר, אני מומחה.
הוא ירד מנכסיו, נהיה עני מהות, ובאמת נולד לו בן.
אבל העניות הייתה כל כך קשה לו,
שהוא יום אחד יצא ובכה את נשמתו,
שהוא לא יכול עם העניות הזאת יותר, אבא הזה.
והתחיל לזה לא לעלות.
וחזר להתעשר.
ולימים הוא פגש את הצדיק שבירך אותו, והוא ראה אותו עם מרכבה,
האדורה וכל זה, הוא ככה, הוא אמר לו, תשמע, אני...
מדמעות לא דיברנו.
מחיתה, זה חשבון החיים.
מה שאני אמרתי לך זה בלי דמעות.
מחיתה על זה,
מדמעות לא דיברנו. זה כאילו נשק לא קונבנציונלי, אתה מפציץ מלמעלה, חמקן, מטוס חמקן.
אז דוד מנסה את הדבר הזה. אז בסדר, אז זה דבר אחד. בסדר, כלומר גם כשנגזרה, חלילה, גזרה על האדם,
אפשר לקרוע שערי שמיים.
אבל יש כאן עוד יסוד,
שהוא היסוד החשוב ביותר, ותראו שדוד לא מוותר עליו.
וזה מדהים באיזה רמה דוד לא מוותר עליו.
רבותיי,
יש מושג שנקרא outsourcing.
אתם יודעים מה זה outsourcing?
אתה לא עוד... מה? מיקור חוץ.
אתה יודע, אתה גם ערבית, גם אנגלית, כמה שפות אתה מדבר, יאללה, איזה יופי.
אה?
אה, משרד החוץ?
אז אה...
אז אה...
outsourcing, אתה אומר, אני לא רוצה לעשות בעצמי, שאחרים יעשו בשבילי.
נכון, מה, אני צריך להעסיק...
מוסד חינוכי, צריך להעסיק עכשיו בטבח וזה, לא, אני מוסד חינוכי, אני אביא קייטרינג, הם יביאו את האוכל, מה הסיפור, בסדר?
האוטספורסינג הזה.
גם בתשובה, יש אנשים שאומרים, אני עושה אוטספורסינג.
אני חטאתי פה,
אבל את התשובה אני עושה שם.
אדם חטא בזה דבר מסוים,
הוא אומר, טוב, איך אני, אני אתן צדקה לאיזה מקום אחר.
מה הקשר?
אתה צריך לעשות תשובה איפה שחטאת.
התשובה צריכה להיות בדבר עצמו.
אומר דוד המלך, אני צריך את הילד הזה בחיים.
כי הוא המבטא, נאמר ככה, את המורכבות של
המעשה שנעשה. שוב פעם, אני לא נכנס כרגע למה נעשה, איזה מעשה נעשה. ברור ש...
מה?
שנייה.
מייד עונה.
כן, אבל זה ברור שהמעשה שנעשה היה בסדר מבחינה פורמלית,
והיה בעייתי מאוד מבחינה מהותית. נכון? יש דברים שהם פורמלית בסדר, אבל הם מאוד מאוד בעייתיים מבחינה מהותית.
אז...
אז הוא אומר, אוקיי,
אם הילד מת, איך אני אתקן?
אם הילד חי,
אז אנחנו עכשיו,
דרך הילד הזה שהוא חי, אנחנו נעשה את התיקון. אני גם מחנך אותו
ואגדל אותו באופן כזה שהוא יעשה בדיוק את הדברים כמו שצריך. כלומר, התיקון הוא לא באיזה מקום בחוץ, התיקון הוא בדבר עצמו.
הדבר עצמו.
כאן התיקון.
בילד הזה שיחיה ויהיה... וכולם יגידו, אנחנו, כן, נולדתי מתוך איזה מצב מורכב, ודווקא בגלל המצב המורכב הזה אני אלמד לרבים איך הדברים צריכים
להיראות אחרת. אני אתן לכם דוגמה, הדוגמה הכי טובה, בסדר?
האנשים הכי מוצלחים,
הכי מוכשרים בלהציל נוער בסיכון, זה אנשים שהיו
נוער בסיכון בעצמם.
הם לא צריכים שיספרו להם על רחוב
ועל איפה קונים את מה שקונים ואיך מתדרדרים, הם היו שם בעצמם.
ואם הוא לא מת ממנת יתר בדרך והצליח להתיישן עם עצמו, אז הוא אומר לעצמו, אוקיי,
אז אני יודע איך זה נראה. לי אף אחד לא יספר אגדות, אני יודע איך זה נראה.
אני אהיה התשובה של עצמי, בסדר? לא...
זה גם אפשרות שלא היה לנו איזה מישהו מת, ואז ההורים שלו מקימים איזה קרן לטיפול בנערים, לעילוי נשמתו, לזכרו.
אז הוא פה והקרן שם.
הכי טוב זה שהוא בעצמו יעשה את זה. הוא בעצמו, שהיה איפה שהיה,
עם הכוחות ועם זה, הוא בעצמו מתקן. זה הדבר, זו תשובה מאהבה.
זה התיקון בדבר עצמו.
זה מה שדוד רוצה לעשות.
נלחם על זה.
הוא אומר, הקדוש ברוך הוא, אבא, תן לי לתקן עם הילד הזה.
היה כאן משהו לא בסדר.
ניצלתי, לא משנה כרגע, משנה מאוד.
תשאיר לי את ה... אל תפרק, כי אני רוצה לתקן בדבר עצמו.
זה הסיפור.
איך אומר דוד המלך,
אה?
אנחנו כל הזמן צריכים בסוף.
זה מוזמן, בעזרת השם, לראות את פרק נא.
אבל כבר עכשיו נזכיר כאן פסוק אחד מן הפרק המיוחד הזה.
מה אומר דביד המלך?
אשיבה לי ששני שעיך ורוח נדיבת ישמחני,
אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. איך אתה יכול ללמד פושעים אם אתה בעצמך לא היית פושע?
איך אתה יכול?
אפשר להגיד דברים. אבל כשמגיע אליך מישהו ואומר, שמע, אחי, אל תספר לי, אני יודע, הייתי,
הייתי שם, אני יודע בדיוק
את ההדרש,
את הפה,
את ההמראה, את הנחיתה,
את החומה, מכיר את הכל.
את הפולמון, בלומון, כל המושגים, אני שם, זה לא תדבר את זה.
עכשיו בוא אני אגיד לך איך צריך להתנהג, בוא אני אגיד לך מה זה עושה לך, מה זה...
אה, הוא לא, אחרת לגמרי.
אז דוד נלחם על האירוע הזה בעצמו.
הוא לא זוכה.
נושא לשיעור אחר, למה הילד הזה מת בסוף.
אז יכולנו להגיד, וזה היסוד השלישי כבר, אמרנו, היסוד הראשון,
להודות בחטא. להכיר בעובדה שתמונת העולם שלי היא שונה.
היסוד השני שהגזירה לרעה היא אופציה שרוצה להשתנות.
היסוד השלישי שדוד אמר שכל יסוד התשובה זה לחזור בתשובה בדבר בעצמו, לא לעשות...
זה קצת
ההבדל בין תשובה לבין כפרה.
תשובה זה בדבר עצמו, כפרה זה בדבר אחר.
חיללתי שבת, אני מביא קורבן חטאת.
זה לא תשובה, זה כפרה.
התשובה על חילול שבת מה היא?
ללמוד הלכות שבת.
לכבד את השבת.
אתם מכירים את הסיפור הנפלא, נפלא, נפלא, נפלא. אני חייב לספר לכם את הסיפור הזה. חייב, must. אתה מאשר לי? חריגה מהסילבוס.
היה יהודי אחד שהוא נסע לעיירה.
הגיע, מה שנקרא, בשפת העם על הקשקש.
אבל על הצד של הקשקש, מהצד הלא-טוב.
נשבר ליבו, חילול שבת,
היה שבור לגמרי.
הוא הלך ל... אז אמרו לו, תחכים, יש כאן אחד בעיירה פה.
הרב ישראל, בעל השם טוב, תלך אליו.
הוא הלך אליו אלף שבור וכל זה, מה אני פה, אני שם.
אמר לו בעל שם טוב,
הכל טוב, תקנה ליטרה נרות,
כמות גדולה של נרות,
תדליק בבית הכנסת,
זהו.
אמרו, זהו, זהו.
ככה הוא עשה, קנה ליטרה נרות,
שם ליטרי בית הכנסת, היה מבסוט, תדליק בבית הכנסת,
יצא וזה, באה הרוח, קיבתה את הנרות.
הוא בא עוד פעם לבעל שם טוב, הוא אמר לו, וואה, תראה, הבאתי את הנרות. הבעל שם טוב, הוא אמר לו, אוקיי, כלום. איך תקנה עוד פעם מיטרה נרות?
שים אותן, תליג בבית הכנסת, הכל יהיה בסדר.
הנרות שלהם היו עשויים משומן כזה.
הוא הדליק את הנרות, הגיע איזה כלב, אכל לו את הנרות.
כלב.
אז הוא בא לבעל שם טוב, הוא אמר לו, תראה, כבר פעם שנייה.
אמר לו, בעל שם טוב, תקשיב.
יקנה עוד פעם ליטרה נרות, ותשים, לא יקרה פעם כלום.
זה קורה כי מישהו מקפיד עליך.
תבקש מהרב של הבית הכנסת שיבוא אליי.
באמת זה מה שהרב של הבית הכנסת, שראה את הסיטואציה שההוא איחר,
ורואה שהוא מגיע ואומר לו, מה אתה עושה? הוא אומר לו, כן, הבעל שם טוב אמר לי להניק נרות. הוא אמר, מה זה התשובה?
מה זה צריך פה ל...
אז הוא
הקפיד עליו.
אז הבעל שם טוב,
הוא בא, אמר לו, תשמע, הבעל שאתה רוצה שתבוא אליו. הוא אמר, אין בעיה, יום שישי יהיה לי זמן, אני אבוא אליו.
ביום שישי הוא נסע, זה היה מרחק קצר, יצא לדרך,
ונשברה לו העגלה, הגלגלים, כל הסיפורים וזה.
הוא הגיע לבעל שם טוב, מתי?
על הקשקש, מהצד ההדס לגלגל, שעבור כולו וזה.
אמר לו הבעל שם טוב,
מה אתה רוצה מהיהודי הזה?
אתה הרי שבחיים לא קרה לך שום תקלה,
ואתה תמיד מקבל שבת שעתיים לפני הזמן.
אתה יכול להבין את הארגה של יהודי שיש לו לב נשבר וזה? מה אתה רוצה ממנו? עכשיו תרגיש איך זה לב נשבר, אתה בעצמך.
אמרו לו, ומה עשיתי לו?
הוא דפוק בשבת.
גרמתי לו לתקן בשבת עצמה.
הוא לא היה זהיר מספיק בכבוד שבת באופן שגרם לו להגיע לקשקש.
אמרתי לו, עשיתי, סיירתי לו תשובה. מה התשובה?
תוסיף בכבוד שבת, תוסיף באור לשבת. זו תשובה.
תשובה זה בדבר עצמו, כפרה זה בדבר אחר. אתה רוצה כפרות,
שיתגלגל בשלג, שיעשה צומות, שיעשה תעניות, שיעביא קורבנות.
זה גם קיים, אבל קודם כל תשובה.
אז דוד המלך רוצה תשובה, הוא לא רוצה כפרה.
זה שהילד מת זה אולי כפרה, אבל הוא רוצה תשובה. ותשובה זה בדבר עצמו, ותשובה זה גם בחיים.
עכשיו דוד חטף סטירה.
הוא חטף סטירה.
הוא התאמת, התאמת, שבוע ימים התפלל,
נתן את הנפש,
קיבל תשובה שלילית.
ועכשיו הנה היסוד הרביעי.
מה קורה לנו
שאנחנו מקבלים סטירה מהשם יתברך.
אין מי שלא מקבל סטירה מהשם יתברך. כל אחד מקבל את הסטירה בזמן שלו, מה שנקרא,
בקצב שלו. כל אחד, דברים שמאוד רצינו, דברים לשם שמיים, לא פלייסטיישן. דברים, לא, אתה מקבל איזה לא.
אתה מקבל איזה סטירה. אז מה?
מתוותרים?
תראו מה דוד עושה.
מעבר לעובדה שהוא קם מהצום וכל זה,
מסביר להם.
כל עוד הילד חי,
שמתי בב כי אמרתי, מי יודע?
וחנני אדוניי, וחנני הילד. כל עוד היה זה. עכשיו ברגע שהילד מת, אני לא עכשיו
תקוע בעבר ומתוסכל. אני אומר, אוקיי, זהו. אז עכשיו הדבר הזה אחרינו. זהו. זה מת.
זהו. לפת מת. זהו. עכשיו צריך קדימה.
ואז תראו מה כתוב כאן.
וינחם דוד את בת שבע אשתו,
ויבוא אליה וישכב עמה ותל את בן,
ויש פה קריא וכתיב, ותקרא,
או בת שבע, או שזה אולי הנביא בעצמו,
ויקרא את שמו שלמה ואדוני יבוא וישלח הקדוש ברוך הוא הכוונה
ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור אדוני.
דוד לא מוותר על הרעיון הבסיסי של התשובה שהתשובה קורית בדבר עצמו.
לא כפרה בחוץ או לא רק כפרה בחוץ אלא תשובה בדבר עצמו. הילד מת?
יהיה ילד אחר.
דרך בת שבע.
אנחנו נתקן.
מערכות היחסים שלנו באו לידי ביטוי בצורה שהיה בה מורכבות,
אנחנו נתקן אותם עכשיו אם יהיו ישרות.
דוד לא אומר, בבא שבע, טוב, לכי מפה, אנחנו צריכים להיפרד.
הוא מתקן בדבר עצמו. עכשיו, זה הרבה יותר דרמטי ממה שאנחנו חושבים.
זה הרבה יותר דרמטי, כי מתואר כאן, בספר שמואל,
מתואר פה, העלילה מתוארת כאן בצורה חלקית.
בספר דברי הימים זה הרבה יותר חמור.
הרי מה אמר נתן הנביא, אתם זוכרים?
דוד אמר, את הכבשה ישלם ארבעתיים.
נכון? ההוא שלקח את הכבשה שלהם פי ארבע.
ואומרים שגם דוד איבד ארבעה ילדים. מי הם ארבעת הילדים שדוד איבד? התינוק שמת לו,
התינוק,
אבשלום,
אמנון
ואדוניה,
נכון?
גם אדוניה בסוף.
כן, אז מתו לדוד ארבעה ילדים.
בסוף.
זו אפשרות אחת.
אבל תראו מה כתוב בספר דברי הימים.
בספר דברי הימים,
כשמובאת רשימת המשפחות בפרק ג',
כתוב ככה,
ואלה נולדו לו בירושלים,
שמעה ושובב ונתן ושלמה ארבעה לבת שועה בת עמיאל. בת שועה זו בת שבע.
אה, מסופר פה סיפור אחר לגמרי.
דוד בא אל בת שבע, נולד לו ילד, הוא קורא לו שמעה. למה?
השם שמעה תפילתי. כלומר, חוץ מהתינוק שמת. התינוק מת, אין לו שם, לא קראו לו שם.
נולד ילד, קראו לו שם, שמעה,
הוא מת. זה כבר ילד השני, שמעה.
טוב,
דוד לא מוותר, ממשיך לחיות עם בת שבע, לבוא אליה, נולד עוד ילד, איך קוראים לו?
שובב, לא, קראתי לך, שובב.
למה?
דוד מתוודה, הלכתי שובב בדרכי ליבי, אולי הילד הזה יחיה, גם הילד הזה מת.
עוד הוא לא מוותר, וממשיך עם בת שבע, נולד עוד ילד, איך הוא קורא לו?
נתן, על שם נתן הנביא, הנה, נתן כל הזמן, גם הוא מת.
ורק הילד החמישי, שהוא בעצם אחרי ארבעה ילדים שמת מבת שבע,
הוא נשאר בחיים, שלמה, בסדר?
מבת שבע.
כן, אבל זה אומר,
אתם מבינים? אז כתוב, ויינחם את דוד את בת שבע אשתו ויבוא אליה.
זה אומר פעם אחרי פעם,
חתני, נולד ילד, הוא מת. עוד פעם נולד ילד, הוא מת, מנחם אותה.
הוא לא מוותר, שניהם ביחד.
בת שבע אישה גדולה, בסוף היא הייתה אם המלכות.
הם לא מוותרים על האפשרות הדרמטית הזאת שהתשובה תהיה בדבר עצמו, לא בדבר אחר.
אל תחפש תשובה במקום אחר, תחפש תשובה בדבר עצמו.
וזו מלחמה, ארבעה ילדים מתו לו בדרך, עד שהוא הגיע לתשובה המלאה.
וכל הדברים האלה,
היסודות האלו,
באים לידי ביטוי בפרק התהילים שנאמר כמובן על הדבר הזה,
תהילים נא,
אז בואו קצת נקרא את הפסוקים.
דוד המלך כתב על זה פרק שלם,
שיש מארחים בו.
לנצח בזמנו דוד, ובוא אל מתן הנביא כאשר בא אל בת שבע.
חונני אלוהים כחסדיך, כרוב רחמך מכה פשעי.
הרב כבסני מהבוני ומחטאתי תערני".
הוא לוקח אחריות,
כי פשעי אני עדה וחטאתי נגדי תמיד.
אני גם מכיר בחטא, ואני גם לא אומר, יש כאלה אומרים חטאתי, כדי שאגיד יאללה, חטאתי, קח את הסליחה וטוס לי מהעיניים. דוד המלך אומר, חטאתי נגדי תמיד.
אני זוכר את החטא.
אני מנסה לתקן כל הזמן.
לך לבדך חטאתי, והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדבריך תזכה בשופטיך.
כן, כי הוא אומר, אני יודע שלמרות שיש לי תירוצים וכל זה, מה זה לך לבדך חטאתי?
למרות שפורמלית זה היה בסדר,
אבל אתה, הקדוש ברוך הוא, שלח את הנביא כדי להגיד לי שמהותית היה בזה פגם, ואני מקבל את זה.
לך לבדך חטאתי, לא חטאתי לשולחן ערוך,
ולא חטאתי להלכה, כי בת שבע נתנה גטה, כל הדברים האלה, אבל אתה אמרת לי שחטאתי, ואני מקבל את זה.
ושוב פעם הוא מבקש,
הן אמת חפצת בתוחות. מה זה תוחות?
מה זה תוחות?
כליות, תוחותיי הקדיחו.
הן תוחות כאילו.
אז אומר דוד המלך, אתה מבקש אמת.
תשובה של אמת, לא תשובה של רמייה.
ובסתום חוכמת עדייני, ואז הוא שוב פעם מבקש את הניקיון ואת הזה.
תשמין את הסים בשמחה, תגן לעצמות דיקיתה.
אסתר פניך מחטאי וכל המטעים אחר, לב טהור, ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש וקרידי. לב טהור, אני רוצה לב טהור.
תחזירי לצנושך. ואז,
הפסוק הדרמטי ביותר, על המידע פושעים דרכיך וחטאים אליך ישבו לי.
אני אהיה הרבי של בעלי התשובה. תראו איך חוזרים בתשובה.
לוקחים אחריות, לא מוותרים,
מתפללים, רוצים תיקון בדבר עצמו, חוטפים סתירה וממשיכים,
סוגרים את הדלת, נכנסים מהחלון, סוגרים את החלון, נכנסים מתחת לאדמה. ככה.
לא מוותרים.
אדוני סטוד אף יגיד תהילתך, לא תחפוץ זבח ואיתנה, עולה לא תרצה. הקדוש ברוך הוא לא רוצה זבח ואיתנה ועולה? כל חומש מלא קורבנות.
הכפרה לא באה במקום התשובה.
כל מי שמקריב קורבן צריך להתוודות על קורבנו.
הכפרה היא עוד עניין. הכפרה זה כמו אחרי שהיה
אדמור הזקן מסביר את זה באיגרת התשובה.
אדם חטא חטא, קודם כל תחזור בתשובה, קודם כל תתקן,
קודם כל,
טוב, תיקנתי,
אני נגיד, אדם חילל שבת,
אז עכשיו תלמד ללכות שבת, תוסיף בכבוד שבת, תוסיף בעונג שבת, תוסיף אור בשבת, תוסיף!
בסדר, אז הוספתי, אז עכשיו יש תיקון.
אבל עדיין,
עדיין יש ריחוק.
אחרי שאני כל כך זלזלתי בשבת, עד שהגעתי למצב שאני חיללתי אותה,
אז יש ריחוק ביני לבין השם מדבר, אני רוצה להתקרב מחדש.
הקרבה זה מתנה,
אבל היא לא יכולה לבוא במקום התשובה, לא עלינו, בעל פגע באשתו.
אמר לה איזה משהו לא יפה, זה.
אז עכשיו מה, הוא רץ לחנות, קונה לו מתנה? תגיד, אתה עושה? זה לא...
קודם כל תבקש סליחה, קודם כל תגיד מה היה בסדר,
קודם כל תגיד, ואני עכשיו מקבל את עצמי בפעם הבאה, לא להגיד...
ואחרי שהיא אומרת לך, סלחתי, טוב, היא רק סלחה,
אבל בכל אופן נוצר ריחוק.
הריחוק הזה צריך לצאת, עכשיו, לך תקרה מתנה,
תיצור מחדש את הקרבה. הכפרה, הקורבן, הוא כדי להתקרב,
אבל הוא לא מגיע במקום התשובה.
ולכן דוד המלך אומר, מי שמשתמש בכפרה במקום התשובה,
זו בעיה חמורה.
לא תחפוץ רק, במרכאות,
זבח ואתנה עולה לא תרצה.
זבחי אלוהים!
רוח נשברה!
לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה. הרוח הנשברה של האדם, הלב הנשבר, זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה.
ועל הדבר הזה יש לה גם השלכות כלליות,
אז תחפוץ וכן על זה הדרך.
עולה וחנין, אז יעלו על מזבחך פרים. אז, אחרי שאדם עושה תשובה
ומתקן בדבר עצמו, הוא יכול גם להקריב קורבן. רק אז יעלו על מזבחך פרים.
זה סוד התשובה,
שדימן אותנו דוד המלך,
שהוא מרא דשמטה של ילכות תשובה.
כן, הוא מרא דשמטה של ילכות תשובה.
שאין ייאוש, חוזרים בתשובה, מתקנים, מתקנים בדבר עצמו, לוקחים אחריות,
למרות שזה קשה, למרות שתמונת המצב נראית הפוכה, הפוכה לגמרי.
יש תמונה כזאת, אני מכיר בה, מכיר בכאב, מכיר בפגיעה
לוקח אחריות, ובעיקר, בעיקר, בעיקר
רוצה לתקן בדבר עצמו. אתם יודעים, לפני כמה שנים,
אחרי הגירוש מגוש קטיף, ממש בחודשיים אחרי, אחרי שוון זה היה,
חשוון תשס.וו
זה היה בין הזמנים,
אחרי סוכות, ישבתי בבית המדרש, למדתי, הייתי לבד,
ובא מישהו,
היה צריך להוציא איזה ארון קודש, הוא לא שם, והכל היה אחרי הגירוש,
שהכל היה בלאגן ומפורק, והמון הקודש היה עם פרוכת בלי דלת.
וככה הוא בא ככה לעשות, אמרנו, לא שם שיש ספר תורה, ספר תורה נפל.
אני ראיתי את זה
והוא הפיל.
טוב, נבהלנו וזה, וקמנו והרמנו וזה,
והוא אמר לי, מה נעשה? אמרתי לו, אני מתקשר לאחד מגדולי ישראל. התקראתי אליו, נמצל,
השם בערך ימיו, יהיה לו שנה טובה.
אמרתי לו, הרב, כך וכך היה, מה לעשות?
אז הוא אמר לנו שאנחנו צריכים לצור,
אני והוא,
אז צמנו,
אבל אז הוא אמר,
ובאופן כללי, לצום זה כפרה, נכון?
הוא אמר, ובאופן כללי אתם צריכים להתחזק מאוד בענייני כבוד תורה.
לשים לב לספרים הפוכים, להפוך אותם,
להחזיר כל ספר למקום,
כאילו,
קח את הדבר הזה שתתקן בדבר עצמו.
או כך,
חשבו שזה דבר פעוט, מה, להפוך ספר, שלא יהיה, כאילו,
מול ספר תורה שנפל.
אז זה לא מספיק הצום,
זה לא מספיק הכפרה.
צריך גם תיקון בדבר עצמו. זה לב אירוע התשובה.
אם אדם נפל במשהו מסוים, שם הוא צריך לתקן.
שם הוא צריך להעיר את זה, למדנו מדוד המלך.
גם יכולת הכרה בתמונה אחרת, גם תיקון הדבר עצמו,
גם תפילה, גם האבק, וגם בסופו של דבר,
על המידע פושעים דרכיך.
אם אדם עבר איזו חוויית נפילה ויצא ממנה,
וכדי שהוא יוכל דרכה להושיט עזרה ועצה טובה לאחרים
שנמצאים במצב דומה.
שנזכה לשוב בתשובה שלמה, באהבה, מאהבה לפניו. רבותיי, זה היה השיעור האחרון.
