טוב, אנחנו לומדים פה את פיוטי הסליחות.
בשבוע שעבר למדנו פיוט של אשכנזים,
את קנה כחוב וביד היוצר.
והיום הגיע תור אחינו הספרדים,
פיוט מרוקאי כבד, מה שנקרא,
מנוגן בחלק מהקהילות.
חיברו, יכינו גם חקרו,
רבנו משה אבן עזרא.
ואני אנגן אותו. אתם יודעים, הפיוטים זה במגילות כאלה,
חוזרות על עצמם אין פה יותר מדי מורכבות מוזיקלית אלא זה פשוט פיוט שהוא חוזר על עצמו אתם מוזמנים להצטרף מי שמכיר
תצטרפו נשאיר את זה נגן את זה נפתח את הלב
חוזר על עצמו כן מאוד פשוט
מנגינה קצת מזכירה כמו גם סירנה של אמבולנס במובן מסוים נכון
טוב
נתחיל
בא לכם עליו?
הפיוט הזה אני מאוד אוהב אותו בגלל
גם בגלל מה שהוא, וגם בגלל שיש בו איזה עלילה מפתיעה קצת, יש בו איזה טוויסט בעלילה.
אז בואו נתחיל.
הפזמון זה סוג של משאלת לב,
כנראה בלתי ממומשת, בלתי אפשרית.
ענה כעב זדוני תמחהו וסלחת לעווני כי רבו. כלומר, הפייטן,
שהוא בעצם מייצג את כולנו,
אומר הלוואי, הלוואי, הלוואי שהחטאים שעשינו, המעשים הלא טובים,
יהיו כמו עננים.
כמו שהבוקר הייתה,
היו שמיים מעוניינים, ועכשיו
אין עננים, הרקיע פנוי כחול, נקי.
אז ככה יש לנו איזה מחשבה כזאת.
הלוואי שהמעשים היו טובים, בין אדם למקום, בין אדם לחברו, פשוט היו מתנדפים, לא היו. כמו איזה ענן, פו, ככה באים ונעלמים.
מחשבה כזאת ילדותית, נכון?
שפשוט זה לא ייעלם.
אבל התגובה למחשבה הזו
היא תגובה מאוד מאוד מאוד נחרצת של הפייטן.
הוא אומר, מה אתה מדבר? איך?
איך יימחה ונכתב למול אבי?
אתה רוצה למחות את מה שכתב?
עכשיו, הפייטן משתמש כאן
בדימוי ממסכת ראש השנה,
שבחודש, בראש השנה נפתחים שלושה ספרים.
בעצם הספרים זה המעשים שלנו.
כן, המעשים נכתבים. אז מה אתה רוצה שעכשיו המעשים נכתבו,
נחרטו,
בציפורן שמיר, בעט ברזל, פתאום הם ימחקו? זה לא עובד ככה.
זה לא נמחק.
זה לא גיר על הלוח,
זה כמו מסמר בקיר,
מסמר על לוח עץ. גם כשאתה מוציא את המסמר, נשאר
סימן בעץ.
לכן, איך אם החבר נכתב
למול אבי?
כי אין בליבו מחשב כמחשבי.
הוא לא חושב מה שאני חושב.
אני אומר, בסדר, הוא יסלח לי, הוא ישכח?
אולי הוא ישכח,
לא שוכח.
זוכר כל המשכחות עתה.
למחות
מאשר כתב ליום רביעי,
למחות את זה.
יום רביעי זה היום שבו עשיתי את החטא, שרבתי איתו.
אז כשהאדם עושה את המריבה, אז הוא, אין בעיה, אבל הוא רושם.
עכשיו אתה אומר, שמע, בוא, תמחק לי וזה, תוותר לי, כל העניינים. זה לא רציני, שמע, זה לא עובד ככה.
כי המכתב, מכתב אלוהים, הוא מכתב של בני אדם.
בסדר, זה נשכח, דברים נשכחים. לפעמים מגיע לכתובת, לפעמים לא מגיע לכתובת. יש כל מיני דברים של בני אדם.
אבל השם יתברך, אצלו, השתבח שמו.
אז התגובה על המחשבה הזאת, על המשאלה,
הלוואי שזה פשוט יתנדף כמו איזה ענן, היא תגובה מאוד נחרצת.
לא.
זה לא יימחה.
המעשים יבואו.
המעשים יספרו את מה שעשית.
טוב,
הפייטן ממשיך,
מה שנקרא, לפרק אותם.
הבית הבא. נא אם תחקור ותפרוש
צור עלומיו,
אב הן בלילו יחרוש ובימיו.
ואם לך טעב תדרוש ולהאשמיו,
מכף רגל ועד ראש אשמו. עכשיו, הז'אנר הזה חוזר,
שגם אצל רבי יהודה הלוי וגם עוד,
נכון, יש לרבי יהודה הלוי שורה,
חטאיי לו ירחון בהם שכניי,
אזי ברחו ורחקו מגבולי.
אז אני עכשיו רוצה לשאול אתכם שאלה. טוב, נגיד שעכשיו יש אפליקציה בגוגל פליי,
נמצאים אפליקציה שמאפשרת,
ששמה לנו מעל הראש בועה,
שרואים את המחשבות שלנו, וגם מאפשרת לנו לראות את המחשבות של אחרים.
מי קונה את האפליקציה?
אה? לא קונה.
משה לא קונה.
זה מה שחסר.
אלישיב, אתה רוצה שיראו מה אתה חושב על השיעור הזה עכשיו?
מה אתה צריך?
אנחנו זקוקים לזה,
אנחנו זקוקים להסתרה הזאת. אנחנו לא יכולים, כל מה שקופץ לנו ישר,
אי אפשר יהיה להיות פולני, אם ככה.
לא הייתם צריכים באמת.
רק את זה הבאתם.
נכון.
המרווח הזה מאפשר לנו אולי גם תיקון וכל זה, וכן זה הדרך,
אבל יש בעיה אחת קטנה, שהקב״ה הוא יודע מחשבות. אחת ההגדרות,
אפשר להגדיר אותה, אבל אחד הכינויים שלו, אחד השבחים שלו,
שהוא יודע מחשבות.
יודע מחשבות הושיענן.
יודע מחשבות.
יודע גם את כל המחשבות שלנו.
אז כשבודקים את המעשים, בסדר, במעשים, בפרקטיקה אפשר להסתיר.
אבל במחשבות, הוא, מה יהיה?
והוא יודע.
אז אם יוצאים פה לאיזה מחקר עבודת שורשים קטנה עלינו,
נא אם תחקור ותפרוש צור עלומיו,
את העלומים שלנו,
וגם אולי יותר מאוחר, אבן בלילה יחרוש ובימיו
ואם לחטאיו תדרוש ולהשמיו, אם תדרוש. אם זה ברמה הפרקטית, יכול להיות שאנחנו בסדר, אבל אם נדרוש את הכוונות,
אז יכול להיות שמכף רגל ועד ראש,
נלך להשמין.
טוב,
עד כאן
שני בתים.
עכשיו, עוד שני בתים.
פשוט
הפיוט הזה הוא כאילו הולך וסוגר עלינו.
קשוח כזה.
הפריטן לא טוב, יש לי אולי תקווה אחרת. מה?
יהרסון ויבנון בי רעיוניי,
כן, יש לי רעיון, יש לי, יש לי, כאילו, אתה יודע מה אני ארסון, יש לי רעיון.
יום בי חטאי יענונו בפניי,
עכשיו הפייטן כאן משתמש בהגדרה מאוד מדויקת, כתוב בגמרא, במסכת שבת,
שכשאדם מגיע אחרי 120,
לא תובעים אותו לדין חיצונית,
המעשים עצמם באים לפניו.
ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות, המעשים שהוא עשה לא טובים, באים ומעידים לפניו.
התפוח שהוא אכל בלי ברכה, הוא אומר לו, אני הייתי התפוח.
ביום זה וזה אכלת אותי בלי ברכה. למה אכלת אותי בלי ברכה?
המעשים עצמם מגיעים.
אז לכן הוא אומר, יום בי חטאיי יענונו בפניי. כלומר,
המעשים אומרים כדי שלא נוכל להכחיש, להגיד, לא, זה לא היה ככה,
מה פתאום, לא היה תפוח, זה היה תפור, זה לא, זה לא היה בלי ברכה.
הנה התפוח הגיע, מה אתה רוצה? הוא מספר מה היה שם, הוא היה.
כן?
אז יום בי חטאיי יענונו בפניי.
אכן, יש תקווה.
מה התקווה?
שעיפה יבינון כי אדוני נושא עוון חנון ורחום. יש תקווה. הקדוש ברוך הוא, שמעתי שהוא אין רחום וחנון,
ערך אפל ורב חסד ואמת. אז כל יו״ג יש יו״ג של רחמים, הכל סבבה, הכל טוב. אז אני
רגוע.
כאילו, יש תקווה.
ואז האדם מתחיל לנער את המערכת, להגיד י״ג זאת של רחמים והוא מרגיש, תחושה פנימית, אנחנו מרגישים לפעמים שאין תשובה, אין תגובה.
ולכן הוא שואל, מה לידידי ומלכי יסתר?
למה אתה נסתר?
אבא, למה אתה לא אסתר פנים?
מה אתה חושב, שהקב' ברוך הוא מיד, איך שתחזור בתשובה מיד יתגלה אליך?
צריך כבר לעשות עבודה.
הוא שואל, מה לידידי ומלכי יסתר?
ואשפוך עטרת חיכי ואין עוטר.
עטרת זה לשון תפילה, תפילה נקראת
עטרת עיתרא כמו קלשון
אבל אין עוטר אין משיב אין מגיב
ואשאל בעד חלום חושקי ואין פוטר מה קורה אבא חלמתי חלומות הטובים אני רואה שאני הולך כאן וזה הולך לטובה תעזור תפתור אין פוטר
ואמר לא אוכל
כי חתום
מרים ידיים
נכנע
כביכול
מרים ידיים זהו מה אני אעשה איך אני אתקן אין לי איך לתקן
חוזר בתשובה ולא מקבל תשובה ולא מקבל תגובה, מנסה ולא זה.
מנסה שיימחק ולא הולך, מנסה מכל הכיוונים.
והיא הביאה אותנו לאיזה מין,
למבוי הסתום כביכול.
כמו שהגמרא אומרת שכל בעיי עולם עוברים לפניו כבני מרון,
זה אחד אחד, הכבשה רוצה לברוח,
אבל מעבירים אותה, והנה בקצה מחכה, והוא יבדוק.
האם את לשחיטה או ל...
זה ההתחלה, זה קשוח, כן? מרוקאי.
מאוד.
אבל כאן,
יש טוויסט בעלילה
שעל מנת להבין אותו היטב אני רוצה לספר שלושה סיפורים או שלושה משלים.
סיפור אחד,
סיפור ידוע, מספרים שהיה אדם אחד שרצה לתקן את כל העולם.
טוב, היא יצאה לדרך העבודה לתקן את כל העולם וראה שזה קצת משימה גדולה עליו לתקן את כל העולם, זה לא בדיוק משהו
הוא מסוגל לעשות, ולכן הוא החליט לרדת מהסיפור של לתקן את כל העולם, והוא לתקן את כל אנשי הארץ שלי.
עשה גם את המשימה הזאת,
אמרה שגם זה גדול עליו, ואומר טוב, נלך על העיר,
גם זה לא הלך, שכונה, גם זה לא הלך,
משפחה,
גם זה לא הלך, ואומר טוב, אין ברירה, אני צריך לתקן את עצמי.
זהו, נתקן את עצמי.
איך הסיפור הזה בעיניכם?
יש משהו מבאס, נכון?
כאילו, הוא התחיל בגדול, וזה, נתקן את כל העולם, אני ואתה נשנה את העולם.
בסוף הוא אומר, אה, אולי שאני אתקן את עצמי את זה.
אז בחב״ד יש לזה המשך לסיפור הזה.
מה ההמשך?
הוא ניסה לתקן את עצמו וגם לא הצליח.
אז הוא אמר לעצמו, אם אני גם ככה לא מצליח,
אז בוא נלך על המחשבה הגדולה.
אז בוא כבר, בוא נתפרע כבר.
אם הייתי מצליח, אז בסדר, אבל אם אני לא מצליח, לא את זה ולא את זה ולא את זה, אז בוא, אז כבר בוא נלך על הדבר הגדול.
מה שקוראים מלכתחילה הריבר.
אז הוא חזר חזרה למחשבה הראשונה של לתקן את כל העולם.
תיקון עולם במלכות שדיים.
אתם מבינים מה אני אומר?
אתם מבינים לאן אנחנו חותרים?
לא בטוח.
עוד סיפור.
עוד סיפור.
אני מאוד אוהב.
היה מלך שהיה לו בן יוכיל.
גידל אותו, ופה זה, רומם אותו, גידל אותו.
הבן הזה נכנס בו רוח שטות ומרד באבא שלו, שם מרד.
האבא כל כך היה מאוכזב וכעס וזה.
אמר להם, תדונו אותו מה שצריך לדון אותו, ותעיפו לי אותו.
מהו הדין?
הדין הוא מורד במלכות, יש לו דין אחד.
דנו אותו לגזר דין מוות,
והוציאו אותו לבית התלייה.
אבל בכל אופן, המלך הוא,
וגם אבא, אז הוא ככה מסתכל במרפסת,
והילד קולט את זה, אבא, צועק, אבא, אבא, ככה, הוא ככה מנפנה.
טוב, הוא לא יכול להתאפק, הוא מגיע, אמר, מה אתה רוצה?
הוא אומר לו, אני רוצה משאלה אחרונה. מגיע לי משאלה אחרונה, אני נידון להורג, מגיע לי משאלה אחרונה.
אומר לו, בכבוד,
תשאל.
כאילו, אל תנסה להגיד עכשיו, תוותר, לא לוותר על העולם.
אומר,
שלום עופר, אומר, אלי, אלי או איפה?
אלי, וזה עופר.
אתה הגדול זה מתחיל באלף, ואתה הקדם, ובעין.
זה סימן.
אז אומר לו, אם על המלך טוב, אם מצאתי חן בעיניך המלך,
יותן לי לרוץ לפני מרכבת אדוני המלך מכאן ועד בית התלייה ולצעוק יחי אדוני המלך לעולם.
וכשהמלך שומע שזו הבקשה הוא מתמלא אליו ברחמים
וקורע את גזר הדין.
אתם מבינים מה אנחנו חותרים?
הלאה.
עוד סיפור.
מספרים שהיה ראש שנה אחד היה גזירה גדולה על היהודים ורב לב יצחקים ברדיצ'יה וסנא גורם של ישראל שרק מלהגעיל את המילים רב לב יצחק בן סער עשה שזה כבר מעורר רחמים מרובים
הוא התפלל וניסה ולא הצליח והגזירות לא בוטלו וכל זה ופה ושם.
פתאום נהרה על פניו, הוא נכנס לבית כנסת, מתחיל להתפלל וכולם לבית מדרש, לשתי וכולם ידעים שמחים.
כולם מבינים שקרה איזה משהו.
גבירה התפילה, אז אמרו לו, רבי, מה היה?
אז הוא אמר, אתם יודעים, הייתה גזירה קשה
על עם ישראל. ניסיתי לבטל אותה בכל כוחי והצעתי לקדוש ברוך הוא כל מיני הצעות שבעולם ושוחדים וכל מיני, כלום לא עזר הפעם, השטן קטרג
בכל כוחו.
כבר היה נראה לי שאני לא אצליח לבטל את הגזירה.
אבל אז
הגיעו
התפילות
של הקנטוניסטים שלי.
מי הם הקנטוניסטים?
היה ברוסיה הצארית, הייתה גזירת הקנטוניסטים. היו לוקחים ילדים יהודים,
כבני חמש, שש, שבע, חוטפים אותם, ממש חוטפים.
הרב יוסף מדלביץ' כאן מהמכון כתב על זה ספר, עשה על זה מחקר וכתב על זה ספר.
זו הייתה תקופה של כחמישים או שמונים שנה שהדבר הזה היה נוהג, נדמה לי.
היו חוטפים אותם ממשפחותיהם, מנתקים אותם מהמשפחות, מגדלים אותם ממחנות צבא ואז הם היו נהיים חיילים של הצאר בערך מגיל חמש עשרה, עשרים וחמש שנה
עד גיל חמישים
עד גיל חמישים
עד גיל, סליחה
אז היו נהיים בגיל, כן,
גיל 45-50, ככה, חיילים
ממוצא דבר אנחנו למדים שהם לא היו יכולים
להתחתן ולא הקימו בתים ולא היה להם ילדים
ובוודאי שהם לא אכלו כשר ולא שלחו שבת ולא מועד ולא חג
זהו הם היו חיילים של הצער
וכשהם היו גומרים את השירות שלהם אז הם היו נקראים פנסיונרים והיה להם פנסיה מובטחת עד יומם האחרון
והאנשים האלה מכיוון שלא היה להם משפחה ולא היה להם זה הם היו מתקבצים ביחד וחיים ביחד
בעיבורי העיירה היהודית הם היו מתכנסים והיה להם אפילו בית כנסת שטיבל
אז הרבה צריך לספר שבאותה שנה בראש השנה
הם הלכו להתפלל, והם באו עם המדים שלהם.
ומי שהיה מפקד, הוא נתן דרשה
לפני התפילה.
ואז הוא אמר,
קומראץ,
אביביאטה.
על מה נתפלל?
שמא תאמרו, נבקש סליחה על העבירות, מה יש לדבר?
אנחנו אכלנו 30 שנה טרף,
חיללנו שבתות ומועדי ישראל, ויש פה בכלל לדבר על זה.
תאמרו שנתפלל על המשפחה, על האישה, על הילדים. אין לנו אישה, אין לנו ילדים.
שהיום אתם אומרים שנתפלל שיש לנו פרנסה,
יש לנו פרנסה מובטחת מהצער, יש לנו משכורת קבועה.
פרנסה אנחנו לא צריכים.
אישה וילדים אין לנו עבירות, עשינו כל חיינו.
בואו נעזוב את הכול ונתפלל על דבר אחד, שיתגדל ויתקדש שמו בעולם.
וניגשו.
לילה לילה לילה לילה לילה עובר בבי יצחק זה.
הפיוט כאן לדעתי, וחלק מהקהילות נוהגים להגיד אותו רק בעשרת ימים נוראים, אני חושב, נכון?
רק אז עושים את כל ה...
מה?
לא...
איך איך?
נטיבות עוד לא הגיע אליה, כל ה... נשאר אותנטי, אמיתי.
אה?
הקדמה לא הגיעה.
חמי עליו השלום היה אוהב את המילה הזאת.
כשהיה קורונה, והיינו מדברים איתו בשיחת וידאו.
אה, הקדמה, מה אנחנו חושבים?
ארוכיים כאלה טובים.
הקדמה.
אז כאילו יש איזה...
אנחנו עסוקים בעצמנו, עסוקים בעצמנו, עסוקים בעצמנו.
מה יהיה, מה יהיה? עכשיו סיימת הכבשה מתייאשת. אתה אומר, עזוב אותך, יאללה, מה שלא יהיה זה... אני עכשיו עובר בכלל על עסוק במה?
עובר לעסוק בקדוש ברוך הוא.
מוותר על עצמי.
כאילו, אכפת לי מה יהיה איתה, אני רק רוצה לצעוק דבר אחד, מה? יחי אדוני המלך לעולם.
או אני רוצה רק דבר אחד, מה?
שיתגדל ויתקדש כמו בעולמות.
או אני רוצה רק דבר אחד, מה?
אם אני גם ככה לא יכול לתקן את עצמי, אז בוא ננסה לתקן כבר את כל העולם. אם אני גם ככה נכשל, לפחות אני נכשל בגדול.
וזה עצמו עושה איזה איתה פחה.
עושה איזה איתה פחה ומעורר גם רחמים מרובים, כי הקדוש ברוך הוא רואה, המלך רואה שהעבד הזה, שעד רגע ניסה כזה להגן על עצמו,
ואללה, אדוני המלך, רק בשבילך אני רוצה.
רק בשבילך.
כתוב בספרים שיש מצווה ללמוד תיקוני זוהר באלול.
וגם זוהר.
אני משתדל להזכיר כל פעם זוהר באיזה שיעור,
כל שיעור שיהיה איזה זוהר אחד. עכשיו נזכיר זוהר, ידוע, מפורסם.
מה אומר הזוהר?
אומר הזוהר
על האישה השונמית.
כתוב ככה
ויהיה יום ויעבור אל אישה השונים,
ושם אישה גדולה ותחזק בו לאכול אחר.
ואז כתוב, ואת אומר האישה לבעלה הנה נא איש אלוהים קדוש
עובר עלינו תמיד נעשינה על יד קיר ושולחן וכיסא ומנורה
לשולחן מיתה וכיסא ומנורה,
והיה בבואו אלינו ינוח שמה, משהו כזה.
ואז כתוב, וטס, היא עושה, בעלה הוא כזה לא, היא עושה,
ובאמת כשאלישע מגיע ותחזק בו.
ואז אלישע רואה שכל זה, אז הוא אומר ליחזית, תגיד, מה יש לה?
קרא לה שונמית על אז.
אז אלישע הולך ואומר לאלישע, דע לך,
השונמית הזאת, בן אין לה וגם אישה זקן.
ואז אלישע קורא לה ואומר לה,
הנה חרדת אלינו את כל החרדה הגדולה הזאת.
היש לך דבר אל המלך או אל שר הצבא?
אתה צריכה משהו? אני נכנסתי אל המלך ככה, חופשי, חופשי, אני
את שר הצבא, מה את צריכה?
אומר זוהר הקדוש, הזוהר, שהאירוע הזה היה בראש השנה.
הדיבור של אלישע
עם
אלישע השונות היה בראש השנה.
מה היא עונה לו?
בתומר
בתוך עמי אנוכי יושבת.
אני לא רוצה משהו פרטי עכשיו.
אני רוצה עם כולם.
אני עכשיו רק בכלל, אני לא עוסק עכשיו בעניין הפרטי, למרות שעסקתי בו, ואפשר להניח שהאישה הזאת שלא היה לה ילדים היא בכתה על זה הרבה והתפללה על זה הרבה וזה העסיק אותה הרבה
והיא עברה כבר, היא אומרת עכשיו אני נמצאת בתוך עמי הרמחי השבת. ואומר הזוהר בגלל הדבר הזה, וזוהר שצריך ללמוד אותו אולי נלמד אותו
אולי צריך להביא אותו גם בדף הזה
אומר הזוהר ולכן בגלל הדבר הזה זה לא טוב לאדם לבקש בקשות פרטיות בראש השנה
גם כשאנחנו מברכים אחד את השני לשנה טובה
לא אומרים תיכתב ותחתם אלא לשנת הבא, תיכתב ותחתם.
כלומר,
אני מבקש מהקדוש ברוך הוא בשבילו, לא בשבילי.
כתב הוא, בסדר?
כן.
כתוב בספרים שאומרים במוצא שבת ויתן לך אלוהים מטעל השמיים ושמני הארץ.
זה כתוב שצריך להגיד את זה כשיש מישהו,
כשאתה אומר את זה כלפי מישהו.
אז ראיתי שמסבירים שכשאתה בא לקדוש ברוך הוא ואתה אומר לו,
הקדוש ברוך הוא, אני לא בא גם ויתן לך,
בשבילו, לא בשבילי.
והוא אומר לך, ואתה אומר לו, וייתן לך,
תן לך וייתן לך וייתן לך, תן לך אלוהים.
אז אתה עוזב רגע את הבקשות הפרטיות ואומר, בסדר, גם ככה לא היה מי יודע מה ההצלחה שם, ועובר לסיפור כללי, וזה הסיפור של ראש השנה. איך יכול להיות שאנחנו חודש שלם
ספרדים אומרים סליחות,
הסתיחות עוסקות במה שהן עוסקות, הן עוסקות בעבירות, בחטאים, ברצון שיתנכל לנו, שיתכפר לנו, רעם עשה יום החיים, עמית יום החיים, העסיקו משאול חייל, מה, איך ה' זה, נכון, כל הפיוטים, כל הזה.
פתאום מגיע ראש השנה,
לא עוסקים בזה בכלל, לא מזכירים חטאים, לא מזכירים עבירות, לא מזכירים עוונות, לא מזכירים שום דבר,
רק רוצים דבר אחד, המלאכה.
זה, התנועה הזאת היא התיקון הגדול, ואנחנו כאילו רואים, אנחנו,
עוזבי איתה, עזוב אותה, התייאשנו מעצמנו כביכול, ייאוש חיובי.
אין דבר שאין לו שורש בקדושה. גם ייאוש, יש בו שורש בקדושה שאדם אומר, אני מתייאש כאילו בעצמי,
ייאוש טוב כזה.
אני עובר לבקש על הכלל,
על הכל.
תראו, זה שני הבתים האחרונים,
בפיוט הנפלא הזה.
שובה שיבת שארית עמו עם.
נו, מה איתך?
אתה אלפי רגע היית זה, ואשפוך איתי. עזוב אותי, אני כבר לא אכפת לי, אני...
לא אכפת לי מה יהיה עליי, מה יהיה עליו, מה יהיה על עם ישראל?
שובה שיבת
שארית עם הוא עם,
ושלח מבשר בברית להודיעם.
שלח מבשר, גואל.
את אשר יהיה באחרית הזעם,
ונוחם ואם לא עם בינותו.
תנחם את עם ישראל.
תספר להם מה יהיה באחרית הזעם, מתי זה ייגמר, כל הגלות הזאת.
פתאום הפייטן עובר לדבר בכלל לא על עצמו.
רבותיי,
יש על מה להתפלל בראש השנה.
המון על מה להתפלל.
המון על אהבת ישראל.
שתהיה בעם ישראל ברכה כלכלית.
שתהיה ברכה, שיהיה שפע, שנה של שפע, תשפ״ד. תהיה שנת
פצבוץ דמים. יהיה מלא כסף לכולם, לא יודע מה. מי שאמר, פצצת פריצת דרך.
אהבת חינם. שיהיה קיבוץ גלויות.
שתהיה שנת שלום, שלא יהיו מלחמות חלילה, לא ישפך דם.
שנה שעברה לא הייתה שנה טובה
בהקשר הזה של יהודים שנשפך דמם.
כן? כל אחד שנשפך דמו, כל יהודי שנשפך דמו בארץ ישראל, זה אין סוף.
שלא ישפר דם, ולא של אזרחים, ולא של חיילים,
ולא בתאונות אימונים חלילה, ולא בפיגועים, ולא בשום דבר.
יש על מה להתפלל,
שיהיה קודש בעם ישראל. שעם ישראל,
אתם יודעים, עכשיו ההפגנות האלה וכל זה, עוד פעם, לא יודע מה אמיתי,
מה המניפולציה, כבר אתה לא יודע על מה דה שיקרא כזה.
אבל לפחות מהדברים שאומרים, אתה רואה שאנשים תופסים את התורה בתור דבר לא טוב.
אותו דבר שכאילו בא לשלול להם את החירות, לקחת להם את החיים וכאילו מתנגדים לזה.
ככה התורה, התורה שלנו היא חמדה גנוזה שמביאה טוב לעולם והיא ברכה לעולם. היחסי ציבור שלה גרועים מאוד, אם ככה חושבים עליה.
בסדר? אז שהתורה, ירום קרן התורה בעם ישראל.
יש לי בטלפון כל מיני הקלטות של שירים וכל זה, ואחד השירים זה שהרבי מברך לפי האלף בית בשנה.
זה שנס אוי אללה שנס בלוכו, שנס גאולה,
שנס דווייקוס, שנס דווייקוס, ויש לו ממש, וחלק מהא'-ב'ים מאוד מאוד מעניינים,
מה שהוא אומר.
שנת הרמת קרן ישראל, יש לו כל ממש, הוא אומר, מא' עד ת' את כל הברכות.
אז יש על מה להתפלל.
כל כך הרבה דברים כלליים על מה להתפלל.
כלליים.
עכשיו, תעסק עם עצמך.
זה פה, זה שם, כואב לי פה, כואב לי שם, תביא לי את זה.
זה לא רציני.
כאילו, זה לא מספיק.
פתח את המבט, יש על מה להתפלל.
גם על העולם, לא רק עלינו, גם על העולם. תקשיב, עוד פעם, אני לא רוצה...
כנראה שמלחמת רוסיה-אוקראינה זה גזירת השם יתברך,
שהם צריכים לקבל שניהם עונש, גם אוקראינה על מה שהם עשו לנו בשואה, והיו אכזריים.
וכנראה גם רוסיה צברה מספיק עבירות כדי שככה הם ייאנשו.
כי אין היגיון למלחמה הזאת, זו מלחמה אין בהיגיון.
מלחמה, אתה לא יודע להבדיל בין רוסי לאוקראיני, והם הורגים אחד את השני כבר שנה וחצי.
וכל העולם חוגג, אגב שלא יהיו לכם אשליות, כל העולם חוגג, מוחאים כפיים, כל העולם
לאירוע הזה, כי כולם חוגגים, האמריקאים מוכרים נשק
במיליארדים לאוקראינים,
ועושים גם שדה נישואים,
הם בדיוק רואים איך הנשק עובד, לא עובד, הכול.
הרי מלחמה מרוסיה זה דבר כאילו,
אחי, ככה הם מלחמים עם רוסיה דרך פרוקסי, מה שנקרא.
והם מוכרים, ואלה קונים זה הגנה, וכולם, כל התעשיות, ובינתיים שם, חביב אדם שנברא בצלם,
אנשים שם נהרגים, סובלים.
אז יש גם להתפלל גם על העולם.
עבודה זרה, עוד מיליארד 200 מיליון בני אדם עובדים עבודה זרה כולם.
לא חרה.
צלם ילדים. יש מה להתפלל.
אז האדם, ההסכמה הפנימית שלנו לעזוב רגע את עצמנו, ליומיים, אחרי זה נחזור.
בסרט עם התשובה נחזור, וביום כיפור נבקש שוב פעם מחילה וסליחה וכפרה וכן הלאה, אבל בראש השנה,
לעזוב רגע את עצמנו ולדבר על מה? על גאולה,
ולדבר על ישועה ולדבר על הופעת מלכות השם יתברך בעולם וכאן בארץ ישראל
ושמדינת ישראל תהיה באמת מה שהיא צריכה להיות ראויה למה שהיא צריכה להיות ראויה לכל מה שהדורות קיוו לא סתם אבותינו אבות אבותינו שילמו כאלה מחירים כדי שנגיע לכאן לא כדי שנעשה כאן איזה מדינה שהיא לא יודע מה זה שוויץ של המזרח התיכון וכל זה ללא שום סממן יהודי מדינה יהודית שהיא מדינת הלאום של העם היהודי והיא נותנת עדיפות עליונה ליהודים קודם כל מכבדת כל אדם שנברא בצלם אבל
יהודים קודם כל בונה להם בתים, בונה לזה, מיישבת את כל חברי ארץ ישראל, מודעת לשליחות הדורות שהטילו עלינו כל הדורות ליישב את ארץ ישראל, לבנות אותה ולהביא לכאן את כל העם היהודי
או את רובו לפחות
תוך כזה שמתנהגים בכבוד ובדרך ארץ וכל מי שנמצא כאן, גם אם הוא לא יהודי, מקבל את הזכויות הפרטיות בצורה מלאה, אבל זכויות לאומיות רק ליהודים יהיה פה
אז יש שם מה להתפלל
תן כבוד לעמך, תן כבוד לעמך
וכבוד לעמך זה לא איזה אחד שעושה עכשיו מרתון, לא יודע מה, זה לא כבוד לעמך. כבוד לעמך זה שכולם אומרים, רק עם חכם ונבון,
הגוי הגדול הזה, שיש לו אלוהים קרובים אליו. זה כבוד לעמך.
על זה צריך להתפלל.
אתם יודעים, אחרי הגירוש מגוש קטיף, הגירוש של נצרים היה ביוטייט אב.
ביוטייט, יוטייט, יוטייט.
ואיפה אתה, כל הציוד נמצא באיזה מחסן, אתה כולך תלוש מהחיים,
הגיע, מהר מאוד מגיע ראש השנה.
עכשיו, אתה אפילו לא יודע על מה להתפלל,
כי באמת לא ידענו איפה נהיה.
לא ידענו.
עוד לא...
כשיש לך איזה כיוון, אז אתה... אבל לא ידענו,
למטה, למטה,
היינו כמו כלה כזאת שמחזרים אחריו, מקבלים הצעות מכל ההצעה מבית שמש, מבדיקת הירדן, מאריאל, מהדרום, אתה לא יודע.
אמרתי לעצמי, אני מקווה שלא יהיה לי עוד כאלה ראשי השנה, אבל אם כבר הגיע ראש השנה כזה, יש לי הזדמנות להתפלל רק על צער השכינה.
ככה בטח מרגיש הקדוש ברוך הוא שאין לו בית כבר הרבה שנים, כמון.
עכשיו אני רוצה להתפלל על הצער השכינה.
היה ראש השנה כזה מיוחד,
שמהצער הפרטי של הבלגן,
הבלגן,
היה לנו בת שאתה צריך לעלות לכיתה א',
אתה לא יודע איפה היא תעלה, אם היא תעלה, איפה היא תעלה.
היה, הוא רוצה לעלות, הבת השנייה שלנו, למה?
צריך לקחת את עצמו כיתה א', לא יודע איפה זה.
הכל התפרק, כל החיים שלך מתפרקים,
ואתה צריך להרכיב אותה מחדש.
אז אתה יכול לשקוע בתוך הצער ולהגיד, אהה, זה קשה.
והקב' שלח לי את המחשבה הזאת, להגיד, אוקיי,
יש פה כזה צער, הזדמנות בשבילך
פעם אחת להתפלל
מהעומק על צער שכינה.
קרה שם עוד משהו מעניין,
בתקופה הזאת, באלול,
אז אמרתי לעצמי, אני רוצה לעשות משהו,
כאילו להוסיף טוב בעולם, כזה כל כך היה, זה.
אז שידוך, הצלחתי לעשות שידוך. השידוך הראשון שלי, שהצלחתי, שהצליח.
ובדרך כלל מכל שידוך שלי יוצאים שתי חתונות.
נפרדים, וכל אחד מתחתן עם מישהו אחר.
אבל השידוך שהצליח,
יצא מהחתונה הראשון, היו עוד שהצליחו.
זה היה בחודש אלול.
עשיתי אותו ממש מאמן. זוכרת אתם מה...
היינו שם בקרוואנים באריאל,
מצ'וקמק כזה על קשי פלסטיק, יושב, מרים טלפון עם הטלפון נוקיה שהיה לי,
וזה יוצא את השידוך,
ברוך השם.
זה מה שהוא אומר כאן.
שובה שיבת שארית עם הוא עם,
ושלח מבשר בברית להודיעם
את אשר יהיה באחרית הזעם
ונוחם אם לא עם בינותו.
הוסף יד וציר משנה תשליח.
שלח את היד שלך למציאות, השם יתברך,
ותשלח עוד ציר.
וקרן לניגס, ניגס סובל, עם ישראל,
ונענה, מעונה,
תצמיח.
יגבר, מי?
וכל אשר יעשה יצליח. מי יגבר?
מי יגבר?
לא.
לא, לא עם ישראל.
מי שיגמר זה המשיח.
וייבדא כי משיח אלוהים הוא. בסוף
הוא מדבר על המשיח.
אוסף יד וציר משנה תשליח.
ציר משנה זה כאילו כמו משנה קודקוד, בסדר?
תחנות זו ביטן כאן משנה, נכון?
משנה קודקוד. אז קודקוד זה קודקוד עליון, זה הקדוש ברוך הוא. ויש לו משנה. מי המשנה של קודקוד?
משיח.
וכן לניגס ונענת הצמיח. הוא יזקוף את קובעותינו, משיח.
יגמר וכל אשר יעשה יצליח, כי כתוב על משיח, לפחות משיח
בן דוד ובן יוסף, שהוא מצליח במה שהוא עושה,
וייבדא כי משיח אלוהים.
אז הפייטן,
לקראת סוף שני הבתים, עוזב את המצוקה האישית שלו,
את החטאים וגם את המשאלות לבב הקצת ילדותיות, שהכל ייעלם וכל זה, וטוב, החטאים לא ייעלמו והקשיים לא ייעלמו,
אבל אני פה, וכל עוד אני פה צריך לתת עבודה, אז בוא נתפלל
על גאולה,
בואו נתפלל על כלל ישראל, בואו נשים את עצמי רגע בצד ונתפלל על כבוד שכינה.
על כבוד שכינה.
אתם יודעים שרבנו המהריל, מגדולי חכמי אשכנז,
אומר,
אבל אמרנו שבראש השנה אין, לא מזכירים חטאים.
עכשיו זה קושייה, מה הקושייה?
קושייה היא
התשליך,
בתשליך עושים ככה, ונכון, אז מה?
אומר רבנו המהריל בצורה נפלאה מאוד, הוא אומר, גם התשליך
לא קשור לחטאים,
אלא קשור להמלכה.
המנהג כשהיו ממליכים מלכי יהודה היו לוקחים אותם למעיין שלא פוסק לרמוז שמלכותם תימשך אז גם אנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא בראש השנה אנחנו רוצים שמלכותו תהיה מלכות עולמים תימשך לעד עושים את זה
ביום השני אחר הצהריים בדרך כלל עושים את זה
ביום הראשון אחר הצהריים יום ראשון יום ראש השנה יוצא בשבת חלק עושים את זה ביום השני בגלל שהם מפחדים מטלטול
ביום הראשון זה בדיוק המעבר מדינה קשה לדינה ערפיה
עושים את זה כי רוצים ללמוד, הנה נמלכנו את השם יתברך היום ורוצים שהמלכות הזאת תהיה מצחית.
הפיוט הזה אני מאוד אוהב אותו בגלל שהוא מתחיל נורא נורא שחור.
נכון?
כאילו זה הולך וכזה סוגר, סוגר, סוגר, סוגר, אני מנסה מפה, לא הולך, אני מנסה מפה, לא הולך.
ואז בנקודת אין מוצא,
פתאום יש איזו ישועה. ומהי הישועה? לעזוב רגע את הפרטיות ולעבור לכלל. וזה מתאים מאוד למהלך של אלול,
שפתאום מגיע ראש השנה, ואנחנו עוזבים רגע את כל העיסוק בעצמנו
ועוזבים לדבר רק על השם יתברך, וזה ניסיון.
זה ניסיון.
האם נצליח בראש השנה להיות רק למעלה?
רק לחשוב, ממש, אלה המילים.
אנחנו אולי נלמד את זה באיזה מקום, הזדמנות במהלך החודש.
יש כאילו קושייה.
הרי מה עיקר התפילה בראש השנה?
המוסף.
פסוקי מלכיות, זכרונות ושופרות, זה העיקר.
איפה האנשים בוכים אבל?
אשכנזים.
איפה?
מה?
נתנה תוקף.
מה מדבר נתנה תוקף?
מי באש, מי במים, מי ימות, מי יעני, מי ישר, מי שפל, מי ירום, תשובה, תפילה, הצבקה, מעבירים את רוע הגזירה. זה תפילה,
זה פיוט, זה לא תפילה,
מאוד מאוד אישית, מאוד...
לכאורה יש פה איזה אירוע שהוא עומד בסתירה למהלך הכללי.
נכון.
היית צריך, אצל הספרדים זה מזמור של הפרנסה.
יום הוכי, כן.
פעם קובי אוז אמר, אנחנו הספרדים, אין לנו את התמודה.
אין לנו את התמודה.
אז יש שיחה של הרבי נפלאה, שאני צריך עוד למצוא אותה, שהוא דווקא מיישב את זה על הלב.
הוא אומר,
בסדר, כלל, כלל, כלל, אבל הקב' ברוך הוא גם אכפת לו מכל יהודי.
כאילו מצידו התברך. אני צריך למצוא את השיחה הזאת כדי להגיד את ה... יש שם משהו... הרבי אמר שם תירוץ שמאוד מתיישב על הלב.
אבל כאילו יש פה איזה צד של קושייה מסוימת.
אתה... איפה אתה מזיל דמעה? אנחנו צריכים לכאורה להזיל דמעה ותן כבוד לעמך.
שמה.
תן כבוד לעמך תהילה מה שתה מתכלת. שמה צריך...
ועל כל פנים זה הפיוט כאן, כן?
שובה שיבה שארית עם הוא עם ושלח מבשר בברית להודיעם את אשר יהיה באחרית הזעם וניחם ואם לא עם בינות הוא
אוסף יד וציר משנה את השליח וקרן הניגסנה ונענה תצמיח יגבר
וכל אשר יעשה יצליח וייבדק עם אישי החלימו. וכתבו את הפיוטים האלה גדולי עולם זה לא טוב הוא אמר יצליח משיח ארוז לא זה גדולי עולם כתבו את זה הכל משובץ כאן מרמזים מהמקרא מהספרות מהזוהר מהכל
אז בואו נעשה את זה הפעם הראשונה תצטרפו אתה הוביל אתה נו
אתה מכיר את זה מעניין שבאמת זה מסתיים אחרי שאנחנו
זורקים את עצמנו על הכלל אז יש גם
ויש גם סליחה.
יש גם סליחה כבר, מה עכשיו, כל החטאים האלה, זה כבר הכל שלח לעולם הקודם,
אנחנו כבר בעולם חדש של משיח וגאולה, שנזכה לזה, אמן ואמן, חזק וברוך.
